שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלו׳ - שולחן ערוך חושן משפט סימן רנ״ה

יש לי מנה ביד פלוני כותבין כו' מדברי המחבר מוכח דס"ל כדעת הטור דכתב דבכל ענין כותבין ואף שגם אחר הכתיבה צריכין היורשים להביא ראיה כשיבאו לגבות מאותו פלוני וכדמסיק המחבר מ"מ יש תועלת דלא יעיז ויכפור הלה כ"כ כשיראה צוואה בעדים ביד היורשים משא"כ כשלא יכתבו דיש לחוש שילכו העדים למדינת הים ולא יגידו לפניו שצוה הש"מ בזה ולא כדעת הרמ"ה דס"ל דאין כותבין אא"כ מצוה ליתן אותו המנה לאחרים דאז יכתבו כדי שלא יכפרו בו יורשיו אחר מיתתו ועפ"ר:

אם אמר תנו כו' דאז ליכא למיחש דכדי שלא יראו בניו עשירים אמר כן:

דרך הודאה כ"ד הרמב"ם דמהני דרך הודאה אפילו בלא אמירת אתם עדים כשאומר כן בפני המקבל וכדמוכח בסימן פ"א סי"ד דבעי גם להרמב"ם שיודה בפני התובע והא דכתב שם המחבר בס"ח דאם הודה דרך הודאה גמורה צריך לשלם אע"פ שאין התובע עמו הא כתבתי שם דמפו' ברמב"ם דל"ק כן אלא דא"י לטעון להד"מ אבל שלא להשביע יכול לטעון עיין שם וכוותיה סתם המחבר כאן ודלא כהרא"ש וטור שחולקין עליו בזה וכתבו דבעינן שיאמר אתם עידי ואף דהרמב"ם ס"ל דאין טוענין לו שמא לשלא להשביע נתכוון כמבואר בטור ובדברי המחבר בסי' פ"א סכ"א ה"מ כשהמודה עצמו לפנינו אז אין טוענין לו כיון שלא טענו בעצמו אבל כאן דמיירי בשכ"מ טוענין ליורשיו כל מאי דהוה מצי אבוהן למטען וק"ל:

נותנים אע"פ שלא אמר תנו. דאף א"ת שאינו חייב לו הלא הנכסים שלו הן ולמי שירצ' הרשות בידו ליתנם לו:

וכן אם הודה בכתב ידו כפול לעיל בסימן פ"א בטור ובדברי המחבר סי"ז ושם כ' מור"ם בהגה דהיינו דוקא כשהכתיבת יד יוצא מתחת יד המקבל ואפשר דהכא שכ"כ לפני עדים דרך צואה והדבר יש לו קול ה"ל כאלו הגיע הכתב ליד המקבל אבל הוא דוחק וע"ש בפריש' ודרישה שכתבתי הנלע"ד דגם שם מיירי אפי' בלא הגיע הכתב ליד המקבל:

ולא אמרי' בכי הא כו'. דכולי האי לא עביר איניש כדי שלא להשביע:

שלא להשביע את בניו. וה"ה שלא להשביע את עצמו נמי לא אמרי' בכה"ג וכמ"ש בסי' פ"א סי"ד:

אינו נאמן לו' אחר שהקדיש פי' אפי' מיד אחר כדי דיבור בעוד עסוקין באותו ענין ודוקא בחולה כתב אחר זה דכה"ג נאמן:

אינו לומר כו'. אפילו בא ליתן לאותו פלו' הממון או הכלי ולומר שלו הוא אין שומעין לו מה"ט דמסיק שמא יעשו קנוניא דלא גרע שיעבוד דהקדש משיעבוד דהדיוט דאין המשועבד נאמן בדיבורו לחוב לאחרים שנכסיו משועבדים לו:

ואפי' היה שטר כו' עד אלא בדרך כו' והיינו אם אינו מקוים אינו גובה בו כלל ואם הוא מקוים צריך בעל השטר לישבע על מה שכתוב בשטר שעדיין לא נפרע:

בשעה שהקדיש. פי' לאחר כדי דיבור להקדישו בעודם עסוקים באותו ענין וכן פי' הכ"מ שם לדברי הרמב"ם וישב בזה השגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם וכ' אם אמר בשעה שהקדיש אפי' ברי' נמי ע"ש אלא שק"ק שלפי' זה לא יהיה פירושו דלשון אחר שהקדיש דרישא ודסיפא שווין דברישא יהיה פירושו אחר שהקדים: מיד בעוד עסוקים באותו ענין ובסיפא מ"ש ואם אחר שהקדיש יהי' פירושו לאחר שכבר פסקו מאותו ענין והוא דוחק. ומיירי דהקדישן באופן שא"י לחזור בו אף אם עמד דאל"כ קשה הא קי"ל כל שאם עמד יכול לחזור בו אף קודם שעמד יש כח בידו לחזור מזה ולתנו לאחר ובהקדש ג"כ חוזר בו אם עומד לדעת המחבר לעיל סי' ר"ן ס"ג ע"ש ועפ"ר:

ואם לא אמר תנו אין נותנין כו'. אע"ג דלא שייך בזה דשלא להשביע אמר כן שהרי עכ"פ לא יהיה של בניו אלא של הקדש או של אותו פלוני מכל מקום שייך לומר דשלא להשביע את עצמו אמר כן כי היה מתרושש בימי חייו ושלא יקראו עליו יש מתרושש והון רב ולא לכבוד יהיה לו זה גמרא:

ה"ז נוטל מההקדש מפני הצוואה פי' ובלא שבועה:

וגובה מהפודה ולא מההקדש ע"ל ס"ס קי"ז שם נתבאר בטור ובדברי המחבר ועיין בע"ש שכתב בסעיף זה כמה דברים מגומגמים הראשון מ"ש המקדיש כל נכסיו דהוה דינו דאפילו בתוך כדי דיבור אינו יכול לחזור ועוד כ' לפיכך אפילו אם תוך כדי דיבור כו' ז"א דהא קי"ל בכל דבר תכ"ד כדבור דמי בר מעכו"ם ומקדש ומגרש כדאי' פ' יש נוחלין וכתבתיהו לקמן סי' רע"ט ס"ה ע"ש מילתא בטעמא (ואפשר ששגג בין מקדש להקדש) . השני מ"ש באם הוא חולה ולא אמר תנו אין נותנין לו אלא מנה זה הוא ליורשיו וכדי שלא להשביע את בניו אמר כן לא ידעתי מאי קאמר דהא עכ"פ אינו של יורשיו דהא מיירי במי שמקדיש כל נכסיו וגם לא הל"ל שלא להשביע את בניו אמר כן כיון דלא יהו לבניו מנכסיו כלום שהריהקדישם אלא כדי שלא להשביע את עצמו הל"ל וכן הוא בגמרא וברי"ף ובהרא"ש. והטור שכתב שלא להשביע את בניו לא אהקדש כ"כ אלא קאי אמי שצוה לבניו כו' דנקט שם גם כן ועפ"ר. השלישי מ"ש כיון דבשעה שהקדיש אמר כן בבת אחת לא חל ההקדש כו' לא דק דלא באמירתו תליא מילתא כ"א בשטר המקוים שבידו ולאו כל כמיניה דהאי להקדישו ואף כשאין השטר מקויים מ"מ כשאומר תנו קיים לשטרי' ולאו כל כמיניה להקדישו וכ"כ הפוסקים ומה"ט אפילו אמר כן אחר כדי דבור נותנים להפלוני ומטעם דכתב הכ"מ שם משום דקיום שטרות דרבנן. ונראה דהע"ש כ"כ משום דס"ל דהקדש מפקיע השיעבוד וכדמסיק וז"א דלא אמרי' אלא כשמקדיש קדוש' הגוף כגון שור המשועבד והוא מקדישו למזבח דאין לו פדיון וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' קי"ז ע"ש גם איתא שם דבזמן הזה דליכא קדושת הגוף סתם הקדש הוה קדוש' דמים ואינו מוציאו מידי שיעבוד ע"ש:

אמר מנה לפלוני בידי כו'. פי' שאמר כן בהודאה גמורה ובפני אותו פלוני באופן דלא נוכל לטעון עבורם דשלא להשביע אמר כן. ובטור כתב בזה ז"ל תבעוהו והודה ואמר כו' וכ"כ משום דהטור לטעמיה דס"ל דהודאה גמורה לא מהני בלא אתם עדי אבל המחבר ס"ל כהרמב"ם דמהני וכמ"ש לפני זה ומ"ה לא כתב הני שתי תיבות תבעוהו והודה וק"ל. וגם בסעיף שאחר זה אצ"ל דמיירי שתבעוהו והודה אלא שהודה בהודאה גמורה ואפילו מעצמו. והמחבר שכתב בסעיף שאחר זה שכיב מרע שהודה ולא כתב ל' הודאה בסעיף זה היינו טעמו משום דהמחבר העתיק לשון הרמב"ם וברמב"ם שם פ"י דזכייה דין ח' כתב שכיב מרע שהודה שיש לפלוני מנה בידי ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו כו' ואח"כ בדין י' כתב הדין מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו כו' ולא הוצרך הרמב"ם לחזור ולכתוב בדין י' ל' הודאה דקאי אמ"ש לפניו בדין ה' והטור היפך הדינים ע"פ הגמרא והמחבר נמשך אחר ל' הטור בסידור הדינים זא"ז והעתיק ל' הרמב"ם וזה ברור ולא כע"ש שכתב דבריו המגומגמים בשני סעיפים הללו ד' ה' דבסעיף ד' כתב דמיירי בלא תבעוהו ומ"ה חייבים אף שהיו יכולים לטעון שלא להשביע דהתובע מביא עדים שהודה בהודאה גמורה כו' ובסעיף ה' כתב דמיירי דתבעוהו והודה כו' והן דברים דחוקים ובגמ' שני הדינין נלמדו ממימרא דרבא חדא מסברת המקשן וחדא לפי האמת ושניהן בסגנון אחד איירי וכמ"ש בדרישה וגם מבואר כן בהמ"מ ובב"י ובעל ע"ש לפום ריהטא כתבו ולא עיין:

ומנין ידעו שחייבין כו' פי' כי אף שהודה אביהם בהודאה גמורה מ"מ כל שלא א"ל תנו רגילין היורשים להעלות על דעתן שמא טעה בהודאתו ודומה לזה כ' הטור והמחבר לעיל ס"ס ע"ט סי"ג שחילק שם בין א"ל ב"ד צא תן לו דידע דמחויב ליתן לו ובין אמרו ליה חייב אתה ליתן לו ע"ש:

אבל אם אמר תנו כו' וכ' רשב"א בתשובה סי' אלף מ"ו שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני קטן כו' ואפי' היה הקטן המוטל בעריסה ויש לו אב או אפטרופוס נאמן היורש לומר פרעתי להם ע"ש עכ"ל ד"מ ח':

דבכל ענין נאמנים טעמם דמאחר דבהודאה גמורה אמר להו ליתן לו מסתמא ידעו דחייבים הן ליתן לו ונאמנים באמרם שנתנו לו:

חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו המחבר סתם וכתב דאם אמרו דחזר וא"ל פרעתיו דנאמנים ומשמע אפילו אמרו דמסתמא אמר פרעתיו ולא גילה דעתו שאחר הודעתו פרעו וגם לא חילק בין אם היו עדים בשעה שא"ל שח"ל מנה ולא היו עדים בשעה שאמר פרעתיו ובין אם היו עדים בשניהן ובין לא היו עדים בשום אחד מהן והיינו כדעת ר"י שהביא הטור שכתב שאפילו אמרו שא"ל אביהן שעיין בחשבונו ולא פש להן גביה מידי והודאתו בטעות היה ולא כדעת הרמ"ה שחילק באלה כמ"ש הטור בשמו באריכות ע"ש:

אבל אם אמר תנו כו' עד אינם נאמנים צריך עיון דבזה כתב הטור בשם ר"י דהיינו דוקא בדאמר שפרעו קודם שהודה אבל אם אמר שפרעו אחר שהודה נאמן אף שאמר מתחלה תנו והמחבר סתם גם כאן ומסתימת דבריו משמע דברישא בלא אמר תנו ס"ל כר"י ובסיפא דאמר תנו ס"ל כהרמ"ה:

ואין היורשים נאמנים לומר פרענו כו'. עמ"ש בס"ס רנ"ג בהוכחות וראיות דצ"ל דכאן מיירי דוקא בשטר הודאת שכ"מ אבל על צוואה בעלמא נאמנים לומר פרענו כמ"ש מור"ם שם ובסי' מ"א סעיף ג':

כיון ששטר הצוואה בידו כו' דמסתמא ידעו היורשים דשטר צוואה ביד המקבל ושייך לומר ביה אם איתא דפרעי' שטר צוואה בידו מאי בעי וכמ"ש דלא חיישינן לקנוני' אם הם מודים שלא פרעו וטורף המקבל מהלקוחות כמו בע"ח דעלמא דטורף בשט"ח ופשוט הוא והטור שכתבו משום סיפא נקטי' ללמדנו דכשאין השטר צוואה בידו חיישינן אפילו לקנוניא:

ואם אומרים שלא פרעו כו'. פירוש ואף אם אמרו שלא פרעו אינם נאמנים:

אם כמוסר דבריו כו'. פי' אף שהיה בריא בשעה שא"ל כן מ"מ אם היה נראה מדבריו שירא שמא היום או מחר ימות ויגיע לפלו' המפקידו הפסד מזה שיורשיו יסברו שהוא ממון שלו ומ"ה א"ל כן צריכין לקיים דבריו אחרי שמת וליתן לאותו פלו' המנה:

שלא יחזיקוהו בעשיר הן אחרים הן בניו שלא יחוסו על ממונו ויפזרו יותר מכדי הצורך:

היה יכול ליטלם. דנאמן במגו דהא אילו רצה היה נוטלו ונותנו לאותו פלוני:

ואם לאו אינו נאמן. עפ"ר שכתבתי שמוכח מדברי הטור דהאי דינא מיירי אפילו אם הוא כמוסר דבריו אפ"ה אינו נאמן משום דאינו אלא כעד אחד וגם לית ליה מיגו דאי כמערים אפילו היה יכול ליטלו אין נותנים לאותו פלוני שאמר מאחר שהוא עצמו אמר שדבריו היו כמערים מיהו הנ"י כתב דבמקום שיש לו מיגו אפילו אינו כמוסר דבריו נאמן ע"ש בפרישה שכתבתי דבריו מילתא בטעמא:

ואמרו לו בחלום כו'. בטור כתב "ואמר להו משמע דאאביהן קאי דקא"ל בחלום והוא שקראו בגמ' בעל חלום עפ"ר:

דברי חלומות לא מעלין כו' דאף דכוון במקום ובמנין מ"מ י"ל דבאמרו של פלוני הן לא כוון כ"כהמ"מ שם:

(ס' ג' בשעה שהקדיש) מ"ש הסמ"ע ס"ק ד' לפרושי האי מלתא כן כתב הכ"מ אבל הסמ"ע עצמו העיד עליו שהוא דוחק ותו קשה לי דלא מצינו חילוק בין בריא לחול' רק לענין קנוניא ולא לענין חזרה דאף דמצינו בסי' ר"ן דחול' יכול לחזור היינו כל משך חליו משא"כ כאן שיש זמן לחזרתו אצל חולה טפי מבריא זה לא מצינו ותו דבס"הת שהביא ב"י מבואר כאן וז"ל ויש מתרצי' דמיירי בשע' שהקדיש בתוך כ"ד הודה מה שהוד' אבל אחר שהקדי' לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאינו יכול לחזור לחוב להם בהודאתו וכ"כ הרמב"ם עכ"ל הרי לפניך הפך הדברים בבירור ונלע"ד ליישב בדרך זה דברי הרמב"ם ונקדים לך דלאחר שהקדיש לא מהימן הנותן בשום פנים הן בבריא והן בחולי אכן הטעמים חלוקים דבבריא הטעם משום קנוניא ובשכ"מ שאין קנוניא הטעם משום אחר שהקדיש אין כח בשכ"מ להפקיע מההקדש כמו מהמשועבדים כ"ז שאין השטר מקוים ודבר זה הקש' בעל המאור על הרי"ף כמ"ש ב"י בשם סה"ת דבשעה שהקדיש אם הוד' הודא' גמורה ודאי מהני הן בבריא הן בשכ"מ אפי' אחר שהקדיש תוך כדי דבור דהא קי"ל תוך כ"ד בדבור דמי בפ' יש נוחלין בר ממקדש אשה ומגדף ואם אין שם הודא' גמור' דהיינו שיכול לומר שלא להשביע שהי' מענ' עצמו כשהוא בריא כמ"ש נ"י בפ' כ"ש [ג"פ] אכן מצינו בהך מלתא חילוק בדבר בין בריא לחול' דרך הודאה עצמה שאמר בשעה שמקדיש לא הוי הודא' אלא שהוא מתקן אח"כ ואמר תנו את המנ' לפלוני לתקן בזה שלא עשה בשביל שלא להשביע בבריא לא מהני זה משום חשש קנוניא אבל בחול' שאין בו חשש קנוניא רק שאינו נאמן להפקיע מידי שיעבוד בזה נאמן לתקן דבריו הראשונים ובזה דברי הרמב"ם מבוארים דבבריא אינו נאמן בשום פנים להוציא מן ההקדש כל שאין הודא' ברור' בשעה שהקדיש אבל בחול' שאין בו חשש קנוניא נאמן כשאומר מנה לפלוני בידי באות' שעה רק שיש חשש שלא להשביע ויכול לתקן אח"כ כשאומר תנו וזהו שכתב אח"כ לפיכך אם אמר תנו ר"ל אפי' אחר זמן שהקדיש מהני דהו' בזה תיקון על טענת שלא להשביע וע"כ נותנין לו אפילו בלא שטר ואם לא אמר תנו ויש תיקון אחר שלא נאמר דהודא' שבתחלה בשעת הקדש היתה שלא להשביע דהיינו שיש בידו שטר מקויים ע"כ מהני שיכול לגבות מן הקדש עצמו מפני הצוא' ולא כשאר ב"ח שגוב' מן הפודה מן ההקדש דוקא וכמ"ש שם הרמב"ם בפרק ההוא בשאר ב"ח והמשך הדברים ההוא כך דבבריא יש חילוק דהיינו שמאחר שהקדש אין מועיל אפי' הודאה גמורה ממילא שמעינן דבשע' שהקדיש מועיל הודאה גמורה ע"ז בד"א בבריא שם אין חילוק רק בין שעה שהקדיש לאחר שהקדיש אבל בחולה יש חילוק אחר דאם אמר שלא בדרך הודאה גמורה יש חשש עדיין אם יאמר אח"כ תנו וכו' וע"ז מסיים לפיכך אם אמר תנו וכי' ומ"ש בסיפא ואם אחר שהקדיש אמר תנו ר"ל שבשע' שהקדיש לא אמר כלום רק אחר דהקדיש אמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי לא מהני לפקוע כח ההקדש כיון שכבר נעשה הקדש גמור והוי כשאר כ"ח שגובה מהפודה דוקא כנלע"ד אחר העיון בדברי הרמב"ם:

(ס"ה חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו) כו' רבינו הביא ב' דיעות דיעה הא' ס"ל דאם טוען שאמר אבא פרעתיו אחר ההודאה בכל גווני נאמנים אלא בטוען שאומר אבא פרעתיו קודם ההודא' בזה יש חילוק דבאומר תנו אינם נאמנים כיון שהחליט בצוואה שהם ישלמו לו והרמ"ה ס"ל באומר שפרע קודם ההודא' בכל גווני אינם נאמנים כיון דאיכא סהדי ששמעו מפי המצו' שיש מנה לפלוני בידו אנן סהדי דלאו בטעות קא מוד' ואע"ג שיש לו מגו דפרעתי אח"כ הוי כמגו במקום עדי' אבל אי ליכא סהדי על הצוואה מהני ליה מגו זה אלא דאי אמרו אמר אבא פרעתי אחר ההודאה יש חילוק דאם אמר תנו אינם נאמנים כיון שהפקיד להם לשלם מסתמא לא שילם הוא. ובלא אמר תנו נאמנים שאמר לפורעו [שפורעו] אחר ההודאה ולענין הלכה כיון שאין בדברי המחבר הלכה ברור' כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א נלע"ד דיש לפסוק כהרמ"ה דהא בסי' קכ"ז סי"ג פסק הרמ"א כהאי סברא כיון שהוד' בפני עדים אין נאמן שוב לומר טעיתי בהודאתי א"כ ע"כ קי"ל כאן כפירוש הרמ"ה כנלע"ד ברור:

(ס"ו) כיון ששטר הצוואה עמ"ש ס"ק מ"א ס"ג מזה ונראה דלכ"ע אם אפשר שלא ידעו היורשים שיש ביד זה שטר צוואה דנאמנים לומר פרענו כנ"ל:

(ס"ח יכול ליטלם) עמ"ש מזה בסי' ק"ח ס"ה [ס"ח]:

ואם לאו פי' אפילו במוסר מאחר דעד אחד הוא לא מוציאין על פיו ממון מחזקתו:

ראיה. ומ"מ יש תועלת בכתיבה זו דלא יעיז ויכפור הלה כ"כ כשיראה צוואה בעדים ביד היורשים משא"כ כשלא יכתבו יש לחוש שילכו העדים למדה"י ולא יגידו לפניו שצוה השכ"מ בזה. סמ"ע:

תנו. דאז ליכא למיחש דכדי שלא יראו בניו עשירים אמר כן כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמיירי בדליכא חששא דפרעיה אחר שאמר תנו וכמ"ש בס"ה וכן משמע בהג"א סוף ב"ב מא"ז ועיין בתשובת מהר"מ אלשיך סי' ו' עכ"ל:

לפיכך. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ח ושכ"ב:

הודאה. כן דעת הרמב"ם דמהני דרך הודאה אפילו בלא אמירת אתם עדים כשאומר כן בפני המקבל וכדמוכח בסימן פ"א סי"ד דבעי גם להרמב"ם שהודה בפני התובע והא דכתב המחבר שם בס"ח דאם הודה דרך הודאה גמורה צריך לשלם אע"פ שאין התובע עמו הא כתבתי שם דל"ק הרמב"ם כן אלא דא"י לטעון להד"מ אבל שלא להשביע יכול לטעון ע"ש וכוותיה סתם המחבר כאן עכ"ל הסמ"ע ודבריו לא נהירין וסותר דברי עצמו שכתב בסי' פ"א דבהודה לפני התובע א"צ דרך הודאה להרמב"ם וכן מוכח בטור שם סי"ד וכבר הארכתי בזה שם סי"ד ע"ש. ש"ך:

הא. עיין בתשובת ן' לב ס"ב סי' ס"ה ועמ"ש בסי' פ"א סי"ז בהג"ה מדין זה. שם:

אחר. פירש הסמ"ע מיד אחר כדי דיבור בעוד עסוקין באותו ענין ודלא כהע"ש שכתב דאפילו תכ"ד א"י לחזור בו דהא קי"ל בכל התורה תכ"ד כדבור דמי בר מע"א ומגדף ומקדש ומגרש והש"ך כתב דמצא בהרמב"ם להדיא כדברי הע"ש וכן משמע בבעה"ת וכ"כ התוספות במנחות ור"ע ברטנורה והתי"ט אך שהוא תמוה מאד וכתב דאשתמיט לכל הני הפוסקים ש"ס ערוך פ' מרובה וע"ש דמסיק דנראה לי לענין דינא הקדש כשאר דברים ע"ש:

קנוניא. ומה"ט אפילו בא ליתן לאותו פלוני הממון או הכלי ולומר שלו הוא אין שומעין לו כ"כ הסמ"ע והנה הש"ך האריך מאד בענין זה והרוצה לעמוד על דבריו יעיין עליהן במאי דמסיק והעלה לדינא בזה ועיין בתשובת מהרי"ט סי' כ"ב וסי' קי"ו:

הצוואה. פירוש ובלא שבועה ואע"ג דבלא"ה לא שייך בזה דשלא להשביע אמר כן שהרי עכ"פ לא יהי' של בניו אלא של הקדש או של אותו פלוני מ"מ שייך לו' דשלא להשביע את עצמו אמר כן כי היה מתרושש בימי חייו ושלא יקראו עליו יש מתרושש והון רב ולא לכבוד יהי' לו זה. סמ"ע:

בידי. פירוש שאמר כן בהודאה גמורה ובפני אותו פ' באופן דלא נוכל לטעון עבורם דשלא להשביע אמר כן. שם:

ידעו. כי אף שהודה אביהן בפני אותו פלוני בהודאה גמורה מ"מ כל שלא אמר תנו רגילין היורשים להעלות על דעתן שמא טעה בהודאתו. שם:

וי"א. טעמם דמאחר שבהודאה גמורה א"ל ליתן מסתמא ידעו דחייבין הם ליתן לו ונאמנים באמרם שנתנו לו וכת' הש"ך דכן נראה עיקר ע"ש:

פרענו. וכת' הרשב"א בתשובה שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני קטן כו' ואפילו היה קטן המוטל בעריסה ויש לו אב או אפוטרופוס נאמן היורש לו' פרעתי להם עכ"ל ד"מ. סמ"ע:

נאמנים. משמע אפילו אמרו דסתמא אמר פרעתיו ולא גילה דעתו שאחר הודאתו פרעו גם אין חילוק בין אם היו עדים בשעה שא"ל שחייב לו מנה ולא היו עדים בשעה שאמר פרעתיו ובין אם היו עדים בשניהם או לא היו עדים בשום אחד מהם והיינו כדעת הר"י שהביא הטור דס"ל שאפילו אמרו שא"ל אביהן שעיין בחשבונו ולא פש ליה גביה מידי והודאתו בטעות היה ולא כדעת הרמ"ה שחילק באלה כמ"ש הטור בשמו ע"ש עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הש"ך וע"ל סי' פ"א סכ"ג:

היסת. בב"י כת' ע"ז ופשוט הוא וכ"כ הה"מ ולי צ"ע דהא אינו יודע שלא א"ל אביהם כן ואין נשבעין היסת על טענת שמא ואפשר לו' דמיירי שלא זזה ידו וטען אני ידעתי בבירור שלא א"ל כן אח"כ וא"כ פשוט הוא אבל פשט דברי הרמב"ם והמחבר לא משמע כן ואפשר דכיון דלדברי התובע ודאי חייב לו א"כ מסתמא לא א"ל כן והוי כברי לו או כיון דמ"מ לפי דבריו ברי לו שחייב לו ולפי דברי היורשים ברי שאינו חייב לו צריכין לישבע היסת אבל אין זה פשוט וצ"ע. ש"ך:

אינם. צ"ע דבזה כת' הטור בשם ר"י דהיינו דוקא בדאמר שפרעו קודם שהודה אבל אם אמר שפרעו אחר שהודה נאמן אף שאמר מתחלה תנו והמחבר סתם גם כאן ומסתימת דבריו משמע דברישא בלא אמר תנו ס"ל כר"י ובסיפא דאמר תנו ס"ל כהרמ"ה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דלע"ד אין מדברי המחבר ראיה דלא העתיק אלא דברי הרמב"ם והם דברי הש"ס ומה שיש לפרש בדברי הש"ס יש לפרש בדבריהם וגדולה מזו משמע בהג"א דאפילו לא טענו היורשים שאמר אביהן שפרע טענינן להו שמא פרע אח"כ שכתבו בסוף ב"ב וז"ל ובדליכא חששא דלמא פרעיה כגון דהוו קיימו יורשים משעה דאודי עד שמת מא"ז ע"כ והכי משמע סוגיא דעלמא לעיל ר"ס ק"ח ושאר דוכתי דאין גובין מהיורשים אלא כשהודה בחליו סמוך למותו בענין דליכא חשש פרעון אח"כ וכן נראה עיקר עכ"ל:

יוצא. דמסתמא ידעו היורשים דשטר צוואה ביד המקבל ושייך לו' ביה אם איתא דפרעיה שטר צוואה בידיה מאי בעי וכ"ש דלא חיישינן לקנוניא אם הם מודים שלא פרעו וטורף המקבל מהלקוחות כמו בע"ח דעלמ' דטורף בשט"ח. סמ"ע:

דבריו. פירוש אף שהיה בריא בשעה שא"ל כן מ"מ אם היה נראה מדבריו שירא שמא היום או מחר ימות ויגיע לפלוני המפקידו הפסד מזה שיורשיו יסברו שהוא ממון שלו ומ"ה א"ל כן צריכין לקיים דבריו אחרי שמת וליתן לאותו פלוני המנה. שם:

בעשיר. הן אחרים הן בניו שלא יחוסו על ממונו ויפזרו יותר מכדי הצורך. שם:

ליטלם. דנאמן במיגו דהא אלו רצה היה נוטלו ונותנו לאותו פלוני. שם:

לאו. מדברי הטור מוכח דהאי דינא מיירי אפי' אם הוא כמוסר דבריו אפ"ה אינו נאמן משום דאינו אלא כעד אחד וגם לית ליה מגו דאי כמערים אפילו היה יכול ליטלו אין נותנין לאותו פלוני שאמר מאחר שהוא עצמו אומר שדבריו היו כמערים מיהו הנ"י כת' דבמקום שיש לו מגו אפי' אינו כמוסר דבריו נאמן ע"ש. שם:

ואמרו. בטור כת' ואמר להו משמע דאאביהן קאי דקא"ל בחלום והוא שקראו בש"ס בעל חלום. שם:

ש"מ כו'. אף בלא שטר. רי"ף אף דמסקינן בדנקיט שטר שאינו מקויים היינו לרב ושמואל אבל אנן קי"ל קע"ה א' דגובה מהיורשין ה"ה בלא שטר:

לפיכך כו'. כ"כ הרי"ף לתרץ מש"ש והביאו בס"ה דמ' דוקא באמרו חזר כו' אבל בלא"ה נותנין בכ"ע ותי' דשם בכה"ג וכמ"ש בעובדא דאיסור וכמ"ש בסנה' ל' א' והביאו בס"ז וז"ש ולא היה שם כו':

וכן כו'. נת' בסי' פא ס"ז:

המקדיש כו' בד"א כו'. מימרא דר"ה בב"ב שם ומסקי' בשבועות מ"ב ב' ה"מ ש"מ כו' אבל בריא כו' וגובה מהקדש בשבועה כדין כל בע"ח וז"ש ואפי' היה כו' וכן מסקינן בערכין ך"ג א' א"ד בבדיא כו' אלא הכא בשאלה כו' ועתוס' שם ד"ה בשאלה כו'. וכ"מ שכל בה"ג כאן שגג בזה שדברי כ"מ שם אתחלת דברי הרמב"ם שפ' בגירושין כר"א ע"ש ומכח קו' תוס' בד"ה הנ"ל פ' כר"א כמסקנא דשבועות דמתני' שם כוותיה וסובר דלמסקנא דשם טעמא דר"א לאו דס"ל כב"ש דהא קי"ל דלא כב"ש אלא שא"א דאי בעי שאיל ליה וכמ"ש הרמב"ם אבל לפ"ד תוס' ה' כר' יהושע וכ"ד כל הפוסקים:

ואמר בשעה כו'. ז"ל הר"י מיגש בקוצר אר"ה ש"מ כו' נקטינן ש"מ בשעה שהקדיש אמר מנה כו' ואמר תנו נותנין ואפי' לא נקיט שטרא ואי לא דוקא בדנקיט שטר מקויים ודוקא בשעה שהקדישן אבל לאח"כ אפי' אמר תנו אין נותנין דהא איבעיא לן קמ"ח ב' הקדיש כו' וקי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע וכיון דאקדשינהו קנה הקדש וכי הדר השתא הוא דהדר ולא מצי למיהדר אלא בראיה ברורה ולכן אין נותנין דאמרינן מיהדר דהדר ביה ודיקא נמי מדמדמי לרב ושמואל דהתם נכסי דידיה נינהו אבל לאח"כ אע"ג דאמר תנו אינו גובה אלא בשטר מקויים כדין כל בע"ח. והרז"ה וש"פ הקשו על הרי"ף ורי"מ שכ' באמר תנו נותנין בשטר שאינו מקויים וכן בלא שטר הא מלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים ועברמב"ן וראב"ד שתי' בכמה פנים ובעה"ת שמ"ב ח"ד כ' וי"מ דבשעה שהקדישן וכ"כ הרמב"ם כו' והנה אף שהרמב"ם פ' באיבעיא דהקדיש לקולא כמ"ש בסי' ר"ן ס"ג היינו לענין עמד שהמתנה בטלה מעיקרא כמ"ש במתני' אין מתנתו קיימת ומספיקא לא קנה הקדש אבל כאן שכבר קנה רק שרוצה לחזור וכן דייקא דברי הרי"מ כנ"ל ואע"ג דאמרינן כל שעמד חוזר כו' כאן דמספקא לן אזלינן לחומרא דתובע כאן וכאן ודלא כמ"ש טור והגה שם וכן כו'. אבל דברי הרמב"ם צ"ע דאם בשעה שהקדישן אפי' בריא נמי דהא דידיה נינהו וכן הקשה הראב"ד ומה שתי' הכ"מ דמיירי אחר כ"ד ועסוקין באותו ענין דבריו אינן נכונים דמ"מ ק' קו' הרי"מ כיון דא"י לחזור דעסוקין לא מהני רק לקנין כמ"ש הרמב"ם וש"פ וכמש"ל בסי' קצה ס"ז וכן דברי הרמב"ם צ"ע שפתח המקדיש כו' אחר שהקדיש כו' וסיים בד"א בבריא אבל כו' בשעה כו' וגם קו' הרי"מ ק' להולמו שמקשה דלמא הדר ביה הא בגמ' נזהר מאותו קו' ואמרו חזקה כו' אדרבה תוס' שם ד"ה ש"מ הקשו תפשוט מהנא דאינו חוזר כו' ותי' דהקדש בשעה שהיה בריא שא"י לחזור וכ"ש לפי' הרי"מ דהאיבעיא לחומרא ניחא לדינא אפי' שהקדישן בעת שהיה ש"מ ואח"כ אמר ומת ועוד דא"כ מאי פריך בשבועות והאר"ה כו' הא דברי ר"ה בשעה שהקדישן דוקא וכמ"ש בערכין ואלא הא דאר"ה כו' ואף שהלח"מ יישב כ"ד דחוקים מאד אלא ודאי אחר שהקדישן מיירי וכ"ד כל הפוסקים. וגם מה שתמהו על הרי"ף הא מלוה ע"פ אינו גובה מן המשועבדים וסתר הרז"ה דברי הרי"ף והרמב"ן וש"פ נדחקו לקיימן ע"ש כל דברי הרי"ף נכונים מאד והם גמ' ערוכה שם דפריך מתקיף כו' ומשני כי קאמר כו' מ' דמעיקרא ס"ל הא דר"ה בלא נקיט שטרא ואפ"ה גובה מהקדש ולא קשיא ליה לר"ן אלא משום שלא להשביע וכן כל שקלא וטריא דגמ' דוקא בדנקיט שטר מקויים משום שלא להשביע וכמ"ש תוס' בד"ה הא אלא נראה לר"י כו' ולכן באמר תנו דל"ש שלא להשביע כמ"ש רב ושמואל נותנין אפי' במלוה ע"פ ומה שהקשו דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים ליתא דטעמא דאינו גובה ממשועבדים מפני ב' טעמים א' שלא להפסיד ללקוחות דל"ל קלא כמ"ש בב"ב מ"ב א' וקע"ה א' ופ"ק דקדושין יג ב' וזה ל"ש במתנה ובהקדש דנ"ל פסידא ועוד טעם ב' משום קנוניא וכמ"ש בב"ב קכ"ח ב' וזה הטעם ג"כ במתנה ובהקדש אבל בלא"ה גבי דקי"ל בקדושין שם דשיעבודא דאורייתא וכאן דל"ל קנוניא גבי וז"ש חזקה כו' ובמלוה ודלא כמו שדחקו עצמן בפקדון וג"כ בטלה דיוק של הרי"מ מדמדמי לרב ושמואל כו' דשפיר קמדמי כיון דנ"ל קנוניא הוי כמו בדידיה:

אמר כו'. עבה"ג ואין בדברי הרי"מ הכרח שהוא כ' לפי הס"ד וכמ"ש תוס' בד"ה חזר והא דאמר כו' היינו דטפי כו' ועמש"ל:

וי"א כו'. כן מוכח ממסקנא דגמ' חזר כו' אף בלא תנו והטעם משום מיגו וכמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל ואף הם יכולין לומר כו' והא דאמר אין נאמנים כו' וז"ש תוס' בד"ה אלא לא בעי כו' ר"ל ודאי לפי תי' הגמ' ודאי מוכח מדברי רבה דבכ"ע נאמנים לומר פרענו דאל"כ ל"ל מגו אבל הל"ל איפכא ולא היה צריך לזה ודלא כש"ך שכ' שדברי תוס' ד"ה אלא גליון הוא:

ונשבעים כו'. דהא טוענים ודאי ומיירי בתובעם ודאי שטוענים שקר:

צוה כו'. כמש"ל ס"ס רנ"ב בהג"ה כ"ד כו':