השוכר את הפועל ובא הפועל לחזור - שולחן ערוך חושן משפט סימן של״ג

אלא תרעומות ל' הטור איזה מהן שבא לחזור הרשות בידו שיכול לו' הבע"ה לפועל השכר עצמך במקו' אחר והפועל יאמ' לבע"ה צא ושכו' לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומו' בשביל הטורח וכתבתי בפריש' דמ"מ הרשות בידו לחזור משמע דלי' ביה אפי' משו' מחוסרי אמנה דס"ל דלא אמרו כן אלא כשחוזר מדבריו בדבר שאין בו תועלת וכמ"ש הטור ומור"ם ז"ל לעיל ס"ס ר"ד דכשנשתנה השער לית ביה משום מחוסרי אמנה וה"נ כשחוזר בע"ה משום שא"צ להם או שנמצאו פועלים בזול יותר ולפ"ז החולקים שם וכמ"ש מור"ם ז"ל שיש חולקין בזה חולקים גם כאן ומ"ש אין להם אלא תרעומות ר"ל לאפוקי תביעת ממון אבל ממחוסרי אמנה גם כן נינהו והא דאין להם תביעת ממון זה על זה יתבאר בסעיף שאחר זה דהיינו דוקא כשלא גרם החוזר היזק להאידך ע"ש:

דאם משך הבע"ה כלי אומנות כו' ואפי' החזיר' לפועל אחר המשיכ' מ"מ מחשב המשיכה לקנין דאין יכול לחזור זה בזה אם לא פועל שחז"ל נתנו רשות לחזור אפי' באמצע המלאכ' כדי לקיים מ"ש כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וכמ"ש הט"ו בסמוך ס"ג וסיים וכ' מור"ם דאפי' לפועל יכול לעכב כלי אומנתו כו' ור"ל כשעדיין כלי אומנתו דפועל בידו דבע"ה משא"כ לפני זה דמיירי שאחר המשיכ' החזירו לפועל וכמ"ש וק"ל:

החמרים ולא מצאו כו' ר"ל כשהפועל הי' חמר להביא לו תבוא' הלך ולא מצא וכשהפועל הי' רוצה לחרוש שדהו הלך ומצא לחה ואינה ראוי' אז לחרישה:

שנתמלא מים. פי' ואינו צריך להשקאתו:

אם ביקר בע"ה מלאכתו כו' היינו סיירוהו לארעא מאורת' הנז' בגמ' והטור לא כתבו כאן וכתב כללא דדיני' הללו אימת תלינן העיכוב מלאכ' בפועל או בבע"ה בסימן של"ד שיחד לזה ועמ"ש שם שייך כאן:

נותן להם שכרן כיון דבע"ה פושע וההליכ' היא כהתחל' במלאכ' מ"ה אין בע"ה יכול לחזור בו ואם חוזר צריך לשלם להם כפועל בטל ואף שאין לפועל פסיד' דממון מכח חזר' זו דאף שלא הי' שכרן לא הי' להם אצל מי להשתכ' כו' וכ"כ בטור בהדיא בשם הרא"ש ולא כע"ש שכתב דחייב משום דגרם להם היזק שאם לא הי' שוכרן הוא היו נשכרין לאחרים וחייב מדינא דגרמי עכ"ל וז"א' וגם דבריו סותרין זא"ז שבסעיף שאחר זה כתב בהדיא שבהלכו חייב להן הבע"ה גם בכה"ג ע"ש ודו"ק:

כפועל בטל שאינו דומה כו' לשון הטור שמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמורו להביא משוי כמה היה רוצה לפחות משכרו לישב בטל ולבא ריקן וכן ינכה לו משכרו עכ"ל:

ה"ז כדבר האבוד להן פי' וחייב מדינא דגרמי:

ואם נשכרין בפחות כו' פי' עתה נשכרין בפחות ממה שהיו נשכרין אמש וכן הוא בטור:

משלם להן הפחת ר"ל מה שנשכרין היום פחות מאמש משלם לו לפי ערך כפועל בטל ע"פ שכירות של אמש:

ואם הלכו אע"פ כו' כ"כ ג"כ הטור בשם הרא"ש והוסיף וכתב בשמו ז"ל וכן לא הלכו ועכבם עד שאין מוצאין להשתכר צריך ליתן להם שכרם כפועל בטל כיון שגרם להן הפסד אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשלא הלכו מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין כו' עכ"ל:

והוא שעכשיו אינם נשכרין כלל כו' נמצא דאין חילוק בין הלכו ללא הלכו אלא כשזולת שכירתו לא היה מוצאין מי שישכירן או שהיו שוכרים אחרים בפחות וכנ"ל וכ"כ בטור:

אלא בפחות משלם להן כו' פי' הן ישכירו נפשם לאחרים למלא כתן ומה שיפחתו להן אחרים צריך בע"ה זה שחזר בהן למלאות שכירתן כשיעור ששכר אותן וכן מפורש בטור ע"ש:

התחיל הפועל כו' המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם דגם הוא לא כ' שבע"ה אסור לחזור בו מאחר שהתחיל הפועל ואפי' לא הלכו ממקומן אבל בברייתא איתא והטור כתבו וכמו שאעתיק לשונו ובסמוך ומור"ם ז"ל רמזו וכתבו בסמוך במ"ש שדין חזרת ב"ה כדין קבלן כו' והרמב"ם שהשמיטו נ"ל טעמו משום דס"ל דמדין הלכו הנ"ל נלמד לדין התחלתו שמה שיתחייב הבע"ה בחזרתו בהליכתן שהוא מטעם שההליכ' התחלה מיקרי וק"ל:

בקבע שלשה שנים דג' שנים שם עבד ושכיר עליו דכתיב (בישעיה) מקצה שלש שנים כשני שכיר כו':

כיצד דין הפועל שחזר כו' בטור הוסיף בפרטי דינים אלו וגם דינים אלו שכתבן המחבר מבוארין מלשונו יותר והנה אעתיק בשינוי ל' קצת כדי לקצר ולתוספת ביאור התחיל ג"כ בפועל וכתב ז"ל והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור בו אפי' בחצי יום וידו על העליונה כגון ששכרו בעד ח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום ואפי' אם נתיקרו שצריך ליתן לאחר מחצי יום הנשאר ו' דינרי' אפ"ה צריך ליתן להראשון ד' דינרים מחצי היום שעשה ולא אמרינן לא יתן לו אלא ב' דינרים כדי שתגמר לו מלאכת היום בח' דינרים כפי מה שהתנה (ודוקא שחזר סתם אבל אם חזר בו מחמת היוקר אין שומעין לו כדמסיק מור"ם ומטעם דלא נתייפה כח הפועל כדי שישתכר מעות) והה"נ אם הוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן ו' דינרין ואינו מעכב בידו אלא ב' דינרין כדי שתגמר מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה ואם הוא קבלן שקבל עליו מלאכ' בכך וכך (פי' ואינו כעבד דמלאכת רבו מוטלת עליו לעשות בו כל היום בלי הפסק אבל זה גומר מלאכ' שקיבל עליו איזה שעה ביום שירצה וכדרך כל בע"ה העושה במלאכ' שלו למכור ולהשתכר בה) מ"ה גם הוא א"י לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה שאם קיבל עליו המלאכה בח' דינרין ועשה חציה וחזר בו ונתיקרה המלאכ' שא"א לגומרה אלא בו' דינרין לא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמר מלאכתו בח' כפי מה שהתנה ואם א"י לגמרו בפחות מח' דינרין אינו נותן לו כלום ומיהו אם נתיקרה הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו אינו צריך לשלם לו מכיסו כלום ואם לא התחיל עדיין בהמלאכ' רק הלך לעשות מלאכתו ונתיקרה המלאכ' וחזר בו הקבלן נמצא דאין ביד הב"ה שכירות משל קבלן כלום שהרי עדיין לא התחיל כלל בעשיית המלאכ' אין הקבלן מפסיד אלא טורח הליכתו כיון שאינו תופס משלו והוא א"צ לשלם מכיסו (ומזה שכ' כיון שאינו תופס משלו יש ללמוד הא אם תפס הב"ה משל קבלן אפי' דבר שאינו מכלי אומנתו יכול לשכור עליו מאותו תפיסה באופן שיגמור מלאכתו כפי תנאו ועפ"ר) ואם הוזל' שיכול לגמרה בב' דינרין אפ"ה אינו נותן לו אלא ד' דינרין וכן הדין בב"ה החוזר בו אפי' בקבלן שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכ' ויכול לגומר' בב' דינרין צריך ליתן לו ו' דינרין על מה שעשה ולא ישאר בידו אלא ב' כדי שיוכל לגמור בהם מלאכתו כפי תנאו ואם הוקרה צריך ליתן לו ד' דינרין עכ"ל הטור וע"פ דברים האלה נתבאר לך דברי המחבר ויתבאר לך דהא דכ' בחזרת הפועל שמין לו מה שעשה ונוטל היינו בדהוקרה המלאכ' שחזר בו מלעשות' וע"ד שכתבתי דאלו בהוזלו נתבאר ממה שכתבתי ששמין לו מה שעתיד לעשות ולא מה שעשה והטור נקט ל' הברייתא והרמב"ם דלא נקטו בפועל אלא שמין מה שעשה ואפשר דטעמייהו הוא משום אורחא דמילתא דסתם פועל אינו חוזר אלא כשהוקר ואף שכ' דכשחזר בו משום יוקרא אין שומעין לו מ"מ מסתמא דמילתא הוא חוזר משום יוקרא אבל אם אירע שהוזל' שמין מה שעתיד לעשות ומור"ם שכ' בין הוקר' המלאכה או הוזל' לאו בחדא מחתא מחתין לה אלא בא לו' בין הוקרה המלאכה בין הוזלה בשניהן יד הפועל על העליונה ומה שכ' המחבר אחרי זה בקבלן דשמין לו מה שעתיד לעשות נראה לי דקאי ג"כ אהוקר' אח"כ ומ"ש בין שהוזלה בין שלא כו' נ"ל דה"ל כאלו אמר בין הוזלה בשעת השכירות והוקר' אח"כ בשעת החזר' בין לא הוזלה בשעת השכירו' אלא היה ביוקר והוזלה אח"כ בשעת החזר' בין היה הכל במעמד א' לעולם יד הקבלן על התחתונ' ור"ל ג"כ דשמין בכל א' לפי ענינו דבהוקר שמין לו מה שעתיד לעשות ובהוזלו שמין מה שעשה היפך מפועלים כנ"ל ביאור הדברים הללו ודו"ק: (הגה בע"ה החוזר בו כו' וכן ב"ה השוכר מלמד ומצא אח"כ מלמד אחר טוב מזה א"י לחזור בתוך שנה כיון שהתחיל זה במלאכתו ואינו פושע הרא"ש בתשובה כלל ק"ד סי' נ"ד ד"מ ס"ס של"ד וכתב שם בד"מ בשם רמב"ן דב"ה החוזר צריך לשלם משלם מטעם דאי לא עבדו חלשי וע"ל סי' של"ה ס"א בהג"ה שנייה):

בדבר שאינו אבוד פי' שאינו צורך שעה בו כי אף שיחזור בו הפועל ולא ימצא פועל אחר לשכור כ"א בדמים יקרים הרבה יכול להמתין עד שימצאו פועלים לשכור לפי דרך שכירות הפועלים או מעט יותר:

אבל בדבר האבוד כו' שהוא צורך שעה ויתקלקל אם לא יוגמר מלאכתו מיד:

וה"ה למלמד שחלה כו' ונראה דגם במלמד אם חזר בע"ה וקבלו בסתם ולא אמר לנכות לו דצריך לשלם כל שכרו דזיל בתר טעם דעבד דאמרינן מדלא התנה מחל לו ה"ה במלמד:

לכתוב ספר אחד דספר שנכתב בכתיבת יד שני סופרים הוא מנומר ומקרי מקולקל:

יש לו דין פועל ואף שכבר סתם מור"ם וכתב לפני זה בהג"ה במלמד שחוזר בו מיקרי דבר האבוד ע"ש ובדבר האבוד כתב שם דאין חילוק בין פועל לקבלן מ"מ מצינו דאית בינייהו כגון הא דכתב הט"ו בסמוך בס"ז באם יש פועלים אחרים לשכור מהן כו' ע"ש וכיוצא בזה:

ה"ג אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כו' ור"ל לאפוקי אם גם מתחל' כששכרן לא היה מוצא פועלים אחרים לשכרן למלאכה זו דלא מיקרי גורמי היזק דהא זולתן ג"כ נעשה לו ההיזק:

ואם מצא פועלים אחרים כו' כיון שעכשיו בשעה שבא להטעותן נמצאו אחרים לא היה לו להטעותן כיון שמלאכתו יוגמר עתה ע"י אחרים:

כיצד שוכר עליהן כן הוא הל' ג"כ ברמב"ם ולפ"ז צ"ל דה"פ דתיבת כיצד עומד בפני עצמו וקאי אמ"ש לפני זה שוכר עליהן וקאמר כיצד עושה ומפרש דשוכר עליהן כו' והוא דוחק כיון דכבר פי' כיצד מטען כו' וא"כ עד"ז צ"ל כיצד שוכר עליהן ע"כ נראה להגיה תיבת שוכר וכצ"ל כיצד שוכר עליהם שוכר פועלים כו':

עד כדי שכרן של ראשונים כן הוא ל' הגמרא ול' הרמב"ם ורש"י פירשו כפשוטו משמעות הל' דאם שכרו להפועל בב' דינרין ליום וחזר באמצע היום שוכר עליהן ונותן להשני ב' דינרין אבל הרא"ש והטו' פירשו ז"ל עד כדי הכפל משכר ראשונים ועפ"ר שם פירשתי דר"ל דבשיעור שכירות שבאו ליטול מבע"ה כשיגמרו המלאכה באותו שיעור גמרו להקנותם להב"ה ליתן מכיסם דאם יחזרו בו ויצטרך לשכור פועלים אחרים לגמור מלאכתו וכעין שאמרו בגמרא באומר ערבוני יקון והמוכר א"ל אם אחזור בי אכפיל לך ערבונך וכתבו הטור בסי' קצ"ו והרא"ש הקשה אפירש"י דלפי' אם כבר נתן להם השכירות או עדיין לא התחיל במלאכ' לא יהיה קנס על הפועל אפי' בדבר האבוד ועד"ר שגם הרמב"ם והמחבר אף שכתבו כל' הגמ' מ"מ ס"ל פירושו דהרא"ש והטור הנ"ל מדכתבו וכל מה שיוסיף כו' נוטל מהראשונים דמשמע נוטל הוספה מכיסם וגם לא חילק בין כבר נתן להן השכירות או לא נתן עדיין:

עד ארבעים וחמשים כשיעור שדרך בעלי בתים לשכור לעת הצריך למלאכתן שלא תאבד כ"כ הרמב"ן והנ"י וממילא שיעור מ' ונ' ל"ד הוא אלא כפי דרכו של בע"ה וכפי הענין של הדבר האבו' להוסיף או לגרוע משיעו' מ' ונ' ונר' שגם דעת הרמב"ם והמחבר הוא כן ולא כמ"ש בב"י ובד"מ ע"ש:

שאין שם פועלים לשכור בשכרם פי' שאינם נמצאים פועלים לשוכרן אפי' אם יוסיפו להן כפי כל הפיסוק שפסק להראשונים כגון ששכרן בשני סלעים ועשו חציה או יותר ולחציה השניה לא ימצאו פועלים לגמרן אפי' יתן להן שני סלעים ובזה אמר ששוכר עליהן עד כדי שכרן דהיינו עד ד' סלעים ומוציא מיד הפועלים שני סלעים או מ' ונ' אם יש בידו משלהן וגם מה שעשו כבר א"צ לשלם להן:

אבל אם יש פועלים לשכרן בשכרן דהיינו כפי מה שפסק עמהן:

אין לו עליהם כו'. ושמין לשוכר כו' פי' בכה"ג שנמצאו שוכרים אחרים בזה דינו כאלו לא הוה דבר האבוד מ"ה פועל שניתן לו רשות לחזור ואם חוזר ידו על העליונה גם כאן הדין כן ואין מנכין לו ממה שעשה כלום אלא צריך לשלם שכרו וקבלן שדינו כשחוז' בדבר שאינו אבוד דידו על התחתונה גם כאן הדין כן:

שאם לא יקחנה מיד יפסיד חייב. ל' תשוב' הרא"ש הביאו הטור חייב ראובן לשלם לאומן כל הפסדו כו' ועיין פרישה שם כתב דמדוקדק מל' הרא"ש דהטיפול מוטל על האומן למכו' הכלי רק הפסידא שיהא לו כפי הפיסוק שפסק עמו הב"ה מתחלה מהכלי צריך להוסיף לו על הדמים שקיבל האומן:

שליח צבור שהשכיר עצמו כו' כפול לעיל סי' קס"ג ס"ה ע"ש ומ"ש עם מנהיגים שניים לרבותא כ"כ דמכ"ש אם נשכר שנית עם מנהיגים ראשונים שיודעים מהתנאי משעה ראשונה:

(ס"א דאם משך הבע"ה כו' נלע"ד ה"ה אם לא משך רק שנתנה לחצירו של ב"ה קנאה הב"ה דרשותו קונה כמו משיכ' ומשמע במרדכי פ' האומנין דכל שהיה כבר דרך פקדון אצלו לא מהני מידי לענין זה ודבר פשוט שכל שקנאום ב"ה לכליו של קבלן לא מתבטל הקנין אע"פ שחזר הקבלן ולקחם (שאינו דומה הבא טעין) פי' מצאתי כתוב בקובץ ישן וז"ל כ' בהג"ה היכא דאמרי חכמים דנוטל כפועל בטל היינו חצי השכירות וכן נמצא בתשו' רש"י וכן מייתי הר"ח א"ז בשם רבינו חננאל. ושוב מצאתי בתשו' שנית וז"ל מקובלני מרבותי מאי לפועל בטל פלגא דאגרא:

(ס"ג שלש' שנים) דכתיב מקצה שלש שנים כשני שכיר דתימא שהרי בהגהות מרדכי שם דדוק' יותר מג' שני' יש איסור אבל בג' שני' מותר וכדאיתא להדיא בפ' מפנין מעשה באחד שהיה משכיר עצמו על ג' שנים ולזה נראה דט"ס יש כאן וצ"ל בקבע יותר מג' שנים כנ"ל פשוט:

(חוזר אפי' אם קיבל כו') כתב ב"י בשם הריטב"א בתשובה לא אמרו דפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מלתא אתי שלא יוכל לחזור בו עכ"ל ותמיה לי מאי שנא מפועל שמשך ב"ה את כליו דהא משיכה קונה בקבלן כמ"ש בס"א ואפ"ה בפועל לא יוכל לבטל מה שאמרה התורה ולא עבדים לעבדים ולא מהני משיכ' ולמה יועיל קנין בזה ובפסקי מהרא"י סימן ר"ל כתב בנדון זה וז"ל ומה שקבלו קנין סודר הבעל עם הפועל שמא לא גמר להקנות אלא בשטר כו' דמיירי שם בענין קונה שאינו בקנין וכעין שמצינו בשכ"מ שמקנה בק"ס בסי' ר"ן דגרועי גרעי לקנין ואמר שם מהרר"י דאותו שטר ג"כ גרוע גרעיה כיון דשכירות א"צ קנין והיא עבד קנין שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ושם מוכח דלא ס"ל כהך דריטב"א דאל"כ מנליה לומר דלא גמר להקנות אלא בשטר שלא כתבו בקנין כדי שלא יוכל לחזור בו אלא ע"כ דלא ס"ל כריטב"א בזה וכן עיק' כנלע"ד:

(ס"ה ואם חזר ב"ה וקבלן סתם כו') כ"כ רבינו בשם הרא"ש וז"ל וה"מ שאינו נותן להם כל שכרן דוקא שבא להם האונס בחצי היום האחרון אבל אם בא להם האונס בחצי יום הראשון ואחר שעבר האונס קבלן ב"ה למלאכתו סתם אינו מנכה להם מה שביטל בשביל האונס עכ"ל ודברי הרא"ש האלו הם בפרק האומנין וז"ל והא דאמר הכא היכא דאניס שכיר או קבלן אינו נותן לכם אלא שכרן שלפני האונס ובפרק קמא דקדושין אמרינן דעבד עברי שחלה ג' שנים א"צ להשלים תירץ ר"מ דהתם מיירי שקיבל העבד כל שכרו אם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן ישלים ול"נ דהתם מיירי שחלה ג' ועבד ג' וכיון שאחר חליו קבל בע"ה למלאכתו ולא אמר לנכות לו מסתמא מחל לו אבל הכא שהחולי הי' סוף זמנו אין הוכח' שמחל לו עכ"ל יש לתמו' על תירוץ הרא"ש לפמ"ש רבינו בשמו דאפי' לא נתן לו עדיין יתן כל שכרו היאך שייך ע"ז לשון מחילה דאין זה קרוי מחול לך אלא אתן לך ובודאי צריך קנין ולא סגי אפי' אמר בפי' לא אנכה לך דאין זה אלא מתנה דהא הממון תחת ידו והעבד בא להוציא וא"ל דזה הוי כמו שכירות חדש דהא אם חלה בסוף כ' הרא"ש דאין הוכח' שמחל לו ש"מ בהוכח' סגי וכ"ש באמיר' בפי' ובזה איך שייך שכירות חדש ותו ק"ל אמאי הפסי' ב"ה בשתיקתו יכול הוא לומר סבורני שתשלים לי אותן השני' שהיית חול' ומ"ה לא אמרתי לך כלום ותו ק"ל מהא דתנן בסוף פרק הכותב גר שנתגייר' אשתו עמו כתובתה קיימת שעמ"כ נתקיימה אמר רב הונא ל"ש אלא מנה ומאתיים שהם תנאי בית דין אבל תוספת אין לה וק"ל כר"ה שם דמזה יליף ריב"ש בסי' תע"ה דכל מידי שנתבטל החיוב אין לחייבו בשתיק' בעלמ' וכמו שנעתיק דבריו בסס"י זה שפסק רמ"א כן א"כ ה"נ כיון שנתבטל החיוב של השני' שהי' האונס ואין העבד יכול לתבוע שום דבר מהאדון והאדון שתק כשבא בסוף ג' במה יתחייב גם על הרב רמ"א יש לתמוה עוד דהא פסקו בסמוך מיהו אם כבר קבל כו' והיינו כדעת רבינו מאיר שגם המרדכי מביא דעת ר"מ ושם פסקי רמ"א וא"כ פסקו סתרן זה את זה דהא בגמ' דקידושין גבי עבד עברי איתא בפי' שחלה תחלה ואח"כ עבד ג' ואפ"ה ס"ל למהר"מ דאם לא הקדים תחלה השכר שא"צ לתת לו כל השכר וכיון שפסק רמ"א כדעת מהר"מ לענין דאם כבר נתן דיכול הפועל לומר לא אחזור דלא אעשה כדעת הרא"ש שצריך להחזיר היכא שחלה בסוף אלא קים ליה כמהר"ם ה"נ יכול ב"ה לומר קים ליה כמהר"מ דא"צ ליתן אף ע"פ שהאונס תחלה ואח"כ קבלו ואמאי פסק רמ"א תחלה דיש חילוק אם נעשה האונס תחלה או אח"כ אפי' לענין שצריך בע"ה ליתן מכיסו וכמדומה לי שהרב רמ"א לא עיין בדברי הרא"ש פ' האומנין בזה דגם הב"י לא כ' מראה מקום בזה רק ראה דברי הרא"ש שהביאו' רבינו ומדברי רבינו מאיר ראה במרדכי בתשו' מיימון ע"כ לא הרגיש שהם חולקין אהדדי אבל לפי האמת יש כאן מחלוקת בבירור ולענין הלכה אין להוציא ממון ודעת רבינו מאיר עיקר וכמו שסיים בתשו' מיימון דקנין ל"א שכן יש לפסוק הל' למעש' וק"ו כאן שיש תמיהת רבית לפי דעת הרא"ש כמו שזכרנו ע"כ אין לחלק בין קדימת החולי או האולם רק במוחזק תליא מלתא כנלפע"ד:

[ס"ח שליח ציבור] כו' האי פיסקא צ"ע רב להבין כוונת רמ"א יתחיל' נזכיר בבירור מה שנמצא בדברי האחרונים שמשם יצאה הג"ה זאת הריב"ש פסק בש"ץ שהיה לו תנאי עם הבוררים הראשונים שיהיה פטור ממס וכשחזר ושכר עצמו להבוררים השני' בסתם אמרי' ע"ת שכירות הראשון השכיר עצמו דוקא ומייתי ראייה ממ"ש רב האי גאון בתשו' והובא לעיל סי' שיב שהשוכר בית מחבירו בסך ידוע לשלם ועמד שם יותר ונתייקרו הבתים שאינו חייב לשלם יותר משכירות הראשון וכתב עוד וז"ל ואע"ג דאמרי' ס"פ הכותב בגר שנתגייר עם אשתו דכתוב' הראשונ' קיימת א"ר הונא ל"ש אלא מנה ומאתי' אבל תוספת אין לה אא"כ חידשו זהו בשתיק' לבד שהדבר היה בטל מתחילה כשנעשה ואינו מתקיים עתה בשתיק' אבל השכירות הקיום שהאריכוהו על דעת התנאים הראשונים האריכוהו עכ"ל נרא ביאור דבריו שכל שאין חיוב בדבר עכשיו אין שום הכרח לומר דאף דלא הותנו דהוה כהיתנו כיון דהי' מעיקרא כן כההיא דתוספת כתוב' אבל מה שיש חיוב בדבר כגון שכירות הש"ץ דודאי יתנו לו השכירות ואם נאמר שיהי' שנוי בסך השכירות ממה שהיה בתחיל' היה לקהל להתנו' שלא יתנו לו כבראשונ' וכל שלא התנו ילמד סתום מן המפורש מעיקרא ולפ"ז נראה דאף אם לא קבלו הש"ץ בפי' מחדש אלא קבלוהו על שנה א' בפי' ואח"כ לא אמרו לו כנוס והניחוהו לעבוד עבודתו כבראשונה ודאי על שכירות הראשון הניחוהו וזהו ממש ההיא דרב האי גאון דמה לי שמניח אותו בביתו ולא אמר כלום ומה לי שמניחין הש"ץ על עבודתו ואף שכ' הריב"ש ששכרוהו הממונים השניי' שנית לאו בזה תליא עיקרא דמלתא אלא בא לו' שם במעשה שהי' כך שאף שדברי סתם אתו לשוכרו הוה כמחודש שיהי' פטור ממס שדבר זה הוא ממש שכירתו וע"ת הראשון נשכר וכן הוא דבר זה בתשו' מהרי"ק סי' קיח בב' שותפין שהי' פשר' ביניהן ע"פ פשרנין דאיזה משך זמן יתן ראובן לשמעון שותפו מאה דוקאט"י ויתעסקו ביחד בשותפות ואחר אותו זמן היו עוד שותפין שנה אחת וביקש שמעון מראובן שיתן לו גם בעד שנה ההוא מאה דוקאט"י והשיב ראובן על הראשונות אני מצטער שנתתי לך ע"פ פשרנין ועכשיו בשנ' זו ודאי איני נותן לך כלום ופסק מהרי"ק שהדין עם ראובן ומביא ראי' ממתני' דהכותב שהבאתי לעיל ומאי דאמר עלה ר"ת דוקאט"י כיון דמן הדין אין שום חיוב בנתינת הדוקאט"י דהא תרווייהו עסקו בשותפות ומעיקרא היה ע"י פשרנין. כלל העולה שכל מה שהוא ע"פ החיוב אז אומרים כיון שלא דברו בפי' סך החיוב ודאי אמעיקרא סמוך אבל כל שהיא תחלה דרך מתנה כההיא דתוספת כתובה ונתינת הדוקאט"י כל שלא הותנ' עכשיו דעבר זמן בטל הדבר והנה דברי הרמ"א צ"ע שכ' דוקא שחזר והשכי' עצמו כיון שזה אינו בריב"ש אלא מדברי מהרי"ק למדו כמה שזכרנו הנך רואה עין בעין שאינם דומים כלל ומהרי"ק לא פטר מן הדוקאט"י אלא מצד שהיה מתחלה בלי חיוב משא"כ בש"צ לפטור מן המס שזה היה מצד שכירות הש"ץ שלא רצה מתחל' להיות ש"צ כ"א בתנאי זה ה"ל כסך השכירות ממש. וכמו שאין כח לפחות מסך השכירות בשום אמתלא אף אם הניחוהו ולא קבלוהו בפירוש שנית וה"נ אין כח לפחות מה שפטרוהו ממס ודברי רמ"א עצמן מוכיחים שאין כח לפחות מן השכירות אף אם עמד עמהם בשתיק' דהא לא כתב אלא דלא אמרינן דנשאר על תנאי הראשון משמע דגוף השכירות קיים כבראשוה והוא תמוה ואמאי לא נחשב גם התנאי על המס דהא מתחל' לא נתרצ' כ"א בתנאי זה וזהו שכירותו ע"כ נלע"ד דברי הרמ"א תמוהין בזה והעיקר דכל שהיה מתחל' דרך חיוב מצד עיקר הדבר שעל תנאי זה הי' דוקא לא גרע כלל עכשיו אפי' עמד בשתיקה כמו השכירו' עצמה ממש וכן הוא מעשי' בכל יום ששלוחי צבור בקהלות גדולות אינם צריכין להתקבל מחדש בכל שנה אלא נשארים בתוקפם ובכל זכיותיהם מדי שנה בשנה עד כי ימחול [ימחו] בהם הקהל בפי' כנלע"ד ברור ופשוט:

(כתב רבינו בס"ד בשם הרא"ש) כיון שקבלן אינו יכול לחזור בו ואם חזר ידו על התחתונ' שיכול להטעותו ואפי' בדבר שאינו אבד אם אינו מוצא פועלים אחרים לשכור עכ"ל ובתשובת הרא"ש כלל ק"ד סי' ב' כ' בזה וז"ל דדוקא לענין שוכר עליהם אם בא חבילה לידו היינו דוקא אם אינו מוצא פועל אחר אבל להטעותו כיון שהוא חייב לגומרה שהרי מן הדין אינו יכול לחזור אף אם הי' מוצא פועל ואף אם אינו אבד יפה עשה שהטעהו עכ"ל משמע דבקבלן בדבר שאינו אבד ג"כ שוכר עליו אם באה חבילו לידו ואינו מוצא פועל אחר והיא תמוה דלא מצינו שישלם פועל מכיסו רק במקום שיש גרם היזק לב"ה דהיינו בדבר האבד אבל לא בדבר שאינו אבד ודי לו לקבלן החוזר שיהא ידו על התחתונה ע"כ נלע"ד דיפה עשה רבינו שלא כתב בשמו רק שיכול להטעותו דבזה אין לו הפסד מכיסו משא"כ בשוכר עליה' שהם ישלמו מכיס' כמ"ש בדבר האבד דזה אינו כאן בדבר שאינו אבד כנ"ל ויש לפרש קצת גם דברי הרא"ש ע"ד זה:

תרעומת. לשון הטור איזה מהן שבא לחזור הרשות בידו. דבע"ה י"ל לפועל השכר עצמך במקום אחר והפועל יאמר לבע"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומת בשביל הטורח ע"כ ומשמע דלית ביה אפילו משום מחוסרי אמנה דס"ל דלא אמרו כן אלא כשחוזר בדבר שאין בו תועלת וכמ"ש הרמ"א בהג"ה ס"ס ר"ד דכשנשתנה השער לית ביה משום מחוסרי אמנה וה"נ כשחוזר בע"ה משום שא"צ להם או שנמצאו פועלים יותר בזול ולפ"ז החולקים שם חולקין גם כאן ומ"ש אין להם אלא תרעומת ר"ל לאפוקי תביעת ממון באופן שיתבאר בסעיף שאח"ז אבל ממחוסרי אמנה ג"כ נינהו כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דמשמע דגם משום שינוי דעת ליכא ואע"ג דבס"ס שי"א גבי ספינה כת' הט"ו דיש בו משום שינוי דעת דאיש אחר שאני התם כיון שפרקה בחצי הדרך וכבר הורגל עמו משא"כ הכא שחוזר מיד ולפ"ז היכא דאין כאן טרחא כגון שמוצאין בע"ה אחר להשכיר עצמן אין להם עליו אפי' תרעומת וכ"כ הנ"י בשם הרמב"ן בפ' האומנין גבי דזל עבידתא ואומר בע"ה כו'. ע"ש שהאריך בזה:

משך. ואפי' החזירן לפועל אחר המשיכה מ"מ מחשב המשיכה לקנין דא"י לחזור זה בזה אם לא הפועל דחז"ל נתנו לו רשות לחזור אפי' באמצע המלאכה משום כי לי בני ישראל וגו' ומה שסיים הרמ"א מיהו יכול לעכב כו' ר"ל כשעדיין כלי אומנותו דפועל ביד בע"ה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דכן עיקר כהי"א והרבה פוסקים ס"ל הכי:

קבלן. כת' בהג"א פ' האומנין דבדברי ר"ת משמע דלגמרי א"י לחזור בו משום ממון ואומר שעשה בו מעשה שמא אע"פ שהתחיל במלאכה לא חשיב קנין אלא במשיכה או בק"ס עכ"ל ר"ל דאע"ג דאם התחיל במלאכה יכול לחזור בו ויהא ידו על התחתונה כמ"ש בס"ד הכא לא מהני בכך דהתם לא חשיב קנין אבל הכא כיון שמשך הכלי או הקנה בק"ס לא מהני שום ממון וצריך לעשות המלאכה אם ירצה בע"ה וכן משמע להדיא בדברי ר"ב בספר החכמה שהביא המרדכי פ' האומנין גבי שבאת חבילתו לידו דבמשיכת כלי האומנות אין הפועל יכול לחזור בו אפי' רוצה להיות ידו על התחתונה ע"ש. ש"ך:

מיהו. והש"ך כת' דדין זה צל"ע כו' ע"ש דסיים דבריו וכת' ז"ל ואע"פ שאינני כדאי לחלוק על דברי הרב מ"מ נלפע"ד שירא שמים יחמיר בדבר ויחזיר להפועל את שלו עכ"ל:

שכרן. כיון דבע"ה פושע וההליכה היא כהתחלת מלאכה מ"ה אין בע"ה יכול לחזור בו ואם חוזר צריך לשלם להם כפועל בטל ואף שאין להפועל פסידא דממון מכח חזרה זו דאף שלא היה שוכרן לא היה להם אצל מי להשתכר כו' וכ"כ בטור בהדיא בשם הרא"ש ולא כע"ש שכת' דחייב משום דגרם להם היזק דאם לא היה שוכרן היו נשכרין אצל אחרים וחייב מדינא דגרמי ע"כ וז"א. וגם דבריו סותרין זא"ז שבסעיף שאח"כ כת' בהדיא שבהלכו חייב להם הבע"ה גם בכה"ג ע"ש ודוק עכ"ל הסמ"ע ודבריו נכונים לדינא אך אין כאן השגה על הע"ש שהרי התוס' והרא"ש וטור ושאר פוסקים כתבו דהלכו אורחא דמלתא נקט דכשלא הלכו מסתמא מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין כו' א"כ גם הע"ש כאן נקט כן. עיין בתשובות מהר"מ מינץ סי' כ"ח. ש"ך:

האבוד. פי' וחייב מדינא דגרמי. סמ"ע:

הפחת. משמע דאם מוצאין להשתכר א"צ הבע"ה לשלם להם כפועל בטל אלא הפחת לבד וכן משמע בטור שכת' ואם אמר לו לך והשכר כו' ואשלים על שכרך השיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו ע"כ משמע דר"ל דהפועל א"י לו' אשב בטל ותשלם לי כפועל בטל אלא הברירה ביד בע"ה והב"ח ס"ב כת' שהברירה ביד הפועלים שאם לא ירצו להשכיר עצמן מחויב בע"ה לשלם להם כפועל בטל ואם אינם רוצים להפסיד דבר ישכירו עצמן והוא ישלים להם כו' ולפענ"ד כמ"ש. ש"ך:

עצמם. שאז נתקיים ביניהם השכירות ששכירות פועלים נגמר בהתחלת המעשה. הלך שם שליח אין להם אלא תרעומת עכ"ל הה"מ. שם:

נותן. וה"ה אם שאר פועלים נשכרין בג' והוא שכרן בד' כיון שהלכו ה"ל כאילו התחילו וא"י לחזור בו וצריך ליתן להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהן או ישכירו עצמן כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם כ"כ הרא"ש והטור ור"י. שם:

חולקין. ולפע"ד אפשר דאין מי שחולק דז"ל התלמידי רשב"א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבדה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן שכרו כפועל בטל עכ"ל וי"ל דאין מוסיפין שכר על המלאכה כבידה וליכא למימר דמ"מ יעשה אותה ונחזי אנן ע"פ השומא מה שראוי להוסיף וכך יתן לו די"ל דמיירי שע"פ השומא היה מגיע לו יותר ממה שמגיע לו עתה כפועל בטל ולכך אינו רוצה בע"ה להוסיף לו הלכך אם ירצה הפועל יתעסק במלאכה הכבידה כפי מה שנותנין ובע"ה פטור ממנו ואם ירצה לא יתעסק כלל ונותן לו שכרו כפועל בטל. שם:

חוזר. עיין בש"ך במה שהשיג על מ"ש הריטב"א בשם רבותיו ע"ש:

לשלם. ל' מהרי"ק ואין המעות בידו לשלם ואפשר לומר דדוקא נקט שאין המעות מזומן בידו לשלם אבל מ"מ יש לו לשלם דאם אין לו לשלם כלל א"י לחזור בו דהוי כדבר האבוד לקמן ס"ה אבל מדברי המחבר נראה דאפי' אין לו לשלם כלל יכול לחזור ול"ד לדבר האבוד ששוכר עליו או מטעו ומ"מ א"י לכופו להשתעבד בו בשביל כך א"נ אע"ג דאין לו לשלם לא מיקרי בשביל זה דבר האבוד ואע"ג דלא אמרי' שמא יתעשר כמ"ש בסי' ל"ז ס"י היינו לענין עדות אבל מ"מ לא מקרי הכא דבר האבוד בשביל כך כיון דאפשר שיהא לו. ש"ך:

אסור. נ"ל דהיינו דוקא כשיש לו פרנס' וכסות דבכה"ג אסור למכור עצמו לע"ע וכדאיתא בת"כ וברמב"ם וסמ"ג ריש הלכות עבדים אבל אם הוא עני ביותר שאין לו אפי' כסות דכתבו הרמב"ם וסמ"ג שם דמותר למכור את עצמו ופשיטא דבכה"ג מותר אפי' לשנים הרבה וכדאיתא בש"ס קדושין דף י"ד ע"ב ובהרמב"ם וסמ"ג וא"כ פשיטא דמותר להשכיר עצמו ג"כ בקבע ליותר מג"ש דלא גרע ממוכר עצמו כן נלפע"ד. שם:

שלשה. כן הוא בד"מ ר"ס של"א. ובספר באר שבע דף קי"ב ע"ב ובספר א"א דף ק"ז ע"ד כתבו דט"ס הוא וצ"ל יותר מג' שנים שכן הוא בהגמ"ר ודבריהם נכונים שכן מבואר שם להדיא כו' ע"ש וכן הוא באבן עזרא פ' ראה ע"ש. והע"ש והסמ"ע לא הרגישו בזה וכתבו הטעם דג"ש אסור דשם שכיר עליו ואדרבה בהגמ"ר שם מבואר דכימי שכיר מותר אלא דטפי מג"ש אסור דנפקא ליה מתורת שכיר. עוד כת' בספר באר שבע שם דמדברי התוס' פ"ק דב"מ דף ל' משמע שמותר אפי' יותר מג' שנים שכתבו וז"ל כי לי בני ישראל עבדים נ"ל דמ"מ מותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שא"י לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל וגם במרדכי פרק האומנין כת' כדברי התוס' עכ"ל הש"ך:

כיצד. עיין בסמ"ע שהביא דברי הטור מה שביאר והוסיף בפרטי דינים אלו ע"ש באורך:

הוקרה. כגון ששכרו בח' דינרין ליום ועשה עמו חצי היום ואפי' נתייקרה שצריך ליתן לאחר מחצי יום הנשאר ו' דינרין אפ"ה צריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעשה ולא אמרי' דלא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמור לו מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה עכ"ל הטור וכת' עוד דאם שכרו בח' דינרין והוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין ואינו מעכב בידו אלא ב' דינרין ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר וגם באמת לא נהירא לפע"ד דלמה יתן לו יותר ממה ששכר עמו דהיינו ד' דינרין לחצי יום ולא ידעתי מנ"ל להטור הא והב"י כת' ע"ז דפשוט הוא דמהוקר נלמד להוזל ולפע"ד ל"ד דכשהוקר נותן לו חצי השכירות כפי מה ששכר עמו ודמי כאילו שכרו לחצי יום בד' דינרין משא"כ הכא וכן מוכח להדיא כדברי בתוס' פ' האומנין דף ע"ז סוף ע"א ד"ה יד הפועל כו' ע"ש וברש"י ותוס' פ"ק דב"מ דף י' ע"א ד"ה יכול לחזור כו' ודו"ק שוב מצאתי בטור כתוב על קלף ישן נושן דליתא שם להאי דינא. ש"ך:

חביות. אע"ג דימי הבציר קצבתן ידוע ואינו משועבד רק זמן הזה מ"מ הואיל ואינו קוצב לו שכר לפי הימים או לפי השבועות או החדשים דאיקלעי המלאכה חשוב קבלנות כמו קמה לקצור בימי הקציר נמי ידועים הם עכ"ל ת"ה. שם:

האבוד. ובת"ה מסיים בזה ומ"מ דבר זה צ"ע ולא ידענא למה כתב הב"י והרב בד"מ בשם ת"ה בפשיטות דהוי דבר האבוד גם בתשובת מהרשד"ם סי' קי"ט כתב כיון שהת"ה כתב בסוף צ"ע א"כ הדין עם השכיר דהמע"ה ע"ש ונראה דהכל הוא לפי הענין לפי ראות עיני הדיין. שם:

וקבלן. והש"ך כת' דלא נראה כלל לחלק בין חזר בע"ה וקבלן כו' ובין הקדים לו שכרו או לא ע"ש שהאריך בזה:

למלמד. ונראה דגם במלמד אם חזר בע"ה וקבלו בסתם ולא אמר לנכות לו דצריך לשלם כל שכרו דזיל בתר טעמא בעבד דאמרינן מדלא התנה מחל לו ה"ה במלמד כ"כ הסמ"ע:

החוזר. פי' מלמד נקרא דבר האבוד מטעם שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר וסופר המקבל ספר נקרא דבר האבוד מטעם דספר בכת"י ב' סופרים הוא מקולקל ולפ"ז במלמד אם מעמיד לו מיד מלמד אחר יכול לחזור בו וכן אם התינוק הולך בטל בזמן שרגילין התינוקות לילך בטלים ובין כך יכול למצוא מלמד אחר ובשכרו לכתוב ספר נמי אם ידוע דלית קפידא בכת"י ב' סופרים כגון שמתחלה שכר ב' סופרים לכתוב הספר וכה"ג יכול לחזור בו ולזה כת' הרמ"א בסמוך במלמד ששכר עצמו לזמן כו' ללמוד ספר יש לו דין קבלן ונ"מ אם העמיד לו מלמד אחר א"נ נ"מ אם כששכר המלמד לא היה מוצא אחר לשכור דבכה"ג לא מקרי דבר האבוד דאז יש חילוק בין שכר עצמו לזמן דיכול לחזור בו ושמין לו מה שעשה ואם ללמוד עמו ספר יש לו דין קבלן וידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות וכן הוא בהג"א פרק האומנין וז"ל מלמד שנשכר כו' מ"מ לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב לא הוי דבר האבוד כי אם לפי אותו זמן וכן אם התינוק יכול לקרות בתנ"ך בלא מלמד באותו זמן מועט וגם בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק ויש לו מעט ריוח מהלימוד ואין כופין אותו אלא לרצונו אבל אם דרך האב לדחוק עצמו על שכירות מלמד לבנו אף בזמן מועט הוי דבר האבוד מחמת פסידא דלא הדר ומלמד הוי פועל ולא קבלן ואם שכיר הוא ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ויכול להבטל כשהוא רוצה אז חשוב קבלן ע"כ והיא תשובת ר"י בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' תע"ז. ש"ך:

אחרים. מיהו בב"י הובא דברי ת"ר בשם הרמב"ן דאפי' לא היה מוצא בע"ה פועלים אחרים שוכר עליהן או מטען ולא ידעתי למה השמיטוהו בעלי הש"ע ואפשר מאחר שהטור והה"מ והנ"י הביאו דברי הרשב"א בסתם אבל לפע"ד צ"ע לדינא לפי שגם בהג"א נראה להדיא כת"ר וז"ל וי"ל דמיירי התם באותו הענין שלא גרמו לו שום הפסד כגון שהפשתן היה שרוי כבר ובשעה שהשכיר אלו לא היו אחרים מצויין ומ"מ כיון שנשכרו לו כבר צריכין לעשות או שוכר עליהן או מטען ע"כ. שם:

מטען. אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה כיון שהוא דבר האבוד כ"כ הטור והרא"ש ושאר פוסקים ובקבלן אפילו אינו דבר האבוד ולא התחיל במלאכה עדיין מ"מ יכול להטעותו. שם:

שפסק. כת' הש"ך די"ל דהיינו דוקא כשהפועל יודע שיש כאן אחר ואמר לבע"ה הרי לפניך אחר לשכור דה"ל כאילו מעמיד לו אחר במקומו ולפי זה ניחא דלא סתרו דברי הרא"ש בפסקיו למ"ש בתשובה וניחא נמי דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרונים הביאו הרמ"א בסי' של"ב ס"ה דהיכא דא"י לחזור אלא בתרעומת נותן לו כפסיקה ראשונה וה"נ תרעומת מיהא איכא כמ"ש לקמן ס"ז ולא מסתבר לחלק בין בע"ה החוזר לקבלן החוזר אלא שאני הכא כיון דאמר ליה שכור מאלו אבל מדברי הטור והרמ"א שלא כתבו דא"ל שכור מאלו משמע דס"ל דאין חילוק בזה וע"כ כת' הטור בסעיף ד' תשובת הרא"ש הנ"ל דיכול להטעות הקבלן אם אינו מוצא פועל אחר לשכור. וס"ל דהרא"ש בתשו' לא סבירא ליה כמ"ש בפסקיו ואזלי בתר פסקיו וכן כת' הב"י בבד"ה דהטור בסעיף ה' כת' בתשובת הרא"ש על פי דבריו בפסקיו ע"ש. ולפי זה אי נימא דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרונים יש לומר דשאני הכא דהטעה אותן והתחיל לומר טלו ב' אבל אם התחילו הם ואמרו שרוצים יותר אין צריך ליתן להם רק כפסיקה ראשונה ועל כן כת' הרמ"א בסי' של"ב דעת היש מחלקין וכאן דברי הרא"ש בסתם ודו"ק עכ"ל:

לחזור. נלפע"ד דהיינו שיכול לו' איני עושה בחנם אלא בשכר וכה"ג מיירי במהרי"ק להדיא ע"ש אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כגון שהיו מתחלה פועלים אחרים ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל היזקו מדינא דגרמי. ש"ך:

שיוסיף. פירוש כגון ששכרן בב' סלעים ועדיין לא נתן להם כלום וחוזרין שוכר אחרים בד' סלעים ונוטל מהראשונים ב' סלעים זה ברור דעת הרמב"ם וסמ"ג וכן דעת הרא"ש והטור ור' ירוחם כת' בנכ"ט ח"ג וז"ל עד כדי שכרן י"א עד מה שבע"ה תפוס משכרן (הוא פרש"י) וי"א בכפל משכרן וראשון עיקר עכ"ל ותמיה לי שהכריע נגד דעת הרא"ש רבו ובפרט שהעיקר כהרא"ש והכי מוכח בירושלמי ע"ש. שם:

ידו. משמע אפילו לא נתנו לו הממון בתורת משכון ולא הקנו לו הממון בקנין וכן משמע מדברי הטור והפוסקים וכ"נ להדיא מדברי התו' פ"ק דקדושין דף ח' ע"ב וכן הוא בפסקי תוס' שם ע"ש וכן משמע במרדכי שם ודלא כמ"ש הסמ"ג בהלכות קדושין וכן עיקר גם משמע דאפי' ממון אחר שאינו כלי אומנתן דינא הכי וכ"מ בטור שכת' ואם היה בידו משלהם כו' וכן משמע מדברי ר' ברוך בס' החכמה שבמרדכי ונלפע"ד שגם דעת רש"י כן מדפי' שבאת חבילתו לידו אם יש בידו משלהן הרבה כדרך האומנין המקבלים עליהן מלאכה מביאין כלי אומנות לבית בע"ה עכ"ל אלמא כונתו דחבילתו ל"ד אלא מפני שדרך האומני' להביא כלי אומנתן נקט חבילתן והיינו דפירש"י אם יש בידו משלהן כו' מיהו מהר"מ במרדכי שם חולק וס"ל דחבילתן דוקא והוא הי"א שכת' הרמ"א ולפע"ד יחיד הוא נגד כל הני רבוותא. שם:

פועל. כשיעור שדרך בעלי בתים לשכור לעת הצריך למלאכתן שלא תאבד כ"כ הרמב"ן והנ"י וממילא שיעור מ' ונ' ל"ד הוא אלא כפי דרכן של בע"ב ולפי הענין של דבר האבוד להוסיף או לגרוע משיעור מ' ונ' ונראה שגם דעת הרמב"ם והמחבר הוא כן ודלא כמ"ש בב"י וד"מ. סמ"ע:

חייב. כת' הסמ"ע דמדוקדק מל' הרא"ש דהטיפול מוטל על האומן למכור הכלי רק ההפסד צריך הבע"ה להוסיף לו ע"כ ונראה דהיינו דוקא בשעשה האומן משלו אבל אם עשה משל בע"ה א"כ כיון דס"ל אין אומן קונה בשבח כלי וכמ"ש בסי' ש"ו ס"ב הרי הכלי של בע"ה ואין הטרחא מוטלת על האומן למכרו כן נ"ל. ש"ך:

השכיר. פי' שהשכיר עצמו בסתם להיות אצלם עוד שנה הלכך אמרינן כיון שלא התנה ודאי על תנאי הראשון השכיר וע"ז שפיר מייתי הריב"ש ראיות שלו אבל אם השכיר עצמו וקצב סך השכירות ולא הזכיר התנאי ודאי אמרינן מדקצבו השכירות ולא התנאי ה"ל כקציצה חדשה ולא על התנאי שכרוהו וכל הראיות שהביא הריב"ש לא דמיין לזה ודלא כהע"ש שכת' והשכיר עצמו בשנה השנייה בין גרעו או הוסיפו בשכירות כו' ולא ידעתי מנ"ל הא. שם:

שניים. כת' הסמ"ע דכ"ש עם מנהיגים הראשונים שיודעין מהתנאי הראשון כו' וכן הוא בריב"ש סי' תק"ו וע"ש עוד. שם:

בשתיקה. והש"ך כת' דדין זה צל"ע דמה שהוציא הרמ"א כן מהריב"ש וממהרי"ק אינו מוכרח ע"ש שהאריך:

ניחא. לשון תשובת רמב"ן כיון שידע בתנאי האב בקציצתו ונכנס במלאכה מסתמא ניחא ליה במה שעשה האב כיון שלא מיחה כו' ונראה דגם הרמ"א איירי בהכי שידע בתנאי כו' ולפ"ז אב ל"ד אלא ה"ה אחר שהשכירו וידע בקציצתו של האחר וגם נראה שא"צ לידע סך הקציצה רק שידע שהאב או אחר קצץ עמו ונכנס במלאכה א"כ מסתמא ניחא ליה בכל מה שקצץ עמו האב או האחר כן נלפע"ד. ש"ך:

ולעכבו. בתשו' רשד"ם סי' קי"ט מחלק בין אמירה לכתיבה דכתיבה מהני ונמחל שעבודו ואין דבריו נכונים בעיני גם בש"ס ר"פ הכותב ובפוסקים שם משמע דאין לחלק בכך ע"ש. שם:

בשאר. ואע"ג דבתשו' מהר"מ ותשובת הרשב"א ובמרדכי משמע דאפילו בשאר פועל לא מהני אם אומר לו לך משום דגופו קנוי לו כמו ע"ע מ"מ נראה דלא קי"ל כן דנהי דפועל יש לו דין ע"ע היינו לקולא שיכול לחזור בו אבל לא שיהא גופו קנוי לו וכן משמע בתו' פ"ק דקדושין דף י"ז ע"א וגם נראה דמהר"מ גופיה לא סמך אהך טעמא אלא עשה אותו סניף ועיקר טעמו משום דא"י למחול שעבוד הנער ודלא כנראה מתשובת רשד"ם הנ"ל וכן עיקר. שם:

שנים. נ"ל דל"ד בפני ב' אלא דנקט ל' הש"ס פ"ק דקדושין דף ט"ז ע"א וכדכתבו התוס' שם וה"ה אם א"ל כך בינו לבינו ומודה בכך הוי מחילה דלא איברי סהדי אלא לשיקרא שוב מצאתי כן בהריב"ש סי' תע"ו בשם המפרשים ע"ש. שם:

פטור. ואע"פ שכבר קבל כל השכירות א"צ להחזיר כלום (ועמ"ש בסי' ר"ז ס"ק מ'). שם:

וי"א כו'. תוס' מ"ח א' ד"ה והא כו' וענ"י ומרדכי שם ור"פ האומנין שי"ח:

מיהו כו'. כמ"ש נ"י ר"פ האומנין והמ"מ פ"ט דמ"ש כשבאת חבילה דוקא בדבר האבד היינו להתחייב עד ארבעים וחמשים אבל כנגד שכרן יוכל לשכור אפי' בדבר שאינו אבד בכה"ג מהנ"ל דפ' הזהב ור"ל ממש"ש דמעל אלמא דנגד השכירות נקנה לו דאל"כ אמאי מעל אף שא"י לחזור מ"מ אכתי לא נתחייב לו עדיין ומ' דאף בשכירות דלענין לקנות אין חילוק ועוד כ' הנ"י בפ' הזהב דרשב"א חולק על תוס' הנ"ל וכ' דיכול לחזור רק דיכול לעכב ולכן מעל ולמד הרב דה"ה לדעת התוס' בשכירות ועש"ך:

אם ביקר כו'. ורש"י פי' על הפועלים:

פי' כו'. רש"י שם:

בד"א כו'. כמו בבע"ה דבדבר האבד שוכר או מטען ואפי' לא התחילו במלאכה כמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד דהא מתני' בלא התחילו איירי דאמר אין להם כו' וקתני סיפא שוכר כו' ועוד דקי"ל כר"ע בדינא דגרמי. תוס' שם ד"ה אין כו' וכ"י וש"פ משא"כ בהלכו דאף בכה"ג מחייב שהיא התחלת מלאכה וכמו ששאר דברים נקנין בקנין כן שכירות נקנה בהתחלת מלאכה. שם וז"ש בהג"ה ודוקא כו':

והוא שעכשיו כו'. וכמש"ש ע"ט ב' ה"ד אי דשכיחי לאוגרה כו' ובתוספתא פ"ז השוכר את הפועל וגמר חרישו בחצי היום והראה לו בשל חבירו יכול לומר לו או פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי מה שעשיתי אלמא דא"י לתובעו רק במה שעשה. נ"י:

אין להם כו'. מ"מ. וכמש"ש בד"א במקום כו' אבל יש כו' ול"ד למש"ש ע"ט ב' בספינה דאי שכיחי אף תרעומת אין לו ועש"ך ס"ק א':

ויש חולקין. ממש"ש ע"ז א' וא"ר האי מאן כו' ושלים עבידתא כו' אבל הר"מ אזיל לשיטתו שפי' שם ה"מ שאינו רוצה להוסיף על שכרו אבל אם מוסיף הרשות בידו וראיה ממש"ש ע"ט ב' דפרקה כו' ופי' רשב"ם שפירק משאו והספן השכירה לאדם אחר שרוצה להרבות בחבילתו ועתוס' שם סד"ה דפרקיה. וריב"ם פי' כו'. א"כ לאשלא כו'. וס' אחרונה ס"ל כפיר"ח שם או כפירש"י ועסי' של"ה ס"א בהג"ה:

וכל אלו כו'. גמ' הנ"ל וכמ"ש בס"ב:

וע"ל כו'. ע"ש שכ' גם פירש"י דאפועלים קאי:

ואפי' קבל כו'. דמדמי לעבד כמש"ו שנא' כו' וע"ע יוצא בגרעון כסף ואמרינן בקדושין ט"ז א' האי סטר ה"ד כו' וז"ש ואין כו':

ומה"ט כו'. עתוס' שם י"ז א' דכתיב בס' ישעיה כו' והיינו כו' ולכן אם משכיר ליותר מג' שנים נפקא ליה מתורת שכיר ודמי לעבד ואסור כמש"ש כ"ב ב' וז"ש בפ' מפנין שהשכיר עצמו לג' שנים וט"ס כאן וצ"ל יותר מג"ש ובמרדכי חולק ע"ז וכ"כ תוס' יו"ד א' ד"ה כי כו':

אפי' מלמד כו' עס"ה בהג"ה שכר עצמו לזמן כו':

בין הוקרה. כנ"ל דבפועל קי"ל כרבנן ועתוס' יו"ד א' ד"ה יכול כו':

או הוזלה. דלא כמ"ש בטור דכה"ג שמין מה שעתיד להעשות ועתוס' ע"ז א' ד"ה יד כו':

בין כו'. שם ל"צ דאייקרא ל"צ דזל כו' ל"צ דזל ל"צ דאוזילו כו':

או שקבל כו'. עש"ך:

ואם היה הנשאר כו'. ערש"י במתני' ד"ה ידם כו':

ובע"ה כו'. מתני' שם וערש"י שם והג"א ד"ה דהיינו כו':

א' פועל כו'. שם ארנב"י כו' וערש"י ד"ה ארנב"י כו':

הוא או כו'. כמ"ש בנדרים כ"ז א' במתני' וגמ' ע"ש:

ומיהו כו'. הרא"ש שם והג"מ ס"ס קנין סי' ל"א ותוס' בקדושין י"ז א' חלה כו' וקשה כו' ע"ש:

וידם על העליונה. גמ' שם ור"ל דאינם על התחתונה וכמ"ש תוס' הנ"ל ד"ה יד כו':

ואם חזר בע"ה כו' אבל כו'. כ"כ הרא"ש פ' האומנין לתרץ קושית תוס' הנ"ל דקדושין וחילק בין ההיא דקדושין לההיא דכאן:

ומיהו כו'. כ"כ הג"מ שם והרא"ש בשם הר"מ לתרץ קושיא הנ"ל ועבהג"מ שם אבל תוס' הנ"ל חולקים על כ"ז וס"ל דבכ"ע מנכה וכ"פ ש"ך:

ומלמד כו'. עתוס' ק"ט ב' ד"ה וספר כו' וכמש"ל סי' ש"ו ס"ח:

וכן סופר כו'. עסמ"ע:

מלמדין דינן כו'. כמ"ש ר"פ הפועלים ואמרו בירושלמי שם זאת אומרת מנהג מבטל הלכה וכ' הרי"ף ורא"ש שם: (ליקוט) מלמדין דינן כשאר כו'. הג"א בד"ה וגם והולכים אחר כו' (ע"כ):

ואסור כו'. כמ"ש בתוספת והביאו הרי"ף והרא"ש פ"ה המושיב חבירו למחצית שכר בחנות אם הוא אומן לא יעסוק באומנתו מפני שאין עיניו על החנות ובב"ב ח' ב' דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת כו' הא תליסר כו':

או כו'. ירושלמי פ"ז דדמאי הלכה ג' תני לא יחרוש אדם בפרתו וישכירנה ביום לא יעשה בתוך שלו בלילה וישכיר עצמו ביום לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט מלאכתו של בע"ה ר' יוחנן אזל לחד אתר אשכח ספרא אטימיס אמר להו מהו כן א"ל ציים א"ל אסור לך ומה אם מלאכתו של ב"ו כך מלאכתו של הקב"ה לכ"ש: (ליקוט) ואסור כו' או כו'. שם (ע"כ):

וכל המשנה כו'. מתני' דר"פ האומנין:

ומעברינן ליה. שם ק"ט:

שכר עצמו כו'. שזהו החילוק בין פועל לקבלן וערש"י ע"ז א' ד"ה שאני כו' ועסמ"ע הנ"מ בזה וכמ"ש בס"ז: (ליקוט) שכר עצמו כו'. שם ומלמד הוי כו' (ע"כ):

אם היה מוצא כו'. המ"מ ונ"י דטעמא הוא משום גרמי משא"כ בשלא היה מוצא ועהג"א ד"ה ואם דבר שחולק ע"ז שכ' וק"ל כו'. וי"ל כו' וכ"כ ב"י בשם ת"ר:

ועכשיו כו'. גמ' שם:

פועל כו'. דטעמא דהתחלת מלאכתו הוא קניינו משא"כ כה"ג ועש"ך:

עד כדי כו'. ר"ל ככל שכרן של ראשונים. הרא"ש דלא כרש"י והביא ראיה מירושלמי:

ואם לא כו'. דהא לא נעשו שומרים וכל שאינו שומר אינו חייב בפשיעה. שם:

וי"א כו' דהטעם משום דסמכא דעתיה כיון שכלי אומנות בידו לא ישכור במקום אחר וכן פרש"י חבילה אלא שסובר דל"ד:

ודוקא כו'. מדינא דגרמי ולכאורה נ"י חולק ע"ז כנ"ל ואם לא שכר כו' אלא שהרב לא ס"ל כוותיה אלא בדבר שאינו של ממון דוקא: (ליקוט) ואם כו' ודוקא כו'. הג"א ד"ה ואם דבר כו' (ע"כ):

אמר כו'. שע"פ דבורו הפסיד וחייב מדינא דגרמי כמו הלכו חמרין כו' כנ"ל ובב"ק קי"ו השוכר את הפועל כו': (ליקוט) אמר לאומן כו'. כמ"ש בתוספתא ולקמן בסי' של"ה ס"ג שכרו להביא תפוחים כו' (ע"כ):

ש"ץ כו'. כנ"ל סי' שי"ב ס"ט:

אבל אם כו'. מהא דכתובות צ' א' דקי"ל כר"ה שם דתוספת אין לה ועש"ך:

האב כו'. עש"ך:

מלמד כו'. כמ"ש בתוספתא פ"י דכתובות כתב לזון את בת אשתו ושברה לו לאו כל הימני שזכין לקטן ואין חבין לו ופי"ב שם הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לה את הרגל כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו:

מיהו בשאר כו'. קדושין ט"ז א' לימא ליה כו'. ופועל אין גופו קנוי לו וכמ"ש תוס' שם י"ז א' בד"ה חלה ודלא כמ"ש במרדכי בשם מהר"מ שם:

בפני כו'. עש"ך: