אין עידי ממונות צריכין דרישה - שולחן ערוך חושן משפט סימן ל׳

אינם צריכים דרישה וחקירה. עמ"ש לקמן סימן ל"ג סט"ז ס"ק י"ו דאף אם הדיין ירצה להחמיר לדרוש ולחקור בהשבע חקירות שהזמה תלויה בהן לא יעשה כן וע' בתשובות ן' ל"ב ס"ג סימן כ"ה וריש ס' ד':

ועדים המעידי' על דבר אסור. ע' בתשובת מהרי"ט סימן קל"ט:

וסי' י"א כו'. ב' כתי עדים מכחישים זה את זה אע"פ שכת א' הוזמן לקנין וכת אחרת היה אצל הקנין אין אלו נאמנין יותר מאלו כן דייק הב"ח לעיל ס"ס כ"ג מדברי תשובת הרא"ש ע"ש:

אע"פ שאין עדי ד"מ צריכין דרישה וחקירה. ע' בתשו' מהר"ן ששון סי' י"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' מ':

אם הכחישו זא"ז. עמ"ש לקמן סימן ל"ג סט"ז דה"ה אם אירע שחקר הדיין או בקנסות או בדין מרומה ואמר אחד מהן איני יודע עדותן בטלה דה"ל כעדות שאי אתה יכול להזימ' ודלא כהריב"ש סי' רס"ו וע"ש והב"י והב"ח הביאו דברי הריב"ש בסתם ולפעד"נ כמ"ש וצ"ע:

עדותן בטלה ורמב"ן כתב בסימן מ"ג בתשו' שהשיב לרבני רעגנשפור"ג דאפי' בחקירות כשרה דלא קי"ל כר' יודא מדאמר בר"פ אחד ד"מ דד"מ לא בעינן דרישה וחקירה ולקמן סי' ל"ג סעיף ט"ו הבאתי דברי הרמב"ם וסמ"ג וריב"ש ונ"י דס"ל כהטור וכתבתי שם דהא דדיני ממונות לא

ואם הכחישו בבדיקות ע' בכסף משנה פ"ב מה' עדות:

וזה תובעו שניהן דאלו לא תבע לשניהן אז העד האח' מוכחש מפיו עכ"ל סמ"ע וע' ב"ח מ"ש בזה וצ"ע:

מיישבין דבריהם. ע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' שי"ג:

וישבע ש"ד על מאה כו'. והא דלא משתבע על הכל מכח דר' חייא כדלקמן סי' ע"ה סעיף ד' צ"ל דהכא כיון דאין כאן עדים אלא ע"י צירוף לא אמרי' הכי וכן משמע מדברי הסמ"ע ולקמן ס"ק י"ט ודו"ק והב"ח תירץ דשאני הכא כיון דיש צירוף כתות הרבה ובתשו' הרא"ש לא הי' שם אלא צירוף כת א' ב' עדי' ודבריו תמוהין דדל מהכא צירוף כתות השני' מ"מ יחייב מצירוף כת הא' וכי בשביל שיש עוד עדי' יגרע ולענין עיקר הדין באמת המעיין בבעה"ת יראה שלא הוזכר שם בתשובת הרמב"ן שבועה על ק' ואפשר דלענין שבועה ס"ל להרמב"ן דבאמת נשבע על הכל מדר' חייא רק בלשון השאלה הוזכר שבועה דעד אחד אגב שיטפא וא"כ צ"ע לדינא בזה דלא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין עדות סתם לעדות ע"י צירוף וגם מה שנראה מדברי הטור דהיכא דכבר נצטרף ע"א לממון לא מחייבינן שבועה על פיו בהנשאר לא הוזכר שם בבעל התרומה דבר מזה וג"כ צ"ע לדינא ונפקא מינה אפילו תימא דחייב בלא ע"א מדרבי חייא מ"מ נ"מ אי התובע אינו טוען ברי כמה הלוה לו רק שטוען ברי ע"פ העדים כגון שאומר שכחתי כמה הלויתי לו רק אני תבעו מה שיעידו העדי' וכדלקמן סי' ע"ה סעיף כ"ג בטוענו ספק ע"פ העד דאז לא מצי משבעינן ליה מדר' חייא ומכח ע"א משבעינן ליה אפילו נצטרף כבר לממון כגון א' מעיד שהלוהו ר' ואחד מעיד שהלוהו ש' והתובע שכח כמה הלוהו משלם ר' ונשבע על ק' הנשארים מכח שבועה דע"א ואלו להטור לא היה צריך לישבע בכה"ג ודוק היטב בכל זה:

הוחזק כפרן לאותו ממון כו'. כאן לא מיירי אלא מדין צירוף והלכך הוחזק כפרן בנ' אבל מדין שבוע' לא איירי כאן וסמך עצמו אמ"ש לקמן סעי' ע"ה דהתובע צריך לישבע וכ"כ לקמן סי' ס"ה ע"ש וק"ל:

וע' בא"ע כו'. ולענין עידי קדושין עיין בא"ע סימן מ"ב ס"ב וע' בתשובת משאת בנימין סי' נ"א וע' בתשו' מהר"ן ששון סי' י"ז.

אחד שהלוה לו באחד בשבת. עיין בסמ"ע שכתב וז"ל הג"ה וכתב ב"י מחו' ס"ח וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן כ"כ מהרי"ק שורש א' עכ"ל ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי כל זמן שאינו מברר עד הראשון נאמן עכ"ל ולא נהירא דלמה יהא הראשון נאמן יותר מהשני אלא מיירי שהראשון אומר אני אברר את דברי והשני אינו רוצה לברר וכן הוא להדיא בקידושין דף ס"ו גבי שלח ואחויי ומהרי"ק שם מייתי ראיה דכיון דיכול להתברר והשני אינו מברר הראשון נאמן ולא השני ע"ש ודו"ק. ומ"מ אני תמה בעיקר הדין שהעתיק הב"י בסימן כ"ח כן בשם מהרי"ק ותו' בקדושין פ' האומר וכ"כ הד"מ והסמ"ע כאן בסי' זה בשם מהרי"ק שהרי לא נאמר דין זה בקידושין שם רק גבי איסורין משום דע"א נאמן באיסורין אלא היכא דאחר מכחישו אינו נאמן והלכך בדבר דיכול להתברר אומרים דנאמן להחמיר בדבר איסור אבל בממון לא שמענו דין זה מעולם ולא אשתמיט חד מהפוסקי' דלכתוב כן וגם מהרי"ק שם לא כתב כן לדינא לענין ממון רק מייתי שם דוגמא דמצינו בדבר שיכול להתברר לא סמכינן על הדחוי ע"ש והנראה כדברי וכן נ"ל עיקר לדינא דלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ודברי הב"י והד"מ והסמ"ע בזה צל"ע:

וטעו בעבורא דירחא. ע' בגמרא ר"פ בן סורר ומורה ובתשו' הרא"ש כלל מ"ה סימן כ"ה גבי ובד"נ לא אזלינן בתר רובא ודוק היטב:

ואי הוברר הדבר כו'. כתב סמ"ע כגון שזה מעיד שנעשה ב' בחודש והשני מעיד שנעשה ד' ימים בחודש וכו' עד א"נ אינן מחולקין אלא ביום אחד והוא אחר חצי חודש שזה אומר שנעשה ט"ז ימים לחודש כר עכ"ל כן הוא בב"י וד"מ וכן הוא בעיר שושן ודלא כאגודת אזוב דף ע"ז ע"ד וכן הוא להדיא ברמב"ם ספ"ט מהל' עדות דאחר חצי החדש לא אמרי' דטעו ע"ש וכן הוא בהגהות אשר"י ס"פ גט פשוט פר"י ממהרי"ח וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה כן ובריב"ש סימן שפ"ב:

ואם נעשה השטר קודם ניסן כו'. ובפרישה כתבתי דנראה דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והוא הביא עדים שפרעו ביום שני דניסן דאמרינן דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון היה ביום שאחריו דיד בעל השטר על התחתונ' עכ"ל סמ"ע וכן נראה עיקר ודלא כהב"ח שהשיג עליו:

ואם אמר זה שלא כתב עדותו כו' לעשות המלוה בשטר כו' היינו שיכול לגבות ממשעבדי וע"ל ר"ס נ"א שהארכתי בזה עכ"ל סמ"ע ועמ"ש לקמן ר"ס נ"א שהארכתי להשיג עליו בזה:

אינם צריכי' דרישה וחקירה. אע"ג דכתיב משפט א' יהי' לכם לדיני ממונות ולדיני נפשות ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת היטב מ"מ חכמי תקנו משום שלא תנעול דלת בפני לווין שלא ילוו דיאמרו שמא יכפרו ועידי הלואה יתכחשו ע"י דרישה וחקירה וגם כדי לנעול דלת בפני עושי עולה שלא יסמכו עושי עולה לומר נעשה עול ולא יתעבד בנו דינא כי העדים יתכחשו ע"י דרישה וחקירה או יאמרו על קצת דרישה שאינן יודעין שגם בזה עדותן בטל בדיני נפשות מ"ה תקנו דלא יצטרכו דרישה בדיני ממונות השכיחין ובכלל דיני ממונות הוא ג"כ ירושות ומתנות וכל הני דקחשיב הטור. והמחבר בר"ס א' דדנין אותן בזמן הזה דליכא מומחין משום נעילת דלת כיון דהן שכיחין ואית בהו חסרון כיס מה"ט נמי תקנו דלא בעינן דרישה וחקירה אפי' לדיינים מומחי' ובזמן המקדש אבל בעידי חבלות והדומה לו הנזכרי' בסי' א' דלא שכיחין ולית בהו חסרון כיס הניחוהו על דין תורה לדרוש ולחקור העדים. והטור והמחבר שכתבו חוץ מעידי חבלות חדא מינייהו נקט וה"ה כל דכוותיה וכמ"ש דזיל בתר טעמא ודו"ק ועפ"ר:

אע"פ שלא כיוונו החודש. פי' בין אם אמר עד אחד בניסן הי' הלואה והשני אומר באייר והתובע תבע שני מנין בין אם אמר הא' בניסן והשני אומר איני יודע אימת היתה דאז מצטרפין עדותן אע"ג דהתובע אינו תובע אלא מנה ונראה דמזה דאומר השני איני יודע מיירי הטור והמחבר כאן מדסתמו בטענו' התובע וגם דומיא מ"ש ולא המנ' אם הי' ממטבע פ' כו' דפירש דאומר איני יודע וכך היא ביאור דמ"ש ולא המקום וק"ל עפ"ר:

ע"ל סי' ט"ו. ושם ס"ג נמי נתבאר בהג"ה דריש' וחקיר' בדין מרומה אינה כדרישה בדיני נפשות ע"ש:

ה"ג וסי' י"א ס"ד. אם בעינן דרישה וחקירה:

ואם הכחישו זא"ז בבדיקות כו'. עד"ר שם כתבתי לשון הגמ' שדרישות וחקירות הן ז' דברי' שיכול לבא בהן לידי הזמנה ואלו הן. באיזה שמיטה הי'. באיזה שנה הי' באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום דימי השבוע באיזה שעה ביום באיזה מקום נעשה הענין. ושאר שאלות ששאלו להעדים בדיקות מיקרי אלא שהרמב"ם כתב שהדבר שגוף העדות והענין תלוי בו ג"כ בכלל דרישה הוא בדיני נפשות כגון במה הרגו בסייף או בארירן ובדיני ממונות מה נתחייב לו אם חביות יין או חביות שמן ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

כיצד א' אומר בניסן כו'. או שאמר הא' בירושלי' כו' טעמו נתבאר ממ"ש דזמן ומקום הן הכחשה בחקיר' שתלוי בהן הזמה מ"ה עדותן בטלה ואפי' תבע את שניהן:

ומ"ש וכן אם אמר הא' חביות של יין כו' עד שהרי הכחישו בדריש'. כן הוא לשון הרמב"ם דס"ל שכל שהכחישו בגוף הענין דרישה מיקרי וכתבתי לשונו בדרישה ע"ש:

והשני אומר של שמן היתה. בדרישה ובפרישה הוכחתי שס"ל דאפי' לא אמר השני לא כי מיקרי הכחשה דכל שמעידין סתמא דאמרינן דאזמן א' העידו וכאלו אמר השני אותו הלואה שאתה אומר דיין היתה אני אומר שמן היתה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ג כה"ג ז"ל וכן אם העידו סתם כו' עד שהמע"ה. ואם הא' העיד על חבית יין בניסן והשני על חבית שמן באייר והוא תבע את שניהן ולא אמר לא כי חייב ליתן לוהפחות ובאומר לא כי פשיטא דעדותן בטלה ק"ו מא' אומר מנה בניסן והשני אמר לא כי אלא מנה באייר דמה התם דעדות שניהן בשו' אמנה עדותן בטל' מכח לא כי ק"ו בא' אמר חבית יין וא' אמר שמן דאין תביעתן שוה ועפ"ר:

ומ"ש עדותן בטל'. ר"ל ואפי' שבוע' נגד העד א"צ ואע"ג דתובעו התובע שניהן חבית של יין ושל שמן מ"מ כיון דמחשב הכחשה בדרישה עדותן בטל לגמרי ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

והשני אומר מנה לבן הי' כו'. כל הני דקחשיב מכאן והלא' בדיקו' מיקרי שאין הזמה תלוי בהן וגם אינן מחולקין בגוף הענין שהרי שניהן אשם מטבע מסהדי וגם בדיוט' עליונה ותחתונה כל שיכולין לראות מזה לזה אינו מיקרי הכחשה דחקירות תלויו' במקום:

וזה תובעו שניהן. דאלו לא תבע לשניהן אז עד האחד מוכחש מפיו ותו אין סברא לגבות ע"י בצירוף אבל כשתבע כדברי שניהן אף שהעדים מכחישים נפשם זא"ז כיון דאין הכחשתן אלא בבדיקות מוציאין מידו כדברי הפחות דבכלל מאתים מנה וה"נ כאלו שניה' העידו אמנה ועד"ר שם הארכתי בראיות מוכרחות ע"ז וגם כתבתי שם דעת נ"י דס"ל דבא' אומר מנה שחור וא' מנה לבן א"צ לתבוע שניהן (וכן כתב רי"ו נ"ב ח"ב ד"מ ג') ולפ"ד נראה פשוט דה"ה באומר א' ק' והשני ר' דא"צ לתבוע שניהן אם לא שמעידי' בפי' על זמני' מתחלפי' ולא כמ"ש בע"ש דמחלק ביניהון דבמנה שחור ולבן ודיוטא עליונה ותחתונה כ' דא"צ לתבוע שניהן ובמנה ובמאתי' כ' דצריך לתבוע שניהן דזהו דלא כמאן ואף שמדברי ב"י בסי' זה בסעיף ז' נראה שדעתו ג"כ לחלק ביניהן כבר כתבתי ודקדקתי שם עליו והוכחתי שאין חילוק ביניהן ע"ש ודו"ק:

בדיוטא העליונ'. היא עלייה הבולטת מהבית לצד ר"ה ובני ר"ה הולכין אחריה:

ה"ג ומביא חמשה עדי' כו':

אם העידו כל א' בעדות מיוחדת כגון כו'. משמע הא אם העידו סתמא ולא הזכירו שום זמן דנין אותם כמוכחשי' ואומרי' דכוונתן הי' לזמן א' וזהו שמסיק המחבר וכ' ז"ל וכן אם העידו סתם כו' וכמו שכתבתי לעיל בסמ"ע ס"ק י"א ופשוט הוא בעיני ולא כתבתיה אלא לאפוקי ממ"ש בע"ש בפי' דהעידו סתם דהיינו שלא אמרו אחד לחבירו בהדיא לא כי אבל מכל מקום מיירי דמעידין שניהן על יום א' ע"ש וז"א אלא כמ"ש וע' מ"ש עוד שם:

משלם ת"ש וישבע כו'. המחבר קיצר דבריו ובטו' מפרש מילתא בטעמא והיא כיון דקי"ל דבדיני ממונות א"צ שיראו המעשה כא' אלא אפי' אם מעידין העדי' בהדיא כל אחד אהלואה בפני עצמה אם התובע תבע לשניהן. מצטרפין העדי' אע"פ שיש בזה חומרא לנתבע מ"מ כיון דאין לפנינו שום צד הכחשה לא מהתובע ולא מהעדי' מצטרפין וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ו דמה"ט מצטרפין ה"נ עדותן שהעידו כל א' אהלוא' מיוחדת והוא תבע כל הסך שמעידין עליו כל העדי' מצטרפין ויהי' לפנינו ע"י הצירוף כאלו יש ב' עדי' על שהלו' ת"ש וישאר עוד עד א' לחייבהו שבועה וכ' הטור ז"ל כיצד נצרף עד של הת' עם עד של הת"ק ויתחייב ע"פ ת' ואח"כ נצרף הק' שנשאר מהת"ק עם הק' של עד הש' ויתחייב בק' הרי ת"ק ואח"כ נצרף הר' של עד השני עם ר' שנשאר מעד של ש' ויהי' בין הכל ת"ש ועד של הק' אין לו צירוף וזוקק לשבועת התורה על הק' וכשבא לישבע על הק' צריך לישבע ג"כ על הת"ש הנשארי' כדין גלגול שבועה אבל אי לא נשאר עד לא הוה מחייבי' שבועה על המאה הנשאר' שאין לה צירוף דעד המביאו לידי חיוב ממון ע"י צירוף אינו מביאו עוד גם לידי שבועה ועד"ר מ"ש עוד מזה ועמ"ש בסמוך בס"ק י"ז:

ביום א' בהכחשה הא דכ' בהכחש' כאן ולא בבבא שאחר זו בהעידו סתם י"ל דקמ"ל כאן דאפי' אמרא' להשני לא כי ויש לפנינו הכחשה גדולה מפורסמת אפ"ה משלם ר' וכמ"ש [ובמ"ש] אחר זה ז"ל וכן אם העידו סתם כו'. וג"כ קמ"ל רבותא דאע"ג דלא העידו בפי' על יום א' וג"כ אינן אומרים לא כי בהכחשה אפ"ה אינו משלם יותר מר' ועפ"ר:

אינו משלם אלא ר'. שהרי יש כאן ב' עדי' שאומרים שאין הלואה זו יותר מר' וכן העד המעיד ק' ועד הר' שלדברי שניהן עכ"פ יותר מר' לא הוה וקרי כמאה ומ"ה אף שלדברי שלשה הנשארים הוה לפחות ג' מאות אין מוציאין יותר ממה שאמרי השני' וכן מפו' בטור ע"ש:

הוחזק כפרן לאותו ממון כו'. ז"ל הרא"ש שם דלדברי שניהן יש בידו נ' זהובים ומחויב שבועה על השאר דלא יהא גדולה הודאת פיו מהעדאת עדים והוא אינו יכול לישבע שהרי הוא הוחזק כפרן במה שכפר הכל הלכך משלם לו כל תביעתו והא דאמר ר' חייא (בכופר הכל ועדים מעידים על מקצת) דישבע על השאר היינו דוקא במלוה דלהוצאה נתנה ואימא דמשתמיט לכפור עד שיהיה לו זוזי ומ"ה לא הוחזק כפרן ואע"פ דהכופר בפקדון נמי אינו נעשה חשוד אם לא דהעדי' מעידים שהיה בידו הפקדון בשעה שכפרו דאל"כ יכול להשתמיט ולומר משום דלא ידע היכן הניחו כפרו עד שימצאנו (וכמ"ש הטור לקמן סימן צ"ב) שאני הכא דלא הופקד בידו דבר מבורר שיאמר לא ידעתי היכן הוא אלא מעות הפקידו עכ"ל ואע"ג דלהשביחם נתנו לו ונתנו ג"כ להוציא' מ"מ הל"ל הוצאתי' להשביחם דהא נתנם להוציאם לטובת המפקיד לא ה"ל לכפור משא"כ במלוה שאלו הודה היו כופין אותו לשלם מיד ואין לו במה לשלם שהוציאם לטובתו וק"ל וע"ל סי' ע"ה:

ומשלם ק"ק. בכאן אין שייך לומר איך העדי' שע"י צירוף יחייבו ממון ושבועה כמ"ש לפני זה בס"ק ט"ו דשאני התם דכל אחד העיד על הלואה מיוחדת לאחד לוה בניסן ולאחד לוה באייר משא"כ בפקדון זה דכל אחד העיד ששמע מהנפקד שהופקד בידו זה שמע נ' וזה שמע ק"נ אף ששמעו ממנו בזמני' מתחלפי' מ"מ יוכל להיות דפקדון אחד הודה לפניהן בזמני' מתחלפים מ"ה לא מקרי זה עדות ע"י צירוף וק"ל:

בדיני ממונות אע"פ שלא ראו שני העדי' המעשה כאחד. פי' אלא כל א' ראה המעשה או שמע הודאה מפי הנתבע מה שלא ראה או שמע השני מ"מ כיון דלעדות דכל א' חייב לו מנה מצטרפי. ואם מעידין על מעשה א' ולא היו יחד בראייתן אותו אלא זה ראה מבית שלו וזה מבית שלו גם כן איתא בגמרא דמצטרפין. ונקרא בלשון הגמרא עדות מיוחדת והטור והמחבר לא כתבוהו דכ"ש הוא מדין זה דהעידו כל אחד על מעשה בפני עצמו:

הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע ממנו כו'. דוקא כשמעידין שניהן על הלואה בעינן שיתבע שניהן ומטעם דמסיק אבל אם שניהן מעידין על ההודאה או אפי' אם אחד מעיד שראה שהלוה לו מנה והשני מעיד שהוד' לו בפניו מנה ובזמנים מתחלפים מצטרפין דא"ל דאמאי דכבר הלוה לו הודה לו אח"כ בפני עד השני. ואפי' אם העיד הראשון בפני הודה לו בניסן והשני מעיד בפני הלוה לו באייר ג"כ א"צ לתבוע לשניהן ואין זה מיקרי הכחשה דאיכא למימר דאמה דרצה להלות לו הודה לו קודם ההלואה ולא נזדמן שילוה לו באותו יום עד זמן שאמר עד השני וכ"מ מהרא"ש פ' ז"ב ובנ"י שם ב"י:

א' שהלוה לו בא' בשבת כו'. נראה דה"ה אם תבעו סתם בשני מנין ואו' ששכח אימת הלוהו אם הלוהו יחד או בזה אחר זה ג"כ אין הכחשה שהרי סיימו הטור והמחבר בזה וכתבו ז"ל אבל אם המלוה מודה שלא הלוהו אלא חד מנה כו' משמע דוקא בכה"ג הא אם תבעו ב' מנים אף שלא תבעו בפירוש לאותן הזמני' שאמרו העדי' ג"כ מצטרפין לשלם לו מנה ועפ"ר מ"ש שם עוד מזה: (הג"ה וכתב ב"י מחס"ח וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן כ"כ מהרי"ק שורש א' עכ"ל ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי כל זמן שאינו מברר עד הראשון נאמן וע"ל סימן ע' ור"ס ע"ה בדין אי צריך התובע לברר דבריו:

וטעו בעיבורא דירחא. פי' כגון שר"ח זה היה שני ימי' ביום א' וביום ב' וההלואה נעשה ביום ג' ולעולם אנו מונים מספר ימי החדש מיום ר"ח השני דיום ר"ח הראשון עול' למספר ימי החודש שעבר ונתעבר ממנו אותו החדש שעבר ותלינן לומר שזה שאמר בג' בחדש הי' המעשה לא ידע שהחדש שעבר נתעבר והתחיל למנות ימי החדש הזה מיום ראשון דר"ח נמצא דהלואה נעשה שלשה ימים בחדש ושער האומר שנעשה ב' ימים בחודש ידע שנתעבר החדש העבר ומתחילין למנות מיום השני נמצא דנעשה בשני לחדש והוא שלא הכחישו נפשם בהזכרת ימי השבוע וכ"כ בד"מ:

ואי הוברר הדבר כו'. כגון שזה מעיד שנעשה ב' בחדש והשני מעיד שנעשה ד' ימים בחדש דכל שמחולקים בב' ימים וכ"ש יותר ליכא למיתלי בטעות זה א"נ אינן מחולקי' אלא ביום א' והוא אחר חצי החדש שזה אומר שנעשה ט"ז ימים לחדש והשני אומר י"ז לחדש שכל שאחר חצי חודש כבר ידעו הבריות שנתעבר החודש ולא טעו בהכי (גמ') וכן אם עד אחד אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמה אע"פ שהוא בשעה אחת הדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה ב"י וד"מ ב' ועמ"ש בדרישה עוד מזה:

משתבע ליה ש"ד. ולא אמרינן שאלו עדי' יחשבו במוכחשין ויהיה עדותן בטילה וכמ"ש הטור והמחבר בסימן שאחר זה דלא מחשבינן למוכחשין אלא כשזה או' לוה וזה אומר לא לוה אבל כאן דכל א' מעיד שלוה ממנו בזמני' מתחלפים מצד העדים יכול להיות דשניהן אומרים אמת (משא"כ לעיל ס"ב דמכחישין זא"ז בלא כי או כיוצא בו) אלא שמצד התובע שאינו תובע אלא ימנה אחד נתברר שחד מנייהו משקר מ"מ א' מהן אומר אמת גם לפי דברי התובע וצריך לישבע שבועה דאוריית' נגד אותו העד אשר"י:

החזיק בקרקע כראוי מצטרפין כו'. אבל אם עד אחר או' בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בניסן ואחד או' בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בתשרי דהוה כשני שטרי מתנות על ענין א' (כמ"ש לקמן בסי' ר"מ) דאז בטיל שני לראשון ואף אשני ליכא אלא חד סהדא והפסיד מקבל מתנה רי"ו נתיב ט"ו חלק ב' ד"מ ז' הביאו וכ' דכך הוא אמת לדינא כיון דגם אותו העד הוא מוכחש מעד הראשון ולאפוקי ב"י ע"ש:

והשני אומר בתשרי מצטרפין פירוש ופטור ממנו ממנה כדמסיק דאע"ג דאמנה דמסהיד האי שראה שפרעו אינו מסהיד האי שהרי על שני זמנים מתחלפי' מעידין מ"מ שניהם מעידין שראו שפרעו מנה והוא טוען שפרעו ק"ק כדברי שני העדי' וכמו שכתב בסעיף ו' בעידי הלואה המעידין על שני זמנים ומינה דאם הלוה בעצמו אינו אומר שפרעו שני מנים אלא מנה אחד דאין מצטרפין יכול המלוה לישבע ש"ד נגד העד אחד וגובה בשטרו כל הק"ק וק"ל:

ואם נעשה השטר קודם ניסן כו'. כ"כ ג"כ בטור ובפריש' כתבתי דנראה דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והוא הביא עדים שפרעו ביום שני דניסן דאמרי' דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון היה ביום שאחריו דיד בעל השטר על התחתונה אלא שמילתא פסיק' נקט הטור והמחבר ולא בא אלא לאפוקי אם זמן עשיית השטר הוא אחר היום שאמר העד שראה שפרעו הלוה וק"ל:

או אחד מעיד שפרעו מנה כו'. וכ"כ ג"כ הטור ושם בפרישה כתבתי ודקדקתי מדלא כתב רבותא דאפי' אם זמן העד האומר שהודה לפניו הוא לפני זמן העד שאומר שראה שפרעו דמצטרפין וכמ"ש הטור והמחבר הדין לפני זה בצירוף עדי הודאה והלוא' ש"מ דס"ל דבכה"ג אינן מצטרפין לענין פרעון דדוקא בעידי הלואה מצטרפין משום דעבד לוה לאיש מלוה ואמרי' דשמא המלוה בקש שיודה לו בפני עדי' אותו הלואה שילוה לו אחר כן מחשש שלא יזדמנו לפניו עדי' בזמן ההלואה משא"כ בהודאות פרעון דאין מדרך המלוה להודות ללוה שנפרע ממנו כל זמן שלא פרעו אלא כשיפרענו יחזור לו שטרו וק"ל:

ולא יוכל המלוה לומר סטראי נינהו. כ"כ ג"כ הטור סתם וע"ל הימן נ"ח דכתב הטור דהמוציא על חבירו שטר והלוה טוען פרעתי ומביא עדים שנתן לו בפניהן מעות שאתרע שטרא וכ' שם פלוגתא בזה במאי אתרע דיש גאונים שאמרו דבטל השטר לגמרי (וכוותייהו פסק המחבר) ושהרא"ש פסק שאתרע לענין זה דלא מגבין ביה אבל ג"כ לא קרעינן ליה ואי תפס המלוה לא מפקינן מידיה וכ"פ מור"ם שם בהג"ה וכאן לא כ' הטור ומור"ם כלום ונראה דגם כאן ס"ל הדין כן במכ"ש דהא לא עדיף מאלו שני העדים מעידין יחד ולא בא הטור כאן אלא ללמדינו דמצטרפין לענין דלא יוכל לו' סטראי נינהו ולגבו' ממנו בשטרו בלא תפיסה ומ"ש לפני זה דהשטר פרוע ממנה היינו כשאינו טוען טענת סטראי א"נ ל"ד קאמר פרוע אלא לענין זה קאמר שאינו יכול לגבות כאן וקיצר כאן וסמך אמ"ש דין זה במקומו בדין טענות סטראי שם בסי' נ"ח א"נ שאני הכא דמיידי שמעידים שפרעו ע"ז השטר עצמו מנה וקמ"ל דמצטרפין אבל הראשון נראה עיקר:

סטראי נינהו פי' בין שאו' קבלתי אלו המעות על חוב שנתחייב לי ע"פ או קבלתי על חוב אחר שהיה לי עליך בשטר והחזרתיו לך השטר וכ"כ הטור בהדיא והטעם כיון דיש עדים שפרעו וטענות סטראי אינו אלא על טענות ע"פ וכ"כ הב"י וצ"ע אם ידוע הוא בעדי' שהיה חייב לו חוב אחר בע"פ או בשטר והחזיר לו השטר אי גם בכה"ג אינו נאמן לו' שעל אותו חוב קבלתי ובפרישה כתבתי דנראה דאפי' בכה"ג אינו נאמן ע"ש:

עד א' בכתב כו' מצטרפים. פי' ואינו יכול לישבע נגד כל עד בפני עצמו ולומר להד"ם דהרי יש שני עדים נגדו יחד ע"י הצירוף ולענין טענת פרעתי תלוי בפלוגת' כמ"ש בסי' נ"א ס"ב:

ואם אמר זה שלא כתב עדותו כו'. לעשות המלוה בשטר היינו שיכול לגבות בו ממשעבדי וע"ל ר"ס נ"א שהארכתי בזה ודו"ק:

יבא ב"ד כו'. דוק' כל שני הב"ד מצטרפין אבל מקצת מב"ד הא' ומקצת מב"ד השני אינן יכולין להצטרף ולהעשות ב"ד מחדש ולדון על עדותן כיון דלא העיד אלא אחר מהעדים בכל ב"ד וה"ל ג"כ כעד מפי עד משא"כ בסעיף שאחר זה דמיירי שהעידו שני העדים בכל הב"ד וק"ל:

אבל אחרים ששמעו כו'. פי' אפי' ששמעו ששני העדים העידו בב"ד הא' ושנחקרה עדותן באותו ב"ד מ"מ לא יעידו בפני ב"ד אחר לדון ע"פ עדותן וכה"ג בב"ד שקבלו עדות של שנים יכולין להעיד לפני ב"ד אחר על עדותם שקבלו ועד"מ:

יבא אחד מכל ב"ד כו' כגון שהלכו שנים מכל ב"ד למד"ה:

אבל דיין שהעידו שנים לפניו פי' כשהדין היה במותב תלתא וקבלו כדת עדות של שני העדים והלכו להן שני הדיינים אין יכול להצטרף דיין הנשאר עם א' מהעדי' להעיד לפני ב"ד אחר ושאותו ב"ד אחר ידונו ע"פ עדותן ואע"פ דאין זה בכלל עד מפי עד דהרי הדיין כדין קבלו ושם דיין עליו ולא עד מ"מ על מאי דמסהיד האי לא מסהיד האי הדיין מעיד שנתקבל' עדות זה במותב תלתא לפניו ועד מעיד שראה המעשה ועפ"ר מ"ש עוד מזה והוכחתי דגם הטור איירי מזה שבאין להצטרף להעיד לפני ב"ד אחר ולא כמ"ש עיר שושן דמיירי שיצטרפו לענין לדון הן עצמן דז"א כמו שהוכחתי ע"ש:

עם עד א' מהעדים כו'. ל"ד קאמר דה"ה דאינו מצטרף עם עד אחד שראה המעשה ולא העיד לפניו ולא לפני ב"ד אחר דזיל בתר טעמ' הנ"ל אלא אורחא דמלתא נקט:

אפי' העידו שנים בשער א' כו'. ול"ד לעידי חזקה שאם שני עדים העידו על שנה א' ושנים על שנה שנייה ושני' על שנה שלישית דמצטרפין כמ"ש הט"ו לקמן בס"ס ל"ח ובס"ס קמ"ה דשם העידו כל כת וכת כל מאי דאפשר להם להעיד באותו שנה ועמ"ש עוד ישוב בזה בפרישה:

עדות בידיעה כו' יתבאר בסימן צ'. ע"ש בסוף הסימן דכתב הטור שם וגם המחבר אם נגנב ממנו החפץ וידוע בעדים שהיה לו כלי בבית ולא היה שם איש אחר אלא זה דדנין אותו כאלו ראוהו שהוא גנבו וכן אם ראו עדים שנכנס אצלו חבירו שלם ויוצא משם חבול ולא היה שם איש אחר לומר שהוא חבלוהו תלינן הדבר דבודאי זה הנמצא בבית חבלוהו:

בין מלתא דעביד' לגלויי כו' צ"ל דאין עד אחד נאמן משום דעבידא לגלויי דדוק' בעדות נשים להתיר לעלמא נאמן עד א' משום דעבידי לגלויי וע' בא"ה סימן י"ז:

(בס"ב בבדיקות עדותן קיימת) נ"ל אפי' אמר לא כי מכחישו בבירור אין זה הכחשה שיבטל העדות כמו שיתבאר בסמוך מטעם דעבידי למטעי:

(שם של שמן היתה) ל' היתה מורה על אותו זמן גופיה שאתה אומר שהלוה לו של יין אני אומר שהיתה הלואה של שמן וממילא הוה כאומר בפי' לא כי ואף שבטור לא כתוב תיבת היתה מ"מ איירי במכחישו בבירור וסמך עמ"ש קודם לזה וסמוך לו דמיירי בלא כי ומ"ש סמ"ע ס"ק ח' דאפי' בלא אמר לא כי אמרי' אחד זמנא מסהדי והוה הכחשה לא נראה לענ"ד כן וע' הוכחתי לקמן בס"ג:

(שם מנה שחור) כו' מבואר בתוס' בפ' ח"ה דף מ"א דע"כ לא אמרי' שישלם הפחות אלא אם הוא בענין דעבידי למטעי ביה כגון בין מנה למאתים ובפ' ז"ב דף ל"א מבואר דמי חביות יין ושמן הוה כמו אחד אומר מנה וא' או' מאתים והנך נקראו בדיקות ולא מפסל אפי' אם מכחישים זא"ז בבירור אך צריך לתת טעם למה הצריך רבינו שיתבע התובע שניהן ולא יכחיש א' מן העדים ואמאי יגרע הוא מהכחשת עדים זא"ז בבדיקות ולא מפסל בכך ונותן בפאות וכן הוא באמת דעת נ"י כמ"ש הב"י בשמו וצ"ע על רבינו בזה ותו דהא בסי' קמ"א איתא בא' אומר אכלה חטין וא' אומר אכלה שעורין וא"צ שיאמר המחזיק שאכל שתיהן ונ"ל דסברת הטור בזה דאם היינו יודעים בבירור איזה שטעה אף שהוא בבדיקות מ"מ אין שם עדות עליו להוציא ממון על פיו אע"פ שאין כאן פסול לדינא מ"מ אין בהגדתו כדי לסמוך עליו אלא כיון דכ"א יש לו חזקה דכשרות ואין בטענות זה שום פסול עליו משו"ה מוקמי' כ"א אחזקתו דאמרי' שלא טעה משא"כ באם התובע טען כדברי הא' ומורה על השני באצבע שהוא טעה ודאי אין קם עדות עליו אבל באמת אם אמר מנה הלויתיו וא"י אם שחוב אם לבן או שאמר סתם מנה הלויתיו א"צ שיאמר בפירוש מה אותה המנה וזה דומה לחזקה דחטין ושעורין דשם אין המחזיק אומר כלום מה אכל ואעפ"כ אלו אמר שאכל וכדברי הא' היה השני מיפסל לעדות זו על ידו לחזקה זו כנלע"ד לדעת הטור:

(בס"ג כמכחישין להקל) יש לתמוה דהא כ' הטור בסי' זה סעי' ז' בשם הרמ"ה דכ"ז שלא הוברר שהם מכחישים זא"ז אנו מתרצים דבריהם דטעו בעיבורא דירחא ומוציאין ממון על פיהם ק"ו שאם אין אנו רואין שום ריעותא שלא לעשותם מכחישין זא"ז ואע"ג שכתבו התוס' ר"פ היו בודקין שהקשו שם בההוא דא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג' דאמאי עדותן קיימת ונקטול גברא מכח דאמרי' דטעו בעיבורא דירחא מספיקא ותירצו דשיילין באיזה יום והם מכוונין ליום א' ע"כ שפיר אמרי' דטעו בעיבורא דירחא ע"כ מ"מ היינו דוקא לגבי נפשות דאנו מוכרחין לשאול באיזה יום כי הוא א' מהחקירות משא"כ בד"מ וכמבואר בדברי הרמ"ה שכתב דבכל מקום דאיכא למיתלי בעיבורא דירחא תלינן ולא הזכיר שיעידו דוקא ביום א' ותו נראה דאף התוס' שם לא קשיא להו אלא מאחר שאנו רואין ריעותא אבל היכא שאין אנו רואין ריעותא ודאי מוקמינן סהדי אחזקת כשרות דידהו ולא נעשה אותן מוכחשת דהא מסקינן סוף קדושין דסוקלין על החזקה ותו דהא כתב ב"י סי' כ"ט בשם הר"ן דיש לתלות לתרץ דברי העדים אפי' במשמעות רחוקה שלא יהיו מוכחשים וכן פסק שם המחבר ורמ"א בסי' זה וז"ל בכל מקום שנוכל ליישב כו'. ותו קשה לי לפי דברי הרמב"ן דפסק תולין להקל ועושין העדים מוכחשים מ"ש מההיא דסי' ל"א בשני כיתי עידי המכחישין זא"ז דבאה כל כת בפ"ע ומעידה בעדות אחרת ואמאי נוציא ממון ע"פ שום כת א' מהם נימא מספק שזו היא כתה מוכחשת אע"כ דמועלת החזקה לכ"א מהן אע"פ שיש פסול ודאי ביניהם ק"ו כאן שאין שום ריעותא דמהני חזקה דלא יהיו מוכחשים ותו ק"ל דהרמב"ן הביא ראיה לפסק שלו ממאי דאיתא בפ' ז"ב דף ל' דבעי תלמודא לומר אליבא דרב דהודאה אחר הודאה אין מצטרפין דשמא לאו אחד מנה מסהדי ה"נ כאן תולין להקל מספיקא וקשה מאי ראייה משם התם לא נעשו העדים מוכחשים אי לא מסהדי אחד מנה משא"כ כאן דיהיו מוכחשין ע"כ נלע"ד ברור דלא אמר הרמב"ן כאן דמספק הוי מוכחשים אלא משום דהם מכחישין ענמם בשיעור הלואה כמה היתה וזו הוא בדיקות דעבידי אינשי דטעו בהכי כמ"ש בסמוך קודם לזה בסעי' א' בשם התוס' פ' ח"ה וא"כ אין הכחשה פוסלת העדים והוה כההיא דפ' ז"ב שזכרנו בשם הרמב"ן משא"כ בכל הנהו שזכרנו דע"י הכחשה יהיו פסולים ודאי מהני החזק' דכשרות שלהם ולפי"ז בההוא דחביות יין ושמן דלעיל סעי' ב' דמיירי בהכחשה דחקירות ופוסלת העדים אם יהיו מכיחישים זא"ז ע"כ אם לא אמר העד השני לא כי מוקמינן העדים בחזקת כשרות כי היכא דלא להוו מוכחשין ודלא כמ"ש בסמ"ע דמסתמא הויין שם מוכחשין דלא עיין כל הצורך בזה והכלל בזה אי הוה מילי דבדיקות בין העדים אז משוינן להו מוכחשין ואי מילי דחקירות הוא לא שוינן להו מוכחשין מסתמא וענין זה הרציתי לפני גדולים וקלסוהו רבנן:

(בסעי' ה' הוחזר כפרן וכו') מ"ש הסמ"ע סקי"ט במה שמצטרפין כאן העדות לממון ולשבועה אף דהכא מיירי בזמן אחר ואפ"ה מביא לידי שבועה כיון שחפשר דאפקדון א' מרמזין ק"ל א"כ א' אומר ק' וא' או' ר' נמי לימא דעל הלואה אחד מעידים להתחייב גם שבועה אחר שישלם הפחות והא ודאי ליתא דא"כ הוי להו להפוסקים להזכיר שבועה בס"ב אלא יראה לענ"ד פשוט דבכל מקום שצריך אתה להשתמש חצי העדות לממון וחצי העדות לשבועה ודאי לא מצטרפין משא"כ כאן דהעדות מועלת לתשלומין חמשים זהובים ואותן תשלומין עצמן מביאן לידי שבועה דאורייתא מטעם שלא תהא הודאת פיו גדולה מעדים אלא דקשה במ"ש הטור בשם הרמב"ן בדרך הראשון של צירוף תשלומי ת"ש ואין שם שבועה דאורייתא והא יש עכ"פ שבועה דאורייתא מכח העדים שמזקיקין לשלם ת"ש ונראה לתרץ דהא דהעדאת עדים מביא לידי שבועה דאורייתא ילפי' לה במסקנא בפ"ק דב"מ מפיו ועד אחד כמ"ש התוס' שם ד"ה אבל הודאה כו' והק"ו הוא מפיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה ק"ו לעדים שמחייבין קנס דמחייבין אותו שבועה וכאן הוי העדות מיוחדת דהא אינם מעידים על ידם א' ולא מהני לענין קנס כמו דלא מהני בא' אומר נסתרת שחרית וא' אומר ערבית דלא מהני לענין איסור אישות כמ"ש ב"י בסי' זה מחודש ב' וה"נ דלא מחייבין קנס בעדות מיוחדת בשום אופן דאין חיוב קנס אלא על מעשה א' שראו שניהם כא' אבל בהך דהכא בתשו' הרא"ש אין כאן עדות מיוחדת דמיירי שבפי' אומרים ששמעו מפיו הודאה א' בשעה א' רק שזה שמע נ' וזה שמע ק"ן ואה"נ אלו הוי כאן עדות מיוחדת שזה מעיד נ' על יום א' וזה מעיד ק"ן ביום אחר מודה הרא"ש להרמב"ן דאין כאן שבועה דאוריית' רק שמשלם חמשים וההיא דא' אומר ק' וא' אומר ר' אמרי' שכ"א מעיד על זמן מיוחד דמספיק אזלינן לקולא כדי שלא להוציא ממון או שבועה דהא אין כאן פסול לעדים אם נאמר כן והוה כההיא דרמב"ן שזכרנו אבל אם אמרו בפי' על א' זה מנה וזה מאתים צריך לשלם מאה וגם שבועה וכההיא דהרא"ש בפקדון כנל"ב ומוכרח:

(סעיף ז' הלכך משתבע וכו' ע' מ"ש סו' ל"ו סעיף א' מזה:

(סעיף ח' והשני אומר בתשרי) כ' הסמ"ע סקכ"ז דאם לא טען שפרע שניהם נשבע המלוה שבועה דאורייתא היא שלא בדקדוק דהא בעד א' מעיד בשטר שהוא פרוע אינו חייב רק שבועה דרבנן כדאיתא פ' הכותב ולקמן סימן פ"ז סעיף ה' כ' כן הסמ"ע עצמו אלא ע"כ לא דק כאן:

(שם לפני הודה שפרעו) מ"ש הסמ"ע סקכ"ט דבהודאה תחלה ואחר כך פרעון אין מצטרפין תמהתי אם יצא דבר זה מפה קדוש דהא מצינו כמה פעמים שהמלוה מאמין ללוה כמ"ש סי' ע"א ה"נ נימא דהמלוה ירא שמא יזדמן לו לפרעו ע"כ האמין לו תחלה בפני עדים והודה לו שנפרע. ותו מ"ש מא' אומר בניסן פרעו מנה וא' אומר בתשרי דודאי לאו אחד מנה מסהדי מכל מקום מועיל צירוף עדותן ה"נ נימא דהודאה קאי על מנה אחרת דמצטרף לפוטרו ממנה כיון דהלוה טען שפרע הכל ומה שלא הביא הטור כאן חלוקה דהודאה קודם הפרעון הא בסה"ת לא חשיב אפילו הודאה אחר הפרעון וא"כ סמך אדלעיל בזה ה"נ בדברי הטור בזה:

(בסעיף י"א ב"ד אצל ב"ד דוקא כל הב"ד כמ"ש הסמ"ע כיון שלא שמעו רק מן א' מהעדים ואח"כ בסעיף י"ב כ' כל שהעידו ב' עדים בב"ד יכולים שנים אי אפילו אחד מהם לצרף והטעם שיש כאן עדות שלימה נמצא דחדא מתרתי בעינן לענין צירוף או ב"ד שלם מאחד שהעיד בפניהם או עדות שלם בפני בית דין ואחר כך בא אחר לצרף. ונלע"ד דבחלוקה השניה הויין ב' מן השוק לכל הפחות כמו אחד מן ב"ד דכל שהעידו שנים בפני ב"ד ושנים אחרים שמעו שקבלו הב"ד עדותן שוב אינו תורת עדות על אותה השמועה אלא מעשה בית דין ויכולים להעיד בפני ב"ד אחר על אותה שמיעה לדון עליה והכי דייק לשון המרדכי ישן שהביא ב"י דעדים ששמעו חקירת ב' עדים בפני ב"ד הוה כעד מפי עד ש"מ דכל ששמעו חקירת שני עדים בב"ד אחר ודאי מהני וכמ"ש גם לשון רמ"א מורה כן שהרי כתב אחר סעיף י"א אבל אחרים ששמעו כו' מ"ש המחבר שהעידו כ"א בב"ד אחר בזה דוקא לא מהני צירוף אבל לא בהעידו שנים לפני ב"ד אחד אלא שבסמ"ע סקכ"ז [ל"ה] כתב דלא מהני בשנים ששמעו שנחקרה עדות שנים בב"ד ואין מקום לדברים אלו לע"ד ועיינתי בד"מ ולא ראיתי שם אלא דברי המרדכי שהביא בית יוסף ומה שכתב ב"י בשם הנ"י בשנים ששמעו מפי עדים לא כלום הוא זה קאי אשנים שקבלו עדות ועיין בנ"י פרק ח"ה בפשט המחאה בפני שנים ותבין דעתי וזה נלע"ד ברור:

(בשם מהרר"י זצלה"ה בטור ועד של הק' אין לו צירוף וזקוק לש"ד קשה אפילו בלאו האי סהדי ליחייב כיון שיש עדים על ת"ש וכדכתב הרא"ש בתשובה מי שתבע לחבירו ר' בפקדון כו' וי"ל בין פקדון דלא שייך לאשתמוטי להלואה דאימר אישתמוטי קמישתמיט ולכן אינו מתחייב שבועה עד דאיכא עד א' ע"כ) (א"ה לאו מילתא היא דההיא דהרח"ש מדר"ח קמייתא היא דנפקא לן ועיקר דינים דר"ח בהלואה הוא כדמוכח בגמרא דיליף לה מפיו וע"א במה הצד ואדרבה הרא"ש ז"ל בפרק קמא דב"מ הוצרך להביא עצות מרחוק לאגמורן דגם בפקדון איתא לדינת דר"ח קמייתא ע"כ):

(גם ממהרר"י. בטור וכן אם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין להקל קשה דלעיל סי' כ"ט מביא הב"י שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראין כמכחישין ע"כ):

(בשם מהרש"ק) בטור עד א' אומר ק' והשני ר' וכו' ומה שיש לדקדק בזה אהרמב"ם בפ"ג דנזיר דין ט' שפסק כן בב' כיתי עדים כתבתי בגליון הכ"מ פ"ג מהלכות עדות ע"ש:

(תו בב"י ד"ה וכן אחד אומר חבית של יין וכו' עד לפי שאין על כל חביות אלא ע"א כו') ולא נהירא שהרי על חבית א' יש ב' עדים אלא דמכחישים דחבית שאתה אומר של שמן אני אומר שהוא יין וא"כ יש בכלל מנה מאתים ואנן ס"ל כב"ה וא"כ בע"כ הוא דעדותם בטלה משום דהוי כהכחשה בדרישות דהוא כגוף וכמ"ש הרמב"ם וכמ"ש בבאורי הרא"ש בסמ"ג וכ"מ ע"ש:

(תו שם ובספ"ק דמכות אמרינן וכו' עד בפלוגתא דר"י בן קרחה ורבנן) לא דק דהתם פליגי בפלוגתא דר"נ ורבנן אעפ"כ יש ראיה מאותה סוגיא דמדמו איסורא דרשב"ג לממונא דרב נתן ואפילו אין מעידין כא' ה"ה לכל מילי אכן לפי מ"ש המ"ע ור"ן שם בשם הרשב"א ורמב"ן דהתם איירי בתרומה דרבנן דליכא מיתה כלל אין משם ראייה כלל היכא דאיכא איסור מיתה וק"ל:

(תו שם אין צריך בדיני ממונות כו' עד אמנם בפ' השולח משמע וכו') מצאתי לגדול א' דמיישב סוגיא זו אליביה דהלכתא והוא דס"ל להש"ס כשיטת הר"ן שבסמוך בגיטין ואיסורא שדינם כד"נ ואין מצטרפים וא"כ מקשה שם והא מר הוא דאמר אין מצטרפין ר"ל בגיטין לכ"ע כמו בד"נ ואפילו ריב"ק מודה ומשני דלמא ס"ל לזה כריב"ק אף ב"נ וגיטין אכן לא קי"ל בזה כוותיה כ"א בד"מ וכן פירש הרא"ש פ"ק דסנהדרין דלמא רבנן כו' כשמואל ס"ל ע"ש דף ל' ודו"ק:

(תו שם וכתב הרמ"ה דוקא וכו' עד אבל בהודאה אחר הודאה וכו') וקשה דא"כ מאי פריך בגמ' לרב מ"ש הלואה כו' הודאה אחר הודאה נמי אמנה דמסהיד האי כו' מאי קושיא הא בהודאה אחר הודאה אמרינן דאחד מנה קמסהיד ודלמא רב איירי בהכי דתבעו מנה א' ודו"ק:

(תו שם עד ואחר יום או יותר הלוה וכו'). הרב עצמו בכ"מ חזר מסברא זו וכתב כיון שע"א אומר שלוה ביום ב' ואחד אומר מקודם הא ודאי שיקרא קאמר עכ"ל והוא עיקר:

(בא"ה עד ובנמוקי יוסף עצמו כתב וכו') ואין דבריו מובנים לי דבמנה ור' איכא למימר דטעו ולא מכחשי ואין צריך לתבוע שניהם משא"כ בהלואה אחר הלואה ודאי אי תבע אחד מהם הוי הכחשה ואין אני רואה שום טעות בנ"י ודי"ק וכ"כ בסמ"ע ס"ק י"א ע"ש ע"כ ממהרש"ק:

וחקירה. אפילו אם הדיין רוצה להחמיר לדרוש ולחקור לא יעשה כן אבל בדיעבד אם חקרו הב"ד את העדים ואמרו איני יודע בדרישות וחקירות עדותן בטלה ועיין בתשובת ן' ל"ב ב"ג סי' כ"ה. ש"ך:

כיוונו. פי' בין אם א' אומר בניסן הי' ההלוא' והב' אומר באייר והתובע תבע ב' מנין בין אמר א' בניסן והב' אמר איני יודע מצטרפין עדותן אע"פ שהתובע לא תבע רק מנה א' ונרא' דמזאת החלוק' שא' אומר איני יודע מיירי המחבר מדסתם בטענת התובע וגם הוא דומיא להמטבע והמקום דמיירי ג"כ בכה"ג. סמ"ע:

כיצד. בגמרא אמרו שדרישות וחקירות הן ז' דברים ואלו הן באיזה שמטה. באיזה שנה. באיזה חדש. בכמה בחדש. באיזה יום דימי השבוע. באיזה שעה. באיזו מקום. ושאר שאלות בדיקות מיקרי והרמב"ם כתב שהדבר שגוף העדות והענין תלוי בו ג"כ בכלל דריש' הוא עכ"ל הסמ"ע:

שמן. אפי' לא אמר השני לא כי מקרי הכחש' דכל שמעידין סתמא אמרינן דעל זמן אחד העידו וכאילו אמר הב' אותה הלוא' שאתה אומר דיין הית' אני אומר דשמן. ואם אחד העיד על חבית יין בניסן והב' על שמן באייר והוא תבע שניהן חייב ליתן הפחות כשלא אמר לא כי ובאומר לא כי פשיטא דעדותן בטלה ק"ו מן א' אומר מנה בניסן והב' אמר לא כי אלא באייר דעדותן בשוה אמנה אפ"ה עדותן בטלה כ"ש בא' אומר יין וא' שמן דאין עדותן שוה. סמ"ע:

בטלה. ואפילו שבועה נגד העד א"צ ואע"ג דזה תובעו שניהם מ"מ כיון דמיחשב הכחש' בדריש' עדותן בטלה לגמרי. סמ"ע:

שניהם. דאלו לא תבע שניהן אז עד הא' מוכחש מפיו ותו אין סברא לגבות ע"י צירוף אבל כשתבע כדברי שניהן אף שהעדים מכחישים זא"ז כיון דאינו אלא בבדיקות מוציאין מידו כדברי הפחות דיש בכלל מאתים מנה ודעת הנ"י דבאחד אמר מנה שחור ואחד מנה לבן א"צ לתבוע שניהן ולפי דעתו נרא' פשוט דה"ה בא' אומר מנה וא' מאתים ג"כ א"צ לתבוע שניהן אם לא שמעידין בפירוש על זמני' מתחלפים ודלא כע"ש דמחלק בזה עכ"ל הסמ"ע ועיין ב"ח מ"ש בזה וצ"ע. ש"ך:

וישבע. בטור מפרש מילתא בטעמא כיון דקי"ל דבד"מ א"צ שיראו המעשה כאחד אלא אפילו מעידין בהדיא כ"א על הלוא' בפ"ע אם זה תובע לשניהן מצטרפין העדים ה"נ שהעידו כ"א אהלוא' מיוחדת והוא תבע כל הסך כל העדים מצטרפין והוי כאילו יש ב' עדים על ת"ש וישאר עוד אחד לחייבו שבועה אבל אי לא הי' נשאר עד לא הוה חייב שבועה דעד המביאו לידי חיוב ממון ע"י צירוף אינו מביאו עוד לידי שבועה סמ"ע:

בהכחשה. הא דכתב כאן בהכחש' ולא בבבא שאח"ז בהעידו סתם י"ל דקמ"ל רבותא דאפילו אמר השני לא כי ויש לפנינו הכחש' מפורסמת אפ"ה משלם ר' ומ"ש אח"ז וכן אם העידו סתם כו' ג"כ רבותא קמ"ל דאע"ג דלא העידו בפי' על יום א' וגם לא אמרו לא כי מ"מ אינו משלם יותר מר' עכ"ל הסמ"ע אבל ק"ק במ"ש דאפילו אמר לא כי אפ"ה משלם ר' וע"כ דס"ל דזה מקרי הכחשה בבדיקות דאל"כ הי' פטור מכולם ואפי' שבועה לא הי' צריך כמש"ל ס"ק ה' וא"כ קשה דהא כ' המחבר בס"ב אם א' אומר בניסן והב' אומר לא כי דעדותן בטלה דהוי הכחש' בחקירות ואפשר דס"ל לחלק דהתם מאחר שמעידין כולם על סך א' ומוכחשים בזמן לכך בטלה עדותן משא"כ כאן דכל א' מעיד על סך אחר אפשר ששניהם אמת וק"ל:

כפרן. ז"ל הרא"ש דלדברי שניהם יש בידו נ' זהו' ומחויב שבועה על השאר דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים והוא אינו יכול לישבע שהרי הוחזק כפרן במה שכפר הכל הלכך משלם כל התביע' ואע"ג דגם הכופר בפקדון אינו נעשה חשוד עד שיעידו עדים שראו אותו בידו בשעה שכפר דאל"כ יכול להשתמט ולומר דלא ידע אז היכן הניח וכו' שאני הכא שהפקידו בידו מעות ואף דניתנו לו להוציאם ולהשביחם מ"מ ה"ל לטעון כן שהוציאם לטובת המפקיד ולא לכפור עכ"ל הסמ"ע:

ומשלם. בכאן אין שייך לומר איך העדים שע"י צירוף יחייבו ממון ושבוע' כמ"ש בס"ג דשאני התם דכ"א מעיד על הלוא' מיוחדת א' בניסן וא' באייר משא"כ בפקדון אף ששמעו ממנו בזמני' מתחלפים זה נ' וזה ק"נ מ"מ יוכל להיות דפקדון אחד הוא שהודה לפניהם מש"ה לא מקרי עדות ע"י צירוף עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך דבאמת לא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין עדות סתם לעדות ע"י צירוף ע"כ צ"ע לדינא דנ"מ אם התובע אינו טוען ברי כמה הלוה לו רק שאומר אני תובעו מה שיעידו העדים כמש"ל סי' ע"ה סכ"ג דאז לא מצי להשביעו מדר' חייא ומכח ע"א משבעינן ליה אפילו אם כבר נצטרף לממון ואילו להטור לא הי' צריך לישבע בכה"ג ודוק היטב (ולענ"ד נראה דמעיקרא לק"מ דבשלמ' לעיל גבי הלואה אמרינן ממ"נ אם משביעין אותו בשביל שמכחיש את העד תו לא שייך לצרף העד לחייבו לשלם אבל כאן לא שייך זה דהא מחויב לשלם מחמת שהוחזק כפרן ואינו נשבע להכחיש העד (וכעין זה מתרץ הט"ז ע"ש) וכתב הש"ך דמדין שבועה לא איירי כאן וסמך על מ"ש סי' ע"ה דהתובע צריך לישבע וע"ש):

כאחד. פירוש אלא כ"א ראה המעשה או שמע ההודא' מה שלא ראה או לא שמע השני מ"מ כיון דלכ"א חייב לו מנה מצטרפי ואם מעידין על מעשה א' ולא היו יחד בראייתן אלא זה ראה מבית שלו כו' נקרא בל' הש"ס עדות מיוחדת וכ"ש דמצטרפין. סמ"ע:

ועיין. עיין בתשובת מ"ב סי' נ"א ובתשובת ר"א ששון סי' י"ז:

כשתבע. דוקא כשמעידין שניהם על הלואה בעינן שיתבע שניהם אבל אם מעידין על הודאה או אפילו א' מעיד על הלואה וא' על הודאה ובזמנים מתחלפים מצטרפין דא"ל דהודה לו בפני עד הב' על מה שכבר הלוה לו ואפילו אם זמן הודאה הוא קודם לזמן הלואה אמרינן דלא נזדמן לו להלוות באותו יום והודה על שהבטיחו להלוות לו אח"כ. סמ"ע:

בשני בשבת. נרא' דה"ה אם תבעו סתם בשני מנים ואומר ששכח אימת הלוהו אם ביחד או זא"ז ג"כ אינו הכחשה וכ' הב"י ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן ע"כ ור"ל עד הב' אומר אברר דברי כל זמן שאינו מברר הראשון נאמן וע"ל סי' ע' ור"ס ע"ה בדין אי צריך התובע לברר דבריו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ול"נ דלמה יהא הראשון נאמן יותר מהשני אלא מיירי שהראשון אומר אברר דברי והב' אינו רוצה ומ"מ אני תמה בעיקר הדין שהרי לא נאמר דין זה אלא באיסורין משום דע"א נאמן רק אם אחר מכחישו אינו נאמן לכך בדבר שיכול להתברר אמרינן דנאמן להחמיר אבל בממון לא שמענו זה מעולם וכן נ"ל עיקר לדינא דלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ודברי הב"י והד"מ בזה צ"ע עכ"ל:

הוברר. כגון שמחולקים בשני ימים או שהוא אחר חצי החודש וכן אם א' אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמה אע"פ שהוא בשעה א' הדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה. סמ"ע:

מצטרפין. אבל אם עד א' אומר בפני ובפני פלו' שמת נתן לפלוני בניסן וא' אומר בפני ובפני עד שמת נתן בתשרי הוי כשני שטרות על ענין א' כמש"ל בסי' ר"מ ואז ביטל שני לראשון ואף על הב' ליכא אלא חד סהדא והפסיד מקבל מתנה וכך הוא אמת לדינא ודלא כהב"י סמ"ע:

קודם. כתב הסמ"ע נרא' דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והלה הביא עדים שפרעו ביום ב' דניסן אמרינן דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון ביום שאחריו דיד בעה"ש על התחתונ':

הודה. ואם זמן העד האומר שהודה הוא לפני הזמן שאומר עד הב' שראה שפרעו אין מצטרפין דדוקא בעידי הלוא' מצטרפין משום דעבד לוה כו' ואמרי' שמא המלוה ביקש שיודה לו קודם שילוה מחשש שלא יזדמנו לו עדים אח"כ משא"כ בהודאת פרעון אין דרך המלוה להודות שנפרע כ"ז שלא פרעו רק כשיפרענו יחזיר לו שטרו. סמ"ע:

סיטראי. פירוש בין שאומר שקיבל המעות על חוב אחר שנתחייב לו בעל פה או חוב בשטר והחזיר השטר וצ"ע אם ידוע בעדים שהיה חייב לו חוב אחר בע"פ או בשטר והחזיר לו השטר אי גם בכה"ג אינו נאמן לומר שעל אותו חוב קבל ובפרישה כתבתי דנרא' דאפילו בכה"ג אינו נאמן וע"ש עכ"ל הסמ"ע:

מצטרפין. ואינו יכול לישבע נגד כל עד בפ"ע ולומר להד"ם דהרי יש ב' עדים נגדו ע"י הצירוף ולענין טענת פרעתי תלוי בפלוגתא כמ"ש בסי' נ"א ס"ב. סמ"ע:

ב"ד. דוקא כל הב"ד אבל מקצת מב"ד זה ומקצת מהשני אין מצטרפין להעשות ב"ד חדש ולדון על עדותן כיון דלא העיד אלא א' מהעדים בכל ב"ד ה"ל כעד מפי עד. סמ"ע:

ששמעו. פי' אפי' שמעו לב' עדים שהעידו בב"ד א' ונחקרה עדותן באותו ב"ד מ"מ לא יעידו בפני ב"ד אחר לדון ע"פ עדותן וכה"ג בב"ד שקבלו עדות שנים יכולין להעיד לפני ב"ד אחר על עדותן שקבלו עכ"ל הסמ"ע:

לפניו. וה"ה דאינו מצטרף עם עד א' שראה המעש' ולא העיד לפניו ולא לפני ב"ד אחר ואורחא דמילתא נקט. סמ"ע:

חצי. ולא דמי לעידי חזקה שאם ב' עדים העידו על שנה א' וב' על השניה וב' על השלישית דמצטרפין כמש"ל ס"ס ל"ח וס"ס קמ"ה דשם העידו כל כת כל מה דאפשר להם להעיד באותה שנה ועמ"ש עוד ישוב בזה בפרישה עכ"ל הסמ"ע:

לגלויי. נ"ל דאין ע"א נאמן משום דעבידא לגלויי דדוקא בעדות נשים להתיר לעלמא נאמן עד אחד משום כך ועיין באה"ע סי' י"ז סמ"ע:

חוץ מחבלות. ערא"ש ריש סנה': (ליקוט) חוץ מעידי חבלות ע' ריש סנה' ב' ב' ובדין הוא כו' ומשמע דגזילות וחבלות דבעינן מומחין בעינן דרישה וחקירה וכ"כ בתוס' שם ד"ה שלא ועי"ל כו' וא"ת והא כו' ותי' הרא"ש שם דסמכינן אמסקנא דפ' החובל דמילתא דשכיחא כו' וא"כ ה"ה לגזילות רק חבלות ע"ש וכ"כ לעיל סי' א' ס"ג ע"ש (ע"כ): (ליקוט) חוץ מעידי כו' אבל גזילות לא כמסקנא דב"ק פ' החובל שלא הזכיר רק חבלות וערא"ש (ע"כ): (ליקוט) חוץ מחבלות ואף גזילות כמסקנא דרפ"ח דב"ק. הרא"ש ריש סנה' וכ"כ רש"י י"ג ב' ד"ה למודן כו' וה"ה לענין דו"ח כמ"ש תוס' ג' א' ד"ה שלא יועיל כו': (ע"כ)

אע"פ. ר"ל שאין יודעין:

החדש. כולל כל ששה החקירות התלויין בזמן:

ולא המקום. החקירה הז':

ולא המנה. זהו דרישה כמ"ש בס"ב והוא מ"ש במתנ' דסנה' מ"א מכירין אתם כו' וכמ"ש הרמב"ם בפי"ב דלא כרש"י שם:

כיצד אחד. כולל כל החקירות ודרישות באלו ג' כנ"ל:

לא כי. דוקא הלא"ה לא. שם ל"ב: (ליקוט) לא כי אלא כו'. דוקא לא כי אבל בסתמא כשרין דקי"ל כריב"ק כמש"ל וה"ה במקום דמסתמא על זמנים מיוחדים מעידין משא"כ במוכחשין בגוף הדבר דסתמא כמכחישין וראיה ממש"ש נהרדעי כו' כמאן כריב"ק אימור כו' וכי האיך ס"ד לומר דריב"ק אף במכחיש א"כ אמאי א"ר יהודה בבדיקות אף בחקירות נמי אלא בסתם איירי רב יהודה וכיון דבגוף הדבר סתם הוי כמכחיש ואמר כמאן כריב"ק דהתם נמי בסתם כשר אימור דאריב"ק כו' דהתם הוי סתם כאין מכחישין והשתא ניחא לס"ד דמש"ה קא' בבדיקות דאף דכאן הוי כמכחיש אפ"ה כשר (ע"כ):

הא' בירושלים. כ"מ שם ל"א א':

וכן אם אמר. בכ"ז אפי' תובעו שניהם כיון שהוכחשו בדו"ח:

של שמן. אפי' לא אמר לא כי ועסמ"ע וכ"מ שם בגמ': (ליקוט) וכן אם אמר הא' חבית כו'. אע"ג דלא אמר לא כי דסתמא בזמן א' מסהדי וכמ"ש בס"ג וכן אם העידי סתם כו' משא"כ בזמן דסתמא לא מכחשי אהדדי וכמ"ש שם נהרדעי אמרי אפי' הלואות כו' ושם אימור דאריב"ק היכא דלא מכחשי כו' ומשמע אפי' בסתמא ושם חבית של שמן מ' אפי' בסתמא הוי הכחשה וכן מקום סתמא הוי כמו זמן סתמא (ע"כ):

שהמעו' הושחרו. כן מ' שם מרש"י ועב"י. ור"ל דאל"כ ה"ל הכחשה בדרישה:

וזה תובעו. דאל"כ אין כאן אלא ע"א וכמ"ש בס"ז: (ליקוט) וזה תובעו שניהם. טור ולמד מדברי רמ"ה וכמ"ש בס"ז אבל צ"ע דהא כאן אמנה אחד קא מסהדי וכאן הטעם משום דטעי אינשי וכמ"ש בפ"ג דב"ב בין חטי כו' ועבה"ג (ע"כ): (ליקוט) וזה תובעו שניהם. וכ"מ ברש"י שם ד"ה וצירף כו' כריב"ק כו' כדר"י וריב"ק ל"פ עם ת"ק אלא במקום שתובעו שניהם כמ"ש בס"ז אבל אם אומר טעמו של רב יהודה משום דטעי בין מנה שחור ללבן ל"ש בדריב"ק דאפשר שאף ת"ק מודה וכפי' שם בדיוטא ג"כ לאו משום טעותא אלא משום הזמה כמו בא"י בד"נ כמש"ש מ"א ב' וה"ה בהכחשה בד"מ וז"ש הטור והג"ה אם המקומות כו' אבל ריב"ש מפ' שם ג"כ משום דבין דיוטא כו' לא דכירי אינשי והכל משום טעות ולכן א"צ תבע שניהם וכמ"ש בס"ז חזינן כו' וזה דעת ש"ע שהשמיט אלו ב' הגהות (ע"כ): (ליקוט) וזה תובעו כו'. ורי"ו חולק ע"ז וכ"ד המחבר ועב"י ובה"ג (ע"כ):

אם המקומות. כנ"ל:

(ליקוט) והוא תבעו כו'. וכן בדיוטא כו' לפי שיטתו כנ"ל (ע"כ):

ראובן. שם ל"ב:

ויגלגל. הלא"ה אינו נשבע כיון שנצטרפו עד לעד. כתובות פ"ח היכי סמיך כו' ומתו' קו' תוס' דשם ד"ה היכי. דאם נצרף לא תשבע: (ליקוט) ויגלגל כו'. צ"ע הלא"ה משתבע משום דר' חייא קמייתא וכמ"ש בס"ה ועש"ך (ע"כ):

(ליקוט) אבל אם העידו כו' שם ל"א א' לא נחלקו ב"ש וב"ה כו' (ע"כ): (ליקוט) אבל אם כו'. כמש"ש אימור דאריב"ק כו' (ע"כ):

אינו משלם אלא. שבועות מ"ב א' וע"א בהכחשה אינו כלום. שבועות מ"ח א'. יבמות פט"ז סוטה פ"ו ופ"ט:

וכן אם. סנה' ל"ב הודאה אחר הודאה נמי אמנה כו' ושם ל"א א' חבית כו': (ליקוט) וכן אם כו'. י"ל דהא בס"א בהגה כ' כ"מ שנוכל כו' ובס"ז חזינן כו' וכן הקשה ט"ז ונ"ל דאין תולין ומיישבין אלא בדבר המצוי וכמ"ש בס"א דבהכחישו בזמן צ"ל לא כי אבל בסתם אמרי' דאין מכחישין זא"ז ובחבית יין ושמן אפי' בסתם דנין כמכחישין וכמו שמוכח מגמ' שם דאמר אימור כו' והטעם דכל בשני זמנים הדבר מצוי ששני הלואות נינהו אבל בחבית כו' הדבר שקול ולכן דנין להקל וז"ש שם מ"ש הלואה אחר כו' הודאה אחר הודאה נמי כו' וערש"י שם ד"ה הודאה אחר כו' דשמא כו' וז"ש בפסחים י"ב א' ומה אלו דייקינן כו' אלא כו' ואפ"ה תלינן דטעו ולא אמרי' דלא טעו אלא שמכחישין והטעם דהטעות מצויה משא"כ בפי' דבריהם בתחלת שעה או בסופה הדבר שקול והס' שכ' דברוב תלינן אבל בשקול לא גמ' ערוכה היא בסנה' ס"ט א' א"ל ובד"נ לא אזלי' כו' נימא הני דוקא כו' ורובא דאינשי כו' הא שקול לא ובזה מתי' קו' תוס' שם מ"א ב' ד"ה שזה כו' ובלא"ה דברי תוס' שם צ"ע דאכתי א' אומר בשתי שעות וא' אומר בשלשה מא"ל וצ"ל דתוס' ס"ל לטעות בעיבורו של חדש רחוק אם לא דכוונו באיזה יום ע"ש (ע"כ):

הוחזק כפרן. ר"ל חשוד מדין כופר בפקדון. ב"מ ה' ח' וא"צ כאן למ"ש שם ע"ב כגון דאתי סהדי כו' כיון שאין כאן חפץ מבורר רק שוה כסף. תשו' הרח"ש:

לאותו ממון. ל"ד:

ומשלם. ע"י שבועות תובע: (ליקוט) הוחזק כפרן כו' ומשלם ק"ק ע"י שבועת שכנגדו כמ"ש בריש ב"מ גבי ההוא רעיא (ע"כ):

וכן דיני עדות. ירו' ריש פ"א דסוטה: (ליקוט) וכן כו'. ירו' ריש סוטה נסתרה בעד אחד בשחרית ובע"א בין הערביים זה היה מעשה ושאל ר"א בן תדאי לחכמים אם זה ייחוד ואמרו אין מקבלין עדות אא"כ ראו שניהם כאחד ריב"ק אומר אפי' ראו שניהם זא"ז וקי"ל כריב"ק כנ"ל (ע"כ): (ליקוט) וכן דיני כו'. עמ"ש בא"ע סי"א סס"א בהג"ה (ע"כ):

(ליקוט) הא כו' כנ"ל אימור דאריב"ק כו' וכ"ש שהבע"ד מכחישו דהודאת בע"ד כמאה עדים ועב"ב קכ"ח ב' (ע"כ): (ליקוט) הא דהלואה כו'. כן ל' הרא"ש בשם הרמ"ה שם וכ"כ בנ"י שם דוקא בהלואה אחר הלואה והודאה דלא כהטור שלא חילק (ע"כ):

(ליקוט) הא ודאי חד כו'. עפ"ג דב"ב ל"ב תוס' ד"ה עביד כו' (ע"כ):

(ליקוט) דהוי כהודאה כו' משום שאינו תובעו אלא אחד ועסמ"ע ס"ק כ"א וכמ"ש בגמ' לרב הודאה כו' (ע"כ):

(ליקוט) ולא יוכל המלוה. כתובות פ"ה א' שבועות מ"ב א' (ע"כ): (ליקוט) ולא יוכל כו'. ע"ל סי' כ"ח סס"ב בהג"ה (ע"כ):

(ליקוט) בד"מ כו'. שם לזה הוצרכתי כו' וכיון דקי"ל כריב"ק כ"ש כה"ג (ע"כ):

(ליקוט) ואם אמר כו'. ער"ס כ"א (ע"כ):

אבל אחרים. ב"ב מ"ם א' קיום שטרות כו' וע"ש רשב"ם ותוס' ד"ה קיום: (ליקוט) אבל אחרים כו'. שלכן קיום שטרות בג' כמ"ש רשב"ם בב"ב מ"ם א' ותוס' בכתובות כ"א ב' ד"ה וש"מ כו' (ע"כ):

(ליקוט) כיצד באו כו'. ב"ק ע' ב' ב"ב כ"ו ב' סנהדרין ל' ב' (ע"כ):

(ליקוט) אפילו העידו שנים כו'. ב"ק שם ב"ב שם (ע"כ):

(ליקוט) אבל אם העיד כו'. שהוא דבר שלם וכריב"ק כנ"ל (ע"כ): (ליקוט) אבל אם כו'. סנהדרין שם (ע"כ):

עדות בידיעה שבועות ל"ג ב':

בסי' צ'. ס"ו ע"ש:

אין חילוק. דע"א נאמן באשה דהקילו בה משום דעבידא לגלויי כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מ"ה גרושין סל"ג וכמ"ש ביבמות קי"ו ב' ואע"ג דשם איבעיא להו פי' בשם תוס' דאיבעיא להו איזה טעם עיקר ומ"מ ודאי עביד לאיגלויי. ואמרו שם קיז א' שאין האחין כו' ובכתובות ק"ז א' כששמעה בו שמת בע"א כו' בניו כו' וא"ל דמיירי בקול בעלמא דא"כ אפי' בב' עדים ועריב"ש: (ליקוט) אין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דבדבר איסור ע"א נאמן במילתא דעבידא לגלויי כמ"ש בפ"ב דר"ה כ"ב ב' כאן אין חילוק מדאיבעיא להו ביבמות קט"ז ב' ולא פשיט ממתני' שאין האחים נכנסין על פיה (ע"כ):