עכו״ם שנתגייר שנתן מתנת שכ״מ או - שולחן ערוך חושן משפט סימן רנ״ו

שלשון ירושה כו' ובתוס' כתבו דאם היו לגר בנים שהורתן בקדוש' ונתן לגר אחר במתנת שכיב מרע קנה כיון דהנותן בירושה לא קפדינן אמקבל וע"ש:

כי אם דרך הודאה כו' וע' בסמ"ע שכ' והוא שיהיה הודאה גמורה שאין לומר שלא להשביע אמר כן עכ"ל והיינו כגון באיסור גיורא כמ"ש התוס' והגהת אשר"י ע"ש:

ואם שנים מוחזקים חולקים כו' לפי' הסמ"ע שם (דקאי אפלוגת' דלעיל אי שייך מתנת שכ"מ במי שאינו ראוי ליורשו) קשה דאין זה דרך מור"ם כיון דכבר כתב דנראה עיקר כסברת הרא"ש והיאך חזר וכתב והואיל כו' לכך נרא' דיפה כוון הע"ש בזה ומור"ם המציא נ"מ מדברי ת"ה לדין גר ושתוקי במצוה לקד"ה דיש בו דעות בלא שום הכרעה אי אמרי' בהו מלקד"ה כן נ"ל:

ש"מ כו' ע' בתשובת רשד"ם סימן ס"ד:

הואיל ואינו יורש וכו'. פי' אפילו גם בנו דגר אינו יורשו דאפקרי' רחמנא לזרעו שהיה לו בעודו עכו"ם כמ"ש הטור והמחבר ר"ס רפ"ג:

כך אינו יכול ליתן לו נכסיו. הב"י כתב דעיקר הטעם לדברים הללו משום גזירה דיאמרו שמא ירושה נתנו לו וילמדו מזה לעשות כן גם במקום שלא נתן לו במתנה משא"כ בנתן לאחר ועמ"ש בדרישה ע"ז והרא"ש דחה דבריו וכן הרשב"א וס"ל דהטעם הוא דאמרו דאין במתנתו כלום משום דאין מתנ' לאחר מיתה אלא דבישראל דהוה מתנתו מתנה דעשאוהו כירושה ובגר דלא שייך למימר דהוי כירושה שהרי לא מצי להוריש לבניו כ"ש דמתנתו אינה מתנה ומה"ט אין חילוק בין נותנן למי שראוי ליורשו בין לאחרים והוא הטעם של י"א שכתב מור"ם אחר זה:

לגר משאר גרים כו'. וכ"ש אם נתן לשאר ישראלים ולא נקט גר אלא לאפוקי אם נתן לעכו"ם דאין מתנתו מתנה וכמ"ש המחבר בסעיף ג':

כי אם דרך הודאה. פי' שמודה ואומר זהו של איש פלו' בין הוא ראוי ליורשו או לא וכמ"ש המחבר בעצמו אחר זה בס"ג ואע"פ שודאי אינו שלו מ"מ הולכין אחר הודאות פיו והוא שיהיה הודאה גמורה שאין לומר שלא להשביע אמר כן ועפ"ר:

אם הוא בדרך שנתבאר בסימן רנ"ב. ר"ל שם ס"ב וגם בטור שם כתבו דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת כי אם שנתנו עכשיו ליד שליש לשם זה:

ושתוקי יש לו דין גר. ע"ש בת"ה סי' שנ"ב דקאי התשובה אשתוקי שבשעת מותו אמר בעודו שכ"מ שביתו ינתן לאמו וכשמת בא ראובן והחזיק בו ולא היה שום אחד מוחזק בבית ופסק דדין גר יש לו ובגר יש פלוגתא להרי"ף כל שנתן במתנת שכ"מ למי שאינו ראוי ליורשו מתנתו מתנה ואף זה נמי דנתן לאמו אינו ראוי ליורשו מיקרי (כל שאינו יורש מצד אביו ע"ש שהביא ראיה לזה וגם אם אמרה נתעברתי מפלוני אינה נאמנת לענין שירש אותו אביו ע"ש שהביא ראיה) ולהרא"ש אפילו נתן הגר למי שאינו ראוי ליורשו אין מתנתו מתנה ובכל פלוגתא דרבוותא היכא דאין שום א' מוחזק חולקין ויחלוקו האם וראובן המחזיק הנ"ל יחד (לאפוקי בספק ממש דלא אמרי' חולקין ע"ש וגם לעיל ס"ס קל"ט כתבו מור"ם בהג"ה) מבואר מזה דמ"ש מור"ם ושתוקי יש לו דין גר כו' הואיל דאיכא פלוגתא לא אדסמוך ליה לפני זה אם מצוה לקיים דברי המת בגר קאי דשם בת"ה לא הזכיר מצוה לקיים דברי המת וגם לא היה הממון מושלש דבו דוקא שייך לומר מצוה לקיים דברי המת כמ"ש בסימן רנ"ב אלא אדלעיל קאי אפלוגתא אי שייך מתנת שכ"מ במי שאינו ראוי ליורשו ואף שהיה מצי מור"ם לכתוב דין זה דחולקין אכל גר בלא שתוקי כתבו אדין שתוקי כיון דבת"ה כתבו אדין שתוקי אמעשה שבא לפניו ונגמר מיניה אגב דגם בשתוקי אף שיש לו אם פליגי משום דלא מקרי האם ראוי ליורשו וכמ"ש ודו"ק. ומ"ש אם שניהן מוחזקין חולקין ה"ה אם אין שום אחד מהן מוחזק דחולקין וכנ"ל וכ"כ מור"ם לעיל בס"ס קל"ט אלא דחדא מינייהו נקט וברור הוא כל זה למי שעיין בת"ה ולא כע"ש דלא ע"ש ומ"ה פירש היש חולקין דחולקין אמצוה לקד"ה וגם משמעות דבריו שם דמ"ד דיש בו משום מצוה לקד"ה ס"ל הכי אפילו כשאין הממון מושלש ולפני זה כתב בעצמו אם הוא בדרך "שנתבאר בסי' רנ"ב והיינו דוקא בדהושלש הממון גם כתב בשם מור"ם הא דחולקין והל"ל בשם ת"ה:

שנתן הגר מתנה לבנו כו'. דברי המחבר סתומים ואין להם טעם אם לא ע"פ גוף הדברים שכתב הטור תשובת הרא"ש ואעתיקה בקיצור גיורת שנתנה נכסיה במתנת שכ"מ לשמעון וששמעון יתן מעט מנכסי' שהן בידו ליתומה פלונית וראובן דר בבית הגיורת ואחר פטירתה החזיק ראובן בבית שדר בו בתורת נכסי הגר שהן הפקר כי לא זכה זה במתנת הגר כנ"ל וכששמע שמעון זה בא וטוען גם אני איני רוצה לקיים צוואת' ליתן להיתומה אלא אחזיק בכל נכסי' שהן תחת ידי מההפקר כמו ראובן שזכה במה שתחת ידו והשיב הרא"ש דאין שומעין לשמעון בזה מאחר שהי' מתחל' דעתו לזכות ליתומה מה שצוותה הגיורת והי' אפטרופוס של היתומ' לשמור ממונה עד ששמע מעשה דראובן ונתחדש לו דאין בצוואתה כלום ורוצה לחזור אינו יכול לחזור דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והרי גם זה כוון לזכות לה והשאיל לה כחו ורשותו שיזכה לה אם לא תוכל לזכות מכח המתנה תזכה מכח ההפקר עכ"ל. גם לזה כוון המחבר והא דכ' שנתן הגר מתנה "לבנו המחבר לטעמו אזל שפסק בר"ס זה כהרי"ף והרמב"ם דס"ל דדוקא בנותן הגר "לבנו הוא דלא הוי מתנתו מתנה משא"כ בנותנו לאחר אבל הרא"ש והטור דס"ל דאפי' בנתן הגר לאחר לא הוה מתנה וכמ"ש מור"ם שם דעתו בהג"ה מ"ה לא כתבו שנתן לבנו וק"ל:

כופין את היורשין כו'. אף ע"ג דהמשחרר את עבדו עובר בעשה דוהתנחלתם אותם לבניכם ולעולם בהן תעבודו והמצוה לעשות דבר איסור מנכסיו אין שומעין לו וכמ"ש המחבר לפני זה י"ל דמוקמינן להמוריש אחזקת כשרות ואמרינן מדצוה לשחררו ודאי קיבל דמי פדיונו מאחר שנתנו לו כדי לשחררו דאז מחויב לשחררו דלא אסרה התורה לשחררו כ"א בחנם (והנותן דמי פדיונו לרבו אין עושה איסור במתנתו כיון דעבד חייב במצות משא"כ בציוה לתת מתנה לעכו"ם) כ"כ ר"ן ורמב"ם ועפ"ר מ"ש עוד טעם אחר:

(ס"א והואיל ואיכא פלוגתא כו') בת"ה שם מביא דין שתוקי שיש לו דין גר כמ"ש רמ"א כאן והביא שם פלוגתא דהרי"ף והרא"ש לענין מתנת גר שכ"מ לאחר שהוא נזכר כאן בתחלת הסי' וכתב שם בהכרעה זו דחולקין ואם היתה כוונת רמ"א ג"כ לפסוק כהכרעה זו לא הי' לי להכריע תחילה כי"א שהרי כתב וכן נרא' עיקר דמשמע אפי' תפסו המקבל מתנ' מפקינן מני' ע"כ נ"ל דרמ"א כתב זה אפלוגתא דמצוה לקיים דבר המת בגר וכ"כ רמ"י והסמ"ע תמה עליו מכח ההיא דת"ה ואשתומם על המראה דאף אם תאמר דקאי אריש הסי' מ"מ צריך לפסוק גם בפלוגת' זו דמצוה לקיים כו' מאחר שלא הוכרעה ההלכה כדברי מי וע"כ יחלוקו אם שניהם מוחזקין ויפה פסק הרמ"א בזה אלא דלענין פלוגתא דריש הסי' הכריע כי"א לגמרי דלא כדעת ת"ה.

(ס"ב זכה הבן) הרא"ש פסק כך דזכה מטעם הפקר וכמ"ש הסמ"ע והביא הרא"ש ראיה מפ"ה דיבמות דף נ"ב העודר בנכסי הגר והי' סבור של גר אחר הוא קונה אע"פ שלא נתכוין לזכות בנכסי גר זה שהיה בעל הנכסים מ"מ כיון שהיתה כוונתו לזכות זכה ה"נ אם לא זכה מכח המתנה זכה מכח הפקר עכ"ל וק"ל מ"ש מפ"ק דב"מ דף יו"ד ראה את המציאה ונפל עליה לא זכה ופרכינן אמאי לא זכה מכח ד' אמות שלו ומשנינן כיון דנפל גילה דעתו דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני ופרש"י לא נתכוין לקנות כתקנת חכמים לסבור שנפילתו ניחא לו עכ"ל והלא ק"ו היא דמה הוא גופיה לא תועיל לו קנין אמיתי שלו מכח שטעה וסבר לקנות בדרך נפילה ק"ו להחרים כמו הכא דנימא דכיון דלא נתכוין לזכות כ"א בתורת מתנה ולא בתורת הפקר נימא דנסתלק מיניה זכות דהפקר וי"ל דהרא"ש לא ס"ל כאותו תירוץ כמ"ש ב"י בסי' רס"ח ומ"ש הרא"ש מיבמות לא עמדתי על דעתו דשאני התם דהזוכה נכסי הפקר אין לו קפיד' מי הוא המפקיר מ"ה אין שייך שם טעות משא"כ לענין הקנין גופי' במה יקנה למה לא נימא דלא זכה ליה הפקר כיון דלא נתכוין בו ותו דאומדנא הוא דאלו ידע מתחלה שאין זכות ליתומה מכח המתנה לא הוי מזכה לה הפקר דהוא עצמו קודם לזכות מן ההפקר כמו שגילה דעתיה דהאידנא ויש לדמות זה למ"ש הטור בשם הרשב"א סי' רנ"ג סי"ג [סכ"ג] אם היה מונה והילך כו' שהרי גילה דעתו כו' ה"נ בזה דאנן ידענן דתחלה היה סבור שיהי' הכל שלו לבד מאותו חלק השייך ליתומה משא"כ עכשיו הוא קודם לעצמו וצ"ע רב ליישב זה בפרט להוציא ממון מאחר שזה החזיק אח"כ באותו מתנה:

ירושה. ובתו' כתבו דאם היו לגר בנים שהורתן בקדושה ונתן לגר אחר במתנה שכ"מ קנה כיון דהנותן בירושה לא קפדינן אמקבל וע"ש. ש"ך:

הודאה. דהולכין אחר הודאת פיו ואע"פ שודאי אינו שלו והוא שיהי' הודאה גמורה שאין לו' שלא להשביע אמר כן. סמ"ע:

רנ"ב. שם אית' דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת כי אם שנתנו עכשיו ליד שליש לשם זה. שם:

פלוגתא. לא אדסמיך ליה אם מצוה לקד"ה בגר קאי אלא אדלעיל קאי אפלוגתא אי שייך מתנת שכ"מ במי שאינו ראוי ליורשו ומ"ש אם שניהן מוחזקין חולקין ה"ה אם אין שום אחד מהן מוחזק דחולקין וכ"כ הרמ"א בס"ס קל"ט אלא דחדא מינייהו נקט וברור הוא כל זה למי שמעיין בת"ה ודלא כע"ש כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלפירושו קשה דאין זה דרך הרמ"א כיון דכבר כת' דנראה עיקר כסברת הרא"ש היאך חזר וכת' והואיל כו' לכך נראה דיפה כוון הע"ש בזה והרמ"א המציא נ"מ מדברי ת"ה לדין גר ושתוקי במצווה לקד"ה דיש בו דעות בלא שום הכרעה אי אמרינן בהו מלקד"ה כן נ"ל עכ"ל:

ליתומה. כ' הסמ"ע דהמעשה בתשו' הרא"ש כך היה בגיורת שנתנה נכסיה במתנת שכ"מ לשמעון והוא יתן מעט מנכסים שהן בידו ליתומה פלונית וראובן דר בבית הגיורת ואחר פטירתה החזיק ראובן בבית שדר בו בתורת נכסי הגר שהן הפקר וכששמע שמעון זה בא וטוען גם אני איני רוצה לקיים צוואתה ליתן להיתומה אלא אחזיק בכל נכסיה שהן תחת ידי מההפקר כמו ראובן שזכה במה שתחת ידו והשיב הרא"ש דאין שומעין לשמעון בזה מאחר שהיה בתחלה דעתו לזכות ליתומה מה שצותה הגיורת והיה אפוטרופוס על היתומה לשמור ממונה עד ששמע מעשה דראובן ונתחדש לו דאין בצוואתה כלום ורוצה לחזור א"י לחזור דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והרי גם זה כוון לזכות לה והשאיל לה כחו ורשותו שיזכה לה אם לא תוכל לזכות מכח המתנה תזכה מכח ההפקר עכ"ל:

שהודה. עיין בתשו' רשד"ם סי' ס"ד:

ומשחררים. ואע"ג דהמצווה לעשות דבר איסור מנכסיו אין שומעין לו והמשחרר עבדו עובר בעשה י"ל דמוקמינן המוריש אחזקתי' ואמרינן מדצוה לשחררו ודאי קיבל דמי פדיונו מאחר ואז מחויב לשחררו דלא אסרה התורה אלא לשחררו בחנם והנותן דמי פדיונו לרבו אינו עושה איסור במתנתו כיון דעבד חייב במצות משא"כ בצוה לתת מתנה לעובד כוכבים כ"כ ר"ן והרמב"ם עכ"ל הסמ"ע:

לא כו'. ר"ל אע"ג דמתנה במקצת כמתנת בריא וכעובדא דאיסור דמ' דאף במקצת:

שלשון כו'. וכ"כ הרי"ף ועיקרא דמילתא משום דלגבי יורש ל' ירושה ול' מתנה חדא הוא כמש"ש קמ"ח ב' תנא אף כו' וכדרב אחי בר"ע שם קכ"ט וקל"ג אבל למי שאינו יורשו לא:

וי"א כו'. שהקשו עליו בנו נמי דהא אינו יורשו וכנכרי הוא אלא טעמא אחרינא משום דמתנת ש"מ לאח"מ ואין מתנה לאח"מ אלא משום ירושה תיקנוהו וכל כו'. רשב"א. והרמב"ן יישב ס' ראשונה דקשיא לרי"ף והגאו' האיך אמר דכל היכא דליתיה כו' והרי מי שאינו ראוי ליורשו בכל אדם האיך זוכה במתנת ש"מ אלא דה"ק למי שראוי ליורשו לא תיקנו דליזכי במתנה כ"א בירושה דמן הדין אינו קונה כנ"ל אלא משום שלא תטרף כו' משא"כ בראוי ליורשו דבלא"ה קני מדין ירושה וז"ש ר"א בר עויא שאין כו' וע' במלחמות:

וי"ח. עתוס' שם סד"ה דקא. ועוד היה מפר"ת כו'. וס' ראשונה ס"ל כמ"ש בא"ד ור"י תירץ כו' וכמ"ש סי' רנ"ב ס"ב:

והואיל כו'. עתוס' ס"ב ב' בד"ה איתמר כו':

ואם כו'. עתוס' ל"ד ב' ד"ה ההוא כו':

עכו"ם כו'. אע"ג שכוונתו לזכות לו מחמת צוואתו ואינה כלום מ"מ זכה לו מחמת הפקר כמו המגביה מציאה לחבירו אף שאין כוונתו לכך וכמ"ש ביבמות נ"ה ב' העודר כו' של גר אחר כו':