מי שהטעה חבירו עד שהכניס פירותיו - שולחן ערוך חושן משפט סימן שי״ט

מי שהכניס פירותיו. עיין בתשו' רשד"ם סי' רצ"ו:

לבית חבירו שלא מדעתו כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שהשוה הכנסת שלא מדעת בע"ה להטעה את הבע"ה אבל ר' ירוחם כ' שיש חולקין וס"ל דהיינו דוקא בחצר דלא קיימא לאגרא ומטעם דעביד אינש דינא לנפשיה אבל לא בחצר דקיימא לאגרא ובדריש' כתבתי דמהרא"ש והטו' משמע דס"ל דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא נהי דמצי למיעבד דינא לנפשו ולהוציאו מביתו אבל אינו רשאי למכור מגוף הסחורה לשכור בדמיה פועלים להוציאו וגם אינו רשאי להוציא ולהניחו במקום הפקר שיופסד שם ודוקא היכא שהטעה לב"ה שעשה שלא כהוגן אמרי' שכאשר עשה כן יעשה עמו דבר שלא כהוגן ע"ש:

וי"א דצריך להודיעו כו' מדברי מור"ם ז"ל שכ' דין זה בל' י"א מוכח דס"ל דפליגי בעל סברא זו עם בעל הסברא שהביא המחבר שדעת המחב' והוא דעת רמב"ם ס"ל דאינו אלא מדת חסידות להודיע ואם לא ירצה לעשות חסידו' פטו' אף אם לא הודיע ויפסיד והי"א ס"ל דצריך להודיעו ואז אם יופסד פטור הא אם לא הודיעוהו חייב באונס הפירות וכ"כ הב"י וד"מ בהדיא ואני כתבתי והוכחתי בדרישה דל"פ אלא הרמב"ם למדונו דמדת חסידו' הו' שלא יוציאו הב"ה מביתו להניחו בשוק במקום הפקר אלא מודיע לב"ד והן ישכירו פועלים להניח הפירות במקום מוצנע אבל לבעל הפירו' אין צריך להודיעו אפי' ממדת חסידות דאם יודיעו ודאי יבא ויכנס לתוך בית של זה להוציא הפירות והב"ה לא ניחא ליה בזה שיכנס לביתו כלל ואם לא ירצה לעשות מדת חסידות זו להודיע לב"ד אלא אם ירצה להתנקם ממנו ולהוציאן ולהשליכן בשוק עכ"פ מחויב הב"ה להודיעו לבעל הפירות שיבא ויקח פירותיו מהשוק דהרי מאז לא יכנס לביתו אלא למקום שפירותיו מונחים שם בשוק ואם לא הודיעו זה חייב באונס גם לדעת הרמב"ם וזהו בעיני דעת י"א הוא דעת הרא"ש והטו' שכתבו שצריך להודיעו ור"ל שצריך להודיעו שיבא ויקח פירותיו מהשוק ולא פליגי כלל וזה ברור בעיני (ויש ליישב בדוחק דברי מור"ם ולו' שדעת מור"ם הוא דסתם וכ' וי"א על דברי המחב' שדקדק בדברי הרמב"ם והמחב' בלשונם דכתבו ז"ל וישכירו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה משמע מל' זה דנקט שכירות מקום ודאי מיירי שכבר הוציאו ואח"כ הודיעו להב"ד שישכרו מקום להצניע אותן משום השבת אבידה דאל"כ הל"ל שישכרו פועלים שיוציאו אותם למקום אחר ועל זה פליגי הי"א וס"ל דצריך להודיע תחלה קודם הוצאתו ומשום הכי דקדק רמ"א בלשונו וכתב תחלה) ודו"ק:

(ס"א שלא מדעתו) זהו הוספת הרמב"ם וכמ"ש כסמ"ע דלא דנ"ל דדברי הרמב"ם הם תלמוד ערוך בפרק המניח בבריי' הממלא חצר חבירו כדי יין משבר ויוצא משבר ונכנס ואף ע"ג דמוקי לה התם במשבר להביא זכיותיו היינו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשי' (אבל למ"ד עביד אינש כו') והכי קיל"ן הוה הבריית' כפשוט' אלא דנראה לע"ד דרמב"ם מיירי כאן שהוא צריך למקום שהפירות מונחים שם דהוי דומיא דממלא חצר חבירו כו' שזכרנו אבל אם א"צ ה"ל זה נהנה וזה לא חסר אלא דמ"מ אם הוא מודיע שאינו מרוצה להיות נשכר לו ודאי גם בזה הדין עמו כן נ"ל לדעת הרמב"ם וגם רבינו אפשר שמודה בזה דהא יש ראיי' ברורה ע"ז כמ"ש וכנלע"ד להלכה דכ"ז שהוא צריך לאותו מקום א"צ להודיעו כלל בזה כההיא דהמניח מ"ה לא הזכיר הרמב"ם כלל הודעה לבעל הפירות וכן בחלוקה הב' שהטעהו א"צ להודיעו כיון שלא עשה כהוגן ומסתברא טעמא דרמב"ם בזה וכן מוכח לענ"ד והסוגיא דהשואל בענין זה שאחד הטעה את החשה ונתנה לו מקום להניח יין שלו ואח"כ גירשה והוציאה היין מביתה לשוק למקום הפקר והוצאת יין לקחה מיין עצמו ואמר רב אסי גמולו ישוב בראשו כאשר עשה כן יעשה לו ולא הוזכר שם הודעה שהודיעתו תחילה ואדרבא מוכח שם שלא היתה הודעה דאלו היתה הודיעתו לא היה רב אסי צריך להביא קרא דגמולו ישוב וגו' דמי יכריח לשום אדם להיות נשכר שלא ברצונו כיון שהוא מודיעו שאינו רוצה להיות נשכר לו אלא וודאי מיירי שלא הודיעתו ולא היתה צריכה לאותו מקום מ"ה הוצרך רב אסי לפוטרו וטעם שעשו שלא כהוגן אבל באין צריך לאותו המקום אין רשות להוציאו עד שיודיענו תחילה כנלע"ד עיקר:

תחלה. עמ"ש הסמ"ע דיש ליישב דברי הרמ"א ולומר דמשמע ליה מדברי המחבר דמיירי שכבר הוציאן ואח"כ מודיע לב"ד וע"ז פליגי הי"א דסבירא להו דצריך להודיע תחלה קודם הוצאתן וע"ש ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ו וסיים הב"ח בזה ז"ל ומיהו אם אותו שהכניס פירותיו הלך מיד מן העיר דא"א להודיעו פשיטא דחייב מדינא להודיע לב"ד ולאו ממדת חסידות שהרי אם לא יודיע לב"ד וישליכם לשוק יפסדו והוה ליה מזיק בידים עכ"ל:

מי שהכניס כו'. רמב"ם ולמד מדין הטעהו:

וי"א כו'. ס"ל כמ"ש ב"י דהרא"ש פליג עם הרמב"ם אבל מלשון הטור מ' דל"פ דרמב"ם מיירי בתחלה ועסמ"ע: