אמר השוכר פרעתי שכר הבית והמשכיר - שולחן ערוך חושן משפט סימן שי״ז

בין שהיתה בשטר כו'. עיין בסמ"ע ס"ק א' עד משא"כ שטר שכירות דניתן ליכתוב מתחלה כדי שלא יחזיק בו כו' כן הוא בש"ס פ' השואל לפי פי' ב' שהביאו התוס' שם בשם ר"ת וכן הסכימו ר"ח והתוס' שם וכן פי' בעל המאו' שם והנ"י בשם הראב"ד וכ"כ בעל העיטו' דף ל"ב ריש ע"ב וכן הוא להדיא בבה"ג דף צ"ח ע"א ועיקר וכן פי' הגהת אשר"י מא"ז והטו' ואף להפוסקי' שפירשו בע"א מ"מ הדין אמת וכ"כ הריב"ש סי' שי"ג ושמ"ה והב"ח וכן משמע בהגהת אשרי שם ומ"ש שם ואף דכ' וקנינא כו' כ"כ ריב"ש סי' שי"ג ומ"ש אם לא דכתב ליה שטר בפני עצמו על דמי השכירות וכ' ביה נאמנות אזי לא יכול לו' פרעתי עכ"ל תמיה לי תרתי ל"ל וכן בנ"י שם משמע להדיא דבחד מנייהו סגי וז"ל ומסתבר' דכל היכ' דכ' לי' שוכר ראיה דנחת בתורה שכירות והדר כ' ליה שטר על השכירות ה"ל כש"ח דעלמא ולא מהימן לו' פרעתי וכל היכא נמי דכתב ליה נאמנות תנאי ממון הוא וקיים עכ"ל ונר' של' ד"מ אטעי' למעתיק זה וז"ל ד"מ ובנ"י פ' השואל או כ' לי' שטר בפני עצמו על דמי השכירות אי כ' בשטר השכירות נאמנות אין השוכ' יכול לו' פרעתי עכ"ל ונראה דהאי אי הב' צריך להיות או ואפשר שט"ס יש בסמ"ע וצ"ל או כתוב בשטר נאמנות כו' או וי"ו דוכתוב וי"ו מחלקת היא או ר"ל דאם כ' בו נאמנות אין השוכר יכול להשביעו למשכי' כלל וכדלעיל סי' פ"ב ס"ב גבי ש"ח ודוק עיין בתשו' מהר"מ פדאו' סי' ל"ט:

בתוך זמן השכירות כו'. נראה שהרב חשש שיש כאן חסרון בדברי המחבר דאל"כ מה ענין שלשים יום לכאן וע"כ הגיה ששכרו לל' אבל באמת פשט דברי המחב' לא משמע כן דמיירי ששכרו בפי' לל' דא"כ מ"ש זמן ל' דנקט ועוד דא"כ מ"ש בסוף הסעיף וכן אם שכר ממנו שיתן השכר שנה בשנה כו' ה"ל לכתו' כאן וה"ל לערבינהו וליתנינהו אלא הדבר פשוט שדברי המחבר הם ממש דברי הרמב"ם ומ"ש שם אם תבעו תוך ל' היינו כמ"ש ה"ה וז"ל ומ"ש ל' יום הכונ' בשוכר סתם באותן ל' יום של הודע' (וכדלעיל סי' שי"ב ס"ה) עכ"ל (עי"ל דמיירי במשכי' סתם דזמנו ל' יום וכמש"ל סי' שי"ב ס"ה ואפש' גם כוונת ה"ה כן ועמ"ש באותן ל' של הודע' בא לאשמועי' דאפי' אח"כ יש לו זמן של הודע' וק"ל) ומ"מ קשה על המחב' דבשלמא ברמב"ם וה"ה י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובו' דאף בסתם הלוא' אמרי' אין אדם פורע תוך ל' יום אבל המחב' דס"ל לעיל ס"ס ע"ח בפשיטות דדוקא בקובע זמן אמרינן הכי אבל לא בסתם (ולא הביא שם בש"ע ולא בב"י מי שחולק ע"ז) א"כ ה"ה הכא דנאמן בסתם שכירו' לו' פרעתי תוך ל' ואפש' לחלק בין סתם הלואה לסתם שכירות דלעיל סי' שי"ב ע"ש וצ"ע:

או יטעון עליו בדמי' שנתן תחל' כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ג' עד דשאני שכירות דאין דרך העולם כלל לפרוע תוך הזמן כו' סברא זו רחוקה ולא נמצא בשום פוסק ואף שהתוס' ונ"י ריש ב"ב כתבו לחלק בין שכירות להלואה היינו לרבא אבל לא לר"ל וקי"ל כוותיה ואף לרבא היינו לענין אי נאמן או לא אבל לענין שבועה דקודם או אח"כ אין סברא לחלק בכך וקושייתו מעיקר' לאו קושי' היא דמ"ש הטור בסי' ע"ח נמי ר"ל אחר פרעון שהרי כ"כ בשם הרא"ש והרא"ש כ' להדיא דישבע היסת ואין היסת קודם פרעון וכ"כ בב"ח שם דדעת הרא"ש דישבע לאחר פרעון ועיין מש"ש:

או ישבע השוכ' וכ' הסמ"ע ול"ד למ"ש הטו' והמחב' בסי' שי"ב בהזכי' לו בשכירתו חדש ושנה וכו' בלא"ה ל"ד דהתם אינו טוען ברי משא"כ הכא טוען ברי וכמ"ש הרא"ש להדי' פ"ק דמציעא ובפ"ב דכתובו' ע"ש:

מיהו י"א כו'. הר"ב כ"כ בל' י"א דמשום דאזיל לטעמיה שכ' בד"מ וז"ל ישבע המשכיר היסת כו' וכ' המרדכי ס"פ השואל הוא הדין אם המשכיר אמר בי' שכרת והוא אומ' בה' או שבעה"ב אומר לא השכרתי והוא אומר השכרתי קרקע בחזקת בעליה קיימא והיה נראה מלשון המרדכי והטור דבאלו הטענות אפי' לאחר זמן השכירות המשכי' נאמן בשבועה אבל נ"י כ' שם פ' השואל דף קי"ט ע"ב דבמקום דאית ליה מגו לומר לא שכרתי השוכר נאמן וכ"כ פרק המקבל דף קנ"ז ע"ב וא"כ ה"ה אם יכול לומר פרעתי עכ"ל ד"מ וז"ש כאן הרב מתחלה וה"ה בשאר טענות שביניהן רוצה לומר דה"ה אם המשכי' אומר בי' קצבת עמי והשוכ' אומר בה' המשכיר נאמן אע"ג דאית ליה לשוכר מיגו וכן נרשם בש"ע ובסמ"ע מ"ש הרב וה"ה בשאר טענות מרדכי ס"פ השואל ועל מ"ש מיהו י"א כו' נ"י פרק השואל ופ' המקבל ולפע"ד ליכא מאן דפליג בהא דדבר פשוט הוא דהיכא דאית לי' מגו דנאמן השוכ' וכדאית' בש"ס פ' המקבל וכתבו הטור (גופיה) והמחבר והרי גם הנ"י פ' המקבל שם לא כתב רק כמ"ש הטור ס"ס זה ומ"ש הטור כאן בסתם דהמשכי' נאמן מיירי בענין דלית לשוכר מגו ולא הוצרך לפרשו לפי שסמך אמ"ש בס"ס זה (שוב ראיתי שכן פי' הב"ח דברי הטור) וגם מה שהבין הר"ב מדברי המרדכי אף שגם מקצרי המרדכי הבינו כן מדבריו מ"מ אין נ"ל כן וכמו שאבאר וז"ל המרדכי שם משכיר אומר בי' דינר השכרתי לך ושוכר אומר בחמשה דינר יד המשכיר על העליונה דקי"ל כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימא ואפי' אם בא בסוף החודש כולו למשכיר והוא הדין אם השוכ' אומר שכרתי והמשכי' אומר לא השכרתי דנאמן המשכיר מה"ט דקרקע בחזקת בעליה קיימא אבל אם הן שוים על הקציצ' ועבר זמן פריעת השכירות ואומר שוכר נתתי והמשכי' אומר לא נתת שוכר נאמן ובשבועה אבל תוך הזמן אינו נאמן עכ"ל (ודע דדברי מרדכי אלו לקוחים מראב"ן דף צ"ח ריש ע"ג) ונראה שהבין הרב דמ"ש ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכי' הוא ל' המרדכי וקאי אמ"ש משכיר אומר בי' והשוכר אומר בה' וכן נראה שהבין מוהר"ר יושיע בועז ע"כ כ' בקצור מרדכי שלו וז"ל משכיר אומר בי' דינרים השכרתי לך ושוכר אומר בה' דינרין יד המשכיר העליונ' ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכיר והוא הדין אם השוכר אומר שכרתי והמשכיר אומר לא שכרת דנאמן השוכר עכ"ל או אפשר דמשמע להו מדכתב בסוף אבל אם שוין הן על הקציצה ועבר זמן פרעון השכירות כו' משמע דאם אינם חלוקין בפרעון השכירו' אפי' עבר הזמן וחולקים בקציצה המשכיר נאמן וכ"כ בקיצור מרדכי של מהר"ר יוסף אוטלינג ז"ל משכיר אומר בי' דינרים השכרתי לך ושוכר אומר בה' דינרים יד המשכיר על העליונה אבל אם חלוקי' בפרעון שוכר נאמן ובשבועה אבל תוך הזמן אינו נאמן עכ"ל ולע"ד זה אינו דאינו טעם כלל לומר דאם חלוקים בסוף הזמן בקציצ' שלא יהא השוכר נאמן במגו דפרעתי וגם לא שייך כאן לומר קרקע בחזקת בעליה קיימא דהא אינן חלוקי' על הקרקע שהרי המשכיר בא להוציא ממון מהשוכ' (א"כ אין ידוע כמה מגיע שכירות ומה בכך שנאמ' קרקע בחזקת בעליה עומדת הא השוכ' אומר מעולם לא הוציא קרקע שלך פירות יותר מזה ודו"ק) (הג"ה וע' מ"ש מ"ח ז"ל לעיל סי' שי"ב ס"ק י"ד ליישב דברי הרא"ש בזה) ומ"ש ואפי' אם בא בסוף חדש כולו למשכיר לא קאי אמשכי' אומר בי' דא"כ חדש מאן דכר שמיה וגם לא יתכן לישנא דכולו למשכיר והכי ה"ל ואפי' בא בסוף הזמן המשכי' נאמן אלא הוא מציין לישנא דרב נחמן בש"ס וברי"ף דאמ' גבי דינר לחדש בי"ב דינרין לשנה דקרקע בחזקת בעליה קיימא ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכיר והוא הדין היכא דמחולקי' על הקציצה יד המשכי' על העליונה שיוכל להוציאו מן הקרקע או יתן לו כמו שאומ' דקרקע בחזקת בעליה קיימא והוא הדין אם המשכי' אומר לא השכרתי לך כלל נאמן להוציאו מן הקרקע מה"ט ומ"ש אבל אם שוין הן על הקציצה כו' ה"ה אם מחולקין על הקציצ' והוא בסוף הזמן והמשכי' בא להוצי' מעות מן השוכר אלא דאורחא דמילתא נקט דלעולם בתחלת הזמן מחולקי' על הקציצה ובסוף הזמן מחולקין על הפרעון תדע דע"כ טעמא דקרקע בחזקת בעליה קיימא לא מהני אלא לענין להוציאו מן הבית היכא דלית לי' מגו דאל"כ אמאי נאמן אחר זמן לומ' פרעתי נימא קרקע בחזקת בעליה קיימא ואפי' תוך זמנו לא הוי המשכי' נאמן אלא משום חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הא לא"ה לא אלא ודאי לא שייך הכא לומ' קרקע בחזקת בעליה קיימ' כיון שהוא בא להוציא מן השוכר וא"כ ה"ה כשהן מחולקין על הקציצה והוא בא להוציא מן השוכר והא דאמ' ר"נ אפי' בא בסוף חדש כולו למשכיר אע"ג שבא להוציא מן השוכ' היינו כיון דהתם אין השוכ' טוען ברי אלא שהלשון מסופק והלכך מיד בתחלת החדש נולד הספק והשוכר דר בקרקע של המשכי' בחנם וכ"כ הרא"ש להדיא פ"ק דמציעא גבי תקפו כהן ופ"ב דכתובות גבי תרי ותרי דהך דרב נחמן טעמא הוא כיון דאין השוכר טוען ברי ע"ש ודוק והכי מוכח להדיא ממ"ש רש"י וז"ל ור"נ אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר דהספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החודש נולד הספק והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר עכ"ל אלמא דדוקא בהך דדינר לחדש בי"ב דינרין לשנה שהספק נולד מתחלה הוא דאמרי' קרקע בחזקת בעלי' קיימא אבל אם מחולקין בסוף הזמן בקציצה דלא שייך לומר כן פשיטא דהשוכר נאמן וכך כ' הרשב"א בתשובה דהיכא דאית ליה לשוכר מגו נאמן וכתב הרב לעיל סי' שי"ב סעיף ט"ז וכך נראה להדיא מדברי הריב"ש סי' של"ו דכל היכא דאית ליה מגו נאמן בכל הטענות ע"ש וכן כ' בעל העיטו' דף ל"ב סוף ע"א אהך דינא דהכא דאי אית ליה לשוכר מגו נאמן והבאתיו לקמן וכה"ג אמרי' לעיל ס"ס ק"ן. ואף לר' יונה דפליג התם היינו דוקא בהלואה מטעמא דאי בעי כביש לשטריה לאו מגו מעליא הוא כיון דלגוביינא קאי משא"כ בשכירות וכמו שכתבתי שם וכן בשאר מגו וכן עיקר:

לאחר זמן כו'. או לא שכרתי מעולם כו' ולא נתחייבתי לך שכירות וה"ה תוך זמן אם יש לו מגו כגון שהשוכ' אומר עדיין לא עבר מזמן השטר רק ג' שנים דנאמן במגו דלקוח הוא בידי וכ"כ הנ"י פ' המקבל בשם הר"ן בהדיא וכן כ' הבעל העיטור דף ל"ב סוף ע"א דהך דינא דהכא מפרשים לה רבוותא שאכלה ג' שנים וכגון שמיחה דליכא למימ' דמהימן שוכר משום מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ואיכא למימ' שאכלה ב' שנים עכ"ל (ואע"ג דבעל העיטו' כ' שם עוד וא"נ לאחר ג' שנים דכיון דאפיק שטר שכירות לא אמרי' מגו עכ"ל היינו לפי מ"ש לקמן בסוף דיני אפותיקי דף מ"ב ע"ג בתחלת דבריו כרב זביד ורב עוירא וכפי פירש"י אבל למסקנת הבעל העיטו' שם בשם ר"מ בר חנוך דבמשכנת' דסורא אית ליה מגו א"כ ה"ה בשכירות וכמ"ש לעיל ס"ס ק"ן ע"ש ודוק) ומ"ש הר"ב לאחר זמן היינו משום דמיירי שהמשכי' בא להוציא מעות מן השוכר והשוכ' מחזיר לו קרקעו וזה לא שייך רק לאחר הזמן ודו"ק:

וקדם השוכר כו'. משמע שקדם בעדים שאכילתו ידוע דאל"כ אפי' היכא דלא אפשר לברורי אין מוציאין מידו מטעם דאית ליה מגו דלא אכלתי וכן מיירי בענין דלית ליה מגו דלקוח דאל"כ נאמן במגו כדלקמן ס"ס זה ואף שהראה השטר בב"ד מ"מ אי בעי כביש לשטריה וכ"כ הריב"ש ס"ס של"ו ושמ"ג ע"ש וגם לא שייך לו' דכיון שכ' בשטר שנין סתמא לסייע ליה ללוה דמשמע שתים כדאמרי' לעיל סי' מ"ג ס"ב גבי סלעין דינרין כמ"ש בספרי תקפו כהן בשם נ"י פ' המקבל וחדושי ריטב"א דפ"ק דמציעא דכיון דהניחו לוה למלו' לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדות' דשטרא ע"ש ועוד דבסי' מ"ג נמי אי אית ליה מגו נאמן וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ל"ב ועמ"ש:

הפירות בחזקת אוכליהן. הטעם דבמילתא דעבידא לגלויי לא מטרחינן ב' דינא תרי זימנא וכ' בחדושי הריטב"א פ"ק דמציעא דהיינו דוקא דוקא כגון היכא שתפס קצת ברשות ואף כשאכל יותר מב' שנין לא עיכב עליו הלוה וכיון שלא עיכב עליו הלוה ה"ל כמאן דתפוס ברשו' לענין שאין מוציאין ממנו ואפ"ה אם חזר והוציא ממנו ג"כ אין מוציאין ממנו ואפי' תקפו בעדים וכל דאלם גבר אבל היכא דתפס לגמרי שלא ברשות אפי' במילתא דעבידא לגלויי מפקינין מיניה וע"ש. עיין בסמ"ע ס"ק י"א שכ' דכשכתב בשטר לג' שנין ואין בו זמן דאין מוטל על העדים לאדכורי מתי יתחיל זמן השכירות בכה"ג ליכא לברורי מיקרי וכן נרא' עיקר עכ"ל והב"ח כ' בס"ג דבהך דינא דכ' בשטר לג' שנין אפילו ליכא לברורי כגון שמתו עדים ויראה לב"ד שלא יכול לברר אין מוציאין מידו דהשוכ' נאמן אצל שטרו ול"ד לכאן שכ' בו שנין סתמא מסייע לו למשכיר שלא השכי' לו אלא לב' שנין עכ"ד ואני אכריע דדינו שוה לכאן דהיכא דאיכא לברורי אין מוציאין מידו ואם לאו מוציאין מידו והכל תלוי בראיות עיני הב"ד אם אפשר להתברר או לא וכן יראה לכאורה מהרי"ף והרא"ש ונ"י בפ' השואל שכתבו על דר"נ ודוקא במילתא דלא עבידי לגלויי כדאיתא לקמן בפ' המקבל עכ"ל דלאיזה צורך כתבו כן והלא כבר מבואר זה בפרק המקבל אלא ר"ל דה"ה בכל דוכתי דאיכא לברורי לא מטרחינא בית דינא ודו"ק:

ויש מי שאומר שאם יראה ב"ד כו'. לשון הרא"ש וטור אם מתו העדים ויראה לבית דין שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו עכ"ל ומשמע אע"פ שמתו העדים צריך שיראה לב"ד שלא יוכל לברר וכ"כ בהגהות אלפסי פ' המקבל וז"ל כ' רא"ז אע"פ שמתו העדים אפשר שיתברר הדבר כי שמא העדים או בעלי דינים גילו הדבר ברבים ועשוי הדבר להתגלות:

או הממשכן. בטו' זה ליתא ואפש' דס"ל להמחב' דכל היכא דיכול להתברר הדבר או ע"י שוכר או ע"י משכי' צריכין דוקא לברר עכ"ל סמ"ע וטעות נזדק' לפניו דממשכן היינו במקום שוכר וכמ"ש בסעיף שאח"ז אכלה השוכ' או הממשכן כו' רק דשוכ' הוא בשכירות וממשכן הוא בהלואה ואית' בטו' שוכר ובהרא"ש ממשכן ודא ודא אחת היא ופשיטא דהכל תלוי בבירו' השוכר או הממשכן וק"ל:

מוציאין מידו. נראה דהכא מוציאין מידו אפי' אכל ג"ש קודם שתבעו לדין דאין טעם לחלק בכך ועוד דדמי לדלעיל סי' שי"ב סט"ו דאפי' בא בסוף חדש כול' להמשכי' מטעם שפירשו רש"י והרש"א שם דהספק נולד בתחלת חדש וה"ה הכא ואע"ג דהתם טוען שמא והכא ברי כבר כתבתי שם דברי דהכא כשמא דהתם וכן משמע לכאור' מל' חי' ריטב"א שהבאתי והא דנקט הטו' והמחב' בריש' קדם ואכל אחר בעל הפירו' אומר ג' כו' משום דלישנא דש"ס נקטו ובש"ס מעשה שהיה כך היה א"נ לרבותא דרישא נקטו הכי דאפי' קדם ואכל אחר שתבעו לדין לא מפקי' מיניה במילתא דעבידי לאגלויי ודו"ק והא דמוציאין בענין דלית ליה לשוכר מיגו כגון שלא יוכל לטעון פרעתי או להד"ם מוציאין מידו כו' כ"כ הע"ש וכבר כתבתי כן בסמוך:

שאילו רצה אמר לקוח'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ד וכ' הב"ח דהטו' נמשך כאן לשיטת הרי"ף והרא"ש ודלא כרבינו יונה ואני כתבתי לעיל ס"ס ק"ן דגם רבי' יונה מודה כאן ע"ש:

ודוקא שאין עדים כו'. קשה דכאן סתם הדברים ולעיל סי' ק"ן סעיף ג' הביא די"א דאם אצלה ג' שנים אח"כ נאמן והיה אפש' לו' דמיירי כאן שיש עדים שמשכונא היא אצלו ואינם יודעים לכמה שנים דבכה"ג לכ"ע אינו נאמן וכמ"ש שם אך דין זה הוא מה' המגיד ובב"י סי' ק"ן כ' שהרשב"א חולק על ה' המ' ולפ"ז לא היה הרשב"א חולק ודוק וצ"ע:

ה"ג בין שהיתה בשטר או בעדים בין שהיתה בלא עדים כו' ור"ל עידי הקנין שמשכיר לו (ושלא יחזיק ויאמר קניתיהו) דה"ל כמו שטר וכמ"ש בר"ס ע' ע"ש ומ"ה סיים וכ' בין שהיתה בלא עדים ר"ל וכ"ש בלא שטר ועד"ז כ' הטו' והרמב"ם פ"ז דשכירות כ' ז"ל בין שהיתה בשטר בין שהית' בעדים כו' ע"ש ונרא' דר"ל דהית' בעדים בלא קנין או שאין העדים בפנינו דה"ל כשכירות בע"פ וכולהו לדבר אחד נתכוונו ללמדנו רבותא דאפי' הי' בשטר נאמן השוכ' לאחר זמן ולאפוקי מלוה לחבירו בשטר דאינו נאמן לו' פרעתיך כל זמן שהשט"ח בידו וכמו שנתבא' בטור ובדברי המחבר לעיל סי' פ"ב וגם במקומו' אחרים והטעם דדוקא בהלואה הדין כן דא"ל אי פרעתני שטרך בידי מאי בעי דלא נכתב מתחל' אלא לגבות בו משא"כ שטר שכירו' דניתן לכתוב מתחל' כדי שלא יחזיק השוכ' בהשדה ויאמר קניתיהו ואף שכ' בשטר וקנינא מיניה על כל מה דכתב נעיל וכתב גם בשטר פרעון השכירות אמרינן דלא קאי הקנין על הפרעון אם לא דכתב לי' שטר בפני עצמו על דמי השכירות וכתוב בו נאמנות אזי לא יוכל לו' פרעתי (נ"י פרק השואל) וכן מי שקיבל קנין בעדים לפרוע לו השכירות אינו יכול לו' פרעתי ריב"ש סי' שי"ג ד"מ ר"ס זה:

אם תבעו בתוך זמן השכירות כו' דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף:

או יטעון עליו בדמים שנתן תחלה כו' ל' הטור או יטעון עליו לאחר שפרעו תביעה בפני עצמו בדמים שנתן תחלה וישביענו שבועת היסת עכ"ל וכן כוונת המחב' ושם בפרישה כתבתי דנרא' דהאי או ל"ד הוא דהא מצי למיעבד תרווייהו דהיינו קודם שיתן יחרים חרם סתם על מי שלקח מידו ואחר שיתן יתבענו ויטעון עליו שנתן תחלה אלא אורחא דמילת' נקט דכשרצונו לתבוע אינו מטיל חרם סתם כיון שאין לו טענה כ"א עליו ועד"ר שם ישבתי של"ת מ"ש כאן דיאמר דיפרע תחלה ואח"כ ישביענו היסת על מה שנתן כבר ומ"ש מהטוען פרעתי תוך זמנו דאינו נאמן וצריך לפרוע דכ' הטור לעיל סי' ע"ח ס"א דקודם שיפרענו ישבענו שלא פרעו כבר וחלקתי דשאני שכירות דאין דרך העולם לפרוע כלל תוך הזמן דשמא יוציאנו המשכי' מביתו קודם שיכלה הזמן ולא יהיה חייב כלום מ"ה צריך לפרוע תחלה משא"כ בהלוא' דהחוב מוטל עליו לפרוע ואף שלא הגיע עדיין זמן פרעונו מ"מ שמא ירא שיפזר הממון ולא יהי' בידו לזמנו ממה לפרוע החוב המוטל עליו ופורע בתוך זמנו ע"ש מ"ש עוד:

אפי' ביום ל' כו' פי' אפי' בתחלת היום דעביד אינש דפרע בתחלת יומא דמשלם זימנ' אע"ג דמן הדין א"י להוציאו מידו עד סוף היום שנשלם זמנו הן בהלוא' הן בהשכירות והא דכ' הטור והמחב' בס"ס ע"ח דאינו נאמן כ"א באומר כן בסוף היום היינו כשטוען ביומא דמשלם זמנא פרעתיך בתוך זמנו דנאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתי עכשיו דבזה אמרי' דלא אמרינן מיגו כ"א בטוען כן בסוף היום אבל בתחלת היום ה"ל מיגו דהעזה דהרי הלה עומד בפניו ומכחישו לו' לא פרעתני משא"כ בסוף היום דאין בו העזה כ"כ דיכול לו' פרעתיך אתמול בתחלת הלילה ושכחתו בטרדותך כל הלילה והיום וכ"כ התוס' דבב"ק (דב"ב) הבאתי לשונם שם בדריש' בסי' ע"ח וגם כאן בפריש' ע"ש משא"כ זה שטוען היום פרעתיך ועביד אינש דפרע אפי' בתחלת היום נאמן בלא מיגו:

או ישבע השוכ' כו'. ול"ד למ"ש הטור והמחב' בסי' שי"ב בהזכי' לו בשכירות חדש ושנה דאפי' כבר דר שם צריך ליתן לו השכירות מחדש הי"ג דהא כתבתי שם הטעם דהספק שהוא בין הלשונו' גם מתחלת החדש הי' משא"כ בזה דלא הי' הספקעד השתא דוהאי הי' חייב לו אלא שטוען עתה פרעתיך ואמרי' הממון היכא דקאי תיקום:

ואין בו זמן. פי' גם זמן כתיבת השטר לא נזכר שם דא"כ מסתמא היו חושבין מאותו זמן או קרוב לו ומ"ה סתמו כל הפוסקים וכתבו ואין בו זמן סתם.

השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה. ה"ה אם אמר עדיין לא כלו כל הי' שנים וכן הוא בטור:

וה"ה בשאר טענות כו' וז"ל המרדכי ס"פ השואל דה"ה אם המשכיר אומר בו' שכרת והשוכר אומר בה' שכרתי או שהבע"ה אומר לא השכרתי דקרקע בחזקת בעליה קיימת ועל השוכר להביא ראיה וכיוצא בזה כ' הטור והמחבר ג"כ בסי' שי"ב סט"ז והוא ג"כ מהכלל דקרקע בחזקת בעלי' עומדת:

השוכר נאמן במיגו. עמ"ש בסוף הסי' טעם למה לא אמרי' דה"ל מיגו להוציא:

ואכל הפירות. פירוש של שנה השלישית:

הפירות בחזקת אוכליהן כו'. ז"ל הטור אין מוציאין מידו עד שיביא המשכיר ראי' שהיום או למחר יביא השוכר עדים שהוא כדבריו והיינו צריכים להחזיר לו ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ולפיכך כתב א"א הרא"ש אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרי' ויראה לב"ד שלא יוכל השוכר עוד לברר דבריו מוציאין מיד השוכר מה שדר בו עכ"ל ומזה יתבאר לך דברי המחבר בשני הדעות שכ' ולכאורה הי' נראה דל"ד אם המה מחולקים בל' השטר שכ' בו שנים סתם דזה אומר שני שנים וזה אומר שלשה שנים הי' אלא ה"ה בכתב בפי' שהשכירו לשלשה שני' וזה אומר כבר כלו וזה אומר עדיין לא כלו וקדם ודר בו השוכר שנה השלישית דאין מוציאין מיד שוכר כיון דאיכא לברורי ע"י עידי השטר וגם אפי' ליכא שטר כלל אלא שהשכירו לו בעדי' לשלשה שנים ומחולקים השוכר והמשכיר מתי כלו הג' שנים ג"כ אין מוציאין מיד השוכר אם קדם ודר בו כיון דיכולין לברר דהא כ' הטור הנ"ל ז"ל דנשתכח הדבר מפי אחרי' כו' דמשמע הא אם אין ברור שנשתכח מפי אחרי' כו' אין מוציאין מיד השוכר והא דכ' הטור האי דינא בבבא בפני עצמה בכתב בשטר שנים סתם ולא כ"כ בבבא שלפני זה בהשכירו לו לי' שנים כו' דאם קדם השוכר ודר בו דאין מוציאין מידו משום דהם נמשכים אחר ל' הגמ' ובגמ' הוה מעשה הכי דהשכיר בשטר דכ' בו שנים סתם. מיהו י"ל דדוקא בכתב בשטר "שנים "סתם דהוא מלתא דרמיא עליה דעדים לאדכורי ולפרש לשון השטר בכמה שנים היתה הקנין לפניהם ולפעמי' הולכין העדי' לדרכן ומוסרי' הדברי' שביניהן לאחרים בכה"ג דוקא אמרו דאיכא לברורי משא"כ כשכתב בשטר לי' שנים ואין בו זמן דאין מוטל על העדים לאדכורי מתי יתחיל זמן השכירות בכה"ג ליכא לברורי מקרי וכן נראה עיקר ודוק:

עד שיביא בעל הקרקע ראי' ודוקא אם כבר דר בו אין מוציאין מידו מטעם אטרחי בי דינא וכנ"ל אבל אם עדיין לא דר בו פשיט' דאין מניחין לו לדור בו דהקרקע בחזקת בעליה עומד' אם לא שיש מגו כמ"ש הטו' והמחב' בסעיף שאחר זה גם בסעיף שלפני זה כשזה אומ' כבר כלו העשר' שנים הכתובים בהשט' כו' דמוציאין הקרקע מיד השוכ' וק"ל:

או המשכן לברר כו'. בטור זה ליתא ואפש' דס"ל להמחב' דכל היכא דיכול להתברר הדבר או ע"י שוכר או ע"י משכי' צריכין דוקא לברר ואו הממשכן דכתב ה"ל כאלו כתב הן השוכר הן הממשכן ודוק:

שאילו רצה אמר לקוח' כו' כן הוא מסקנת הטו' ג"כ לעיל בשם הרי"ף והרא"ש דאפי' השכינו בשטר וטען שאבדו אין מוציאין מידו מכח האי מיגו ודלא כיש חולקין בשטר ע"ש וכ' שם בשם ר' יונה ז"ל הא דלא חשבינן זה למיגו להוצי' לפי שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד בה והחזיק בה לה' שנים בחזקת דנעל גדר ופרץ עד כאן לשונו:

ודוקא שאין עדים שהיא כו'. כבר נתבאר זה לעיל סי' קמ"ט וק"ן ע"ש:

(ס"א טענה בפני עצמה) פי' אחר שיפרע לו החוב זה עכשיו ובסמ"ע כתב בס"ק ג' לחלק בין הלואה לשכירות והוא מלתא בדותא דאדרבה דהפוסקי' השוו הלואה לשכירות בכל מילי ותו דאי משום חשש מה ואמאי לא מהימן לומר נתתי שכרך מה שעבר בכל השנה ותו דהא אין המשכיר יכול להוציאו ומה חושש השוכר בזה ועוד עיקר קושית הסמ"ע בזה עיין במ"ש בסי' עח בסעי' ב' בפי' דברי רבינו בשם הרא"ש אלא דדברי רמ"א שם צ"ע כמ"ש שם:

(אפי' ביום הל') א"ל למה לא כתב כאן החילוק שבין תחילת היום כמ"ש סי' עח דאמת אין בו חידוש לפ"מ שפרשתי שם מה הוא תחילת היום ואפי' התם לית ביה חידוש:

(או ישבע השוכר) א"ל כאן קרקע בחזקת בעלים עומדת כמו שאמרי' בסי' שיב לענין חודש העיבור דשאני התם דהספק בחזרה עצמה משא"כ כאן הספק בפרעון השכירות הוי כשאר תביעה והמע"ה בסמ"ע תירץ בענין אחר:

(ס"ג) בחזקת אוכליהן בגמ' פרכינן והא קי"ל קרקע בחזקת בעלי' קיימת ומשני ה"מ במלתא דלא עבידי לגלויי ופירש"י לעולם בתר קרקע אזלינן ומיהו ה"מ בספק שאינו עומד להתברר לעולם כי ההיא דמספקא לן בין תפוס לשון ראשון או אחרון אבל הכא מלתא דעבידא לגלויי היא ופירש"י בסוף שיבואו עדי שטר ויעידו ואטרוחי ב"ד תרי זימני לא מטרחינן שמא הדין עם המלוה וכ' סמ"ע ס"ק ט' ונראה דה"ה בסעיף שלפני זה בשטר שכתוב בו לי' שנים ואין ידוע אימתי מתחילין ג"כ מקרי אפשר לברר וכדאיתא פ' ח"ה דף ל"ה בפשט זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר מטעם כיון דאיכא למיקם עלי' דמלתא דשמא יבואו עדים ויסתרו הדין הלכך אין ב"ד נזקקין להם עד שיבואו עדים וכיון דחזינן דכ"מ שאפשר להתברר אין ב"ד מכניסין ראשם בדבר זה ה"ה נמי הכא כן אלא דשם אין א' מהם מוחזק הוי כל דאלים גבר וכאן שבקינן ביד המוחזק ולא כמו שחילק בסמ"ע בזה דבזה אין שייך לברורי דאין להבדל זה טעם ולא עיקר: (שלא יוכל השוכר או הממשכן כו') כינה את המלוה בשטר על המשכון בשם ממשכן כמ"ש בסעי' שאחר זה אבל השוכר או הממשכן כו' ונקט כאן הנך תרתי משום דבריש הסעי' נקט ג"כ תרוייהו ובסמ"ע ס"ק יא הלך בדרך רחוקה לפרש הך ממשכן על המשכיר והוא אינו נכון כלל גם מצד הדין אינו אמת דאין על המשכיר שום שייכות בירור דכל שנשאר המברר בספק הוה כדין עם המשכיר דקרקע בחזקת בעליה קיימת:

ראיה. דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. סמ"ע:

יטעון. לשון הטור או יטעון עליו לאחר שפרעו כו' וישביענו שבועת היסת ע"כ וכן כוונת המחבר ואין להקשות ממה שכתב בטור לעיל סי' ע"ח דקודם שיפרענו ישביענו שלא פרעו כבר די"ל שאני שכירות דאין דרך העולם לפרוע כלל תוך הזמן דשמא יוציאנו המשכיר מביתו קודם שיכלה הזמן ולא יהיה ביד השוכר לעכבו כיון שכבר סילק לו דמי השכירות ומן הסברא שלא שילם לו להכי אינו נאמן להשביעו תחלה משא"כ בהלואה דהחוב מוטל עליו לפרוע ואף שלא הגיע עדיין ז"פ מ"מ ירא שמא יפזר הממון ולא יהיה בידו לזמנו ממה לפרוע חובו ופורע תוך זמנו עכ"ל הסמ"ע (בקצת תוס' ביאור ע"ש) וכתב הש"ך דסברא זו רחוקה ולא נמצא בשום פוס' ואף שהתוספות ונ"י ריש ב"ב כתבו לחלק בין שכירות להלואה היינו לרבא אבל לא לר"ל דקי"ל כוותיה ואף לרבא היינו לענין אי נאמן או לא אבל לענין שבועה דקודם או אח"כ אין סברא לחלק בכך ונ"ל דמעיקרא לק"מ דמ"ש הטור בסי' ע"ח נמי ר"ל אחר פרעון שהרי בשם הרא"ש כ"כ והרא"ש כתב להדיא דישבע היסת ואין היסת קודם פרעון וכ"כ בב"ח שם דדעת הרא"ש דישבע לאחר פרעון ועיין מ"ש שם עיין בתשובת מהר"מ פדואה סי' ל"ט עכ"ל:

ביום. והא דכתב הטור והמחבר בס"ס ע"ח דאינו נאמן כי אם באומר כן בסוף היום היינו כשטוען ביומא דמשלם זמניה פרעתיך בתוך זמני דנאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתיך עכשיו דבזה אמרינן דלא אמרינן מיגו רק בטוען כן בסוף היום אבל בתחלת היום ה"ל מיגו דהעזה דהרי הלה עומד בפניו ומכחישו לומר לא פרעתני משא"כ בסוף היום דאין בו העזה כ"כ די"ל פרעתיך אתמול בתחלת הלילה ושכחת בטרדתך כל הלילה והיום וכ"כ התוספו' בב"ק משא"כ זה שטוען פרעתיך היום ועביד אינש דפרע אפי' בתחלת היום נאמן בלא מגו. סמ"ע:

השוכר. ול"ד למ"ש הט"ז בסי' שי"ב סט"ו בהזכיר לו חדש ושנה דאפילו כבר דר שם צריך ליתן לו השכירות מחודש העיבור הא כתבתי שם הטעם דהספק שהוא בין הלשונות כבר היה מתחלת החדש משא"כ בזה דלא היה הספק עד השתא דהא ודאי היה חייב לו אלא שטוען עתה פרעתיך ואמרו היכא דקאי הממון תיקום כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב דבלא"ה ל"ד דהתם אינו טוען ברי משא"כ הכא טוען ברי וכמ"ש הרא"ש להדיא פ"ק דב"מ ופ"ב דכתובות ע"ש:

י"א. כתב הש"ך דהרב כ"כ בל' י"א משום דאזיל לטעמיה שכת' בד"מ כו' ע"ש שהאריך בזה:

מעולם. וה"ה תוך הזמן אם יש לו מיגו כגון שהשוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר רק ג' שנים דנאמן במיגו דלקוח הוא בידי וכ"כ הנ"י פרק המקבל בשם הר"ן בהדי' וכ"כ בעל העיטור ומ"ש הרמ"א לאחר זמן היינו משום דמיירי שהמשכיר בא להוציא מעות מן השוכר והשוכר מחזיר לו קרקע וזה לא שייך רק לאחר הזמן. ש"ך:

וקדם. משמע שקדם בעדים שאכילתו ידוע דאל"כ אפילו היכא דלא אפשר לברורי אין מוציאין מידו מטעם דאית ליה מיגו דלא אכלתי וכן מיירי בענין דלית ליה מגו דלקוח דאל"כ נאמן במיגו כדלקמן ס"ס זה ואף שהרא' השטר בב"ד מ"מ אי בעי כביש לשטרי' וכ"כ הריב"ש ס"ס של"ו ושמ"ג ע"ש וגם לא שייך לומר דכיון שכתו' בשטר שנין סתמא לסייע ללוה דמשמע ב' כמ"ש בסי' מ"ב סי"ב גבי סלעין דינרין דכבר כתבתי בספרי תקפו כהן בשם הנ"י וחדושי ריטב"א דכיון דהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה ג' איתרע ליה סהדותא דשטרא ועוד דבסי' מ"ב נמי אית ליה מיגו נאמן וכמ"ש בסמ"ע שם ועמ"ש. שם:

אוכליהם. כתב בחדושי הריטב"א פ"ק דב"מ דהיינו דוקא הכא שתפס קצת ברשות דאף כשאכל יותר מב' שנין לא עיכב עליו הלוה א"כ ה"ל כמאן דתפס ברשו' לענין שאין מוציאין ממנו ואפ"ה אם חזר הלוה והוציא ממנו ג"כ אין מוציאין מידו ואפילו תקפו בעדים וכל דאלים גבר אבל היכא דתפס לגמרי שלא ברשות אפילו במלתא דעבידא לגלויי מפקינן מיניה ע"ש וכתב בסמ"ע דאם כתו' בשטר לג' שנין ואין בו זמן דאין מוטל על העדים לאדכורי מתי יתחיל זמן השכירו' בכה"ג ליכא לברורי מיקרי וכ"נ עיקר עכ"ל והב"ח כתב דבהך דינא שכתו' בשטר לי' שנין אפילו ליכא לברורי כגון שמתו העדים ויראה לב"ד שלא יוכל לברר אין מוציאין מידו דהשוכר נאמן אצל שטרו ול"ד לכאן שכת' בו שנין סתמא דמסייע למשכיר שלא השכיר לו אלא לב' שנין עכ"ד ואני אכריע דדינו שוה לכאן דהיכא דאיכא לברורי אין מוציאין מידו ואם לאו מוציאין מידו והכל תלוי בראיית עיני הדיין ואם אפשר להתברר או לא וכן יראה לכאורה מהרי"ף והרא"ש והנ"י פרק השואל שכתבו על דר"נ ודוקא במלתא דלא עבידא לגלויי כדאיתא לקמן פרק המקבל ע"כ ולאיזה צורך כתבו כן והלא כבר מבואר זה בפרק המקבל אלא ר"ל דה"ה בכל דוכתא דאיכ' לברורי לא מטרחינן בי דינא ודו"ק. שם:

יראה. לשון הרא"ש והטור אם מתו העדים ויראה לב"ד שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו עכ"ל משמע אע"פ שמתו העדים צריך ג"כ שיראה לבית דין שלא יוכל לברר וכ"כ בהגהת אלפסי פרק המקבל וז"ל כתב ריא"ז אע"פ שמתו העדים אפשר שיתברר הדבר כי שמא העדים או בע"ד גילו הדבר ברבים ועשוי להתגלות. שם:

מוציאין. נראה דהכא מוציאין מידו אפי' אכל ג"ש קודם שתבעו לדין דאין טעם לחלק בכך ועוד דדמי לדלעיל סי' שי"ב סט"ו דאפי' בא בסוף חדש כולו להמשכיר מהטעם שפירש רש"י והרשב"א שם דהספק נולד בתחלת החדש ה"ה הכא ואע"ג דהתם טוען שמא והכא ברי כבר כתבתי שם דברי דהכא כשמא דהתם וכן משמע לכאורה מלשון חדושי הריטב"א שהבאתי (כמ"ש בס"ק ח') והא דנקט הטור והמחבר ברישא קדם ואכול אחר בעל הפירות אומר ג' כו' משום דלישנא דש"ס נקטי ובש"ס המעש' כך היה א"נ לרבותא דרישא נקטי הכא דאפי' קדם ואכל אחר שתבעו לדין לא מפקינן מיניה במלתא דעבידא לגלויי ודו"ק. שם:

לקוחה. כן הוא מסקנת הטור ג"כ לעיל בשם הרי"ף והרא"ש דאפי' השכינו בשטר וטען שאבדו אין מוציאין מידו מכח האי מיגו ודלא כי"ח בשטר ע"ש וכת' שם בשם רבי' יונה ז"ל הא דלא חשבינן זה למיגו להוציא לפי שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד בה והחזיק בה לה' שנים בחזקת דנעל גדר ופרץ עכ"ל הסמ"ע וכת' הב"ח דהטור נמשך כאן לשיטת הרי"ף והרא"ש ודלא כרבי יונה ואני כתבתי בס"ס ק"נ דגם ר"י מודה כאן ע"ש. שם:

ודווקא. קשה דכאן סתם הדברים ובסי' ק"נ ס"ג הביא י"א דאם אכלה ג"ש אח"כ דנאמן והיה אפשר לומר דמיירי כאן שיש עדים שמשכונה היא אצלו ואינן יודעין לכמה שנים דבכה"ג לכ"ע אינו נאמן וכמ"ש שם אך דין זה הוא מהה"מ ובב"י סי' ק"נ כת' שהרשב"א חולק על הה"מ ולפ"ז לא היה הרשב"א חולק ודו"ק וצ"ע. שם:

בין כו'. ר"ל דאפי' בשטר מ"מ נאחר זמנו נאמן ואפי' בע"פ אפ"ה בתוך זמנו אינו נאמן וכמש"ל סי' עח ס"א ולשון הרמב"ם בין שהיתה בשטר בין שהיתה בעדים והמחבר הוסיף בין שהיתה בלא עדים ודבריו תמוהים דהא אמרינן בסי' עח ס"א ובלבד שיש עדים כו' וכמ"ש תוס' שם. ולכן כ' הרמב"ם כאן דוקא בעדים ולשון והטור אטעיותיה שכ' בין אם היתה שכירות ע"פ או בעדים או בשטר אבל ברור דאו הראשון ט"ס הוא דגם הלשון קשה להולמו בע"פ או בעדים אטו בעדים לאו בע"פ הוא ומ"ש הרמב"ם בשטר הוא מפיר"ח ועבתוס' שם ד"ה נקיטת. ולשון פר"ח כו' וכ' בעל העיטור דהגי' בגמ' להכי כתיבי לך שטרא כי היכי דלא אחזיק עלך. ריב"ש סי' שיג. ומ"ש בעדים. היינו דפשיט מבכור שם אע"ג דקיי"ל דמלוה הכתובה בתורה כו' וגם משכיר בזמנו כו' ושם בעדים הוא כמ"ש בר"פ הדיינים ל"ש אלא ששכרו בעדים כו' מגו כו' וכן כאן דוקא בעדים ומטעם מגו וכמש"ש ק"י א' דנאמן לומר לקוחה במגו וכמ"ש בס"ד ובס"ב בהג"ה:

אם תבעו בתוך ל' יום כו' וכן אם שכר ממנו כו'. הכל לשון הרמב"ם וס"ל דבסתמא נמי בתוך ל' יום אינו נאמן וכשיטת הרמב"ן בשם מקצת גאונים כמ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות אבל הרמב"ן עצמו ס"ל כתוס' כמ"ש בב"ב שם שכ' בסי' לט ס"ג ויש מי כו' וה"ה בשכירות דסתם שכירות ל' יום ג"כ כמ"ש בר"ה ז' ב' וכ' המ"מ שבהלכות ובקצת ספרי הגמ' הגי' כך אימת אי בתוך כו' תנינא כו' שלשים יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן לאחר שלשים יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן ונר' שסובר רבינו שהיא ברייתא שנויה על דין זה ורש"י החליף הגי' שכ' ה"ג דתנן כו' שהגי' שלפניו היתה כנ"ל וז"ש בתוך שלשים יום ומ"ש וכן אם כו' הוא הבעיא דשם והפשיטות משכיר בזמנו כו' וזהו שיטת הרמב"ן ב' הגאונים הנ"ל אבל הרב הגיה בתוך זמן השכירות כגון שס"ל כשיטת התוס' וכמ"ש בס"ס ע"ח וכגי' רש"י כאן וכ"ד הטור כאן אבל דעת הרמב"ם כנ"ל ומ"ש המ"מ בל' יום של הודעה דבריו תמוהין אלא כמ"ש משום דסתם שכירות ל' יום כנ"ל וחזר ואמר ואם בשכרו לזמן דלדברי הרב מיותר הוא:

או יתן כו' או יטעון כו'. כמו בנאמנות בסי' ע"א ס"ה וס"ו:

בדמים שנתן כו'. כס' ראשונה בסי' ע"ח ס"ב בהג"ה:

או ישבע השוכר. אפי' בשטר וכנ"ל בתוס':

המשכיר כו'. כגי' רש"י וכלשון ראשון של פר"ח:

וה"ה כו'. כנ"ל סי' שי"ב סט"ז וסי' שט"ו ס"ג:

מיהו י"א כו'. כלשון שני של פר"ח דלענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו וכ"כ ריב"ש וכן שם ק"י א' וכמ"ש בס"ד:

ויש מי כו'. כמש"ש משום מלתא דעבידי לגלוייא דוקא:

אכנה כו'. פ' כרב יהודה משום דרבינא ורב אשי כוותיה שם וכ"ה ברי"ף וש"פ: