דין הרבה כיתי עדיות - שולחן ערוך חושן משפט סימן ל״א

שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שבא אחד מכת זו ואחד מכת זו. כך הוא בכל הפוסקי' וצל"ע איך הדין בשני עדים שמכחישין זא"ז דג"כ חד מנייהו משקר אי נאמר ג"כ דפסולין לעדות אחד ביחד או לא הלא בסי' ל' בטור ובכל פוסקים כתבו שני עדים המכחישין זא"ז איך הדין לאותו עדות אבל לעדות אחרת מזה לא הזכירו רק בב' כיתי עדים כתבו דינא לערות אחרת דמשמע דבשני עדים המכחישין זא"ז לא פסולין לעדות אחרת כיון שכל א' אינו מוכחש משנים וצ"ע עכ"ל חכם אחד ואמר שדבר זה נפל בו מחלוקת גדול בק"ק בריסק במעשה שאירע שם כן ונחלקו הלומדי' מאד בדבר והניחו בצ"ע ול"נ מדברי הר"ן פרק האשה שנתארמלה דשני עדים נמי פסולי' לעדות אחרת דאמרי' התם ע"א אומר נתגרשה ועד א' אומר לא נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה הו"ל חד ואין דבריו של אחד במקו' שנים וכתב הר"ן וז"ל מדקאמר האי לישנא ש"מ דלא קיימא בחזקת אשת איש אלא אפומא דהני סהדי ואם תאמר והיכי מיתוקמ' באשת איש אפומייהו והא כיון שמכחישין זא"ז על כרחך חד מנייהו פסול הוא דמה"ט אמר בפ' כל הנבשעין דשני כיתי עדים המכחישין זא"ז זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אבל לא אחד מכת זו ואחד מכת זו לאו קושיא היא דמיתוקמ' כגון דתרווייהו מודו בגירושין אלא דפליגי בקרוב לו וקרוב לה וכה"ג עבידי דטעי עכ"ל אלמא דכי היכא דב' כיתי עדים פסולי' לעדות אחרת ה"ה שני עדים וכן מוכח מדברי הריטב"א והרמב"ן שהבאתי לקמן סי' מ"ו סל"ז ס"ק ק"ז ע"ש וע' בתוס' דר"ה דף כ"ד ע"א:

וישבע על השאר בנק"ח. כ"כ הרמב"ם והטור וטעמייהו דה"ל כמוד' במקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' דלא יהא גדול ההודאת פיו מהעדאת עדים ואע"ג דאין כפירה והודא' בשטר מביאה לידי ש"ד וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו ודאי כשר וה"ל כתביעה והודאה דע"פ עכ"ל סמ"ע. ר"ל כיון דאין כאן שטר כשר בודאי לא הוי שעבוד קרקעות וכך הקשה הראב"ד וכן תירץ בכסף משנה ואינני מבין תירוץ זה דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוונו למ"ש הב"ח דאינו גובה הקטן רק מבני חרי ולא ממשעבדי וכמו שכתב בעה"ת שער כ"ט ח"ג ע"ש הרי"ן מגא"ש אבל לפע"ד זה אינו דודאי גובה המנה ממ"נ אפי' ממשעבדי ובעה"ת לא מיירי התם אלא במלוה אחד וב' לוין כדלקמן סעיף ג' מטעם שאם היה כופר לא היה יכול לגבות א"נ בהך דינא דהכא בגדול אבל בקטן דחייב עכ"פ משמע בבעה"ת שם דגובה אפי' ממשעבדי וכן בב' מלוין וב' לוין כ' שם דגובה ממשעבדי אבל לי נראה לתרץ דהרמב"ם לא מיירי הכא מש"ק ולא בא אלא לומר דדין זה דומה לדרבי חייא וכמודה מקצת ובמודה מקצת גופי' וכן בדר' חייא גופיה קשיא למ"ד שעבוד' דאוריית' אפי' במלוה ע"פ היכ' משכחת לה ש"ד וצריך לתרץ בדלית ליה קרקע וכמ"ש התוס' בריש בבא מציע' והר"ן ריש פ' שבועות הדיינים וכ"כ הרא"ש והטור והמחבר באמת לקמן ס"ס פ"ח וכן מפרש דברי הרמב"ם בדלית ליה קרקע ונראה פשוט שגם הר"ן שכ' כאן דנשבע היסת אינו חולק על הרמב"ם לענין דינא שהרי לא הביא דברי הרמב"ם אלא מיירי בדאית ליה קרקע ולא כב"י וסמ"ע שכתבו דחולק עוד הקש' הכ"מ שם דהא מ"מ אינו יכול לכפור בק' והרמב"ם כ' בפ"ד מטוען דכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במוד' מקצת והניח בצ"ע ונ"ל דלק"מ דדוק' במודה פטור מטעם דה"ל הילך משא"כ בשאינו מודה על מה שבשטר וכמו שחלקתי בסי' ע"ה סעיף ו' בהגהות ע"ש:

שלא ישביעוהו כו'. אבל נששרפו אין שייך לומר שישבעוהו וכ' עד לאפוקי ב"י עכ"ל סמ"ע וכן השיג עליו הב"ח:

אא"כ באו עידי השטר והעידו בב"י לקמן סי' ס"ג פי' דהיינו שנת"י יוצא ממקום אחר דאל"כ כיון שאין זוכרין ההלואה אין עדותן עדות כמ"ש הרמב"ם פ"ט מהל' עדות ונתברר לקמן סי' מ"ו סעיף י' עכ"ל ולא נהירא דמה בכך שכת"י יוצא ממקום אחר כיון דאם לא מקיימי שטר זה משום שטר אחר עוד כ' הב"י בכסף משנה פירוש אחר דמיירי שזוכרין ההלואה אלא דאשמעי' דסד"א כיון שאינם מעידין שחתמו אלא שזכרו ההלואה הוי חיישינן דלמא העדי' טועי' בענמם וסוברי' שהוא רתימתן ולא ליהוי אלא מלוה ע"פ המ"ל כל שזוכרין ההלואה רגלי' לדבר דקושטא היא והוי מלוה בשטר וכה"ג פי' בב"י לקמן סי' ס"ג דברי הרמ"ה וגם זה לא נהירא דאם איתא שיש חשש שהם טועי' מאי מהני כשזוכרין ההנואה לעשותו מלוה בשטר אלא נראה דהרמב"ם ס"ל כשהעדי' עצמם מכירי' חת"י לא חיישי' שהם טועי' וכן משמע בר"ן פ' אלו נערות לדעת הרמב"ם מיהו בעינן שזוכרין ההלואה דאל"כ לא עדיף שטר זה מכל שטר דעלמא ובסתם אמרי' שזוכרין ההלואה והרמ"ה חולק וס"ל כהר"ן ויתבאר דעתו לקמן סי' ס"ג ודוק ועמ"ש עוד בזה לקמן סי' ס"ג שהשגתי על תשובת מהר"ן ששון סי' רע"ט:

המכחישות זו את זו הטור הוסיף וכתב ז"ל פי' כגון א' אומרת פלוני לוה מפלוני מנה ביום פלוני וא' אומרת לא לוה דברי שניהן בטלין ואם בא א' מכת זו כו' ע"ש והא דרברי שניהן בטלין מיירי שאמרה כת השנייה לא לוה כי עמנו היה המלוה או הלוה כל אותו היום וראינו שלא לוה או לא הלוה לו לאפוקי אם אמרה כת השנייה עמנו הייתם אתם העדים זהו הזמה ולאותו כת האחרונה שומעין ולא להראשונים כמ"ש בסי' ל"ח ואם מכחישות בזה שאלו אומרים לוה פלוני מפלוני מנה וכת השנייה אומרת הלוה לו מאתיים או במנה שחור ולבן אף על פי שמעידים על יום א' דה"ל כהכחש' וכנ"ל והתובע אינו תובע אלא מנה א' מ"מ כיון דאין מכחישות זא"ז אלא בבדיקות ובבדיקות עבדי דטעי והם שני כתות וא"צ הא' לצירופו דהשניי' וגובה מנה וכדברי הפחות שבהן דדוק' בכת אחת שא' מהן אומר מנה והשני מאתיים דאין עדות הא' בלא השני כלום צריכין שיתבע התובע כדברי שניהן וכמ"ש בהגד"מ בסי' לפני זה ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

אין כאן עדות ואע"ג דאית בהו חד דכשר א"צ לישבע נגדו ש"ד וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה ב"י וד"מ סימן ל"ו וכתבתיה כאן בפרי' ע"ש ומ"מ צריך הנתבע לישבע לו היסת על תביעתו כאלו תבעו בע"פ ועפ"ר:

באה כת זו בפ"ע והעידה. פי' לאחר שכבר הכחישו זא"ז וכת אחד מהן ודאי היא פסולה ואין אנו יודעין איזו מהן היא ודאי פסולה אפ"ה אם כל אחת באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת מקבלין כל אחת מהן והיינו טעמ' דמעמידין כל אחת בחזקת כשרות מיהו בזה יש חלוקי דיני' כמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה:

לא ישלם אלא מנה. דכיון שהב"ד אינן יודעין איזהו פסול יד בעל השטר על התחתונה ואמרי' הגדול של ק"ק הוא הפסול לכך מוציאין אותו מידו ושורפין אותו שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בו בב"ד אחר אבל כשמוצי' השני אחר שגבה הראשון חוזר וגובה השני אפי' באותו ב"ד כיון דאינם לפנינו בפעם א' וגם זהו בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה כן נרא' שהוא דעת המחבר וע"פ מ"ש הרמב"ם ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

וישבע על השאר בנק"ח. כ"כ הרמב"ם והטור וטעמייהו משום דה"ל כמודה מקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' דלא יהא גדולה הודאת פיו מהעדת עדים ואע"ג דאין כפירה והודא' בשטר מביאה לידי ש"ד וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו כשר ודאי וה"ל כתביעה והודאה דע"פ אבל הראב"ד והר"ן חולקין וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ועד"ר:

וי"א דטוב לו שישרוף הקטן וכו'. צ"ע למה כתב מור"ם וי"א בל' פלוגת' אדבר שהוא עצה טובה להתובע ואפשר לומר דהכל מודים בעצה טובה כזו ונראה דמ"ש וי"א כו' ה"ל כאלו כתב וי"א שיכול הלוה להשביע אם יש לו ב' שטרות והשת' א"ש דקאי אל' המחבר דכ' ואם אח"כ הוציא השטר השני גובה אותו ג"כ ומדסתם דבריו משמע דס"ל הכי אפי' כשהוציאן בב"ד א' ואע"פ שהב"ד יודעין שכבר גבה בהא' תחל' דה"ל בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה וכמש"ל ולפ"ז מסתבר לומר כשבא מתחל' לגבות בהראשון לבד דאינו יכול הנתבע אפי' להשביעו אם אין בידו שטר אחד מאלו והוא ג"כ בכלל זו באה בפני עצמו ומעידה כו' דאי ס"ל להרמב"ם דהנתבע יכול להשביע מתחל' א"כ איך יגבהו הב"ד אפי' בלא טעות הנתבע מאחר שהן יודעין שכבר גבה בהראשון והלוה עכ"פ טוען שאינו ח"ל כלום ואף שכבר נגבה הראשון ואינו מ"מ כל שהוא בב"ד אחד והמלוה אחד והלוה אחד ה"ל כאלו הוציאן יחד וע"ז כתב מור"ם דיש חולקין ואומרי' דיכול הלוה להשביעו כו' ומ"ה טוב לו שישרוף תחלה הקטן ועפ"ר מ"ש עוד מזה ולא כמ"ש בע"ש דערבוב הדברים כאלו לית פלוגת' בינייהו וכתב דגם בב"ד אחד מגבין שניהן מלוה אחד למלוה אחד כשהוציאן זה אל זה מדינ' אלא שעצה טובה הוא למלוה שיוציאו בזא"ז ע"ש שהאריך ואין דבריו ברורין בעיני וכמ"ש בפריש' ודריש' ע"ש וגם בע"ש בעצמו נראה שחזר מזה שהרי כתב בסוף סעיף זה ז"ל או בב"ד זה ואינן זוכרין ממנה כו' הרי דהוצרך דוקא שלא יהיו זוכרין ממנה וגם אח"כ בס"ג נראה כאלו חזר בו שהרי כתב שם ז"ל י"א שאין שייך לחלק בין לוה אחד כו' משמע דס"ל שם דפליגי בזה ודו"ק:

שלא ישביעוהו כו'. פי' שבועות היסת ונרא' דדוקא הלוה קאמר אבל כשאין הלוה נתן לב להשביע אין הב"ד משביעין אותו גם לסברת הי"א הללו והני מילי כשבא לגבות בהראשון אבל כשבא לגבות בהשני באותו הב"ד מאותו הלוה כבר כתבתי דלבעל סברא זו אין הב"ד מגבין אותו מאחר שהן יודעין שכבר גבה ממנו בא' ועפ"ר:

ישביעהו כו'. אבל כששרפו אין שייך לומר שישביעוהו אם שרף שטר א' דהא אף אם מודה שהי' לו שטר אחר ושרפו יכול לגבות השני שמוציא עכשיו מאחר שלא יוכל לבא לידי גביות ב' השטרות והוי כאלו לא הי' רק א' והוא כשר כן כתב בד"מ לאפוקי ב"י ע"ש:

זה נשבע ונוטל וזה כו'. פי' כל אחד נשבע שבועה בנק"ח שחייב לו ונוטל ואע"פ שהאחד מוציא ממנו בשטר פסול מ"מ דינייהו של אלו הב' מלוי' כדין חנוני ופועלי' שיתבאר לקמן בטור ובדברי המחבר בסי' צ"א דשניהן נשבעין ונוטלין אע"פ שגם שם הא' ודאי משקר:

ואפי' כתוב נאמנות בשטרות ה"ט דכיון דכת א' מהן פסול שטר שחותמין עליו שיש בו נאמנות ג"כ פסול אלא שקי"ל שבב' מלווין כל א' יכול להוציא בשטרו מ"מ אין הולכין אחר הנאמנות:

ישבע כל א' היסת ויפטר. טעמי' כיון דהב"ד רואין ביד מלוה אחד ביחד אלו שני השטרות שרד מינייהו פסול וכל א' טוען ברי שאינו חייב ושטר שהוציאו עליו הוא פסול:

יגבה ממנו מבני חרי. פי' ולא ממשעבדי וה"ט כיון דאין תורת שטר עליו שהרי אם כפר לא הי' יכול לגבות ממנו אין נאמן בהודאתו לחוב לאחרים דחיישינן לקנוני' כמ"ש לקמן בסי' עא:

ואח"כ מוציא השטר השני וגובה בו. נראה דאפילו להי"א דכתב מור"ם לעיל ס"ב בהג"ה מודה בהא דאפי' בב"ד א' יכול לגבות שניהן בזא"ז כיון שהן שני לוין משא"כ לעיל דמיירי בלוה א' ומה"נ כתב לשון ואח"כ מוציא השטר דמשמע דהדין נותן דיעשה כן לכתחלה וק"ל:

והוכחשו מתוך עדותן כן הוא ג"כ לשון הטור והוכרשו ושינה מל' הרמב"ם דכתב והוזמו משום דהזמה אינה שכיחא כ"כ ועפ"ר:

דנין ע"פ. דאף א"ת דזה התובע הוחזק לחזור אחר עדים שקרני' כל ישראל מי הוחזקו להעיד שקר לכן דנים ע"פ אחרוני' דלא חזינן בהו טעות' גמרא:

והעידו כו'. כ"כ הרמב"ם סוף הל"ע ע"ש והטור כתבו לקמן סי' ס"ג וכ' שהרמ"ה חולק ע"ז וס"ל דאין סומכין על העדי' עצמן שאומרי' זהו חתימת ידינו דדלמא טרח וזייף כ"כ אא"כ שאומרי' שזוכרי' שחתמו שט"ז בחתימת ידם זו ומור"ם כתב שם דיעה זו החולקת וכאן לא כ' כלום משום דסמך אמ"ש שם במקומו:

(בש"ע ס"ב וישבע על השא' בנק"ח כו') כיון שעכ"פ משל' השטר האחד ולא תהא הודאת פיו גדול' מהעדאת עדים והקשה הראב"ד הא אין נשבעין שבועה דאורייתא על שעבוד קרקעות ושטר הוה שעבוד קרקעות ותי' בכסף משנה דכיון דהשטר אינו כשר למטרף בו לקוחות לא מיקרי שיעבוד קרקעות ועוד הקשה הראב"ד אפילו אי מודה כאן בפירוש לא הוה מודה במקצת כיון שא"א לו לכפור ואין מודה מקצת נשבע אא"כ אפשר לו לכפור וזה הניח בכ"מ בצ"ע ולפמ"ש הב"י ס"ס פ"ח בשם המגיד משנה דלהרמב"ם לא אמרינן כן אלא בשטר שכל נכסיו משועבדים לק"מ דהכא אין הנכסים משועבדים בשטר זה:

(שם שישרוף את הקטן) ק"ל למה נתנו חכמים עצה בזה מ"ש מסימן רמ"ח שהמשיא עצה למכור בנכסי' דהוי רשע משום שמפקיע ממון מהשני וי"ל דשם יש איסור אפילו לדעת המוכר עצמו דאסור למכור לכתחלה משא"כ כאן לפי דעת המלוה שיודע האמת שחייב לו אין איסור:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה כתב במשרים נ"ב ח"ד וכו') עס"ה קצת פי' דהיינו מ"ש רב נחמן פ' ח"ה נהי דאיתכחשי באכילה באבהתא לא מתכחשי וקי"ל כוותיה וכמש"ל סי' קמ"ו:

(תו שם מלו שיש לו על לוה וכו' עד ואפילו ללשון שני דר"נ וכו') ר"ל אפילו ללשון הב' דבעינן דוקא דררא דממונא בשבועות היסת היינו היכא דתביעתו תחלה הוא ממון ושמא הכא דתובע תחל' להראות השטר ולא ממון מודה גם הל' הב' ג"כ דלא בעינן דררא דממונא והב"י לא הבין כן וצ"ע לפי כוונתו בהרא"ש מה הוא פירושו:

(תו שם שני מלוין שהוציאו וכו') עד ואע"פ שכתב בעל התרומות וכו' מן ואע"פ עד לא שבקינן כל הנך רבוותא מקמיה נראה לי דדברים אלו נדפסו בטעות בכאן ומקומן הראוי צ"ל אח"ז בסיום דברי ב"י במלוה א' על ב' לוין וכו' וכן כתב הרמב"ם בפ' כ"ג מהלכות עדות ואע"פ וכו' וק"ל נ"ל ע"כ ממהרש"ק (א"ה כך הגהתי גם אני בטח"מ שלי מסבר' וכ"מ בס' ג"ת ע"ש):

שקר. הא דדברי שניהם בטלין מיירי שכת הב' אמרה לא לוה כי עמנו הי' המלוה או הלוה כל אותו היום אבל אם אמרו עמנו הייתם אתם העדים זהו הזמה ולכת האחרונה שומעין ולא להראשונים כמ"ש בסי' ל"ח ואם ההכחש' היא שאלו אומרים שלוה ממנו מנה ואלו אומרים ר' או במנה שחור ולבן אע"פ שמעידין על יום א' דה"ל הכחש' כנ"ל והתובע לא תבעו אלא מנה א' מ"מ כיון דאין מכחישות זא"ז אלא בבדיקות דעבדי דטעי אינשי והם ב' כתות דא"צ הא' לצירופו דהב' גובה מנה כדברי הפחות שבשניהם דדוקא בכת א' שא' מהן אומר מנה והב' ר' דאין עדות הא' בלא השני כלום צריך שיתבע התובע כדברי שניהם ובמקו' דהעדות בטל א"צ לישבע נגדו ש"ד ומ"מ צריך הנתבע לישבע היסת כאילו תבעו ע"פ עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דה"ה בשני עדים המכחישין זא"ז ג"כ פסולים לעדות אחרת והביא ראיה מדברי הר"ן והריטב"א והרמב"ן ע"ש:

עצמה. הטעם דמעמידין כל אחד בחזקת כשרות. סמ"ע:

וקורעים. כדי שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בב"ד אחר אבל כשמוציא השני אחר שגבה הראשון חוזר וגובה השני אפילו באותו ב"ד כיון דאינם לפנינו בפעם א' וגם זהו בכלל כל אחד באה בפ"ע ומעידה כ"נ דעת המחבר עכ"ל הסמ"ע וכתב עוד דהטעם דנשבע על השאר בנק"ח משום דה"ל כמודה מקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' ואע"ג דאין כפירה והודא' שבשטר מביאה לידי ש"ד כמ"ש בסי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו כשר ודאי וה"ל כתביעה והודאה בע"פ אבל הראב"ד והר"ן חולקים וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ע"כ. וז"ל הש"ך ואיני מבין תירוץ זה דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוונו למ"ש הב"ח דגם הקטן אינו גובה רק מבני חרי ולא ממשעבדי אבל לענ"ד זה אינו דודאי מנה גובה ממ"נ ממשעבדי ולי נרא' לתרץ דהרמב"ם לא מיירי הכא משעבוד קרקעות ומיירי בדלית ליה קרקע עוד הקש' הכ"מ דהא מ"מ אינו יכול לכפור בק' והרמב"ם כתב בפ"ד מטוען דכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במוד' מקצת והניח בצ"ע ונ"ל דלק"מ דדוקא במודה פטור מטעם דה"ל הילך משא"כ באינו מודה על מה שבשטר כמ"ש בסי' ע"ה ס"ה בהג"ה עכ"ל:

ישביעהו. פי' שבועת היסת ונרא' דדוקא הלוה קאמר אבל אין הב"ד משביעין אותו כשלא נתן הלוה לבו לכך וה"מ כשבא לגבות בראשון אבל כשבא בהשני עוד לאותו ב"ד אין מגבין אותו מאחר שיודעין שכבר גבה ממנו בהראשון וכששרפו לא שייך לומר שישביעהו אם שרף שטר א' דהא אף אם מוד' ששרף א' מ"מ יכול לגבות בזה שמוציא עכשיו מאחר שלא יוכל לבא לגבות שניהם אך צ"ע מ"ש הרמ"א וי"א דטוב לו שישרוף כו' בלשון פלוגתא בדבר שהוא עצה טובה ואפשר לומר דהכל מודים בזה ונרא' דכ"כ משום דמשמע מדעת המחבר דכשבא מתחל' לגבות בהראשון לבד דאין הנתבע יכול להשביעו אם אין בידו שטר אחר ע"ז כתב מור"ם די"ח וס"ל דיכול הלוה להשביעו כו' ומש"ה טוב לו שישרוף הקטן עכ"ל הסמ"ע (ומה שנתנו חכמים עצה בזה מ"ש מסי' רמ"ח שהמשיא עצה למכור בנכסים הוי רשע י"ל דשם יש איסור גם לדעת המוכר דאסור למכור לכתחל' אבל כאן לדעת המלוה שיודע האמת שחייב לו אין איסור. ט"ז):

מוציא. נרא' דאפי' להי"א ס"ב בהג"ה מודה בהא דאפי' בב"ד אחד יכול לגבות שניהם בזא"ז כיון שהם ב' לווין משא"כ לעיל דמיירי בלוה א' ומש"ה כתב לשון מוציא השטר דמשמע דהדין נותן דיעשה כן לכתחל'. סמ"ע:

בעצמם. לקמן סי' ס"ג ס"א כתב הרמ"א בהג"ה דיש חולקין ע"ז וכאן לא כתב כלום משום דסמך על מ"ש שם במקומו. סמ"ע:

(ליקוט) שתי כו'. עש"ך וא"י ספיקם הא גמ' ערוכה שם מתיב ר"ה כו' ע"כ:

(ליקוט) שבא עד כו'. כמו מלוה ולוה ושני שטרות דפסלתן לא' מהן כמ"ש בס"ב וערש"י שם ד"ה מלוה ולוה כו' (ע"כ): (ליקוט) שבא ע"א כו'. שלכן אמרו באה זו כו'. רש"י (ע"כ):

(ליקוט) באה כת כו'. עתו' שם ד"ה בהדי כו' (ע"כ):

וישבע על. הולך בשיטות רבו הר"י מיגש דאינו גובה אלא מב"ח והוי כמלוה ע"פ לענין שבועה כמ"ש בב"ב קכ"ח ב' המוציא שט"ח כו' וכמש"ל בסי' פ"ח סכ"ט ועבסה"ת שך"ט ח"ג ויש לנו לברר כו' כ' הר"י מיגש כו' וקאי אשניהם: (ליקוט) וישבע כו'. שאינו גובה ממשעבדי כ"מ בסה"ת אבל צ"ע דהרמב"ם וש"ע לא כ' אלא בס"ג וע"כ דר"י מיגש לא כ' אלא אס"ג ועש"ך. והילך ג"כ אינו לי"א דסי' ע"ה ס"ד וכ"ש לפי מש"ל דאינו גובה ממשעבדי אינו הולך כמ"ש רש"י בריש ב"מ והריטב"א שם וגם ל"ד למ"ש בסי' פ"ז ס"ב וע"ש (ע"כ):

ואם הוציא. כתובות מ"ד א' וע"ש תוס' ד"ה משום:

(ליקוט) ואם אח"כ הוציא כו'. מ' אפי' בב"ד זה וע"ז כ' הרב וי"א כו' וטעמו של הרמב"ם דקי"ל כמ"ד בפ"ד דיבמות קם דינא (ע"כ):

ואפי' כתוב. סה"ת כמו בחנוני ופועלים דכ"א בלבד נוטלין בלא שבועה וע"ל סי' צ"א ס"ב:

(ליקוט) מב"ח. משום קנוניא וכמ"ש בב"ב קכ"ח ב' (ע"כ):

(ליקוט) ואח"כ כו'. בזה אף הרב מודה. סמ"ע (ע"כ):

(ליקוט) שטר זה. כ"ה גי' הרי"ף ועס"י ס"ג (ע"כ):

(ליקוט) אא"כ כו'. ע"ש (ע"כ):