דיני השוכר וחיובו ופטורו ואם - שולחן ערוך חושן משפט סימן ש״ז

פושע הוא וחייב לשלם כל ההיזק. ל"ד אלא גרע מפשיעה דגירי דיליה הוא והוי כמזיק בידים דאל"כ הא בקרקעות ובית אפי' פושע פטור כדלעיל סי' ש"א ולפ"ז הא דקאמר שכר בית משמעון ל"ד אלא ה"ה אחר שאינו שוכר אלא דאשמועינן אפי' שכר דמסתמא שכרו לעשות בו מה שירצה חייב והשתא א"ש מ"ש בסמ"ע ס"ק ג' דל"ד לפורץ גדר. ע' בתשובות רשד"ם סי' רס"ו ושע"א ושע"ב ודוק:

והשאיל' לאחר. פי' אם עבר על ציווי חכמים והשאילה לאחר עכ"ל סמ"ע ולחנם דחק אלא מיירי בשנתן לו רשות להשאיל כשירצה והכי איתא בש"ס עיין בירושל' פ"ק דקידושין מדינים אלו:

תחזור לבעלי' הראשונים. ובטור מסיים וכתב ז"ל ואפי' אם המשכיר יודע שמתה כדרכ' ומביאו בסמ"ע ס"ק ו' וכ"פ הנ"י ות"ר והמ"מ ספ"א מהלכו' שכירות והכי מוכח דעת הרי"ף ורמב"ם שהשמיטו הך דפעמים שבעלי' משלמין כמה פרות לשוכר ומסתמ' כי מתה ברשותו יודע שמתה כדרכו וגם הרא"ש לא כתב דנ"מ אלא כשאמר יהא דינך עם השואל כו' ע"ש וכ"כ ר"י נ"ל ח"ג וכן עיקר ודלא כהתוס' וכ"פ הב"ח:

ישלם השואל לשוכר כו'. והשוכר פטור לשלם למשכיר כיון שמתה כדרכו כשידוע בעדים או ישבע שמתה כדרכה והוא הדין אם השאילו השוכר להמשכיר עצמו ומתה כדרכה אצל המשכיר חייב המשכיר לשלם לו ולהעמיד לו אחרת כל ימי השכירו' כשא"ל יהא דינך עם השואל כו' ובין ששאל ממנו כמה פעמים ושכר ממנו כמה פעמים הדין כן כגון שהשכיר' לו לק' יום וחזר ושאלה ממנו לצ' יום וחזר והשכירה לו לפ' יום וחזר ושאלה ממנו לע' יום ומתה כדרכה משלם פרה א' לשוכר ומחויב להעמיד לו א' לעשות בה ך' יום הכי אמרינן בש"ס ופירש"י סוף דף ל"ה וכתב הרא"ש דנ"מ לרבי יוסי היכא דא"ל יהא דינך עם השואל כו' וכ"כ ר"י נ"ל ח"ג:

והסברא הראשונה נראה עיקר. עיין בסמ"ע ס"ק י' עד וחלקתי בדרישה דבסי' ש"ם דאיירי בנכחש הבשר מאיליו שאני וכו' ע"ש ואינו נכון דמה בכך ס"ס הכא והכא שבת הוא והכי מוכח באשר"י פ' השואל ומרדכי פ' החובל דכתבו דלדברי הפוטרים צריך לו' הא דאמרינן בהשואל כחש בשר מחמת מלאכה פטור היינו בהכחשה דלא הדרא דאל"כ אפי' שלא מחמת מלאכה נמי עכ"ד ואם איתא הלא לדברי המחייבים נמי צ"ל כן ודוק (וכן מצאתי בר' ירוחם נ"ג ח"ג להדיא דכי היכי דפליגי בנולד בה מכה פליגי בכחש א"ו יפה כוון מור"מ בד"מ בזה דדעת הטור סי' ש"ם להכריע כסברא הראשונה וכן משמע להדיא ברמזים שחבר הטור פ' השואל וכ"כ מהרש"ל פ' החובל סי' י"ד והב"י והב"ח לקמן סי' ש"ם שכן דעת הטור אך מ"ש בד"מ שבמרדכי פ' החובל כת' שכן הסכים מהר"מ הוא תמוה דאדרב' דעת מהר"מ שם כדעת מה"ר חיים דחייב וצ"ע לדינא דכבר ידוע שקש' לחלוק על דברי מהר"מ וכן הכריע מהרש"ל שם סי' כ"ב הלכה למעשה דחייב וכן כ' בפסקי תוספות פ' השולח סי' קע"ג סתמא דחייב ע"כ נראה דהוי ספיקא דדינא והממע"ה ובפרט שהתוספות והרא"ש ור"י לא הכריעו ולא כהרב והע"ש שכתבו שהסברא הראשונה נראה עיקר וכתב עוד מהרש"ל סי' כ"ב מיהו שבת בלא נזק כגון שסגרה בחדר שאינה יכולה לעשות מלאכה פטור וכמ"ש המרדכי ריש הגוזל קמא וע"ש:

דינו כש"ש כו' ואע"ג דיהיב ליה שכר פעולתו מ"מ בהנאתו שנהנה ממנה נעשה ש"ש ואי לאו דיהיב שכר ה"ל חייב באונסין כשואל:

עד שימשוך כו' ל' הגמ' כדרך שתקנו משיכ' בלקוחו' כך תקנו בשומרין ומפרשו הרמב"ם דקאי אחזרת המשכיר או השוכר וגם אאחריות השמיר' שאינו מתחייב עליה עד שעשה השוכ' וה"ה שאר שומרים משיכה ומאז חייב בכל חד כדינו והתו' וסייעתו ס"ל דלא קאי אאחריו' השמיר' דאשמיר' חייב מיד משסילק הבעל נפשו ע"י הבטח' השומר שהבטיחו לשמו' כל חד כדינו ובזה נתבאר טעם מחלוקת שני הדיעות שכ' המחבר ועד"ר:

פושע הוא וחייב כו'. דכיון דידע שהכתלי' רעועים והתרה בו ה"ל לסלקו ול"ד לפורץ גדר בפני בהמת חבירו ונאבדה הבהמה דפטור מדיני אדם דשם ההיזק בא לו ממילא מה שאין כן כאן דההיזק נעשה מתבואתו דהוה כידו והזיק בגירי' דיליה:

אין השוכר כו'. ל' הטור כל דיני ש"ש בשבועותיו ובתשלומין ובענין קניית הכפל נוהגין גם כן בשוכר וכשם שאין הש"ש רשאי למסו' לאחר כך השוכר אין רשאי ואם השכיר לאחר חייב אפילו באונסין אא"כ יש לשני ראיה שיפטור בה הראשון פי' צריך ראיה שלא שינה בה לעשות בה דבר שלא השכיר' להכי ואין השני נאמן בשבוע' ע"ז אבל הראשון נאמן בשבוע' לו' ראיתי שלא שינה בה השני ונפטר ומ"ש דחייב אפילו באונסין י"ל אפילו יש עדים שנאנס' ביד השני כל שאין עדים דלא שינה אמרינן דשינה וה"ל כשלח בה יד (שאע"ג דלא חשדינן ליה מסתמ' בשולח יד כמ"ש הט"ו בסי' רצ"ד מ"מ בפשע בה או שינה בה דמחמתו מתה חיישינן דקמא ברשותי' להתחייב באונסין כמ"ש בסי' רצ"א ובכמה מקומות לעיל ומ"ש המחבר דינו כש"ש שמסר לשומר אחר נקט ש"ש דבו שייך לומר דאם מיעט בשמירתו דהיינו שנתנו לשומר חנם חייב אף שהי' רגיל הבע"ה למסור הפקדון ליד זה הש"ח שמסרו האי משא"כ בש"ח שמסרו לש"ח וכמ"ש הטור והמחבר שם בסי' רצ"א סכ"ז ע"ש:

והשאיל' לאחר. פי' אם עבר על ציווי חכמים והשאיל' לאחר:

תחזיר לבעלים כו' דאע"ג דהשוכר פטור באונסין דמתה כדרכ' מ"מ איך יסחר השוכר וישתכר בפרתו של בעלים ובטור מסיים בזה וכתב ז"ל ואפי' אם המשכיר יודע שמתה כדרכה ועפ"ר:

ויהי' דיני עמך כו'. קמ"ל בזה דלא אמרינן דכוונתו היה בזה במה דיהי' דינך עם השואל יהי' דיני עמך שתצטרך לחזור ליתן לי מה שתקבל ממנו:

ואין שבת בבהמ'. דג' דברים צער שבת ובשת דחייבים בחבלת אדם אין מחייבין בבהמ' כ"א ברביעי שהוא נזק:

ויש מחייבין. ל' הטור דדוקא באדם לא מחשבינן מכח שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאינו עומד למכור הלכך לא אפחת ליה מכספי' אבל בהמה שכל שעה עומדת למכור ואם בא למוכר' ודאי תשוה פחות מחמת מכה זו חשיב נזק וחייב ע"כ:

והסבר' ראשונ' נ' עיקר נ' דפסק כן משום דהטור בעצמו סתם וכתב בר"ס ש"ם בנכחש בשר בהמה וסופו לחזור דפטור ממנו השואל וס"ל דחדא באידך תליא וכן פסק המחבר בש"ע שם גם מור"ם ז"ל כתב כן וכמ"ש בדרישה ושם כתבתי דל"נ לענ"ד לו' כן מאחר שכ' הטור כאן דעת המחייבין לבסוף ואיך יסתם בר"ס ש"ם לפסוק דפטור בכהאי גוונא וחלקתי בדריש' דבסי' ש"ם דאיירי בנכחש הבא מאליו שאני ואע"ג דשם בדשואל איירי דחייב אפי' באונסין ובהיזק דאתיא מאיליו מ"מ בכה"ג דחוזר לבריאותו לא מקרי אלא שבת דפטור בבהמה:

שכר. ואע"ג דיהיב ליה שכר פעולתו מ"מ בהנאתו שנהנה ממנה נעשה שומר שכר ואי לאו דיהיב ליה שכר היה חייב באונסין כשואל. סמ"ע:

פושע. ל"ד אלא גרע מפשיעה דגירי דיליה הוא והוי כמזיק בידים דאל"כ הא בקרקעות ובית אפילו פושע פטור כמ"ש בסי' ש"א ולפ"ז הא דקאמר שכר בית כו' ל"ד אלא ה"ה אחר שאינו שוכר אלא דאשמועינן אפילו שכר דמסתמא שכרו לעשות בו מה שירצה חייב והשתא א"ש מ"ש בסמ"ע דל"ד לפורץ גדר בפני בהמת חבירו דפטור מדיני אדם דשם ההיזק בא לו ממילא משא"כ כאן דההיזק נעשה מתבואתו דהוי כידו וגירי דיליה עיין בתשובת רשד"ם סי' רס"ו וסי' שע"א ושע"ב. ש"ך:

והשאילה. פירוש אם עבר על ציווי חכמים והשאילה לאחר כ"כ הסמ"ע ולחנם דחק אלא מיירי כשנתן לו רשות להשאיל כשירצה והכי איתא בש"ס עיין בירושלמי פ"ק דקידושין מדינים אלו. שם:

הראשונים. ואפילו יודע המשכיר כו' וכ"פ הנ"י ותלמידי רשב"א והמ"מ ספ"א דשכירות והכי מוכח דעת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הך דפעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר ומסתמא כי מתה ברשותו יודע שמתה כדרכה וגם הרא"ש לא כתב דנ"מ אלא כשאמר יהא דינך עם השואל כו' ע"ש וכ"כ ר"י בן לב ח"ג וכן עיקר ודלא כתוספות וכ"פ הב"ח. שם:

לשוכר. והשוכר פטור לשלם למשכיר כיון שמתה כדרכה אם ידוע בעדים או שישבע וה"ה אם השאילה השוכר למשכיר עצמו ומתה כדרכה אצל המשכיר חייב המשכיר לשלם לו ולהעמיד לו אחרת כל ימי השכירות ובין ששאל ממנו כמה פעמים ושכר ממנו כמה פעמים הדין כן כגון שהשכיר לו לק' יום וחזר ושאלה ממנו לצ' יום וחזר והשכירה לו לפ' יום וחזר ושאלה ממנו לע' יום ומתה כדרכה משלם פרה אחת לשוכר ומחויב להעמיד לו אחת לעשות בה כ' יום הכי אמרינן בש"ס דף ל"ה ובפרש"י שם וכתב הרא"ש דנ"מ לרבי יוסי היכא דא"ל יהא דינך עם השואל כו'. שם:

שבת. דמן ד' דברים שחייבים בחבלת אדם אין חייבין בבהמה כי אם בנזק לבד. סמ"ע:

עיקר. נראה דפסק כן משום דהטור בעצמו סתם בר"ס ש"מ בנכחש בשר בהמה וסופו לחזור דפטור ממנו השואל וס"ל דחדא באידך תליא וכ"פ המחבר שם בס"ב גם הרמ"א כ"כ אבל לא נראה לע"ד דמאחר שכתב הטור כאן דעת המחייבין לבסוף איך יסתום בר"ס ש"מ דפטור בכה"ג ונ"ל לחלק דשאני התם דאיירי בנכחש הבשר מאליו ואע"ג דשם בשואל איירי דחייב אפילו באונסין בהיזק דאתיא מאליו מ"מ בכה"ג דחוזר לבריאותו לא מקרי אלא שבת דפטור בבהמה עכ"ל הסמ"ע וכתב ש"ך דזה אינו נכון דמה בכך ס"ס הכא והכא שבת הוא והכי מוכח בהרא"ש פרק השואל ובמרדכי פרק החובל דכתבו דלדברי הפוטרים צ"ל הא דאמרינן כחש בשר מחמת מלאכה פטור היינו דהכחשה דלא הדרא כו' ואם איתא הלא לדברי המחייבים נמי צ"ל כן וכן מצאתי ברבינו ירוחם להדיא דכי היכי דפליגי בנולד בה מכה פליגי בכחש אלא ודאי יפה כוון הד"מ בזה דדעת הטור בסי' ש"מ להכריע כסברא הראשונה וכן משמע להדיא ברמזים פרק השואל אך מ"ש בד"מ שבמרדכי שם כתב שכן הסכים מהר"מ הוא תמוה דאדרבה דעת מהר"מ שם דחייב וצ"ע לדינא דכבר ידוע שקשה לחלוק על דברי מהר"מ וכן הכריע מהרש"ל הלכה למעשה דחייב וכ"כ בפסקי תוספות פרק השולח סתמא דחייב ע"כ נראה דהוי ספיקא דדינא והמע"ה ובפרט שהתוספות והרא"ש ור"י לא הכריעו. ולא כהרמ"א וע"ש שכתבו דסברא הראשונה נראה עיקר וכתב עוד מהרש"ל מיהו שבת בלא נזק כגון שסגרה בחדר שא"י לעשות מלאכה וכמ"ש המרדכי ריש הגוזל קמא וע"ש עכ"ל:

השוכר כו'. עתוס' דב"ק נ"ז ב' ד"ה סברוה כו':

בהמה כו'. ר"ל ואע"ג דלא כתיב אלא בהמה וע' טור ר"ס רצא וראיה מדתנן ברפ"ג המפקיד בהמה כו': (ליקוט) בהמה או כלים. לשון התוספתא פ"ח איזהו שוכר שכר ממנו בהמה או כלים איזהו נושא שכר שכרו לשמור לו את הבהמה שכרו לשמור לו את הכלים (ע"כ):

יכולין כו' ויש כו'. ע"ל סי' רצא ס"ה:

ראובן כו'. כמ"ש בפ"ב דב"ב כ' ב' ואם הזיק כו' אע"פ שהרחיק כשיעור כ"ש כה"ג:

ואם אמר כו'. דשקלא וטריא דר"ז ור"א ורבינא ומר בר"א לכאורה לא אליבא דהלכתא שהוא אליבא דרבנן אלא בכה"ג. שם ודלא כמ"ש בתוס' שם סד"ה תחזור. ונראה כו'. רשב"א ור"ן:

השוכר כו'. עתוס' גיטין מבב' ד"ה ושור כו':

אין אדם כו'. תוספתא פ"ח דב"מ: