השואל חייב באונס ובהמה שמתה מחמת - שולחן ערוך חושן משפט סימן ש״מ

ודוקא שאירע אונס מחמת השואל ע' בסמ"ע סק"א במה שהשיג על הע"ש שכ' לאפוקי השואל בית מחבירו ונשרף כו' משום דבכה"ג בלא"ה פטור דאין דין שומרין בקרקעות יפה השיג עליו ועוד יש להשיג עליו דשאל בית האונס הוי מכח השואל כיון דברשותו הוא ודוק:

ולכן מי שיש לו כו' ועוד איתא מרדכי שם טעם אחר דלא נקנה לו המשכון כיון שלא משכנו ומביאו הסמ"ע לעיל סוף סי' ע"ב סעיף קטן קכ"ז וע"ש:

דהא בלא"ה נשרף מכח המשאיל כו' כדלעיל סימן ע"ב סעיף מ"ד:

וסופו לחזור פטור עיין בסמ"ע ס"ק ו' עד ולא כב"י כו' דברי הב"י וסייעתו נכונים והעיקר דגם כאן יש חולקין דחייב והוי ספיקא דדינא וכמש"ל סי' ש"ז ס"ו ע"ש:

ויש חולקין כו' וכן נרא' לי עיקר וכמ"ש הרמב"ן ומביאו ב"י וז"ל והא דאמרי' מתה מחמת מלאכ' דפטור קשי' לי מיגרע גרע כיון דכי מתה מחמ' מיתת עצמ' חייב אע"ג דמלאך המות הוא דקטל' ומה לי הכא ומ"ל התם כי מתה מחמת מלאכ' דשואל דמ"מ איהו גרם לה היכא מיפטר וי"ל דשואל ודאי חייב באונסי' אבל לא בפשיע' דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילו למלאכ' והיא אינה יכול' לסבול אות' וכן כתב הרשב"א והריב"ש סי' תכ"ג א"כ כאן שלא פשע המשאיל חייב השואל ול"ד לשונרא דקטלוה עכברים דהשאיל' לצורך עכברים ודוק עיין בתשו' רשד"ם סי' תל"ה:

ואכלוה העכברי' כו' וה"ה אם שלח כלים להלחם עם השונאים ונפלו בני העיר ביד השונאים ולקחו הכלי זיין הוי מחמת מלאכה ופטור כן כתב בת"ה סי' שכ"ח ומביאו ד"מ ר"ס זה והביאו ג"כ בסמ"ע והבי' ראיה מהך דינא דחברו עליה עכברים וקטלוה ואינו נראה בעיני דהכא מיקרי שפיר מתה מחמת מלאכ' שמחמת שתרצה לעשות מלאכת' בעצמה להרוג העכברים חברו עליה וקטלוה וא"כ פשע המשאיל אבל בכלי המלחמ' ודאי אין הכלים עצמם עושים המלאכ' רק הבעל מלחמ' וקרי מתה מחמת מלאכ' הבעל מלחמ' שלא נצח מלחמה ומחמת כן נלקחו מהם הכלי זיין ולא פשע המשאיל והלכך על הכלים ה"ל אונסים וחייב כן נ"ל ונ"ל דהת"ה סובר כהמחבר בס"ג אבל להיש חולקין חייב ודוק וכן עיקר:

לא יוכל לישבע כו' ולכך חייב והמחבר השמיט זה משום שתמה בספרו ב"ה על הרא"ש וטור וז"ל יש לתמוה דאטו משום שמא מחייבי' ליה אדרבה זה ראי' לומר דכיון דמתה בדרך מסתמא מחמת מלאכה מתה ואינו צריך לישבע אלא שמתה בדרך ופטור עכ"ל ולק"מ דכל שומר צריך לישבע שיודע בבירור אבל כשא"י א"כ חייב ש"ד ואין נשבעין ש"ד באינו יודע וכמ"ש לעיל סי' רצ"א סכ"ו וכן בכמה דוכתי ואפשר עיקר סברתו דמסתמא מחמת מלאכה מתה אבל ג"ז אינו כיון דלא הרגיש בה עיפא וטורח הדרך גם ר"י נ"ל ח"ג כ' כהרא"ש גם בת"ה סי' של"ג הביא דברי הרא"ש וטור בסתם וכן עיקר ובב"י וד"מ הביאו דברי הנ"י פ' הגוזל ומאכיל והר"ב השמיטו ונראה דלא ס"ל כוותיה משום דהרא"ש וטור שהעתיק כאן דבריהם פליגי עליה וכמ"ש לעיל סי' רצ"א ע"ש ודוק:

משעה שמשכ' וכן כיון שמשך הבהמ' או הכלי חייב באונסים אע"ג שלא נשתמש בהן וכ"ש הוא מחזרה דלקמן סי' שמ"א ס"ה כדמוכח בש"ס פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ז ע"ב) וכן הוא בתוס' שם להדיא ע"ש והכי מוכח מהרא"ש ושאר פוסקים ועוד העליתי לעיל סי' ע"ב ס"ד ס"ק ל' דמי שהפקיד כלי אצל חבירו בין שהוא ש"ח או ש"ש ואח"כ נתן לו רשות להשתמש בו הוי שואל אע"פ שעדיין לא נשתמש בו ע"ש עיין בתשו' הרא"ן ששון סי' קמ"ד:

וי"א דלא בעינן משיכה כו' ועיין בתשובת ן' לב ס"א כלל י"ז סימן צ"ו דיכול המוחזק לו' קים לי כהרמב"ם עיין בתשובת ר"ל ן' חביב סימן צ"ד:

הכיש' במקל כו' כן הוא דעת הרמב"ם ובטור כתב שהרא"ש חולק על זה והמחבר סתם כדעת הרמב"ם וכן פסק בבית יוסף וכן כתב בסמ"ע וכן עיקר דכן הוא דעת ר"ח והתוספו' וה"ה והר"ן ונ"י ונרא' דאף הרא"ש לא פסק כן אלא משום דאזל לשטתו דסביר' ליה דמיד שנסתלקו הבעלי' חייב השומר בשמירתו וכן משמע להדיא מדבריו פ' השואל שהביא בית יוסף לעיל ר"ס ש"ז אבל למאן דפסק התם דאינו חייב עד שימשוך א"כ ה"ה הכא אם כן קשה על הרב רמ"א דכאן סתם כהרמב"ם ומחבר ולעיל הביא דעת הרא"ש וכן מוכח להדיא מדברי ה' המגיד והנ"י שהבאתי לעיל סי' רצ"א סעיף א' [ב] דלמ"ד הכישה במקל חייב [פטור] כ"ש דבעלמא בעיא משיכה ע"ש וצ"ע. וכ' עוד בנ"י בשם הר"ן שאפי' אמר בפי' הכישה במקל ואתחייב אני לך פטור ומביאו ב"י וד"מ:

אבל אם החזירה אחר כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ק"ך:

ודוקא שאירע אונס מחמת השואל כו' ע' בע"ש שכ' ז"ל אבל אם אירע שלא מחמת השואל כגון השואל בית מחבירו ונשרף באונס אינו חייב לשלמו עכ"ל ולא דק דבכה"ג בל"ה פטור משום דאין דין שומרים בעבדים וקרקעות וכמ"ש בע"ש בעצמו בסי' ש"א ס"א:

וא"צ לומר שחייב בגניבה ואבידה עפ"ר שם כתבתי לשון הגמרא דפרק השואל דהוצרך לומר חייב שואל בגניבה ואבידה מק"ו דש"ש אבל לא נלמוד מדחייב רחמנא לשואל בשבורה ומתה דה"א דוקא שבורה ומתה דא"א לבעלים להחזירה ולהביאה משא"כ בגניבה ואבידה דה"א דהבעלים יטריחו להדר אחר הגנב ולהדר' לרשותו קמ"ל ומ"ה הוצרך הטור והמחבר לכתוב ואצ"ל ולא סמכו אפשיטותו דכ"ש הוא מחיוב אונסין:

אלא אפי' מתה כו' דכיון דלא שינה בה וברשות בעלים עבד בה מלאכה הבעלים הפסידו לנפשם דלא הי' להם להשאיל פרה למלאכ' שאינה יכולה לעמוד בה:

אפי' היא קלה עיין לעיל סי' ש"ח ושי"א דמסקנת הרא"ש והטור הוא דמותר לשנות הבהמ' למלאכ' אחרת שאינו כבידה ממנה וכ"ש לקלה ממנה. וא"ל דבשואל דכל הנאה דידיה החמירו דאין טעם לדבר כיון דעכ"פ מחמת מלאכ' מתה ובמתה מחמת מלאכ' פטריה רחמנא לשואל ומ"ש זה מהא דכתב הטור והמחבר בסי' שמ"ב בשואל שהשאיל לאחרים ונפסד מחמת מלאכה דכשיש להשואל ראייה שלא שינה בה השני מאשר השאיל והרשה לו עליה דפטור השואל לכן נראה דל"ק כאן דלא ישנה אפי' לקלה ממנו אלא קאמר שאם שינה אפי' דבר קל אזי תלינן דמחמת השינוי מתה ומיידי דוקא באה יש לפנינו איזה ענין שנוכל לתלות בו ולו' שמחמת השינוי מתה וכעין שכ' הטור והמחבר בד"ס ש"ט ס"ב בהשוכר בהמה להוליכה למקום ידוע והוליכה למקום אחר דאמרי' אם אויר המקום משונה תלינן בו המיתה וגם בסי' רצ"א בדין תחלתו בפשיעה וסיפו באונם דחייב בו הש"ח אם יש צד לפנינו לתלות האונס בהפשיע' אפי' בצד רחוק וכמ"ש שם ודוק:

ואפי' באותה מלאכ' עצמה אפש' לשנות פי' מיקרי שינוי להתחייב בה.

וסופו לחזור פטור דאין דין שבת בבהמה ועפ"ר שם כתבתי דאפי' למ"ד שכ' הט"ו בשמו ס"ס ש"ז דחייב ה"מ התם דכ' דנולד המכה בפשיע' ומכחה נכחש אבל הכא כתב דנכחש מאליה ואליבא דמ"ד דחייב לעיל איירי כאן דנכחש כן באונס אע"ג דשואל הוא וחייב באונסין מ"מ כיון דיחזור לבסוף ס"ל דפטור ולא כב"י דהביא כאן על דברי הטור אותו פלוגת' וכתב דס"ל להטור כחכמי צרפת דפטרי ואחריו נמשך ג"כ מור"ם והע"ש וכמ"ש ג"כ בס"ס ש"ז והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

כיון שאינה בעין כו' דאמרי' תחילת כחישתה תחילת מיתתה הוא ומאות' שעה נתחייב לשלם:

ואכלוה העכברים כו' כן הוא בגמרא בפ' השואל בלישנ' קמא ובטור כ' בשם הרא"ש דאפי' אכלה השונרא עכברים טובא וחביל ומת ג"כ פטור דה"ל כמתה מחמת מלאכה ואע"ג דלאו מחמת מלאכ' ממש היא כולי האי דהא לרדוף העכברים שאלה לו ולא לאכול מהן מ"מ כיון דאינה מתה אלא מחמת אכילה מקרי מחמת מלאכה וכן הוא בגמ' שם באיכא דאמרי וה"ל למור"ם לכתוב זה ומינה נלמד במכ"ש להא דבשע' רדיפ' חברו עליה העכברי' ואפשר דס"ל להלכ' כלישנא קמא מיהו בת"ה סי' שכ"ח משמע איפכ' דבאכל' עכברים טובא ומתה הוי מתה מחמת מלאכ' טפי מרדפוה עכברים וחברו עכברים עליה ואכלוה וי"ל דמ"ה נקט מור"ם לרבותא ודוק וה"ה אם שאל כלים להלחם עם השונאים ונפלו בני העיר ביד השונאים ולקחו הכלי זיין הוה מחמת מלאכ' ופטור כ"כ בת"ה סי' שכ"ח ד"מ ר"ס זה:

מיד שנסתלקו הבעלים כו' ואע"ג דהמשאיל יכול לחזור בו כל זמן שלא משך הבהמה מ"מ כיון דלא חזר בו ונסתלק הבעל משמיר' הבהמה מחמת שקיבל השומר שמירתו עליו נתחייב באונסין:

או ביד עבדך העברי לאפוקי כנעני וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה.

הכישה במקל כו' כן דעת הרמב"ם ובטור כתב שהרא"ש חולק על זה ועפ"ר שם כתבתי טעם פלוגתתן והמחבר סתם בדעת הרמב"ם וכן פסק בבית יוסף ע"ש.

ליד אשת המשאיל כו'. אף על גב דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' רצ"א שואל דכל הנא' שלו שאני ועמ"ש שס עוד מזה ובסימן רצ"א סעיף כ"א ובסי' ע"ב סל"א:

והרי הוא כשומר שכר. דהואיל ונהנ' ממנה בימי שאילתה תקנו שישאר עליה לפחות כש"ש עד שיבא ליד בעליה.

דהא נפל קמי יתמי כו'. עיין מ"ש הט"ו לעיל בסי' קכ"ב בדין שליחות דלא יתן אפי' לשלוחו בעדים בלא הרשאה מה"ט דלמא ימות כו' ע"ש:

ומ"ש ואם שלח ספק אם חייב כו'. מל' המרדכי שם וע' בטור ובדברי המחבר דכתב בסי' קכ"ב ס"ז דגם בהרשא' אם לא הקנהו על גבי קרקע נתבטלה ההרשאה אם מת המפקיד:

(ס"א אפילו היא קלה כו') כ"כ המ"מ ויליף לה מהא דאמרינן בפרק השואל ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר ואתא לקמיה דרבא א"ל זיל אייתי סהדי דלא שנית בה ואיפטר משמע שום שינוי בעולם אפי' מכבד לקל והקשה בסמ"ע מסי' ש"ח ומוקי להך דיש ענין לפנינו לתלות בו המיתה וזה תמוה מאוד דהא המ"מ מדקדק כן מלשון התלמוד שאמר סתם בלא שינוי דמשמע כל שנוי וא"ת דדוקא שינוי הגורם למיתה א"כ מנלי' להמ"מ דאפי לקלה דלמא דווקא לכבידה אע"כ מסתימת לשון התלמוד שינוי בכל גווני והנלע"ד דבכל גווני שינוי חייב כמשמען של דברים דנהי דמצי שואל לשנות למלאכה קלה כמו בשוכר בסי' ש"ח סי"א [שי"א] מ"מ דווקא כל שהוא בעולם אין המשאיל יכול לעכב על ידו אבל כל שאינ' בעולם מצא המשאיל קפידא לומר כיון שלא נעשה כמו שאמרנו אינך פטור מאחריות שבאה הבהמה לידך ודומה לזה ממש איתא ר"ס שי"א במ"ש שם המחבר שהקפידה גדול יש בספינה וגם רבינו כתבו בשם הרמ"ה שהקפידה מצאה מקום לנוח ונחה והיינו כל שאומר ספינה זו וטבעה א"י בעל הספינה להביא ספינה אחרת וחייב להחזיר שכר שקיבל אף שמתחלה ודאי היה יכול לשנות וכמש"ר שם בשם הרמ"ה בשוכר למשא ידוע כו' מ"מ עכשיו נטבעה יכול השוכר לתלות קפידתו בזה ולהוציא ממנו וכמו שפיר' שם הסמ"ע: ה"נ דכותי' ממש יכול לתלות קפידתו בזה כיון שלא עשית ממש כמו שאמרתי לך ולא היה לך לשנות כלל ולהפסיד ממוני כנ"ל פשוט שחייב אפי' במקום שאין לתלות המיתה בשינוי כלל ותמהני שהרי כסמ"ע עצמו נ' כן בסי' שמ"ב [שמ"א] ס"ז:

(ס"ב) נכחש הבשר כו' מה שחילק בסמ"ע ס"ב ד' בין הך ובין הא דסי' ש"ז לא ידעתי שום חילוק בין חיובא דשואל באונסין ובין חיובא דשוכר בפשיעה דכל שחייב בזה חייב בזה ומש"ר כאן נכחש הבשר מאליו לא נקטיה לדיוקא לומר דאם נכחש בפשיעה דחייב אלא כתב היפוכ' דכחש מ' מלאכה דפטור ע"ז כתב דאם לא הוי מ' מלאכה ור"ל אפי' בפשיעה פטור וכחכמי צרפת כמו שכתב ב"י ורמ"א בסי' ש"ז:

(ס"ח) וע"ל סי' רל"א פי' דשם נתבאר גבי מפקיד דאם החזיר לאשת המפקיד דפטור והטעם דשואל שאני שכל הנאות שלו ע"כ צריך להחזיר לידו דווק' ובמלוה על המשכון נתבאר בסי' ע"ב סל"א דצריך להחזיר לידו של הלוה דווקא וטרח שם בסמ"ע ליישב דמשכון הוי כשאלה ובסי' ק"ך כתבתי דעת רש"ל שיש לפסוק כדעת הרא"ש כאן ובכ"מ צריך להחזיר לידו דוקא:

(והרי כש"ש) הואיל וכהנה ממנה בימי שאילתה מהני שיהיה אח"כ ש"ש:

השואל. עיין בע"ש שכת' ז"ל אבל אם אירע שלא מחמת השואל כגון השואל בית מחבירו ונשרף באונס אינו חייב לשלמו עכ"ל ולא דק דבכה"ג בלא"ה פטור משום דאין [דין] שומרים בעבדים וקרקעות וכמ"ש בע"ש בעצמו בסי' ש"א ס"א עכ"ל הסמ"ע ויפה השיג עליו ועוד יש להשיג עליו דבשאל בית האונס הוי מכח השואל כיון דברשותו הוא ודוק. ש"ך:

המשאיל. ועוד איתא במרדכי שם טעם אחר דלא נקנה לו המשכון כיון שלא עשה שום מעשה בגוף המשכון ומביאו הסמ"ע בסי' ע"ב סמ"ד ע"ש. שם:

מלאכה. כיון דלא שינה בה וברשות הבעלים עבד בה מלאכה הם הפסידו לנפשם דלא היה להם להשאיל פרה למלאכה שא"י לעמוד בה. סמ"ע:

קלה. ע"ל סי' ש"ח ושי"א דמסקנת הרא"ש והטור הוא דמותר לשנות הבהמה למלאכה אחרת שאינה כבידה הימנה וכ"ש לקלה ממנה וא"ל דבשואל דכל הנאה דידיה החמירו דאין טעם לדבר כיון דעכ"פ מתה מחמת מלאכה ורחמנא פטריה ומ"ש מהא דבסי' שמ"ב באם השאיל לאחרים דאם יש לו ראיה שנתקלקלה מחמת מלאכה פטור ע"ש לכן נראה דלא קאמר הכא אלא שאם שינה אפילו דבר קל אז תלינן דמחמת השינוי מתה ומיירי דוקא שיש לפנינו איזה ענין שנוכל לתלות בו ולו' שמחמת השינוי מתה וכמ"ש בסי' ש"ט ס"ב בהג"ה דאם שכר חמור להוליכה למקום אחד כו' ואויר הדרך משונה חייב גם בסי' רצ"א ס"ו בדין תחלתו בפשיעה כו' דאם יש צד לפנינו לתלות האונס בפשיעה אפילו בצד רחוק חייב וכמ"ש שם. שם:

וסופו. עמ"ש בזה בס"ס ש"ז ס"ק ז' בשם הסמ"ע והש"ך ומשם תלמוד לכאן ע"ש:

שאלה. דאמרינן כחישתה תחלת מיתתה היא ומאותה שעה נתחייב לשלם. סמ"ע:

חולקין. וכן נראה לי עיקר וכמ"ש הרמב"ן ומביאו ב"י וז"ל והא דאמרינן מתה מחמת מלאכה דפטור קי"ל מיגרע גרע כו' ע"ש וכן כת' הרשב"א והריב"ש סי' תס"ג א"כ כאן שלא פשע המשאיל חייב השואל ול"ד לשונרא דקטלוה עכברים דהשאילה לצורך עכברים עיין בתשובת רשד"ם סי' תל"ה. ש"ך:

ואכלוה. כן הוא בש"ס פ' השואל בלישנא קמא ובטור כת' בשם הרא"ש דאפילו אכלה השונרא עכברים טובא וחביל ומת ג"כ פטור דה"ל כמתה מחמת מלאכה ואע"ג דלאו מחמת מלאכה ממש היא דהא לרדוף העכברים שאלה לו ולא לאכול מהן מ"מ כיון דלא מתה אלא מחמת אכילה מקרי מלאכה וכן הוא בש"ס שם באיכא דאמרי וה"ל להרמ"א לכתוב זה ודינו היה נלמד במכ"ש ואפשר דס"ל להלכה כלישנא קמא מיהו בת"ה סי' שכ"ח משמע דבאכלה עכברים טובא הוי טפי מתה מחמת מלאכה מאם חברו עליה העכברים ואכלוה וי"ל דמש"ה נקט הרמ"א דינו לרבותא וה"ה אם שאל כלים להלחם עם השונאים ונפלו בני העיר ליד השונאים ולקחו הכלי זיין הוי מחמת מלאכה ופטור כ"כ בת"ה שם ומביאו ד"מ ר"ס זה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דת"ה הביא ראיה לדין זה מהא דחברו עליה העכברים כו' ואינו נראה בעיני דהכא מקרי שפיר מתה מחמת מלאכה דמחמת שתרצה לעשות מלאכתה בעצמה להרוג העכברים חברו עליה וקטלוה ואם כן פשע המשאיל אבל בכלי המלחמה ודאי אין הכלים עצמן עושין המלאכה רק הבעל מלחמה והוא נקרא מתה מחמת מלאכה שלא נצח המלחמה ומחמת כן נלקחו הכלי זיין מהם ולא פשע המשאיל והלכך על הכלים ה"ל אונס וחייב ונ"ל דהת"ה ס"ל כמ"ש המחבר כאן אבל להי"ח חייב ודוק וכן עיקר עכ"ל:

לישבע. ולכך חייב והמחבר השמיט זה משום דתמה בבד"ה על הרא"ש וטור ע"ש ולק"מ דכל שומר צריך לישבע שיודע בבירור אבל כשאינו יודע א"כ חייב ש"ד ואין נשבעין ש"ד באינו יודע וכמ"ש בסי' רצ"א סכ"ו ע"ש וכן בכמה דוכתי ואפשר עיקר סברתו דמסתמא מתה מחמת מלאכה אבל ג"ז אינו כיון דלא הרגיש בה עייפות וטורח הדרך גם ר"י נ"ל ח"ג כת' כהרא"ש גם בת"ה סי' של"ג הביא דברי הרא"ש וטור בסתם וכן עיקר. ש"ך:

שמשכה. וכן באונסין חייב משעה שמשך הבהמה או הכלי אע"ג דלא נשתמש בהן וכ"ש הוא מחזרה דלקמן סי' שמ"א ס"ה כדמוכח בש"ס קידושין דף מ"ז ע"ב וכן הוא בתוספות שם להדיא ע"ש והכי מוכח בהרא"ש ושאר פוסקים ועוד העליתי בסי' ע"ב ס"ד ס"ק ל"א דמי שהפקיד כלי אצל חבירו בין שהוא ש"ח או ש"ש ואח"כ נתן לו רשות להשתמש בו הוי שואל אע"פ שעדיין לא נשתמש בו ע"ש ובתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ד. שם:

שנסתלקו. ואע"ג דהמשאיל יכול לחזור בו כל זמן שלא משך הבהמה מ"מ כיון דלא חזר בו ונסתלק הבעל משמירת הבהמה מחמת שקיבל השומר שמירתו עליו נתחייב באונסין כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת ן' לב ס"א כלל (י"ד) [י"ז] סי' (צ"ו) [צ"ז] דיכול המוחזק לו' קים לי כהרמב"ם עיין בתשובת ר"ל ן' חביב סי' צ"ד. שם:

לרשותו. ובטור כת' שהרא"ש חולק ע"ז והמחבר סתם כדעת הרמב"ם וכ"פ בב"י וכ"כ בסמ"ע וכן עיקר דכן הוא דעת ר"ח והתוספות והמ"מ והר"ן ונ"י ונראה דאף הרא"ש לא פסק כן אלא משום דאזיל לשיטתו דס"ל דמיד שנסתלקו הבעלים חייב השומר בשמירתו וכן משמע להדיא מדבריו פרק השואל שהביא הב"י בר"ס ש"ז אבל למאן דפסק התם דאינו חייב עד שימשוך ה"ה הכא וא"כ קשה על הרמ"א דסתם כאן כהמחבר ולעיל הביא דעת הרא"ש וכן מוכח להדיא מדברי הה"מ והנ"י שהבאתי בסימן רצ"א סעיף א' דלמ"ד הכישה במקל חייב כ"ש בעלמא דבעי משיכה עיין שם וצ"ע וכת' עוד בנ"י בשם הר"ן שאפילו אמר בפירוש הכישה במקל ואתחייב אני לך פטור ומביאו ב"י וד"מ. שם:

אשת המשאיל. אף על גב דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רצ"א שאני שואל דכל הנאה שלו ועמ"ש שם בסכ"א ובסי' ע"ב סל"א. סמ"ע:

אחר. עיין בתשובת רש"ך ספר ב' סי' ק"כ:

יתמי. עמ"ש הט"ו בסי' קכ"ב בדין שליחות דלא יתן אפילו לשלוחו בעדים בלא הרשאה מה"ט דלמא ימות כו' ועיין שם עוד בס"ז דגם בהרשאה אם לא הקנהו על גבי קרקע נתבטלה ההרשאה אם מת המפקיד עיין שם. שם:

בהמה או מטלטלין. ערפ"ח דב"מ צ"ד ב' והא בעיא מזוני כו' אב"א בשאילת כו' (ע"כ): (ליקוט) או מטלטלים ב"מ צ"ד ב' ואב"א בשאילת כו' ושם צ"ו ב' וצ"ז א' וש"מ (ע"כ):

(ליקוט) כגון כו'. ע"ש בשלמא שבורה כו' (ע"כ):

ודוקא כו'. וזה הטעם דמתה מחמת מלאכה פטור ועש"ך ס"ק ה':

ולכן כו'. עבה"ג כו' דמשמיא כו'. במ"ש בסוף ב"ק ועוד כ' במרדכי ט"א דלא נתחייב באונס המשכון משום דלא משך וכמ"ש בר"ס רצ"א ועס"ד ועסי' ע"ב סמ"ד:

ואצ"ל כו'. מתני' שם ושם וגמ' שם צ"ה א' אלא כו': (ליקוט) ואצ"ל כו'. שם ל"ה א' גניבה ואבידה בשואל כו' אלא כי הא כו' (ע"כ):

לעשות בה כו'. כן פי' הרמב"ם והטור ועסי' שמ"א ס"ז וכמ"ס בתענית ך"ג ב':

(ליקוט) אפי' היא קלה כו'. עסמ"ע ועבה"ג (ע"כ):

ואפילו באותה כו'. כן פי' המ"מ וכ"ה פשטא דפי' הגמ':

נכחש כו'. עתוס' דסנהדרין פ"ד ב' ד"ה הכחישה כו' וגטין מ"ב ב' ד"ה ושור כו' ועסי' ש"ז ס"ו ועבה"ג שם ס"ק נ':

אבל כו'. טור ור"ל שמתה שלא מחמת מלאכה כיון שהוא חייב לשלם בלא"ה משלם כמו כו' ועסי' שס"ג ס"ג וז"ש כיון כו' והטעם דמ"מ אין עכשיו סופו לחזור והוי נזק למפרע וכמו בחמץ דחייב למפרע דעל שריפת חמץ אינו חייב ועגמ' דב"ק צ"ח ב':

השואל כו'. כמ"ש צ"ז א' א"ד אכיל כו' אע"ג שלא הרגתו המלאכה גופה כו':

וי"ח כו'. דל"ד נשם דמ"מ באותה מלאכה עצמה נאנסה והוי כשואל בהמה למהלך יום א' ומחמת ההילוך מתה כו' ועמ"ש למטה בהמה שנתייגעה כו' וז"ש אבל המשאיל לחבירו כו' ועש"ך ראיה מדברי הרמב"ן:

בהמה כו'. הרא"ש שם ס"ד:

לא יוכל כו'. וכמ"ש בשומר שמסר לשומר דחייב משום דא"י לישבע:

השואל כו'. שם ל"ו א' וכתובות ל"ד א' וכן בב"מ צ"א א' וכן לענין אונסים כמש"ש צ"ט וב"ק ע"ט א' ועוד בב"מ צ"ד ב' פרה כו':

וי"א כו'. הרא"ש שם צ"ט א' ממש"ש דאתמר השאילני פרחך כו' כיון ועמ"ש בסי' רצא ס"ב וסי' שז ס"ב דכן דעת תוס' שם ד"ה כך כו' אלא שדעת תוס' רק בש"ח וש"ש דוקא כמ"ש תוס' שם ואזלי לשיטתייהו שפ' שם בד"ה אמר דלא כרב והרא"ש אזיל לשיטתו שפ' שם כר' ועס"ז ודברי הרב ל"ז:

וישבע כו' שם זיל אייתי סהדי כו' וכ' הרא"ש ובמקום שהיו כו' א"נ כו':

וי"א כו'. עמ"ש בס"ס ק"כ:

וה"ה אם כו'. רש"י שם ד"ה אבל כו' ומוכרח בגמ' מדפריך שם מגמרתיו:

ואם א"ל כו'. ב"ק ק"ד ב' וע"ש א' תוס' ד"ה שליח כו' ומ' מדבריהם בא"ל בפניו שלח מהני אפי' מת אבל בתוס' דב"מ צ"ח ב' ד"ה וא"ל כו' מ' דלא מהני וזה שנסתפק המרדכי והרב ועסי' קכ"א ס"א וסי' קכב ס"א שסתם כדברי התוס' כאן ועמ"ש בד"ס קכ"א שכ"ד כל הפוסקים ומ"ש ואם כו' לא ישלח כו' ע' בסי' קכב סס"א בהג"ה מיהו אם כו' ועמש"ש: