השוכר רחים מחבירו ושוב לא נצטרך - שולחן ערוך חושן משפט סימן שי״ח

והעשיר בעל הרחים ז"ל הטו' והעשיר "וקנה "רחיים בענין שא"צ שיטחון לו:

שזו מדת סדום היא כלו' זה נהנה וזה אינו חסר דמה לו שיטחן להמשכי' או שיטחן לאחרי' הנמצאי' ובאים אצלו יקח מהן דמים ויתנם להמשכי' וכופין על מדת סדום:

ואם אין אתה צריך מכור לאחרים. ל' הגמ' פ' הנושא טחון וזבין טחון ואיתיב ופירש"י והרא"ש דר"ל כיון שאתה עשיר קנה חיטין וטחון וזבין את הקמח לאחרים ומה שאתה צריך לביתך טחון אצלי ואותיבו בביתך עכ"ל והמחבר העתיק ל' הרמב"ם והוא תפס ל' הגמ' בקיצו' מיהו צריך שתדע שר"י בעל תוספות ס"ל דאם א"א לו להמשכי' כן דהיינו למצא לקנות ולטחון ולמכו' לאחרים דנהי דאין המשכי' יכול לכוף להשוכ' ליתן לו דמי הטחינה שהשוכ' יאמר לו אין לי להפסיד מכיסי ואקיים התנאי לטחון לך מ"מ יכול המשכי' לחזו' משכירתו וליקח מידו הרחיים בתוך זמנו אבל הרא"ש והטו' ס"ל כיון דקי"ל דשכירות ליומא ממכר הוא אינו יכול לחזו' ליקח הרחיים מידו כ"ז השכירות ופלותא זו כ' הרא"ש והטו' בהדיא וכ' הרא"ש דהנתינת טעם דקאמ' בגמ' טחון וזבין הוא לרווחא דמילת' דבלה"נ אין יכול לחזו' משכירתו ע"ש וגם הב"י הביאו ומהתימ' שקיצר המחב' כאן ומור"ם ז"ל ולא כתבו מזה כלום ואדרבא מהנתינת טעם דכתבו וז"ל ואם אין אתה צריך מכור לאחרים משמע דבמקום דלא מצי למימ' ליה הכי צריך ליתן לו דמי הטחינה וזה ליתא לכ"ע וגם לחזור ליקח מידו הרחיים נראה דהלכה כהרא"ש והטו' דאינו יכול ליקח מידו עד סוף הזמן כי טעמם ברור וצ"ע: וליישב התמי' הנ"ל מהרמב"ם והמחב' נלפ"ד לו' דהרמב"ם כ' האי דינא לפי דרך העולם או שאפש' שגירסתו ופירושו בגמ' כן היה שלא מיירי שהשוכר העשיר וקנה רחיים אחרים אלא העשיר ותו לא נתן לטחון ברחים רק קונה לחמו מהמצוי מפלטר מהשוק וס"ל דאם אין לשוכ' חטים לטחון וליתן להמשכי' דמיו אזי י"ל להמשכי' קיים תנאך לטחון אצלי או מכור זכותך לאחרים והיינו העמד אחר במקומך ואטחון לו מ"ה קיצר הרמב"ם וכ' ז"ל ואם אין אתה צריך מכו' לאחרים ולא כ' קנה חיטים ואטחנם לך ומכו הקמח לאחרים אלא ר"ל מכור זכותך לאחרים וס"ל להרמב"ם דטעם זה מצוי לעולם וטענת נוכחת היא מ"ה אין שייך לו' שהמשכי' יחזור בו משכירתו הראשון וגם למה ליה לחזו' בו כיון דזה שכיח הוא שימצ' אחרי' להעמידן במקומו למה יפסיד לנפשו וס"ל ג"כ דהגמ' דקאמ' טחון וזבין טחון ואותיב ל"ד קאמר אלא חדא מנייהו נקט ובזה יתיישב הכל קיצור לשו' דהרמב"ם ועניינו ודו"ק:

(ס"א השוכר את הרחיים) כדי לברר דין זה נעתיק הסוגיא בגמרא איתא בפרק הנוש' ההוא גברא דאגר ליה לחבר' ריחיא לטחינה פי' רש"י לא התנה לתת לו מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו עכ"ל איעתר משכיר זבין רחי' וחמרא לטחון בה מזונות ביתו א"ל לשוכר עד האידנא הוה טחינא גבך השתא הב לי אגרא א"ל השוכר מטחן טחינה לך ומסקינן דמצי אמר ליה שוכר למשכיר טחון וזבין באותו שלקחת וטחון ואותב מזונותיך באותו שאצלי ולא אמרן דלא ייהיב דמי אלא דלית ליה טחינה שאין השוכר מוצא לטחון בשכר כל שעה לפיכך אמר לי' אני יושב בטל אטחון לך ולא אתן דמים אבל כ"ז שמוצ' לטחון כגון זו כופין על מדת סדום וכופין אותו לטחון בשכר ונותן לזה דמים והקשו התו' על מ"ש טחון וזבין טחון ואותיב דמשמע שאין השוכר מפטר מהמשכיר אלא בזמן שהמשכיר יכול למכור הא אפי' אם אין המשכיר יכול למכור נמי אין השוכר יצטרך והפסיד מכיסו לתת דמי' להמשכיר ותירצו דאה"נ אלא דמ"מ הי' המשכיר יכול להחזיר משכירתו מהיום והלאה אע"פ שהוא תוך זמן כיון דגם לדידיה אית ליה פסידא ע"כ צריך שיהיה המשכיר יכול למכור הא בלא"ה מצי לבטל השכירות והרא"ש חולק דאפ"ה לא מצי לבטל השכירות דשני ו' ליומא ממכר הוא ומי הזקיקוהו לקנות הרחיי' ולהפסיד לשוכר הילכך כיון דתרוייהו שוות להו פסידא יותר ראוי שיפסיד המשכיר ויתקיים השכירות עד זמנו והא דאמר התלמוד טחון וזבין לרווחא דמילתא אמר כן עכ"ל הרא"ש וצ"ע דעת התוס' פשיטא שאם העיכוב מצד המשכיר שאינו יכול לבטל השכירות שכבר זכה בה השוכר ונלע"ד דברי התו' נכונים דיש לדקדק בגמ' שאמר שהעשיר המשכיר וקנה לו רחיי' וחמור ל"ל אלא דהענין הוא דהעשירים לא היה מספיק להם טחינת רחיים מה שאדם טוחן ברחיי' של יד או אפשר שאין מאכל עשירים אותו הקמח שאינו נטחן יפה כמו שנטחן ע"י בהמות נמצ' שמשעה שהעשיר הוצרך לרחיים של חמור וממילא בטל השכירות ודמיא לההיא דאמרינן בפרק אלמנה ניזונית הלכתא זבין ולא איצטריך ליה זוזי הדרא זביני וכמ"ש ר"ס ר"ז וה"נ כיון שנעשה עשיר והוצרך בע"כ לרחיים של חמור בטל השכירות כיון שגילה מתחיל' דעתו שלצורך מזונותיו יטחון לו הוה ממש כההיא שזכרנו מ"ה הוצרך לומר שהמשכיר יכול למוכרו מה שיטחון לו זה ע"כ לא בטל השכירות והרא"ש לא נחית לכל זה אלא פי' הפשט שבלא צורך והכרח קנה לו רחיים שניי' ע"כ יפה כתב לפ"ז שאין השכירות בטל וכן העתיק רבינו בריש הסימן וקנה רחיים כו' דמשמע רחיים כמו הראשוני' לענ"ד אין כאן מחלוקת לדינא בין התוס' להרא"ש דגם הרא"ש ורבינו מודים כנדון זה שזכרנו (ועפ"ז) נרא' לפרש גם דברי הרמב"ם דכאן בסוף הסימן ואם אין אתה צריך מכור לאחרים דמשמע דבזה תליא מילתא ודאי ליתא לא לשוכר לחוש מהו יעשה משכיר בקמא כיון שהוא הגורם ולפמ"ש אתי שפיר דהרמב"ם נקט בלישנא והעשיר בעל הרחיים בענין שאין צריך כו' ור"ל בזה שבלא פשיעתו בא לו זה שא"צ אלא ממילא בא ע"י עשירות וכדרך שכתבתי נמצא דהיה יכול לבטל השכירו' וכשיטת התוס' אי לאו שיכול המשכיר למוכרו לאחרים ואע"ג דלא הזכיר הרמב"ם כאן מידי מביטול השכירות מ"מ נתכוון במ"ש כמו ששכרתיה ואם אין אתה כו' כנלע"ד נכון וכאן בש"ע לא הביאו פלוגתא בין רמב"ם לרא"ש ולענין דינא נראה לי נכון כמ"ש:

מדת סדום. כלומר זה נהנה וזה אינו חסר דמה לו שיטחן להמשכיר או שיטחן לאחרים הנמצאים ובאים אצלו יקח מהם דמים ויתנם להמשכיר. סמ"ע:

מכור. עיין בסמ"ע ביאור הדברים ופירושן ומה שיש חילוק בזה לדינא בין שטת הרמב"ם לשטת הרא"ש והטור ע"ש:

השוכר כו'. עתוס' שם והרא"ש שחולק עליהם והביאם הטור. וש"ע כ' לשון רמב"ם: