המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה - שולחן ערוך חושן משפט סימן שט״ז

המשכיר בית לחבירו. עיין בתשו' רשד"ם סי' תט"ו:

והוא שלא יהיו מנין בני בית כו' עיין בס' החנוך להרא"ה מצוה נ"ה:

ואם אמר לו המשכי' כו'. ע"ל סי' ס"ו סכ"ג מ"ש שם בשם תשוב' המבי"ט ומ"ש עליו:

מי שנותן לאחר דירה בביתו כו'. עיין בתשובת מהרש"ל סי' י"ז שחולק וכ"פ בסוף ספר משאת בנימן ועיין ע"ש מ"ש בשם מהרש"ל כת"י וע' בסמ"ע ס"ק ה':

ואינו יכול לכופו לחלוק החצר כו'. ע' בסמ"ע ס"ק ו' עד ומ"ה כת' לשון בה ולא לשון בו כי בה לשון נקבה נופל שפיר על השדה ובו לשון זכר שייך בחצר כו' משום הא לא איריא דהא מקרא מלא הוא השדה והמערה אשר בו ובחצר איתא במשנה וש"ס אין מחלקין את החצר עד שיהי' בה דין חלוק' כו' חצר שרבים נכנסים לה בזו כו' ובתוס' פ' הכונס דל"ח ע"ב כתבו דאי אבית סאה קאי הל"ל ל' זכר ופירשו דקאי אשדה וכוונתם דשדה אשכחן נמי לשון נקבה וכדכתיב זרע רב תוציא השדה וכן חצר נמי אשכחן ביחזקאל כמה פעמים ל' זכר וכמה פעמים בל' נקבה ונראה דשדה וחצר הוי כמו מחנה והדומה שמשמשים זכר ונקבה וק"ל:

ורצה השוכר להשכי' כו' משכיר. הרמב"ם למד דין זה מדין ספינה שאמרו בגמ' וכתבו הטור והמחב' בס"ס שי"א שאם שכר ספינה לילך בה עם סחורתו למקום פלוני ובחצי דרך מכר סחורתו דיכול להעמיד אחר במקומו מאותו מקום והלאה עד מקום ששכרו לילך עמו שם ואע"ג דשם אמרו דיש להספן עליו תרעומות היינו משום דהספן דר עם השוכר בספינה יחד ויכול לומ' דעתי היה נוחה בך יותר מבזה משא"כ במשכיר ביתו דאיירי דהמשכיר אינו דר עם השוכר בביתו ויש בו משום אל תמנע טוב מבעליו ולא אמרו דאין השוכר רשאי להשכיר כ"א במטלטלי שמא יבריחם שומר השני ויאבדם וגם בשדה משום שמא יכחישנו וכמ"ש בסי' רי"ב ולעיל בסמוך סי' שט"ו משא"כ במשכיר ביתו דיכול להראות לו כל פרטי עניני ביתו ויתנה עמו שיחזירנו כן בשלימותו כל זה נתבאר בפרישה בשם הרמב"ם והמ"מ ע"ש:

ואם א"ל המשכי' למה תטריח כו' ג"ז כ' הרמב"ם שם וכ' ג"כ הטעם משום אל תמנע טוב מבעליו עפ"ר:

יכול המשכיר להשכירו לאחרי' כו'. שם במרדכי מפרש דאם כבר קיבל המשכי' המעות דא"צ להחזיר להשוכ' המעות אף אם השוכר אומר א"כ יעמיד הבית בלי דיורין אין צריך לשמוע לו ע"ש אבל אם עדיין לא קיבל המעות מהשוכ' והמשכי' משכירו לאחרים מנכה להשוכ' מדמי שכירתו מה שמקבל מאחרים אף אם אמר השוכר אני אשלם כולו ולא ידורו בו אחרים והדין נותן שאין צריך לשמוע לו מ"מ י"ל אדרבה הרי גילה השוכר דעתו שלא יתן לו כל השכירות אלא אם לא ידורו בו אחרים והני דרי בו ואיך נוציא ממנו ממון וק"ל:

יכול למכור כחו לאחר כו' צ"ע לפי מ"ש הטו' והמחב' בסמוך ס"ב בשנים ששכרו בית יחד בשותפות דאין הא' יכול להושיב אחר במקומי כו' ה"כ בכה"ג ואע"פ שבספינה הנ"ל גמ' ערוכה היא דרשות בידו להעמיד אחר במקומו ואין לבעל הספינה עליו אלא תרעומות י"ל דשאני התם דדרך הספינ' בכך שיצא זה ולהכניס אחר במקומו כשמכר סחורתו ומתחלת השכירות אסיק הספן זה אדעתו דפעמים יבא לידי כך ומ"מ תרעומות יש לו עליו משום שינוי הדעת וצריכין לחלק ולו' שכל משייר לנפשו כח בו ייאש השוכר נפשו מתחלה לקבל גם אחר במקומו כשירצ' המשכי' מאחר שכל אדם שליט בביתו לעשות בו מה שירצה והרי שייר לנפשו כח לדור בו וה"ה אחר במקומו ודו"ק ועמ"ש בד"מ בזה:

ואין המקבל צריך כו'. עד דלא גרע כח מקבל מתנה מכח המשייר לעצמו כו' בד"מ ג"כ כ"כ ז"ל דהא לענין אם הנותן בעין יפה נותן אמרי' דיפה כח המקבל מכח הנותן כו' (ור"ל אם מכר ביתו ושייר בור ודות לפניו דלא שייר לנפשו הדרך ובמכר או נתן לאחר הבור ודות והבית נשאר בידו צריך המוכר או הנותן ליתן להן דרך להבור ודות (וכמ"ש בסמוך) וכן משמע מתשו' הרשב"א סי' א' י"ג כו' ואני אומר דאי משום הא לא אריא דהא גם מצינו איפכא דיפה כח המשייר לנפשו מהמוכר או נותן לאחר דהמוכר שני אילנות לאחר בתוך שדהו קיי"ל דאין לו בקרקע כלום ואפי' כשיתיבשו אין בכחו ליטע אחרים במקומן. וכשמכר שדהו ושייר אילנות לפניו אמרי' דיש לו בקרקע כח ליטע אחרים במקומן לכ"ע ולענין לזרוע ביניהן לבד יש פלוגתא בין הגאונים וכדאית' פ' ח"ה (דף ל"ז) ובפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע"א) וכתבו הטור והמחבר בס"ס רי"ו ע"ש וכן המוכר דקל ושייר פירות לפניו אמרי' דשייר לנפשו בעין יפה ושייר לו ג"כ מקום באילנות לקנות על ידו הפירו' שיגדלו וכן אם מכר ביתו ושייר לנפשו דירת ביתו דאמרי' דשייר לנפשו הבית לדירתו משא"כ במכר או הקנה לאחר פירות דקלו או דירת ביתו דאמרי' בגמ' וכתבו הטו' והמחבר לעיל סי' ר"ט ורי"ב דלא קנאו' האחרים לא הדירה משום דאין בה ממש ולא הפירו' משום דהוה דשלב"ל ומ"ש מור"ם ז"ל ראיה ממכר בית ושייר לפניו בור ודות דלא קנה דרך ובמכר בור ודות קנה הלוקח ג"כ הדרך מטעם דהמוכר והנותן בעין יפה מוכרין ונותנין אין ראי' לע"ד דכבר חלקו התו' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע"א ע"ב) בד"ה לימא לי' עקור אילנותך כו' ע"ש וכלל דבריהן הוא דודאי היכא דלא נחית הנותן או המוכר לשיורא אמרי' דבעין יפה מכר או נתן והיינו כמו התם דמכר הבית ואין בכלל מכירת הבית והדות כדאי' בפ' המוכר את הבית וכתבו הטור והמחבר בסי' רי"ד וכיון דממילא נשתיירו להמוכר צריך לקנות נפשו דרך לילך שם וה"ה איפכ' במכר לאחרים הבור והדות והבית נשאר ממילא לפניו דא"צ לקנות להם הדרך ולשניהן טעם א' דכיון דלא נחית המוכר או הנותן לשייר בהדיא לנפשו שום דבר אלא שברישא משוייר ממילא הבור והדות ובסיפא הבית לנפשו אמרי' דבמאי דמכר או נתן בעין מכר או נתן (מיהו דוקא כל דבר הנצטרך לאותו מתנה או מכירה כגון הדרך לבור ודות דבלי דרך אין המתנה והמכירה נחשבת לכלום אבל אם לקח שני אילנות בתוך שדה חבירו אסור לחזור לנוטעם לכשיתיבשו דאינו נכלל בשם המכיר' ונוכל לו' שלא מכר לו האילנות אלא בלחלחותן) משא"כ במכר האילן דבכללו ג"כ הוא הפירות שיגדלו עליו וכן המוכר הבית בכללו הוא הדירה והוצרך המוכר או הנותן לאמר הפירות והדיר' ישארו לי בזה אמרי' כל דפי' השיור בעין יפה שייר וכן במכר השד' בכלל המכיר' הי' ג"כ האילנות שבו והוצרך לשייר ולומ' שישארו מ"ה אמרי' מדנחית לשיור בעין יפה שייר לנפשו וכתבתי כל זה ג"כ בפריש' סי' רי"ד וט"ו ובס"ס רס"ו (רט"ז) ע"ש. וא"כ ה"נ אין ראי' ממה שיש כח למשייר לנפשו להשכירו לאחרים דכאן הוצרך לשייר בפירוש ואמרי' כיון דנחת לשיור בעין יפה שייר לנפשו דומיא דהתם בשייר לפניו ב' אילנות דכתבו התו' שם דהוצרך לשייר לנפשו כדי שלא יאמר לו הלוקח עקור אילנך לאלתר וזיל מיהו בנתן לחבירו דירה בפ"ע ודאי יכול להשכיר לאחרים זכותו וראי' לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' א' ?"ג הביאו שם בד"מ וכבר האריך מור"ם בתשוב' ע"ז הביאו מור"ש ז"ל בתשובותיו סי' י"ז ומוכח שם מתשובת מור"ם ז"ל דפסק דאפי' האב שנתן לבתו וחתנו דירה שידורו עמו יחד בחדרו בבית החורף אחד אפי' הכי פסק דיכולים בתו וחתנו לתת הדירה שנתן להם לאחר בשאינן צריכים לו (שהוי פסק שם באות' תשובה דא"צ הבת ליתן שום דבר לצורך עצים לחמם בית החורף שדרין בו יחד מוכח מזה שמיירי שם בדרין עמו) וראייתו הוא מהמשייר כח לנפשו לדור עם השוכר ממנו דיכול להשכיר אותו כח לאחר והביא ג"כ בד"מ ויפה כח המקבל מכח הנותן וכמ"ש כאן בהג"ה. אבל בזה אני אומר אין ראיות מור"ם ז"ל ראי' מכח זה שחלקתי כמ"ש התוס' הנ"ל דדוק' במשייר לנפשו אמרי' דשייר לנפשו כח לדור בו אפי' עם השוכר בחדר אחד אבל לא בנתן דיר' לאחר דיכול היורש לומר אין דעתי נוחה לדור עם אחר כ"א עמך וכמ"ש הרא"ש והטו' והמחב' בסמוך ס"ב גם מור"ש ז"ל חלק עליו בתשובתו סי' י"ז ע"ש אבל לא נחית לסתור דברי ראייתו שהביא דלא גרע כח המקבל מתנה מכח המשייר לנפשו אלא חלק עליו מכח אומדנות דהנותן גם מ"ש מור"ם כאן דלא גרע כח המקבל מתנ' מכח המשייר לעצמו כו' ובמשייר לעצמו כ' לפני זה דאם שייר לעצמו לדור עם השוכ' יחד יכול להשכי' אותו זכות לאחר משמע דס"ל דכן הדין נמי בנותן דירה לאחר לדור עמו יכול להשכירו לאחר מה"ט דלא גרע כח המקבל וכבר כתבתי דנר' לחלק ביניהן ול"מ כשבאו לדור עמו בחדר א' אלא אפי' בבית א' כשאי לכל א' פתח בפ"ע לכנוס ולצאת בתוכו מר"ה לחדרו ומחדרו לר"ה איכא קפידא ובע"ש כ' דברי מור"ם ז"ל והנרא' בעיני לע"ד כתבתי:

ואינו יכול לכופו לחלוק כו' קשה דכאן סתם המחב' כדברי הרא"ש בתשו' שכ' הטו' בשמו כן כאן ובסי' קע"א ס"ט סתם המחב' כדברי הרמב"ם שכ' הטור בשמו בסוף הסי' ז"ל אחד השוכר מחבירו קצת שדה או חצר שאין בו דין חלוק' או שנים ששכרו מקום א' בשותפות כל א' מהם יכול לכוף לחבירו ולומר לו או שכור ממנו חלקי או השכר לי חלקך ואם יש בו דין חלוק' חולקין עכ"ל ויש לישב ולו' דמ"ש כאן דאינו יכול לכופו לחלוק היינו דוק' בבית שתשמישו מרובה ויש בו משום היזק ראי' ואם ידורו יחד צריכין לחלוק במחיצ' כיון דיש בו דין חלוק' כדי לסלק היזק ראייתן זה מזה בזה דוק' קאמר דאין בידם לחלק הבית במחיצ' כיון דאין הבית הוא שלה' ובסי' קע"א לא הזכיר שם בית אלא שדה וחצר והקדים המחב' שם שדה לחצר וי"ל דמ"ה הקדימו ללמדינו דחצר דנקט היינו חצר דומי' דשד' דמיירי בחצר שאין בו תשמיש קבוע דאין בו משום היזק ראיי' וכמו בשד' שכ' הטו' והמחבר לעיל בסי' קנ"ח דאין בו משום היזק ראיי' ובאלו סגי להן בחילוק באיז' סי' שעושין באמצע השד' או החצר שיורה להן עד כאן גבול פלוני וע"כ גבול פלוני וזה יכולין לעשות אף שהחצר או השד' אינו שלהן והטור שכ' על דברי הרמב"ם שכ' בס"ס קע"א ז"ל ותימא היאך יחלוקו במחיצ' דבר שאינו שלהן אלא בשכירו' עכ"ל לא כ"כ אלא לפי פשיטות משמעו' ל' הרמב"ם שהקדים לכתוב בפ"א דשכנים דין ג' חצר קודם שדה ואז אין במשמעות דחצר דומיא דשדה נקט אלא משמע דאף בסתם חצר דיש בו משום היזק ראי' איירי מ"ה שפיר השיגו. וזה שדקדק הטור שם וכ' היאך יחלוקו במחיצ' כו' דתמיהתו אינו אלא כשצריך לחלקו במחיצ' גמור' אבל המחבר כשהעתיק ל' הרמב"ם בש"ע הקדים שדה לחצר ובודאי לא בחנם שינה לשונו אלא כדי לרמז שכוונת הרמב"ם הוא דלא איירי אלא בחצר דומיא דשדה וכמ"ש ועוד יש קצת לדקדק בלשון הרמב"ם והמחבר הרומז למ"ש והוא שהתחילו בתרתי בשכרו חצר ושדה וסיים בחדא וכ' דאם יש בה דין חלוק' חולקין דק' דהל"ל ואם יש בהן דין חלוק' אלא בודאי לרמז שלא אדין סתם חצר כ"כ אלא דוק' אשדה וכיוצא בה דלית בה היזק ראיה ומ"ה כ' ל' "בה לא ל' "בו כי "בה ל' נקבה נופל שפיר על השדה "ובו ל' זכר שייך בחצר ולפ"ז לא יתכן מ"ש מור"ם וגם ע"ש נמשך אחריו וכתבו באן וגם לעיל בסי' קע"א ס"ט אדברי המחבר שיש חולקין כו' ודוק:

והתנ' שאחר הזמן יהי' רשות לשוכר. האי לשוכר ל' שאינו מדוקדק הוא דהל"ל זה שהשכינו בידו אלא משום דסתם משכונא הוא בנכייתא דאל"כ ה"ל אבק ריבית וכל נכייתא בכל שנה כך וכך בעד הפירות ה"ל כשכירות וק"ל:

שאפי' בלא תנאי רשאי להשכיר כו'. מקור דין זה הוא מתשובת רשב"א והביאו ב"י בסי' שט"ז במחס"א בל' זה כ' הרשב"א ראובן משכן עליית אוצרו לשמעון לזמן בנכיית' והתנה שלאחר זמן יהיה רשות בידו דשמעון לתבוע חובו או לדור בו סיעתו או למשכנו או להשכינה למי שירצה ואחר מזן המשכונה נפטר ראובן ונשארו לו בנים קטנים ואין בידו לתבוע אותן עד שיגדלו ובא למשכנה או להשכיר' לאחרים כו' עד הדין עם שמעון לפי ששורת הדין דאפי' בלא תנאי הי' יכול להשכיר' ולמשכנו אפי' תוך הזמן כו' א"כ מאי תנאי הזה עושה כו' "עד אלא ודאי כוונתו הי' להשכיר' אפי' לסייעה גדולה ולא אמרינן דלשופר' דשטר' כתבה אלא היכא דנוכל לו' דלטפויי' אתא מטפינן ליה עכ"ל מתשוב' זו נלמד דאפי' עת הממשכן והניח בנים קטנים דאף דאין יכול לתובען בקטנותן מ"מ אין מפקיעין מיד זה שהשכינו בידו זכותו כיון שמשע' שהשכינו היתה בידו להשכירו מיד אפי' בתוך הזמן וגם ה"ל כאלו הבטיחו הממשכן בפירוש שכשיכלה הזמן יהא רשות בידו להשכירו אפי' למי שבני ביתו מרובין הרי הוא בידו כאלו קנוי לו לכל זה בחיי הממשכן ואין מפקיעין זכותו והמחב' קיצר בהעתק' ולא כ' הא דאפי' בתוך הזמן כו' ולא הא דאפי' מת הממשכן והניח בנים קטנים משום דגם הרשב"א אף שהתחיל בו במת והניח בנים קטנים לא סיים בו לכתוב עליו דינו ונרא' שהי' פשוט בעיניו ומשום דגם בתוך הזמן הי' בידו להשכירו ומה"נ לא כ' המחב' שניהן מחמת פשיטותו ודוק:

(ס"א משכיר עד סוף זמנו) טור מביא סיום דברי הרמב"ם שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שא"ל אין רצוני להיות פקדוני ביד אחר אבל בקרקע וספינה שהרי בעלה עמה אין אומרים כן ויש מי שהורה שא"י להשכירו לאחר כלל ויתן שכרו עד סוף זמנו ויראה לי שאין זה דן אמת עכ"ל וכתב ב"י בשם המ"מ ולא אמרו שיש לו תרעומות אם מעמיד אחר במקומו אלא מפני שבעל הספינה אינו רוצה לדור עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית אפי' תרעומות אין לו עכ"ל משמע דמיירי בבית שאין המשכיר דר עמו וכן מוכח מד"ר שמביא אחר דברי הרמב"ם שאלה של הרא"ש שפסק שאין יכול להושיב אחר במקומו ולא כתב לשון מחלוקת ביניהם. ומ"ש הרמב"ם שהרי בעלה ר"ל דבמטלטלין יש חשש שהשוכר השני מבריחים מן הבעלים במקום שאין עינים שולטות שם משא"כ בקרקע שהבעלים יכולים לראות תמיד עליה שלא תהא מקולקלת ואע"פ שאינו דר עמו באותו הבית מ"מ יכול לילך בכל עת לדרוש מה יעשה בביתו:

(ובלבד שלא יהא כו') דברי רמ"א תמוהין לי בזה שדבר זה נזכר בתשו' הרשב"א אלף קמ"ה מחמת שהיא בתנאי מפורש כן כמו שנעתיק בסמוך ואדרבה בכל התשובה לא הזכיר שם אלא שהשוכר יכול להשכיר ולא הזכיר כלום ממנין בני הבית משמע דלא ס"ל כהרמב"ם דקפיד אבני בית אלא כמהר"ם שמביא המרדכי פ' האומנין שכתב דהא יכול למלאות ביתו דיורים ולפי הנראה בסדר תשו' הרשב"א ירא' דסוף אותם התשובות הם כולם תשובת מהר"ם ושם מבואר כמ"ש דמחמת התנאי פסק כן שהרי כתב וז"ל ומ"מ אין האב רשאי להכניס שם דיורין עמו אלא למי שישמשם ולא להכניס כלים אחרים עם כליו שכן התנ' ושייר שידיר שם עמו מי שישמשנו ולא לאחרים שיכניס שם כליו ולא כליו וכלים של אחרים אבל אם רצה להכניס שם אנשים במקומו כמספר אנשי ביתו ומשמשיו או להכניס שם כלים אחרים ככליו רשאי עכ"ל הרי לך דל' התנאי דוחקו לזה משא"כ אם כתב סתם שהאב שייר לעצמו ודאי אין להקפיד בזה וראי' עוד שבאותן התשובות סי' אלף נג כתב ג"כ הך דינא שאב ששייר לעצמו דירה שיכול להשכיר למי שירצה ולא זכר שם להקפיד אמנין בני בית אע"כ דבלישנא דתנאי דהתם לא הוי מוכח הך קפידא משא"כ בסי' אלף קמ"ה דלעיל הי' מפור' כן בתנאי והיותר תימ' על רמ"א שהבין שאין קפידא דמנין בני בית שם מכח התנאי אלא מצד הדין היה לו לפסוק דגם כליו של אחרים אינו יכול להכניס אפי' בעודו שם כמ"ש בתשי' הרשב"א והא ודאי ליתא דלא קפיד שום פוסק רק אמנין בני אדם אלא על כרחך דלישנא דתנאי דחקו לרשב"א כמ"ש ותו דבתשובת מהרי"ו סי' י' פסק בהדיא דכל המשייר לעצמו יכול להשכיר אפי' לבני בית מרובים ואפי' לרמב"ם דמחמיר בשוכר היינו דוקא בשוכר שאין לו זכות בגוף הבית אזלינן בתר דעתיה דמשכיר משא"כ במשייר לעצמו שיש לו כח בגוף הבית ועוד שהרי אם ירצה יכול למוכרו אפי' למי שיש לו בני בית מרובים ה"ה דיכול להשכיר עכ"ל: [חלק מסוים] היינו דעת הרמב"ן הביאו ב"י בסי' רט דמאי דאמרי בהשוכר את הבית ע"מ שהמעשר ראשון שלי לא זכו בו יורשיו כ"ז שלא אמר בפי' לי ולבני משום דהוי דבר שאינו מסייים משא"כ במסיים מקום לעצמו כגון חצי בית פלוני אם נכנס בכלל המכירה וממילא הוי לו וליורשיו ויכול ג"כ למוכרו למי שירצה (ואף) שמפי' רשב"ם לא נראה חילוק זה כמבואר שם בב"י מ"מ הכריע ריב"ש בסי' רנז כרמב"ם (כרמב"ן) ומי יבא להכריע אחר גדול שבאחרונים כמותו והיינו כיון שאין כח זה מסוים במה שיכול להוציאו לצורכו אינו יכול למוכרו כנלע"ד ברור:

(מי שנתן דירה כו') כבר חלק עליו הסמ"ע גם בעיני יפלא מצד אחר דהא מיירי כאן באיני מסויים דאומר סתם דנותן לו דירה דהיינו דמקנ' לו א' מביתיו לדירה וכן הוא מדברי הרמ"א בדין זה בתשו' הובאה בתשו' רש"ל סי' יז כהך דינא ממש וכתב שם בל' זה ראובן נתן במתנת ש"ח לבתו חזקה לדור בביתו אחריו כל ימיה כו' וכבר פסק רמ"א עצמו כדברי ריב"ש דכ"ז שאינו מסויים אינו רשאי למכור ואם נפשך לומר דכאן מיירי שנתן לו דירה בל' מסוים שסיים לו חלק בית פלוני צ"ע טפי אמאי פסק דא"י למכור רק למי שאין בני ביתו מרובים הא אותו החלק לא נכנס בכלל המכר או מה שנתן לאחרים אותו הנותן והוי כשאר נכסיו של המקבל ויכניס שם מה שירצה כמשמעות דברי ריב"ש בתשו' סי' רנז וכנ"ל עיקר החילוק כל שנתן לאחר דירה בל' מסוים חלק פלוני אז יכול המקבל לעשות בחלקו כל מה שירצה אפי' להשכירו או למוכרו להרבה ב"א ואם נתן לו סתם א' מביתיו לדירה אין לו כח רק לעצמו אבל לא למכור כלל ולא להשכיר כנלע"ד:

(דלא גרע כח המקבל כו') תמהני דהא בתשו' הרשב"א אלף קמ"ה כתב וז"ל ואם באחרים כן כ"ש בנותן ומשייר כו' עכ"ל וגם הק' הסמ"ע על דברי הרמ"א מדברי התוס' ולפענ"ד א"צ להאריך בזה כו' ע"כ לא מתקיימי' דברי רמ"א אלו רקבשייר מקים מסוים ושם ודאי ישלו כח למכור ולהשכיר ומ"ש הרמ"א ואין המקבל צריך לאותה דירה כו' מבואר בתשו' רשב"א אלף קמ"ה דבמשאיל או נותן לא אמרי' שלא היה דעתו אלא לעשות חסד לזה דוקא דגרסי' בפ' אלו נערות הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה כו' עכ"ל ונ"ל פשוט שאין בכלל זה אם גילה הנותן תחלה דעתו בפירוש שעושה דוקא בשבילו שהוא אוהבו והוא פושע ונעשה שונאו כמ"ש בסי' שי"ב כפי מ"ש שם וא"ל על דברי רמ"א שמא לא היה דעת הנותן אלא כ"ז שהמקבל עני דוקא דלפי הנראה אפי' אמר בפירוש כיון שאתה עני אני נותן לך ואח"כ נעשה עשיר דמ"מ עני היה באותו שעה וכההיא דריש פ' הנמצא (הנושא) שפוסק מזונות לבת אשתו ומת כו' דצריך הראשון עכ"פ לתת לה דמי מזונות ע"ש וע' מ"ש בסי' קנ"ד סעיף ב' בשנים שיש להם שותפות בבית:

קצוב. עיין בתשובת רשד"ם סי' תע"ו ובספר החנוך להרא"ה מצוה נ"ט וע"ל סי' ס"ו ר"ס כ"ג מ"ש בשם תשובת המבי"ט ומ"ש עליו ע"ש. ש"ך:

להשכירו. שם במרדכי מפורש דאם כבר קיבל המשכיר המעות א"י להחזירו להשוכר אף אם השוכר או' א"כ יעמיד הבית בלי דיורין א"צ לשמוע לו ע"ש אבל אם עדיין לא קיבל המעות מהשוכר והמשכיר משכירן לאחרים מנכה להשוכר מדמי שכירותו מה שמקבל מאחרים אף אם אמר השוכר אני אשלם כולו ולא ידורו בו אחרים והדין נותן שא"צ לשמוע לו מ"מ י"ל אדרבה הרי גילה השוכר דעתו שלא יתן לו כל השכירות אלא אם לא ידורו בו אחרים והני דרו בו ואיך נוציא ממנו ממון. סמ"ע:

למכור. צ"ע לפי מ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ב בשנים ששכרו בית בשותפות כו' ה"נ בכה"ג ואע"פ שבספינה ש"ס ערוך הוא דיכול להעמיד אחר במקומו ואין לבעל הספינה עליו אלא תרעומת י"ל דשאני התם דדרך הוא בכך שיצא זה כשמכר סחורתו ונכנס לוקח הסחורה במקומו ומתחילת השכירות אסיק הספן אדעתו דפעמים יבא לידי כך ומ"מ יש לו תרעומת עליו מפני שינוי הדעת וצריכין לחלק דייאש השוכר נפשו מתחלה לקבל גם אחר במקומו כשירצה המשכיר מאחר שכל אדם שליט בביתו לעשות בו מה שירצ' והרי שייר לנפשו כח לדור בו וה"ה אחר במקומו ודו"ק. שם:

דיוכל. עיין בתשובת מהרש"ל סימן י"ז שחולק ע"ז וכ"פ בס"ס משאת בנימין וע"ש עוד מ"ש בשם מהרש"ל כתב יד ועמ"ש הסמ"ע בזה ע"ש שהאריך. ש"ך:

חולקין. עיין בסמ"ע שהקשה דברי המחבר אהדדי מכאן לסי' קע"א ס"ט דשם סתם המחבר כדברי הרמב"ם דשנים שקנו שדה או שכרו בשותפות אם אין בו דין חלוקה יכול כל אחד לומר לחבירו או שכור ממני חלקי או השכיר לי חלקך ואם יש בו דין חלוקה חולקין וכתב דיש ליישב דהכא דוקא בבית שתשמישו מרובה ויש בו משום היזק ראיה ואם ידורו יחד צריכין לחלק במחיצה כיון דיש בו דין חלוקה בזה קאמר דאין בידם לחלק הבית במחיצה כיון דאינו שלהם אבל בסי' קע"א לא הזכיר בית אלא שדה או חצר דומיא דשדה שאין בו תשמיש קבוע ואין בהן משום היזק ראיה ובזה סגי בחילוק איזה סימן שעושין להכיר גבול כל אחד וזה יכולין לעשות אף בחצר ושדה שאינו שלהן כו' ע"ש (ועמ"ש בזה בסי' קע"א ס"ק ט"ז ע"ש):

רשאי. כ' הסמ"ע דמתשובת הרשב"א זה נלמד דאפי' מת הממשכן והניח בנים קטנים דאף דאינו יכול לתובען בקטנותן מ"מ אין מפקיעין זכותו של זה שהשכינו בידו כיון שמשעה שהשכינו היה בידו להשכירו מיד אפילו בתוך הזמן וגם ה"ל כאילו הבטיחו הממשכן בפירוש שכשיכלה הזמן יהא רשות בידו להשכירו אפי' למי שבני ביתו מרובין הרי הוא בידו כאילו קנוי לו לכל זה בחיי הממשכן ואין מפקיעין זכותו עכ"ל:

המשכיר כו'. ממ"ש ע"ט ב' ה"ד אילימ' דקא משכח כו' ול"ק שם דאית ליה תרעומת אלא משום שינוי דעתא כו' משא"כ כאן ואף שאמרו אין השוכר רשאי להשכיר כו' היינו במטלטלין משום דאמר אין רצוני שיהא פקדוני כו' כמ"ש בגטין ך"ט א' משא"כ בקרקע כי מטלטלין אפשר לגנבן ולהטמינן ועס"ס שמ"ב. הג"מ שם ועוד ראיה ממ"ש בעירוכין למ"ד א' מכרה לראשון במכה כו' ומ' בלא דעת בעלים דאל"כ מאי קמ"ל אטו בשופטני עסקינן שיתן לו רשות בכה"ג ול"ל דעבד איסורא דא"כ הדק"ל מאי קמ"ל דהא י"ל איני רוצה במכירתי אלא ש"מ שיכול למכור וכל מכירה בשעה שיובל נוהג אינו אלא שכירות שהרי מוכר רק לפירות כמ"ש בספ"ד דגטין ועסי' שט"ו ס"ב. הג"מ שם ומרדכי בב"מ שם ועסי' רי"ב ס"ד וס"ו ולפי מש"ש אין ראייתם מכרחת. ועוד ראיה ממ"ש בפ"ה דמ"ש אר"ג עשור כו' ומקומו מושכר לו וכן בשואל דאינו רשאי להשכיר וגם אינו רשאי להשכיר כמ"ש בתוספתא דב"מ ובגטין ל"ז א' השאילו מקום כו' ואם אית' הלא א"י לגבותו בחובו ואין כותבין עליו פרוזבול ובירושלמי דכתובות גבי מדור אלמנה שאמרה תנו לי ואני אשכרנו אין שומעין לה אלמא בעלמא שומעין לה. רשב"א סי' אקמ"ה אנ"ג:

והוא שלא כו'. כשיטתו כמ"ש בסי' קנ"ד ס"ב ולמד ממ"ש בס"א א' מהשותפין כו' נעשה כמי כו' ואף הרב בסעי' ב' ל"פ אלא בשותפין ולא במשכיר וכמ"ש סמ"ע שם אבל במרדכי והג"מ שם פליג אף בכה"ג וכשיטת רשב"ם וכמש"ש בהג"ה ודעת הרשב"א כדעת הרמב"ם:

ואם א"ל המשכיר כו'. משום הטוב והישר דכיוצא בה אמרינן בפ' המקבל לבעלים הראשונים לית בה דינא דב"מ

ואם כו' דביתא כו'. פ"ב דב"ק שמטעם זה א"ל להעלות שכר:

מי שנתן כו' כנ"ל בשוכר וכ"ש בכה"ג דהא לעצמו בעין יפה שייר כמ"ש למטה:

ויש מחלקים כו'. כמש"ל סי' ר"ט ס"ז לענין יורש כ"ש לענין מכירה וכמ"ש בסי' שי"ב ס"א בהג"ה התנה עמו כו':

מי שנותן כו' דנותן כו'. למד מדברי הרשב"א הנ"ל וכמש"י דלא גרע כו' דנותן כו' ר"ל כמ"ש בב"ב ס"ד לענין בור ודות לר"ע דקי"ל שם כוותיה כמש"ש וכ"ש בכותן כמש"ש ס"ה א' ע"א א' ועסמ"ע שהקשה דהא בכמה מקומות אמרינן איפכא שם ל"ו ע"א א' קמ"ח א' ב' וכמש"ל סי' ר"ט ס"ז וסי' רי"ב ס"ג וסי' רי"ו סי"א וסי"ב:

שנים כו'. כי יש ב"א שא"א לדור עמהם כמ"ש אין אדם דר עם כו' ול"ד לספינה שאין שם רק תרעומת וברמב"ם מ' דבכה"ג פשיטא דיכול להושיב אחר כיון דבעליו עמו א"י להפסידו ע"ש:

ואינו יכול כו'. עמ"ש בסי' קע"א ס"ט דשם סתם המחבר כי"ח ע"ש וע' סמ"ע:

ראובן כו' ומפני כו'. כמ"ש בב"ב קל"ח ב' אלמא כיון דל"ל וקאמר כו':