המעביר חבית ממקום למקום ונשבר מתי - שולחן ערוך חושן משפט סימן ש״ד

בשכר ונשברה. עיין בסמ"ע סק"א עד וכן משמעות הש"ס ס"פ האומנין לחלק בין מקום מדרון למקום שאינו מדרון אבל מדברי הרי"ף כו' לא משמע בש"ס מידי אלא משמעות הש"ס אדרבא כהרמב"ם והמחב' וסייעת' דר' אליעזר מתמה הכי על רבותיו ומיהו רבותיו ות"ק דמתני' סתמא קאמרי דאל"כ מאי קמתמה ר' אלעזר דלמא לא קאמרי אלא במקו' מדרון א"ו כיון דמסתמא קאמרי אלמא דלעולם ישבע ומתמה דמסתבר לי' דבמקום שאינו מדרון דפושע הוי ומיהו רבותיו ות"ק ע"כ ס"ל דלאו פושע הוא וכ"כ בתי"ט סוף פרק האומנין וז"ל ונראה לרי"ף והרא"ש דכל נתקל לאו פושע הוא ואפי' שלא במקום מדרון וזה שתמה ר' אלעזר משלא במקום מדרון לסברא דנפשי' תמה כן ולר"י ליתא ההוא סברא וזה דלא כמ"ש הטור ריש סי' ד"ש דשלא במקום מדרון שלומי בעי עכ"ל אלא שלא כתב הוכחה לזה דר' אליעזר לסברא דנפשיה קאמר ולפי מ"ש מוכח כן דלר"י בכל ענין פטור וכן עיקר:

הסבל ששבר חבית של יין כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד אבל בחזרת חביות יין נפטר בכה"ג כו' ז"א ומ"ש בל' הרא"ש סכום המעות ל"ד הוא אלא ה"ה חבית יין שאינו שוה עתה רק כמו המעות והכי מוכח בהרא"ש להדיא דאל"כ היה יכול לומר שהגירסא איבעי לך לזבוני אמת הוא ופי' דיכול להחזיר לו החבית יין א"ו ס"ל להרא"ש דיכול לומר ס"ס החבית יין אינו שוה השתא רק ג' ואם היה בידי ביום השוק הייתי מטריח עצמי למוכרו ומה שנשאר בידי עכשיו ידעתי שאמכרנו ביום השוק הב' אבל יותר לא אוכל למכור ודו"ק:

אבל רוב המפרשים חולקין כו'. ולפי ע"ד הרי"ף והרמב"ם וה' המ' והמחבר מיירי ששברוה דוקא בשאר יומי וא"כ לענין הדין לא פליגי המפרשים ואפי' אם ת"ל דהרא"ש חולק ע"ז מדלא פי' גי' הרי"ף הכי מ"מ ה"ל הרא"ש יחידא' ולא אשכחן תו מאן דפליג לענין דינא ועוד די"ל דגם הרא"ש מודה לדינא אלא דלא ידע לפרש כן משום דהוי משמע ליה לישנא דאהדר ליה חביתא דחמרא שרשות בידו להחזיר לו אם ירצה ואולי גם מור"ם לא בא אלא לו' מה דמשמע מהרמב"ם והמחב' שאין חילוק בין שבר ביום השוק או בשאר ימים שהרי לא חילקו בכך וכן משמע בטור שדעת הרמב"ם דאין חילוק ע"ז חולקים רוב המפרשים דבשבר ביום השוק אין הדין כן אבל אם שבר בשאר הימים הדין כמ"ש המחבר וכן עיקר לדינא כי כבר אפשר לפרש דברי הרי"ף והרמב"ם והמחב' בשכר בשאר ימים כי היכא דלא לפלוג לדינא ואין זה דוחק שהרי הרא"ש ושאר פוסקים מפרשים הש"ס בשבר ביום השוק דוקא א"כ ע"כ דלאו בכל גונא מיירי בש"ס א"כ י"ל שהרמב"ם מפרש להפך ודו"ק:

בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם כו'. המחבר העתיק ל' הרמב"ם שכ"כ בפ"ג דשכירות וכמ"ש מור"ם בסמוך בס"ד ולא חילק בנתקל במקום מדרון לאינו מקום מדרון אבל הטור חילק בינייהו וכ' דבנתקל במקום שאינו מדרון הוה פושע וחייב מדינ' אפי' ש"ח ואינו נפטר בשבוע' דלא פשע בה דמחשבינן ליה לודאי פשע דה"ל ליזהר מלהיות נתקל כיון שהלכו במקום הישר אלא שמ"מ מצוה לכנוס עם הפועלים לפנים משורת הדין וכדכתיב למען תלך בדרך טובי' כל שלא ידענו שפש' במזיד ולא עוד אלא מצו' על בע"ה ליתן להם גם שכרם אם הם עניי' ואין להם מה יאכל וכדכתי' סיפא דקרא הנ"ל ואורחות צדיקי' תשמור ודוקא אם נתקל במקו' מדרון לא מחשבי פושעי' ויש לו דין שכ' המחב' וכן משמעו' הגמ' ס"פ האומנין לחלק בין מקום מדרון למקום שאינו מדרון אבל מדברי הרי"ף והרא"ש נר' ג"כ שלא לחלק וכדברי הרמב"ם והמחבר שהם השמיטו משמעות הגמ' ובדרישה כתבתי טעמיהו ע"ש ודו"ק:

והרי השבירה כגניבה ואבידה כו'. ר"ל שאינה פשיעה גמורה ואינו אונס גמור וחייב בו הש"ש ולא ש"ח:

אבל תקנו חכמי' כו' ר"ל חכמים תקנו שלא יצטרך לשלם אלא יהי' פטור בשבועה שלא פשע בה וגם צריך לשלם לפועלים שכירת' וכן הוא בגמ' ולא הוצרך הרמב"ם והטור והמחבר לכתבו בזה כיון דכתבו דעשאוהו כמיתה ואונס מה"ת לו' שיאבדו שכירתן.

שבירת החביו' כמיתת הבהמה כלו' ובמיתה פטור הש"ש דהוא אונס גמור:

הואיל ומשאוי כו' עד"ר שם הוכחתי ממ"ש המ"מ על דברי הרמב"ם הללו דטעם הרמב"ם וכוונתו הוא כיון דמשא זו אינו ניתן לשאת לאחד מפני כבידתו א"כ יש על משא זו שם פשיעה לאדם אחד הבא לנושאה ואף שנתחבר אחד עמו וסייעו לשאת אותו כיון שאין מדרכן להתחבר בענין זה הוי כאלו נשאו א' דמי מיהו הואיל וקל לשני' אינו חייב אלא החצי כנ"ל ולא כע"ש שכ' טעם דברי הרמב"ם בזה ז"ל כיון שמשאו זה כבד אצל כל אחד מהן אפשר לומר שכל אחד סמך על חבירו להקל מעליו משאו והרי פשע כו' ע"ש וליתא שהרי המ"מ סיים וכ' שהטע' שכ' מבואר בדברי הרמב"ם בבבא השניה והוא מ"ש המחבר בסמוך ס"ד ולפמ"ש א"ש דכ' הרמב"ם שם דא' הנושא משא יותר משעורו נקרא פושע משא"כ טעמו דע"ש אינו נזכר כלל בדברי הרמב"ם לא בבבא שנייה ולא בהראשונה ע"ש ודו"ק:

אם יש עדי' שלא פשעו בה. זה מבואר בגמ' ופוסקי' דק"ל כאיסי בן יהודא דדריש ממאי דכתיב אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה אינו נפטר בשבועה עד שיביא עדים וכבר נתבאר בטור ומדברי המחבר לעיל סימן רצ"ד ורצ"ו ע"ש:

מכאן אתה למד כו' פי' ממ"ש לפני זה בס"ב דדוקא כשנשאוהו שנים הוא דאינו משלם אלא מחצה כיון דהוא קל לשני' ואינו פושע גמור הא אלו נשאו א' הוה פושע גמור וחייב לשלם כולו:

אע"פ שהוא כבד לאדם אחד. מור"ם קיצר ונתן מקום למעיין לטעות בזה והוא דהטור חולק בזה וכ' דהיינו דוקא כשמחלק משא כבד כזה ונשאו במוט בשני ראשיו דהיינו בכל ראש תולה וקושר חצי המשא והמוט כפוף באמצע ומניחו במקום כפיפתו על כתיפו וכל כה"ג רגיל אדם להתחזק לנושאו אף שהוא יותר משיעור אדם א' כיון שאינו מגיע למשא של שני בני אדם מ"ה אינו משלם אלא מחצה אבל אם נושא המשא במוט מונח במקום אחד גם הטור כ' בהדיא דצריך לשלם כולה ע"ש בס"ג ואין לו' שכונת מור"ם במ"ש אבל יש חולקין כו' לדעת רש"י שכתב המ"מ בשמו בפ"ג דשכירות ז"ל ולפי פירש"י ז"ל אתה למד שכ"ז שאין במשוי כדי שני בני אדם ונשאו האחד שאינו משלם אלא מחצה כו' כי אף שסתם המ"מ בשם רש"י מ"מ כיון שמל' רש"י ג"כ אינו נלמד אלא דוקא בנושא המשא שכבד לאדם אחד בשני מקומות וע"כ גם דעת המ"מ שכ' בשמו כן הוא שהרי רש"י שם ס"פ האומני' פי' אגרא היינו מוט כפוף בשני בדין כו' כנ"ל ורגלא פי' שעשוי ראש האחד מפוצל כמין גבלא וקושר בכל ראש משא אדם אחד ונושא כל אחד על כתף מיוחד ע"ש וחייב לשלם כו' אף שקשרו בשני מקומות כיון שהוא משא ב' בני אדם ומינה למד המ"מ הא אם לא היה משא ב' בני אדם אלא יותר ממשא אדם א' דאינו משלם כולו כ"א פלגא וי"ל דמינה דדוקא כשנשאו בשני מקומות דדרך אדם א' להתחזק ולישא הוא דאינו משלם אלא פלגא משא"כ כשנשא המשא במוט במקום א' וכמ"ש הרא"ש גלל כן דברי מור"ם צ"ע למה סתם דבריו:

הסבל ששבר חביות של יין כו'. הרמב"ם והמחבר הנמשך אחריו לא חילקו בין שברו החביות ביומא דשוקא בין נשבר בשאר הימים גם בין אם היה לבעל החביות יין אחר למכור בשעת השבירה בין לא היה לו וכ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם וכ' בטעמא ז"ל והכונה שהסבלים יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואים כמה היה שוה ביום החזרה אם החזירה ביום השוק נותנין דמי שווים ביום ההוא לפי שאם ישלמו חביות יין ואין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל ד' וכשהם מחזירים בשאר הימים אם היו מחזירין היו נפטרין ביין כשהם מחזירין דמים מחזירין בשווים דשאר הימים זו היא סברתו ז"ל עכ"ל המ"מ וכלל דבריו דס"ל שלעולם הולכין אחר זמן החזרה ואע"ג דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה מ"מ לא מיקרי גזלן ואין עליו לשלם אלא מה שקלקל בפשיע' ואין לו להחזיר אלא חביות יין והרי מחזיר הם או דמיהן אבל הרא"ש דחה סברא זו וכ' דהולכין אחר שעת השביר' מ"ה יש לחלק אימתי שברו וכמ"ש מור"ה ז"ל בהג"ה והוא באם שברו ביום השוק דהיה שוה ד' ובא לפרעו בשאר הימים צריך ליתן לו מזומנים ד' ואינו נפטר בחזרת חביות יין ולו' לו המתינו ומכרוהו ביום השוק ל"מ אם לא היה לו יין ביום השבירה דיאמר לו למעות אני צריך ואלו לא שברתו הייתי מוכרו אז והיו מעותי בידי אלא אפי' ידוע שנשאר לו יין באותו יום השוק ששברו זה מ"מ כיון שבאותו היום ששברו היה שוה ד' שם ד' עליו וצריך לשלם לו ד' ואף אם הי' לו יין עד הנה מ"מ לא סגי בשילם לו ג' כיון דשם ד' עליו ויכול למכרו עוד בעד ד' בימי שוק שיבואו אבל בהחזרת חביות יין נפטר בכה"ג וכמ"ש בסמוך (וכן מוכח מל' הרא"ש שהביא הטור ע"ש) ואם משלם לו ביומי דשוקא אע"פ שעברו כמה יומא דשוקא שהיה יכול למוכרה מ"מ אם אין לו עתה יין אחר למכור הרי הוא שוה אצלו ד' ביום השבירה ונפטר בזה:

ונתחייב לשלם. ר"ל כגון ששברו בפשיע' באופן שחייב לשלם כמ"ש בס"א:

ופגם הנקב. כ"כ ג"כ הרמב"ם שם בפ"ג דשכירות ול' הגמ' הוא ומנכה ליה אגר טירחא ודמי ברזינייתא ופירש"י בל' א' ז"ל דמי ברזינייתא צריכין לשכור אומן לנקוב נקב בחביות מפני שהוא של חרס כו' עכ"ל ועד"ז כ' הטור וכמ"ש בפרישה וי"א דגם כוונת הרמב"ם והמחבר הוא לזה שצריכין הוצאה לנקב החביות ואותו נקב קורין אותו פגם אבל לא נהירא דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש לכן נראה דהרמב"ם פי' בע"א והוא דזה הפושע שמשלם לו היין ודמי חביות מנכה לו מדמי היין כשיעור הטורח שהיה לו במכירתו ומדמי החביות מנכה לו פגם הנקב דהא אלו לא שברה לא היה יכול למכור היין אם לא שהיה צריך לנקוב תחלה החביות וחביות שיש לו נקב אין שוה כ"כ כמו החביו' שלם שחביות שלם ראוי לכל דבר משא"כ זה וק"ל.

ואינו נפטר אם רוצה ליתן חביות כו'. בפרישה כתבתי דנראה אם נשאר לו יין מיום השוק ששבר בו ה"ז נפטר כשהחזיר לו חביות יין שהרי לא מצי למימר אלו היה בידי הייתי מוכרו אלא שאינו נפטר בנתינת ג' כיון שהי' שוה ד' ביום השבירה:

אבל אם יש לו יין אחר כו'. בפריש' כתבתי דנראה דהיינו דוקא בדקנה היין זה אחר זמן השביר' ואז אמרי' כיון דהי' החביו' שוה ד' ביום השביר' ועכשיו ביום התשלומין יש לו יין ואינו יכול למכור גם זה מ"ה צריך ליתן ד' דמי היין אבל אם נשאר יין זה שבידו עתה מיום השבירה נפטר בהחזרת חבית יין וכנ"ל ודו"ק: (הגה ובש"ע ישן בדפוס ויניצאה כ' כאן עוד דין ש"ש שכל' זמנו כלת' שמירותו אפי' היה עדיין בביתו אינו עליה אלא ש"ח ובש"ע דפוס קראקא השמיטו משום דכתבו המחב' ל' ס"ס שמ"ג ושם הוא מקום מקורו שנלמד מדין שנלמד שואל וכמ"ש בב"י):

[ס"א אבל תקנו חכמים כו'] הסמ"ע כ' בס"ק א' דגם השכירות הוי בכלל התקנה וכ"ה בגמ' ואני לא ראיתיו בגמ' דלא נזכר בכל הסוגיא כלום משכירות רק בס"פ השוכר את האומנין בעובדא דרבא בב"ח דתברו ליה פועלים חביות בפשיעה גמורה דא"ל רב שישל' שכרן משום אורחות צדיקים ישמור אבל לא מן הדין אפשר דדייק לה הסמ"ע מדמצינו בפשיעה גמורה שחייב הפועל לשלם החביות מדינא רק מצד לפנים משורת הדין הוא פטור כדאי' שם ס"פ השואל אז היה השכר לפנים משורת הדין ממילא במקום שפטור השואל מלשלם מצד תקנת חכמי' הוי נתינת השכר ג"כ מצד החיוב אי משום הא לא אריא דאפשר שגם במקום תקנת חכמים א"צ לשלם שכרן דבזה אין שייך שימנעו מלהעביר חביות כיון שלא יהיה להם הפסד מכיסם אלא דשם ס"פ השוכר קמ"ל רבותא דאפי' בגווני דחייב לשלם אפי' אחר התקנה מ"מ אם עניים הם אל יבקש מהם כלום אלא אדרבה יעשה עמהם חסד לשלם שכרן גם מל' רש"י ורמב"ם משמע שא"צ לשלם שכרן שהרי כתבו שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם וכו' דבשביל התשלומין לחוד הוי התקנ' גם הסברא נותנת כן דאל"כ תקנת את הפועלים ולא תקנת את הבעלים שהפועל לא ישמור עצמו כלל כיון שעכ"פ נוטל שכרו כנלע"ד שאין כאן מתן שכר:

[ס"ה הסבל] כו' הרמב"ם ס"ל דהולכין אחר החזרה דהיינו שבכל ענין יוכל להחזיר לו החביות יין או דמיהם רק שבסך הדמים יש חילוק דאם מחזיר ביום השוק יחזיר ד' כיון שיכול למכור אז בד' רק שאם הי"ל יין ביום השוק ולא הי' יכול למוכרו ה"ל כשאר הימים וא"צ להחזיר רק ג' דרוב המפרשים פליגי בתרתי והיינו היא דרמ"א חדא דלא אזלי' בתר החזר' לענין חזרת ד' או ג' אלא כפי מה שהי' שוה בשעת שביר' וכיון שהי' אז שוה ד' אף שלא הי' יכול למכור אלא יין שלו מ"מ שוה הוא אז ד' ויכול למוכרו ביום השוק אחר ועוד פליגי דאינו יכול להחזיר החביות יין רק אם שובר בשאר יומא אז יכול להחזיר החביות יין או ג' ואם שיברו ביום השוק מהדר ליה ביום השוק אפי' ביום השוק אחר מהדר לי' חביות יין או ד' ואם שיבר ביום השוק ומהדר לי' בשאר יומי צריך שיתן לו דוקא ד' שזה יכול לומר בשעת השבירה הייתי יכול למכו' בד' ולא נפטר בחזרת חביות וה"ה אם יש לו יין ביום השוק שמחזיר בו ה"ל יום השוק כשאר יומי דצריך לתת לו ד' ולא יין כיון ששברו בשעת היוקר ועכשיו יש לו יין בלא"ה למכר:

[ואינו נפטר כו'] הסמ"ע ס"ק ז' כ' אם בשאר לו יין מיום השוק כו' ודבריו תמוהים מאד כתב בזה דכיון דבשאר הימים החבית של יין אינו שוה אלא ג' האיך אפשר לומר דבנתינת ג' לא יפטור ובנתינת חביות יפטור הלא יותר טוב ליקח דמי החביות מה שהוא אז כיון שמצינו בכל פרטי דין זה דנקט יפטור בנתינת החביות ולא יצטרך לחזור בתר דמי ואיפכא לא מצינו ודבר פשוט נ"ל כיון דלא סגי בנתינת ג' כמ"ש בהדיא מטעם דחייב לו ד' מחמת שהי' ד' ביום השבירה כ"ש דלא סגי בנתינ' החביות שאינו שוה אז אלא ג' ויש לי ראי' ע"ז מדברי הרא"ש שכ' וז"ל ועוד כ' בגי' אחרינא אבל אית לי' חמרא לזבוני איבעיא לי' לזבוני וה"פ והא דאמר דמשלם בשאר יומי ד' כמו שהי' שוה ביום השוק ששברוה דל"ל חמרא לזבוני אבל אם הי"ל בההוא יומא חמרא לזבוני לא משלם אלא ג' דא"ל איבעי לך לזבוני חמרא דהיה לך והרי לא מכרת כל היין שהיה לך נמצא שלא הפסדתי לך ד' זוזי ולא נהירא דמ"מ הי' שוה ביום השוק ד' ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום השוק הבא אחריו עכ"ל ולפמ"ש הסמ"ע דנתינת דמי שויו לא מהני וחביות מהני קשה למה דחה הרא"ש את הגי' ה"ל לקיימה בענין זה דה"ה בשאר יומי צריך לתת לו ד' כשלא הי' ביום השוק של השבירה יין למכור אבל הי"ל ולא הי' יכול למוכרה א"צ לתת לו ד' רק צריך ליתן לו החבית עצמה אלא בע"כ צ"ל כיון שלא מספיק נתינת ג' וודאי לא תספיק גם נתינת החכית שאינה שוה אז אלא ג' ע"כ נ"ל שדברי הסמ"ע תמוהים: [אבל יש לו יין אחר] הסמ"ע ס"ק ח' מחלק בין קנה אותו אחר השבירה או לא ואין סמך בזה ותו קשה דאמאי מחלק תלמודא בין יש לו יין לאין לו ולא מחלק ביש לו גופיה בין קנה אותו אח"כ לקנה קודם ותו דגם ע"ז קשה אמאי דחה הרא"ש אותו שזכרתי בסמוך הי"ל לפרשה באופן דאם יש לו יין ביו השבירה שלא מכרו יכול להחזיר לו חביות יין אלא ברור נלפע"ד דאין חילוק בזה דכיון שאמרו ביש לו יין ביום השוק של חזרה הוה כשאר יומי לדידי' וגם זה הוא בכלל ואין החביות שוה לו אלא ג' א"צ לקבלו ואע"ג דביום שוק של השבירה הי"ל יין ולא מכרו מ"מ היה אז שוה ד' בעיני שאר כל אדם והולכין אחר שעת גזילה כפי שויו על שוק משא"כ לענין חזרה אחר שנתחייב לו ד' בעי למיהדר מה ששוה לניזוק ד' כנלע"ד פשוט דיין שיש לו בשעת שבירה לא מעלה ולא מוריד בזה:

למקום. המחבר העתיק לשון הרמב"ם דלא חילק בנתקל במקום מדרון לאינו מקום מדרון וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש שלא לחלק בכך אבל הטור חילק דבנתקל במקום שאינו מדרון הוי פושע וחייב מדינא אפילו שומר חנם דה"ל ליזהר כיון שהלך במקום הישר אלא שמצוה לכנוס לפנים משוה"ד עם הפועלים ואם הם עניים מצוה ליתן להם אפילו שכרם כשאין להם מה יאכל כו' וכן משמעות הש"ס ס"פ האומנין לחלק בין מקום מדרון כו' עכ"ל אבל הש"ך כת' דאדרבא משמעות הש"ס כהרמב"ם והמחבר וסייעתם שם:

ואבידה. ר"ל שאינו פשיעה גמורה ואינו אונס גמור וחייב בו השומר שכר ולא ש"ח. סמ"ע:

הבהמה. כלומר דפטור הש"ש דהוי אונס גמור. שם:

כבד. הסמ"ע מתמיה על הרמ"א שקיצר וסתם דבריו ולא הביא דעת הטור שכת' דמיירי דוקא כשמחלק משא כבד כזה ונשאו במוט בשני ראשיו כו' ע"ש:

חולקים. והש"ך כת' דנ"ל דהרי"ף והרמב"ם והה"מ והמחבר מיירי ששברוה דוקא בשאר יומי ואם כן לענין הדין לא פליגי המפרשים כו'. ע"ש:

המעביר כו'. כסתם מתני' כמ"ש סתם במתני' כו':

דין כו' אבל כו'. גמ' שם:

שלא פשע בה. דמש"ש היכי משתבע כו' היינו לר"מ אבל אנן דקי"ל כרבנן דנתקל לאו פושע משתבע שלא פשע ועבפ"ג דב"ק רי"ף ורא"ש: (ליקוט) שלא פשע דמ"ש רבא שלא בכוונה היינו לר"מ אבל לרבנן מודה ר"י ורבא לר"א דהא רבא שם אורי גופא למעשה דישבע שלא פשע וכגי' הרי"ף ורא"ש שם אייתי סהדי דלא פשעת וכן העיד במלחמות פ"ג וערי"ף ורא"ש ועמ"ש בסי' תיג (ע"כ):

ועוד כו'. שפי' מש"ש הני כו' שגם עכשיו נשאו בשנים ועבה"ג:

אם יש כו'. כמש"ש איסי כו' וערי"ף ואף רבנן מודי בזה וערא"ש:

במקום כו'. דקי"ל כאיסי בן יהודה:

מכאן כו'. וכמש"ש בדיגלא משלם כולה וכשיטתו דאפי' נשאו בב' ב"א וה"ה כאן: (ליקוט) מכאן אתה כו'. הוא לגי' הרא"ש דל"ג בדיגלא משלם כולה וכן לא הזכיר למעלה הרמב"ם וש"ע לכן הצריכו ללמוד (ע"כ):

הסבל כו'. גי' כגי' הרי"ף בשאר יומי מהדרא ליה ד' ששמים כמה שוה בשעת החזרה ומפ' מ"ש ולא אמרן כו' קאי איומא דשוקא כפי' הראב"ד ורא"ש ואת שפיר לשיטתו מ"ש בגמ' אבל ה"ל כו' איבעי ליה לזבוני משא"כ לפי' הראב"ד ורא"ש וכמ"ש ברא"ש:

ופגם כו'. כפי' השני שברש"י:

אבל רוב כו'. כגי' שלנו בגמ' מהדרו ליה ה' וכפי הראב"ד והרא"ש דמ"ש ולא אמרן כו' קאי אמהדר ליה ביום השוק ול"ג הא איבעי כו' ומפרשים ביומא דשוקא ביום השוק ממש אבל קודם יום השוק לא כי יאמר למעות אני צריך והמ"מ כ' טעם אחר ודלא כרש"י ד"ה אהדרו כו' ומפ' הראב"ד דוקא ששברו ביום השוק אבל שברו בשאר ימים לעולם א"צ להחזיר אלא ד' כשעת השבירה כמ"ש כל הגזלנין משלמין כו' וכמ"ש בספ"ג דב"מ ובב"ק ס"ה א' ע"ש וכ' המ"מ וכ"י שלפי' הראב"ד הסכימו כל המפרשים: (ליקוט) הסבל כו' ג"ז לשון כו'. הנה ג' שיטות בזה רש"י ותוס' מפ' דבדמים לעולם משלם אלא דקודם שעבר יום שוק ראשון יכול לשלם לו בחביתא דחמרא ולא אמרן אלא כו' קאי על שאר יומי שמשלם ה' דוקא דלא ה"ל כו' והרא"ש פי' דוקא ששברו ביום השוק דאל"כ משלם כשעת הגזילה ולפירושו א"א לומר כפרש"י על קודם שוק ראשון וכ"כ הטור אפי' עברו כמה ימי השוק כו' בשאר יומי בשאר ימים ממש ולא אמרן כו' קאי איומא דשוק דמיפטר בחביתא דוקא דל"ל באותו יום שמהדר לו יין אחר ורי"ף גרים בשאר יומי מהדר ליה ד' ופי' נ"י ל' הראב"ד דה"ק אם שברו ביום השוק ואהדר ביום השוק משלם חביתא או ה' בשאר יומי כו' ששברו בשאר ימים משלם ד' והוא ג"כ כפי' הרא"ש וכ"כ הרא"ש שכן פי' הראב"ד. וברמב"ם ג"כ גריס כגי' הרי"ף אלא דמפ' אחזרה כפירש"י. ומפ' דבחבית יכול לעולם לסלקו אלא דאם משלם דמים שמין ביום החזרה כמה הוא שוה ודוקא כשאין לו יין אחר ביום השוק נותן ה' מפ' לא אמרן כו' איום השוק כפי' הרא"ש וכ"כ המ"מ אבל הטור מפ' דברי הרמב"ם מ"ש והוא שלא כו' קאי על יום השבירה וכמ"ש הרא"ש ועוד כ' בספרים כו' וה"פ כו' וכ' ול"נ דמ"מ כו' כמו שהקשה הרא"ש ג"כ ע"ז ע"ש (ע"כ):

ש"ש כו'. כמש"ש פ' ב' פ"א א' ושם מסתברא כו' ודוקא בשואל משא"כ בש"ש: