השוכר בהמה לרכוב עליה כמה יטעון - שולחן ערוך חושן משפט סימן ש״ח

ויש חולקין. כ' בד"מ דהיינו תשוב' הרא"ש דלקמן סי' ש"ט סעיף ג' וריב"א במרדכי ולפ"ז ק"ק אמאי סתם הרב לקמן כהמחבר אבל נראה לחלק דשאני התם כיון שהזכיר המשכיר שיחזיר למחר אם כן ה"ל למידק דיודע בבהמתו וכן י"ל דמיירי ריב"א במרדכי שאמר המשכיר אני משכירה לך שירכוב עליה ישראל משא"כ הכא ששכרה איש סתם ואה"נ אלו שכרה סתם והמשכיר א"ל בפי' אני משכירה לרכוב עליה איש חייב וחילוק זה הוא בתלמידי רשב"א מביאם ב"י בס"ס זה והסכים עמהם ומביאו בד"מ ובסמ"ע לקמן ס"ק י"א בסתם וגם בלא"ה ל"ד לריב"א דכיון דסתם עכו"ם אינו חס על ממונו של ישראל הוי פשיעה גמורה ודוק:

מרכיב עליה כל אשה כו'. כ' הטור בשם הרמ"ה דוקא שכרה לאשה סתמא אבל לאשה זו א"י לשנות לאשה אחרת וכן למשא זה א"י לשנות למשא אחרת אפי' אינו כבד ממנו וי"א שיכול לשנותו אם אינו כבד ממנו וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכ"כ ר"י פרק האומנין בשם מפרשים וכן כ' הרב המגיד בשם רמב"ן ורשב"א גבי יין זה כהי"א ומביאם ב"י לקמן סי' שי"א ס"ד וכ"כ הע"ש והסמ"ע שם סתם וכן עיקר:

כל אשה כו'. ודוקא כשהשוכר או הבעלים הולכים עמם דאם לא כן אפילו מכבד לקל לא ישנ' שאין השוכר רשאי להשכיר כן כ' הטור בשם הרמ"ה ונראה דאם הוא אחד מבני ביתו יכול לשנות אפילו אינו הולך עמה דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ודוק:

לא ירכיב עליה אשה. שהיא כבידה:

וה"ה לעכו"ם. דסתם עכו"ם אינו מקפיד על ממונו של ישראל:

אינו חייב לשלם כיון דבהמה עומדת לרכוב עליה ג"כ אשה אע"ג דזה השוכר א"ל שירכיב עליה איש מ"מ לאו פשיעה מיקרי דאם א"ל לרכוב אשה היה ג"כ משכירה לו אלא שהיה צריך להוסיף מה בשכירתו גם זה יוסיף בשכירות ופטור מאונסין:

ואפילו מעוברת ומניקה. פי' אפילו תרוייהו אית בה שהיא מעוברת וג"כ מניקה וולדה עמה והטעם כיון דא"ל אשה סתם כל אשה בכלל ולד המניקה נגררת אחריה כן מפורש שם בגמ' (סוף דף ע"ט) ע"ש:

יש לו להניח כו'. פי' אפי' במקום שמצוי לקנות בכל מלון צורך מזונותיו לפי שאין דרך כו':

כסותו ולגינו. כ"כ ג"כ בטור ושם בפרישה כתבתי די"ג כסתו בלא וי"ו ופרשוהו מל' כר וכסת וקמ"ל דכסת ששוכב עליה מניח עליה דאי בגדיו הוא פשיטא:

יתר ע"ז כו'. פי' אם בא להניח עליה שאר דברים ועמ"ש עוד מזה בפרישה:

שעורי' ותבן ומזונות. פי' שעורים ותבן לבהמתו ומזונות לעצמו:

אם אין שם מאין יקנה. ל' הטור אינו כן אלא ז"ל ואם אינו מצוי לקנות בכל מלון ומלון כו' וכתבתי דמשמעותו הוא דבעי' שיהא מצוי בכל מלון ומלון הא אם אין מצוי בכל מלון אף שבקצתן יש מניח עליו:

ק"ק ליטרין של שעורים. פי' השעורים קלים מהחיטין וכשמניח עליה שעורים כמשקל החיטין יתוסף המדה והוא עושה נפח והוא כבד לבהמה אע"פ שאין במשקלו יותר וכן מפורש בגמ' (דף פ"ד ע"ב) שי"ו סאין שעורין עולין במשקל ט"ו סאין חיטין ואם שכרו לט"ו סאין חטין שהוא נקרא לתך בל' הגמ' והניח עליה ט"ז סאין שעורין ומתה הבהמה חייב באונסין מטעם שכתבתי דאע"ג דבמשקל הן שוין מ"מ סאה הנוספת בשעורין עושה נפח ואותו נפח קשה לבהמה וכן הוא מפורש בטור סוף סי' זה:

לשאת עליה משקל ידוע כו' חייב. פי' אע"פ ששאר בהמות נושאות במשא זו שהניח עליה השוכר ויותר מ"מ כיון דמשכיר זה קצב עמו כמה יתן עליה ואע"פ שלא הזהירו לו' אם תניח עליה יותר תחייב באונסין מ"מ אמרי' שבקי היה בבהמתו שלא תוכל לשאת יותר מזה ולא ה"ל לעבור על דעתו והיינו דוקא אם המשכיר קצב עמו שיעור הטעינ' אבל אם בא אל המשכיר וא"ל השכיר לי בהמתך ואשא עליה למקום פ' כך וכך סאין בזה אמרי' דאפי' אם הוסיף השוכר חלק א' מל' או יותר ממה שפרט לו השוכר אם שאר הבהמות נושאי' כשיעור זה שהטעין עליה גם שוכר זה פטור מאונסין אלא שחייב ליתן שכר ג"כ מהתוספ' דאין כאן גילוי דעת מהמשכיר דאין בהמתו יכולה לשאת יותר משאר בהמות וכמ"ש לעיל בר"ס זה בשוכר להביא איש והביא עליה אשה ע"ש:

הכתף שהוסיף כו'. פי' אם שכר אדם פועל אחד לשא' לו משא בכתף למקום פ' והטעינו חלק א' מל' יותר ממה שרגיל להטעין בפעם אחד והפועל סבר שהטעינו כפי המנהג ומ"ש שהוסיף על משאו קב אחד הוא ע"פ הברייתא שם (דף ס' ריש ע"ב) ופירש"י שם דשיעור משא כתף בימיהן הוא ל' קבין וממילא התוספת לחייב עליו באונסין הוא קא ומפורש שם בגמ' דחכמי' שיעורו בכל דבר דהיינו בכתף ובחמו' ובגמל ובספינ' לחייב באונסין בהוספה אחד מל' שלא מדעת הנשכר ומינה יש ללמוד לכל זמן וזמן דאם יוסיף השוכר חלק אחד מל' כפי המנהג להטעין שחייב באונסין:

והרי הוא מרגיש בכובד המשא. פי' וה"ל להשליכו כשראה שהיא כבידה עליו ומדלא השליכה ידע ומחיל מ"מ חייב השוכר דאמרינן דפועל זה כיון דלא ידע שהטעינו יותר משיעורו אף שהרגיש שהיא כבידה עליו סבר מכדי אני רגיל לישא משא כזה מה יום מיומים ודאי חולשא לפי שעה באה עלי ויעבור ממני מיד ומ"ה לא השליך המשא מעליו וביני ביני הוזק מהמשא מ"ה חייב עליה השוכר:

דתנאי ב"ד הוא כו'. פי' כל שפגע בו היזק פתאום התנה ב"ד שרשות בידו ליקח כליו של חבירו ולהציל את שלו ונותן לחבירו שכר הכלי וכל כיוצא בזה וע"ל סי' רס"ד ורס"ה פרטי דינין אלו וק"ק דסתם מור"ם וכ' דמותר ליקחו ושם בסי' רס"ד ס"ה כ' שיש חולקים עליו וגם בש"ס ס"ס רע"ד כ' דיש חולקים בדבר. ודעת החולקים המה הרי"ף והרמב"ם הביאם הטור בס"ס רע"ד ע"ש וצ"ל דס"ל למור"ם שגם החולקים ל"פ אלא לאפוקי מדעת שכנגדם הוא הרא"ש וסייעתו דס"ל דבעל היין ") חייב לשפוך יינו בע"כ אבל אם אין בעל היין כאן וגילה דעתו דלא ניחא ליה בזה אפשר דהחולקים מודים דמותר לבעל הדבש לשפוך יינו של חבירו אדעתא לשלם לו ומור"ם לא כ' כאן כן אלא דלא נקרא גזלן מה"ט דאמרי' שמא אם היה כאן לא הוי ניחא ליה בכך כדי להציל לחבירו:

(ס"א ויש חולקין) נראה דכן קי"ל וכן משמע פסק המחבר בס"ה בהוסיף עליו חלק על קצבתו:

(ס"ב מעוברת ומניקה) כ' רבינו בשם הרמ"ה דאם אמר לאשה זו אין יכול לשנות כלל אפי' למשוי כזה ואפי' הבעלים עמה ואם לא אמר לאשה זו אלא האשה שאמרה השכיר לי בהמתך יכולה לשנות למשוי כזה ואם אין הבעלים או השוכר עמה אלא נותנן לאחר אפי' לשינוי קל יותר אסור שאין השוכר כו' ומש"כ ורוצה לומר שהשוכר כו' קאי אחלוקה דלאשה זו וע"ד שכתב רבינו בסי' רי"א שב"א ס"ג ג' דברים אלו עצמן בשם הרמ"ה ובזה מתיישב תמיהת ב"י:

(ס"ז הכתף) בגמ' פרכינן הא בר דעת הוא לשדי' אם איתא דלא מצי בי' ומשני אביי בשחבטו לאלתר רבא א' נ"מ לאגר' יתירא דצריך ליתן לו רבי אשי א' סבר חולשא הוא דנקט ליה וכת' רבינו וקי"ל כוותי' לאפוקי מדרבא כו' פי' דאביי פשיט' דלא קי"ל כוותי' דאיהו ס"ל דאינו חייב אלא בחבטו לאלתר דוקא ואפי' רבא לא ס"ל כותיה דאיהו ס"ל בעי לשלומי יותר אף בלא הגיע לו נזק אלא דאין עליו חיוב רק אם הגיע לו נזק והוא נשאו ונ"ל דזה מיירי דוק' בשכרו סתם ושיעורו סתם ל' קבין בזה אמרינן דאם לא הגיע לו נזק ונשא עם התוספות א"צ כהוסיף לו שכר דהא חזינן דמשא זה ראוי לו אבל אם שכרו לשיעו' ידוע והוסיף לו למשאוי חלק למ"ד חייב להוסיף לו שכר אף אם לא הגיע לו נזק דלא שייך כאן לו' היה לו להשליכו דבאמת יש לו כח להוליך זה הסך אלא שלא רצה להטריח עצמו בשיעו' הקצוב והטיעוהו שסבר שלא הוסיף וכן במקום שיש שיעור ידוע למשא אדם חייב ג"כ לשלם כל התוספת אם הוא חלק למ"ד דמ"ש מההיא דס"פ (דס"ה) דנותן לו שכר התוספו' דכל שיש שיעו' ידוע הוה כאלו פי' אותו שיעור ואע"פ שיכול לשאת אותו מ"מ למה ירויח זה בכוחו של חבירו ע"כ נראה דצריך לשלם כל התוס' ומ"ה נקט רבינו שיעו' משאוי אדם כו' כנלע"ד פשוט:

אשה. שהיא כבידה. ולא עובד כוכבים דמן הסתם אינו מקפיד על ממונו של ישראל. סמ"ע:

עבר. כיון דבהמה עומדת לרכוב עליה אשה ג"כ אע"ג דשוכר זה א"ל שירכיב עליה איש מ"מ לאו פשיעה מקרי דאם א"ל להרכיב אשה היה ג"כ משכירה אלא שהיה צריך להוסיף לו בשכירתו גם זה יוסיף בשכירות ופטור מאונסין. שם:

חולקין. כתב בד"מ דהוא תשובת הרא"ש דלקמן סי' ש"ט סעיף ג' וריב"א במרדכי ולפ"ז ק"ק אמאי סתם הרמ"א שם כהמחבר אבל נראה לחלק דשאני התם כיון שהזכיר המשכיר שיחזיר למחר א"כ ה"ל למידק דיודע בבהמתו וכן י"ל דמיירי הריב"א במרדכי שאמר המשכיר אני משכירה לך שירכוב עליה ישראל משא"כ הכא ששכרה איש סתם ואה"נ אילו א"ל המשכיר בפירוש אני משכירה לרכוב עליה איש חייב וחילוק זה הוא בתלמידי רשב"א מביאם ב"י בס"ס זה והסכים עמהם ומביאו בד"מ ובסמ"ע לקמן בסתם. ש"ך:

גדולה. כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא אם שכרה לאשה סתמא אבל לאשה זו א"י לשנות לאשה אחרת וכן למשא זה א"י לשנות למשא אחר אפי' אינו כבד ממנו וי"א שיכול לשנותו אם אינו כבד ממנו וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכ"כ נ"י פרק האומנין בשם המפרשים וכ"כ הה"מ בשם רמב"ן ורשב"א גבי יין זה כהי"א ומביאם ב"י בסי' שי"א ס"ד וכ"כ הע"ש והסמ"ע שם סתם וכן עיקר וכל זה כשהשוכר או הבעלים הולכים עמה דאל"כ אפילו מכבד לקל לא ישנה שאין השוכר רשאי להשכיר כ"כ הטור בשם הרמ"ה ונראה דאם הוא אחד מבני ביתו יכול לשנות אפילו אינו הולך עמו דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ודוק. שם:

כסותו. כ"כ ג"כ בטור וי"ג כסתו ופרשוהו מלשון כר וכסת וקמ"ל דכסת ששוכב עליה מניח עליה דאי בגדיו פשיטא. סמ"ע:

קב. הוא ע"פ הבריית' בש"ס שם דחז"ל שיערו בכל דבר ר"ל בכתף וחמור וגמל וספינה לחייב באונסין בהוספה אחד מל' שלא מדעת הנשכר ומינה יש ללמוד לכל זמן וזמן דאם יוסיף השוכר חלק אחד משלשים כפי המנהג להטעין שחייב באונסין. שם:

מרגיש. פירוש וה"ל להשליכו כשראה שהוא כבד עליו ומדלא השליכו ידע ומחיל מ"מ חייב השוכר דאמרינן דפועל זה כיון דלא ידע שהטעינו יותר משיעורו אף שהרגיש שכבד עליו סבר מכדי אני רגיל לישא משא כזה מה יום מיומים ודאי חולשא לפי שעה באה עלי ותעבור ממני מיד ולכן לא השליך המשא מעליו ובתוך כך הוזק מהמשא מש"ה חייב עליה השוכר. שם:

דתנאי. פירוש כל שפגע בו היזק פתאום תנאי ב"ד הוא שהרשות בידו ליקח כליו של חבירו ולהציל את שלו ונותן לחבירו שכר הכלי. וכל כיוצא בזה וע"ל סי' רס"ד ורס"ה פרטי דינים אלו וק"ק דסתם הרמ"א כאן דמותר ליקחו ובסי' רס"ד ס"ה כתב דיש חולקין וגם בס"ס רע"ד כתב די"ח בדבר והם הרי"ף והרמב"ם הביאם הטור שם וצ"ל דס"ל להרמ"א דגם החולקים ל"פ אלא לאפוקי מדעת הרא"ש וסייעתו דס"ל דבעל היין חייב לשפוך יינו בע"כ אבל אם אין בעל היין כאן לגלות דעתו דלא ניחא ליה בזה אפשר דהחולקים מודים דמותר לבעל הדבש לשפוך יינו של חבירו אדעתא לשלם לו ומה"ט כתב הרמ"א כאן דלא נקרא גזלן כו'. שם:

וה"ה לעכו"ם. דגרע מאשה דאינו מקפיד על ממונו של ישראל. שם:

וי"ח. כמ"ש בס"ה וס' ראשונה הוא דעת הרשב"א וכדעת הרמב"ן שחלק שם על הרמב"ם ופוטר שם אפי' הוסיף הרבה רק עד כדי משוי כל החמור ומ"ש ואם הוסיף חייב שהוסיף יותר ממה שדרכה לישא ועבמ"מ שם:

ולכ"ע כו'. עתוס' שם סד"ה דפרקיה. א"נ לאש לא כו' ועס"ה אבל כו' עמש"ש:

השוכר כו'. ממש"ש להביא לתך כו' מכלל דרישא לא מיירי בלתך וכ"מ מדקאמר סתמא להביא כו' מ' בכל משקל שהתנה עמו וכ"מ רבא שהנפחא של שעורים הוא כמו תוספת א' משלשים של חטים ועסי' ש"ט ס"ג דכן ס"ל להרא"ש שם אבל דעת רש"י ותוס' והרמב"ן וש"פ דאינו חייב אלא בהוסיף על משאה שיכולה לישא וכפשטא דמתני' דלה"ק לתך במתני' ועס"א:

אבל נותן כו'. דלית הלכתא כרבא שם ב' דאמר ל"צ כו'. הרא"ש שם:

הלוקח כו'. כמ"ש בב"ק צ"ז א' וע"ל סי' שס"ג ם"ה:

ומיהו כו'. דאז ירד בתורת גזל וכמש"ש:

דתנאי כו'. כס' הראשונה שם כסי' רס"ד וסי' רע"ד ועסמ"ע: