שולחן ערוך - חושן משפט · סימן רנ״ז

הכותב כו' ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' קנ"א ובן לב ס"ב סי' ל"ו ובמבי"ט ח"א סי' ק"ס ובמהרי"ט סי' קט"ז):

או שהגיעו ליבצר. כן דעת הרמב"ם והרא"ש וטור אבל רשב"ם פי' תלושים דוקא אבל מחוברי' אפי' הגיעו ליבצר הרי הם של בן. ובתו' י"ט פי"נ תמה עליו דהאיך יפרש הא דהכונס והא דפ' נערה ולא ירד לדקדק לעומק דברי הפוסקים שהבאתי לעיל סי' צ"ה כי לפי מ"ש שם לא קשה מידי ואדרב' פשט דמתני' משמע כרשב"ם וגם ק' להרמב"ם וסייעתו הא דקאמר בש"ס טעמא משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ואי במחוברי' שהן צריכים לקרקע הא לכ"ד דינן כקרקע אלא שי"ל בזה שאל"כ הוה אמרי' מסתמא לא היה דעתו ליתן רק הנכסים שהיו אז וה"ל כאלו התנה בפי' חוץ מפירו' שעתיד להיות לכך צריך לטעמא דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו אבל לפי' רשב"ם אתי כפשוטו ודו"ק ומ"ש הב"ח בזה בדעת הרמב"ם והרא"ש אינו נכון וקושייתו מעיקר' ליתא ואולי ט"ס יש בדבריו ע"ש:

אבל אם כתב לבן בנו. צ"ע על מ"ש בסמ"ע לעיל סי' ר"י ס"ק ה' ע"ש ויש ליישב בדוחק (וע' מ"ש שם) ע' בס' א"א דף ק' ע"ב ע' בתשו' ר"א ן' חיים סוף דף קי"א ע"ש ובתשו' מבי"ט ח"א סי' כ"א נסתפק אי דור רביעי הוי בכלל לשון בני בניו ע"ש:

הכותב כל נכסיו לאחד מהיום ולאחר מיתה ויש בהן מטלטלין או חובות צריך למוכרן כו'. כצ"ל וכן הוא ל' נ"י שם מ"ה ראוי להגיה כאן כן בדברי מור"ם וסיים שם וכתב ז"ל ואם נפסד מהקרן נפסד. ולא נשתעבד ליה רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפין עכ"ל פי' אם הנכסים שכתב לבנו מהיום ולאחר מיתה שכל ימי היותו הוא אוכל מהן הפירות לא אמרי' אותן הפירות והריוח שנהנה מהן האב בחייו ישתעבדו לגוף הנכסים לענין שאם יפסדו בידו בחייו ממה שהיו באותה שעה שכתב לבנו ימלא אותו הפסד מהפירות שנוטל מהן האב קמ"ל דלא. וע"ל סי' קע"ו סט"ו וי"ז שם נתבאר דין רווחא לקרנא משתעבד בשותפין:

או שהגיע זמנם ליבצר כו'. עמ"ש בפרישה בסימן צ"ה ובסי' קצ"ג ובסי' רט"ו ס"ה מ"ש שם פלוגתת הרמב"ם והטור:

אין להמקבל אפי' בפירות כו' כיון דנתגדל ברשות הנותן ודוקא כשבנו מקבלו בעצמו אמרינן דדעתו דהאב היה להקנות לבנו בעין יפה ולא כשימכור כחו לאחר וכ"ש כשהמקבל הוא איש אחר משעה ראשונה:

ונותנין לזה דמים. כן צריך להיות פי' המקבל נותן להיורשים דמים כפי שומא שהיו שוים הפירות שנתגדלו קודם שמת הנותן וכ"כ בטור:

ומ"ש או מניח הפירות פי' ואז אחר שיגמרו יטלום היורשים לנפשם וא"צ ליתן להמקבל כלום בעד מה שנגמרו לאחר שבא הקרקע לידו ועפ"ר:

אבל אם כתב לבן בנו הוה כאלו כתבו לבנו. פי' כי אף שאמרו שבן בנו אינו בכלל בניו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' רמ"ז מ"מ אם כ' בהדיא מתנה לבן בנו אמרי' מסתמא בעין יפה נתן לו אותו מתנה כמו שאמרינן כאן בכתבו לבנו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובעין יפה נתנה לו וכ"כ בת"ה בסי' ש"ן אבת בנו וה"ה או כ"ש לבן בנו:

ה"ג מכורים הפירות עד שימות כו':

ואפילו חזר ולקחם האב. פי' חזר ולקח מהבן גוף הקרקע מה שנתן לו ומ"ש לא היה במכירתו כלום היינו אחר מות האב אבל בחייו אוכל הלוקח הפירות וקמ"ל דלא אמרינן דהרי הוא כאלו לא נתנו לבנו מעולם ותשאר הקרקע ביד הלוקח מהאב אלא כיון דמתחלה בשעה שמכר לזה לא היה כח ביד האב למכור כ"א הפירות כל ימי חייו תו לא אמרי' דיהי' מכירתו למפרע מכירה גמורה אחר שקנאו מבנו וכ' שם דה"ה אם מת הבן בחיי האב וירשה האב ממנו ג"כ יצא השדה מיד הלוקח כשימות האב מה"ט דכתיבנא:

שמין אותו ללוקח כו'. כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם וכמ"ש שיטת' בדרישה בפי' הגמרא דס"ל דדוקא אב שנתן לבנו אמרי' דעתו קרובה אצל בנו המקבל ונתן לו ג"כ כל הפירות שעל הקרקע שלא הגיע זמן ליתלש וא"צ ליתן ליורשי הנותן כלום אבל לאו כל כמיניה דאב זה (הנותן) לגרוע כח של הלוקח וליפות כח של בנו המקבל אלא אמרינן כל מה שנתגדל ברשותו שמין אותו וצריך בנו המקבל ליתן אותן דמים להלוקח והי"א שמביאו מור"ם ע"ז ס"ל דלא מכר האב ללוקח אלא זכותו מה שהי' לו בו ומ"ה אין צריך ליתן הבן כלום ללוקח בעד הפירות שגדלו ברשותו כמו שלא היה נותן כלום ליורשי האב אם נשאר השדה ביד האב עד יום מותו:

וקנין הפירות אינו כקנין הגוף פירוש שנאמר שלא תהיה בקנין של הלוקח כלום דהרי הקנה לו הבן דבר שלא היה בא לעולם קא משמע לן דז"א דהרי גוף השדה היה של הבן מיד בשעת נתינה אף שנשארו הפירות להנותן אות' קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועיין פרישה כאן ובטור לעיל סי' רי"א:

מתנות בריא שכ' כו'. פירוש כשעשה ק"ס על מתנתו כדין מתנת בריא וקמ"ל דמהני אמירת מהיום דאינו יכול לחזור בו ואמירתו לאחר מיתה דאינו אוכל המקבל פירות עד לאחר מיתה:

יכול לדור בהן עם אשתו. שם בתשובה דאפילו לא היה לו אשה בשעה שהתנה כן (ואפשר שמור"ם השמיט כאן הא דנשא אשה אח"כ משום דהסברא היא ג"כ לומר דמיעט אשתו טפי כשהיה לו אשה ולא זכרה בשעת המתנה ממי שאין לו אשה בשעת המתנה מ"ה סתם ללמדינו דבתרווייהו איירי ועיין בתשובתי מ"ש עוד מזה) דלא עלה על דעתו להיות בלא אשה ובלא שמש והוא יעשה כל מלאכתו בעצמו ואף ע"פ שאמר שמשייר לעצמו לא בא בל' זה אלא למעט אפילו לבניו הקטנים ושאר הנטפלים לו ע"ש:

א"צ לשלם מה שלקח. דומה לזה כתב הטור בי"ד סי' רנ"ג ז"ל בעל הבית ההולך ממקום למקום ונתנו לו מעות בדרך ואין לו מה יאכל מותר לו ליקח מהצדקה ולכשיגיע לביתו א"צ לשלם דבשעה שלקח היה עני וה"ל כעני שהעשיר שא"צ לשלם מה שלקח עכ"ל:

(ס"ו אינו זוכה בו לאכול פירות) כתב זה דל"ת דיש כח לנותן לחזור בו כל ימי חייו כמו שכ"מ דהא סתמא אמר בפ"ק דב"מ איזהו מתנת בריא דלא קנה אלא לאחר מיתה כמתנת שכ"מ ס"ד דאף זה בכלל וכ"כ המ"מ בשם י"א קמל"ן הרמב"ם דלענין חזרה לא הוי כשכ"מ אלא לאכול פירות לחוד ובזה נתיישב מה שתמה ב"י על רבינו במה שכ' דברים אלו בשם הרמב"ם ומ"ה כתב רבינו לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור כו' וזה פשוט:

(עם אשתו) שם בתשובה בב"י היים והוא דאמר דשייר לעצמו לבד לומר שלא ידורו עמו אפי' בניו הקטנים ולא הנטלים עמו עכ"ל:

נכסיו. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קנ"א ובתשובת ן' לב ס"ב סי' ל"ו ובמבי"ט ח"א סי' ק"ס ובמהרי"ט סי' קי"ו:

מהיום ולאחר מיתה. ויש בהן מטלטלין או חובות צריך למוכרן כו' כצ"ל וכן הוא ל' נ"י וסיים שם ז"ל ואם נפסד מהקרן נפסד ולא נשתעבד ליה רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפין עכ"ל פי' אם הנכסים שכתב לבנו מהיום ולאחר מיתה שכל ימי היותו הוא אוכל מהן הפירות לא אמרינן אותן הפירות והריוח שנהנה מהן האב בחייו ישתעבדו לגוף הנכסים לענין שאם יפסדו בידו בחייו ממה שהיו באותה שעה שכת' לבנו ימלא אותו ההפסד מהפירות שנוטל מהן האב קמ"ל דלא וע"ל סי' קע"ו סט"ו וי"ז שם נתבאר דין רווחא לקרנא משתעבד בשותפין. סמ"ע:

ליבצר. כן דעת הרמב"ם והרא"ש והטור אבל רשב"ם פי' תלושין דוק' אבל מחוברים אפי' הגיעו ליבצר הרי הן של בן ובתי"ט פ' י"נ תמה עליו דהיאך יפרש הא דהכונס ודפ' נערה ולא ירד לדקדק לעומק דברי הפוסקים שהבאתי בסי' צ"ה כי לפי מ"ש שם לק"מ ואדרבה פשט דמתני' משמע כרשב"ם וגם קשה להרמב"ם וסייעתו הא דקאמר בש"ס טעמו דדעתו של אדם כו' ואי במחוברים שהן צריכין לקרקע הא לכ"ע דינן כקרקע אלא שי"ל בזה דאל"כ הוה אמרינן מסתמ' לא היה דעתו ליתן רק הנכסים שהיו אז וה"ל כאילו התנה בפירוש חוץ מפירות העתידין להיות לכך צריך לטעמא דדעתו של אדם קרובה כו' אבל לפרשב"ם אתי כפשוטו ודוק ומ"ש הב"ח בזה בדעת הרמב"ם והר"ש אינו נכון וקושייתו מעיקרא ליתא ואולי ט"ס יש בדבריו ע"ש. ש"ך:

אפי'. כיון דנתגדלו ברשות הנותן ודוקא כשבנו מקבלו בעצמו אמרינן דדעת האב היה להקנות לבנו בעין יפה ולא כשימכור כחו לאחר וכ"ש שהמקבל הוא איש אחר משעה ראשונה. סמ"ע:

ונותנין. פי' המקבל נותן להיורשים דמים כפי שומא שהיו שוים הפירות שנתגדלו קודם שמת הנותן וכ"כ הטור ומ"ש או מניח הפירות ר"ל ואז אחר שיגמרו יטלום היורשים לנפשם וא"צ ליתן להמקבל כלום בעד מה שנגמרו לאחר שבא הקרקע לידו. שם:

לבנו. דאף שאמרו שבן בנו אינו בכלל בניו וכמ"ש הט"ו בסי' רמ"ז מ"מ אם כת' בהדיא מתנה לבן בנו אמרינן מסתמא בעין יפה נתן לו כמו דאמרינן בנתן לבנו דדעתו של אדם קרובה כו' וכ"כ בת"ה אבת בנו וה"ה או כ"ש בבן בנו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דצ"ע על מ"ש הסמ"ע בסי' ר"י ס"ק ה' ויש ליישב בדוחק עיין בס' א"א דף ק' ע"ב ובתשובת ראנ"ח סוף דף קי"א ע"ש ובתשו' מבי"ט ח"א סי' כ"ח נסתפק אי דור רביעי הוי בכלל לשון בני בניו ע"ש. עכ"ל:

ולקחה. פי' חזר ולקח מהבן גוף הקרקע שנתן לו ומ"ש לא היה במכירתו כלום היינו אחרי מות האב אבל בחייו אוכל הלוקח הפירות וקמ"ל דלא אמרינן דהרי הוא כאלו לא נתנו לבנו מעולם ותשאר הקרקע ביד הלוקח מהאב אלא כיון דמתחלה בשעה שמכר לזה לא היה כח ביד האב למכור רק הפירות כל ימי חייו תו לא אמרינן דתהא מכירתו מכירה גמורה למפרע. סמ"ע:

וי"א. דס"ל דלא מכר האב ללוקח אלא זכותו שהי' לו בו ומש"ה א"צ הבן ליתן כלום להלוקח בעד הפירות שגדלו ברשותו כמו שלא הי' נותן כלום ליורשי האב אם נשאר הקרקע ביד האב עד יום מותו. שם:

הגוף. פי' שנאמר שלא יהא בקנין הלוקח כלום דהרי הקנה לו הבן דשלב"ל קמ"ל דזה אינו דהרי גוף השדה הי' של הבן מיד בשעת נתינה ואף שנשארו הפירות להאב אותו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועיין בטור סי' רי"א. שם:

בריא. פי' כשעשה ק"ס על מתנתו כמתנת בריא. שם:

אשתו. בתשובת הרשב"א שם כתוב דאפי' לא הי' לו אשה בשעה שהתנה כן דלא עלה על דעתו להיות בלא אשה ובלא שמש והוא יעשה כל מלאכתו בעצמו כו' ע"ש. שם:

שלקח. דומה לזה כ' הטור ביו"ד סי' רנ"ג ז"ל בעה"ב ההולך ממקום למקום ונתנו לו מעות בדרך ואין לו מה יאכל מותר לו ליקח מן הצדקה ולכשיגיע לביתו א"צ לשלם דבשעה שלקח היה עני וה"ל כעני שהעשיר שא"צ לשלם מה שלקח עכ"ל. שם:

המקדיש כו' דהא כו'. כמש"ש וכי כתיב כו' אבל הכא כו':

דהא כו'. כמש"ש ע"א ב' אר"ש מ"ט כו' ה"נ וכ"ת מה ראית לבטל דהקדש ליבטיל שיור הפירות ליתא כיון דמספקא לן ע"כ כמו גבי גט דאמרינן לחומרא חולצת כו' ה"נ חומרא לתובע כמש"ל סי' ר"ן ס"ג וכמ"ש בירושלמי על פלוגתא דר' ורבנן בגטין ע"ב ב' (ובקדושין נט ב' ע"ש) במהיום ולאח"מ אם בהפקר מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דר' מופקרת וע"ד דרבנן אינה מופקרת שא"א לומר שתהא השדה מופקרת והפירות לבעלים וכיון דס"ל דספיקא הוי אוקי ממונא בחזקת מאריה:

הכותב כו'. כמש"ש קלז א' אין לראשון כו' וכ"ש כאן:

כדין כו'. כמ"ש בפ"ח דכתובות:

או שהגיע כו'. וכ"כ הרא"ש שם וכמ"ש בפ' הכונס דקי"ל כר"ש כו':

מכר כו'. גמ' שם וערשב"ם ד"ה ה"ג וד"ה כאן כו':

או מניח כו'. כ"כ המ"מ ג"כ בשם רש"י:

אבל אם כו'. כמ"ש במ"ר על פ' אם תשקר לי כו' שע"כ רחמי האב כו' אבל צ"ע דבסי' ר"י ס"א כ' להיפך:

ואפי' כו'. ול"ד למ"ש בב"מ טו ב' חזר כו' דשם לא חל המכר כלל וניחא ליה כו' משא"כ כאן שמכר לו הפירות:

או יורשיו. רשב"ם ד"ה מכר וכמ"ש בס"ה:

ואם היו כו'. כ"פ הרי"ף מש"ש והתניא שמין כו'. ר"ל ללוקח מהאב והבן נוטל הגוף מהלוקח צריך ליתן דמי הפירות ללוקח ל"ק כאן כו' ר"ל הלוקח שהוא אחר אינו מוחל אצל בן המוכר:

וי"א כו'. לפי שיטת רשב"ם ופי' לא עדיף הלוקח מגברא דאתי מחמתיה. המ"מ. וכ"נ כמ"ש רשב"ם שם בד"ה ומשני כו' דמ' דאזלינן בתר המתנה מעיקרא:

מתנת כו'. ערשב"ם שם ד"ה דלא כו':

הכותב כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ד דכתובות על מ"ש ר"ל באושא התקינו הכותב נכסיו לבנו כו' מהו מסבתיה אשה וכו' אע"ג שאין ה' כר"ל מ"מ למדנו להתנה בפירוש:

ומ"מ כו'. וכ"ה בתוספתא פ"ח ברי שכ' דייתיקי כו' לא עשה כלום:

דאין כו'. כמש"ל סי' רי"א:

אלא כו'. כמ"ש קמט א':