דין המשכיר בית על תנאי - שולחן ערוך חושן משפט סימן שט״ו

ראובן שכר כו'. טור ס"ה בשם תשובת הרא"ש וע' בתשובות ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' ט':

בדרכים שהוא נקנה בהן. דהיינו בכסף בשטר ובחזק' ובקנין סודר וכמ"ש הטור כאן וכבר נתבאר זה ג"כ בפי' בטור וכתבו המחבר לעיל ס"ס קצ"ב ובס"ס קצ"ה ע"ש:

כמו במכירת קרקע. בסי' רכ"ז סכ"ט נתבאר דאין אונאה לקרקעות ויליף לה מדכתיב או קנה מיד עמיתך לא תונו דאין אונאה אלא בדבר הנמכר במטלטלין הניתנין מיד ליד ():

כך מתנה בשכירות פי' וא"צ קנין בפני עצמו ע"ז אלא כשמחזיק בגוף השכירות צריך לקיים התנאי וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה בראובן ששכר נער כו' ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

וכל שאין לו למכור כו' בכלל זה הוא מכירת שיכור וחרש ושוטה וגם קטן לכל מר כדאי' לי' וכמבואר בטור ובדברי המחבר בסי' רל"ה עוד נתבארו שם שאר פרטיים מדיני דמכירה ע"ש:

אלא א"כ יש לו פירות בלבד כו' בפרישה כתבתי דברי מהרי"ק ופירושו והכלל דבעל בנכסי אשתו או מי שנתן לאחר הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה ושייר הפירות לנפשו וכיוצא באלו כשיבא אחד מהן למכור או להשכי' הפירות לאחרים והפירות הן דשלב"ל וא"י להקנותן לאחר אלא כשיאמ' לו קנה קרקע זו לפירותיה וכמ"ש הטו' והמחב' בסי' ר"ט ובזה קאמר דאין לו רשות להקנות לאחר הקרקע כדי לקנות הפירות בתורת מכירה כ"א בתורת שכירות כי יש חילוק בין דא לדא כמ"ש הרמב"ם וכתבו הטור והמחב' לעיל בסי' רי"ב ז"ל ומה הפרש יש בין קונה שדה זו לפירותי' ובין השוכ' שדה מחבירו שהקונ' שדה לפירות מחבירו יכול לנוטע' ולזרע' כ"ז שירצה או להובירה והשוכ' אינו כן ע"ש וקאמר דהללו אף שיש בידן השדה כאלו קנאו אותו לפירותי' מ"מ אין יכולין להכניס לאחר בזכות זה כי להם האמינו בעל הקרקע ולא לאחר ואף דבאחר כ' הטו' והמחב' בסמוך דהשוכ' יכול להשכי' הקרקע הא כתבתי שם וגם בסי' זה בפריש' דהיינו דוק' בשכירו' בית דכאשר נותן הקרקע בידו ע"פ שטר ועדים כן צריך להחזיר לו במושלם משא"כ בשדה דיכול לזורעה יותר משיעורה או תמיד בלא הובירה או לזרוע קטנית במקום שהיה לו לזרוע חיטים וכיוצא בו דברים המכחישין את הקרקע טובא ולא יוודע לבעל הקרקע ואע"פ שנתבאר בסי' רי"ב דהקונה קרקע לפירותיה יכול לחזור ולהקנותה לאחר אפשר דהמוכר אותה בפי' לפירותיה נתייאש דעשה בהן מה שירצה מ"ה יש לי זכות טפי מאלו הנ"ל גם י"ל דגם שם בסי' רי"ב לא כתב אלא דיכול לחזו' ולהקנותה ולא קאמר דיכול למוכרה ויוכל להיות בכוונתו כמ"ש להקנות' לאחר בתורת שכירות ולא בתורת מכירה קאמר וק"ל ועפ"ר:

ישבע המשכי' כו'. זהו מהכלל שנתבא' בסי' שי"ב דכל ספיקו' הנופלי' בין השוכר והמשכי' בענין הקרקע אמרינן הקרקע בחזקת בעליה עומדת וישבע המשכיר ויטול:

אינו צריך קנין. פי' קנין חדש אלא כשלקח הנער לביתו ע"פ תנאם נתקיימו הדברים שהתנו ביניהם וז"ל ריב"ש סי' תע"ו כל מה שאדם נודר בשכירות אפי' בע"פ ובלא קנין צריך לקיים כ"ז שהנשכר עשה מלאכתו עכ"ל וכ"כ לעיל ר"ס קפ"ב לענין שליח וע"ל ר"ס שד"מ מזה:

(סעיף ב אא"כ יש לו פירות) אין דברי הסמ"ע מובנים לי בזה דהא בתורת שכירות יכול להוריד אחר ואמאי לא חש לסברא שכתב שלא האמינו אלא לו דהא באלו דחשיב כגון בעל וכו' הא ע"כ אין לו בקרקע כלום והאיך יכול אח"כ למכור ולומר קנה הקרקע לפירותיה ע"כ נלע"ד דאה"נ דזה הוא עיקר כוונת הרמב"ם דכל שלא זכה בקרקע כלל אלא בפירותיה אינו יכול למכור הפירות דהא דשלב"ל הוא אלא בתורת שכירות מהני דהיינו שהוא מסלק עצמו ואדם יכול לסלק ולהתנות על דשב"ל כמ"ש סי' ר"י (ר"ט) מ"ה שכירות מהני שפיר שזה מסלק עצמו וזה נכנס תחתיו ע"פ השכירות שנותן לו עומד במקומו וגם מה שחילק בסמ"ע בין בית לשדה הוא דחוק מאוד וכתבתיו בסי' ריב:

מתנה. פירוש וא"צ קנין בפ"ע ע"ז אלא כשמחזיק בגוף השכירות צריך לקיים התנאי וכמ"ש הט"ו בס"ס זה בראובן ששכר נער כו'. סמ"ע:

למכור. בכלל זה הוא מכירת שיכור וחש"ו לכל מר כדאית ליה כמבואר בט"ו בסי' רל"ה עוד נתבארו שם שאר פרטים מדיני מכירה ע"ש. שם:

פירות. הכלל דבעל בנכסי אשתו או מי שנתן לאחד הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה ושייר הפירות לנפשו וכיוצא באלו כשיבא א' מהם למכור או להשכיר הפירות לאחרים והפירות הן דשלב"ל וא"י להקנותן לאחר אלא כשיאמר לו קנה קרקע זו לפירותיו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ט ובזה קאמר דאין לו רשות להקנות לאחר הקרקע כדי לקנות הפירות בתורת מכירה כי אם בתורת שכירות כי יש חילוק בין דא לדא כמ"ש בסי' רי"ב ס"ו ומה הפרש יש כו' ע"ש וקאמר דהללו אף שיש בידן השדה כאילו קנאו אותו לפירותיו ע"מ א"י להכניס לאחר בזכות זה כי להם האמין בעל הקרקע ולא לאחר ואע"ג דבסי' שאחר זה נתבאר דהשוכר רשאי להשכיר הקרקע לאחר היינו דוקא בשכירות בית כמו שחלקתי בזה בסימן רי"ב ע"ש שם עמ"ש ושם ס"ק י"ג ע"ש):

לשמשו. עיין בתשובת הש"ך השייכים לס"ב סי' ט':

שכירות כו'. ב"ק ע"ט ב' ב"מ צ"ט ב'.

ואין כו'. דאונאה דשכירות הוא מטעם מכירה כמש"ש נ"ו ב' ועסי' רכ"ז סל"ב וז"ל נ"י שם הלכך נקטינן מהכ' דשכירות לענין חונאה כמכירה היא וכיון שכן בדבר המטלטל כו' אבל בקרקע ועבדים ושטרות כיון שאין במכירתן אונאה אף בשכירות כו' ושם סל"ד שכרו כו' אלמא דאין אונאה לשכירות:

כשם כו'. עבה"ג בשם הרמב"ם ודלא כתוס' שם והאי כו' וי"ל כו' וז"ל נ"י שם והא דאמרינן שכירות מכירה ליומא היינו לענין שישתמש בו כל ימי שכירות אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל ולהכי אמרינן בפ"ק דע"ז כו' כיון דגוף שלו קרינן ולא תביא כו' ובזה מתורץ קושית ב"י על הרמב"ם בסי' שי"ג ס"ג שכ' שחצירו של כו' והקשה דהא שכירות ליומא ממכר הוא כנ"ל. לח"מ:

אא"כ כו' עסי' רכ"ז ס"א לפיכך האב כו' ושם ס"ג עבר האב כו':

השוכר כו'. דקי"ל כר"נ ק"ב ב' ק"ג א' דקרקע כו' ואע"ג דאמרינן שם ק"י א' הכא מילתא כו' היינו בכבר אכל כמש"ו שם ואטרוחי ב"ד כו'.

ראובן כו' כי כו'. כמש"ש ע"ו ב' דתניא השוכר את האמונין והטעו כו' אבל הלכו חמרים כו' וההיא ודאי בלא קנין ממש"ס ברישא אין להם זע"ז כו' וכן כל הסוגיא שם וביבמות ק"ו א' בת חמוה דר"פ כו' א"ל הב לה ופי' לאו מדין תנאי דאין כופין לקיים את התנאי אלא אם לא יקיים יתבטל המעשה אלא מדין שכירות כי אין תנאי בחליצה והמעשה קיים ואי לאו משום דמשטה כו' כמו בורח היה חייב ועריב"ש סי' תע"ו: