שולחן ערוך - חושן משפט · סימן ש״כ

מקבל או חוכר מחבירו היאך יתנהגו זה עם זה. ובו ה סעיפים:אחד השוכר מחבירו שדה לזורעה או כרם לאכול פירותיו בדמים או ששכר ממנו בפירות קצובים דין אחד יש להם והשוכר בפירות הוא נקרא חוכר:

המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו ולהוציא עליו יציאות ויתן לבעל הקרקע שליש התבואות או רביע או מה שיתנו ביניהם הוא נקרא מקבל: הגה ואין כותבין שטר ביניהם אלא מדעת שניהם שמשנכתב השטר אין יכולין לחזור בו והוי ליה כמלוה בשטר והמקבל נותן שכר הכתיבה מן השטר (טור):

כל דבר שהוא לסייג הארץ בעל הקרקע חייב בו וכל דבר שהוא שמירה יתירה החוכר או המקבל חייב בו הקרדום שחופרין בו הארץ והכלים שנושאים בהם העפר והדלי והכד וכיוצא בהם שדולים בהם המים על בעל הקרקע וחטיטת המקומות שמקבצים בהם המים על החוכר או על המקבל (וי"א דבחוכר אין על בעל השדה כלום) טור בשם י"א ושהכי מסתברא וכן נ"ל):

בין חוכר בין מקבל מקום שנהגו לקצור התבואה אינו רשאי לעקור. לעקור אינו רשאי לקצור ואיזה מהם שבא לשנות חבירו מעכב עליו ובמקום שנהגו לחרוש אהר הקצירה צריך לחרוש אפי' אין מנהג לנכש עשבים רעים והוא ניכש ואם פירש בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה ואם נהגו לנכש והוא אינו רוצה אין שומעין לו אפי' אם ירצה לחרוש אחר הקצירה כדי לעקור העשבים:

אם נוהגין שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו באילנות שבו יש לו חלק בהם אפי' אם הוסיף בעל השדה בחלק החוכר ואינו יכול לומר הוספתי לך בחלקך כדי שלא תקח חלק באילנות ואם נהגו שלא ליטול חלק באילנות אז הם של בעל השדה אפי' אם הוסיף בחלק של בעל השדה: