שומר שכר באיזה דבר חייב או פטור - שולחן ערוך חושן משפט סימן ש״ג

ש"ש כו'. נראה דלא הוי ש"ש אא"כ שכרו ש"פ וכ"מ להדיא באשר"י ר"פ השואל ובטור לקמן סי' שמ"ו סי"ב בשם הר"מ ע"ש. גרסי' בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ח) ובפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ז) השוכר את הפועל לשמור פירש"י השוכר את הפועל שנותן לו שכרו של כל יום אין נותנים לו שכר שבת לפיכך אם אבדו בשבת א"ח באחריותו ואם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו ונתבא' (בא"ח סי' ש"ו ס"ד):

עד שימשוך. ע' בסמ"ע עד בסי' רצ"א כתב דעת שניהן ולא הכריע עכ"ל וכן לקמן סי' ש"ז:

והמותר יהא שלך כו' עיי"ל סי' קפ"ו ס"ב:

וכל כיוצא בזה חייב. והעיקר כהפוסקים דגניבה באונס גמו' פטור ש"ש וכ"פ רש"ל פרק הכונס סימן י"א וע"ש וע' בספרי באורך ע' בת' מבי"ט ח"ב ס"ס שמ"א ובתשו' רשד"ם סי' תנ"ט:

פטו' מאונסים. כתב הרב המגיד רפ"ב מה' שכירות מהשמועה האמורה בש"ס גבי הקדש יש ללמוד שש"ש פטור באונסים בכ"מ אם נאנס ה"ז לא הפסיד שכרו אלא נשבע שנאנס ונוטל שכרו עכ"ל ודבריו נכונים שכן מוכח בש"ס פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ח ע"א) וכן מוכח לעיל סי' ס"ו ס"א ור"ס ש"א ע"ש:

ליסטים מזויין כו'. אף ע"פ דמיטמר מאינשי ע' בת' רשד"ם סי' ת"ל:

אם לא היה יכול להציל בעצמו כו'. אף שהוא מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו (ל"א) כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס מטעם שהיה נשרף חפצים שלו כ"כ הר"ב בת' סי' ק"ו ע"ש שהאריך בראיות נכונות ויש לדקדק מדבריו דאף אם היה ש"ח חייב דמחשב ליה כפשיעה ע"ש ומ"מ צ"ע לדינא ודוק שם:

אלא ששומר חנם קורא רועים כו'. ומיהו אף ש"ח אם קדם להציל בשכר צריך להחזי' לו מה שהוצי' כן הוא בתוספו' פר' הכונס ד' נ"א ובהרא"ש ומרדכי שם ושאר פוסקי' גבי מבריח ארי וכן הוא בהגה"א פ' הפועלים ובתוס' והרא"ש שם איתא דה"ה באינש דעלמא שאינו שומר והציל בשכר חוזר וגובה מבע"ה ע"ש ע' בתשו' רשד"ם סי' ר"ך:

רועה שטען כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' שפ"ח:

ואם אין הדבר ידוע כו'. דמן הסתם היה יכול להציל ע"י רועים ומקלות שהיה שוכרן להצילו באמת כ"כ הבית יוסף ואחריו נמשך הע"ש וכתב דבש"ח פטור ואחריו נמשך הסמ"ע אבל תימא האיך אנו יכולים לו' דמן הסתם היה יכול להציל וגם מי הגיד לו להרמב"ם זה אלא נ"ל דהטעם כיון דאין הדבר ידוע א"כ הרי השוכר מחויב לישבע ואינו יכול לישבע שהרי אינו יודע וכל שומר מחויב לישבע שיודע בבירור שנאנס' אבל אם ישבע שספק לו ה"ל מחויב שואיל"מ וכדלעיל סי' רצ"א בסמ"ע ס"ק י"ב והבאתיו שם והוא פשוט בכמה דוכתי וא"כ גם בש"ח הדין כן ועל כן לא חלק הרמב"ם בדבר זה נ"ל ברור:

עד שימשוך כו'. כן הוא דעת הרמב"ם אבל ר"י והרא"ש חולקין וס"ל דנתחייב השומר בשמירתו מיד שנסתלקו הבעלים וכאן סתם המחבר ובסי' רצ"א כ' דעת שניהן ולא הכריע ובטור כ' פלוגתתם גם כאן ע"ש:

ונתן הכספי' תחת הקרקע כו'. הטעם דכל גניבה קרובה לאונס הוא וחייבה עליה התורה הלכך אין חילוק בין אונס קטן לגדול והכלל שהשומר צריך שיהיו עיניו פקוחות על הדבר השמור בידו תמיד ושוב אם נאנס מידו מה הי' לו לעשות דה"ל דומיא דשבור' ומתה דפטרי' מיניה רחמנ':

ואפי' אם אילו הי' שם לא היה יכול להציל כו' אע"ג דבעייל לעיר בעידנא דעייל אינשי ובא ארי וטרף כו' כ' הט"ו ומור"ם ז"ל בסמוך ס"י דאליבא דכ"ע אם גם כשהיה כאן לא היה יכול להציל פטור דשאני התם דשם האונס דטריפת זאב עליה משא"כ הכא דשם גניבה עליו ולכך בעינן שיהא שם דוקא ועפ"ר שכתבתי ע"פ ל' הטור שהוא קצת בענין אחר פי' אחר:

ליסטי' מזויין. זהו נשבה הכתוב בתורה שפטור עליו הש"ש:

ולא ע"י אחרי'. פי' ואפי' בשכר וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ח ברועה שצריך להציל ע"י רועים אחרי' ואפי' בשכר וחוזר ונוטל מהמפקיד:

אפילו באו משתי רוחות בטור כתב דעת החולקת ע"ז ועד"ר שם כתבתי טוב טעם לדבריו:

והתחיל להתגרו' בו כו'. אפי' הי' כוונת הרועה לטובה כ"כ מהרי"ק שורש קנ"ה:

עד כדי הבהמה בגמ' יהיב טעמא משום דאכתי ניחא לבעלים שמצילה משום טירחא שיהי' להן לקנות אחרות ומשום שמכיר בהמה זו ולמודה בביתו משא"כ אחרת שיקנ' ומ"מ אם הרועי' לא נתרצו להציל בכדי דמי הבהמ' א"צ השומר להוסיף להן דמי טרחא קניית הבהמה או דמי מה שהיתה רגילה וניכרת בביתו דשמא הבע"ה לא ירצה להחזירו לו והשתא א"ש מ"ש הט"ו בסמוך ס"ט ז"ל רועה שהיה טוען הצלתי כו' "עד שאינו יכול לטעון כו' פי' מ"ה יש לו מיגו דאי בעי הוה טען נטרפ' דקשה הא אין כאן מיגו דאי הוה טען נטרפ' לא היה בידו אלא כדי דמי הבהמה דהיינו דרך משל י' זהובים והשתא טוען הוצאתי עליה כדי דמי הבהמה וגם כדי שכר טירחא דהיינו זהוב ויהיה בידו י"א זהובי' אלא ודאי אין המפקיד צריך להחזיר לו דמי טירחא וממילא גם שומר א"צ להוציא' וק"ל:

שאינו יכול לטעון [מס"ק ח' בגמ' יהיב טעמא משום דאכתי ניחא לבעלים שמצילה משום טירחא שיהי' להן לקנות אחרות ומשום שמכיר בהמה זו ולמודה בביתו משא"כ אחרת שיקנ' ומ"מ אם הרועי' לא נתרצו להציל בכדי דמי הבהמ' א"צ השומר להוסיף להן דמי טרחא קניית הבהמה או דמי מה שהיתה רגילה וניכרת בביתו דשמא הבע"ה לא ירצה להחזירו לו] והשתא א"ש מ"ש הט"ו בסמוך ס"ט ז"ל רועה שהיה טוען הצלתי כו' "עד שאינו יכול לטעון כו' פי' מ"ה יש לו מיגו דאי בעי הוה טען נטרפ' דקשה הא אין כאן מיגו דאי הוה טען נטרפ' לא היה בידו אלא כדי דמי הבהמה דהיינו דרך משל י' זהובים והשתא טוען הוצאתי עליה כדי דמי הבהמה וגם כדי שכר טירחא דהיינו זהוב ויהיה בידו י"א זהובי' אלא ודאי אין המפקיד צריך להחזיר לו דמי טירחא וממילא גם שומר א"צ להוציא' וק"ל:

אין אומרים אילו היה שם הי' מציל פי' אף שרוב בני אדם אין יכולין להציל דלמא נתלבשה לו רוח גבורה כדוד שנא' בו גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך או נתקיים בו מ"ש ומוראכם וחתכם יהיה כו' (וזהו הטעם החולקין שכ' מור"ם אחר זה) אלא אומדין אותו לפי טבע והנהגת שאר בני אדם:

ואם אין הדבר ידוע כו' דמן הסתם היה יכול להציל ע"י רועים ומקלות שהיה שוכרן להצילו ומה"ט נ' דדוקא בש"ש אמרינן כן ולא בש"ח שאין מוטל עליו לשכור רועים כנ"ל דאין לומר מסתמא היו טורחים רועים בחנם להצילו:

דה"ל תחילתו בפשיעה אף שסופו באונס אם יש שום צד בעולם לו' אלו לא פשע היה מציל חייב אבל אם נכנס בשע' שבני אדם נכנסי' אע"ג דג"כ פשע לענין זה דאלו הי' שם הי' יכול להצילו מאונסי' קלים שדרך בני אדם להציל כתבו התוספו' דאין זהו מיקרי פשיעה כיון דעייל בעידנא דעיילי אינשי אלא היה כגניבה ואבידה ועל דבר שהוא כגניבה ואביד' אף שחייבה התור' לש"ש עליה לשלם מ"מ כשלא נגנב אלא נאנס לא מחייבין ליה על האונס מכח שפשע בתחל' כיון דלא הי' פשיע' גמור' משא"כ בעל בעידנ' דלא עיילי אינשי דה"ל פשיע' גמור' ועפ"ר:

אפי' לא מתה מיד. ל' הטור כיון דסגפ' אמרי' דמאות' שעה התחיל' להתקלקל והוה פשיע':

ומתה שם כדרכ' כו' דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם:

ומת' בבית הגנב חייב וא"ת מאי אריא דגנבה מהאגם אפי' גנבה מביתו נמי חייב הש"ש מכח גניבה וי"ל דאיירי אפילו בנגנבה בלסטי' מזויין דאינו חייב כשנגנב' מביתו אבל כשנגנבה מהאגם דה"ל תחלתו בפשיעה אף שסופו באונס חייב דמיד כשנגנב' מהאגם חייב דאלו עמדה בביתו אמרינן דלא בא הליסטין וגזלן וכיון דמתחייב על הגניבה תו לא מיפטרה במה שמתה ביד הגנב ובזה נתיישב ג"כ הא דהוצרך הטור והמחבר לחזור ולכתוב דין זה כאן בש"ש אף שכבר כתבוהו בש"ח בסי' רצ"א:

(ס"ב אא"כ היה שם לאו היה יכול להציל) לא הבנתי זה דהאיך תולה יכולת שלו להציל לענין גניבה ואבידה דזה שייך דוקא בנאבד ע"י לסטים מזויין וצ"ל דקאי על שאר אונסין וה"ק אע"ג דהוקפה כו' ואירעו אונס מ"מ אינו פטור אא"כ היה בעצמו שם לא הי' יכול להציל מן האונס מ"ה חייב בגניבה ואבידה לשלם ואין טענת אונס מצילתן בזה ואף דמדברי המחבר כאן משמע דלא יכול להציל מגניבה מ"מ בדברי רביני אינו כן ולפי מ"ש יסבור בעל דיעה זו כמו הי"א שהביא רמ"א בס"י שהוא דעת רבינו:

(ס"י) אין הדבר ידוע כו' בב"י נתן טעם דמן הסתם יכול להציל כמ"ש הסמ"ע ס"ק ז' ומוקי לה דוקא בש"ש וק"ל הא אין הולכין בממון אחר הרוב כמ"ש רבינו ומחבר בסימן רל"ב סכ"א וכמו שהבאתי בסימן ר"ס ס"ח בשם התוספת וה"נ אמאי נוציא מן השומר ולא ניחוש לשמא לא היה מוציא שוכרין או שמא לא היו יכולין להציל ותו מ"ל דאין שום מוצא לדין זה מהתלמוד ונלע"ד הטעם דלא פטרה תורה שומר אלא בשבועה וזה אינו יכול לישבע משלם דהא תיכף שאומר נאבדה חייב שבועה והוא אינו יכול לישבע לפ"ז אין חילוק בין ש"ח לש"ש:

[ סט"ו בביח הגנב] הסמ"ע ס"ק טו מוקי לה בלסטים מזוין והוא תמוה דאף דמצינו בגמ' פ' אלו מציאות מאי נגנב בלסטי' מזוין מ"מ אין דרך הפוסקים לכתוב ל' סתם בזה ונלע"ד דלא נתכוין רבינו כאן באמת לומר שנגנבה ע"י שיצאת בפשיעה אלא אפי' אם הוליכה לאגם במקום שהבהמו' רועות חייב כאן בש"ש ולא הוצרך רבינו לבאר זה כיון שכבר פשט שלענין ש"ש א"צ פשיעה לגניבה:

שכר. נראה דלא הוי ש״ש אא״כ שכרו ש״פ וכ״מ להדי' בהרא״ש ר״פ השואל ובטור סי' שמ״ו סי״ב בשם (הר״מ) [הרמ״ה] ע״ש. גרסינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ח) ובפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ז) השוכר את הפועל לשמור פרש״י השוכר את הפועל שנותן לו שכרו של כל יום אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אם אבדו בשבת אינו חייב באחריותו ואם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו ונתבאר באורח חיים סי' ש״ו ס״ד. ש״ך:

שלך. ע"ל סימן קפ"ו ס"ב:

כיוצ'. והעיקר כהפוסקים דגניב' באונס גמור פטור שומר שכר וכ"פ מהרש"ל פרק הכונס סימן י"א ע"ש ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב ס"ס שמ"א ובתשו' רשד"ם סימן תנ"ט. ש"ך:

להציל. ואף ע"ג דבס"י ברועה שהניח עדרו כו' דאליב' דכ"ע אם גם כשהי' שם לא היה יכול להציל פטור שאני התם דשם אונס דטריפת זאב עליה משא"כ הכא דשם גניבה עליו ולכך בעינן שיהא דוק' שם. סמ"ע:

מאונסים. כת' המ״מ רפ״ב משכירות מהשמועה האמורה בשומר שכר גבי הקדש יש ללמוד ששומר שכר שפטור מאונסי' בכל מקום אם נאנס ה״ז לא הפסיד שכרו אלא נשבע שנאנס ונוטל שכרו עכ״ל ודבריו נכונים שכן מוכח בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ח ע״א) וכן מוכח לעיל סימן ס״ו ס״ב ור״ס ש״א ע״ש. ש״ך:

מזויין. אע"פ דמיטמר מאינשי עיין בתשו' רשד"ם סימן ת"ל שם:

אחרים. פי' ואפילו בשכר וכמ"ש הט"ו בס"ח ברועה שצריך להציל ע"י רועים אחרים ואפילו בשכר וחוזר ונוטל מהמפקיד כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך אף שהוא מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהי' שומר עליו לא אמרי' כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס מטעם שהיה נשרף חפציו שלו כ"כ הרמ"א בתשו' סימן ק"ו ע"ש שהאריך בראיות נכונות ויש לדקדק מדבריו דאם היה ש"ח חייב דמחשב ליה כפשיע' ע"ש ומ"מ צ"ע לדינ' ודו"ק שם עכ"ל וע' בתשו' שב יעקב חח"מ סי' כ"ג:

להתגרות. אפילו היה כונת הרועה לטובה כ"כ מהרי"ק שורש קנ"ה. סמ"ע:

בחנם. ומיהו אף ש״ח אם קדם להציל בשכר צריך להחזיר לו מה שהוציא כן הוא בתוספות פרק הכונס (בבא קמא דף נ״ח) ובהרא״ש ומרדכי שם ושאר פוסקים גבי מבריח ארי וכן הוא בהג״א פרק הפועלים ובתוס' והרא״ש שם איתא דה״ה באינש דעלמא שאינו שומר והציל בשכר חוזר וגובה מבעה״ב עיין בתשו' רשד״ם סימן ר״ב. ש״ך:

דמי. אבל א"צ להוסיף דמי טירחא קניית הבהמה או דמי רגילותה בבית דשמא המפקיד לא ירצה להחזירו לו דאינו מחויב להחזיר דמים הללו. סמ"ע:

שטען. עיין בתשו' רשד"ם סי' שפ"ח:

חייב. דמן הסתם היה יכול להציל ע"י רועים ומקלות שהי' שוכרן להצילו כ"כ הב"י ואחריו נמשכו הע"ש והסמ"ע וכתבו דבש"ח פטור אבל תימא האיך אנו יכולים לומר דמן הסתם הי' יכול להציל אלא נ"ל דהטעם כיון דאין הדבר ידוע ע"כ הרי השוכר מחויב לישבע וא"י לישבע שהרי אינו יודע וכל שומר מחויב לישבע שיודע בבירור שנאנסה אבל אם הוא ספק לו ה"ל משואיל"מ וכדלעיל סי' רצ"א (כמ"ש שם ס"ק ט"ז ע"ש) והוא פשוט בכמה דוכתי וא"כ גם בש"ח הדין כן וע"כ לא חילק הרמב"ם בדבר זה נ"ל ברור. ש"ך:

וסופו. אם יש שום צד בעולם לומר אילו לא פשע היה מציל חייב אבל אם נכנס בשעה שבני אדם נכנסין אע"ג דג"כ פשע לענין זה דאילו היה שם הי' יכול להצילו מאונסים קלים שדרך בני אדם להציל כתבו התוספות דאין זה מקרי פשיעה כיון דעל בעידנא דעיילי אינשי והוי כגניבה ואבידה ואף שחייבה התורה עליה לש"ש לשלם מ"מ כשלא נגנב אלא נאנס לא מחייבים לי' על האונס מכח שפשע מתחלה כיון דאינו פשיעה גמורה משא"כ בעל בעידנא דלא עיילי אינשי דה"ל פשיעה גמורה. סמ"ע:

מיד. לשון הטור כיון דסגפה אמרינן דמאותה שעה התחילה להתקלקל והוי פשיעה. שם:

הגנב. וא"ת מאי איריא דגנבה מהאגם אפילו גנבה מביתו נמי חייב הש"ש וי"ל דאיירי אפילו נגנבה בלסטים מזויין דאינו חייב כשנגנבה מביתו אבל כשנגנבה מהאגם דמיד כשנגנבה חייב דאמרינן אילו עמדה בביתו לא בא הלסטים וכיון דמתחייב על הגניבה תו לא מיפטר במה שמתה ביד הגנב דה"ל תחלתו בפשיעה כו' ובזה נתיישב הא דהוצרך הט"ו לחזור ולכתוב דין זה כאן בשומר שכר אף שכבר כתבוהו בסי' רצ"א בשומר חנם. שם:

י"א כו'. כמו טובל בציר פ"ה וע"ל סי' קפ"ה ס"א:

ראובן כו'. אע"ג שמתחלה לא ירד אדעתא דאגרא כיון דלסוף א"ל ראובן שהמותר יהיה שלו ושתק שמעון נעשה ש"ש מידי דהוי אשומר אבידה לרב יוסף ואף רבה ל"פ אלא משום דלא חשיב ההוא הנאה פורתא כמ"ש תוס' ואמרי' במתני' דפ"ב מה יהא בדמיהן כו' ואמרי' בגמ' שם אף שלא נשתמש בההוא הנאה כו' ואף ר"ע ל"פ אלא משום דלא משתמש בהן וכן בספ"ג שם אצל שולחני כו' ואף ששתק שמעון וכמ"ש בב"ב קל"ח א' בשתק ולבסוף צווח כ"ע ל"פ כו'. שם:

ש"ש כו'. מתני' וגמ' בכמה מקומות:

וי"א כו'. עתוס' דב"ק נ"ז א' ד"ה כגון כו' והרא"ש שם: (ליקוט) וי"א כו'. תוס' דב"ק נ"ז א' ד"ה כגון כו' הרא"ש שם והביא ראיה מירוש' פ' בתרא דשבועות ר"א בשם ר"י נאמר שמירה כו' ע"ש אבל כל ראיותיהם אינו מוכרחין וגם תוס' מסיים ודוחק גם הג"מ חולק וכ' דכל אונס גמור פטור וכ"פ ביש"ש ע"ש סי"א שהאריך בזה וגם דברי השאלתות צע"ג ומ"ש הטור ב' הירוש' אפי' הקיפוהו חומה של ברזל כו' ליתא בירוש' ועיש"ש שם ודו"פ (ע"כ):

אם נפלה כו'. דהוה כמו טבעה ספינתו בים שם מ"ג א' וכמש"ש צ"ג ב' רועה כו' אלא אומדין כו' ה"ל לקדם כו' וז"ש אם לא כו':

ודוקא כו'. ב"י:

יש מי כו'. כמ"ש אומדין אותו כו' וכנ"ל:

בין כו'. דמש"ש לא דעל כו' לרבה הוא דקאמר ולא קי"ל כרבה דאמרי' שם ר"ח ורבר"ה כו' וכן ר"פ:

בין כו'. אע"ג דאמרי' שם א"ה אמאי כו' ומוקמי' דשמע כו' היינו לאביי כשיטתו שם ל"ו ב' אבל אנן קי"ל כרבא שם וכמש"ל סי' רצ"א ס"ט. רי"ף שם:

וי"א כו'. דס"ל דאתיא ככ"ע דאפשר אם היה שם היה בורח וכמש"ש ק"ז א' דהוה מקיים גם את כו'. וכ"פ הרא"ש שם ועי"ל כו' ועתוס' ע"ח א' ד"ה הוחמה כו':

אפי' כו'. ר"ל בזה קושית תוס' שם ד"ה סיגפה כו':

תקפתו כו'. כמש"ש ל"ו ב' ואע"ג דהאי אוקימתא דוקא אליבא דאביי דוקא אבל לרבא א"צ כ' הרמב"ן היינו משום דאביי ורבא פליגי אליבא דרבה ורבה קאמר כאן מאי ה"ל למעבד אבל אנן קי"ל כר"פ כמ"ש בסי"א ה"ל שלא להניח לעלות וערא"ש שם: (ליקוט) תקפתו כו'. עבה"ג וערא"ש במתני' שם ב' הראב"ד וכמ"ש בסי' רצא סי"א ע"ש וזהו לס' הראב"ד דגמ' לא איצטריכא אלא לאביי דלרבא וכי יאחזנה כו' לכך פריך לאביי אבל תוס' שם כ' דלרבא פשיטא ליה דמיירי בתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה אבל לאביי ק' א"כ סיפא העלה נמי לפטור כיון דעלייתו אין פשיעה שהעלה למרעה כו' ומשני דשם מיירי דגם הנפילה בלא תקפתו ע"ש בד"ה א"ה כו' וז"ש הרי"ף ואוקימנא כו' דלפי' הרמב"ן ל' ואוקימנא לא אתי שפיר (ע"כ):

או כו' אע"פ כו'. גמ' שם וכנ"ל:

העלה כו'. שם וכרבא וכמש"ש מתיב רמי בר חמא כו':