השומע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר - שולחן ערוך חושן משפט סימן רמ״ו

לעולם אומדין כו'. ואם א' כתב כל נכסיו לא' לאחר מית' מפני שלא הי' לו זרע ואחר כך זכה לזרע עיין בתשובת מהר"מ מלובלין סי' ק"ח ועיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קכ"ד ובתשובת רשד"ם סימן רנ"ג ורצ"ט ובתשובת ר"א ן' חיים סי' ל"ח:

אבל לא בבריא עיין בסמ"ע סק"ג עד והר"ן נסתפק בבריא כ"כ ב"י משמו אבל באמת בר"ן ליתא לספק אלא כ"כ בפשיטות כיון דלא שביק נפשיה ולא שביק לבריה וזכה בנו ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין שם:

דאפי' בבריא. עיין בסמ"ע ס"ק ד' עד דזה אינו מוכרח כו' וכ"כ הב"ח:

הכותב כל נכסיו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ה' שכתב על הע"ש דלא דק כו' ולפע"ד דק היטב ולשונו היא לשון רשב"ם דף ק"ל ע"א ע"ש עיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ד:

בד"א כו'. עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' י"ב י"ג:

וי"א כו' ע"ל סי' רנ"ג ס"ז:

יש מי שאומ' כו'. עיין בתשו' רשד"ם סי' שע"ה:

אם נתן לו בקנין כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ד ובב"ח ודבריו נכונים ודלא כב"י ומחבר:

אכול עמי כו' ע"ל סי' שס"ג ס"י בהג"ה ב' וצ"ע ועיין במהרש"ל פ"ח דב"ק סי' ס"ח ועי' בת"ה בשם מהרי"ח ומייתי שם ראיה מקרע כסותי שלא א"ל ע"מ לפטור ע"ש וצ"ע דהתם גופא אי לא אייתי לידי בתורת שמירה פטור אע"ג דלא אמר על מנת לפטור וכדאית' בש"ס ופוסקים לקמן ס"ס ס"א ע"ש וצ"ע:

ולכן מי שמאכיל כו'. עיין בב"י סימן קכ"ח מחודש ב' מדינים אלו במי שפרנס ליתום על שלחנו ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע' וכתשובת מ"ע סימן פ"ט ובתשוב' ן' ל"ב ס"א כלל י"ב ס"י ע"ה דף צ"ו צ"ז וע"ש עוד ד' קמ"ה:

פטור כו' ואם קרא לאורח הסועד אצל בעה"ב אחר בחנם פטור האורח בשבועת היסת שדעתו היה לאכול בחנם מהרש"ל שם:

מתנה גלוי'. לאפוקי טמירתא וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס רמ"ב:

מנכסיו כל שהוא. האי כ"ש ממש קאמר דבר מועט לכ"ע ואינו דומה לשכ"מ הנותן כל נכסיו דאם עמד חוזר ואם שייר אינו חוזר דפליגי בי' כמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ן בס"ד די"א דבעינן שיור כדי פרנסת' (והגמרא מנינהו יחד) ע"ש לכל מר כדאי' ליה הכא שאני וכמו שכת' שם ועפ"ר:

אבל לא בבריא. דבבריא אפי' בא בנו מתנתו קיימת דאין כאן אומדן דעתו דלא ישבוק לבנו ליתן כל אשר לו לאחרים דכיון דראינו דשביק נפשו דהוא ברי' ונתן כל אשר לו לאחרים ולא חש אחיותו דעצמו י"ל דלא חש נמי אחיותו דבנו וכוון למתנה גמורה אף אם יבא בנו והר"ן נסתפק בבריא ששמע שמת בנו ונותן מתנה לאחרים במהיום ולאחר מיתה אי מיקרי שביק נפשו כיון שאינו יכול למוכרם כל ימי חייו ועבד"מ שהביאו:

דה"ה בריא שכ' כל נכסיו. הב"י כתב דאפי' הי"א דפליגי בסעיף שלפני זה וס"ל שדוקא בשכ"מ אמרו מודה בהא דזה דומה לשכ"מ כיון שהיה צריך לברוח ועפ"ר שם כתבתי דזה אינו מוכרח ואדרבה מדברי הרמ"ה שהביא הטור משמע ומוכח דמאן דפליג בבריא ששמע שמת פליג נמי בהאי ע"ש:

הכותב כל נכסיו כו'. לדעת הרי"ף והרמב"ם בכותב לו דוקא דינא הכי דכיון דכתב לו אמרינן דדעתו היה להחשיבו שיצא עליו קול בשטר שמינהו על כל נכסיו מ"ה אינו אלא אפוטרופוס אבל בשכ"מ שאמר כל נכסי לפלוני בני מתנ' גמורה היא וחלקו בזה כדי לתרץ קושיא א' שלא יסתרו דיני דבגמרא אהדדי וכמ"ש ב"י והרשב"ם והרא"ש והטור וסיעתייהו לא חלקו בין כתיבה לאמירה בזה וכדי לתרץ הקושיא המה מחלקין בין נתנו לו בל' מתנה בין אם נתנו לו בלשון ירושה ובזה תבין דברי המחבר ודברי מור"ם שכתב וי"א דוקא בל' מתנה כו' דמ"ד הא לא אמר הא ועד"ר ובע"ש כתב ז"ל די"א דוקא בל' מתנה אבל שכיב מרע שכתב בלשון ירושה קנה דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ש"מ שיש רשות להאב להנחיל לאחד מבניו כל אשר לו כו' ולא דק דאין האי נתינת טעם שום ענין לכאן דהא גם בל' מתנה הרשות ביד כל אדם ליתן אפי' לאחרים כל אשר לו כל שכן לבניו אלא טעמייהו הוא דבל' מתנה דוקא יש לומר דכוונתו לאפוטרופוס דגם כן מתנה מיקרי משא"כ בלשון ירושה ודו"ק:

אפי' היה בן קטן המוטל בעריסה. ואפי' אם שאר אחיו הן גדולים והן כאן דאיכא תרתי לריעותא דבן גדול א"צ לאפטרופוס וגם זה הקטן אינו ראוי לאפטרופוס אפ"ה לא חלקו חז"ל כן כתב ב"י וד"מ בשם הפוסקים ולא כהרז"ה:

ואם שייר כל שהוא כו'. דאם לאפוטרופוס נתכוון למה לא מינהו אפוטרופוס גם על כל שהוא הזה:

או שהקנה לו בקנין. כן דעת הראב"ד והרשב"א אבל הסכמת הטור בשם ר' יונה אינו כן וכמ"ש בפרישה וכ"כ המחבר בעצמו פלוגתא כזה בס"ז ועמ"ש שם עוד מזה:

על המקבל להביא ראיה שהוא המוציא שהרי הנכסים בחזקת היורשים הן בשוה:

אבל אם כתבלבן בין הבנות כו'. הרי"ף בעל סברא זו כ"כ מכח קושיא שקשה לו בגמ' עד"ר שם כתבתיהו וכתב וכ"ת א"כ טעמ' מאי י"ל דאדין זה אמרו בגמ' שהוא א' מן הדברים שהן הלכתא בלא טעמא מ"ה אין לך בו אלא חידושו שמצינו בגמ' בהדיא דהיינו בבן בין הבנים ע"ש ועד"ר:

או לבת בין הבנים כצ"ל דאין זה שם במיימוני בפ"ז דזכיי' ומור"ם הוסיפו לסברתו דאין לך בו אלא חידושו מה שמצינו בהדי' כנ"ל. וצריך שתדע דמ"ש בבת בין הבנים מתנתו קיימת היינו דוקא כשכותב או נתן לה בלשון מתנה אבל כשכותב או נתן לה בלשון ירושה ליכא למ"ד דזכתה הבת בין הבנים כיון דאינה בת ירושה במקום שיש בנים ומשנה וגמ' בהדיא הוא וכתבו הטור והמחבר לקמן בר"ס רפ"א ע"ש ועד"ר ועמ"ש לזה עוד בחידושים:

או לאחד מן היורשים בין שאר יורשים פירוש כשהן שוין מצד ירושתן כגון אח בין האחין או דוד בין הדודין וכל כיוצא שהן שווין לא אמרי' בהו שכוונתו היה שלא להקנות לזה שנתן לו בל' מתנה אלא לעשותו אפוטרופוס:

וי"א דבת בין הבנים כו'. ס"ל דגם בבת אמרינן שכוונתו היה להעמידה אפטרופוס על בניו ולא להעביר כל אשר לו מבניו ועד"ר שם כתבתי דנראה דה"ה דאח בין האחין ס"ל הכי דלא קנה האח מיהו אינו מוכרח כולי האי ע"ש דכתבתי עוד פלוגתתן תלוי בגירסת הגמ':

אם נתן לו בקנין ויפה כחו כו' צ"ע למה כתב זה המחבר לבבא בפני עצמו ה"ל לכותבו בסוף סעיף ד' אמ"ש שם דאם הקנה לו בקנין כו' קנה די"א דצריך ליפות כחו בקנין ושי"א דאפ"ה לא קנה וגם בטור סי"ז כתבן אהדדי בשם ר' יונה דהתחיל וכתב בשם ר' יונה דבקנין איכא מ"ד דקנה וכתב עליו ז"ל ונראה דאיירי במייפה את כחו דאמר תנו כל נכסי לפלוני ואף כתבו ואפ"ה י"א דלא קנה דאם אמר כתבו ותנו לו כל נכסי ואינו מייפה את כחו אפילו אפטרופוס לא עשאו שהרי זה בא לעשותו אפטרופוס בדרך הקנאה וחיישינן שמא לא גמר לעשותו אפטרופוס אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה כו' ובפרישה הוכחתי שם דס"ל לר' יונה דכמו דכשכתב לו נכסי נתונין לו אפי' ביפוי כח דלא מהני לומר שלא עשאו אפוטרופוס אלא קנהו קנין גמור כן ל"מ לו שום קנין אבל מלשון המחבר מוכח דמחלק בינייהו דבק"ס גם ר' יונה מודה לו דקנהו ודוקא בקנין דשטר כתב דלא מהני מ"ה סתם בס"ד וכתב דבקנין קני וכאן בס"ז כתב פלוגתא בקנין ויפוי כח ואינו ר"ל דכ' לו וגם עשה לו ק"ס וגם יפה כחו אלא בקנין דהכא ר"ל קנין דשטר כתיב' וצ"ע דאין טעם נכון לחלק בינייהו דהא גם לק"ס בעינן יפוי כח משום דאין קנין לאחר מיתה וכמו שיתבאר בסימן ר"ן בטור מסכ"ח והלאה וגם בדברי המחבר שם.

ולא ייפה כחו לומר כו'. כבר נתבאר טעמו מלשון הטור שהעתקתי לפני זה:

ונשאר החצי לבניו כו'. פי' לכל בניו יחד וזה אינו אלא אפטורופוס וז"ל הטור ל"מ אם כתב החצי לאחר תחלה והשאר לבנו דהוה אפטרופוס דבשעה שכתב לבנו הוה כל נכסיו אלא אפילו כתב לבנו ולאחר בבת אחת חשבי' ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון שלא שייר כלום בנכסי' אחר מתנות בנו:

לבנו נמי הוה מתנה. ל' הטור מדה"ל למכתב כל נכסי לבני ולפלוני ולא כ"כ והקדים לבנו במתנתו ה"ל כנותן לבנו המקצת תחלה ואח"כ השאר לאחר אבל אם כ' ב' שלישי נכסי לבני כו' לא הוי מצי למכתב כל נכסי לבני ולפלוני דאז הוה משמע דיהיה לכל א' החצי מ"ה אפי' הקדים לבנו בזה נמי הוה בנו אפטרופוס על ב' השלישים וק"ל:

הראשון הוה מתנה כו'. מדלא כללינהו יחד לאמר כל נכסי לראובן ושמעון בני ש"מ דדעתו היה להקנות להראשון:

ונתבארו פרטי דין זה בטור א"ע סי' ק"ז ע"ש שכ' המחבר בר"ס אע"פ שקנו מידו דבריא או שכ"מ להיות כל נכסיו לאשתו לא עשא' אלא אפטרופוס על יורשיו בין שהיו יורשיו בניו ממנו או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשין עכ"ל ור"ל "כשאר יורשין כגון בני אחין או למטה מהן וכ"כ נ"י פי"נ דאין חילוק בין יורש ליורש ודלא כמ"ש הרא"ש בתשו' והביא' הטור שם בא"ע סי' ק"ז דאם אין לו יורשין אלא בני אחין לא אמרי' דעשא' אפוטרופוס ע"ש כתבתיהו שם בסמ"ע:

וכתב לאשתו קרקע כ"ש כו'. בטור כתב כאן סתם אבד' כתובת' ושם בא"ע נתבאר בש"ע ובד"מ דדוקא כתובת' ולא נדונייתא והטעם דאבדה כתובתה דאמרי' כיון דשמע' מבעל' שחלק כל אשר לו לבניו ולא נתן לה אלא קרקע כל שהוא ולא מחתה לומ' מאין אגבה כתובתי אמרינן ודאי דמחל' הכתוב' מדאחשבה ליתן לה קצת חלק בין בניו וע"ש דמסיק וכתב דמ"מ מה שקונה בעלה אח"כ או שמת א' מבניו היא גובה כתובת' מהן:

ויצא עליו שטר מוקדם כו' פי' מוקדם למתנ' זו ואע"פ שהוא מאוחר לזמן הכתובה ובטור סתם וכ' בזה דאבדה כתובתה ושם בא"ע כ' וה"מ בכתב לאשתו ארוסה או גרושה דלא שייך למימר דלעשו' אפוטרופוס נתכוון והוא הדין בכתב לה בשאר לישני המועלים הנ"ל דא"א לפרשם דלעשות אפוטרופוס נתכוון וק"ל:

בטור הנזכר בסי' צ'. ע"ל בש"ע בסי' צ"ט ס"ו מ"ש מור"ם בהג"ה ובמהרי"ק שורש כ"ב ובתשובות מיימון דספר קנין סי' כ"ה וברשב"א סי' אלף ע' דהאריכו בדין שטר הברח' ואם עדים נאמנים לומר הברחה היה:

כל הנותנים כל נכסיהן משתבטל פירוש כגון הני דכתב בריש הסימן שמע שמת בנו או שהוצרך לברוח מפני אויביו או שכ"מ שנתן כל אשר לו ואח"כ עמד מחליו או בא בנו או פישר עם אויביו דמתנתו חוזרת מ"מ הפירות א"צ להחזיר ול' הטור בשם הרמב"ם היא הפירות שאכלו והמחבר לא כתב שאכלו ומשמע מלשונו דאפי' הן עדיין בידו בעין א"צ להחזירם כיון שכבר תלשם והחזיק בהם והטור בשם הרמב"ם מסיים בטעמו וכ' זה לשונו שאפי' הנותן מתנה בפי' ע"מ להחזיר לזמן קצוב אוכל פירות עד זמן הקצוב עכ"ל רצה לומר דלא אמרו דצריך להחזיר פירות אלא כשהנתינ' היה בטעות ונתחרט למפרע על הנתינ' חבל כאן לא נתחרט ואדרבא כל זמן שלא עמד מחליו או שלא בא בנו ניחא ליה שיהיו נכסיו ביד האחר ויאכל פירותיו מ"ה לא גרע מהנותן מתנה על מנת להחזיר לזמן קצוב וכבר כתבתי מזה לעיל בסימן רל"ב ובסי' ס"ו ע"ש:

אכול עמי וכו'. כל זה הוא "מת"ה סימן שי"ז ודין זה הראשון כתבו שם בשם גאון שהביא ראיה מהא דהאומר לחבירו שבור כדי קרע כסותי דמותר לקרוע ולשברו ואפ"ה חייב לשלמו ועל הדין השני דצריך החתן לשלם לחמיו מזונותיו כתב שם דאפי' חמיו הוא עשיר והביא ראיה מהא דאמרו הדר בחצר חבירו אפי' חצר דלא עביד למיגר צריך להעלות לו שכר וכתב דאע"ג דהתם משמע דהיינו דוקא כשדר בחצר שלא מדעתו אבל מדעתו לא זהו דוקא שם דה"ל זה נהנה וזה לא חסר אבל כאן זה נהנה וזה חסר הוא וכתב שם עוד דאפי' היה רגיל חמיו ליתן לחתניו שלפניו מזונות על שולחנו ב' שנים ויותר דהא בהדיא תנן הפוסק מעות לחתנו כו' יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך אי אפשי ליתן ואפי' אם האח השני עדיף מהראשון ה"נ דכוותי' ומ"ש דהיכא דמוכח דנתן לו לשם מתני' כו' פטור כ' שם טעם לדבר דכיון דמתחילה במחילה באה לידו תו לא מצי לחזור בו ומ"ש דאמזונות אשתו פטור מלשלם הביא שם ראיה מהא דאמרי' מי שהלך למדינת הים והלך אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן צבי וכתב המרדכי בשם מוהר"ם דל"ש אביה לא שנא אחר ועיין בי"ד סימן רנ"ג דיש מחלקין בין אם בעלה הלך למדינת הים או שנשאר עמה כאן:

(סעיף א') מנכסיו כל שהוא וכו' נ"ל דלהרא"ש דס"ל בסי' ר"ן בש"מ ששייר כ"ש דלא הוה מתנה דבעינן כדי פרנסתו ס"ל ג"כ בכתב כל נכסיו לאחרים ושייך קרקע כ"ש מיירי ג"כ בכדי פרנסתו ועיקר דין בכדי פרנסתו מבואר בגמ' אצל ש"מ שהוא גוף הדין ואיתא שם בגמ' מאן הוא דאזיל בתר אומדנא בש"מ שכתב כל נכסיו ר"ש בן מנסיא היא דס"ל גבי שמע שמת בנו כו' ש"מ חד דינא אית להו ולא עוד אלא אפי' איכא למ"ד התם דאיכא טפי אומדנא בשמע שמת בנו מאומדנא דסי' ר"ן בש"מ וכיון דאמרי' באומדנא דש"מ דלא בטילה אא"כ שייר כדי פרנסתו כ"ש באומדנא ששמע שמת בנו וכו' ותו דהא כ' הרא"ש בפ' מי שמת דטעמא דבעינן בש"מ כדי פרנסתו דמסתברא היא דמידי הוא טעמא אלא משום אומדנא דלא יהיב כל מה דאית ליה וימות ברעב אלא אדעתא דקא מת יהיב וההוא אומדנא לא ביטל אא"כ שייר לו כדי פרנסתו עכ"ל וה"ה והוא הטעם כאן בשמע שמת בנו הוא ג"כ משום דלא שביק איניש בריה ויהיב לאחרינא לא נתבטל האי אומדנא עד שישייר כדי פרנסתו לבנו ורבינו כתבו במקום שנזכר בגמ' ועוד נ"ל ראיה מדברי המ"מ פ"ו דזכי' שכתב: בהדיא דדין ששמע שמת נכלל בדין ש"מ כו' ולפיכך לא הוצרך תלמודא למנות דין דשמע שמת כו' הרי לפניך דאין שום חילוק ביניהם דאי יש חילוק היה לגמ' למנות גם שמע שמת ובסמ"ע לא כתב כן והנלע"ד כתבתי עיקר: הטורי זהב מכאן ואילך עד סוף הספר לא נדפס עד עתה בתוך ש"ע ח"מ הראשונים. כ"א בכרך מיוחד בשנת תקכ"ו וכעת הצגנוהו במקומו:

סעיף ב' אבל לא בבריא הרמב"ם ס"ל כן וכ' הר"ן אפי' לפ"ז אם אמר מהיום ולאחר מיתה אפי' בבריא אזלינן בתר אומדנא דהא חזינן דלא שביק נפשיה או אפשר דאפי' בכה"ג מיקרי שביק נפשיה כיון שהוא מסלק כחו מנכסיו שלא יוכל למכור אותה עכ"ל.

(סי"ז) אכול עמי. בשם מהרא"י יליף זה משבור כדי דחייב אע"ג דמותר לו לשבור וצ"ע על רמ"א דפסק בסי' שס"ג האומר לחבירי דור בחצרי פטור מלהעלות לו שכר והוא מתשובת ב"י שם וצ"ל דפליג על מהרי"ק דהכא ועל דעת רמ"א ל"ע. ולענין הלכה נראה עיקר כהך דהכא דראייתו ברורה וראיה ע"ז מדברי ב"י בי"ד סי' קט"ו באומר דור בחצרי היינו בשכירות:

אומדים. ואם אחד כתב כל נכסיו לאחר אחר מיתה מפני שלא היה לו זרע ואח"כ זכה לזרע עיין בתשובת מהר"מ מלובלין סי' ק"ח (דאזלינן בתר אומדנא ובס' כנה"ג כתב דלבו מגמגם בזה. בני חיי ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ד ובתשובת רשד"ם סי' רנ"ג ורצ"ט ובתשובת ראנ"ח סי' ל"א. ש"ך:

מתנה גלויה. לאפוקי טמירתא כמ"ש הט"ו בר"ס רמ"ב. סמ"ע:

שהוא. כתב הסמ"ע דהאי כ"ש ממש קאמר דבר מועט לכ"ע דאינו דומה לשכ"מ הנותן כל נכסיו דאם עמד חוזר ואם שייר אינו חוזר דפליגי ביה כמ"ש הט"ו בסי' ר"נ ס"ד די"א דבעינן שיור כדי פרנסתו לכל מר כדאית ליה הכא שאני וכמ"ש שם עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הוכיח בראיה דאין חילוק ביניהן כלל דגם הכא בעינן כדי פרנסתו ודלא כהסמ"ע ע"ש) (אין אנו הולכין אחר אומד הדעת אלא כשאירע מה שלא גילה על דעתו אבל כשהדבר לא נשתנ' אין לנו לפרש דבריו מהרי"ט ח"א סי' כ"ז ועיין בתשובת ד"ר סי' קכ"ט ק"ל וקל"א. מי שנתן לשמעון שכירות הבית להתפרנס בשביל שהיה עני ולא פירש שבשביל כך נתן לו אע"פ שהעשיר מתנתו מתנה המבי"ט ח"ג סי' ק"פ וע"ש סי' ע"ט ובח"ב סי' ו' ובמהריב"ל ח"ב סי' מ"ה ולחם רב סי' ר"ה בני חיי):

בבריא. והר"ן נסתפק בבריא ששמע שמת בנו ונתן מתנה לאחרים במהיום ולאחר מיתה אי מקרי שביק נפשיה כיון שא"י למוכרם כל ימי חייו עכ"ל הסמ"ע כ"כ הב"י משמו אבל באמת בר"ן ליתא לספק אלא כ"כ בפשיטות כיון דלא שביק נפשיה לא שביק לבריה וזכה בנו ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין שם. ש"ך:

לברוח. הב"י כתב דאפילו הי"א דפליגי בסעיף הקודם וס"ל שדוקא בשכ"מ אמרו מודה בהא דזה דומה לשכ"מ כיון שהיה צריך לברוח וכ' הסמ"ע דזה אינו מוכרח דאדרבה מדברי הרמ"ה שהביא הטור משמע ומוכח דמאן דפליג בבריא ששמע שמת פליג נמי בהאי וכ"כ הב"ח (בתשובת כנה"ג העלה דאף שעבר זמן רב בין השמועה שמת הבן לכתיבה אזלינן בתר אומדנא עוד כתיב שם דלאו דוקא ששמע שמת בנו אלא ה"ה בשאר יורשים עוד כת' דהך ברייתא ע"כ כשאין לו בנים אחרים מיירי דאי יש לו בנים אחרים ואעפ"כ כ' נכסיו לאחרים הא ודאי פשיטא דמתנתו קיימת דבטלה האומדנא ואי מיירי דיש לו בנים אחרים ולא כ' לאחרים אלא חלק המגיע לבן ששמע שמת הא נמי פשיטא שמתנתו בטילה וכיון שראינו שלא כ' לאחרים אלא חלק אותו הבן וכ' עוד דאפילו במקדיש נכסיו דין זה אמור וששוב ראה בב"ח סי' ר"כ ס"ד שכ' דבמקדיש נכסיו הוי בעיא דלא איפשט' דומיא דש"מ שהקדיש נכסיו ע"כ. בני חיי):

הכות'. כ' הסמ"ע דלדעת הרי"ף והרמב"ם דוקא בכות' דינא הכי דכיון דכ' לו אמרינן דדעתו היה להחשיבו שיצא עליו קול בשטר שמינהו על כל נכסיו מש"ה אינו אלא אפטרופס אבל בשכ"מ שאמר כל נכסי לפלוני בני מתנה גמורה היא וחלקו בזה כדי לתרץ שלא יסתרו אהדדי דיני הש"ס בזה וכמ"ש הב"י אבל הרשב"ם והרא"ש והטור וסייעתם לא חלקו בין כתיבה לאמירה וכדי לתרץ הקושיא המה מחלקין בין נתן לו בלשון מתנה או אם נתן לו בלשון ירושה ובזה תבין דברי המחבר והרמ"א שכ' וי"א דדוקא בל' מתנה כו' דמ"ד הא לא אמר הא ובע"ש כ' וז"ל וי"א דוקא בל' מתנה אבל שכ"מ שכ' בלשון ירושה קנה דכתי' והיה ביום הנחילו את בניו ש"מ שיש רשות להאב להנחיל לאחד מבניו כל אשר לו כו' ולא דק דהאי נתינת טעם אין לו ענין לכאן דהא גם בלשון מתנה הרשות ביד כל אדם ליתן כל אשר לו אפילו לאחרים כ"ש לבניו אלא הטעם הוא דבל' מתנה דוקא י"ל דכונתו לאפטרופס דג"כ מתנה מקרי משא"כ בלשון ירושה עכ"ל והש"ך הסכים לדעת הע"ש וכתב דלשונו הוא לשון הרשב"ם דף ק"ל ע"א ע"ש ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ד:

בעריסה. ואפילו אם שאר אחיו הן גדולים והן כאן דאיכא תרתי לריעות' דבן גדול א"צ לאפטרופוס וגם זה הקטן אינו ראוי לאפוטרופס אפ"ה לא חלקו חז"ל כ"כ הב"י וד"מ בשם הפוסקים ולא כהרז"ה. סמ"ע:

זכה. דאם לאפוטרופס נתכוון למה לא מינהו גם על כל שהוא הזה. שם:

ראיה. שהוא המוני' שהרי הנכסים בחזקת יורשים בשוה הן. שם:

לבת. כ' הסמ"ע דהיינו דוקא כשכתב או נתן לה בלשון מתנה אבל בלשון ירושה ליכא למ"ד דזכתה הבת בין הבנים כיון דאינה בת ירושה במקום שיש בנים ומשנה וש"ס בהדיא הוא וכתבו הט"ו בר"ס רפ"א ע"ש ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' י"ב וי"ג:

שאר. פירוש כשהן שוין מצד ירושתן כגון אח בין האחין וכיוצא בהן שהן שווין לא אמרינן בהן שכונתו היה שלא להקנות לזה שנתן לו בל' מתנה אלא לעשותו אפוטרופוס. סמ"ע:

וי"א. ס"ל דגם בבת אמרינן שהיה כונתו להעמידה אפוטרופוס על בניו ולא להעביר כל אשר לו מבניו ונראה דה"ה דס"ל דגם באח בין האחין דלא קנה האח מיהו אינו מוכרח כ"כ ועד"ר וע"ל סי' רנ"ג ס"ז שם:

וייפה. כתב הסמ"ע דצ"ע למה כ' המחבר זה לבבא בפ"ע ה"ל לכתבו בס"ס ד' על מ"ש שם דאם הקנה לו בקנין כו' קנה די"א דצריך ליפות כחו בקנין ושי"א דאפ"ה לא קנה וגם בטור סעיף ו' כתבו אהדדי בשם ר"י כו' ע"ש ובפרישה הוכיח דס"ל לרבינו יונה דכמו דכשכתב לו נכסי נתונין לך אפילו ביפוי כח דלא מהני לומר שלא עשאו אפוטרופס אלא קנהו קנין גמור כן לא מהני ליה שום קנין אבל מלשון המחבר מוכח דמחלק בינייהו דבק"ס גם רבינו יונה מודה דקנהו ודוקא בקנין דשטר כ' דלא מהני ומש"ה סתם בס"ד וכ' דבקנין קנה וכאן כ' פלוגתא בקנין ויפוי כח ואינו ר"ל דכ' לו וגם עשה לו ק"ס וגם ייפה כחו אלא קנין דהכא ר"ל קנין דשטר כתיבה וצ"ע דאין טעם נכון לחלק ביניהן דהא גם בק"ס בעינן יפוי כח משום דאין קנין לאחר מיתה וכמ"ש הט"ו בסי' ר"נ ע"ש עכ"ל וכ' הש"ך דדבריו נכונים ודלא כהמחבר:

לבניו. פירוש לכל בניו יחד וזה אינו אלא אפטרופוס וז"ל הטור ל"מ אם כתב החצי לאחר תחלה והשאר לבנו דהוי אפטרופוס דבשעה שכ' לבנו הוה כל נכסיו אלא אפי' כ' לבנו ולאחר בבת אחת חשבינן ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון דלא שייר כלום בנכסים אחר מתנת בנו. סמ"ע:

מתנה. לשון הטור מדה"ל למכתב כל נכסי לבני ולפלוני ולא כ"כ והקדים לבנו במתנתו ה"ל כנותן לבנו המקצת תחלה ואח"כ השאר לאחר. שם:

סי' ק"ז. שם כ' המחבר דאע"פ שקנו מידו דבריא או שכ"מ להיות כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס על יורשיו בין שהיו יורשיו בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשים עכ"ל ור"ל כגון בני אחין או למטה מהן וכ"כ נ"י פ' י"נ דאין חילוק בין יורש ליורש ודלא כמ"ש הרא"ש בתשובה הביאו הטור בא"ע שם דאם אין לו יורשין אלא בין אחין לא אמרינן דעשאה אפוטרופוס ע"ש. שם (ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' קי"ט ובהרמ"ע מפאנו סי' נ"ח הר"ש יונה סי' מ"ג ובתשובת רש"ך ח"א סי' ס"א וח"ב סי' קס"א ס"א וח"ג סי' כ"ד ופני משה ח"א סי' ל"ה וסי' פ"ב ולחם רב סי' קצ"ה בני חיי):

נתבאר. בטור כ' כאן סתם אבדה כתובתה ובא"ע שם נתבאר בהגהת רמ"א דדוקא כתובתה ולא נדונייתה והטעם דאבדה הכתובה דאמרינן כיון דשמעה מבעלה שחלק כל אשר לו לבניו ולא נתן לה אלא קרקע כ"ש ולא מחתה לו' מאין אגבה כתובתי ודאי מחלה הכתובה מדאחשבה ליתן לה קצת חלק בין בניו וע"ש דמסיק דמ"מ מה שקונה בעלה אח"כ או שמת אחד מבניו היא גובה כתובתה מהן. סמ"ע:

מוקדם. פירוש מוקדם למתנה זו ואע"פ שהוא מאוחר לזמן הכתובה ובטור סתם וכתב בזה דאבדה כתובתה ושם בא"ע כתב וה"מ בכותב לאשתו ארוסה או גרושה דלא שייך לומר דלעשותה אפוטרופוס נתכוון וה"ה אם כ' לה בשאר לישני המועילין כנ"ל דא"א לפרשן דלאפטרופוס נתכוון. שם:

להבריח. עיין במהרי"ק שורש כ"ב ובתשובת מיי' דס' קנין סי' כ"ה ובתשו' הרשב"א סי' אלף ע' דהאריכו בדין שטר הברחה ואם עדים נאמנים לו' הברחה היה. שם:

פירות. ל' הטור בשם הרמב"ם הוא הפירות שאכל והמחבר לא כתב שאכל ומשמע מלשונו דאפילו הן עדיין בידו בעין א"צ להחזירן כיון שכבר תלשן והחזיק בהן וע"ל סי' ס"ו וסי' רל"ב. שם:

אכול. ע"ל סי' שס"ג ס"י בהג"ה שניה וצ"ע ועיין במהרש"ל פ"ח דב"ק סי' ס"ח ועיין בת"ה בשם מהרי"ח ומייתי שם ראיה מקרע כסותי שלא א"ל ע"מ לפטור ע"ש וצ"ע דהתם גופא אי לא אתא לידיה בתורת שמירה פטור אע"ג דלא אמר ע"מ לפטור וכדאיתא בש"ס ופוסקים לקמן ס"ס ש"א ע"ש וצ"ע. ש"ך:

לחתנו. עיין בב"י סי' קכ"ח מחו' ב' מדינים אלו במי שפרנס ליתום על שלחנו ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ע' ובתשובת מ"ע סי' פ"ט ובתשובת ן' ל"ב ס"א כלל י"ב סי' ע"ה דף צ"ו וצ"ז וע"ש עוד דף קמ"ה וכ' מהרש"ל שם דאם קרא לאורח הסועד אצל בעה"ב אחר בחנם פטור האורח בשבועת היסת שדעתו היה לאכול בחנם ע"ש. שם:

אשתו. עיין ביו"ד סי' רנ"ג דיש מחלקין בין אם בעלה הלך למדה"י או שנשאר עמה כאן וע"ל סי' ר"צ סכ"ה:

לעולם כו'. כמש"ש מאן תנא דאזיל כו':

לפיכך כו'. דהא מדמי שם האי דינא למתני' וחד טעמא להו ועבה"ג ועתוס' ק"נ ב' ד"ה ואלו. א"נ כו':

יש מי כו'. עבה"ג וכמ"ש בכתובות עט א' אפ"ה במקום כו':

ויש מי כו'. עב"י שאין שום חולק על ס' ראשונה וכצ"ל ויש מי שאומר דה"ה כו' שבס"ג כאן וגם ס' ראשונה יודה לזה דחד טעמא להו:

בין כו'. עבה"ג וכ"כ הרי"ף ורא"ש ורמב"ם:

וי"א כו'. ערשב"ם ק"ל א' ד"ה הל' כו' וכ' הרא"ש משמו שם קלא ב':

בין במטלטלין. שם:

ואם פירש כו'. כן תי' הרי"ם קו' הרשב"ם הנ"ל והביאו הרא"ש ג"כ:

או כו' או כו' וכן כו'. נלמד מהנ"ל:

(ליקוט) ואם כו'. כמ"ש אל עבדו זקן ביתו כו' וכי הוא משל כו' אע"ג שהארץ לפרעה וכהנה רבות. שם:

וכל היכא כו'. כנ"ל ס"ד ועתוס' קמא א' ד"ה אידך כו' וכמ"ש בספק ויבם בפ' החולץ:

בד"א כו'. כ"ד הרי"ף לתרץ קו' רשב"ם הנ"ל:

וי"א כו'. דקי"ל כרבינא שם וכ"ש בין הבנות דכ"ע מודים ביה מדלא איבעיא להו אלא בין הבנים. אבל הרי"ף אינו גורס שם בת אצל הבנים וגריס במילתא דרב עוירא לבד מהאשה אצל הבנים ואשה כו' ובזה א"ש מש"ש קלב ורב עוירא מוקי בכולהו כו' ר"ל גם באשה אצל האחין משא"כ לגי' שלנו וערשב"ם שם:

וייפה כו'. דבלא"ה אינו כלום כמ"ש בס"ח וכמ"ש קנב א':

הכותב כו'. כי"מ שכ' רשב"ם וכגי' כספרים אשתו ואחר כו' וכ"כ הרא"ש וכל הפוסקים:

יש כו'. כמ"ש קמ"ח ב' מקצתן לראשון כו':

ואם כתב כו'. עבה"ג וכמ"ש ק"ח א' ת"ר ש"מ כו' א"א כל כו' ועתוס' דגטין נ' ב' ד"ה תנו וכ"כ הרא"ש בב"ב שם:

כתב כו'. מדאמרי' בנו ואחר כו':

ואם כתב כו'. כנ"ל:

כל הנותנים כו'. עבה"ג וכ"כ הרמב"ם להדיא שם:

האומר כו' אבל לא כו'. כמ"ש בכתובות ק"ז ב' מי שהלך כו' ושם ק"ט א' שני דברים כו' ובירושלמי א"ר חגי לא אמר אנא אחר הא אב גובה ר' יוסי אמר בין אב בין אחר אינו גובה וכיון דלא איתמר הלכתא לא מפקינן ממונא מספיקא. מרדכי והג"מ ודוקא באשתו משום פורע חובו של חבירו אבל בדידיה ודאי חייב וער"ן בנדרים לג ב' ד"ה גזירה. כ' הרשב"א כו' ואינם מחוורים כו' וכן דחה המ"מ דבריו וכ' שמ"מ דינו של הרשב"א קיים במי שזן ומפרנס אינש דעלמא וראיותיו בזה קיימות ועבמ"מ ור"ן שם: