האומנים שומרי שכר ואם קלקלו וטבח - שולחן ערוך חושן משפט סימן ש״ו

כל האומנין ש"ש הן. ז"ל הטור כל האומנין שנותן להן לתקן בקבלנות הן כש"ש להתחייב בגניבה ואבידה וזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנין להן לתקן ליתן שכרן עכ"ל ובדרישה הוכחתי דדוקא באומן דקבלנות קאמר דהוי ש"ש משא"כ פועל שכיר יום ואף דלכאורה ה"ט שייך ג"כ בשכיר יום יש לחלק כיון דהשכירות שנותנין להן אינו בשביל השמירה אלא עבור המלאכה שמתקנין ועוסקין בו אלא שבהנא' שנתנו לו לתקן ולא לאחר באותו הנא' מחשב לש"ש והנאה כזו אינה שייכא כ"א בקבלן שמניח אותה המלאכה בידו עד גמרו ונתנו לו שכרו משא"כ שכיר יום שהיום נותן לזה ומחר לאחר וכל כה"ג אין שייך לומר בו בהנא' שנתנו לו כו' דהא לא נתנו לו אלא עבור שנזדמן לפניו זה והא ראי' שלמחר יתנהו לאח' ועוד יש לחלק דסת' קבלן עוש' המלאכ' בביתו ושייך בו שמיר' הכלי' מגנבים מביתו משא"כ בשכיר יום דמסתמא הוא עושה המלאכה בבית הבעלים ואין השמירה עליו ועמ"ש עוד מזה בדרישה ופרישה:

טול את שלך והבא מעות או שאמר ליה גמרתיו כו' והבא כו' קמ"ל דאפי' בכה"ג הוי ש"ח ובגמרתיו קמ"ל דאפי' בכה"ג לא הוי ש"ש וק"ל:

הבא מעות וטול כו' פי' דבזה גילה דעתו שרוצה לעכב הכלי בידו עד שיתן לו תחלה שכרו:

ואינו שומרו עוד כו'. פי' ואפי' ש"ח לא הוי דהא גילה דעתו שאינו רוצה להיות בשמירתו כלל אבל אם הקדים לומר הבא מעות וטול את שלך ואיני שומרו עוד מזה לא איירי כאן אלא גם בזה אמרינן דלא אמר טול את שלך ואיני שומרו עוד אלא אחר שיבא המעות וכן מוכח בנ"י:

כיצד נתן לחרש שידה כו'. פי' ל"מ כשהשידה תיבה כבר היה עשוי ונתנו לו לתקן ושברו דחייב לשלם לב"ה אלא אפילו לא נתן לו אלא עץ בעלמא והאומן תקנו לכלי ואח"כ נשבר בידו דאומן אפ"ה חייב לשלם לבע"ה דמיד שעשאו האומן קנאו הבע"ה ואין לאומן עליו אלא חוב בעלמא דמי שכרו דאין אומן קונה בשבח הכלי דהיינו מה שנשבח העץ להיות עשוי ממנו הכלי שידה תיבה כו':

שאין האומן קונה בשבח כלי כ"כ ג"כ בטור כאן ולקמן בסי' של"ט וע' בטור א"ע דשם כתב הט"ו בסי' כ"ח בשם ר"י והרא"ש דקי"ל אומן קונה בשבח כלי ולפני זה כ' שם שהרמ"ה ס"ל דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי גם בי"ד ס"ס ק"ך כ' הטור דפליגי בזה וכבר נתעוררו ע"ז בעל ש"ג ומור"ש ושם בהגהותיו כמ"ש בדרישה בא"ע ושם כתבתי דלפי דפוס תורגמ' דלשם בא"ע א"ש ודוק:

והקדיחתו יורה פי' שהרתיחו יותר מדאי ומכח זה נשרף ונתקלקל ולא היה בו שבח מעולם:

צבעו כעור. פי' שצבעו בשיורי צבע מהפסולת שנשאר בשולי היורה גמ':

אם השבח יתר על ההוצאה כו'. המחבר העתיק ל' הרמב"ם והוא פי' דברים הללו שהן מהמשנה בפי' המשניות שלו ע"ד שמפרשין במי שיורד לשד' חבירו שלא ברשות דידו על התחתונ' וכן פירשו רש"י והיינו אם בעה"ב נתן להצבע צמר שוה י' דינרים והצבע הוציא בסמנין ובשאר הוצאת י' דינרים אם הצמר כמו שהוא צבוע שוה יותר מכ' היינו שבח יתר על ההוצאה נותן לצבע ההוצא' דהיינו י' דינרים ואם הוא שוה י"ח דינרים אינו נותן להצבע אלא השבח דהיינו ח' דינרין וגם הרא"ש כ' דלכאורה היה נראה לפרש כן אלא שבירוש' פי' להאי שבח יתר על ההוצאה או הוצאה יתר על השבח בע"א והביאו ג"כ התוס' שם וכתבו התוספת והרא"ש והטור ע"פ הירוש' דה"פ אם נתן הבעל הבית להצבע צמר וסמנין שווין עשרה דינרים וקצב לו שכר עשרה ואלו צבעו כמו שא"ל היה שוה כ"ה אין לו לצבע כלום אא"כ שוה יותר מט"ו שאותן ה' דינרים שהיה משביח הן בכלל הקרן לפיכך אם השבח יתר על הוצאה (יציאה קרוי להשכר שהי' עליו להוציא וליתנו להצבע אם הי' צבעו כמו שא"ל) כגון שהשביח בין הכל כ"ו נותן לו י' דהיינו היציאה ואם היציא' יתר על השבח כגון שאינו שוה אלא כ"ד נותן לו את השבח דהיינו ט' ואם אינו שוה אלא ט"ו (וכ"ש פחות) לא יתן לו כלום עכ"ל הטור וא"ת מ"ט לא אמרינן הכי ביורד לשדה חבירו שלא ברשות י"ל דגבי אומן שאני דכיון דנותן לו לצבע כל מה שהוא עתיד להשביח חשובה כאלו כבר השביח ואומן שפשע ושינה חייב לשלם לו הכל כ"כ הרא"ש והתוספת כתבו עוד ישוב אחר ועד"ר שכתבתי לשונם והוכחתי שם מזה דס"ל דאפי' הוציא הצבע הוצאות אפ"ה אינו נוטל האומן אפי' כדי הוצאתו עד שיטול הבע"ה תחלה שיעור שבח הראוי דאל"כ לא היה ק' מידי מהיורד שלא ברשות דהא התם אינו נוטל אלא שיעור הוצאתו משא"כ כאן דלא הוציא הצבע כלום ע"ש והתוס' כתבו שם דפירוש זה לא יתכן לפרש כן אמאי דקתני המשנ' וצבעו כעור דגם עליה קאי מה דקתני במשנה אם השבח יתר על ההוצא' דהיאך יהי' השבח של צבעו כעור יותר משבח צמר גמור כו' ור"ל ומדפי' זה לא יתכן אצבעו כעור וצריכין לפרשו כפי' רש"י א"כ גם בנתן לו לצבע שחור וצבעו אדום ג"כ נפרשנו כפי' רש"י ובדריש' כתבתי ישוב לזה דגם בצבעו כעור מצינו לפעמי' שהשבח יתר ממה שאמדו להיות בתחלה כגון שנתייקר הצבע ביני ביני ע"ש והנה המחבר קצר ולא העתיק כאן אלא ל' הרמב"ם וכוונתו ודאי לפ' שבח יתר על ההוצאה או הוצאה יתר על השבח כמו שמפרשין אותו ביורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ובשאר דוכתי דאל"כ לא היה סותם דבריו אלא היה מפרשן גם מדכלל יחד צבעו כעור ונתן לו לצבעו שחור כו' וכת' אשניהן אם השבח יתר כו' גם מוכח כן מדסיים המחבר וכת' ז"ל אמר בעל הכלי יתן לי דמי הצמר כו' ואלו דמי הסמנין לא הזכיר והיינו כפירש"י והרמב"ם הנ"ל דמפרשי דמיירי גם כאן דהאומן מוציא הוצאות הצביע' כמו התם שהוציא הוצאות הנטיע' גם הב"י כ' דהרמב"ם ס"ל כפירש"י ואעפ"כ הוסיף מור"ם וכת' בהג"ה ז"ל ומה שהי' ראוי להשביח כו' והיינו פירוש הירושלמי דס"ל למור"ם פירוש הרא"ש והטור לעיקר וכן כתב בד"מ בהדיא ע"ש ומיהו ק' דהל"ל בל' י"א כיון דיש בינייהו נ"מ לדינא דלהרמב"ם ורש"י משמע בפשיטות דאם הוציא האומן הוצא' משלו נוטל כשיעור הוצאתו או שבחו אף דלא ישאר לבע"ה שיעור שבח הראוי משא"כ להרא"ש והטור וצ"ע:

אין שומעין לו. דעשו תקנה לב"ה ולאומן ואין אחד יכול לחזור בו:

ולא לתתן. פי' שדרך בעל ריחיים לשרותן במים תחלה ולכתשן במכתש' להסיר קליפ' החיצונ' כדי שיהא הקמח או הסולת יפה:

פת נפולין פי' נשבר ונופל כשאוחזין בו:

בחנם אם היה טבח מומח' פטור. דכיון שהוא מומח' ואינו רגיל לבא מכשול זה לידו אמרינן דמזל דבעל הבהמה גרם לו שבא מכשול זה לידו אבל שחטו בשכר חייב דה"ל ליזהר טפי:

שלוקחי' הכרכשאות כו'. ז"ל הטור ואע"פ שאין לוקחי' כלום מן הטריפ' כיון שאם לא היה נטרפ' היה נוטל נמצ' זה שכרו ועוד הכרכשאו' שנותני' לו מן הכשירו' הן הן שכרו גם על הטריפו' עכ"ל:

בעצם המפרקת כו'. פי' ואז טריפ' מספק והוא באונס משא"כ אם נפגמה בעור הבהמ' קודם שחיט' ופושע הוא דאלו הוה סכינו טוב לא היה נפגם דסכין טוב אינו נפגם מעור הבהמה:

לענין ממון לא מפקינן מספק. והא דכתב מור"ם בסי' רל"ב ס"ב בהג"ה ז"ל ואפי' טריפ' שאנו אוסרי' מספק מבטל המקח ואין המוכר יכול לו' אייתי ראי' דטריפ' היה י"ל דשאני התם דלא מקרי הפקעת ממון כ"כ מה שמחזיר המוכר להלוקח מעותיו שקיבל ממנו בעד הבהמה וחוזר ולוקח מהלוקח בהמתו משא"כ כאן דהטבח ישלם דמי הבהמה מכיסו וק"ל:

ואע"ג דאנו נוהגי' לאוסרו כו'. כן נ"ל כו' גם דעת המחבר כן מדכתב לענין ממון לא מפקינן מספק משמע אע"ג דלענין איסור אסרינן ליה מספק גם הטור כ' בהדיא ז"ל אלא דמחמרינן באיסור וחיישינן שמא בעור נפגמה כו' והא דכתב מור"ם כך נ"ל ר"ל שכן נראה לו להכריע להלכ' ולאפוקי מדעת החולק שמסיק מור"ם וכעין זה מצינו בל' מור"ם כמה פעמים:

דאפי' סתמא נמי חייב. טעמיהו משום דכל המראה דינר לחבירו מסתמא אינו מראהו אלא כשבא לקבלו מהנותנו לו ואינו יודע אם הוא טוב וע"פ זה קבלו ויפטר להנותנו לו:

וי"א דה"ה ליחיד פלוגתא זו ביניהן גם באינך בטבח ומקיז דם וסופר כו' דמני המחב' וחשיב וכן הוא בטו' ע"ש:

וכן טבח של בני העיר שניבל כו' עד מסלקינן אותו בדריש' כתבתי דהמ"מ כ' דהראב"ד הק' ממ"נ אי בשכר הוה מאי פסידא הוה הא צריך לשלם ליה ואי בחנם כי מסלקי ליה מאי פסידא אית ליה ותירץ דאפי' בחנם קנסינן ליה דלא יעבד מכאן והלאה לא בחנם ולא בשכר וא"נ בשכר ופסיד' טובא איכ' דאע"פ דמשלם לו דמי בהמה דמי בושתו ודמי בשת אורחים לא משלם עכ"ל ותירוצו א"א לאומרו בשתלה ואפש' דבשתלה ה"ט דהפסיד בגוף האילן שנטע ועוד שאילו נטעו כהוגן כבר הי' מגדל הפירו' ובאותו שבח שהי' ראוי לבא לא שייך תשלומין דלא ידעינן כמה הוה ומ"ה קרי לי' בגמ' פסיד' דלא הדר הן בשתל' הן בטבח ובאינך דקחשיב:

רק יום או יומים כ"כ ג"כ המרדכי וכן הביאו בד"מ וק"ק למה כ' יומים הא כ"ש היא מיום ואפש' שכונתו לכוונת המקר' דכתיב בפ' משפטים ואם יום או יומים יעמוד לא יוקם ודרשו רז"ל יום שהוא כיומים דהיינו מע"ל ה"נ בעינן שיבטלו דוקא מעת לעת:

וכל כיוצא באלו האומנים. כצ"ל וכך הוא במיימוני:

(ס"א [ס"ה] לענין) ממון כו' מה שהקשה סמ"ע סק"י (ס"ק ט"ז) מסי' רל"ב לק"מ דהתם שאני כיון דמ"מ אסורה היא אין לך טעות גדול מזה ואדעתיה דהכי לא יהיבנא לך מעותי וכמו כל מקח טעות משא"כ כאן שבא לחייב את זה מספק וכ"כ ריב"ש בהדיא סי' רצח הביאו ב"י בקיצור (ביורה דעה) בסעיף יד סי' קיט וע"ש בדברינו סעיף יד ובחנם דחק בזה הסמ"ע:

(ואע"ג דאין מנהגינו [דאנו נוהגין] לאסרו כו') כתב זה לאפוקי מס' ת"ה סי' קפו שכתב שכל מידי שהמנהג בינינו בבירור לאוסרו אף שהוא מכח ספק היה לו לטבח ליזהר מזה ע"כ חייב ולא אמרינן בהגוזל קמא דפטרי' רק לטבח אלא זה טריפות לא הוה לטבח למהר מזה על זה חולק רמ"ה וכן מוכח מדברי רבינו דהא בנמצא סכין פגום הוה לדידן טרפות גמור ואפ"ה הטבח פטור אלא צ"ל דכ"מ שהטריפות בא מכח ספק אמרי' המוציא מחבירו עליו הראי':

האומנין. ז"ל הטור כל האומנין שנותן להם לתקן בקבלנות הן כש"ש להתחייב בגניבה ואבידה וזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנין להן לתקן ליטול שכרן ע"כ ונראה דדוקא באומן דקבלנות קאמר דהוי שומר שכר משא"כ פועל שכיר יום ואף דלכאורה ה"ט שייך ג"כ בשכיר יום יש לחלק כיון דהשכירות שנותנין להן אינו בשביל השמירה אלא עבור המלאכה שמתקנין ועוסקין בו רק שבהנאה שנתנו לו לתקן ולא לאחר בהנאה זו מחשב לשומר שכר וזה אינו שייך כי אם בקבלן שמניח הדבר בידו עד גמרו ונתינת שכרו אבל שכיר יום שהיום נותן לזה ומחר לאחר וכל כה"ג לא שייך לומר בהנאה שנתנו לו כו' דהא לא נתנו לו אלא לפי שעה שנזדמן לפניו ולמחר יתנהו לאחר ועוד יש לחלק דסתם קבלן עושה המלאכה בביתו ושייך בו שמירת הכלי מגנבים בביתו משא"כ שכיר יום דמסתמא עושה המלאכה בבית הבעלים ואין השמירה עליו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך לא ידעתי מנ"ל הא וגם למסקנת הש"ס פרק האומנין דף פ' ע"ב משמע דאין חילוק ומ"ש הטור בקבלנות הוא ל"ד א"נ משום סיפא נקט ליה דאומן קונה בשבח כלי וכמ"ש הב"ח רק שנראה מדבריו דדוקא בשכיר יום שנותנין לו המלאכה לביתו ולפע"ד אפילו עושה המלאכה בבית בעה"ב הוי שומר שכר מטעם שזהו שכרו שמשתכר כו' אע"ג דבתוספות שם כתבו דהאומן עושה בביתו כו' היינו למ"ד שוכר כש"ח אבל למאי דקי"ל שוכר כש"ש משמע להדיא מדבריהם שם דאפילו עושה המלאכה בבית בעה"ב הוי ש"ש מטעם הנ"ל עכ"ל:

והבא. עיין בתוספות פרק הזהב (בבא מציעא דף מ״ט ע״א) ד״ה אלא כו' שהקשו מהכא דהוי ש״ח ותירוצם דחוק ולפע״ד לק״מ דהכא אמר ליה טול את שלך והבא מעות א״כ כיון שעדיין חייב לו מעות הוי שומר חנם משא״כ התם שאינו חייב לו כלום שוב מצאתי בר' ירוחם נתיב ל' ח״א שכתב בשם הרמ״ה כדפירשתי ע״ש ודו״ק. ש״ך:

פטור. פירוש ואפילו ש"ח לא הוי דהא גילה דעתו שאינו רוצה להיות בשמירתו כלל אבל אם הקדים לומר הבא מעות כו' ואיני שומרו עוד מזה לא איירי כאן אלא גם בזה אמרינן דלא אמר כן אלא אחר שיביא המעות וכן מוכח בנ"י. סמ"ע:

קונה. כ"כ הטור כאן ובסי' של"ט ועיין בא"ע סימן כ"ח דכת' בשם ר"י והרא"ש דקי"ל אומן קונה בשבח כלי ולפני זה כת' שם דהרמ"ה ס"ל דקי"ל אין אומן קונה כו' גם ביו"ד ס"ס ק"כ כת' הטור דפליגי בזה וכבר נתעוררו ע"ז בעל ש"ג ומור"ש שם בהגהותיו כמ"ש בדרישה בא"ע ע"ש עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דנ"ל לפסוק דהוי ספיקא דדינא ע"ש שהאריך בזה:

צמרו. ודוקא שהקדימוהו יורה קודם שנפל בו הצבע אבל לאחר נפילה שהשביח נותן לו דמי צמרו ושבחו כן פירש בש"ס ב"ק ריש דף צ"ט לשון המשנה למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי. ובס' תי"ט ובלח"מ פ"י דשכירות תמהו על שלא פירשו הפוסקים כן דהא ס"ל אין אומן קונה כו' ואין זה קושיא דלשון הפוסקים הוא לשון המשנה. ש"ך:

השבח. הסמ"ע והש"ך האריכו מאד בדין זה ע"ש בש"ך מה שמסיק העלה לדינא בזה:

אמר. עיין בש"ך שהביא מ"ש מהרש"ל דבע"כ זה איירי דליכא שבחא כלל ואינו שוה דאם הראשונים דאי בדאיכא שבחא לא שייך לומר אין שומעין ימכור הבגד ויקח המותר לעצמו כו' והוא השיג עליו ע"ש באריכות:

נפולין. פירוש נשבר ונופל כשאוחזין בו. סמ"ע:

מומחה. וכששחט ג"פ עופות קטנים כ"כ מהרש"ל וראיתי באלפסות עם הש"ג נדפס בגליון המרדכי בר"פ המוכר פירות וז"ל נ"ל דאם שולח איש איזה דבר לשחוט ונתנבלה בידו אין השוחט חייב בהא ואע"ג דבר"פ המוכר פירות תניא המוליך בהמה לטבח חייב לשלם מפני שהוא שומר שכר היינו דוקא אומן שאינו עושה שאר מלאכה שאומנתו בכך ונוטל שכר בכך הוי ש"ש אבל אם אינו עושה אלא בשביל טובת הנאה הוי ש"ח ופטור דפושע לא הוי דאי הוי פושע אמאי קאמר התם בבבא בתרא מפני שהוא כשומר שכר ליחייב משום פשיעה אכן מספקא לי אי חשבינן ליה שומר שכר משום הברכות שמברך בשעת שחיטה ואותן הברכות מרויח עכ"ל ונ"ל דאיזה תלמיד טועה כתב זה ואשתמיטתיה ש"ס ערוכה דפרק הגוזל עצים דאוקימנא התם להך ברייתא דהמוכר פירות דהיינו כשנושא שכר אבל בחנם פטור אומן. והדיוט אפילו בחנם חייב דפושע הוא כדאיתא שם ע"ש. ש"ך:

הכשרות. ואע"פ שאין לוקחין כלום מהטריפה מ"מ כיון שאם לא נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד דהכרכשאות שנותנין לו מהכשרות הן הן שכרו גם על הטריפות כ"כ הטור ומטעם הב' כתב רש"ל דהוי ש"ש גם על התרנגולים. שם:

בעצם. פירוש ואז טריפה מספק והוא באונס מש"כ אם נפגמה בעור קודם שחיטה פושע הוי דאילו הוה סכינו טוב לא היה נפגם מעור הבהמה. סמ"ע:

מספק. והא דבסי' רל"ב סי"ב בהג"ה כתב דאפילו טריפה שאנו אוסרין מספק מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אייתי ראיה דטריפה הוה י"ל דשאני התם דלא מקרי הפקעת ממון כ"כ מה שמחזיר המוכר להלוקח מעותיו שקיבל ממנו בעד הבהמה וחוזר ולוקח ממנו בהמתו משא"כ כאן דהטבח ישלם דמי הבהמה מכיסו עכ"ל הסמ"ע ותירוצו דחוק דס"ס מפקינן מיניה ממון אבל באמת מעיקרא לא ק"מ דהתם כיון דאפילו מספק פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה וי"ל אילו הייתי יודע שהוא ספק טריפה לא הייתי לוקחו ונמצא המקח בטל והדמים חוזרין וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן והרשב"א בחדושיו ובהר"ן פרק אלו טריפות גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות ובהריב"ש סי' תצ"ט ומביאו הב"י ביו"ד סי' קי"ט בקצרה דל"ד לכאן ואשתמיטיה להסמ"ע דברי פוסקים אלו. ש"ך:

שחולק. והש"ך כתב דדינו של החולק והוא הת"ה אמת ואין חולק עליו דודאי כל היכא דנהגינן לאוסרו אע"ג דאינו אלא מכח חומרא כיון שהוא מפורש בהדיא בהל' שחיטה שביד השוחטים שלומדים מהן הלכות שחיטה השוחטים שבגבולין חייב לשלם דה"ל ליזהר בכה"ג כו' ע"ש שמביא ראיה לדבריו ומסיק דכן פסק מהרש"ל בשהה במיעוט סימנים כיון דאנו נוהגין לאוסרו וה"ה כל מה שמבואר בשחיטות שלנו ה"ל ליזהר עכ"ל:

בקי. וכתב הש"ך דבתשו' ן' לב ס"ג סי' ל' כתב דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בבקי אפילו הוא בשכר מספיקא לא מפקינן ממונא ומהרש"ל פ' הגוזל עצים סי' כ"ד פסק כהרשב"א דאומן גמור כדנכו ואיסור אפילו בשכר פטור ועיקר ראייתו דאל"כ ה"ל לר"פ לשנויי הכי ולע"ד אין בזה כדאי להכריע דאה"נ דר"פ משני הכי כו' ע"ש:

סתמא. טעמייהו משום דכל המראה דינר לחבירו מסתמא אינו מראהו אלא כשבא לקבלו מהנותנו לו ואינו יודע אם הוא טוב וע"פ זה קבלו ופטר להנותנו לו. סמ"ע:

עיקר. כתב הש"ך דמהרש"ל פסק כהרא"ש וסייעתו ולפע"ד נראה עיקר כהרי"ף וסייעתו וכמ"ש הרמ"א וע"ש שהוכיח כן בראיה וכתב עוד בשם ש"ג דה"ה בשואל את חבירו אם פלוני אמוד ובטוח כדי להלות לו וחבירו אומר שהוא אמוד ונמצא אח"כ שאינו כן דפטור לר' אפרים אם לא שא"ל חזי דעלך קסמכינא (ועי' עוד בש"ג פ' ג"פ דף רמ"ד ע"ב) וכ"כ מהרש"ל ומש"ה נ"ל היכא שאדם אחד מכר בהקפה על חוב כדרך הסוחרים ובא ראובן ג"כ להקיף ממנו ובא זה ושאל לסוחר אחר אם ראוי זה להקיפו אם עשיר הוא ואמר ליה זה שהוא עשיר ואח"כ נמצא שהוא עני פטור מה"ט ומ"מ היכא שא"ל חזי דעלך כו' חייב בכולהו ונ"ל דה"ה היכא דמוכחא מלתא דעליה קסמיך וע"ל סי' קכ"ט ס"ב בהג"ה ומ"ש שם עכ"ל וע"ש עוד שהאריך בדין זה:

ליחיד. פלוגתא זו היא גם באינך בטבח ומקיז דם וסופר כו' דהמחבר מני וחשיב וכן הוא בטור ע"ש. סמ"ע:

יומים. ר"ל יום שהוא כיומים והיינו מעת לעת דוקא בעינן שיבטלו ודומה לזה דרשו חז"ל בפסוק אך אם יום או יומים יעמוד וגו'. שם:

ואם אמר כו'. וכ"מ מרש"י שם ד"ה ש"ח נמי כו' וד"ה קמ"ל כו' ובזה מתורץ קו' תוס' מט א' ד"ה אלא ועש"ך ועמ"ש סי' קכ ס"ב:

שאין אומן כו'. רי"ף כמסקנא דגמ' שם לא דכ"ע כו' וכ"כ בסי' שלט ס"ו ועברא"ש פ"ב דקדושין דר"י חולק על הרי"ף ופ' כרב אסי ועבא"ע סי' כח סט"ו:

הבנאי כו'. מתני' שם:

אם השבע כו'. איפסיק הלכתא שם ובפ"ק דע"ז כר' יהודה:

ומה כו'. עתוס' שם ד"ה אם כו' וכן הסכים הרא"ש: (ליקוט) ומה שהיה כו'. כ"ה לפי' ר"י אבל לפי' הר' אלחנן והביאו בהג"א שם הוא כפשטיה ואינו נחשב השבח מהקרן וזהו דעת הרמב"ם וש"ע שסתמו ופי' הר' אלחנן מרווח יותר וע"ש (ע"כ):

אמר בעל כו'. ממש"ש: צ"ט ב' ק' א' אנא הא ר"מ דתנן לצבוע כו' וא"א דאף לר"י יכול בעל הכלי והצמר לומר כן אף ר"י היא

וכן כו'. ממש"ש ק"ב א' מחלוקת ואח"כ סתם כו' דתנן כל המשנה כו' ואם איתא באיזה ענין ידו על התחתונה לר"י במ"ש שנותן את הפחות יותר מר"מ אם היציאה יתרה הא גם לר"מ שנותן לו דמי צמרו אין לי אלא השבח לאומן ואם בשהשבח יתירה הא אם רוצה מחזיר לו דמי צמרו אלא דלר"מ יכול אף בעל הצמר לומר תן לי דמי צמרי ולר"י אין יכול ומאי על התחתונה ודוחק לומר לצדדין קתני:

שאין האומן כו'. משא"כ לר"מ דשינוי קונה וזש"ש צ"ה א' ת"ש לצבוע כו' ואי ס"ד כו' ומזה ראיה לדברי הרי"ף דס"ב דמסקנא דגם ר"מ ס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי דלא כמ"ש הרא"ש בפ"ב דקדושין סי"א ונ"ל דאין זו ראיה כו' ר"ל ובאמת קיימא האי תנאי וקי"ל כר"מ וא"א לומר כן דא"כ האיך מוכיח הגמ' דס"ל שינוי קונה כנ"ל. אבל ר"י אע"ג דס"ל שינוי קונה נוטל בעל הצמר בשבח משום דס"ל כל המשנה כו' וזש"ש ק"ב א' מחלוקת כו' כנ"ל דר"מ ל"ל ואע"ג דשם ק"ב ב' אמרינן דלר"י שינוי אינו קונה היינו משום תקנה כל המשנה ור"ל שינוי בכה"ג אינו קונה דלגמרי התקינו כל המשנה כו' ובזה מתורץ קו' תוס' דע"ז ו' א' סד"ה ר"מ. וא"ת כו' ותירוצם צ"ע דא"כ מאי קאמר מחלוקת ואח"כ כו' הא פלוגתייהו בשינוי קונה ולפמ"ש ניחא אלא דק' דל"ל שם דפליגי בשינוי קונה הל"ל הא ר"י דס"ל כל המשנה כו' ומנ"ל דס"ל לר"י שינוי אינו קונה אלא משום דלגמרי ר"י פליג אר"מ ואף אם אומר בעל הצמר תן לי דמי צמרו אין שומעין לו אף שהשבח יתר על היציאה וזש"ש דפליגי בהותירו אם שינוי קונה ולמדו זה ממ"ש ר"י אם היציאה כו' ול"ק אם היציאה יתירה על השבח נותן לו דמי צמרו וז"ש דס"ל לר"י אינו קונה ואין א' י"ל שיטול את הצמר וכן לר"מ להיפך:

אם היה כו'. כר' יוחנן ואף שמואל ל"ק אלא אליבא דר"מ דס"ל נתקל פושע הוא ולא קי"ל כוותיה:

והטבחים כו'. עסמ"ע בשם הטור:

כגון ששהא כו'. איבעיא בפ"ב דחולין:

וכן כו'. בפ"ק שם ואמרו שם כל ספק לאתויי כה"ג לרב הונא ועתוס' דב"ק שם סד"ה מנעך. ור"י מפרש כו':

ואע"ג כו'. נלמד מהנ"ל:

שיש כו'. וכדעת ר"ת בתוס' הנ"ל ע"ש:

אע"פ כו'. עתוס' שם ד"ה ותניא כו':

והוא כו'. מעובדא דר"א שם: (ליקוט) והוא שיאמר כו'. דאז ה"ל כדן את הדין כו' וראיה ממ"ש בב"ב ל' ב' ההוא כו' אפ"ת רבנן כו' אלמא אע"ג דהכשילו בעצמו ועצתו אפ"ה פטור משום דא"ל לא ה"ל לאסמוכי על דברי כ"ש בכה"ג. מרדכי (ע"כ):

או שהיו כו'. מעובדא דר"ח שם דמ' דאי היה קבעי למגמר היה חייב:

וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה אחוי כו':

הנוטע כו'. ס"ל דמ"ש וספר מתא. מתא קאי אכולהו. מ"מ:

וי"א כו'. עבה"ג ועפ"מ שישבו דאפשר דרבינא שתלא דכולם הוה ואפסיד לרבינא כו':

והמקיז דם. רשב"ם וטור דלא כרש"י אלא כמ"ש רש"י בב"ב כ"א א' אבל שני הפירושים אמת דשניהם נק' אומנא ועבפי"ט דשבת ופ"ג דתענית ושניהם פסידא דלא הדר:

שפשע כו'. וכ"כ תום' שם ד"ה וספר כו' ע"ש:

וי"א דאע"פ כו'. דל"ק אלא כמותרין דפסידא דידהו הוי כמו התראה דפסידא אחרת צריכה התראה ג"פ כמ"ש בב"ק כ"ג ב' וכמ"ש בסי' שצז ס"ב וענ"י:

אם הוא כו' אבל כו'. דאותם שדרך לטעות אחולי אחליה בע"ה אבל יותר חייב לשלם בעד כל הטעיות וכמ"ש בב"ב צד א' רובע שכיח כו':

ומ"מ כו'. כמ"ש בר"פ הפועלים וש"מ:

אם עמד כו' דס"ל כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות בשדה העשויה ליטע. ב"מ קא א':