שלא לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד - שולחן ערוך חושן משפט סימן רצ״ב

ואם החזירה כו'. דין זה הוא תמוה דבש"ס פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"א) איתא להדיא באוקימתא דרב ששת שטלטלה להביא עליה גוזלות והלכך אפי' החזירה למקומה חייב באונסי' כיון דשואל ש"מ דגזלן הוי וצריך דעת בעלי' לר' עקיבא ור"י מוקי התם מתני' כר' עקיבא וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם להדיא וכ"פ הרמב"ם והטור והמחבר לקמן ס"ו וגם מה שהוציא הר"ב כן מהמרדכי נלפע"ד שאינו וז"ל המרדכי אדם הנפקד אם שאל חפץ א' מפקדון שבידו ולאח"ז החזירו למקום שהי' מונח מתחל' אין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא ודעת שומר כדעת בעלי' ואפי' ר"ע דאמר כלתה שמירתו ה"מ גונב דמעת' לא מהימן ליה אבל שואל מהימן ליה ולא כלת' שמירתו עכ"ל ומביאו בב"י וד"מ והבין הר"ב דר"ל ששאל החפץ שלא מדעת הבעלי' וזה אינו דא"כ לר"ע ודאי דינו כגונב וכדאיתא בפ' המפקיד שם ועוד דלא שייך לישנא דשאל חפץ דהל"ל שנטל חפץ אלא במשמע ששאל מדע' הבעלי' וכדי שלא תאמר שדין שואל עליו וצריך להחזירו לבעלי' דוקא וכדלקמן סי' שמ"א לכך כ' שאין עליו אלא דין שומר דכיון דשואל ממנו מדעתו לא כלתה ליה שמירתו גם הסמ"ע ס"ק ד' והב"ח כתבו דאין המרדכי מיירי ששאל שלא מדעת אלא מיירי בדברי' שדרך להשאיל ואין חברו מקפיד עליו ואף לפ"ז דברי הר"ב תמוהין דהא הר"ב משמע דלא מיירי בהכי מדקראו גזלן וכ"כ בסמ"ע ס"ק ד' לדעת הר"ב וגם לחנם דחקו הב"ח והסמ"ע בדברי המרדכי דנראה ברור שהמרדכי מיירי ששאל מדעת וכמ"ש וגם דינם בדבר שדרך להשאיל אינו מוכרח דמ"מ ה"ל שואל שלא מדעת וגם אינו יכול ליהנות ממנו כשירצה ואפשר לדמותו למעות לקמן בסמ"ע ס"ק י"ד שוב ראיתי בש"ג פ' המפקיד כ' ג"כ על דברי המרדכי הנ"ל וז"ל תיקשי הכא על המרדכי היכא קפסיק ותני דשומר ששאל החפץ שבידו בפקדון דחשיב בההיא שעתא שואל ולא גוזל והא קי"ל דשואל ש"מ גזלן הוי אלא ע"כ צ"ל דאין זה חשוב שואל ש"מ כיון דאיהו גופא במקום בעלי' קאי קחשב שואל לדעת ה"נ תפס דברי ר"ע לדעת הרי"ף כו' עכ"ל ודבריו תמוהי' דבהדיא קאמר התם רב ששת בש"ס דשומר ששאל ש"מ גזלן הוי ואפי' החזירה למקו' שיחדה חייב באונסי' דצריך דעת בעלי' ע"ש ומייתי לה הרי"ף והרא"ש התם ואפשר דבא לומר דהמרדכי ס"ל דר"י פליג עליה דרב ששת בהא אבל באמת ז"א דמוכח התם בש"ס להדיא דגם ר"י מודה לרב ששת לדינא דהא קאמר התם דלהכי לא מוקי ר"י מתני' כרב ששת משום דהניחה במקומה משמע והובא ג"כ ברי"ף ורא"ש וגם לדעת הרב א"א לומר כן שהרי סתם לקמן ס"ו כדברי המחבר והפוסקי' ונראה שזאת כוונת הע"ש שדחק עצמו לקמן ס"ו ופי' דמיירי כשהי' דעתו לחסרה משום דלא ליסתור הך דינא דלקמן להך דינא דהכא אבל לא כוון יפה דודאי לקמן מיירי אפי' לא הי' דעתו לחסרה וכדאיתא בש"ס ופוסקי' להדיא ויפה כוון בסמ"ע ס"ק י"א שהשיג עליו אך תימה למה כ' כאן בס"ד בפשיטות בדברי הר"ב ולא השיג עליו ואף שכ' וז"ל ומיהו צ"ע דשם במרדכי משמע משמע דלא איירי אלא בדבר שאין הבעלי' מקפידין על תשמישן בלי רשות וכאן לא מיירי בכה"ג מדקראו גזלן וע' בגי' ח"ש פ' המפקיד כתבתי ישוב לזה עכ"ל מ"מ טפי ה"ל לאקשויי מהש"ס וכל הפוסקי' וגם הישוב שכתב בגי' ח"ש לא זכינו לראותו וגם אפשר שלא כתב אלא ישוב שלא יחלוק המרדכי על דברי הרב אבל לא הרגיש במה שהקשינו שדברי הרב הם נגד הש"ס וכל הפוסקי' והא ראיה דבס"ק י"ז חזר וכתב בפשיטות כדברי הר"ב הלכך כל זמן שאין לנו יישוב ברור אין בנו כח לפסוק כדברי הר"ב בזה שהוא נגד הש"ס וכל הפוסקי' ודוק:

החזירה כו'. ע"ל ס"ס שנ"ה ובסמ"ע שם וע' בספר א"א דף ק"ג ע"א:

הטה את החבית כו'. ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' ק"ב:

שרוצה לשלוח יד בפקדון. ע' בסמ"ע ס"ק י' דנראה דהיינו דוקא כו' בכאן הראה הגאון אמ"ו ז"ל את ידו גדולה וגודל חריפתו לפי שהכל תפסו על הסמ"ע בזה ולא ירדו לס"ד גם הבעל תי"ט ס"פ המפקיד והב"ח השיגו עליו ואמרו דאשתמיטתיה ש"ס ערוכה דר"פ האיש מקדש מבואר שם להדיא דאדרבה משליחות יד ילפינן דבעלמא אין שליח לד"ע משום דהוי שליחות יד וטביחה דלקמן סי' ש"צ [ש"ן] או מעילה ב' כתובי' הבאים כא' דיש בהו שליחות לד"ע ואין מלמדין ועוד כתב בתי"ט שם דאישתמיטתיה ש"ס דפ"ק דמציעא [דף י'] האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי אע"ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כשתתגרש אשה וישחרר העבד לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדיא דאע"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח וא"ל דדברי הסמ"ע כשאין לו לשלם לעולם דהיכי ידעינן השתא שלא יהי' לו והא נשתחרר העבד כיון שיכול להיות שיקנה נכסים פטור משלחו עכ"ל ועוד יש להוסיף דפשיטא דאע"ג דאין לו לשלם פטור המשלח אפי' הוי ידעינן בבירור גמור שלא יהא לו לשלם דאל"כ אדפריך בש"ס אלא מעתה האומר לאשה ועבד כו' ה"ל לאקשויי אלא מעתה אין לו לשלם כו' (וע"ל סי' של"א ס"ז ודוק) א"ו דבכה"ג אפי' להמקשן דפטור דכיון דאילו ה"ל השתא הי' חייב לשלם אלא דפריך מאשה ועבד דהוי ס"ד כיון דאלו ה"ל השתא היו פטורי' לאו בני חיובא נינהו והכי מוכח נמי ממאי דלא קאמר איכא בינייהו אם אין לו לשלם (וכן מבואר בתשובת אמ"ו הגאון ז"ל) והגאון אמ"ו ז"ל יישב דברי הסמ"ע בטוב טעם ודעת ככהנא מסייע כהנא ואמר דודאי לא נעלם מהסמ"ע דגבי שליחות יד שאני שהרי הוא עצמו כתב דנפקא לן מקרא דעל כל דבר פשע דחייב המשלח ואי ס"ד דשליחות יד דינו כשאר שליחות קרא ל"ל וגם אין כוונתו לומר דאע"ג דאין שליח לד"ע אם אין לו לשלם חייב דהוי כמו שאינו בר חיובא אלא דקשיא למה יתחייב המשלח ישלם השליח אם יש לו לשלם ואין לו אלא טענה שהשולח שלחו הרי קי"ל דאין שליח לד"ע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ כיון דעכ"פ חייב השליח לשלם וא"כ למאי נ"מ אתי קרא לחייב גבי שליחות יד המשלח ומתרץ הסמ"ע משום דבעלמא יש מחלוקת בין הפוסקי' די"א כשלא ידע השליח אמרי' יש שלד"ע וי"ח דאפ"ה אין של"ע וכמו שהביא הד"מ והסמ"ע מחלוקת זה לקמן ס"ס שמ"ח ועוד יש מחלוקת די"א דהיכא שהשליח אינו בר חיובא יש שלד"ע וכמ"ש הרב לעיל ר"ס קפ"ב וי"ח וכמ"ש שם וכן היכא שאין לו לשלם לכ"ע אמרי' אין שלד"ע וכמ"ש שם א"כ קאמר דלהפוסקי' בעלמא היכא שלא ידע השליח אין שלד"ע א"כ הכא גבי שליחות יד קרא אתי היכא שלא ידע השליח דחייב המשלח דלהפוסקי' דבעלמא נמי יש שלד"ע היכא [שלא ידע א"כ קרא אתי היכא דאינו בר חיובא ולהפוסקי' דבעלמא נמי יש שלד"ע היכא נ' דכצ"ל] דאינו בר חיובא א"כ קרא אתי היכא שאין לו לשלם דפשיטא דלכ"ע בעלמא פטור המשלח הכא חייב אבל אם יש לו לשלם וידע והוא בר חיובא דבכה"ג פשיטא דחייב השליח לכ"ע משום דאין שלד"ע וז"ש הסמ"ע וכמ"ש בר"ס קפ"ב דאל"כ הא קי"ל דאין שלד"ע ר"ל דשם נתבאר דקי"ל אין שלד"ע וא"כ פשיטא דהשליח חייב וא"כ פשיטא דלא גלי לן קרא בכה"ג דחייב המשלח כיון דהשליח ישלם דהא על כל דבר פשע רבויא הוא ולא אתי אלא לחייב המשלח דהכי תניא אין לי אלא הוא פי' אם שלח יד שהוא חייב אמר לשלוחו מניין ת"ל על כל דבר פשע א"כ אתי הרבוי לחייב המשלח ולא לפטור את השליח הגע עצמך אם לא יהא למשלח לשלם ויהא לשליח לשלם יגרע כח המפקיד משאר בני אדם (וכן משמע בתוס' רי"ד בקידושין נ"ל ע"ש) ועוד אי לאו קרא ה"א אף אם אין לשליח לשלם פטור שולחו א"כ השתא דאתי קרא לרבות אין לנו לרבות אלא היכא שמפסיד המפקיד כגון חד מהנך תלתא אנפי אבל אם לא יפסיד המפקיד למה ישלם המשלח ע"כ דברי הגאון אמ"ו ז"ל ואף שרחוק שכוונת הסמ"ע כן עם כ"ז דבריו נכוני' מאד לזכות את בעל הסמ"ע וכמ"ש שדברו נכוני' לדינא ובפרט לפי מה שהעליתי לעיל ר"ס קפ"ב דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד"ע וכן למה שהעליתי לקמן ס"ס שמ"ח דאפי' לא ידע השליח אין שלד"ע א"כ משכחת כאן כמ"ש הסמ"ע דהיינו כשלא ידע השליח או שאינו בר חיובא או שאין לו לשלם אבל אי ליכא חד מהנך אנפי דהיינו שידע והוא בר חיובא ויש לו לשלם באופן דמשלם השליח פשיטא דפטור המשלח וזה ברור:

בפני עדים כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' צ"ו דף קי"ו ריש ע"ב נסתפק במי שהי' רוצה לעכב פקדון מחמת חוב אי מקרי שולח יד בפקדון:

הרי זה גזלן כו'. ז"ל הטור דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה ואפי' היתה טעונה או מעוברת בשעת גזלה וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה עכ"ל ודבריו תמוהין שהם להדיא נגד הש"ס והרא"ש ר"פ הגוזל קמא וס"פ המפקיד והעולה מהש"ס והרא"ש שם הוא דכל הגזלני' משלמי' כשעת הגזלה (ובשארית יוסף כתב וז"ל וקשה דבריש סי' שנ"ד כ' דמשלם כשעת הגנבה עכ"ל וטפי ה"ל להקשות מהש"ס והרא"ש גם הוה ליה להקשות על מה שכתב הטור וגזזה או ילדה דהא טעינה ועיבור לחוד הוי שנוי וכמ"ש לקמן) ולא כשעת תשלומין ולא כשעת התביע' ולכן השולח יד בפקדון משלם כפי מה שהיתה שוה בשעת שליחות יד שאם שלח יד ברחל ריקני' וטענ' או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה או אפי' לא גזזה ולא ילדה למאי דפסקו הפוסקי' והרא"ש ר"פ הגוזל קמא כרב פפא דטעינה ועיבור לחוד הוי שינוי ע"ש אינו משלם אלא כמו שהיתה שוה בשעת שליחות יד וא"כ ק' על הטור תרתי חדא מ"ש דמשלם כשעת תשלומין כפי מה שהיא עתה והא ליתא דאינו משלם אלא כפי מה שהיתה שוה בשעת שליחות יד ועוד קשה מ"ש שאם שלח יד ברחל ריקנית כו' וגזזה או ילדה כו' דהא לפי מ"ש הרא"ש ר"פ הגוזל קמא אפי' לא גזזה וילדה נמי דטעינ' ועיבור לחוד נמי הוי שינוי וזה קשה ג"כ על ר' ירוחם שבנתיב ל' ח"ב כ' וז"ל מפקיד בהמה אצל חבירו ושלח בה יד שנעשה עליה גזלן וגזזה שנטענ' אצלו או נתעברה אצלו וילדה אינו נותן כי אם כשעת גזלה כי גזלה חוזרת בעינה עכ"ל ז"א לפי מ"ש בנתיב ל"א ריש ח"ד במסקנתו וז"ל אפי' לדע' התו' והרא"ש נראה כי לא בעינן שינוי אחר כו' אפי' לא ילדה ולא גזזה כו' נותן דמי' כשעת גזלה כו' ע"ש וצל"ע ותימה שלא התעוררו שום אחד מהפרשי' האחרוני' בזה מיהו לענין דינא פסק מהרש"ל פ' הגוזל קמא סי' ד' דבריקנית ונתעברה או נטענה אצלו הבהמה לא קנה גוף הבהמ' רק שבח' והשיג על הרא"ש ע"ש:

לצורך מקומה נ"ל שט"ס הוא וצ"ל לצורכה וכן פירש"י:

מותר לו להשתמש בהם כו' מוכח בתו' פ' אלו מציאות ריש (בבא מציעא דף כ"ח) דאפי' תובע אותם המפקיד קודם שהוציא' הנפקד א"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן לו ממעות אחרי' וע"ש וע"ל סי' ל"ט ס"ק מ"ו:

חייב גם באונסין ל' הרי"ף ה"ל הלואה גביה וקמו ליה ברשותיה ואי איתנסו ליה חייב וכ"כ רב האי גאון ז"ל עכ"ל ונראה דר"ל דה"ל אפי' לוה עלייהו ונ"מ דאם נפסל המטבע צריך לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה אפי' הוא בעין וכמ"ש הגה' מיי' פ"ד ממלוה והתו' פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ז) ריש ע"ב ולאפוקי אי הוי אמרי' דה"ל שואל אפי' הי' שואל ש"מ דה"ל גזלן הי' יכול לומר לו הרי שלך לפניך וכמבואר בהגה' מיי' ובתו' שם וכדלקמן ריש סי' שס"ג קמ"ל דלא ה"ל שואל עלייהו וגם כיון דמותר לו להשתמש לא ה"ל שואל ש"מ אלא ה"ל לוה עלייהו עוד יש חילוק בין לוה לגזלן לקמן סי' שס"ה בסמ"ע ס"ק ג' עוד יש חלוקי' וק"ל ואפשר שלזה הוצרך הרי"ף להביא ראיה מן הגאון ואע"פ שהרא"ש כ' טעם אחר מה שהוצרך להביא ראיה מן הגאון דהיינו שחייב אפי' אחר שהחזיר למקומם מ"מ גם זה יכול להיות אמת ודו"ק:

אפי' אחר שהחזיר' כו' כבר כתבתי לעיל דשואל ש"מ בפקדון חייב באונסי' אע"פ שהחזירם למקומם ואע"פ כן הוצרך הרא"ש לחלק דשאני מעות דהכא שלח יד ברשות כיון שמותר לו להשתמש בהם ע"ש בהרא"ש מבואר כך להדיא:

ואם הופקדו אצל בעל הבית כו'. הבית יוסף הביא דברי ר' ירוחם דאינו נעשה ש"ש בתנאי כו' ותמה עליהם ונ"ל דה"פ מי שהפקיד לחברו מעות בתנאי שאם יעמיד לו אותה סחורה יקח המעות לעצמו ואח"כ אינו רוצה להעמיד לו הסחורה ורוצה להחזיר לו המעות וא"כ עכשיו אסור לו להשתמש במעות ואע"פ שהיה בענין שיוכל להשתמש במעות עד עכשיו שאינו רוצה להעמיד לו הסחורה ודבריו לקוחי' מהרא"ש פ' הזהב גבי ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי כתב הרא"ש שם דאין לפרש ש"ש לא הוי כיון שא"ל שקול זוזך הא אי לא א"ל שקול זוזך הוי ש"ש בשביל שהמעות הם ברשותו להוציאם אע"ג שלא נגמר המקח דליכא למימר הכי שיהא לו רשות להשתמש בדמים בעוד שלא נגמר המקח כו' אלא ה"פ ל"מ ש"ש דלא הוי דלא שקיל אגרא עכ"ל ואף למאי דמסיק הרא"ש בשם הרי"ף דמעשה קמא ליתיה וחייב עליה באונסי' היינו כשנתן לו המעות לכתחלה בתורת מקח להנפוקינן וכדאיתא התם אבל כשנתן לו בתורת פקדון רק שהתנה עמו שאם יעמיד לו הסחורה יקח הפקדון לעצמו אע"פ שהיה יכול להשתמש במעות הפקדון עד עכשיו מ"מ מיד שאמר ליה שאינו רוצה להעמיד לו הסחורה אע"ג שאינו אומר לו שקול מעותיך הרי אין לו רשות להשתמש במעות ואינו ש"ש עד שיתן לו שכר ואפי' נאבד המעות קודם שא"ל שאינו רוצה להעמיד לו הסחורה פטור דיכול לומר מעולם לא רציתי להעמיד לך הסחורה וא"כ לא הי' לי רשות להשתמש במעות מעולם וזה מוכרח מדברי הרא"ש שם והוא אמת לדינא ומדוקדק בדברי ר"י שכתב ואפי' הי' בענין שיכול להשתמש במעות כו' ולא כ' ואפילו הוא בענין כו' רק הי' בענין ל' עבר משמע שהי' כך ע"פ התנאי אבל עכשיו אין לו רשות להשתמש במעות וסד"א כיון שהי' בענין שיכול להשתמש במעות אם הי' מעמיד לו הסחורה והי' מקיים התנאי הוי ש"ש קמ"ל דלא ואע"ג דכ' הרא"ש שם דלמאי דפסק ר"ת דאנן מותרי' להשתמש בכל מעות כיון דעיקר עסקינו ברבית אין נפקותא בפסק זה היינו בהאי עובדא דהתם אבל מ"מ נ"מ אם הפקיד אצלו מעות צרורי' וחתומי' והתנה עמו כן ודוק ע' בתשו' רמ"א ס"ס פ':

ובעה"ב שרוב עסקיו ברבית כו'. (הג"ה במרדכי שם סי' רצ"ה כתב דבזמנינו שאין לנו שדות וכרמי' כל עסקינו בריבית וקניית סחורה וכ"ע דינם כשולחני והעתיקו בסמ"ע):

לפי שצריך תמיד למעות: (הגה וכתב מהרי"ק שורש קנ"א דאין חילוק בין מקום שהתגרי' מצויים או אינן מצוים וכן אין חילוק בין עשיר שא"צ לאלו המעות לעני עכ"ל ד"מ י"א הביאו בסמ"ע):

ואם הרויח במעות ע' בתשו' רשד"ם סי' קנ"ה ובתשו' ן' לב ס"א סי' נ"א דף ע"ז וס"ב סי' כ"ו ובתשו' מהר"מ סי' ג' ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ז דף קמ"א ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קי"א:

חייב ליתן הריוח כו'. ורש"ל ביש"ש פרק קמא סי' ל' פסק דאפי' תבעו לדין ואמר לו תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו וזה מעכבו פטור דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא ע"ש עוד בדין זה וע' בנ"י פרק המקבל גבי דורשים ל' הדיוט הביא הירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור ע"ש בירושלמי ג"כ:

הוצאתים בעסק כו'. ע' בספר א"א דף ק"ג ע"ד:

ואם גילה דעתו כו'. ע' בתשוב' ן' לב ס"ג סי' קי"ב:

המפקיד כו' חזקתו שלא באו כו'. כתב הרב המגיד שהרשב"א כ' דהא דפטור היינו דוקא כשהיו יד הגנבי' שולטות בו שאם יחפשו ימצאו דאל"כ ודאי חייב דלא גרע מאנסי' שאנסו להביא ממון והביא שהוא חייב כ"ז שאין יד האנס שולטת בו וכדלקמן סי' שפ"ח ס"ד וכן הוא דעת בעל המאור ס"פ הגוזל בתרא וה"ה כ' שנרא' לומר לדעת הרמב"ם דשאני הכא כיון שהממון הוא ברשות הנפקד וכ"כ התוס' פרק הגוזל בתרא סוף (בבא קמא דף קי"ז) והרא"ש דשאני שומר דאדעתיה דהכי קבל שמירה וכ"כ המרדכי פרק הגוזל בתרא תשובת מהר"מ וכ"פ מהרש"ל שם סמ"ז וסי"נ וכן כ' הרמב"ן בספר המלחמות שם דף מ"ה וז"ל אבל השמועה מוכחת והדברי' עצמן נראין שיש הפרש בין נפקד לאדם אחר שהאחר שאנסוהו להביא ממונו של פלוני מן שמיא הוא דקנסוהו בהך אונסא דנפל עליו ואסור להציל עצמו באותו ממון של חבירו שאין הממון גורם עליו כלום הלכך מכיון ששלח בו יד נעשה עליו כגזלן להתחייב באונסיו אבל הנפקד שהוא כבעלי' ידו כידם ורשותו כרשותם ועשייתו כעשייתם ורואין אותו כאלו הבעלי' היו שם ובאו עליו הגנבי' שבודאי היו נותנין אותו להם שע"מ כן הפקיד וע"מ כן קבל שיהא שומר כבעלי' ולא שיהי' בידו עושר שמור לבעליו לרעתו שהוא נהרג עליו וממונם פלט והיינו כסא דכספא דבש"ס דילן כו' והיינו נמי מימרא דירושלמי כו' עכ"ל וכן מסיק בנ"י בשם הרא"ה מיהו לקמן סי' שפ"ח ס"ד העליתי דבאנס שאנסוהו להביא ממון פלוני פטור וא"כ בלא"ה ניחא הכא וק"ל:

ונתן להם הפקדון להציל כו'. אם לא היו הגנבי' יכולים לשלוט בו אבל אם היו מוצאי' אותו אף בלא"ה פטור כן מוכח בהרב המגיד שמודה בזה להרשב"א ועמ"ש לקמן סי' שפ"ח ס"ד:

שלא באו אלא לשמע כו'. ל' הסמ"ע ס"ק פ"ה ודוקא פקדון דינא הכי ולא באנס שאנסוהו להביא לו ממון חבירו וכמ"ש הטור לקמן סי' שפ"ח ס"ד וכ"כ הב"י ומטעם דשאני פקדון דמשום פקדון שבידו יצא לו שם עושר ומחמתו בא עליו האנס ע"ש ובסמ"ע כתבתי שם ל' הר"ן ליישב זה קצת בע"א עכ"ל וע' בב"י שזה הל' יצא לו שם עושר כו' לא קאי אזה אלא אלמטה וע' בתשובת מיימוני סי' י"ג אבל התירוץ הוא כאן דאדעתא דהכי קבל שמירה והיינו כדברי הר"ן והספר מאירת עינים נראה דאגב שטפא לא דק ע"ש:

אם לא הי' מצוי אצלו כו'. ע' בספר מאירת עינים ס"ק כ"ו עד מטעם הילך ולא ידענא מה ענין הילך לכאן:

ויתן לו אחר שישבע כו'. היינו בשחסרו יותר מהשיעור וכמ"ש בסמ"ע ס"ק כ"ח ובב"ח ע"כ צריך לישבע ואין להקשות דהא כאן וכן במעות אח"כ בסמוך הו"ל משואי"ל דהא מחויב לישבע דשל חבירו נאבד וא"י בבירור י"ל דנשבע שנאבד כך וכך ואח"כ אנו מחשבי' לפי ערך ואומרי' מסתמא נאבד לפי הערך:

ונתנן עם מעותיו כו'. היינו בשק א' אבל בכיסים חלוקי' דינו כטבעיות:

לפי ערך המעות כו'. ואף שאחד מוחזק א"י לומר דילמא שלך נאבד וכן נמי לא אזלינן בתר רובא לומר כל דפריש מרובא פריש אלא חושבי' לפי ערך כגון ששלו היו י' ושל חבירו כ' ונאבדו או נגנבו ג' הוא מפסיד א' וחבירו מפסיד ב' וכן אם הי' להיפך שלו כ' ושל חבירו י' הוא מפסיד ב' וחבירו א':

דלמא שלך נאבד כו' ואע"פ שהוא שומר וצריך לישבע ששל חבירו נאבד וא"י בבירור לא אמרי' דהוי בשביל כן משואיל"מ אלא כיון שנשבע או שיש עדים או שמודה לו שנאבדו טבעיות סגי בהכי ומצי למימר דילמא שלך נאבד וכן מוכח להדיא ממ"ש הב"ח סי' רצ"ד סוף ס"ב ע"ש ודוק:

שלך נאבד כו'. ואין המוחזק מפסיד כלום ואע"פ ששלו היה הרוב אין הולכים בממון אחר הרוב נגד חזקה ת"ה שם:

ואם שנים הפקידו כו'. דהשתא ליכא חזקה לשום חד מנייהו אזלינן בתר הרוב ובת"ה שם כ' עוד רבותא דהיכא שהפקידו אצל אחד ושל הנפקד היו רוב כגון שהפקיד ראובן לשמעון עשרה ולוי מסר לו ה' ושלו היו כ' אע"ג דהנפקד אינו מפסיד כלום ומטעם שהוא מוחזק אפי' הכי לגבי ראובן אזלינן בתר הרוב וע"ש כ' הסמ"ע ואם שנים הפקידו כו' זה קאי דוקא במה שסיים דהיינו שהפקידו טבעיות דאלו הפקידו מעות (לא אזלינן בתר רובא או חזקה אלא) החסרון לכולם לפי ערך וע"ש בת"ה (מבואר כן בת"ה) היינו מעות מעורבים דאלו נתן לו כל אחד מעות בכיס אחד דינו כטבעיות וכן הוא להדיא בתשו' מיימוני וכ"כ בת"ה:

אזלי' בתר רובא בדבר הנייה כגון בהמות " עיר שושן ויפה כוון הא אם לא כן בנגנב ה"ל לקח מן הקבוע ודוק:

וכל דפריש מרובא פריש. וכן הוא בתשו' מוהרי"ל סי' קצ"ט תשו' מהר"ח אור זרוע במעשה שהביאו אתרוגים בסל אחד ד' שותפים לא' כ' ולאחד ח' ולאחד ג' ולאחד ב' וסמנו בקשרים של כל א' וא' ובא אנס והריק כולם מן הסל והתיר הקשרים ולקח י' מהם והשאר החזיר להם ועתה אבדו הסימנים ואינן נודעין של מי נלקחו כל דפריש מרובה פריש והעכו"ם מן הרוב לקח דהיינו מאותן שהיו לו כ' כו' עכ"ל ומהרא"י שם הקשה על דבריו ומהרי"ל מיישב דבריו אך מה שהקש' שם מהרי"ל אמאי לא נימא דהוי קבוע נ"ל לתרץ דמיירי שלקח העכו"ם העשרה שלא בפנינו ועיין בי"ד סימן ק"י ודוק:

הפקיד אצלו פירות כו'. הוא לשון הרמב"ם פ"ה מה' שאלה והרא"ש פ' שבועת הדיינים מביא דבריו אלו ומסיק דאף בפחות משוה פרוטה קרוים פירות ומשמע שם להדיא מדבריו דמפרש דהרמב"ם מיירי שאומר בהדיא יודע אני שהיו הפירות שוים פרוטה יותר ואיני יודע כמה ומביאו הטור סס"ז ולפע"ד אין כן דעת הרמב"ם אלא דאף בהודה בסתם בפירות אין הודאתו בפחות משוה פרוטה וכבר הארכתי לעיל סי' ע"ב סי"ב ס"ק נ' להשיג על דברי הרא"ש בזה ע"ש ודוק עיין בתשובת ר"ש כהן סעיף ס"ב י"ז עיין בתשובת רשד"ם סי' ס"ט:

ה"ז פושע כו' ע' בסמ"ע ס"ק ל"ו עד וה"ט דכאן ערבו בידי' וכן מחלק ה"ה ומביאו ב"י עוד נ"ל לחלק והוא העיקר בדעת הרא"ש דאינו חולק התם אלא בהפקיד אצלו בשק מטעם דמעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק מה שיש בשקים ומרצופים ע"ש משא"כ הכא ועמש"ל סי' ע"ב סי"ב מיהו לענין הלכה כבר העליתי לעיל סי' ע"ב ס"ק נ"א כרמב"ם:

ישלם בלא שבועה כו'. בב"ח מביא כאן דברי הסמ"ג שהשיג על הרמב"ם ותימה שלא השגיח לראות שאר מקומות של הסמ"ג שכ' הוא עצמו כדברי הרמב"ם וכמ"ש לעיל סי' ע"ב סעיף י"ב סוף סק"נ וע"ש שהוכחתי שעיקר כדברי הרמב"ם ודלא קשה מידי מה שהשיגו עליו הראב"ד וסמ"ג ושאר אחרונים ע"ש שהארכתי בזה:

כל המוכר פקדון כו' עיין בספר א"א דף ק"ג והמבשר ע"ש:

גוללו פעם אחת לי"ב חדש. כ"פ הרמב"ם והסמ"ג ורי"ו ואע"ג דגבי מציאה פסקו ל' יום וכ"פ המחבר לעיל סי' רס"ז סעיף ד' י"ל דמפקיד שאני כיון שמפקידו מדעת ולא אמר שצריך לגוללו כל ל' יום סגי בהכי מיהו דעת הטור דגם כאן צריך לגוללו כל שלשים יום והמחבר אזיל לטעמיה שכ' בב"י שגם דעת רי"ף והרא"ש כהרמב"ם אבל באמת לא מוכח מידי מדבריהם כמ"ש הב"ח וכן דעת רש"י דמפקיד דמי למציאה ומתני' ר"א ב"י היא וכן נראה עיקר דהשתא קי"ל כסתם מתניתין וכראב"י דמשנתו קב ונקי וכן פסק הב"ח וכן נראה דעת בעל מע"מ ועיין בסמ"ע ס"ק מ"ג עד ואם גוללו תוך ל' יום כו' סירכא דלישנא דהטור נקט ולהמחבר הל"ל ואם גוללו תוך י"ב חדש כו':

כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו עיין בסמ"ע ס"ק מ"ה מיהו מור"ם ז"ל כו' ובע"ש ערבב הדברים כו' לפע"ד יפה כוון הע"ש וכוון לדעת מור"ם רבו דודאי זה דוחק שיסבור מור"ם דלא כהמרדכי בלא טעם ובפרט שהביאו בד"מ בסתם אבל כשתדקדק במרדכי תרא' שכולם לדבר אחד נתכוונו וז"ל שם המפקיד ס"ת אצל חבירו גולל כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי' לפקדון וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן עכ"ל (וכה"ג מצאתי בתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאח' חבר והולך ושונה פרקו ואע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על כל מה שבידו שנא' ונמצא ישלם וגו' ואין שבעתים אלא ד"ת שנאמר אמרות י"י אמרות טהורות וגו' עכ"ל התוספתא) ולדעת הסמ"ע צריך לומר האי ושמא הטעם כו' טעמא אחרינא הוא וזה דוחק דהל"ל או שמא הטעם כו' ועוד דאם כן לטעם הראשון אמאי יהא מותר להעתיק ממנו וכי עולה על הדעת דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שיעתיק ממנו ועוד דאם כן הוה ליה למימר נמי בטעם הראשון דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שילמוד בו ושיעתיקו ולמה לא כתב רק שילמוד בו ועוד דכיון דכבר כתב טעם לדבר לאיזה צורך כתב טעם אחר בל' ושמא כו' אלא ודאי כך הוא המשך דברי המרדכי המפקיד ספר תורה כו' ולא יקרא בו לכתחילה והטעם שמקלקלו בקריאתו ואם הוא חבר ותלמיד חכם מותר לקרות ולהעתיק ממנו שלא ברשות ואע"ג שמקלקלו לפי שכשהפקידו אצלו היה יודע שהוא חבר וילמוד בו והשתא קשיא ליה נהי דטעמא דאדעתא דהכי הפקידו אצלו מהני דמותר ללמוד ממנו אע"פ שמקלקלו מכ"מ אמאי מותר להעתיק ממנו הא ודאי אדעתא דהכי לא הפקידו אצלו שיעתיק ממנו לכך קאמר ושמא הטעם משום דאי' במדרש כו' אלמא שמותר לגנוב ד"ת ולהעתיקן א"כ אפילו קפיד בודאי מותר להעתיקן ואע"ג שמקלקלן במה שמעתיק מכ"מ אדעתא דהכי הפקיד אצלו שילמוד בו ואינו מקפיד על הקלקול א"כ תרווייהו צריכי טעם דאדעתא דהכי הפקידו אצלו צריך דמותר להשתמש בו אע"פ שמקלקלו קצת וטעם דלא יבוזו לגנב צריך דאף ע"ג דמסתמא מקפיד בהכי מותר וזה דעת מור"ם שמתחלה כתב שמותר לקרות ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו כלומר שמטעם זה מותר לקרות ולהעתיק אע"פ שמקלקלו ואח"כ כתב שיכולים ב"ד לכוף להשאיל ספריו ובכלל זה ג"כ שמותר להעתיק אפילו חבירו מקפיד על ההעתקה מטעם דלא יבוזו לגנב וכמ"ש העיר שושן וכן נ"ל עיקר ודוק:

ואם שלח בה יד כו' דכתיב או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו (השבועה) ולא ישלם הא אם לא נשבע ע"ז אלא מודה ששלח בה יד חייב אפי' על מיתה ושבירה דנעשה לה מעצמה שהן אונסין גמורין אע"פ שכבר החזירן למקומן והטעם דמשעה ששלח בה יד כדי לחסרה עמדה ברשותו ומתחייב לשלמה כמו שהיתה באותה שעה ששלח בה יד וכדין גזלן כמ"ש המחבר בסמוך ס"ה:

דשליחות יד אינה צריכה חסרון פי' אע"פ שעדיין לא נעשה החסרון רק שיגביהנה כו':

אלא משעת תשמיש כו' "עד שהוא שואל שלא מדעת דקדק וכתב שלא מדעת דאלו שואל מדעת נתחייב באונסין משעה שמשכה מבית בעלה אע"פ שעדיין לא נשתמש בה ולא הגביה להשתמש בה והטעם כתבו התוס' דבשאלה מדעת כיון דמדעתו להשתמש בו למחר או ליומא אוחרא שאלה ומשכה מבית בעלים ה"ל כאלו כבר שימש בה משא"כ זה שהופקד בידו כדי שיהא מונח אצלו בלא שימוש כל שלא שימש בה ה"ל ברשות בעליה כיון שאינו עומד לשימוש ועפ"ר:

ואם החזירה למקום שנטלה כו' היינו דוקא כשלא נטלה לשמש בה תשמיש שמחסרה וזהו שסיים מור"ם ז"ל וכתב בטעמו ז"ל הואיל ולא הוי עליו מתחלה רק שואל בעלמא ואם נטלה לתשמיש שמחסרה אז אין דין שואל עליה אלא דין שולח יד דהוא כגזלן וכל גזלן אינו מהימן למחשב חזרתו למקומו ברשותו אם לא שהחזירן מדע' בעלים מיהו צ"ע דשם במרדכי משמע דלא איירי אלא בדב' שאין הבעלי' מקפידין על תשמישן בלא רשות ובכה"ג לא מקרי גזלן וכאן לא איירי בכה"ג מדקראו גזלן ועיין בגליון חכמת שלמה פ' המפקיד (דף כו ע"א) כתבתי ישוב לזה:

חזר להיות דינו כשומר הוא מטעם שכתבתי דדעת השומר חשיב דעת בעלי':

ובמעות בכה"ג כו'. הטעם דשאני מעות דמוכנים תמיד לקנות בהן סחורה כ"כ הרא"ש וכמ"ש עוד מזה בסמוך ס"ז:

אבל אם הגביה כדי כו' ה"ה אם משכה לרשותו כדי לחסר' קנאה להיות עומד ברשותו אף לענין אונסין:

ליטול ממנו דינר "עד ה"ז ספק איבעיא דרב אשי הוא בגמ' פרק המפקיד ומשום די"ל דבשלמא דבר שהכל גוף אחד כגון חביות יין או דבש שמגביהו ליטול ממנה קצת ניחא ליה דתהוי כולי חביות בסיס למה שיטול ממנה שלא יחמיץ דיין אינו משתמר אלא בכלי מלא ונעשה שואל על כל מה שבחביות להשמר עם מה שהוא רוצה ליטול אבל אם היה הפקדון כיס של מעות אין דינר זה שנוטל משתמר מהאחר או דלמא גם בזה נאמר כיס מלא מעות יותר נראה הוא ומשתמר ואינו נוח להיות נאבד כדינר יחידי והוה בזה דומה קצת ליין להתחייב בכולו ועלה בתיקו שם בגמ' מיהו שם בגמ' משמע דלא איבעיא ליה האי איבעיא אלא למ"ד שליחות יד צריכ' חסרון אבל לדידן דקי"ל דאין צריכה חסרון אין חילוק בין כיס לחביות מ"ה השמיט הרי"ף והרא"ש והטור להך איבעיא וספיקתו והרמב"ם פ"ג דגזילה כתבו והשיגו שם הראב"ד ג"כ מה"ט הנ"ל והמ"מ ישבו וזהו ג"כ דעת המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם שסמך אישוב דהמ"מ ודו"ק:

אבל שאר פירות נרא' דל"ד פירות קאמר דזהו פשיטא דמ"ש ממ"ש כבר ברס"ב ז"ל הטה את החביות ונטל ממנה רביעית כו' וזיל בתר טעמא אלא ר"ל מי פירות וק"ל:

אמר שרוצה לשלוח כו' קמ"ל בזה דאע"ג דכתיב על כל דבר פשע לא תימא שנתחייב בדיבורו שהרי כתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עד שישלח בה יד ומאי דכתיב על כל דבר פשע דרשו מיניה בגמ' דאם אמר לשליח לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו בו דחייב המשלחו כמ"ש המחבר מיד אחר זה גם בטור סמך שני הדינים וכתבן זה אחר זה מה"ט ובפרישה כתבתי דנרא' דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיוב או שאין לו מה לשלם וכמ"ש בר"ס קפ"ב דאל"כ הא קי"ל דאין שליח לדבר עביר':

וטלטלה לצורכו. כן הוא ג"כ לשון המשנה והפוסקי' ובגמ' דייק מדקתני טלטלה ולא נקט נטלה משמע דאיירי אפי' בלא נטלה ממקומה כדי לגוזלה או לשלוח בה יד כדי לחסרה אלא טלטל' כדי לעלות עליה במקום סולם כדי ליטול גוזלות מהשובך ולהחזיר' אח"כ בעינ' למקומ' אפ"ה חייב באונסין כיון שטלטל' לצורכו משום הכי דקדק הרמב"ם והמחבר ולא כתבו דשלח יד בהחביות אף דהטור כתב בזה שלח יד בהחביות כתבתי בפריש' דל"ד קאמר אלא משום דשייך בו קצת לשון שלח יד שסתם חביות מקפידין בעלי בתים שמא ישתבר מחמתו מ"ה דימהו לשולח יד ועפ"ר ודלא כע"ש דכ' ב"פ בהאי דינא דמיירי כשהיה דעתו לחסרה ודו"ק:

לצורך מקומ' פי' כגון שמונחת במקו' התורפה ומטלטלה למקו' המוצנע כדי שלא תשבר:

מחמת שינוי המקו'. פי' שלא החזיר למקומ' הראשון ובאו הגנבי' וגנבוהו חייב אפי' אותו מקום השני משומר יותר מן הראשון דאמרינן אלו הגנבים לא היו מצויים שם ולא גנבוהו אלו נשאר שם או חזר והניחה למקומ' הראשון וזהו דוקא שייך כשיחדו להן הבעלי' מקום מתחלה דאל"כ כ"מ שחוזר ומניח שם הוא מקומה:

אע"פ שהן צרורין פי' כמו שצר אדם כיס שלו:

מותר לו להשתמש בהן כיון דהמפקיד יודע שחנוני ושולחני צריכין למעות ולא קשרם וחתמ' בקשר משונ' ודאי אינו מקפיד הוא בשימושן במעותיהן:

נעשה עליהן ש"ש כו'. ואפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל בדמי אביד' דמותר ג"כ להשתמש בהן דחייב המוציא באונסיהן כאלו כבר נשתמש בהן וכמ"ש הטור בשמם בס"ס רס"ז וגם המחבר כ"כ שם סכ"ה ע"ש דכ' הראב"ד דשאני הכא דתשמיש בדמי הפקדון הוא גריעי דירא לקנות בהן סחור' שמא יבא המפקיד פתאום ויתבע פקדונו משא"כ בדמי אביד' דבטוח הוא שישה' אצלו זמן מרובה ומה"ט ג"כ אינו דומה לשואל מדעת דנתחייב באונסין אפי' עדיין לא שימש בה דשם ניתן להשתמש בו ברשות ואינו ירא דב"ה יבא פתאום לתבוע ממנו:

אפי' אחר שהחזירם למקומם כו'. כבר כתבתי הטעם בסוף סעיף א' דאע"פ דבשואל שלא מדעת דשמש בפקדון והחזירה למקומה פטור מאונסין שאני מעות דעומד להשתמש בו עוד כל שעה כשיבא לידו דבר שיש בו ריוח וגם כבר שמש בה מטעם זה כתב מור"ם שם בס"א דבמעו' בכה"ג חייב באונסין:

ובע"ה שרוב עסקיו בריבית במרדכי שם סי' רצ"ה כתב דבזמנינו שאין לנו שדות וכרמים כל עסקינו בריבית וקניית סחורה וכ"ע דינם כשולחני:

לפי שצריך תמיד למעות. וכתב מהרי"ק שורש קנ"א דאין חילוק בין מקום שהתגרים מצויים לאינן מצויים וכן אין חילוק בין עשיר שא"צ לאלו המעות עני עכ"ל ד"מ י"א:

ואם הרויח במעות כו'. בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא כו' מיירי כשגילה הנפקד דעתו דאף דאין לו רשות להשתמש מ"מ הוא משתמש בו כדי ליקח הריוח לנפשו וז"ש בסמוך אחר זה או במקו' שאסור להשתמש בו שמסתמא כו' דדוקא מסתמא היכא דלא גילה דעתו וק"ל כן נ"ל ליישב דברי מור"ם כאן ושל ד"מ שכ"כ בשם רשב"א כמ"ש כאן אבל הדברים תמוהין כי יגעתי ולא מצאתיהו בשום מקום ואדרב' שם בתשובת רשב"א ס ' תתקל"ח והביאו הב"י ג"כ מס"ב ולא כ"כ שכ' ז"ל נפקד זה מעשיו מוכיחין עליו שלצורך בעל הבית מתעסק בהן שהרי נתן לו מתחל' כל הריוח שהרויח בהן ובעל המעות ג"כ כיון שראה שהרויח זה המתעסק בהן גילה דעתו שנתרצה בכך כו' "עד והלכך אף כשהרויח עוד בסתם ע"ד זה נתעסק בהן והריוח לבעל המעות כו' וקאי שם אבע"ה שנתעסק במעות באיסורא ואפ"ה הצריך גילוי דעת הנ"ל ובלא גילוי דעת לא ע"ש ועיין במרדכי ס"פ המפקיד דכתב ז"ל היכא שהלוה הנפקד לעכו"ם באמנה פושע הוא כו' "עד אם כשחזר ראובן המפקיד ותבע מעותיו מן הנפקד אם קדם ושלם (פי' הנפקד להמפקיד) זכה הנפקד בריבית כו' ור"ל לאפוקי לא שילם לו עדיין אע"ג דאמר הריני משלם לא זכה הנפקד בריבית דומיא דשואל דכל הנאה שלו דאמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא עד שישלם לו כו' ע"ש (וכמ"ש בטור ובסמ"ע בסי' רצ"ה ע"ש) ומהתימא שלא הזכיר מור"ם חילוקים הללו כאן:

א"צ לתת מן הריוח דקדק וכ' א"צ הא רוצה ליתן לו הרשות בידו דכיון דלא בא לידו בתורת הלואה אין כאן משום ריבית כ"כ במרדכי שם ועמ"ש המחבר לעיל ס"ס פ"א והוא תשו' הרא"ש ומ"ש שם בסמ"ע עליו ביאורו:

קבל עליך העסק בין לשכר כו'. פירוש והוא משיב רוצה אני דוקא מעותי:

הדין עם הנפקד. דכיון דהוציאם ברשות כנ"ל ינול לומר השתתף עמי גם בהפסד אם תרצה בשכר:

הריוח שלו. דאין כאן ריבית וכנ"ל:

שלא באו אלא לשמע הפקדון. ודוקא בפקדון דינא הכי ולא באנס שאנסוהו להביא לו ממון חבירו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' שפ"ח ס"ד וכ"כ הב"י ומטעם דשאני פקדון דמשום פקדון שבידו יצא לו שם עושר ומחמתו בא עליו האנס ע"ש ובסמ"ע שכתבתי שם ל' הר"ן ליישב זה קצת בע"א:

אם לא היה מצוי אצלו שם ממון כו'. דקדק וכתב אצלו שם אע"ג דיש לו ממון בביתו ובמקומות אחרים מ"מ כיון שאין לו שם במקום שבאו עליו האנסים מותר לפדות נפשו וא"צ לשלם וליתן במקומו מעות משלו כשיחזור לביתו וגם לא אמרינן בשביל שהיה עליו שם עושר אמוד בממון באו עליו וכ"כ הטור בשם הרמ"ה בסי' זה וג"כ דומה לזה כ' בי"ד סימן רנ"ג בהולך בדרך ואין לו מה לאכול דמותר לקבל מהצדקה וא"צ לשלם אח"כ ע"ש:

הרי זה לא יערבם כו'. ואז אף אם הם חסרין טובא יכול לומר הרי שלך לפניך ומטעם הילך:

ויחשוב חסרון הפקדון כו'. עפ"ר שכתבתי דר"ל דיחשבו על כל המדות השיעור שדרכן להתחסר ואם אין חסרון יותר ממה שדרכן להתחסר וכמ"ש אחר זה אזי הוא פטור בלא שבועה ואם הוא חסר יותר אזי צריך לישבע שנחסר כ"כ שלא בפשיעתו ויתן להמפקיד פירותיו לפי ערך המדות שהיו יחד של המפקיד ושלו:

על אחריותו כו'. של המפקיד וכ"כ שם בהדיא בת"ה סי' שי"ד וכן מוכח מיניה וביה:

ההפסד לפי ערך כו'. קמ"ל בזה דל"ת דהוא דומה למפקיד טלה אצל חבירו והניחו בין טלאים שלו דיכול לומר שלך מת וכן במפקיד טבעיות כמ"ש מור"ם אחר זה דשאני התם דיש קפידא דכל אחד חפץ בשלו והיה מתחל' ברור וידוע למי הוא זה וכיון דהנפקד הוא מוחזק יכול לו' להמפקיד שלך מת או נגנב והמע"ה משא"כ בפירות ומטבע דשם חד עליהן ואלו לא נגנבו היה מחזיר לבעלים בלי קפידא במדה או מנין את פקדונו לידו מ"ה ה"ל כאלו הוה חתיכה א' והחסרון הוא לפי ערך לכלם וע"ש בת"ה סי' שי"ד שהאריך בחלוקים הללו:

ואם שנים הפקידו כו'. זה קאי דוקא במה שסיים דהיינו שהפקידו טבעיות דאלו הפקידו מעות ג"כ החסרון לכולם לפי ערך וע"ש בת"ה:

דכל דפריש מרובא קא פריש כו' פי' אם פריש מעצמו ונאבד אזלי' בתר רובא ואם אדם לקח מהטבעיות אמרי' כל קבוע כו' וכמ"ש בא"ח סי' תל"ט וסי' שכ"ח ואין חילוק בזה בין אם כל א' היה בעין או בתערובות כ"א באיסור והיתר ומטעם שמא יקח מן הקבוע כמו שכתב בי"ד סי' ק"י ובסי' י"ב:

ולאורז שאינו קלוף דאז הגבעולין מתייבשין ונופלין והרוח מנשבתן. רש"י:

מפני שהן מותירות. פי' מחמת ליחותן הן מתפחי' ונעשה כל גרעין גדול ונתמלא המדה כשיעו' החיסרון ולא חילק המחבר בין מונחי' במקו' צר או לא גם בטור אינו מחלק ובגמ' מחלק ועד"ר שם כתבתי טעמם:

שתות ליין כו'. מפני שקנקנים בולעי' שתות ליין רש"י וקאי ג"כ אכשנסתפק ממנו דאל"כ היה מחשב עמו החסרון לפי ערך:

הרי זה פושע. פי' וכיון דפושע הוא מ"ה אם אחר שעירבן בא המפקיד ואמר לנפקד החזרלי פקדוני וכך וכך היה והשומר אומר איני יודע כו' ושם ברמב"ם פ"ה דשאלה ד"ז התחיל בדין זה וכתב עליו ז"ל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה והמפקיד טוען ברי נוטל בלא שבועה כו' וזה הדין שכתב הטור והמחבר בר"ס רצ"ח בשם הרמב"ם ע"ש והרא"ש אף שחילק בדין ההוא כמ"ש הטור שם בשמו מודה בדין זה וכמ"ש הטור כאן וה"ט דכאן ערבו בידים והוא פשיעה טפי ועוד חלקתי בפריש' שם ר"ס רצ"ח ע"ש:

חסרון הראוי להן כו'. ע"ד שנתבאר לפני זה בסי"א:

ה"ג ואין ההפסד פושה בהם וכן הוא ברמב"ם שם ור"ל אע"פ שלא יתקלקל יותר מאשר נתקלקל כבר אפ"ה ימכרנו כדי שלא יופסד הכלי מהדבש הנפסד ובגמרא מפרש למאי חזי לאחר שנתקלקל שיקנהו ועפ"ר:

עד שעה חמישית. שאז אסורה בהנא' מדרבנן:

שיזלו בזמן פלוני. פירוש לא ימכרם זמן מה קודם לכן אבל בהגיע זמן הזול או האונס בודאי כשיוכל אז להציל במכיר' או בשום צד מה טוב:

ואינו מוכר לעצמו. וכן הדין באפטרופוס שמכר וכמ"ש בפרישה ובסמ"ע סי' ר"ץ ועמ"ש שם וגם כאן בפרישה:

הרי הוא עליהן ש"ש. אבל פטור באונסין אפי' להרי"ף והרמב"ם ואינו דומה לדמי אבידה מטעם שכתבתי לעיל דשאני הכא דירא לקנות בהן סחורה שמא יבא בעל הפקדון פתאום ליטול דמי הפקדון:

גוללו פעם אחת כו'. והיינו לצורכה כדי שלא יתעפשו ואם גוללו תוך ל' יום אינו לצורכה אלא לצורכו ללמוד תורה:

פתחו וקרא בו מותר. ע"ל סי' רס"ז שכ' המחבר כמה חילוקי' בענין היתר קריאת' דהיינו שלא יקרא מתוכה דבר שלא למד מעולם ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם ולא יפתח בה ג' דפין ולא יהיו שנים קורין בשני ענינים ולא שלשה אפי' בענין אחד ונראה דה"ה כאן וכאן לא בא אלא ללמדינו אימת מיקרי שולח יד להעמידה ברשותו לענין אונסין:

כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו דומיא דהפקיד מעות אצל שלחני וחנווני הנ"ל בס"ז ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו אז ידעי' ביה דודאי לא ניחא ליה שיעתיק ממנו דאסור לקרות מתוכה ומיקרי שולח יד בקריאתו וכ"ש בהעתקתו מתוכו מיהו המרדכי ס"פ המפקיד כתב והביאו הב"י וד"מ אהא דכתב דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו משום דהוה דומיא דמעות מותרין אצל חנוני כו' דמסיק אחר זה וכתב ז"ל ואפש' הטע' משום דאמרינן במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב כו' שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו עכ"ל ולפי ה"ט משמע דמותר אפי' ידעינן ביה דקפיד מיהו מור"ם ז"ל השמיטו ואדרבה כ' ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו ומזה מוכח דס"ל דאם ידעינן דהוא קפיד דהוא אסור גם המרדכי לא כתב אלא בלשון אפשר וק"ל ובע"ש ערבב הדברי' דמתחלה כתב בל' מור"ם ז"ל דודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו ואחר זה כתב דין כפייה אשאיל' ספרי' וכמ"ש מור"ם ז"ל ואחר זה מסיק וכתב ז"ל כדאית' במדרש משלי לא יבוזו לגנב שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקן ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו עכ"ל ונרא' לכאורה דמ"ש כדאיתא במדרש משלי כו' קאי אלפני פניו דת"ח מותר להגיה ומה שסיים וכתב שלא יתקלקלו היינו מכח הלימוד והעתקה שהעתיק ולמד מתוכו וא"כ דבריו סותרין זה את זה וכמ"ש וצ"ע:

בד"א בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם היה עמו באותו הארץ כו' כן הוא ג"כ ברמב"ם אבל בטור כתב כאן ז"ל בד"א שאין המפקיד עמו במדינ' אבל אם הוא עמו כו' וסתם מדינה בל' הגמ' ופוסקי' הוא עיר וכ"כ הטור בהדיא בסי' רס"ז וסי"ט ז"ל וכדרך שאמרו באבידה אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם הם בעיר א"צ לטפל בהן עכ"ל מיהו יש לדקדק מדהתחיל שם במדינת הים וכל' הגמרא דמוקי לה הכי וסיים אבל אם הם בעיר דהן שתי קצוות רחוקות צ"ל דמ"ש אבל אם הם בעיר אינו ר"ל דוקא עמו דנפקד בעיר א' אלא ה"ק דוקא כשהוא במדינת הים שהוא נעלם מהעין ולא ידענו עת בואו אבל אם הוא בעיר ר"ל שהוא עם הנפקד במקום ישוב במדינה אחת א"צ לטפל בו ולפ"ז יהיו דברי הרמב"ם והמחבר והטור בענין א' ודוק ועמ"ש בפרישה בסי' רס"ז:

(ס"א בטור) בסי' זה כתוב דין השולח יד בפקדון הוה כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהיו בשעת תשלומין יש טעות דמוכח וצ"ל אלא שאינו משלם כו' דוק ותשכח:

(ואם החזירה וכו'). במרדכי שם כתב וז"ל שאין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא ודעת שומר כדעת בעלים פי' שאם שאל השומר חפץ מהפקדון שבידו והחזירו למקום שהיה מונח תחלה הרי כאלו ידעו מזה הבעלים וכ' עוד ואפי' לר"ע דאמר כלתה שמירת שומר וצריך דעת בעלים בשעת החזרה ה"מ גונב דמעתה לא מהימן ליה אבל שואל מהימן ליה ולא כלתה שמירתו עכ"ל קשה דהא הכא קרו גזלן כיון שהוא שואל שלא מדעת ונימא ג"כ דתו לא מהימן ליה. ונראה דעת רמ"א וגם המרדכי דמיירי בשואל שלא מדעת אלא דמ"מ אינו דומה לגונב דאם ידע הבעל שזה גנב תו לא מהימן ליה משא"כ בשואל שלא מדעת דלא משמע להו לאינשי שיהיה גזלן בנך כמו דאמרי' בפ"ק דב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. אבל קשה מאד על רמ"א ממה דאיתא בסי' זה ס"ו טלטלה לצרכו דהוה שואל שלא מדעת דהוא גזלן ואפ"ה חייב אפי' בהניחה על מקומה הראשון מטעם שכבר נעשה גזלן וכן משמע מדברי הרא"ש בב"י בסי' זה בסעיף י"א שכתב אפי' לר"ע כיון דברשות שלח בהן יד משמע שלא ברשות חייב אף בשואל ש"מ ע"ש. ע"כ נ"ל דהמרדכי לא איירי משואל שלא מדעת דבזה הוי ודאי ממש כגנב אלא דמיירי ששאל מן הבעלים החפץ שתחת ידו בפקדון וע"ז פסק דא"צ להחזירו מדעת בעלים דהא מהימן ליה:

(ס"ג אבל שאר פירות) נ"ל דקמ"ל כאן אף שראינו שנתקלקל השאר ויש קצת סברא לומר דהוא הגורם במה שנטל מהם מ"מ לא תלינן בזה כיון שאין דרכן של אותן פירות להתקלקל מחמת שאינן מלאין כמו יין:

(ס"ה הרי גזלן) מ"ש בסמ"ע ס"ק ו' דאל"כ הוי שליח לדבר עבירה זהו כשגגה שיצאה מלפני השליט דתלמוד ערוך בפ"ב דקידושין דף מ"ב דמעילה ושליחות יד הוי ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין דדוקא בהנך תרי אמרינן יש שליחות לדבר עבירה אבל לא בשאר דוכתא וא"כ כאן מיירי בכל גווני ולא כמו שחילק בסמ"ע:

(ס"ו לצורכ' ונשברה כו') וה"ל שואל ש"מ וה"ל גזלן זהו תירץ רב ששת בגמ' ושאר אמוראי שם מוקי לה שנטלה ע"מ לשלוח בה יד ולענין הלכה כולהו איתנהו וכ"כ הנ"י לדינא במציעא דיש ג' דרכים בזה א' ע"מ לחסרה בשליחות יד ב' לגזלה כלה ג' לתשמיש שלא מדעת דה"ל כגזלן ומ"ה נקט רבינו הטור בזה שלח בה יד היינו לחסרה וכ"כ רמ"י ובחנם נחלק עליו הסמ"ע שהקשה עליו מכח הוכחה דרב ששת דאמר בגמ' נטלה לא קתני כו' דלדינא הכל שוים בגמ':

(לצורכה כו'). פירש"י כגון שמונחת במקום התורפה ומטלטלה למקום המוצנע שלא תשבר:

(לצורך מקומה) פי' שצריך להשתמש במקום שמונח החבית ואז לא נעשה גזלן והוי עדיין שומר אלא שיש חילוק אם אירע האונס מחמת שינוי המקום דוקא חייב דה"ל תחלה בפשיעה וסופו באונס דהיינו שמתחלה פשע כיון שיחדו לה הבעלים מקום כל שמשנה מאותה המקום ה"ל פשיעה בשמירה ואע"פ שנאבד באונס מ"מ בא האונס מחמת הפשיעה כמ"ש סי' רצ"א ס"י אבל בלא ייחד לו מקום אין כאן תחלתו בפשיעה דבכל מקום דוכתיה הוא הלכך ה"ל כולו באונס ופטור ודברי הסמ"ע בהא בפי' לצורך מקומו הוא שלא כהוגן כלל ובודאי יש איזה ט"ס בדבריו גם בפי' דברי רב רמ"א במ"ש מחמת שינוי מקום הדבר ברור כמ"ש:

(ס"ז או במקום שאסור כו') בסמ"ע הוקשה לו שלא מצא סברא זו ואני מצאתיה מהר"מ סי' ת"ר והיא שנים שם במחלוקת (ב"י) רבינו אליעזר ברבינו יהודא וה"ר משה הכהן ס"ל דמסתמא לא משוי אינש רשיעא ובודאי לא היה דעתו רק להרויח לבעל המעות וראבי"ה ס"ל שם דאף שהוא חוטא מ"מ בפקדון שאין לו הפסד וביטול לבעל הפקדון אין לו אלא תרעומות בלבד ורמ"א הכריע כסברא קמייתא ונ"ל שהדין עמו שכן ימצינו להר"ן פ"ב דקדושין הביאו רמ"א ריש סי' קפ"ג דאפי' במקום שיש חשש שלא יחזקוהו כרמאי אמרינן מסתמא יעשה בהיתר אא"כ גילה דעתו בפני עדים ק"ו כאן דיש איסור גמור: (הדין) עם הנפקד הקשה בסמ"ע סעיף י"ד מסי' פ"א והיא תשובת הרא"ש דאם אומר אתן לך לא הוי אלא דברים ומ"ש כאן שחייב ליתן לו הרויח מכאן והלאה ותירץ דבסי' פ"א מיירי שלא הגיע זמן פירעון א"נ שלא תבע מעותיו עכ"ל ותמהתי דאם ישנן לחלוקים אלו למה לא חקר שם הרא"ש בתשובה אימת נעשה התנאי שיתן לו הריוח או אם תבע מעותיו אלא נלע"ד דיש חילוק בין חוב לפקדון דבחוב דניתן להוצאה אע"פ שהגיע זמן הפרעון וזה מעכבו אין עושה איסור בזה משא"כ בפקדון דאע"ג דהוא בענין שמותר להשתמש במעות מ"מ תיכף שהמפקיד בא לתבוע פקדונו ואמר שרוצה להרויח וזה מעכב עליו היה מבטל כיסו ואע"ג ששנינו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות היינו במקום שאינו מרויח אבל זה שמרויח מבטל כיסו חייב לשלם גרם ההיזק כן איתא להדיא במרדכי פ' המפקיד דקרי ליה שם המבטל כיסו וזה אינו שייך בחוב אלא בפקדון שמיום תביעה ואילך חזר להיות בפקדון שאסור להשתמש ואם השתמש ה"ל גזלן כמו בשאר משא"כ בחוב שאף שחייב לשלם כשהגיע זמן מ"מ אם מעכב הפרעון ומרויח במעות אין עליו שם רשע כיון שהוא מוכן לשלם לו לאחר זמן וכנלע"ד עיקר להלכה דבחוב אפי' הגיע זמן פרעון ואמר אתן לך רווחים יכול אח"כ לחזור אא"כ נתן עליו שטר או ק"ס או בשעת נתינת מעות בתחלה אם מתנה ואמר אם יתעכב הפרעון אתן לך רווחים אז דווקא מהני משא"כ במעות פקדון אף במקום שמותר להשתמש בהם.

(סעיף י' כמה חסר על הכל כו'). כתב המ"מ בטעם שבועה זו מידי דהוי אנאנסו כתב סמ"ע ס"ק ב' דאם אין הנפקד מבקש להוציא יותר מכדי שיעור הרגיל להתחסר א"צ שבועה ונ"ל טעמו מדאמרינן בסמוך בנסתפק ולא ידע כמה דיוציא לו חסרונות ושם אין שייך שבועה דהא הוא עצמו לא ידע אם נחשד או לאו. אבל קשה לי דהא במתני' תנן סתמא יוציא לו חסרונות כו' ופי' תנא דברייתא דמיירי בעירבם עם פירותיו דאלו ייחד להם קרן זויות אומר לו הרי שלך לפניך ואפי' חסר טובא ופרכינן כי עירבם מאי הוה ליחזי לדידיה כמה הווין פי' ולמה ליה לתנא דמתניתין לתת שיעור בחסרון יוציא לו לפי ערך ומשנינן דמסתפק ולא ידע כמה איסתפק ואם איתא דבחסרון הרגיל דהיינו שיעורא דמתני' א"צ שבועה ל"ל לרבא דברייתא לאוקמא מתני' דהוצרך לתת שיעיר בשביל שערבם ונסתפק לימא דמיירי אפי' בייחד לו קרן זויות הוצרך לתת שיעור בשביל השבועה דאילו טוען שנתחסר יותר משיעור זה צריך שבועה כמו נאנסו ואילו בשיעור דמתני' א"צ לשבועה:

(ס"ך אבל ת"ח כו') במרדכי מדמה לה להפקיד מעות אצל שולחני שזכר המחבר בסעיף י"ד (בס"ז) ולפ"ז הוה הדין גם בזה דמיד הוה ש"ש בשביל הנאה שיכול להשתמש וכשהוא ישתמש בהן יהיה חייב אפי' באונסין ותמוה הוא שלא הוזכר בדברי הפוסקים זה בפירוש:

כגזלן. אבל שואל מדעת נתחייב באונסין משעה שמשכה מבית בעלה אע"פ שעדיין לא נשתמש בה ולא הגביהה להשתמש בה והטעם כתבו התו' דבשאלה מדעת כיון דדעתו להשתמש בה למחר או ליומא אוחרא כששאלה ומשכה מבית בעליה ה"ל כאילו כבר שימש בה משא"כ זה שהופקד בידו כדי שיהא מונח אצלו בלא שימוש כל שלא שמש בה ה"ל ברשות בעליה כיון שאינו עומד לשימוש סמ"ע:

החזירה. עיין בש"ך שכת' דדין זה תמוה הוא דבש"ס פרק המפקיד איתא להדיא דאפי' החזירה למקומה חייב באונסים כו' ע"ש שהאריך להשיג וסיים ז"ל הלכך כל זמן שאין לנו יישוב ברור אין בנו כח לפסוק כדברי הג"ה זו שהוא נגד הש"ס וכל הפוסקים וע"ש ועמ"ש הסמ"ע בזה:

ובמעות. הטעם כת' הרא"ש דמעות מוכנים תמיד לקנות בהן סחורה. סמ"ע:

הטה. עי' בתשו' מהר"א ששון סי' ק"ב:

ליטול. ה"ה אם משכה לרשותו כדי לחסרה קנה להיות עומד ברשותו אף לענין אונסין. סמ"ע:

ספק. דאיבעיא דר' אשי היא בש"ס ולא איפשטא מיהו שם משמע דלא איבעיא ליה אלא למ"ד שליחות יד צריכה חסרון אבל לדידן דקי"ל דא"צ חסרון אין חילוק בין כיס לחבית ומש"ה השמיטו הרי"ף והרא"ש והטור להך איבעיא וספיקתו והרמב"ם פ"ג דגזילה כתבו והשיגו הראב"ד ג"כ מה"ט והמ"מ יישבו וזהו דעת המחבר שהביא דברי הרמב"ם שסמך על יישוב המ"מ. שם:

פירות. נרא' דל"ד פירות קאמר דזהו פשיטא דמאי שנא ממ"ש ברס"ב הטה את החבית כו' וזיל בתר טעמא אלא ר"ל מי פירות. שם:

אמר. קמ"ל בזה דאע"ג דכתיב על כל דבר פשע לא תימא שנתחייב בדיבורו שהרי כתיב אם לא שלח ידו עד שישלח בה יד והאי על כל דבר פשע דרשו מיניה בש"ס דאם אמר לשליח לשלוח יד בפקדון ועשה השליח דחייב המשלח וכמ"ש הט"ו בסעיף שאח"ז ונראה דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא או שאין לו מה לשלם וכמ"ש בר"ס (קע"ב) [קפ"ב] דאל"כ הא קי"ל דאין שליח לדבר עבירה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דהכל תפסו על הסמ"ע בזה גם התי"ט ס"פ המפקיד והב"ח השיגו עליו ואמרו דאשתמיטתיה ש"ס ערוכה דר"פ האיש מקדש וש"ס פ"ק דב"מ אבל אביו הגאון ז"ל יישב דבריו בטוב טעם ודעת וכתב שלא ירדו לסוף דעתו ע"ש באריכות:

עדים. בתשובת מהר"א ששון סי' צ"ו דף קט"ז ריש ע"ב נסתפק במי שהיה רוצה לעכב פקדון מחמת חוב אי מקרי שולח יד בפקדון. ש"ך:

גזלן. ע' בש"ך שהביא דברי הטור בזה וכתב עליו דדבריו תמוהין שהם להדיא נגד הש"ס והרא"ש כו' ע"ש באורך:

וטלטלה. מלשון זה משמע דאיירי אפי' לא נטלה ממקומה כדי לגזלה או לשלוח בה יד לחסרה אלא שטלטלה לעלות בה במקום סולם כדי ליטול גוזלות מהשובך ולהחזירה אח"כ בעינה למקומה אפ"ה חייב באונסין כיון שטלטלה לצורכו כן דייק בש"ס. סמ"ע:

מקומה. פיר' הסמ"ע כגון שמונחת במקום התורפה ומטלטלה למקום המוצנע כדי שלא תשבר והש"ך כת' דנ"ל שט"ס הוא וצ"ל לצורכה וכן פרש"י עכ"ל:

להשתמש. כיון דהמפקיד יודע שחנוני ושולחני צריכין למעות ולא חתמם וקשרם בקשר משונה ודאי אינו מקפיד בשמושן במעותיו. סמ"ע:

קודם. בתוספות בבא מציעא ריש דף כ"ט מוכח דאפי' תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם הנפקד א"צ להחזיר אותן המעות עצמן אלא יכול ליתן לו מעות אחרים וע"ש ועמ"ש בסי' ל"ט ר"ס י"ז. ש"ך:

באונסים. והא דבדמי אבידה דג"כ מותר להשתמש בהן וחייב המוצא באונסין אפילו קודם שנשתמש בהן כמ"ש הט"ו בסי' רס"ז סכ"ה כת' הראב"ד דהכא גרע טפי שירא לקנות סחורה בדמי הפקדון שמא יבא המפקיד פתאום ויתבע פקדונו משא"כ בדמי אבידה דבטוח הוא שישהה אצלו זמן מרובה ומה"ט ג"כ ל"ד לשואל מדעת דנתחייב באונסין אפילו עדיין לא שימש בה דשם ניתן לו רשות להשתמש ואינו ירא דבע"ה יבא פתאום לתבוע ממנו עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שביאר מה שנ"מ לדינא אם הנפקד מקרי לוה עלייהו או גזלן ע"ש:

לבעליהם. כבר כתבתי לעיל ס"א בהג"ה דשואל שלא מדעת בפקדון חייב באונסים אע"פ שהחזירו למקומו ואע"פ כן הוצרך הרא"ש לחלק דשאני מעות דהכא שלח יד ברשות כיון שמותר לו להשתמש בהן ע"ש בהרא"ש שמבואר כך להדיא. ש"ך:

אצל. עיין בש"ך שהביא דברי ב"י במה שתמה על ר' ירוחם שכת' דאינו נעשה ש"ש בתנאי כו' והוא יישב דבריו ע"ש באורך:

הרויח. עיין בתשו' רשד"ם סי' קנ"ה ובתשו' ן' לב ס"א סי' נ"א וס"ב סי' כ"ו ובתשו' מהר"ם סי' ג' ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קי"א:

לתת. מיהו אם רוצה ליתן לו הרשות בידו ואין בזה משום רבית כיון דלאו בתורת הלואה בא לידו כ"כ במרדכי שם וע"ל ס"ס פ"א ומ"ש שם. סמ"ע ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ס"ד):

ליתן. ורש"ל (פ"ק) [פ"ט] דב"ק סי' ל' פסק דאפילו תבעו לדין וא"ל תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו וזה מעכבו פטור דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא ע"ש עוד בדין זה ועיין בנ"י פרק המקבל גבי דורשים לשון הדיוט הביא הירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור וע"ש וגם בירושלמי ובס' א"א דף ק"ג ע"ד. ש"ך:

הנפקד. דכיון דהוציאה ברשות יכול לומר השתתף עמי גם בהפסד אם תרצה בשכר. סמ"ע:

גילה. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' קי"ב:

ונתן. היינו אם לא היו הגנבים יכולים לשלוט בו אבל אם בלא"ה היו מוצאים אותו פטור כן מוכח בהה"מ שמודה בזה להרשב"א וע"ל סי' שפ"ח ס"ד העליתי דגם באנס שאנסוהו להביא ממון פלוני פטור וא"כ בלא"ה ניחא הכא כ"כ הש"ך וע"ש:

אצלו. ואף שיש לו ממון במקום אחר מ"מ כיון שבמקום שבאו עליו האנסים אין לו ממון שלו מותר לפדות עצמו בממון פ"ש וא"צ לשלם אח"כ ודומה למ"ש הט"ו בי"ד סי' רנ"ג ס"ד בהולך בדרך ואין לו מה לאכול דמותר לקבל צדקה וא"צ לשלם כשיחזור לביתו ע"ש. סמ"ע:

שישבע. והיינו בשחסרו יותר מהשיעור וכמ"ש בסמ"ע ובב"ח ע"כ צריך לישבע וא"ל דהא הכא וכן בסמוך במעות ה"ל משואיל"מ דהא מחויב לישבע דשל חבירו נאבד ואינו יודע בבירור י"ל דנשבע שנאבד כך וכך ואח"כ אנו מחשבין ואומרים דמסתמא נאבד לפי ערך. ש"ך:

אחריותו. של המפקיד כן הוא להדיא בת"ה שם וכן מוכח מיניה וביה. סמ"ע:

מעותיו. היינו בשק אחד אבל בכיסין חלוקין דינו כטבעיות. ש"ך:

ערך. ואף שאחד מוחזק א"י לומר דלמא שלך נאבד וכן נמי לא אזלינן בתר רובא לומר כל דפריש מרובא פריש אלא חושבים לפי ערך כגון ששלו היו י' ושל חבירו כ' או להפך מפסיד בעל הכ' שני שלישי ההפסד ובעל הי' שליש אחד. שם:

שלך. ואין המוחזק מפסיד כלום ואע"פ ששלו היו הרוב אין הולכין בממון אחר הרוב נגד חזקה כ"כ בת"ה שם ואע"ג דהוא שומר וצריך לישבע ששל חבירו נאבד ואינו יודע בבירור לא אמרינן דהוי בשביל כן משואיל"מ אלא כיון שנשבע או שיש עדים או שמודה לו שנאבדו טבעיות סגי בהכי ומצי למימר דלמא שלך נאבד וכן מוכח להדיא ממ"ש הב"ח סי' רצ"ד ס"ב ע"ש. שם:

שנים. דהשתא ליכא חזקה לשום חד מינייהו אזלינן בתר הרוב ובת"ה שם כת' עוד רבותא דהיכא דהפקידו אצל אחד ושל הנפקד היו רוב כגון שהפקיד ראובן לשמעון י' ולוי מסר לו ה' ושלו היו כ' אע"ג דהנפקד אינו מפסיד כלום מטעם שהוא מוחזק אפ"ה לגבי ראובן אזלינן בתר הרוב וע"ש וכת' בסמ"ע ואם ב' הפקידו כו' זה קאי דוקא במה שסיים דהיינו שהפקידו טבעיות דאילו הפקידו מעות החסרון לכולם לפי ערך וע"ש בת"ה והיינו מעות מעורבים דאילו נתן לו כל אחד מעות בכיס אחד דינו כטבעיות וכן הוא להדי' בתשו' מיימוני. שם:

רובא. דבר הנייד כגון בהמות כ"כ הע"ש ויפה כוון דאל"כ בגניבה ה"ל לקח מן הקבוע. שם:

פריש. וכן הוא בתשו' מהרי"ל סי' קס"ט תשו' מהר"ח א"ז במעשה שהביאו אתרוגים בסל אחד של ד' שותפים לאחד עשרים ולאחד ח' ולאחד ג' ולאחד ב' וסמנו בקשרים של כל אחד ואחד ובא אנס והריקן כולם מן הסל והתיר הקשרים ולקח י' מהם והשאר החזיר להם ועתה נאבדו הסימנים ואינן יודעים של מי נלקחו כל דפריש מרובא פריש והעובד כוכבים מן הרוב לקח דהיינו מאותן שהיו לו כ' כו' עכ"ל ומהרא"י שם הקשה על דבריו ומהרי"ל מיישב דבריו אך מה שהקשה שם מהרי"ל אמאי לא נימא דהוי קבוע נ"ל לתרץ דמיירי שלקח העובד כוכבים אותן י' שלא בפנינו ועיין בי"ד סי' ק"י עכ"ל הש"ך ולפ"ז צ"ע למה כת' לעיל דמיירי דוקא בבהמות דניידי הא בנגנב ג"כ לקח שלא בפניו ודו"ק ועיין באורח חיים סי' שכ"ט וסי' תל"ט:

פירות. ומסיק הרא"ש פרק שבועת הדיינים דאף בפחות מש"פ קרוי פירות ומשמע שם להדיא מדבריו דמפרש שהרמב"ם מיירי שאומר בהדיא יודע אני שהיו הפירות שוים פרוטה יותר ואיני יודע כמה והביאו הטור סס"ז ולפע"ד אין כן דעת הרמב"ם אלא דאף בהודה בסתם בפירות אין הודאתו בפחות מש"פ וכבר הארכתי לעיל סי' ע"ב סי"ב להשיג על דברי הרא"ש בזה ע"ש ובתשו' רש"ך ח"ב סי' י"ז ובתשו' רשד"ם סי' ס"ט. ש"ך:

פושע. פי' ומש"ה אם אחר שעירבן בא המפקיד ואמר לנפקד החזיר לי פקדוני שכך וכך היה והשומר אומר איני יודע כו' ושם ברמב"ם התחיל בדין זה וכת' עליו ז"ל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה והמפקיד טוען ברי נוטל בלא שבועה כו' וזהו הדין שכתבו הט"ו בר"ס רצ"ח והרא"ש אף שחולק בדין ההוא מודה בדין זה וכמ"ש הטור וה"ט דכאן ערבו בידים והוי פשיעה טפי עכ"ל הסמ"ע וכן מחלק הה"מ ומביאו ב"י עוד נ"ל לחלק והוא העיקר בדעת הרא"ש דאינו חולק התם אלא בהפקיד אצלו בשק מטעם דמעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק מה שיש בשקים ומרצופים משא"כ הכא ועמש"ל סי' ע"ב סי"ב מיהו לענין הלכה כבר העליתי שם כהרמב"ם. שם:

החשד. עמ"ש בזה בסי' ר"צ ס"ק י"ב ע"ש:

שכר. אבל פטור באונסין ע"ל ס"ז ומ"ש שם ס"ק ט"ו ע"ש:

חודש. והיינו לצורכה כדי שלא יתעפש ואם גוללו תוך ל' יום אינו לצורכה אלא לצורכו ללמוד תורה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דסירכא דלישנא דהטור נקט דלהמחבר הל"ל ואם גוללו תוך יב"ח כו' וכת' עוד ואע"ג דגבי מציאה בסי' רס"ז ס"כ פסק המחבר ל' יום י"ל דמפקיד שאני כיון שמפקידו מדעת ולא אמר שצריך לגוללו כל ל' יום סגי ביב"ח מיהו דעת הטור דגם כאן צריך לגוללו כל ל' יום והמחבר אזיל לטעמיה שכת' בב"י שדעת הרי"ף והרא"ש כהרמב"ם אבל באמת לא מוכח מידי מדבריהם כמ"ש הב"ח וכן דעת רש"י דמפקיד דמי למציאה ומתני' ראב"י הוא וכ"נ עיקר דהשתא קי"ל כסתם מתני' וכראב"י דמשנתו קב ונקי וכ"פ הב"ח וכ"נ דעת המע"מ עכ"ל:

מותר. ע"ל סי' רס"ז כמה חלוקי דינים בענין היתר קריאתה דהיינו שלא יקרא מתוכה דבר שלא למד מעולם כו' ונרא' דה"ה כאן אלא דלא נחית להכי ולא בא רק ללמדנו אימת מקרי שולח יד להעמיד ברשותו לענין אונסין. סמ"ע:

אצלו. דומיא דהפקיד מעות אצל שולחני וחנוני בס"ז ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו ואז ודאי לא ניחא ליה ומקרי שולח יד בקריאתו וכ"ש בהעתקתו מתוכו מיהו המרדכי כת' בס"פ המפקיד והביאו הב"י וד"מ אהא דכת' דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו כו' מסיק ז"ל ואפשר הטעם משום דאמרינן במדרש משלי אל יבוזו לגנב כו' שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו ע"כ ולה"ט משמע דמותר אפילו ידעינן ביה דקפיד מיהו הרמ"א השמיטו ואדרבה כת' ודאי אדעתא דהכי כו' ומזה מוכח דאם ידעינן דקפיד אסור גם המרדכי לא כת' אלא בלשון אפשר ובע"ש ערבב הדברים כו' ודבריו סותרין זא"ז וצ"ע עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהסכים לדעת הע"ש ודעתו שאע"פ שזה מקפיד על ההעתקה מ"מ מותר להעתיק מטעם דלא יבוזו כו' וכת' שכן נ"ל עיקר עיין שם שהאריך בזה:

אין כו'. מפורש בתורה:

אפי' אינו מכוין כו'. מ"א א' הניח מקלו כו' קסבר כו': (ליקוט) אפי' אינו מתכוין כו'. כל סעי' זה הם דברי הטור ולא מצינו שיטה זו ברש"י ותוס' ולא בשום א' מהפוסקים כי כל שליחות יד במתני מ"ג ב' ובגמ' שם הכל מיירי בשליחות יד ליטול ממנה ולמ"ד ש"י א"צ חסרון אפי' לא נטל ממנה רק דעתו כשהגביהה או משכה ליטול ממנה וכן שם מ"א תרגמה כו' תרגמה כו' ג"כ כה"ג אלא אם רצה לגזול כולה לד"ה אפי' לא נטל אבל ליטול מקצתה למ"ד ש"י צריכה חסרון דוקא שנטלה ולמ"ד א"צ חסרון אע"פ שלא נטלה אבל בכולה דעתו ליטלה ועתוס' שם ד"ה שנטלה כו' שנטלה כו' ושיטה אחרת דלעולם בעינן דעתו ליטול כולה ע"ש בהשגות אלא שלמד הטור ממש"ש רועה כו' ושם אינו מתכוין אלא להשתמש בה וערש"י שם ד"ה והא לא כו' ואי קשיא כו' ודברי רש"י תמוהין אטו בע"ח המכחישים מיגרע גרע וכן הקשה מהר"ם ופי' הטור דשואל הוא דוקא משנשתמש ובבע"ח משום ש"י אפי' לא נשתמש עדיין ומש"ש הניח מקלו כו' היינו כמ"ש תוס' בד"ה הא לא כו' שבאותו מקל הכישה להיות המקל עליה וקודם שהניח בא זאב כו' וז"ש אע"פ שעדיין כו' אבל אם כו' אבל כ"ז דוחק דמ"ש והניח שעדיין לא הונח וגם ק' מנ"ל לדחוקי כה"ג ולא שהונח כבר ומשום שואל וגם פשטא דשמעתין שטילטלה להביא כו' מ' אפי' לא נשתמש עדיין הוי שואל ודומיא שנטלה כו' ואמת שרשב"ם פי' בב"ב מח א' למוד ומדד בה אבל פשטא דשמעת' לא מ' כן ומ"ש תרגמא כו' תרגמא כו' שהוא תמוה מאד שלא שייך כאן דלא הצ"ל אלא תרגמא שהניחה במקום כו' אלא משום דר' יוחנן מפ' למתני' שכבר גנבה והוציאה לרשותה וז"ש הא מני ר"י היא דתניא הגונב כו' וא"כ מ"ש הניחה שאח"כ החזיר והניחה במקומה ואמר תרגמה שנטלה כו' שטלטלה כו' דעדיין לא נשתמש ונמלך להניחה וי"ל שהניחה שלא במקומה. ודאי דברי רש"י הנ"ל מוכחין בכמה מקומות דר"ש תרגמא שטלטלה כו' וקסבר כו' ול"ק משום שליחות יד וכן שם מ"ג ב' וצ"ל ע"כ כדברי רש"י משום דמלאכה שאינו מחסרה הוא אבל דברי רש"י כפשטה משום דמלאכה המחסרה לאו בתורת שאלה ירד אלא שליחות יד הוא וכמו ע"מ ליפול ממנה כיון שמחסרה והכל אפי' לא נשתמש ומש"ש הניח מקלו כו' משום דאל"כ הדרה למקומה כמש"ש והוינן בה כו' (ע"כ): (ליקוט) עמש"ש שלמד מקו' רש"י והרמב"ן חילק בין הוציאו מרשותו ע"ש ופי' דחוק אבל פי' הרז"ה נכון מאד שודאי שואל הוא אלא שכל גזלן שבשומר נק' שולח יד ותרגמה הראשון סובר דש"י צריכה חסרון אבל בלא"ה לא וכ"ש שואל דלא והשני ס"ל דא"צ חסרון אבל שואל לא ור"ש ס"ל דאפי' שואל דאינו רוצה לחסרו ולא חסרו וכ"ש בש"י דרצה לחסרו דא"צ חסרון וז"ש תסתיים כו' כיון דסבור דאפי' שואל דגזלן הוי אלמא א"צ חסרון והוא כמש"ש דבכולם בין בשואל בין בש"י שמחסרו בכולם אפי' לא נשתמש עדיין דכולהו משום שליחות יד הוא (ע"כ):

אע"פ כו'. כמש"ו רק שיגביהנה כו' וכמש"ש מ"ד א':

אבל אם כו' ולא משום כו'. ערש"י שם ד"ה והא לא חסרה כו' וגמ' שם וקסבר שואל כו' ול"ק משום שליחות יד ושם מ"ג ב' אלא הא דא"ר כו' אלא הב"ע כו' ובשואל כו':

אלא דשעת כו'. ערשב"ם בב"ב פ"ח א' ד"ה למוד כו':

ואם החזיר' כו'. אפי' לר"ע דדוקא בגנב גמור דלא מהימן ליה ס"ל דכלתה שמירתו וע"ש דצ"ע דהא בגמ' אמרינן שם אלא אר"ש הב"ע כגון שטלטלה כו' וכולה ר' ישמעאל היא ועס"ו:

ובמעות כו'. כמ"ש בס"ז ואם כבר כו' אפי' אחר כו':

אבל אם כו'. אבל הרי"ף ורא"ש השמיטוה דהאיבעיא היא למ"ד צריכה חסרון ואנן קי"ל כמ"ד א"צ חסרון. הג"מ ומ"מ וכ"כ הראב"ד שם אלא די"ל דאפי' למ"ד א"צ חסרון כיון שלא היתה כוונתו לשלוח יד בכולו לא נתחייב על השאר מיהו קשה מאי קאמר שם לימא קסבר שמואל כו' הא לא מהני כנ"ל וי"ל דקס"ד כן אבל התרצן תי' לא כו' ואף למ"ד א"צ חסרון אינו חייב אלא משום ה"ט. מ"מ:

(ליקוט) שאינם גוף כו'. אבל בתוס' מ"א א' ד"ה שנטלה ע"מ כו' מ' דוקא יין אבל לא שמן אף שהוא גוף א' (ע"כ):

ולא הגביהן. אף לדעת הרמב"ם דס"ב דבעיא דר"א דוקא בשלא נטלן כמש"ש ליטול דגמ' לא מתמה אלא אשמואל לימא כו' וכמ"ש רש"י במתני' ד"ה הגביהה כו' דהוה כו':

אמר כו'. דברי הסמ"ע כאן תמוהים מאד ואף שהש"ד יישבו דבריו דחוקים:

אע"פ כו'. כמש"ש שנ' כו':

ה"ז כו' ומשלם כו'. מ"ג א' ב':

ונתחייב כו'. מ"א א':

המפקיד כו'. כר' יוחנן דאוקמיה בתרי תנאי וכר"ע דהלכה כמותו כמ"ש ה' כר"ע מחברו ושם מגב' מאי לעולם כו' ודלא כרב ששת דאוקמיה כר"י דא"כ הלכה כר"י כמ"ש בפ"ד דיבמות סתם במתני' ומחלוקת כברייתא כו' וערי"ף אבל סמ"ג בשם ר"י והג"מ פ"ד והג"א פ"ק פ' כר' ישמעאל וערש"י שם ד"ה הא שקלינהו כו':

טלטלה כו'. דעדיין לא כלתה שמירתו אף לר"ע כמש"ש דוקא שנטלה לשלוח בה יד או להשתמש בגופה ומשום שואל שלא מדעת וערש"י שם ד"ה תרגמא. דאילו כו' ואף שאין ה' כן מ"מ נלמד מזה לכה"ג:

ואם אירע כו'. עבה"ג וז"ש במתני' שם לצורכה פטור ול"ג שלא לצרכו. ב"ח:

מחמת כו'. עסי' רצ"א ס"ט:

ואם לא כו'. דע"כ ל"פ ר"ע עליה דר"י אלא בנטלה לגוזלה או כו' להשתמש בה אבל בכה"ג מודה לר"י:

ולא קשורים כו. עבה"ג וכ"ש ללישנא קמא:

ואם כבר כו'. דע"כ ל"פ ר"ן אלא בלא נשתמש ול"פ ר"ע עליה דר"ט אלא בלא נשתמש אבל נשתמש לכ"ע הוי שואל אף לרבה וע"ש בסוגיא ך"ט א' וכן איתא בהדיא כאן איתביה ר"ן כו' אלמא בהוציא מודה ועבה"ג ובירושלמי דדמאי א"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחברו והחליפן ואבדו חייב באחריותן הג"מ שם:

אפי' אחר כו'. כ' הרא"ש דבלא"ה לא הוצרך להשמיענו אלא בכה"ג דאע"ג דא"צ דעת בעלים אף לר"ע כיון דברשות מ"מ חייב ועבה"ג ועברא"ש שם שהקשה על הרי"ף שכאן פ' כר"ן ובפ"ב פ' כרב יוסף בדמי אבידה ותי' בתי' ראשון שאני שם דבלא היתר שימוש הוי ש"ש וכ"כ המ"מ ועסי"ט בכה"ג ואמרינן לקמן פ"א א' דאף לאחר ימי שאילתה חייב כש"ש הואיל כו' וא"כ בההוא הנאה דאי מתרמי כו' נעשה שואל כנ"ל:

והוא כו'. כמ"ש בסי' רצ"א סט"ז:

ובע"ה שרוב כו'. דהוא כחנוני: (ליקוט) ובע"ה שרוב כו'. מרדכי שם בשם ר"ת והרא"ש בשמו בפ"ד סי"ג (ע"כ):

ודוקא כו'. דנסכא אינן כמעות וכמ"ש בפ"ק דקדושין פריטי אין כאן כו': (ליקוט) ודוקא כו'. שבועות מג ב' נהרדעי כו' וערש"י שם (ע"כ):

ואם הרויח כו'. דלא אמרו אלא חייב באחריותן וכמ"ש זה נהנה וזה לא חסר ואע"ג דתניא בתוספתא פ"ה והביאו הרא"ש שם הנותן מעות כו' ואם יש עדים כו' וכמש"ל סי' קפג ס"א שם שנותן לו להרויח וכמ"ש בירושלמי שם המבטל כיסו כו' ועתוס' כט א' ד"ה והוי כו' וכ"ש בלא ה"ל רשות להשתמש בהן דה"ל גזלן ומשלם כשעת הגזילה כמ"ש מג א' ב' ועתוס' כח ב' ד"ה ע"כ כו' ובב"ק צ"ו ב' ס"ס גזילה כו':

מיהו אם כו'. דג"ז מבטל כיסו הוא. מרדכי שם:

אבל אם כו'. ר"ל וזה אינו רוצה להיות בהפסד אלא אומר תן לי או מעותי או בריוח לבד ול"ד למ"ש בב"ק קא ב' אם פחתו כו' לאמצע דשם שינה משא"כ כאן כ"נ ליישב דברי הרב וכ"כ סמ"ע אבל במרדכי שם ליתא לדין זה אדרבה מ' שם דאם רוצה מעותיו צריך להחזיר לו אלא דכ' שם דבכה"ג אם הרויח הריוח לנפקד ואח"כ כ' בשם ר"ה גאון דבכה"ג כיון שמסרב ודחי ליה חייב למפלג בריוח וכ"כ בד"מ ונראה שצ"ל הדין עם המפקיד שצריך ליתן את מעותיו כי בפקדון באה לידו וערא"ש בגמ' כאן והראב"ד ז"ל תירץ דהנאת שימוש כו' שמא יבא המפקיד כו' וז"ש ואם נתעסק כו' וכס' הג' שם אע"ג שאינו עמו בהפסד וכמו הנותן לשלוחו כיון שמבטל כיסו שזה רוצה מעותיו וכנ"ל וחידש כאן שאע"ג שא"ל להיות עמו בהפסד ואינו רוצה ואין כאן ריבית וקרוב לשכר ורחוק להפסד כמ"ש בפ"ה דאין רבית אלא הבאה מלוה למלוה וכאן לא בתורת מלוה ולא בתורת מקח נתן לו וכן לא התנה עמו קרוב כו' ועמרדכי שם ושם אלא דלא ה"ל לצורך בעל כו' אלא דמילתא בפ"ע היא והוא מתשו' הרשב"א וקאי אמש"ל ואם הרויח כו' מיהו אם עסק לצורך בעל הפקדון ה"ה שלו וכמ"ש בב"ק קב ב' ואם הותירו כו' ואע"ג דלאו שליחותיה קעביד וערש"י שם ד"ה מי הודיעו כו' ולא קי"ל כבני מערבא ומש"ל הדין עם הנפקד לא דא"צ להחזיר לו מעותיו אלא דא"צ לתת לו הריוח וכ"ס ראשונה במרדכי וכ"מ בד"מ שפ' כס' ראשונה: (ליקוט) הדין עם הנפקד. צ"ל עם המפקיד דודאי שצריך להחזיר מעותיו ואף שי"ל דה"ק עם המפקיד שצריך ליתן ריוח כס' ר"ה גאון בפ' הגוזל סי' קכ"ד אין הלשון מ' כן דהרי המפקיד אינו חפץ בריוח אלא צ"ל עם המפקיד וג"ז אינו נכון דבמרדכי לא הוזכר זה וגם כאן אינו מדבר מזה וא"צ להשמיענו אלא העיקר שצ"ל הריוח של הנפקד וע"ז קא' ואם נתעסק כו' ואכולה קאי אף אריחא כמ"ש בתשו' הרשב"א שם (ע"כ):

או במקום כו'. ברשב"א שם אף בכה"ג צריך גילוי דעת וכ' תמה עליו בסמ"ע ועבה"ג סק"ה:

אינו כו'. כמש"ש קטז ב' הכא בשותפין כו' אמר פליג כו' ועסי' קפג ס"ג שליח כו' מיהו כו' והוא דעת הרשב"א ג"כ:

אם לא כו'. וכ"מ בתוס' שם ד"ה אין כו':

אבל כו'. כמ"ש בפ"ב דשקלים מותר שבוי לאותו שבוי ואין רשאי לשנותן. שם:

המפקיד כו'. כמש"ש ל"ח א' אדם רוצה כו' ואף רשב"ג ל"פ שם אלא בכדי חסרונם ועתוס' שם ד"ה מחלוקת. ב"ח:

אחר שישבע. כמ"ש בסי' צ"א ס"ג בהג"ה וה"ה כו' ועבה"ג:

וכן כו'. נלמד מהנ"ל וע"ל סי' רנג סי"ג:

יכול כו' ואם שנים כו'. בכורות יח ב':

אזלינן כו'. כמ"ש בכמה מקומות ובפסחים ו' א' תיבה כו':

ואם כו'. בכמה מקומות ועיקרה בספ"ק דכתובות:

הפקיד כו'. ערא"ש פ' הדיינין סי' כז כח וע"ל סי' ע"ה סי"ט וסי' צ' ס"י:

(ליקוט) לא ערבם כו' בד"א כו'. כשיטת הרי"ף דפ' כרבא אר"נ דפ' כחכמים וכר' יוחנן דאמר שם ל"ש אלא כו'. והרא"ש תמה עליו למה לא פ' כרנב"י דהוא בתראה והולכין לשיטתן כמ"ש בפ"ג דב"ק וכמ"ש בסי' תי"ג ס"א אבל לפימ"ש הרא"ש כשיטת תוס' שם דבכדי חסרונם ס"ל לרנב"י ג"כ טעמא דרב כהנא האידנא אין נ"מ ואף לדבריו הל' כר"ן. ועוד תמה עליו למה פ' כר"ן ולא כר"י דהא אין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך אבל הרשב"א והרא"ה והר"ן כ' דדוקא היכא שחלקו רבם על הם ושמעו דברי התלמידים וכ' שם ואי משום דרבא בתראה לאו משמיה דנפשיה קאמ' אבל בספ"ג דשבת פריך דר' יוחנן אהדדי אע"ג דל"ק משמיה דנפשיה ועבס"פ המדיר דשם ג"כ פלוגתא דר"י ור"ן פ' כדברי הרי"ף דהלכה כרבא אר"נ (ע"כ):

אם בעל כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים א"ל המתן כו': (ליקוט) אם בעל כו'. כמש"ש ל' א' פקדון מאי כו' וז"ש שם מדרשב"ג דמתני' מיירי שהלכו למ"ה וכמ"ש בסי' רפ"ה ס"ד (ע"כ):

המפקיד כו'. ערי"ף שם דל"ש לפלוגתא דת"ק ורשב"ג דמתני' דלא כרא"ש:

והדמים כו' ויש לו כו'. כמו דמי אבידה וכמש"ש כט ב' ל"ש אלא בדמי כו' וה"נ:

לפיכך כו'. כנ"ל ס"ז ועבה"ג וערא"ש שם:

ואם פתח כו'. דקי"ל ש"י א"צ חסרון כנ"ל:

וה"מ כו' כי כו'. כנ"ל ס"ז במעות דחילוק בין שולחני לבע"ה מיהו דוקא בשאין מקפיד כמש"ש דוקא מותרין כו' וז"ש כי ודאי כו' אבל בידוע שמקפיד אסור מיהו במקום ביטול תורה מותר בכ"ע כמש"ו וכן אמר במרדכי שם ואיתא במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן ובתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאחר חבר כו':

ובמקום כו'. כמ"ש בפ"ד דכתובות עשה צדקה כו' זה הכותב ספרים כו' ואמרי' שם דכופין על הצדקה: