אבידתו קודמת לכל אדם אבידת רבו - שולחן ערוך חושן משפט סימן רס״ד
אבידתו קודמת לכל אדם אבידת רבו. שולחן ערוך חושן משפט סימן רס״ד - 8 סעיפים, ולצידם ש״ך, סמ״ע, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.
חושן משפט · סימן רס״ד
סעיף א׳
אבידתו קודמת לכל אדם אבידת רבו ואבידת אביו של מי קודמת. ובו ח סעיפים:מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול לחזור את שתיהן חייב להחזירם ואם לא יחזיר את שלו שאבידתו קודמת אפי' לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס לא יהיה בך אביון ואעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם אם לא בהפסד מוכח ואם תמיד מדקדק פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות:
סעיף ב׳
פגע באבידת אביו ובאבידת רבו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו (ועבי"ד סי' רמ"ב סל"ד):
סעיף ג׳
הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו ק"ק הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי או שהתנה כן בפני ב"ד חייב ליתן לו דמי שלו ואע"פ שעלה חמורו מאיליו זכה במה שהתנה עמו: הגה מיהו הוא הפקר וכל הקודם בו זכה (נ"י פרק הגוזל בתרא) ואם אין הבעלים שם אע"פ שלא התנה כאילו התנה דמי (טור) ועיין לקמן סי' רס"ה:
סעיף ד׳
ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו: הגה ודוקא שהתנה עם הבעלים אבל לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל אפילו שכרו אין לו דהא לא הועיל לו וכן אם עלה חמורו מאליו אבל אם הציל לא יוכל בעל החמור לומר חמורי היה עולה בלעדי הצלתך אלא חייב ליתן לו שכרו וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חבירו אין חייב ליתן לחבירו כלום הואיל ולא התנה עמו ואם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר לא יוכל לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה אע"פ שהאמת אתו מ"מ חייב ליתן לו כפי מה שנהנה לפי ראות ב"ד כן נ"ל (ועיין במרדכי פ' הגוזל בתרא תשובת מהר"ם ודלא כמהר"ם פאדוואה סי' ס"ג) ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו דאפי' בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר לכן יש מי שפסק מי שהציל ספריו וספרי חבירו אם לא הוצרך להרבות הונאות בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום (הגהות אלפסי פ' הגוזל) ונ"ל דווקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל ג"כ של חבירו עמו אבל אם ירד על דעת שניהן חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו וכמו שנתבאר כן נ"ל וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות):
סעיף ה׳
וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם א"ל אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה כן בפני ב"ד הרי זה חייב ליתן לו ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו הואיל והבעלים אומרים לשלם לו (טור בסי' רע"ד בשם הרא"ש) (ויש חולקין) (שם בשם הרי"ף והרמ"ה ) ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל: הגה וי"א אפי' לא נשפך הדבש עדיין רק שנשבר הכד כל כך שהיה נשפך אם לא הציל זה הוי הפקר (טור וב"י בשם רש"י) וה"ה בכיוצא בזה כגון שהיה שריפה בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד הדליקה והציל אחד מה שהציל הוא שלו דהוי כזוכה מן ההפקר (מרדכי פרק הגוזל בתרא):
סעיף ו׳
היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדק כד הדבש ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים וקבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן הרי זה שחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום:
סעיף ז׳
וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם היה צייד וא"ל בטל מצודתך והעבירני נותן לו כל מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה : הגה י"א הא דאין לו אלא שכרו היינו בדבר שאין רגילות ליתן עליו הרבה אבל בדבר שדרך ליתן הרבה כגון השבעת שדים או רפואה חייב ליתן לו כל מה שהתנה עמו (תוס' והרא"ש פרק מצות חליצה) ובשדכנות אין לו אלא שכרו אע"פ שהתנה עמו לתת לו הרבה (הרא"ש כלל ק"ה סי' ח' ומרדכי פ' הגוזל בתרא בשם מוהר"ם):
סעיף ח׳
בד"א בשלא נתן לו אבל אם נתן לו בכל אלו הדברים אינו יכול להוציא מידו:
וע' בי"ד סימן רמ"ב. שם כתב די"א דהיינו דוקא ברבו שלמד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רב שמלמדו אביו קודם לכל דבר ושכן נ"ל עיקר מור"ם שם והוא מס' חסידים סי' תקפ"ה ומביאו ג"כ בסמ"ע וכ' עוד בספ' חסידים שם דה"ה אדם אחר שאינו אביו כשמשכיר לו מלמד אביד' הנותן שכר קודם לאבידת רבו וע"ש:
ב׳
אלא שכר הראוי לו. ע' בתוס' פא"מ דף ל"א ובב"ח:
ג׳
מיהו הוי הפקר עיין בס' א"א דף ק"א ע"ב:
ד׳
וכן אם עלה חמורו מאליו כו'. ע' בסמ"ע ס"ק י"ב שכתב ומיהו נראה דגם בדינים הללו דירד להציל ולא הציל או שעלה מאליו אם לא היו הבעלים שם אף דלא התנה כאלו התנה עמהם דמי עכ"ל ובהתנה פסק מהרש"ל אף דעלה מאיליו צריך לשלם לו שכרו משלם כל מה שהתנה ע"ש סי' מ' והוא כדעת הסמ"ע:
ה׳
אם השני יצא כו' ואם א' נתפס ופדאו אח' בממון צריך חברו לשלם לו והיינו כדי דמיו אבל יותר לא ואם נתפס על עסקי נפשות צריך לשלם לו אף ביותר מדמיו וכן אם ברח ותפס השר ספריו ופדאו א' צריך לשלם לו כל מה שנתן עבורם משום בזיון הספרים כל זה מבואר בראיות ביש"ש בב"ק פ"ו סי' ט"ו וע"ש:
ו׳
וכן שנים כו' ע' בתשובת רשד"ם סי' שע"א ושפ"ט:
ז׳
וי"ח ע"ל ס"י רס"ה בהג"ה ב':
ח׳
דהוי' כזוכה מן הפקר כו'. ואם יכול להציל ע"י הדחק אין לו אלא שכרו וה"ה בכל הדברים הנ"ל:
ט׳
שכרו הראוי כו'. ע"ל סי' רס"ה הג"ה ב':
י׳
וכן מי שברח. עיין בתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' פ':
י״א
י"א כו'. ע' בתשוב' ן' לב ס"א כלל י"ז סימן צ"ט ובתשו' רמ"א סי' פ"ו דף קע"ו ובתשו' מבי"ט ח"א סי' נ"ו ובשאלות השניות סי' ס"א ובספר א"א דק' אע"ג:
י״ב
השבע' שדים כו'. ע"ל בי"ד סי' של"ו ס"ג:
י״ג
ובשדכנות. ע"ל סי' קפ"ה ס"י בהג"ה:
י״ד
אלא שכרו. וכן הדין בסרסור ודלא כמ"ש בתשו' דברי ריבות סי' שצ"ו ובתשובת ן' לב כתב ג"כ דדוקא שדכן ולא סרסור ע"ש דליתא וק"ל:
ט״ו
לתת לו הרבה מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' ל"ח פסק דנותן לו כל מה שהתנה וע"ש ונ"ל דלא פליגי ומהרש"ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה וכן נראה מדבריו שם ע"ש:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
מאפס לא יהיה בך אביון. דדרשינן כאלו הוא אומר הזהר מן העניות ומטעם זה ל"ד אבידתו קודמת קאמר אלא כל הפסד ממון או ביטול מלאכה שלו מחמת השבה זו שלו קודם וכמ"ש הטור והמחבר ג"כ אחר זה בסי' זה ובסי' רס"ה ועפ"ר דכתבתי הטעם דמ"ה נקטו הגמ' והפוסקי' לשון אבידתו משום דאבידתו אף אם ירצה הלה לשלם לו דמי אבידתו יכול הלה לומר בכלי ובגד שלי ניחא לי להצילו לעצמי משא"כ במלאכה שאינו עושה אלא כדי לקבל דמי שכרו:
ב׳
ולא לדקדק ולומר שלי קודם. פי' מפני דבכל דבר הצלת ממון חבירו יכול אדם למצא לו צד היתר ולומר אני קודם לילך ולטרוח על שלי פן אפסיד חובי או אתבטל ע"י השבה זו מעסק פלוני שיהיה לי מזה ריוח ממון מ"ה קאמר דזה לא יעשה אם לא בהפסד המוכח והברור:
ג׳
וסוף שיצטרך לבריות. עפ"ר שם כתבתי דע"ז נאמר מגורת רשע תבואנו כהאי שפורק ממנו עול מצוה מפני שירא לנפשו פן יבא בעסקו במצוה לידי הפסד ממון אז יבא לידי הפסד וגם כתבתי בפרישה דע"ז שייך לומר ל' המורגל בפומי דאינשי דקדק עניות שהמדקדק בכל אלה יבא לידי עניות:
ד׳
של רבו קודמת. שאביו הביאו לעה"ז ורבו לעה"ב:
ה׳
ועיין בי"ד כו'. פי' שם כ' די"א דהיינו דוקא ברבו שלמד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רבו שמלמדו אביו קודם לכל דבר ושכן נראה עיקר עכ"ל מור"ם שם והוא מספר חסידי' שכ"כ והביאו שם בד"מ וגם כאן ע"ש:
ו׳
שלו שוה מנה. ה"ה אם היה שוה ג"כ ר' אלא אורחא דמלתא נקט דמשום דחמור חבירו עדיף טפי סבר אניח שלי וחבירי ישלם עבור הצלת חמור שלו טפי משיווי חמור שלי:
ז׳
אלא שכר הראוי לו. פי' כמו שהיה נוטל אחר לטרוח טירחא כזה להציל חמור כזה מהמים ושכר כזה עכ"פ יטול ואין בו משום דמי השבת אבידה דלא גרע זה ממי שיש לו מלאכה דאינו חייב להניח מלאכה שלו ולעסוק בהשבה והאי נמי הוא לפניו מלאכת הצלת חמור שלו אבל א"צ ליתן לו יותר בשביל הפסד חמורו דה"ל להתנות עם חבירו ולומר אם תשלם לי דמי חמורי אציל את שלך ומדלא התנה ש"מ מחל לו א"נ משום דיכול חבירו לומר אם לא היית מצילו הייתי מהדר אחר איש אחר שהציל את שלי בשכירות זה משא"כ כשאינו שם דצריך לשלם לו דמי חמורו כמ"ש מור"ם בהג"ה וכ"כ הטור וה"ט דמסתמא ניחא לחבירו בזה ולקמן סי' רס"ה כתבתי דאף דשם אינו משלם אלא כפועל בטל שאני הכא דטרחת הצלת חמורו של חבירו מהמים הוא קשה כהצלת חמורו:
ח׳
או שהתנה כן כו'. פי' אפילו אם היה שם חבירו ולא התנה עמו כיון שהיו שם ג' שנקראין ב"ד והתנה עמהן חייב:
ט׳
זכה במה שהתנה עמו. דמשעה שירד להציל את של חבירו ונתייאש משלו נתחייב לו חבירו כפי תנאו שהתנה עמו ומשמיא רחימו עליה שעלה חמורו מאליו גמ':
י׳
מיהו הוא הפקר. דהא נתייאש ממנו בשעה שירד להציל את של חבירו וכן הוא בירושלמי על משנה זו:
י״א
ודוקא שהתנה עם הבעלים. ר"ל תנאי הנ"ל שיתן לו דמי חמורו ונראה דאפילו לא התנה בפירוש אלא התנה סתמא חייב ליתן לו לפחות שכרו הראוי ולא דמי כל חמור שנפסד לו ע"י טירחת הצלת חמורו של חבירו ולא כע"ש שכ' בל' מור"ם דר"ל דוקא דהתנה בפירוש שיתן לו שכרו אם לא יציל דא"כ גם דמי חמורו ה"ל ליתן לו אף דלא הציל דהא כל תנאי שבממון קיים ועוד דהא זה דכתב מור"ם דמיירי דוקא בהתנה עם הבעלי' אינו מבואר בהדיא בגמ' אלא שנלמד מהגמרא דהאי דינא קאי אהמשנה דמיירי בהתנה עמו שיתן לו דמי חמורו וכמ"ש מוהר"ם פד"ו ז"ל בתשובותיו סי' ס"ג (ובתשובתי כתבתי עוד הוכחות אחרות מהגמרא ע"ש) ושם איירי בהתנ' עמו סתם ולאפוקי אם ירד להציל ולא התנה כלל ליתן לו שכירות דאז אפילו הציל לשל חבירו וחמורו נפסד ע"י הצלת חבירו אין לו אלא שכרו כאחר שאינו נפסד ולא הציל אלא נשטף או עלה מאיליו דלא הועיל לו כלום נחות חד דרגא דאפילו שכרו אין לו אע"ג דנפסד על ידו:
י״ב
וכן אם עלה חמורו מאליו כו'. פי' חמור של חבירו ג"כ דינא הכי דאפילו אם התנה עמו דירד להציל כדי שישלם לו דמי חמורו וירד להציל ונפסד חמורו וחמור חבירו עלה מאליו ג"כ אין לו אלא שכירתו כאיש אחר דאין פסידא ע"י הצלה כ"א בטירחא לבד ואם לא התנה עם חבירו או עם ב"ד תחלה אפילו שכירות אין לו אף דיש לו פסידא על ידו וכדין ירד להציל ולא הציל כ"כ מור"ם פד"ו בתשובותיו סי' ס"ג מיהו נראה דגם בדיני' האלו דירד להציל ולא הציל חו שעלה מאליו אם לא היו הבעלי' שם אף דלא התנה כאלו התנה עמהם דמי וצריך ליתן דמי שכירתו כמו לאיש אחר לפחות ועיין בתשובתי שהארכתי וערכתי מערכה מול מערכה נגד דברי מור"ם ומוהר"ם פד"ו ז"ל שהביא ראייה מהגמרא לדון דאף אם התנה עמו ועלה מאליו אין לו אלא שכרו וראייתם אינו ראייה לפענ"ד ושנראה לדון דבזה דעלה מאליו אחר התנאי והיה לו פסידא ע"י הצלתו צריך לשלם לו כל דמי חמורו ע"ש ודו"ק:
י״ג
אע"פ שהאמת אתו מ"מ חייב כו'. עיין בדרכי משה שהקשה על דברי מור"ם פד"ו מהמרדכי דהגוזל בתרא סי' קס"ו בשני שותפין במשכון אחד ולקח השר של הא' המשכון שהיה בידו והוציא עליו הוצאות עד שהוציא מתחת ידו ושותף השני לא רצה ליתן לו להוצאה כלום כי אמר ששר שלו ידו תקיפה על השר של חבירו והיה מוציאו מיד שר שלו בכח בחנם וכתב דא"צ ליתן לו אלא כדי שכרו דמשמע הא כדי שכרו יש לו ומשני דשאני התם דאף דהיה אפשר דשר שלו היה יכול להוציא' מכל מקום עדיין לא הוציאו מידו מה שאין כן בנדון זה שכבר יצא מאליו וז"ש מור"ם ואם לא יצא כ"א ע"י השתדלות כו' "עד אף ע"פ שהאמת אתו כו' כן נ"ל עכ"ל ור"ל מכח קושיא זו וק"ל:
י״ד
דאפילו בשבילו לבדו היה צריך כו'. כ"כ מוהר"ם פד"ו בסוף תשובה הנ"ל על ענין אחר דומה לזה ע"ש:
ט״ו
ונסדק הכד כו' קאמר נסדק דאין כאן הפסד גמור דיש תקוה להצילו מ"ה לא אמרי' בו דכל הקודם זכה בו:
ט״ז
אין לו אלא שכרו כו'. גם בזה מבואר בגמרא ובטור הטעם דמיירי דבעל הדבש היה שם והי' לו להתנות עמו שע"מ שישלם לו דמי יינו הוא שופכו ולהציל הדבש ומדלא התנה יכול האחר לומר אם לא הצלתיהו הייתי מוצא אחר בשכירו' זה והי' מצילו וכנ"ל ומינה דאם לא הי' בעל הדבש שם להתנות עמו דצריך לשלם לו כל דמי יינו וכנ"ל בס"ס ג' וכן הוא באשר"י ומשום דמיירי כאן בשנים שפגעו זה ביינו וזה בדבשו והיינו שגם הבעל אבידה הוה שם מ"ה לא כתב בפי' הדין כשאינו שם וסמך אמ"ש לפני זה:
י״ז
ובעל היין חייב לשפוך כו' דעליו מוטל לקיים מצות השבת אבידת ממון חבירו כיון שאין לו הפסד:
י״ח
ויש חולקין. טעם פלוגתתן כתבתי בסי' רע"ד ושם כתבתי דנראה דאפי' לדעת החולקין בזה מ"מ בפועל העוסק במלאכתו ויש לפניו השבת אבידה ואומר לו בעל האביד' אשלם לך כל שכר פעולתך השב אבידתי דצריך להשיבו ולוקח ממנו שכר בטילתו ושאני הכא דיכול להתנצל ולומר ניחא לי ביין שלי:
י״ט
שהרי לא הפסידו כלום. מ"מ שכר הראוי לו דהיינו שכר הטרחא ושכר הכלים צריך ליתן לו דמיירי באיש הנשכר לאחרים לעסוק בכלים מלאכת אחרים ושכר בטילתו ניכרת דלולי שעסק בזה היה עוסק בשכירות אחרת ואין עליו לבטל ממלאכתו בחנם בשביל הצלת ממון של זה וכן הטעם במעוברת שאחר זה ועוד נראה דאפילו אם ידוע שלא היה לו עסק אחר לעת עתה לעסוק בו וה"ה לבעל מעוברת שלא הי"ל לעת עתה מי להעבירו מ"מ צריך ליתן לו שכרו כאחר כיון דכל השנה כשבא אחד ומבקש ממנו להעבירו או לעשות לו בכליו מלאכה כזו או קלה או כבידה ממנו שדרכן ליתן עליה שכר אינו מן הדין שיהא זה עדיף משום צורך הצלת ממונו או גופו מ"ה צריך עכ"פ ליתן לו שכר כאינש דעלמא:
כ׳
כל מה שהתנ' עמו. עפ"ר ודרישה שם הוכחתי מדברי הרא"ש והטור והרמב"ם דכל מאי דפסק עמו ממש קאמר אפילו אין נראה לעינים שהיה לו ריוח כ"כ אם היה צודה דגים מ"מ כיון דעכ"פ היה לו לצוד דגים ואפשר שהיה עולה במצודתי כ"כ דגים כשיעור פסיקתו שכר זה מ"ה צריך ליתן לו כל שכרו ע"ש ודו"ק: (הג"ה) וכ' מהרי"ק שורש קל"ג בדין ראובן שהבטיח לשמעון להשתדל בעדו בעסק מה בחנם וכמעט שנגמר הדבר חזר בו ורוצה שכר והוצרך שמעון לתת לו שכר ואח"כ בא מעות ראובן ליד שמעון ואמר לקחת את שלי שלא כדין כי אנוס הייתי במה שפייסתיך ופסק דהדין עם ראובן עכ"ל ד"מ ס"ס של"א וכ"כ בהגמ"ר דקידושין לענין אם טען שמחמת יראה הבטיח ליתן לו ד"מ ס"ס של"ה:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
(ס"ג שטף נהר כו') זה מיירי שחבירו הי' ג"כ יכול להציל ע"י הדחק דאל"כ ה"ל הפקר וכמ"ש בס"ד [בס"ה] וכ"כ המ"מ בשם הראב"ד והמרדכי ר"פ ככונס:
ב׳
(או שהתנה כן בפני כו') בד"ר בד"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה אבל אם לא היה שם או שהיה שם וזה התנה עמו או שהתנה כך בפני ג' כו' ויש לדקדק אמ"ש שהתנה בפני ג' ממ"נ אם יש שם בעל החמור אמאי לא יתנה עמו דוקא ואע"פ שיש שם ב"ד היאך ירשוהו בשל אחר כשהוא כאן ולא ישאלוהו אם ניחא ליה או לא ואם שאלוהו ואינו מסכים מה לב"ד בכך ואי מיירי שאין הבעלים שם הא א"צ תנאי כמ"ש תחילה וצ"ל דהא קמ"ל דאף שאין הבעלים שם מ"מ אם יש שם ב"ד צריך תנאי בפניהם וא"כ מ"ש אם שהתנה כך בפני ב"ד לדיוקא נתכוין דאם לא התנה לא ובסמ"ע סעיף ז' [סק"ח] אפי' היה שם חבירו ולא התנה כו' והוא תמי' מטעם שכתבתי גם סידור ל' רבינו מורה כן מדמחלק לב' בבי ולא כתב בד"א שהי' שם בעל החמור או ב"ד ולא התנה אבל היה שם חייב כו' דאז היה משמע שקולים הם ואפי' במקום בעלים מהני ב"ד אלא ברור הוא דהבעלים עיקר וכן מוכח מדברי הנ"י בפ' הגוזל בתרא בשם הר"ן שחלק על גי' הרי"ף שגורס היו שם ג' מתנה עמו בפני ב"ד שכיון שבעל אבידה שם ל"ל שיתנה עמו בפני ב"ד הא בינו לבינו סגי אלא ודאי מיירי שאין הבעלים שם עכ"ל ואמאי לא קשה ליה גירס' הרי"ף בשביל זה דאי הבעל כאן ל"ל מתנה עמו תיפוק ליה אפי' אינו מתנה עמו אלא בפני ב"ד סגי וכדעת הסמ"ע שאפי' לא התנה עמו אלא עם ב"ד סגי ע"כ נלע"ד כמ"ש בביאור ד"ר:
ג׳
(ס"ד ודוקא שהתנה כו') ר"מ מפאדווא' כ"כ בפשיטות דמה שאמרו בגמ' ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו היינו בהתנה דאל"כ אפינו בהציל אין לו יותר משכרו דאין משלם לו דמי חמורו ובלא הציל כיון שלא נהנה אפי' שכירות א"צ ליתן לו ולא ירדתי לסוף דעת הסמ"ע ס"ק י"א דהשוה בזה לא התנה כהתנה. וכן אם עלה חמורו מאליו פי' של הניצול שכ"כ הנ"י פ' האומנין בשם הרמב"ן שהביא בשם ירוש' דניצול מאליו הוי כמו ירד להציל ולא הציל וכו' וב"י מביאו בסי' של"ד (אע"פ שהאמת אתו) זה מיירי שחבירו לא היה יכול להציל כ"א ע"י הדחק דאל"כ לא הוצרך לתת אפילו שכרו דמ"ש המבריח ארי מנכסי חבירו וכמ"ש ריש הכונס דא"צ לשלם אפי' שכרו רק במקום דברי היזיקו כההיא דשטף נהר כו' וזכה שם בהדיא דההיא דשטף נהר כו' מיירי ביכול להציל ע"י הדחק ודומה לנדון זה דשר שחטף משכון שזכר בסמ"ע ס"ק י"ב והיינו אותו הדין ממש שזכר. מ"א כאן ואם לא יצא כ"א ע"י השתדלות כו':
ד׳
(וכן כל אדם כו') הך פעולה או טובה שזכר רמ"א אינו ר"ל שמצילו מהפסד דא"כ ה"ל מבריח ארי מנכסי חבירו אלא שעושה לו טובה בהשגחת נכסיו דבכיוצא בזה כתבו התוס' בפ' הכונס דף נ"ח דאין זה בכלל מבריח ארי וכ"ה בר"ן פ' שני דייני גזרות שמשם מקור הדין זה וקאי אמי שעמד ופרנס חבירו סתם דלא אמרינן למתנה נתכוין:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat, Lemberg, 1898
לדקדק. פי' דבכל דבר הצלת ממון חבירו יכול אדם למצוא לו צד היתר ולו' אני קודם לילך ולטרוח על שלי פן אפסיד חובי או אתבטל ע"י השבה זו מעסק פלוני שיהיה לי מזה ריוח ממון מש"ה קאמר דזה לא יעשה אם לא בהפסד המוכח והברור. סמ"ע:
ב׳
שיצטרך. וע"ז שייך לו' לשון המורגל בפומי דאינשי דקדוק עניות שהמדקדק בכל אלה יבא לידי עניות. שם:
ג׳
רמ"ב. שם כתב הרמ"א די"א דהיינו דוקא ברבו שלומד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רבו שמלמדו. אביו קודם לכל דבר ושכן נ"ל עיקר ע"ש והוא מספר חסידים סי' תקפ"ה וכ' עוד בס' חסידים שם דה"ה אדם אחר שאינו אביו כשמשכיר לו מלמד אבידת הנותן שכר קודם לאבידת רבו וע"ש. עש"ך:
ד׳
הראוי. פי' כמו שהיה נוטל אחר לטרוח טרחא כזו להציל חמור כזה מן המים ושכר זה עכ״פ יטול ואין בו משום דמי השבת אבידה דלא גרע ממי שיש לו מלאכה דאינו חייב להניח מלאכתו ולעסוק בהשב' וה״נ הוי לפניו מלאכת הצלת חמורו אבל א״צ ליתן לו יותר בשביל הפסד חמורו דה״ל להתנות עם חבירו שאם ישלם לו דמי חמורו אז יציל שלו ומדלא התנה ש״מ דמחל לו א״נ משום דחבירו י״ל אם לא היית מצילו הייתי מהדר אחר איש אחר שהציל בשכירות זה עכ״ל הסמ״ע ועיין בתוספות פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״א) ובב״ח:
ה׳
זכה. דבשעה שירד להציל את של חבירו ונתייאש משלו נתחייב לו חבירו כפי תנאו שהתנה עמו ומשמיא רחימו עליה שעלה חמורו מאיליו ש"ס. סמ"ע:
ו׳
הפקר. דהא נתייאש ממנו בשעה שירד להציל את של חבירו וכן הוא בירושלמי על משנה זו עיין בס' א"א דף ק"א ע"ב:
ז׳
חמורו. פי' חמור של חבירו ג"כ דינא הכי דאפי' אם התנה עמו שישלם לו דמי חמורו וירד להציל ונפסד חמורו וחמור חבירו עלה מאליו ג"כ אין לו אלא שכירתו כאיש אחר ואם לא התנה עם חבירו או עם ב"ד תחלה אפילו שכירות אין לו אף דיש לו פסידא על ידו וכדין ירד להציל ולא הציל כ"כ מהר"מ פאדוה בתשובה סי' ס"ג מיהו נראה דגם בדינים הללו דירד להציל ולא הציל או שעלה מאליו אם לא היו הבעלים שם אף דלא התנה כאלו התנה עמהן דמי וצריך ליתן לו דמי שכירתו כמו לאיש אחר לפחות ובתשובתי הארכתי לדחות הראיה שהביא מהר"ם הנ"ל מהש"ס לדון דאף אם התנה עמו ועלה מאליו אין לו אלא שכרו ולע"ד אין ראייתו ראיה ושנראה לדון בזה דעלה מאליו אחר התנאי והיה לו פסידא ע"י הצלתו צריך לשלם לו כל דמי חמורו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דכ"פ מהרש"ל סימן מ' דבהתנה אף שעלה מאליו צריך לשלם לו שכרו משלם כל מה שהתנה ע"ש *):
ח׳
שנתפסו. ואם אחד נתפס ופדאו אחר בממון צריך חבירו לשלם לו והיינו כדי דמיו אבל יותר לא ואם נתפס על עסקי נפשות צריך לשלם לו אף ביותר מדמיו וכן אם ברח ותפס השר ספריו ופדאן א' צריך לשלם לו כל מה שנתן עבורם משום בזיון הספרים כל זה מבואר בראיות ביש"ש ב"ק פ"ו סי' ט"ו ע"ש. ש"ך:
ט׳
שהאמת. בד"מ הקשה על דברי מהר"מ פאדווה מהמרדכי דגוזל בתרא בב' שותפין במשכון א' ולקח השר של הא' המשכון שהיה בידו והוציא עליו הוצאות עד שהוציאו מתחת ידו ושותף הב' לא רצה ליתן לו להוצאה כלום כי אמר ששר שלו ידו תקיפה על השר של חבירו והיה מוציאו מיד שר שלו בכח בחנם וכתב דא"צ ליתן לו אלא כדי שכרו דמשמע הא כדי שכרו יש לו ומשני דשאני התם דהי' אפשר דשר שלו היה יכול להוציאו מ"מ עדיין לא הוציאו מידו משא"כ בנדון זה שכבר יצא מאליו וז"ש הרמ"א ואם לא יצא כ"א ע"י השתדלות כו' אע"פ שהאמת אתו כו' מכח קושיא זו וק"ל סמ"ע:
י׳
ונסדק. דאז אין כאן הפסד גמור דיש תקוה להצילו מש"ה לא אמרינן בו דכל הקודם זכה עיין בתשובת רשד"ם סי' שע"ח ושפ"ט. שם:
י״א
הראוי. גם בזה מבואר בש"ס ובטור הטעם דמיירי דבעל הדבש היה שם וה"ל להתנו' עמו שע"מ שישלם לו דמי יינו יציל הדבש ומדלא התנה יכול זה לומר אם לא הצלתהו הייתי מוצא אחר שהיה מצילו בשכירות זה ומינה דאם לא היה בעל הדבש שם צריך לשלם לו כל דמי יינו וכמ"ש בס"ג בהג"ה וכן הוא בהרא"ש ומשום דאיירי כאן בשנים שפגעו זה בזה ואז גם בעל האבידה שם לכן לא כתב הדין בפירוש כשאינו שם וסמך אמ"ש לעיל. שם:
י״ב
חייב. דעליו מוטל לקיים מצות השבת אבידת ממון חבירו כיון שאין לו הפסד. שם:
י״ג
חולקין. בסי' רע"ד כתבתי דנראה דאפי' לדעת החולקין בזה מ"מ בפועל העוסק במלאכתו ויש לפניו השבת אבידה וא"ל בעל האבידה אשלם לך כל שכר פעולתך והשב אבידתי דצריך להשיבו ולוקח ממנו שכר בטילתו ושאני הכא דיכול להתנצל ולו' ניחא לי ביין שלי וע"ל ס"ס רס"ה. שם:
י״ד
ההפקר. ואם יכול להציל ע"י הדחק אין לו אלא שכרו וה"ה בכל הדברים הנ"ל. ש"ך:
ט״ו
הראוי. היינו שכר טרחה ושכר הכלים ומיירי באיש הנשכר לאחרים לעסוק במלאכת כלים ושכר בטילתו ניכרת דלולי שעסק בזה היה עוסק בשכירות אחרת ואין עליו לבטל ממלאכתו בחנם בשביל הצלת ממון חבירו וכן הטעם במעבורת שאח"ז ועוד נראה דאפי' אם ידוע שלא היה לו עסק אחר בעת הזאת וה"ה לבעל מעבורת שלא היה לו עתה מי להעבירו מ"מ צריך ליתן לו שכר כאיש אחר כיון דכל שעה שבא אחד ומבקש ממנו להעבירו או לעשות לו בכליו מלאכה קלה כזו או כבידה ממנה שדרכן לתת עליה שכר אינו בדין שיהא זה עדיף משום צורך הצלת ממונו או גופו מש"ה צריך ליתן לו שכר עכ"פ כאינש דעלמא. סמ"ע:
ובשדכנות. וכן הדין בסרסור ודלא כמ"ש בתשובת דברי ריבות סי' שכ"ו ובתשובת ן' לב כתב ג"כ דדוקא שדכן ולא סרסור ע"ש דליתא וק"ל וע"ל סי' קפ"ה ס"י בהגה. ש"ך:
י״ח
הרבה. ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' ל"ח פסק דנותן לו כל מה שהתנה ונ"ל דלא פליגי ומהרש"ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה וכ"נ מדבריו שם ע"ש. שם (ועיין בתשובת הגאון ח"צ ז"ל סי' נ"ז):
מיהו כו'. עתוס' שם ד"ה אדעתא כו' משא"כ כאן דהוי כזוטו של ים ולא קמדמו שם לדרב ספרא אלא לענין שצריך לשלם כמו בדרב ספרא שלא נטלו האחרים חלק בחמורו אע"ג שנתנו חמוריהם:
ו׳
ואם אין כו'. תוס' ל"א ב' ד"ה אם. וא"ת דהכא כו' כו' ועי"ל כו' וכ"כ בהגמ"ר שם וכ"כ הרא"ש שם סך"ח ומינה שמעינן כו' ואע"ג דבמתני' דהכא אין בעלים וכמ"ש אין שם ב"ד כו' וכמש"ל ס"ס רס"ה ואם אין שם כו' שם כיון דמשלם לו כפועל בטל מאותה מלאכה משלם לו כל ההפסד וה"נ שם צריך לשלם לו כל ההפסד של חמורו וערא"ש ולקמן סי' רס"ה ותוס' דב"ק נז א' סד"ה א"נ:
ז׳
ודוקא כו'. כמו המקיף משלש רוחותיו אע"ג דגרם לו הקיפא יתירא כמ"ש בב"ק כ' ב' וערש"י שם ד"ה אין מחייבין כו':
ח׳
אבל אם הציל כו'. כמו גדר מד' רוחותיו וקי"ל בפ"ק דב"ב הכל לפי מה שגדר אפי' גדר מקיף וכמו ש"ח שקדם ברועים ומקנות בשכר כמ"ש תוס' בב"ק שם בד"ה הנ"ל:
ט׳
וכן כו' ואם לא כו'. כנ"ל:
י׳
אע"פ כו' מ"מ כו'. כמו המקיף כו' אע"ג די"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא כמ"ש בב"ק שם מ"מ הואיל ונהנה יותר בגדר אבנים נותן כפי מה שגדר:
י״א
ואם נראה כו' לכן כו'. כמו שפריך בפ"ק שם תנן המקיף כו':
י״ב
ונ"ל כו'. כמו מי שיש לו בית בחצר אחרת וחצר בעיר אחרת בתוספתא הביא הרי"ף ורא"ש בפ"ק דב"ב:
י״ג
וכן כל אדם כו'. כמ"ש בירו' פ"ה דב"מ חד ב"נ אושיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה א"ל הב לי דינרי א"ל הב לי אגר ביתי אתא עובדא קומי ר' אבא בר זבדא ומריק ליה מאי דהוה חמי למשרייה ודוקא בפורע חובו של חבירו משום דהוה כמו מבריח ארי מנכסי חבירו פטרו וכמ"ש תוס' בכתובות שם ובב"ק שם וכן במפרנס אשת חבירו דהוי כפורע חובו כמ"ש בגמ' שם ובר"פ האומנין השוכר את הפועלים לעשות בשלו כו' ובפ' השואל היורד לתוך שדה חבירו כו' וכיוצא כנ"ל: (ליקוט) וכן כל אדם שעושה כו'. כמו יורד שלא ברשות ומקיף חבירו כו' והשוכר את הפועל והראהו בשל חבירו כו'. תוס' דב"ק נ"ח א' סד"ה א"נ. והיכא שמשביח כו' (ע"כ):
י״ד
ובעל היין כו'. ב"ק קיד ב' ותנאי ב"ד כו':
ט״ו
וי"ח. דרבנן פליגי עליה וכמ"ש במתני' שם אבל לא כו' ושם פ"א ב' כיחידאה כו' וערא"ש פ' הגוזל שם:
ט״ז
(ליקוט) וה"ה כו'. גמ' פי"ט דשבת חשבון מאי כו' (ע"כ):
י״ז
י"א כו'. תוס' יבמות קו א' ד"ה אין כו' דל"ש משטה בכה"ג כיון שדרך כו':
י״ח
בד"א כו'. דטעמא משום משטה וצ"ש כה"ג ועסי' פ"א סך"ו:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן רס״ד, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
