מקבל או חוכר מחבירו היאך יתנהגו - שולחן ערוך חושן משפט סימן ש״כ

אחד השוכר כו'. כלל דבריו הוא דאחד השוכר שדה וכרם בדמים מזומנים והיינו שהשוכ' יקח פירות השדה או הכרם כולו לנפשו ויתן להמשכי' סך דמים בעד השדה בכל שנה ואחר שלא שכרה בדמים מזומנים אלא ששכרה ליתן לב"ה בכל שנה כך וכך תבואה דאם דעתו לזורעה חיטין יתן לו כך וכך מדות חיטין ואם שעורים שעורים וה"ה אם קבלה לזרוע עליה חיטין והתנה עמו ליתן לו כך וכך מדות שעורים לשנה דנקרא חוכר (וכמ"ש הטור ומור"ם בסי' שכ"ג ע"ש) דין א' להם ובשניהן אף אם ילקה השדה ולא תצמיח כראוי צריך ליתן לבעל השדה או הכרם כל דמי קצבתו הן במזומנים הן בפירות כפי מה שיהיה השכירות אם לא שהיה מכת מדינה וע"ד שיתבאר בסי' שכ"א ושכ"ב ואין ביניהן אלא השם דהשוכר במזומנים נקרא סתם שוכר והשוכר בפירות נקרא חוכר ובטו' מבוא' יותר מבל' המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם בקיצור:

ומ"ש או ששכר ממנו בפירות בסי' שכ"ג יתבא' שדין חוכר הוא שאם יש פירות בשדה זו שחכר ממנו צריך לקבל ממנו או ליתן לו אותן פירות אף אם לא יהיו טובים או יותר טובים מפירות אחרים אלא שאם לא יהיו פירות כלל בשדה צריך לקנות לו פירות מהשוק ואין כאן מקומו מ"ה קיצר כאן:

המקבל כו'. עד והוא נקרא מקבל ודין מקבל אינו כדין שוכר וחוכר שהן אף אם ילקה השדה עכ"פ צריכין ליתן לבעל השד' שכירתו וכנ"ל אבל המקבל לעולם אינו נותן להנותן אלא לפי מה שיוציא מהשדה או הכרם שאם יהיו פירות הרבה יהיה שלישו או רביעית דבע"ה ג"כ הרבה ואם מעט מעט עוד יש ביניהן נ"מ לדינא וכמו שיתבאר בסימנים שלפנינו:

ולהוצי' עליו יציאות כ"כ משום דכל המקבל שיתן הוא ההוצאות אזי הפירות שיוציא השדה הן שלו ואינו נותן להב"ה אלא חלק ממנו שליש או רביע לאפוקי סתם אריס דבעל השדה נותן ההוצאה והזרע דאז בעל השדה נוטל הפירות ונותן להאריס שליש או רביע וכ"כ התו' ועד"ר:

וה"ל כמלוה בשטר גם זה נתינת טעם הוא למה אין כותבין אלא מדעת שניהן שהרי משכתבו יהיה הכתיבה עליו כמלוה בשטר לטרוף על ידו ממשועבדים שלו מה שקצב עמו ולא ניחא לסתם אנשים שיהיה עליהן שטר כזה וכמה שכתב הטו' והמחב' בסימן ל"ט ע"ש. מיהו כתבתי בפרישה דהיינו דוקא כשפרט בתוך השטר קצבה ידוע ליתן לו וכן מוכח ל' הטור עיין שם אבל אם לא נפרט בתוך השטר אלא שיתן לבעל השדה שליש או רביעית מהיוצא מהשדה כפי מה שיהיה שאין לזה דבר קצוב וידוע אין מוציאין בשטר בזה ממשועבדין וכמו שאמרו דאין מוציאין למזון האשה והבנו' אלא מנכסים בני חורין מה"ט עפ"ר:

והמקבל נותן שכר הכתיבה בטו' מסיים בזה ז"ל ואפי' אם הובירה פי' דבשנה זו לא יזרע השדה כמנהג עובדי האדמה וכמ"ש הטור והמחב' לעיל בסי' קמ"א ולא יהיה לו הנאה מהשדה שנה זו אפ"ה צריך לתת לו שכר הכתיבה וכן הוא בגמ' עפ"ר:

כל דבר שהוא לסייג הארץ כו'. ז"ל הטור דינו של מקבל שכל דבר שאין השדה נשמר זולתו כגון הסייג והחפירה שסביב השדה הוא על בעל השדה וכל דבר שהוא כדי לעשות שמירה מעולה הוא על המקבל עכ"ל והחפירה זו שכ' נראה דר"ל כמו שמפורש בגמ' וכתבו הטו' והמחב' לעיל סי' רי"ח ס"ך לענין הקונה חצי שדה מחבירו שכ' שם ז"ל ועושה גדר ואחורי הגדר סמוך לגדר חריץ קטן רחב שלשה טפחים וחוצה לה חריץ גדול רחב ששה טפחים ובין שני החריצים רחב טפח וכל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה וע"ש בפרישה:

הקרדום שחופרין בו כו'. ז"ל הטור ויתן בעל השדה עיקר הדברים הצריכים לעבודת קרקע כמו הקרדום שחופרין בו והכלים שמוציאין בו העפר והדלי והכד שדולין בו והדברים שאינן מעיקר העבודה אלא כדי להקל מהעבודה כגון היאורים שעושין להמשיך בהם מים ע"פ השדה על המקבל לעשותו עכ"ל והטעם כיון דהטירחא מוטל על המקבל אם ירצה הוא להקל עליו טירחות ההשקאה או השמירה יעשיהן משלו ובזה דברי המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם מבוארים ויתבא' שמ"ש ז"ל וחטיטת המקומות שמתקבצים המים ר"ל היאורים הנחפרים בידי אדם משפת הנהר הגדול עד משך פני השדות להשקות ממנו והן עשוין כדי להקל על המקבל שלא יצטרך לדלות ולישא בכתף המים מהנה' הגדול עד השדה אלא שלפ"ז לא הל"ל שמתקבצין בהם המים דמשמע שחופרין אותן להיות המים מקובץ ועומד שם וי"מ חטיטת המקומות כו' ר"ל שהחריצין הן כבר חפורין ונסתמו קצת מטיט ועפר שנפל לתוכן וצריכין לחטטן ולנקרן:

דבחוכ' אין על בעל השדה כו'. הטעם כיון שהוא צריך ליתן עכ"פ להמחכי' כדי חכירתו אף אם לא יצמח השדה וכנ"ל א"כ אין להמחכי' עסק בהשדה כ"ז חכירתו מ"ה א"צ ליתן ולעשות שום דבר מכל הנ"ל להחוכר ומה"ט מכ"ש אם שוכ' שדה מחבירו במזומנים שאין על המשכי' לעשות שום דבר מכל אלו:

ומ"ש וכן נ"ל. גם הטו' כתב על דברי הי"א ז"ל והכי מסתב' ע"ש:

אינו רשאי לעקר. פי' לעקו' עם השורש:

חבירו מעכב עליו. הטעם מפורש בגמ' שם דפעמים ניחא לבע"ה שתשא' שורש התבוא' בארץ להיותו במקום זבל לכשיזרע לשנה הבאה ופעמים כשאין צריך לזבלה ניחא ליה שתתנקה השדה ואז חפץ יותר שתעקר ויעק' גם השרשיו ויפנה משדה וכן המקבל פעמים צריך קש ליתן לבהמותיו ומ"ה ניחא ליה לעקרה עם השורש ופעמים חש על הטורח כי טירחת העקירה היא טפי מהקצירה והכלל שהמקבל והנותן לשניהן יש בגוף התבואה והקש שגדל בארץ לפי מנהג מקומן ומ"ה יכול כל אחד לומר ניחא לי בשרשי התבן או לא ניחא לי וק"ל:

שנהגו לחרוש היינו כדי להפוך שרשי העשבים הרעים שבו שלא יחזרו ויצמחו לכשיזרע:

והוא ניכש וה"א כיון דניכש ממנו העשבים רעים תו א"צ חרישה קמ"ל דיכול בעל השדה לומר שמא לא ניכשת כל הצורך או לאחר הניכוש חזר וגדל שם עשבים רעים:

ואם פי' בשעת הניכוש כו' בפרישה כתבתי דקמ"ל בזה דכתב דפי' בשעת הניכוש חידוש הוא דאין צריך לפרש כן בשעת קבלת השדה לידו אלא אפי' אם קבל' מתחלה בסת' אם בשעת הניכוש פי' דבריו והוא שותק אמרינן ג"כ דשתיקתו הוה כהודאה וישבתי בזה תמיהת הב"י שתמה על הטו' ע"ש:

ואם נהגו לנכש כו'. הטעם דיכול לו' זרע דהעשבים הרעים שיפול מהן לארץ יצמחו אח"כ ולא יהנה להו החרישה הבאה אח"כ שתשא' שם לכך רוצה שינכש כפי המנהג קודם שיהי' בו זרע וישליכהו חוצה:

נוטל חלקו באילנות פי' באילנות הגדלין באותו השדה ואין להמקבל בהן טירחא כמו שיש לו בתבואת השדה מ"ה תולה גידולי האילנות בהמנהג אם נהגו כך המקבלים ליטול גם מהם חלק כמו בתבואות השדה שקבלו:

אפי' הוסיף בעל השדה כו'. פי' אם שאר המקבלים לוקחים לנפשם שני שלישי התבוא' ובעל השדה שליש ובעל השד' זה הוסיף לו שיטול המקבל ג' חלקים מהתבואות השד' והוא יקח הרביעית:

ואינו יכול לו' הוספתי לך כו'. והיינו דוקא בדלא פי' בשעת הקבל' שמש"ה מוסיף לו אבל פי' כן פשיטא דצריך לקיים תנאו ולא הוצרך הטו' והמחב' לכתוב זה דפשיטא הוא דכל תנאי דמתנ' בשעת החכירות והקבל' קיים ודוקא בסעיף שלפני זה דמיירי דלא התנה בשעת הקבל' כ"א בשעת הניכוש הוצרך לכתוב דמהני הפריש' נגד השתיק' וכמ"ש שם וק"ל:

להם. ר"ל דאף אם ילקה השדה ולא תצמיח כראוי צריך ליתן לבעל השדה או הכרם כל דמי קצבתו הן במזומנים הן בפירות כפי מה שיהיה השכירות אם לא שהיה מכת מדינה וע"ד שיתבאר בסי' שכ"א ושכ"ב. סמ"ע:

בשטר. והיינו דוקא כשפרט בתוך השטר קצבה ידוע ליתן לו וכן מוכח לשון הטור ע"ש אבל אם לא נפרט בתוך השטר אלא שיתן לבעל השדה שליש או רביע מהיוצא מהשדה כפי מה שיהיה שאין לזה דבר קצוב וידוע אין מוציאין ממשועבדין בשטר כזה וכמו שאמרו דאין מוציאין למזון האשה והבנות אלא מנכסים בני חורין מה"ט. שם:

הכתיבה. בטור מסיים בזה וז"ל ואפי' אם הובירה פירוש דבשנה זו לא יזרע השדה כמנהג עובדי האדמה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קמ"א ולא יהיה לו הנאה מהשדה שנה זו אפ"ה צריך לתת שכר הכתיבה וכן הוא בש"ס. שם:

לסייג. ר"ל שאין השדה נשמר זולתו. שם:

כלום. הטעם כיון שהוא צריך ליתן עכ"פ להמחכיר כדי חכירתו אף אם לא יצמח השדה א"כ אין להמחכיר עסק בהשדה כל זמן חכירתו מש"ה א"צ המחכיר ליתן ולעשות שום דבר מכל הנ"ל ולפ"ז כ"ש אם שוכר שדה מחבירו במזומנים שאין על המשכיר לעשות שום דבר מכל אלו. שם:

פירש. קמ"ל בזה דאפי' אם קבלה בסתם מתחלה אם בשעת הניכוש פירש דבריו והוא שותק אמרינן ג"כ דשתיקתו הוי כהודאה. שם:

אחד כו'. עבה"ג והוא תוספתא פ"ו דדמאי והביאו הרי"ף בר"פ המקבל:

(ליקוט) שדה. במתני' שם בכולי פרקין (ע"כ):

(ליקוט) או כרם. גמ' שם ק"ו ב' (ע"כ):

(ליקוט) לאכול פירותיו. שבכרם לא שייך זריעה אלא לעבוד ולאכול פירותיו (ע"כ):

(ליקוט) דין א' כו'. רי"ף במתני' ב' ע"ש וער"ס שכ"ב וכמש"ש בגמ' לית דחש כו' ובשאר דיני חוכר אף ר"י מודה דלא פליג אלא שם ופשוט (ע"כ):

המקבל כו'. חילוק בין מוכר למקבל מבואר ברפ"ו דדמאי ובפ' המקבל ובפ"ה דפאה המקבל כו' אימתי בזמן שקבל למחצה כו' וכן בכמה מקומות ועתוס' שם ק"ג ב' ד"ה ואזיל כו':

(ליקוט) ולהוציא כו'. ב"מ ק"ה א' שכך כותב כו' ובנפקות כו' (ע"כ):

(ליקוט) ויתן כו'. שם ק"ג ב' (ע"כ):

(ליקוט) או מה כו'. שם ק"י א' אריס כו' וש"מ (ע"כ):

שמשנכתב כו'. ר"ל דזהו הטעם שאין כותבין וכן בשטרי בירורין שם וכמ"ש רש"י בב"מ פ' א' ד"ה זה בורר כו' וכן בשטרי טענתא כמ"ש נ"י וכמ"ש בסי' פ' ס"ב ובתוספתא דמ"ק אין כותבין כתב אריסות וקבלנות במועד ר"י מתיר שמא יקדמנו אחר ופי' בסתה"א והביאו ב"י בא"ח סי' תקמ"ה דר"ל בשקבל השדה קודם לכן התיר כדי שלא יחזרו בהן דקודם כתיבה שניהם חוזרים כנ"ל:

וה"ל כמלוה בשטר. עסמ"ע אבל זה הטעם אינו מספיק אלא לדעת המקבל שצריך וכמו בהלואה ומכירה במתני' שם: (ליקוט) וה"ל כמלוה בשטר. משום המקבל אצטריך להאי טעמא שהוא יכול לחזור כמ"ש (תוס' שם ק"ה א' ד"ה הני כו' ע"כ):

כ"ד כו'. כמש"ש כל עיקר בלמא כו' ולכן השמיט מש"ש בוכרא כו' דכללו בכלל כמש"ש כללא כו' ולא כ' א' מילתא תניינא דרב יוסף:

הקרדום. זהו מרא. והכלים. זהו זבילא. והדלי. זהו דוולא. והכד כו'. זהו זרנוקא והב"ח כ' דצ"ל ונוד אבל א"צ לזה דרמב"ם כ' לפי זמנו שאין דרכן בנוד וז"ש וכיוצא בהם כו':

וי"א כו'. עסמ"ע וכשיטת רש"י במתני' שם ד"ה ושניהם כו' וסיפא דמתני' כו' וכן תוס' ק"ד א' ד"ה הני ועלה קאמר רב יוסף כו' אבל הרמב"ם והרמ"ה מפרשים כפשטא דגמ' שם ק"ד א' הני תרתי מתנייתא כו' וגם סיפא והיינו דשניהם מספקים את הקנים וה"ה להנך כי דינייהו ועל שניהם קא' רב יוסף:

(ליקוט) בין כו'. גמ' שם ק"ד א' (ע"כ):

ואם פירש כו'. גמ' שם דאיבעי ליה כו':

(ליקוט) אם כו'. לאפוקי פירש כמש"ש קמ"ל כו' (ע"כ):