ש״ך על חושן משפט סימן רצ״ז ארוך במיוחד (1 קטעים, 30,607 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת ש״ך על חושן משפט סימן רצ״ז במלואו
הכופר בפקדון אפי׳ נותן המפקיד סימן - שולחן ערוך חושן משפט סימן רצ״ז
הכופר בפקדון אפי׳ נותן המפקיד סימן. שולחן ערוך חושן משפט סימן רצ״ז - 1 סעיפים, ולצידם ש״ך, סמ״ע, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.
חושן משפט · סימן רצ״ז
סעיף א׳
הכופר בפקדון אפי' נותן המפקיד סימן. ובו סעיף אחד:המפקיד אצל חבירו שלא בעדים נאמן לומר להד"מ אע"פ שאין הנפקד אמוד שיהא לו חפץ כזה והמפקיד נותן בו סימן ואפי' הפקיד אצלו בעדים אם לא ראו עתה בידו נאמן לומר החזרתיו לך או נתתו לי במתנה ואפי' אם טוען הפקדתי בידך חטים וזה אומר החזרתי לך והלה אומר והרי כך וכך היו ונתתם בחבית פלונית ונמצא כדבריו אפי' הכי נאמן הנפקד לומר החזרתי לך את שלך ואלו אחרים הם אפי' הפקידם בעדים אבל אם עדים מעידים שהפקיד בידו זה החפץ ורואים אותו עתה בידו אינו נאמן לומר חזרתי [ולקחתי ממך] או נתתו לי במתנה ולא מבעיא אם הוא חי שמוציאין אותו מידו אלא אפי' אם מת מוציאים אותו מהיורשי' אפי' בלא שבועה: הגה אמר המפקיד חפץ פלוני הפקדתי בעדים בידו שסימנו כך וכך ואנו רואים ביד היתומים חפץ כזה צריכין להראותו לעדים ואם עדים מעידים אותו שהוא זה מחזירין אותו ואם אמרו היתומים אבינו אמר שלו הוא נאמנים בשבועה (טור ס"ד) ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהיה המפקיד רגיל להכניס אצל זה שמת אבל אם היה רגיל להכניס אצלו שמא של אחר הוא והכיר הסימנים שלו באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד אין מוציאין מיד היתומים בעדותן שאין זה ראיה ברורה ואומדן דעתם אינו אומד דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ואפי' יהיו הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שאין מוציאים מהיתומים באומד דעתו של דיין (החזיר פקדון ע"פ ב"ד ואח"כ נודע שטעו הנפקד פטור) (ר' ירוחם נ"א חי"א):
ש״ך · חושן משפט סימן רצ״ז
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
סמ״ע · חושן משפט סימן רצ״ז
א׳
נאמן לומר להד"ם. פירוש אפי' ראו עדים עתה בידו והכירוהו בטביעות עין יכול לומר להד"מ שהפקדתו בידי אלא לקחתיהו מידך או מיד אחר שקנהו ממך:
ב׳
אע"פ שאין הנפקד אמוד כו'. דיש מתרושש והון רב או מציאה מצא ר"ן:
ג׳
והמפקיד נתן בו סימן פי' אפי' אינו רגיל אצלו וכן הוכחתי בפרישה וכתבתי שדוקא גבי יורשים ואין טוענין ברי אבינו לקחממך מוציאין מידן בהצטרפות הני ג' ענינים דהמפקיד נתן סי' ואינו רגיל בבית הנפקד והנפקד אינו אמוד אבל כשהן טוענין ברי של אבינו היה או שהנפקד חי וטוען שלי הוא וקניתיהו ממך או נתתיהו לי במתנ' אין מוציאין מידו אפי' בהצטרפות הני ג' ענינים הנ"ל ולא כע"ש שכתב ז"ל והמפקיד נתן בו סי' אפשר דראוהו כבר אצלו עכ"ל דמשמע דלא מוקי ליה באינו רגיל וטעמו מדלא הזכיר הטור והמחבר וש"ע כאן אינו רגיל ולא דק שזה תלוי בזה דכל שהוא רגיל נתינת סימן אינו כלום ועמ"ש מזה עוד בסמוך:
ד׳
ואפי' הפקידו אצלו בעדים. דהמפקיד בעדים א"צ להחזיר בעדים:
ה׳
או נתתו לי במתנה פי' כל זמן שלא ראוהו בידו קודם ירידתן לדין נמצא דבשעת ירידתן לדין אי בעי לא היה מראיהו לב"ד אלא היה אומר החזרתיו לך והיה פטור לכן גם כשאמר לפני ב"ד הרי הוא בידי והוא זה אבל נתתו לי במתנה נאמן במיגו וה"ה דיכול לטעון לקוח הוא בידי במיגו דהחזרתי לך וכן הגהתיהו בבא זו בטור ע"ש:
ו׳
ואלו אחרים הן כו' וה"ה דנאמן לומר אלו היו שלך ולקחתיהן מידך או נתתיהן לי במתנה במיגו דהיה אומר אלו אחרים הן:
ז׳
ורואים אותו עתה בידו. בפרישה ודרישה כתבתי דמיירי אפי' אם עידי הראייה הללו אינם העדים שהפקיד בפניהם מצטרפין העדיות יחד ומוציאין מידו ע"ש:
ח׳
חזרתי ולקחתי ממך כו' כצ"ל ובפרישה כתבתי דלשון הרא"ש הוא באן חזרתי ולקחתי ממך או נתתיהו לי במתנה וכן הוא ל' הרמב"ם פ"ו דהלכות שאלה וגירסא זו נכונה טפי דאלו בס"י כתוב החזרתי לך קשה פשיטא דאינו נאמן דהרי ראו בידו והכירו בטביעת עין אם לא שתאמר שחדא מלתא קאמר כיון דאינו נאמן לומ' החזרתיו לך ג"כ אינו נאמן לומר נתתיהו לי במתנה:
ט׳
מוציאין אותו מהיורשין פי' ולא טענינן בעד היורשין אלו היה אביהן חי שמא היה מברר בעדים שקנאוהו מידך והטעם דלא טענינן בעד היורשי'. טענה דאינה שכיח וכיון שכן לא מבעיא כשראו העדים החפץ ביד היורשין קודם שבאו לדין דה"ל עדים וראה דגם אביהן לא היה נאמן בכה"ג לטעון לקוח הוא בידי דמוציאין מידי היורשי' אלא אפי' לא ראו העדים החפץ ביד היורשי' אלא שהמפקיד טוען חפץ פלוני הפקדתיו כו' עד צריכין להראותו לעדים כו' ואף שאביהן בכה"ג לא היה צריך להראותו לעדים שאני אביהן דהיה טוען טענת ברי אבל אנן לא טענינן בעד היורשי' טענה שאינה שכיחא ומ"ה צריכין להראותו לעדים ואם כעדים וראה לפני הדין ומוציאין אותו מיד היורשין ומחזירין אותו ליד המפקיד אם לא שגם הן טוענים ברי כ"כ הטור וכן הוא המשך הדברי ' דהגהות מור"ם ז"ל בהג"ה זו עם דברי המחבר דלפניו:
י׳
ומ"ש ואנו רואים כו'. פי' הכל רואים בסימני' הללו בידן אבל אין מכירים אותו בטביעת עין שהוא שלו מזקיקי' אותו להראותו לעדים והן יכירוהו בט"ע:
י״א
מחזירין אותו. מיירי שאפי' אם אבי היורשי' היה אמוד להיות לו חפץ כזה מ"מ כיון דיש לזה עדים שהפקידו בידו מוציאין מידם בסימנים שהוא נותן ומ"ש המחבר אחר זה דבעינן שלא יהא אמוד ולא יהא רגיל מיירי דוקא כשאין להמפקיד עדים שהפקיד בידו וכ"כ הר"ן בהדיא וכן הוא מוכח באשר"י וטור ומ"ה לא הזכיר הטור ולא מור"ם בהגהתו כאן במ"ש אמר המפקיד כו' עד מחזירין אותו דמיירי באינו אמוד ואינו רגיל ולא כע"ש שכתב דמיירי באינו אמוד וערבב דיני שני הבבות יחד כאלו הן מענין אחד ולא דק כלל אלא רישא דמיירי כשיש לו עדי הפקדון שם אפי' אמוד מחזירין וסיפא מיירי באין לו עדים שהפקיד בידו וכמ"ש ודוק:
י״ב
ואם אמרו היתומים אבינו אמר לנו שלו הוא נאמנים בשבועה. אבל בלא שבועה אינם נאמנים אף דקי"ל (וכתבו הטור והמחבר לעיל בס"ס ס"ט וס"ס ע"א) דאין היורשי' נשבעים אלא ליטול ולא ליפטר שאני הכא דהבע"ה נותן סימנים ואמר שיש לו עדים שיכירוהו בטביעת עין שהוא שלו משום הכי ה"ל כאלו הן באין ליטול מיד הבע"ה:
י״ג
שאין מוציאין מיד היתומי' כו'. נראה פשוט דהיינו דוקא בהאי דינא בתרא קאמר דאין מוציאין אבל במ"ש לפני זה בעדים וראה דאין תלוי באומדן דעת מוציאין גם בזמנינו מיד היתומים:
י״ד
ואח"כ נודע שטעו פירוש שהחזירהו למי שאינו שלו:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
באר היטב · חושן משפט סימן רצ״ז
א׳
להד"מ. פי' אפילו ראו עדים עתה בידו והכירוהו בט"ע יכול לומר להד"מ שהפקדתו בידי אלא לקחתיהו מידך או מיד אחר שקנהו ממך. סמ"ע:
ב׳
סימן. פי' אפי' אינו רגיל אצלו דדוקא גבי יורשים דאין טוענין ברי אבינו לקח ממך מוציאין מידם בהצטרפות הני ג' ענינים דהמפקיד נתן סימן ואינו רגיל בבית הנפקד ואין הנפקד אמוד. אבל כשטוענין ברי של אבינו הי' או שהנפקד חי וטוען שלי הוא וקניתיהו ממך או נתתהו לי במתנ' אין מוציאין מידו אפי' בהצטרפות הני ג' ענינים עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך מאד בביאור הדין דסימן זה עיין שם מה שהעלה לדינא:
ג׳
נתתו. פי' כל זמן שלא ראהו בידו קודם ירידתן לדין נמצא דבשעת ירידתן לדין אי בעי לא הי' מראהו לב"ד אלא הי' אומר החזרתיו לך והי' פטור לכן גם כשאמר לפני ב"ד הרי הוא בידי והוא זה אבל נתתו לי במתנ' נאמן במגו וה"ה דיכול לטעון לקוח הוא בידי במגו דהחזרתי. סמ"ע:
ד׳
ורואים. ואפי' אם עדי הראיי' אינם העדים שהפקיד בפניהם מצטרפין העדות יחד ומוציאין מידו. שם:
ה׳
מהיורשים. פי' ולא טענינן בעד היורשים אילו הי' אביהן חי שמא הי' מברר בעדים שקנאוהו ממך משום דלא טענינן בעד היורשים טענה דלא שכיחא. שם:
ו׳
רואים. פי' הכל רואים בידן בסימנים הללו אבל אין מכירין אותו בט"ע שהוא שלו לכן מזקיקין אותן להראותו לעדים והן יכירוהו בט"ע. שם:
ז׳
דעתו. נרא' פשוט דהיינו דוקא בהאי דינא בתרא קאמר דאין מוציאין אבל במ"ש לפני זה בעדים וראה דאינו תלוי באומדן דעת מוציאין גם בזמנינו מן היתומים. שם:
נחלת הכלל · Torat Emet 357
ביאור הגר״א · חושן משפט סימן רצ״ז
א׳
המפקיד כו'. שבועות מ"ה ב' ב"ב מ"ה א':
ב׳
אע"פ שאין הנפקד כו'. תוס' דכתובות פ"ה ב' ד"ה חדא כו' וכ"כ הרא"ש שם בשם הרמב"י ממש"ש ולא פקיד הא פקיד לא מפקינן מינייהו:
ג׳
ואפי' הפקיד כו'. שבועות שם וב"ב שם במסקנא:
ד׳
או נתתו כו'. ב"ב שם:
ה׳
ואפי' אם כו'. יבמות קט"ו ב':
ו׳
אפי' הפקידם בעדים. תוס' שם ד"ה וכן כו' ובכתובות שם ד"ה ועוד כו':
ז׳
אבל אם כו'. ב"ב שם ועתוס' שם מ"ו א' ד"ה אי כו':
ח׳
ול"מ אם כו'. מ"ש בב"ב נ"ב א' כלום טענינן כו' והא רבא כו' ובב"מ קט"ז א' וה"ה ביש עדים שהפקיד בידו דחד טעמא הוא וערי"ף שם מהא שמעתא כו' ושמעינן נמי מכללא כו' אלא שהרי"ף סובר דא"צ ראה וכל הפוסקים חולקים עליו וערא"ש בב"ב שם ועסי' ע"ב וסי' קל"ג וערי"ף ס"פ המפקיד ועתוס' דב"ב שם ד"ה ומודה כו' אלא נראה דהכא כו':
ט׳
אמר המפקיד כו'. כמ"ש בב"מ ע' א' ועתוס' שם ד"ה אתא. ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן כו' א"נ מעיקרא כו' וערא"ש שם:
י׳
ואם אמרו כו'. ר"ל ואינן חפצים להראותו וז"ל הטור אע"ג דלגבי אביהן בעודו חי כה"ג נאמן לומר לקוח הוא בידי במגו דהחזרתי לך כ"ז שלא ראו אותו עדים בידו והכירוהו לגבי יתומים לא טענינן להו הכי כיון דלא שכיח וצריכין להראות ואם יכירוהו שזה הוא החפץ ה"ל כעדים ומוציאין אותו מידם אע"פ שאם היתומים בעצמן היו טוענים אבינו אמר שלו היה נאמנין בשבועה כ"ז שלא ראו אותו עדים בידן ממש אכן לא טענינן להו ומ"ש דאביהן כה"ג נאמן וא"צ להראות בב"ב מ"ו א' תא אחוי לך כו' וערשב"ם שם ומ"ש כ"ז שלא ראו כו' אבל ראו אפי' בסימנים אינו נאמן מההיא דשומשמי וכמ"ש תוס' שם ושם דוקא משום דאינו סי' אבל בסי' מובהק אינו נאמן וכ"כ המ"מ ומ"ש לגבי יתומים לא טענינן כנ"ל מהא דב"מ והטעם כמ"ש תוס' בכתובות שם דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי כמש"ש בכהוא עובדא דשם דאילו היה אביהן טעין הכי היה נאמן אע"ג דלא אמיד ויהיב כו' ומ"ש דאם היתומים טוענין בעצמם כו' כנ"ל דוקא אנן לא טענינן להו אבל הם בעצמם יכולין וכמ"ש הרא"ש בכתובות שם ודוקא היכא שהיתומים טוענים שמא אבל אי טוענים ודאי א"ל אבינו שהיה שלו משתבעי כו' והביא ראיה ממש"ש ולא פקיד וכנ"ל ומ"ש הרא"ש והטור דמשתבעי אע"ג דקי"ל דאין יורשים נשבעין לפטור כמש"ל סי' ס"ט וסי' ק"ח היינו בטענת ספק או שאין טוענין כלל אבל בטוענין ודאי נשבעין ככל אדם כמ"ש בסי' ע"ה סט"ז וס"כ ועש"ך סי' ס"ט שם סי' ע"ה שם ודלא כמו שנדחק סמ"ע כאן וכ"ז קודם שראוהו אבל לאחר שראוהו העדים והכירוה בסימנין ודאי אינו נאמן בין הוא בין היתומים אינן נאמנין כנ"ל ול"ק מהא דסי' קל"ד ס"ג דשם אין מכירין בסימנים היטב אלא נדמה להם כמש"ש והוא מפי' תוס' שם:
י״א
ולא עוד כו'. לשון הרמב"ם וכפי' תוס' שם ושם דבלא עדי פקדון ודוקא בשני הטעמים דלא אמיד ויהיב סימנא וכנ"ל וכ"כ הרא"ש. ושיטה אחרת להרמב"ן ורשב"א וער"ן וב"י:
י״ב
באו עדים כו'. עבה"ג:
י״ג
החזיר כו'. ירושלמי בעובדא דבר זוזא הביאו הרי"ף ס"פ הכונס:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן רצ״ז, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
שולחן ערוך, רבי יוסף קארו - נחלת הכלל
