דין המזכה לחבירו על ידי אחר ורוצה - שולחן ערוך חושן משפט סימן רמ״ג

ואם המקבל עני כו' ע' במהרי"ק שורש קל"ג שכ' דאפשר דהיכ' דאיכ' טרחא דגופא לא אמרי' דנעש' נדר בעני ע' בתשוב' ר"מ אלשיך סי' קכ"א:

ואפי' בעשיר כו' זה הוספה מדברי המחב' שהמחבר עצמו כוונתו כן וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ה' וכן מורה ל' שכ' המחבר כמו שנתבאר ופשיטא דר"ל כמו שנתבאר לעיל סי' ר"ד ס"ח והת' לאו בעני מיירי אלא בשאר אדם לענין מחוסרי אמנה ע' בתשוב' ר"א ן' חיים סי' ל' וק"ג וק"ח ובתשוב' מ"ע סי' ק"ד ובתשוב' רמ"א סי' מ"ז ומ"ח שחלה ג' ע' בהג"ה בסמ"ע ס"ק ז' ובהרי"ף ר"פ שור שנגח ד' וה' ובי"ד סי' רנ"ח:

ברשותו כו' כתב הב"ח דהיינו דוקא לדעת ר"ת אבל לדעת הרמ"ה שהביא הטור לעיל סי' קכ"ה בעינן דוק' ידו ממש ולא רשותו ועיין בסי' קכ"ה ס"ק ל"א דהרמ"ה ור"ת לא פליגי ע"ש:

יחזירו ליורשי הנותן כו' מיירי בשטר מתנה דלית ביה קנין דלא זכה בה המקבל עד שיגיע השטר לידו אלא שיש לספק שמא כבר בא ליד המקבל והמקבל מפקידו ביד זה ע"ז קאמר דמכח ספק אין מוציאין ומחזירין השטר כו' עכ"ל סמ"ע והא ליתא דבהדיא מוכח בש"ס ופוסקים דבכה"ג אף באין בו קנין אין מחזירין לא לזה ולא לזה וכמ"ש לעיל סימן ס"ה ס"ק ו' אלא הדבר פשוט דדין זה לקח המחבר מתשוב' הרא"ש שבטור דמיירי התם להדיא שהי' ידוע שהנותן הפקידו אצלו כגון שהיה קשור אצל שטר של הנותן וכה"ג ולזה כ' המחב' נמצא אצלו מופקד כו' גם מ"ש בשט' של קנין דאם היו קשורים מחזירין לנותן ליתא דהא טעמא דהרא"ש איתא דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה וכמו שכ' להדיא בכלל ס"ו ס"ג וא"כ מה בכך שהנותן נתנו לידו וכ"מ להדיא בס"ס ר"ן דאע"ג שידוע שבא מהנותן זכה המקבל ע"ש ואפי' אם ת"ל דהא דמחלק בין קשורין לאינן קשורין מיירי כשאין ידוע שהקנה לפני העדים בסתם מ"מ הא בכה"ג כ' הטור סי' נ"ה דאפי' ידוע שהנותן הפקידו אצלו אין מחזירין לו (ועיין בב"ח שם בסי' נ"ה ובס"ס ר"ן) א"ו תשובת הרא"ש שהביא הטור כאן סי"ח והמחבר לעיל סי' ס"ה מיירי דוקא בלא קנין גם מ"ש ושם נתבאר ג"כ שבשטר הלואה אף שיש בו קנין כו' דשמא כ' ללות ולא לוה כו' אבל זה אינו דמשעת קנין שעבד נפשי' וכדלעיל סי' ל"ט סי"ג ועמ"ש לקמן ס"ס ר"ן פי' דברי הטור והרב מיהו טעמא אחרינא איכא דאין מחזירין בש"ח דחיישי' לפרעון וכמ"ש:

נעשה שליח לעכו"ם כו' אבל עכו"ם לעכו"ם נעשה ונ"מ לענין מכירו' חמץ כ"כ בתשו' משאת בנימין בפשיטות:

ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו אבל במציאה לא דליכא אלא משום דרכי שלום כדלקמן ר"ס ע"ר באמת כן כתבו הר"ן בפ' המקבל וה' המגיד פ"ד מה' זכיה וכן נראה מדברי שאר הפוסקים שסתמו וכתבו לקמן סי' ע"ר דמציאת קטן ליכא אלא משום ד"ש אבל לפע"ד צ"ע בזה דהפוסקי' הכריחו כן מהא דאמרי' פ' התקבל קטן שנותנין לו צרור וזרקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואלו בפ' הניזקין אמרינן דמציאת חש"ו אינו רק משום דרך שלום ותירצו דדוקא לענין מתנה זוכה לעצמו דדעת אחרת מקנה אותו משא"כ במציא' ולפע"ד דוחק להמציא חילוק שלא נזכר בש"ס דאע"ג דמצינו לקמן ס"ס רס"ח דדעת אחרת מקנה עדיף מ"מ בזה דקטן דזוכה לעצמו לא מצינו בש"ס לחלק בכך וגם אין סברא לחלק בכך דאם זוכה לעצמו במתנה הרי שיש בכחו לזכות למה לא יזכה ג"כ במציאה אלא נ"ל דהא דאמרי' בפ' הניזקין מציאת חש"ו אין בו רק מפני ד"ש היינו בקטן שהוא פחות מזה ואין זה דוחק לפרושי סתם קטן דמתני' בהכי דהא בפ' מ"ש נמי תנן זכין סתמא ופי' התוס' והר"ן פ' התקבל דהיינו בקטן שהוא פחות מזה כ"ש הכא דתנן קטן דומיא דשוטה דאין לו דעת כלל וכן הוא בירושלמי להדיא פ"ד דמעשר שני הלכה ד' ובערובין פרק חלון ובגטין פ' הניזקין בין בדעת אחרת מקנה אותה בין במציאה שלש מדות בקטן ומפרש התם להדיא מתני' דפ' הניזקין דמציאת חש"ו מפני ד"ש היינו בשלא הגיע למדה שזוכה לעצמו ע"ש וגם הר"ש מקוצי מביא הירוש' הזה פ"ד דמעשר שני בקצרה אמנם בירושלמי עצמו מבואר בביאור יותר וגם התוס' ריש פ' בן סורר ומורה רמזו הירושלמי הזה וגם בעל העיטור באות זיכוי שהביא הירושלמי הזה ומשמע דס"ל הכי להלכה ועוד נלע"ד ראיה גם מן הש"ס דילן דגם במציאה קטן זוכה לעצמו מן התורה דגרסי' בפ"ק דמציעא סוף (דף י') ומי איכא למאן דאמר חצר לאו משום יד אתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה קרפיפה מניין ת"ל ונתן מ"מ לענין גט כ"ע ל"פ דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ומר סבר לא ילפינן מציאה מגט ואב"א בקטנה כ"ע ל"פ כי פליגי בקטן כו' מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפי' אלמא דלכ"ע יש יד לקטן וקטנה מדאורייתא אלא דפליגי גבי חצר אי הוי כיד או כשליח ואע"ג דהתוס' כתבו שם בריש דף י"א וז"ל ילפינן מציאה מגט האי ילפינן הוא מדרבנן דמציאת קטן לא הוי אלא מדרבנן אפי' לר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם ולענין יד ל"פ דילפינן אלא לענין חצר עכ"ל מ"מ נראה לפי עניות דעתי דבריהם דחוקים חדא דדוחק לפרשו ילפינן מדרבנן דפשטא דש"ס משמע ילפינן מקרא ועוד מ"ט דמ"ד דלא יליף הא כיון דלענין יד יליף ה"ל למילף ג"כ לענין חצר וגם מלשון הרי"ף והרא"ש שם שכתבו ותניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה קרפיפ' מנין ת"ל ונתן מ"מ וילפינן מציאה מגט כשם שחצרה כידה לענין גט כך חצרה כידה לענין מציאה אבל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי והואיל ואין לו שליחות אין לו חצר דלא ילפינן קטן מקטנה עכ"ל משמע להדיא האי ילפינן מדאורייתא לכך נ"ל הדברים כפשטן ולענין יד ל"ש כלל למילף קטן מקטנה דהא יד לאו בקטנה כתי' אלא קטנה וקטן שוים בזה וישלהם יד מדאוריית' אלא דפליגי לענין חצר אי ילפינן קטן מקטנה דחצר גבי אשה כתיב בקרא דונתן בידה כתיב כן נ"ל ברור סוגית הש"ס וא"כ מוכח להדיא דאיכא יד לקטן מדאורייתא אף לענין מציאה וא"כ בע"כ הא דתנן דמציאת חש"ו יש בו משום ד"ש היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזרקו אגוז ונוטלו דאינו זוכה לעצמו משום שאין לו יד וכדמפרש בירושלמי שהבאתי הך מתני' בקטן כזה שאינו זוכה ואין להקשות א"כ מאי פריך בפ"ק דמציעא (דף י"ב ע"א) וסבר ר' יוסי קטן אית ליה זכייה והא תנן מציאת כו' לישני דקטן דאמר ר"י דאית ליה זכייה היינו שהגיע לצרור וזרקו אגוז ונוטלו לק"מ דא"כ היאך פליגי רבנן עליה דר' יוסי דהא קאמר בירושלמי דקטן שהגיע לזכיה זוכה במציאה אף לרבנן ודוק:

ואינו זוכה לאחרים היינו במילי דאורייתא משא"כ בשיתופי מבואות דרבנן כן היא בש"ס בגיטין פ' התקבל (סוף גיטין דף ס"ד) וכ"כ הר"ן שם וכן נתבאר בא"ח סי' שס"ו ס"י ע"ש:

וי"ח עמש"ל סי' ר' בזה:

וכן ד' אמות כו' והריטב"א כ' בפ"ק דמציעא בשם יש מהראשונים דד' אמות אינם קונות רק במציעא ולא במתנה וכ"כ ה' המ' פי"ז מה' גזלה בשם יש מהראשונים וכן נראה לכאורה מדברי התוס' פ"ק דמציעא דף י' ע"א ד"ה ד' אמות ואע"פ שהרא"ש והריטב"א שם כתבו דבירושלמי בגיטין פ' הזורק מוכח דה"ה במתנה מ"מ י"ל כיון דבש"ס דילן קאמר טעמא משו' דלא ליתי לאנצויי משמע דוקא במציאה ולא במתנה וגם הרב גופיה כ' לעיל ר"ס ר' הך דינא בשם י"א וע' מ"ש שם: מיהו כתבו התוס' שם וכן בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"א ע"ב) דבגנבה לא תיקנו רבנן ד' אמות אלא במציא' דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עגונה וכן כתב הרא"ש שם ואף על גב שמה שהכריחם שם לזה מהך דפ' אלו נערות אינו הכרח לפע"ד די"ל דלמ"ד דתיקנו אף בגנבה תקינו אלא דפריך אהא דתני' היה מגרר לרב ששת דאמר בר"ה לא תקינו ד' אמות דודאי הא דתניא היה מגרר ויוצא כו' צריך לפרש אליבא דכולהו אמוראי ולמאן דפליג ארב ששת באמת לק"מ ולדידיה גם בגנבה תיקון ד' אמות מ"מ תירוצם אמת מסברא אפילו למ"ד דתקנו ד' אמות במתנה מ"מ בגנבה לא יצא מדעת בעלים ל"ש כלל לומר דיתקנו ד' אמות של אחרים להוציא מרשות בעלים דהא כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ובעלים לא מסלקי נפשייהו מניה ובמה יצאו מרשות בעלים כן נ"ל ברור ובס' מע"מ פ"ק דמציעא הקשה על הרא"ש כיון דפסק דלית הילכת' כמ"ד ד' אמות קונות ברשות הרבים משכוני נפשיה אדידיה ל"ל עכ"ל ונ"ל דלא דק דהרא"ש בא להוכיח דבגנבה לא תיקנו רבנן ד"א ונפקא מיניה לסימטא ולצידי ר"ה וכן הוא בהג"מ ובאגודה פ"ק דמציעא סי' י"ט בשם ר"י ובגנבה לא תקינו רבנן ד"א אף בסימטא וק"ל:

קטנה זכתה לה חצרה כו' הטעם אמרי' בש"ס פ"ק דמציעא [ריש דף י"א] דחצר דאש' משום ידה אתרבאי וכי היכא דאית יד לקטנה אית לה חצר אבל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי כי היכי דאין שליחות לקטן אין חצר לקטן ומשמע דבכל ענין דזכה חצירו לגדולה זכתה חצרה לקטנה אכן מסוגיא דשמעתא רפ"ק דמציעא (ריש דף י"ב) גבי אלא אמר רב אשי חצר איתרבאי משום די ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו ופירש"י הילכך כי ליתי בצד חצירו דליכא לדמויי לידה דאינה סמוכה לה תיפוק לה זכייתה משליחותה מוכח להדיא דדוקא בעומדת בצד חצרה הוא דאתרבאי חצרה משום ידה אבל באינה עומדת בצדה אפי' חצר המשתמרת אינו אלא משום שליחות וא"כ בכה"ג אין חצר לקטנה וכן מוכח להדיא מדברי התוס' שם ריש דף י"ב שכתבו וז"ל חצר משום ידה אתרבאי ולכך כי הוי דומי' דיד דהיינו כשהוא בצד חצרו קונה אפילו בע"כ ואפי' קטנה כידה וכשאינו סמוכה לחצרה דלא הוי דומיא דידה לא גרע משליחות כו' עכ"ל וכן מבואר מדברי הרא"ש והריטב"א שם להדיא וכן מבואר להדיא בדברי הר"ן שהביא הב"י סי' זה סוף סכ"ה אכן לפעד"נ לפרש הא דאמרי' לעיל בדף י' קטנה יש לה חצר דהיינו דוקא בעומדת בצד חצרה דסתמא קאמרי' קטנה יש לה חצר ועוד משמע דדומיא דגדולה דהיינו בחצר המשתמרת או בעומדת בצד חצרה והכי מוכח נמי מדברי הרמב"ם והסמ"ג דף קס"א ע"ד והמחבר שכתבו בד"א בחצר המשתמרת כו' ועלה קאי וכתבו מיד קטנה זכתה לה חצרה כו' וכן משמע יותר בטור ובדברי הר"ב בהג"ה שהרי הם סוברים דבמתנה קונה אפי' בחצר שאינה משתמרת אפי' אינה עומדת בצדה וע"ז כתבו מיד קטנה זכתה לה חצרה כו' (ולפ"ז בע"כ יהיה הטור נגד הרא"ש) לכן נ"ל לפרש הסוגיא שלא כפירש"י ותו' וסייעתם דבלא"ה קשה נמי לפירוש' לישנא דקאמר הש"ס ולא גרעה משליחות דמאי ולא גרע' משליחות כי לא הוה יד שליח ממש הוא מאי ולא גרע' משליחות אלא נראה דה"פ חצר משום ידה אתרבאי ולעולם דין יד יש לה מיהו האי ידה לא גרע משליחות וכי היכא דבשליחות דעלמא אין חבין לאדם שלא בפניו ה"נ גבי גט דחוב הוא לה אין חבין שלא בפניו דאע"ג דידה הוא מ"מ כיון דחוב הוא לה לא גרע משליחות ואנן סהדי שאין רצונה שיהיה חצרה ידה לקבל גטה אבל כי עומדת בצד ביתה חבין לה בפני' וכדברי מצאתי להדיא בנ"י פ"ק דמציעא שכתב בפיסקא ראה אותם רצים כו' כי עומד בצד שדהו אין דעכשיו היא משתמרת על ידו דחצר המשתמרת דלא בעינן עומד בצד שדהו צריכה טעמא כו' וכ' הרנב"ר ז"ל דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהוא זכות לו כידו הוא שאף מה שבא לידו ניחא ליה דליקני בחצר המשתמרת הוא נתנו ויד אריכתא היא משא"כ לענין גטין כיון דלא ניחא ליה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהיא חובה לאדם כשהיא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבה מוציאה ממנו עכ"ל ואע"פ שזה סותר דברי הר"ן עצמו שהביא ב"י סי' זה ססכ"ה נראה שאח"כ חזר בו הרנב"ר וכן עיקר ודוק:

דוקא קטנה שאין לה אב כו' דין זה צל"ע דהנ"י כ"כ דקטנה שיש לה אב אין לה יד כדאמרי' פ' התקבל ושכ"כ הרי"ף וכבר נודע המחלוקת בין הפוסקים שרש"י והתוס' ובעל המאור ובעל העיטור והרא"ש חולקים על הרי"ף שם פ' התקבל וס"ל דאף קטנה שיש לה אב יש לה יד והמחבר בעצמו הביא סברת החולקים אלו בא"ע סי' קמ"א ס"ד ועוד נ"ל דאף הנ"י לא קאי אלא אגט אבל לא לענין מציאה ומתנה ואף דילפינן מציאה מגט היינו לענין חצר דהוי כידה אבל להך מילתא לא שייכא למילף דהא קטנה אינה מקבל גטה כשיש לה אב לאו משום גריעותא דקטנה עצמה אלא כיון דאיתקש יציאה להויה וזכה רחמנא לאב לקדש את בתו קטנה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלמא יד שלה לא חשיבא כלום לענין קידושין וגט במקום יד דאביה ועקרה רחמנא ליד דילה ויהבה לאביה אבל אה"נ דאית יד לקטנה דהא באין לה אב יש לה יד ומקבלת את גטה וא"כ דוקא בגיטין שייך לומר הכי דכשיש לה אב אין לה יד אבל אם נתן לה שום אדם איזה דבר במתנה אין סברא לומר דלא זכתה במתנה כיון שיש לה אב וא"כ כיון דאית לה יד אית לה נמי חצר ודוק עיין בתו' רי"ד דקדושין דף מ"ד ע"א ובריטב"א שם ודוק:

אבל הקטן כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל"ז שכתב ולגדולה לא איצטריך דכבר ילפינן לה מדכתיב ואם המצא תמצא כו' ואינו נכון גם מ"ש אח"כ ושלח כו' לרבות קטנה אתי ודוקא קטנה דהאי קרא בקטנה כתיב כו' אין נכון אלא הטעם פשוט והך דקרא בגדולה מיירי מ"מ כיון דחצר דידה אתרבאי משום ידה וכיון דאית יד לקטנה ה"ה חצר דהיאך אפשר לחלק בין גדולה לקטנה כיון דתרוייהו אית להו יד אבל בקטן דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי וכיון דאין שליחות לקטן אין חצר לקטן כן הוא בש"ס והרי"ף והרא"ש ועיין בתו' ורש"י שם גם מה שהשיג על הע"ש המעיין בע"ש יראה שיש לישב דבריו ע"פ מ"ש וע"ש דוק:

וחזר בו בעודו באויר. עיין בסמ"ע ס"ק מ"א וכ"כ בספר ב"ה דה"ה אף אחר שיצא מביתו וכ"כ הב"ח דאה"נ אפי' אחר שיצא מביתו אלא דהטור אשמועי' רבותא דבהפקר מוציאין מידו אפילו חזר בו בעודו באויר הבית ונותנין לבעה"ב ע"ש:

ולא זכה בעה"ב כו' תימא דהיינו דוק' לדעת הרא"ש וטור דל"מ תפיסה בבעיא דלא איפשטא אבל המחבר שפסק כהרמב"ם דבספיקא דדינא מהני תפיסה וכדלעיל סי' ר"ב ס"ג ולקמן סי' רמ"ח סי"א וסי' שע"ו ושפ"ח וש"צ וכמה דוכתי א"כ ה"ה הכא זכה בעה"ב ודוחק לומר דהכא מיירי שהבעה"ב לא תפס דמלישנא דמוקמי' בחזקת מרא קמא כו' לא משמע כן גם בב"ה כתב להדיא בסתמא דאפילו הוא ביד בעה"ב מוציאין מידו ונותנים לנותן דקא מוקמינא לה בחזקת מרא קמא עכ"ל ולא הזכיר שום חולק בדבר ועוד כיון דבב"ה כתב דלשון הטור שכתב אין בעה"ב יכול להוצי' מידו אינו מדוקדק והשמיט כאן בש"ע לשון הטור משמע להדיא דס"ל כמ"ש בב"ה דאפילו תפס בעה"ב מוציאין מידו וצ"ע ועיין בסמ"ע ס"ק מ"א שכתב דאף שכתב הטור אין מוציאין מידו ס"ל דאפי' חזר ותפס בעה"ב מוציאין מידו וכן עיקר לדעת הרא"ש וטור וכמ"ש ועיין לעיל סי' רי"ב סי"ג ודוק וכ"כ בב"ה ובב"ח כדבריו:

זכה המקבל. דזכין לאדם שלא בפניו:

ואם אינו רוצה אינו מקבל כגון שיש בהמתנה עבדים והיה צריך לפרנסן וכמ"ש לקמן בסי' רמ"ה א"נ משום דלא ניחא ליה במתנות דכתיב ושונא מתנות יחיה וכמ"ש בסי' רמ"ט ולעיל בסי' קע"א:

לשלוחו של שמעון. פי' שנדר המתנה לשמעון ע"י שלוחו שלא בפני שמעון וקאמר דיכול שמעון עצמו להוציא מראובן לא מצי ראובן למימר לאו בעל דברים דידי את דשלוחו של אדם כמותו:

אבל אם ה"ל הולך כו'. אע"ג דבהלואה או פקדון אינו יכול לחזור בו אף בהולך וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס קכ"ה שאני התם דהממון שנתן המשלח ליד השליח הוא מחוייב לתנו להמקבל שהרי היה ביד המשלח בהלואה "או בפקדון ומ"ה בקל יוצאה מרשותו דהמשלח ואמרי' דזכה השליח להמקבל ואין המשלח יכול לחזור בו משא"כ במתנה וכמ"ש זה ג"כ שם:

ואם המקבל עני כו'. מור"ם תיקן דברי המחבר במה שהוסיף בדבריו וכ' ואפי' בעשיר כו' וכוונת מור"ם הי' ללמדינו שטעות סופר נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו במה שכתב ואפי' בעשיר כו' כי הדין דבנותן מתנה לעני הוה כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מועטת למרובה ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה (וכ"כ הב"י בס"ב בשם הירושלמי דפרק הזהב) ומ"ה צריכין לומר שט"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם היא מתנה מועטת לא קאי אלא אעשיר דאין בו משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומ"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דהמקבל שיתנו לו קאי עליה משום מחוסרי אמנה בחזרתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ד ס"ח וגם כתבו מזה ר"ס רמ"א ע"ש ולא כעיר שושן שכתב תחלה דברי מור"מ דבעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה ולא חילק בין מתנה מועטת למתנה מרובה ואח"כ כ' דברי המחבר דבעני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת וכבודו ז"ל במקומו מונח דטעה בשתיהן דבעני אין חילוק בין מתנה מרובה למועטת ולעולם אינו יכול לחזור ובעשיר דיש בו משום מחוסרי אמנה בו דוקא חלקו בין מתנה מרובה למועטת וכנ"ל וק"ל:

ומ"ש מור"ם ביורה דעה סי' רנ"ח. ר"ל שם נתבאר דין עני וכ"כ הטור והמחבר דין עני בסי' קכ"ה ס"ה ולא חילק בין מרובה למועטת וכמ"ש מור"ם (בס"י) ולעיל סי' ר"ז ט"ס הוא וצ"ל סי' ר"ד ס"ח כי שם חילק בעשיר בין מרובה למועטת וכן כתב לקמן ר"ס רמ"ט ובא"ע ס"ס נ"א כתב מור"ם דין עני ועשיר בזה (הגה וכתב במרדכי ספ"ק דב"ב הא דבעני נעשה נדר היינו דוקא כשהיה בידו כשנדר אבל לא הי' בידו כשנדר לא חל עליו הנדר עכ"ל וע"ל ס"ס רי"ב: עכ"ה) וכמ"ש ע"ש:

אא"כ הוא ברשותו. פי' אפי' אינו בידו דהזוכה אלא שהן ברשותו והיינו בביתו דהזוכה או בחצירו דאמרי' דחצירו דהזוכה זכה להמקבל מיד ואינו יכול לחזור בו:

ומיהו אפי' אם אינו ברשותו. פי' אבל הוא ברשות הנותן דאל"כ ה"ל כדבר שלא בא לעולם דלא קנה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רי"א:

יכול הנותן לחזור בו בשטר עד שיגיע כו'. ור"ל אף שהחזיקו בשביל המקבל בהשדה דשוב אינו יכול הנותן לחזור בנתינת גוף השדה ובטור מסיק וכ' ז"ל ואע"פ שהקנה לו השדה ע"י קנין ור"ל אע"פ דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ל"ט היינו דוקא כל זמן שלא מיח' בהעדים אז הרשות ביד העדים לכתוב להמלוה או להמקבל או להלוקח שטר על דבר הקנין וא"צ ליטול רשות ע"ז מהמקנה אבל אם חזר המקנה ומיח' בעדים אפי' כבר כתבו השטר מחאתו מחאה ואסורים ליתן להמקבל שטר מטעם דיכול לומר לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי ויזולו נכסי ובתשובת הרא"ש כלל ל"ד דין ג' (וכ"כ הטור בסי' זה בשמו סי"ד והמחבר בס"י) כתב הטעם דיכול לחזור בכתיב' או בנתינת השטר חף דהקנין הי' גם על השטר משום דהוה קנין דברים ע"ש מ"ש בביאורו:

ע"מ שתכתבו לו השטר כו'. עד ותתבטל גם המתנה כו' הטעם כיון דאמר ע"מ הרי תלוי המתנ' בהכתיב' וזולת הכתיבה לא יחול המתנ' וכיון דמהני מחאתו לענין השטר מתנות השדה התלוי' בה ממינא בטל משא"כ בסעיף דלפני זה דשם מיירי שלא אמר ע"מ:

או שלא יתנו לו ק"ק זוז ותתבטל כו'. ז"ל הרא"ש ולא אמרינן בזה דיקיימו הן התנאי ליתן לו מחתים זוז (משלהן דאין בו חובה לנותן השדה) בע"כ ויתקיים המעשה למפרע והטעם משום דהתנאי זה אינו אלא פטומי מיני בעלמא שהוא טובתו של לוקח ועלי' רמיא לאתנויי ולא על המוכר ותנאי בזה לאו תנאי הוא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א"כ הוה כאלו אינו ונתקיים המעשה דז"א דדוקא לטובת הלוקח הוא כאלו אינו כיון דלא התניהו איהו אבל מה שיש בהתנאי טובת המוכר במקומו עומד התנאי דהיינו כל שחוזר בהתנאי מבוטל המעשה שהרי תלאן זה בזה:

וה"ה בשנים שעשו קנין כו' שם בתשובת הרא"ש ליתא כן אלא שעשו קנסות ביניהן למי שיעבור ועל אותן קנסות עשו קנין בע"מ שיכתבו השטרות וכה"ג דוקא מצינו דחל הקנין שהוא דבר שבממון ומקנה לו ממונו שיהי' משעבוד לו ממנו הסך הממון אם לא יקיים מה שקיבל עליו ויש בו חילוקי הדין דאומר ע"מ שיכתוב או לא אומר על מנת אבל קנין על חיוב שישאו זא"ז גרידא כמ"ש מור"ם כאן לא מצינו דה"ל כקנין דברים ומ"ה נראה דרגילין לכתוב בהתנאים ערבים בעד הקנס פלוני ופלוני דאלו ערבים לישא זא"ז לא חל הקנין עליו:

ואמרו ע"מ שיכתבו השטרות כו'. דוקא באומר ע"מ שתלה קנין השידוכין בכתיבת השטרו' מ"ה כשמיחה בכתיבת השטר ויש בידו למחות וכנ"ל נתבטל ג"כ קנין השידוכין וכמו שנתבאר במתנ' שדה ע"מ שיכתבו לו השטר אבל בלא אמר על מנת לא נתבטל קנין השידוכין וחייב בקנס על הבושת וכן מוכח שם בתשובו' הרא"ש בהדיא ועד"ז צריכין לפרש ל' מור"ם בהגהתו בא"ע סי' נ' ס"ו דכתב שם דגובין הקנסות דשדוכין משום בושת ומסיק וכתב ע"ז ז"ל ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות כו' ואף דלשונו דחוק דהל"ל ודוקא כשקבל עליו קנס ולא תלהו בע"מ שיכתבו השטרות דהא אם לא תלהו בע"מ אף אם לא נכתבו ומיח' אח"כ מלכתוב גובה הקנס. אבל עכ"פ כוונתו ג"כ כן דהא מסיק שם וכתב ז"ל אבל אם קבלו קנין ע"מ לכתוב כו' ומיחה כו' הרי לפנינו דתל' הדבר באומר ע"מ וברישא ה"ק "ודוקא אם נכתבו השטרות אזי אף אם אמר מתחל' ע"מ שיכתבו עכ"פ יגבו ממנו הקנס דהרי כבר נכתבו משא"כ אם עדיין לא נכתבו ובא למחות מיהו מ"ש שם דוקא אם נכתבו השטרות כתיבה ל"ד הוא אלא ר"ל שנכתב וגם נמסר הא כל שלא נמסר יכול לחזור בו וכמ"ש הטור והמחבר כאן בס"ז.

ומוח' בכתיבת השטר נתבטל הקנין. לפי מ"ש הטור והמחבר לפני זה מוכח דאף אם כבר נכתבו התנאים רק שעדיין לא נמסרו להצדדין ומחה מלמסרן דאין מוסרין וכן מוכח מתשובת הרא"ש שכ"כ בהאי דינא כמ"ש בסמוך: ועיין בע"ש שכתב דין זה בשם מור"ם ז"ל וסתר הדין וכתב ז"ל נ"ל דהכא אפי' נעש' הקנין בע"מ לא ביטל במחאתו חתימת התנאים דהא הטעם דאמרינן דבטל הוא ולא אמרינן יקויים התנאי בע"כ והמעש' קיים משום דעל המקבל הי' לו להתנות ולא התנ' הוא אלא הנותן מ"ה אמרינן דהוי פטומי מילי בעלמא (וכנ"ל) וזה לא שייך הכא בתנאים שקנו בק"ס שישאו זא"ז וע"מ שיכתבו השטרות שהתנאי הוא צורך וטובת כל א' מהן שכל א' התנ' שיהא לו שטר על שכנגדו לתובעו בו אם יעבור ולא התנ' שיהא לשכנגדו שטר עליו מ"ה יקיימו העדים תנאי השטרות ומעש' הקנין יתקיים למפרע בעל כרחו כן הוא תוכן דבריו ע"ש והנה יש לתמו' עליו שהוא תלה דין זה במור"ם ז"ל ולא שת לבו לחקור אחר מקור דין שהוא מדברי הרא"ש שכ"כ בתשובותיו בעצמו כלל ל"ד סי' ג' ושם בתשובה כתב מלתא בטעמא ז"ל כיון דכתיבת השטר הוא חובתו איך יכולין לכתוב השטר לחובתו בל רשותו והיכא דעשאן שלוחין לכתוב השטר גם הוא יכול לבטל שליחותו גם בנדון זה (שהמעש' הי' שעשו קנין שישאו זא"ז ע"מ שיכתבו על כל א' שטר בסך כך וכך ויתנו השטרות ליד אחד מעדי הקנין שיתן שני השטרו' כשיעבור אחד מהן ליד המקיים) נתינת השטר ליד הנאמן היא חובתו והוא עשה שלוחים לתתו בידו וקודם שבא לידו הוא מבטל שליחותן וכיון שנתבטל השליחות נתינת השטר "ליד נאמן נתבטל ג"כ נתינת (נ"ל דצ"ל כתיבת) השטר דהא בהא תליא ושלא כדין נכתב השטר וחספא בעלמא הוא עכ"ל הרא"ש הרי מבואר בדברי תשובת הרא"ש שלא כדברי ע"ש ושגם הרא"ש ס"ל דאין הטעם בביטול תנאי זה דע"מ שיכתבו השטרו' משום דהוה פטומי מילי שהרי הרא"ש לא הזכיר ה"ט שם בתשובה גם בפרק הספינה אף ששם כתב הרא"ש ה"ט לא כתבוהו כ"א בראובן שאומר לעדים קנו ממני בק"ס שאתן שדה זו לשמעון ע"מ שתתנו אתם לו מאתים זוז דאין בנתינ' זו שיתנו העדים מחתי' להמקבל שום חובה להנותן בהא כתב שם טעם הביטול משום דהוא פטומי מילי (וכמ"ש לעיל) משא"כ באומר ע"מ שתכתבו לו השטר שכתיב' זו הי' חובה להנותן דיפשו עליו שטרות וכנ"ל ומ"ש ע"ש שכוונת החתנים בכתיבת שטרי שידוכין היא לטובתן שיהי' בידו דכל אחד שטר לתבוע לשכנגדו אם יחזור בו י"ל דס"ל להרא"ש שכוונת כל אחד בקנינו שיכתבו שטרו' שני הצדדי' והרי חובה יש בדבר כשיכתוב שני השטרות ויתן ביד אחד ועוד אף אם בשעת קנין על כתיבת השטר הי' כונתו דכל אחד לטובתו כמ"ש ע"ש מ"מ כיון שאחר כך נתחרט בהשידוכין והכתיב' והיא חובתו יכול לבטל השליחות שהיא לחובתו ואי משום דקנה ק"ס על הכתיבה הא כבר נתבאר דקנין דברים הוא אלא שבאת לומר שהעדים יקיימו התנאי בע"כ ויקוים הק"ס דהשידוכין על זה כתב הרא"ש הטעם דלא אמרינן הכי אלא באמר תנו לו מאתים זוז ולא באומר כתבו לו השטר דהיא חובתן וכיון דתלאן זה בזה נתבטל כתיבת השטר נתבטל ג"כ קנין דהשידוכין מעיקרא ומ"ש בע"ש עוד דכיון דאין לתקן בושת זה שכנגדו איך יפטר מהקנס ול"ד לחוזר בכתיבת השטר הלואה או שטר מקח דשם יכול הלוקח או המלו' לומר החזיר לי מעותי וכמ"ש בסי' ל"ט ג"ז אינו קושיא דכאן מחל כל אחד על בשתו באם ימחה שכנגדו בכתיב' השטר דאל"כ לא ה"ל לשתוק כשהתנ' זה בקנינו דהשידוכין ואמר ע"מ שיכתבו השטר וכ"ש אם שניהן התנו בקנין כך דהרי דאינו ששניהן לדבר אחד נתכוונו באמרם ע"מ וע"ש עוד בתשובת הרא"ש שסיים וכתב ז"ל ועוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעינן קנין בב"ד חשוב כמ"ש ר"ח ור"ת ע"ש וידוע שזה הטעם אינו של עיקר דהא כתבו הטור והרא"ש דעיקר הטעם דגובין קנס ולא מחשב אסמכתא משום בושת דשכנגדו וכמ"ש הטור בשמם בא"ע ס"ס נ' ובח"מ ס"ס ר"ז וצריכין לומר שהרא"ש בעי למכתב שם כיון דמן הדין לא הי' לגבות קנס היכא דלא קנו בבית דין חשוב אלא משום בושת תקניהו מ"ה מצרכינן כל הטעמים ואם לאו אין מוציאין ממון הקנס מצד העובר אף שיש לו בושת וק"ל. כל זה נ"ל ברור ודלא כע"ש שתמה מאוד בדין זה על מור"ם וז"ל וכבר כתבתי שהרא"ש שכתב הטעם משום פטומי מילי הוא עצמו כתב דגם בדין זה תלוין אהדדי ושניהן נתבטלו כשחוזר בכתיבת השטר והדברים ברורים וצודקים בטעמן ונאים לאומרן ודו"ק:

אפי' אם מכר שדיהו. כך כתב לאפוקי מדעת ר"ת שכתב הטור בשמו דדוקא במתנ' דינא הכי ולא במכר ושר"י והרא"ש חולק עליו ע"ש ובפרישה מילתא בטעמא:

מיהו חייב באחריותו כו'. נראה דקאי אמ"ש בסעיף ח' (אומר לאחרים זכו וכתבו כו') דאז חוזר בשטר ולא בשדה וקאמר דאפ"ה חייב לו באחריות אם יטרפו ממנו דכיון דקנה השדה וכל הקונה אפי' בסתם דעתו לקנות באחריות דלא שדי אינש זוזי בכדי והא דאינו גובה ממשעבדי אע"ג דבעלמא טורף ממשעבדי בעידי קנין לכמה מ"ד כמ"ש לעיל בסי' ל"ט היינו דוקא כשלא הי' כאן מחאה דאמרינן עידי קנין מפקי לקלא כיון דכל קנין לכתיבה עומד אבל כאן דמחה בעדים מלכתוב לו השטר כדי דלא לפקי עליה קלא דמכר נכסים גם הן יזהירו למלאות רצונו ולא יפקו קלא ולא ידעו לקוחות ליזהר מ"ה אינו טורף מהלקוחות אבל מבני חרי גובה כשטרפו מהלוקח מחמת המוכר או מחמת אבהתי' והיינו דוקא במוכר ולוקח אבל נותן סתם מתנה אין הנותן חייב באחריו' אם לא כשפירש בהדיא וא"ל מתנה זו אני נותן לך באחריות לך חזק וקנה דבזה כתב הטור בשם ר' יונה ז"ל דכמו שמתחייב באחריות ע"י שטר כך מתחייב נמי באחריות ע"י חזקתו למגבי מבני חרי. ועמ"ש בדרישה דאין דברים הללו שכתב מור"ם מוכרחים ודי"ל דאין דעת ר' יונה שהביאו הטור כן דמ"ש ר' יונה דגובה מבני חרי לא קאי אלא אנותן מתנה באחריות ומוחה בכתיבת השטר אבל במכר אפי' סתמא וגם מוחה בכתיבת השטר גובה אפי' ממשעבדי וק"ל ע"ש. וי"מ דהאי ומיהו כו' דכתב מור"ם ז"ל קאי ג"כ אמאי דסמיך ליה וס"ל דאע"ג דאינו יכול לחזור מלכתוב השטר מ"מ כיון דעשאה מחאה וגילה דעתו דלא ניחא ליה באפוקי קלא עליה לא מפקי עדים קלא עליה מ"ה אינו טורף ממשעבדי כ"א מבני חרי אבל ז"א דא"כ קשה מנ"ל למור"ם הא ודברי הטור בשם ר' יונה מוכרחין ומפורשין דלא קאמר דאינו גובה אלא בנ"ח אלא כשלא נכתב השטר ע"ש:

הואיל ומוחה בשטר. משמע דאי לא מיחה בשטר אף שלא נכתב השטר גבי ממשעבדי בעידי קנין וכנ"ל וכ"כ המחבר ר"ס ל"ט ועמ"ש בר"ס ל"ט דאין מכאן סתירה למ"ד דבעידי קנין הלוואה אינו גובה ממשעבדי בלא שטר דיש לו' שאני מכר דמאן דזבין בפרהסיא זבין משא"כ בהלוואה דמאן דיזיף בצינעא יזיף:

אבל אם אמר ללוקח או להמקבל עצמו כו' עפ"ר שם כתבתי טעם דכל שמזכה להלוקח או למקבל עצמו יודע בו המזכה שכל כוונת המקבל ג"כ על השטר מ"ה אמרינן דגם דעת המזכה הוה לכך משא"כ באחר שזכו בעדן ואינש אחרינא אינו משגיח כ"כ לשום לבו להיות דעתו בשעת זכיית הקרקע ג"כ על השטר:

קנין דברים הוא ל' הטור בסי"ד דהאי קנין דברים בעלמא הוא ואין קנין חל עליו שאין כאן שיעבוד נכסים שיחול עליהן הקנין דבשטר מתנה אין משעבד נכסיו ואפי' המקנה לחבירו שיכתוב שטר על מכר נמי קנין דברים הוא שכבר נשתעבדו לו נכסיו משעת מכירה הלכך אין תקנה שלא יוכל לחזור בו עד שיבוא השטר ליד המקבל מתנה:

אפי' כתבו וזכו כו' "עד וי"א שכיון שנכתב זכו לו אינו יכול לחזור בו כן צריך להיות "ואינו יכול בוי"ו וה"ק כיון דפירש דבריו ואמר זכו לו בהשטר מ"ה מיד כשכתבוהו זוכין להמקבל בהשטר ואינו יכול הנותן לחזור בו ולמחות מליתן לו השטר אבל קודם שכתבוהו ודאי דיכול לחזור בו אף דאמר זכו לו בשטר וכ"כ הטור ז"ל וי"א דאם אמר כתבו וזכו לו בשטר דמיד "כשכתבוהו זכו לו ואינו יכול לחזור בו והרמ"ה כתב דאפ"ה יכול לחזור בו דבההוא שעתא אכתי ליתא לההוא שטרא בעולם ואין אדם מקנ' דבר שלא בא לעולם והכי מסתברא עכ"ל וזהו דלא כמשמעות "ע"ש דכתב כיון דאמר זכו כו' ומשמע מדבריו דכיון דאמר זכו אינו יכול לחזור בו אפי' עדיין לא נכתב השטר ע"ש:

אבל אם לא א"ל זכו לו כו'. זהו כבר כתבוה המחבר בעצמו בס"ז ז"ל ואפי' כתבו לו השטר כו' וגדולה מזו שעל ידי מחאתו אפי' אחר שנכתב השטר נתבטל גם המתנה דשדה באומרו ע"מ ע"ש:

אלא לאחר מיתת הנותן קנה. וז"ל תשובת הרא"ש הביאו הטור בסי"ו כיון שכתב בשטר שראובן נתן החצר לשמעון בקנין א"צ שיגיע השטר לידו או שזיכה לו אחר בשבילו מחיים ואין שייך לומר כאן אין שטר לאחר מית' שהשטר אינו אלא לראייה בעלמא כיון שמשעת קנין כבר זכה בו שמעון דזכין לאדם שלא בפניו ואף אם החזיר השטר ליד הנותן בשביל זה לא נתבטל המתנה דהא פלוגתא דרשב"ג חכמים הוא רשב"ג או' הנותן מתנה לחבירו החזיר לו השטר חזרה לו מתנתו וחכמים אומרים לא כי אלא מתנתו קיימת (פי' עד שיחזור ויקניהו לו בקנין) והלכתא כחכמים כו' "עד "ודאי שטר הנמצא ביד הנותן אם אין עידי הקנין קיימין והיה טוען הניתן שעל תנאי קנו מידו ולא נתקיים התנאי אפשר דהוה מהימן במיגו דאי בעי הוה קלייה ליה לשטרא כל זמן שלא הוחזק בב"ד (פי' וה"ה כשמת הנותן הב"ד טוענין בעד יורשי הנותן מה שהיה הנותן יכול לטעון בכה"ג) אבל הכא שאין השטר יוצא מיד הנותן ואין ידוע שבא ליד המקבל אחר מיתת הנותן אלא ע"פ דברי המקבל וגם הוא טוען שראובן א"ל שנתנו לו מחיים בקנין והשטר ראייה היה פקדון בידו מהימן בטענ' זו במיגו דאי בעי לומר מחיים בא לידו ואין אדם מכחישו בדבר עכ"ל הטור בשם תשובת הרא"ש ובזה נתבארו דברי המחבר דג"כ בכה"ג איירי דמוד' המקבל דהי' ביד הנותן עד אחר מותו ואחרי מותו בא השטר לידו ואין עדים בדבר דאי מיירי באו' שהיה ביד אחר א"כ נשאל את פי אחר באיזה אופן בא לידו ואי איירי ששכח הדבר או שמת א"כ אסור ליתנו לו וכמ"ש לעיל ר"ס ס"ה "בשכחה והמחבר בסעיף שאחר זה במת ואף אם עבר או אירע שנתנו לו כתב הטור בסי' ס"ה דאינו גובה במ"ש בשטר וכ"כ המחבר שם סי"ו ואי מיירי כאן שבא לו מיד אחר בלא עדים דאז נאמן במיגו א"כ נמי נאמר שבא לידו מרשות ראובן הנותן בלא עדים ונאמן במיגו וכנ"ל והמחבר קיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש:

יחזירו ליורשי הנותן מיירי בשטר מתנה דלית בה קנין דלא זכה בה המקבל עד שיגיע השטר לידו אלא שיש לספק שמא כבר בא ליד המקבל והמקבל הפקידו ביד זה ע"ז קאמר דמכח ספק אין מוציאין הקרקעות מחזקתן ומחזירים השטר ליורשי הנותן אבל אם היה בו קנין היו מחזירין אותו להמקבל הנזכר בשטר וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס ר"ן אם לא שיש הוכחה שהוא של הנותן כגון שהיו קשורים עם שטר זה שאר שטרות המיוחדין להנותן דאז היו ג"כ מחזירין זה להנותן אגב השטרות דליכא לספוקי בהו דבודאי הן של הנותן דאז אמרי' גם שטר זה כתבוהו הנותן וקנה מידו על איזה תנאי ועדיין לא נתקיים התנאי וכמ"ש הטור בסי' זה סי"ח תשובת הרא"ש בענין זה עיין שם והמחבר כתבוהו לעיל בסי' ס"ה ועמ"ש שם לפני זה בס"ב גם עיין לקמן ס"ס ר"ן בסכ"ה בדברי המחבר ומור"ם ז"ל ושם נתבאר ג"כ שבשטר הלואה אף שיש בו קנין אין מחזירין אותו לא ללוה ולא למלוה דשמא כתבו ללות ולא לוה ע"ש:

עד שיהיה הזוכה גדול כו'. פי' בן י"ג שנים דאז מזכין על ידו אפי' לאחרים משא"כ פחות מזה אף שהוא בן דעת קצת וזוכה לעצמו מ"מ אינו זוכה לאחרים וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה:

אפילו אשת איש כו' ודוקא מיד אחרים פירוש כשבא ראובן לזכות לשמעון ע"י אשת לוי או ע"י שפחתו דלוי וקמ"ל דל"ת דאין לשפחה או לאשה שיש לה בעל או אדון יד לזכות בו לאחרים דידה בטילה אצל יד בעלה או אדונה:

אלא במקום דזכיה לנפשה כצ"ל בלא יו"ד ור"ל כגון שראובן נותן מתנה לאשתו ולשמעון יחד ונותן המתנ' ליד אשתו דאמרי' מיגו דזכיה לנפשיה זכייה נמי לשמעון ועמ"ש בפריש' בסי' ק"ה גם בסמ"ע שם בדין מקום שחב לאחרים דאמרי' ג"כ גביה מגו דזכי לנפשיה וכתבתי שם דהיינו דוקא אם חייב לנפשו כ"כ כדי התפיסה שאני הכא דאינו חב לאחרים אלא שאין לה יד ובזה אמרינן כיון שיש לה יד ברשות בעלה לזכות לנפשה זכייה גם כן לאחריני וק"ל:

העכו"ם אינו "זוכה כצ"ל "זוכה וכן הוא ברמב"ם ור"ל העכו"ם אינו זוכה לאחר דכל זוכה הוא מטעם שנחשב השליח להמקבל ועומד במקומו לקבלה מיד המזכה והרי אין העכו"ם ראוי לדין שליחות ומה"ט נמי מסיק דאין מזכין ע"י הישראל לעכו"ם דאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם:

פחות מזה לא לעצמו. מיהו גזל מפני דרכי שלום יש בו אפי' במציא' וה"ה בשוטה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סימן ע"ר:

השוט' אינו זוכה לא לעצמו. פי' אפי' כשאחרים מקנים לו דדוקא בקטן ובחרש דמעשיהם קיימין במטלטלין וכמו שכ' הטור והמחבר בסי' רל"ה הוא דזוכין לעצמן כשאחרים מקנין אותן משא"כ בשוט' ולא כע"ש שכתב דגם שוטה זוכה לעצמו כשאחרים מקנין אותו והרמב"ם והטור והמ"מ והב"י בהדיא לא כ"כ ע"ש:

והמזכה כו' דלא גרע בזה מקטן בן יומו וכדמסיק בסעיף י"ח ומטעם דזכין לאדם שלא בפניו:

החרש זוכה לעצמו. פירוש כשאחרים מקנים לו כדין קטן:

זכין לקטן כו'. ולגדול בין בפניו כו' אבל קטן בפניו כשלא בפניו דמי משום הכי כ' דוקא בגדול שלא בפניו:

שמי שמתחייב לקטן כו'. "עד תחת ידו דהקטן כצ"ל וכן הוכיח הר"ן שם מכח קושיות גמרות אהדדי דלא אמרי' דזוכה הקטן לעצמו אלא בדבר שבא לידו וקנה במשיכה או בהגבהה אבל ע"י קנין אג"ק או חליפין דלא בא המקח או המתנה לידו אינו זוכה אפי' לעצמו וכעין זה כתב הטור בסי' רל"ה בשם הרמב"ם מסעיף ה' עד ס"י וגם המחבר כתבו שם ע"ש:

חצירו של אדם כו'. בפ"ק דב"מ (דף י' ע"ב) ילפינן לה מדכתיב גבי גניבה ואם המצא תמצא בידו ודרשינן אין לי אלא בידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ ש"מ דחצירו הוא כידו ודוק' בגדול ולא בקטן:

בחצר המשתמרת. דומיא דידו או שלוחו דנתרבה ממנו:

ויש חולקין טעמייהו דכיון דיש דעת אחרת מקנה אותו במתנה וה"ה במכר א"צ שיהא משומר לדעת המקבל מיהו עכ"פ בעינן שיהא משומר ע"ד הנותן או באי כחו ועפ"ר כאן ולקמן בסי' רס"ח ולעיל ר"ס ר' ורל"ה ולא כע"ש דכ' טעם החולקין משום דהנותן מתנה בעין יפה הוא נותן דלה"ט במתנה דוקא חולקין ולא במכר וז"א כמ"ש בר"ס ר' ע"ש:

וכן ד' אמות כו' דחכמים תקנו דד' אמותיו יקנה לו כחצירו כדי שלא יבואו לאנצויי כשיבא אדם ויטול מצד חצירו דבר הפקר שבא שם והאי טעם דאנצויי לא שייך אלא במקומות שהוא הפקר לכל ואין רבים מצוים שם כ"כ לאפוקי ראובן העומד בחצר שמעון דאין רשות לאחרים לכנוס שם אף שנכנס ברשות שמעון מ"מ איך יתקנו לו שיהא ד"א שעומד בהן בתוכו כחצירו דראובן וכן אם עומד בר"ה דרבים מצויים שם ודוחקין ונכנסין ועומדים אח' בתוך ד"א של חבירו או שד' אמותיו של זה נכנסין בתוך זה ומ"ה לא תקנו בזה:

קטנה זכתה לה חצירה. ג"ז נילף שם בפ"ק דב"מ (סוף ד"י) מדכתב בגט וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ודרשי' מדלא כתב בידה יתנהו ש"מ דהאי ונתן על וכ' דלפניו קאי וכאלו כתוב וכתב ונתן מ"מ אפי' לגגה חצירה וקרפיפה יהי' לה דין יד ולגדולה לא יצטרך דכבר ילפינן לה מדכתיב ואם המצא תמצא בידו וכנ"ל גם ילפי' לה מדכתיב ושלח דגם אשה יכולה לעשות שליח אלא לרבות קטנה אתא ודוקא קטנה דהאי קרא באשה כתיב ולא קטן כנ"ל וע"ש ברש"י ובתוס' ולא כע"ש שכתב טעם מלבו ואינו נכון:

ודוקא קטנה שאין לה אב שם בנ"י מסיק וכתב ז"ל או שיש לה אב אלא שכבר נשאת כדאיתא בפרק המקבל עכ"ל והביאו הד"מ שם:

הזורק ארנקי לבית כו' איבעיא דלא איפשטא היא אויר שאין סופו לנוח בו כזה שזרקו בכח שאנו ידענו בשעת זריקה שלא ינוח בבית הוה כמונח ונמצא דזכה בו בע"ה מיד שנכנס לביתו ואין הנותן יכול לחזור בו וכן אם הפקירו הזורק זכה בו בעל הבית מיד קודם שבא האחר ליטלו לזכות בו מההפקר או לא אמרינן דהוה כמונח ולא זכה בו בעל הבית מכח ביתו מ"ה בנותן לבע"ה ובא הנותן לחזור בו אמרינן כיון דלא נפשטא האיבעיא בגמרא מוקמי' הממון בחזקת מרא קמא דכיון שחזר בו ממתנתו עומדת המתנ' ברשותו כבראשונה אבל בהפקר דנסתלק ממנו מרא קמא ואינו מבקש לחזור בו אלא שאחר בא וזוכה בו בזה אמרי' כיון דיצאתה מרשותו דמרא קמא ובא לתוך אויר ביתו של זה קודם שבא האחר לזכות בו דנותנין אותו לבע"ה דהוא זכה בו מספיקא קודם להאחר:

וחזר בו בעודו באויר הבית. עד"ר ופרישה שם הארכתי ליתן טעם למה הוסיף הטור והמחבר לכתוב שחזר בו בעודו באויר ביתו הא אי לאו כמונח דמי יכול לחזור בו אף אחר שיצא מביתו וגם בגמרא והרא"ש והר"ן ליתא ע"ש ודו"ק:

ולא זכה בעל הבית. ל' הטור הוא לפיכך אם חזר בו אין בעה"ב יכול להוציאה מידו עכ"ל משמע מלשונו דדוקא אין מוציאין אותו מיד הנותן אם קדם ותפס הא אם קדם בה"ב ותפס בו ג"כ אין מוציאין מידו דאל"כ הל"ל רבותא מיהו אינו מוכרח די"ל דמה שאמר אין מוציאין מידו ר"ל מחזקתו דמרא קמא ומיירי אפי' אם אחר החזרה תפס בו הב"ה מוציאין מידו ונותנין אותו למרא קמא ודומיא דהכא מסיק וכ' דאם הפקירו דנסתלק מיניה חזקת מרי' קמא דאף שתפסו האחר מוציאין אותו מיד האחר ונותנין אותו ליד בע"ה מה"ט דכיון שהי' בחזקת דב"ה קודם תפיסת השני ועמ"ש בפרישה בע"א:

(סעיף א' לשלוחו של שמעון) בהג"ה מרדכי שם כ' וז"ל נראה כיון שהודה שמעון לגזברים והם היו בשליחות לאה יכונה לאה עצמה להוציא דיד שלוחה כיד' ותו דלא גרע מתוקף לב"ה ועוד מדר"נ עכ"ל משמע דבעני מיירי שהגזברים הלכו כדי שיספיקו צדקה ואותה צדקה היתה לצורך לאה אלא שלא פרסמו' מפני הכבוד דאי פרסמו' פשיטא שלאה יכולה להוציא כי מה לנו שנדר בפניה או לא דזכתה ע"פ דיבורו של הפוסק צדקה ואפילו שלא בפניה כדמוכח מההיא דר"פ ד' וה' שמביא ב"י רס"ז אלא כדפרישית וקמ"ל דאפ"ה יכולה לאה להוציא מטעמים שזכר ומ"ש מדרב נתן היינו מה שנזכר בסי' פ"ו ונראה דגם דברי רמ"א כאן נ"ל דמיירי מזה ודברי הסמ"ע ס"ק ג' תמוהים בזה דאם נעשה הנדר באופן שכופין אותו לקיימו מה לי בפניו או לא וגם לא ידעתי היאך יפרש מ"ש הגהות מרדכי מדרבי נתן:

(סעיף ד' אבל אם אינו ברשותו) ונ"ל אם אינו גם ברשות הנותן כיון שעכ"פ היה כאן קנין כשיבא לרשות הזוכה אז מהני אפילו בדשב"ל כמ"ש סי' ר"ט ס"ד בדשב"ל דמהני אם קדם תפס:

(סעיף ז' ע"מ שתכתבו שטר) עמ"ש ב"י בס"ח בשם הרא"ש יש מקשין וכו' עד ואם חוזר מהתנאים גם המעשה בטל משמע דבאומר ע"מ שאתן לך ר' זוז גם החולקים על הרא"ש מודים דחוזר בזה ובזה מהכא שמעינן דתנאי שהוא להנאת המקבל הוה תנאי ולא בעינן שיהא דומיא דתנאי ב"ג וב"ר שהתנאי הוא להנאת הנותן דהא הכא שתכתבו לו קאמר והוי תנאי והמ"מ כתב באומר לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שתתן לך ר' זוז חוזר בזה ובזה עכ"ל מבואר מזה דפליג על הרא"ש בהאי סברא דאם הא' מתנה בטובת חבירו דלהרא"ש לא הוי תנאי לגבי המקבל ולהמ"ע הוי תנאי וכמ"ש ר"ס ר"ז בדעת הרמב"ם אבל לענין שיכול לחזור בזה ובזה ס"ל כהרא"ש דלהרא"ש הוי עכ"פ תנאי לגבי הנותן:

(ע"ש בהג"ה ע"מ שיכתבו השטרות) בסמ"ע סק"ב הקשה דבישאו זא"ז לא חל הקנין קשה לי ע"ז דבהדיא פרכינן ריש קדושין דלהוי קדושין בחליפין שהיא ק"ס ומשני דחליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה וכו'. ואס"ד דקנין נשואי אשה הוה קנין דברים הל"ל מכח זה דקידושי אשה לא מקני בחליפין וי"ל דשם אמר דתקנה האשה לאיש פי' עי"ז הקנין כמו שהוא בקידושין גמורים וע"כ צ"ל דלא מקני בפחות מש"פ משא"כ כאן דלא מיירי רק שע"י קנין זה נתחייבה להתקדש לו אח"כ ע"ז אמר דהוה קנין דברים אלא דק"ל ממעשים בכל יום שאחד נותן לחבירו רשות ע"י קנין שיעשה שידוך בשבילו ואפשר דנותן לו כח להתחייב עצמו בקנס כנ"ל שהוא דעת רמ"א שלא הזכיר כאן הקנסות והרב רמ"י הקשה על דין זה מהא דאמרינן בס"ז דלא אמרינן יקיימו אחרים את התנאים שיתנו ר' זוז ובע"כ יתקיים המעשה משום שלגבי המקבל לאו תנאי הוא דלטובתו הוא והוא היה לו להתנותו מש"ה הוי פטומי מילי וזה לא שייך הכא בתנאים שהתנאים הוא טובת כ"א מהם שכ"א התנה שיהיה לו שטר על שכנגדו לתובעו בו מש"ה יקיימו העדים את התנאי ויתקיים הענין ע"כ וכמדומה שלא דק בזה בגוף תשובת הרא"ש דאם כן היו דברי הרא"ש עצמן סותרין זא"ז דהא תרווייהו דהרא"ש נינהו ובאמת לא הקשו כלום דבפ"ז שהתנאי תלוי ביד אחרים דהיינו באומר ע"מ שתתנו לו ר' זוז ושם שייך להקשות יתקיים הא' התנאי וממילא יתקיים המעשה משא"כ כאן דהוה התנאי תלוי בידו של הנותן ודאי בלא"ה יכול לחזור ולומר איני רוצה לקיים התנאי שהוא לחובתי ממילא בטל המעשה גם בסמ"ע חולק על הע"ש והאריך ואצ"ל לזה שהדברים נסתרין מעצמן שהרב בעל הע"ש חשב שדין זה הוא דעת רמ"א ואינו ראה שהוא דעת הרא"ש לא מלאו לבו לחלק:

(סי"ב) שטר שכתב בו כו' הטעם כיון שיש בו קנין זכה בו מחיים דזכין לאדם שלא בפניו והשטר אינו אלא לראיה ויש לעיין במ"ש רבינו ס"ד ודאי שטר הנמצא ביד הנותן וכו' עד מהימן במגו דמחיים בא לידו וקשה דבריש' משמע במוחזק בב"ד לחוד סגי ששוב אין לו מגו ונראה דיוקא דרישא עיקר וסיפא כ"כ לרווחא אבל בהא לחוד סגי כל שאין מגו להנותן לא אמרי' שמא היה שם תנאי ולא נתקיים וכן משמע תחלת דברי התשובה שתלה הדבר בקנין לחוד דמשעת הקנין זכה המקבל וכ"כ רבינו בהדיא בשם הרא"ש בתשובה בס"ס ר"ן באם נמצא ביד אחר כו' דשם אין מגו להמקבל ואפ"ה זכה מחמת קנין ועפ"ז תמהתי מ"ש הסמ"ע ס"ק כ"ב דמיירי שמודה המקבל וכו' ונאמן במגו וכו' דהא מביא בס"ס ר"ן שזכרתי דאף בנמצא בידו זכה המקבל רק שצריך שלא יהא מגו להנותן ודברי המחבר מתוקנים שאין כאן ענין לשכחה דסי' ס"ה דשם מיירי בשטר הלואה כמ"ש בהדיא ס"ס ר"ן:

(סעיף כ"ד בעודו באויר) רבים מקשים הא ל"ל וגם בגמ' לא הוזכר זה אלא סתם זרק ארנקי בפתח זה ויצא מפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא ונראה דאה"נ דהבעי' מיפרשא אף כשיחזור לאחר שיצא מפתח אחר אלא דנקט רבינו כה"ג משום הסיפא דסופו לנוח שם דשם אין שייך חזרה רק בעודו באויר וגם הבעי' ע"כ מיירי בענין זה דהא מבעיא ליה באין סופו לנוח אי הוה כמונח כמו בסופו לנוח ש"מ דבחד גוונא מיירי:

(מוציאין מידו) יש לי תימא דבסי' ער"ה ס"ט כ' אם בא אחר והחזיק בה זכה האחרון ותרווייהו דהרא"ש והא ק"ו הוא דבכאן הוא מטלטלין והב' זכה בהן חזקה ותפיסה אפ"ה מוציאין כיון שהא' יש לו זכות מחמת בעיא דלא איפשטא כ"ש התם דבקרקע אין שייך תפיסה ואפ"ה זכה האחרון (א"ה גם הש"ך בסקי"ד תמה בדין זה על המחבר דאמאי לא מהני תפיסה להרמב"ם והניח בצ"ע ונלע"ד שנעלם מש"ך דברי הנ"י שהביא הב"י ס"ס זה דמתנה לעולם לא נפקא מרשות נותן עד דאתי לרשות מקבל עכ"ל וא"כ ל"ד לשאר ספיקות שבתלמוד וגם קושיא דט"ז נ"ל לתרץ דאדרבה היא הנותנת כיון דבקרקע לא שייך תפיסה דהארץ לעולם עומדת הרי היא כמו שהיתה וכמ"ש הרא"ש בפח"ה אבל במטלטלין דשייך בהו תפיסה חזקת ספק מהני כיון שאין שם מרא קמא ודוק ע"כ):

כמותו. ולא מצי ראובן למימר לאו בע"ד דידי את. סמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):

הולך. אע"ג דבהלואה או פקדון א"י לחזור בו אף בהולך כמ"ש בר"ס קכ"ה שאני התם דהממון שנתן המשלח ליד השליח הוא מחויב ליתנו להמקבל שהרי היה ביד המשלח בהלואה או בפקדון ומש"ה בקל יוצא מרשות המשלח ואמרינן דזכה השליח להמקבל ואין המשלח יכול לחזור בו משא"כ במתנה. שם:

עני. עיין במהרי"ק שורש קל"ג שכת' דאפשר דהיכא דאיכא טרחא דגופא לא אמרינן דנעשה נדר בעני עיין בתשו' ר"מ אלשיך. סי' קכ"א. ש"ך:

ואפי'. זה הוספה מדברי המחבר עצמו שכונתו כן וכמ"ש הסמ"ע וכן מורה ל' כמו שנתבאר שכת' המחבר ופשיטא דר"ל כמ"ש בסי' ר"ד ס"ח והתם לאו בעני מיירי אלא בשאר כל אדם לענין מחוסר אמנה עיין בתשו' ראנ"ח סי' ל' וק"ג וק"ח ובתשו' מ"ע סי' ק"ד ובתשו' רמ"א סי' מ"ז וסי' מ"ח שאלה ג' ועיין בהרי"ף ר"פ ד' וה' וביו"ד סי' רנ"ח. שם:

בעני. כתב במרדכי ספ"ק דב"ב הא דבעני נעשה נדר היינו דוקא כשהיה בידו כשנדר אבל לא היה בידו כשנדר לא חל עליו הנדר עכ"ל וע"ל ס"ס רי"ב. הגהת סמ"ע:

ברשותו. אפי' אינו בידו דהזוכה אלא שהוא בביתו או בחצירו דאמרינן דחצר הזוכה זכה להמקבל מיד וא"י לחזור בו כ"כ הסמ"ע וכת' הב"ח דהיינו דוקא לדעת ר"ת אבל לדעת הרמ"ה שהביא הטור בסי' קכ"ה בעינן דוקא ידו ממש ולא רשותו וע' בסי' קכ"ה ס"ו דהרמ"ה ור"ת לא פליגי (ובמ"ש שם בשמו ס"ק כ"א ע"ש). ש"ך:

לא. (מיהו נ"ל דאפי' אם אינו גם ברשות הנותן כיון דעכ"פ היה כאן קנין מהני כשיבא לרשות הזוכה דאפי' בדשלב"ל מהני אם קדם ותפס כמ"ש בסי' ר"ט ס"ד. ט"ז):

בשטר. ר"ל אף שהחזיקו בשביל המקבל בהשדה דשוב א"י הנותן לחזור בנתינת גוף השדה ובטור מסיק וכת' ז"ל ואע"פ שהקנה לו השדה ע"י קנין ורצה לו' כדקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד וכמ"ש בסי' ל"ט היינו דוקא כל זמן שלא מיחה בעדים אז הרשות בידם לכתוב שטר על דבר הקנין וא"צ ליטול רשות ע"ז מהמקנה אבל אם חזר המקנה ומיחה בעדים אפי' אם כבר כתבו השטר מחאתו מחאה ואסורים ליתן השטר להמקבל מטעם די"ל לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי ויזולו נכסי ובתשו' הרא"ש כת' הטעם משום דהוי קנין דברים וכמ"ש המחבר בס"י. סמ"ע:

שישאו. עיין בסמ"ע שהאריך בזה וע"ל סי' ר"ז סט"ז ומ"ש שם ועיין בא"ע סי' נ' ובב"ש שם (ועמ"ש הט"ז בזה):

ממשעבדי. כ"כ הטור בשם ר' יונה ומיהו י"ל דאין דברי הרמ"א מוכרחים דע"כ לא קאמר ר' יונה אלא בנותן מתנה באחריות ומוחה בכתיבת השטר אבל במכר אפי' סתמא וגם מוחה בכתיבת השטר גובה אפי' ממשעבדי כו' ע"ש. סמ"ע:

ומיחה. משמע דאי לא מיחה בשטר אף שלא נכתב עדיין גבי ממשעבדי בעידי קנין וכ"כ המחבר בר"ס ל"ט ועמ"ש שם דאין מכאן סתירה למ"ד דבעידי קנין בהלואה אינו גובה ממשעבדי בלא שטר די"ל שאני מכר דמאן דזבין בפרהסיא זבין משא"כ בהלואה דמאן דיזיף בצינעא יזיף. שם:

עצמו. הטעם דכל שמזכה להלוקח או להמקבל עצמו יודע בו המזכה שכל כונת המקבל ג"כ על השטר מש"ה אמרינן דגם דעת המזכה הוה לכך משא"כ באחר דאינש אחרינא אינו משגיח כ"כ לשום לבו להיות דעתו בשעת זכיית הקרקע גם על השטר. שם:

קנה. ומיירי דמודה המקבל דהיה השטר ביד הנותן עד אחרי מותו ואח"כ בא השטר לידו ואין עדים בדבר דאי מיירי באומר שהיה ביד אחר א"כ נשאל את פי האחר באיזה אופן בא לידו ואי איירי ששכח הדבר או שמת א"כ אסור ליתנו לו וכמ"ש בר"ס ס"ה בשכחה ובסעיף שאח"ז במת ואף אם עבר או אירע שנתנו לו כתב הט"ו בסי' ס"ה סט"ז דאינו גובה בהשטר ואי מיירי כאן שבא לידו מיד אחר בלא עדים דאז נאמן במגו א"כ נמי נאמר שבא לידו מרשות ראובן הנותן בלא עדים ונאמן במגו והמחבר קיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):

נותן. כת' הסמ"ע דמיירי בשטר מתנה דלית ביה קנין דלא זכה בה המקבל עד שיגיע השטר לידו אלא שיש לספק שמא כבר בא ליד המקבל והמקבל הפקידו ביד זה ע"ז קאמר דמכח ספק אין מוציאין הקרקעות מחזקתן ומחזירין השטר ליורשי הנותן כו' עכ"ל והא ליתא דבהדיא מוכח בש"ס ופוסקים דבכה"ג אף באין בו קנין אין מחזירין לא לזה ולא לזה וכמ"ש בסי' ס"ה סעי' ה' ע"ש אלא הדבר פשוט דדין זה הוא מתשו' הרא"ש שבטור דמיירי התם להדיא שהיה ידוע שהנותן הפקידו כגון שהיה קשור אצל שאר שטרות של הנותן וכה"ג גם מ"ש הסמ"ע דבשטר של קנין אם היה קשור כנ"ל מחזירין לנותן ליתא דהא טעמיה דהרא"ש הוא דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה וכמ"ש להדיא בכלל ס"ו ס"ג וא"כ מה בכך שהנותן הפקידו וכ"מ להדיא בס"ס ר"נ דאע"ג שידוע שבא מהנותן זכה בו המקבל ע"ש ואפי' את"ל דהא דמחלק בין קשורין לאינן קשורין מיירי שאינו ידוע שהקנה לפני העדים בסתם מ"מ הא בכה"ג כת' הטור בסי' נ"ה דאפי' ידוע שהנותן הפקידו אצלו אין מחזירין לו ועיין בב"ח שם ובס"ס ר"נ אלא ודאי תשובת הרא"ש שהביא הטור כאן והמחבר בסי' ס"ה מיירי דוקא בלא קנין. ש"ך:

לנפשה. ר"ל כגון ראובן שנתן מתנה לאשתו ולשמעון יחד ונותן המתנה ליד אשתו אמרינן מגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לשמעון ועמ"ש בסי' ק"ה בדין מקום שחב לאחרים דאמרינן ג"כ גביה מגו דזכי לנפשיה והיינו דוקא אם חייב לו כ"כ כדי התפיסה שאני הכא דאינו חב לאחריני אלא שאין לה יד ובזה אמרינן כיון שיש לה יד ברשות בעלה לזכות לנפשה זכיא ג"כ לאחרים וק"ל. סמ"ע:

במציאה. והש"ך השיג ע"ז והאריך להוכיח מסוגית הש"ס דאין לחלק בכך אלא דגם במציאה יש יד לקטן כזה שנותנים לו צרור וזרקו כו' והא דתנן מציאת חש"ו יש בו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזרקו כו' ע"ש באורך:

לעצמו. פי' אפי' כשאחרים מקנין לו דדוקא בקטן ובחרש דמעשיהן קיימין במטלטלין וכמ"ש הט"ו בסי' רל"ה הוא דזוכין לעצמן כשאחרים מקנין אותן משא"כ בשוטה וכן הוא להדיא בהרמב"ם והטור והמ"מ והב"י ודלא כע"ש שלא חילק כן. סמ"ע:

זוכה. היינו כשאחרים מקנין ליה כדין קטן. שם:

לאחרים. היינו במילי דאורייתא משא"כ בשיתופי מבואות דרבנן כן הוא בש"ס גיטין פרק התקבל וכ"כ הר"ן שם וכן נתבאר בא"ח סי' שס"ו ס"י ע"ש. ש"ך:

לעיל. עמ"ש שם בס"ק ב':

אמות. כת' הש"ך דהריטב"א בפ"ק דב"מ כת' בשם יש מהראשונים דד"א אינן קונות רק במציאה ולא במתנה וכ"כ הה"מ פי"ז מהל' גזילה בשם יש ראשונים וכן נראה לכאורה מדברי התו' פ"ק דב"מ דף י' ע"א ד"ה ד' אמות ואע"פ שהרא"ש והריטב"א שם כתבו דבירושלמי גיטין פרק הזורק מוכח דה"ה במתנה מ"מ י"ל כיון דבש"ס דילן קאמר טעמא דלא ליתי לאנצויי משמע דוקא במציאה ולא במתנה וגם הרמ"א כת' בר"ס ר' הך דינא בשם י"א וכמ"ש שם מיהו כתבו התו' שם ובפ' אלו נערות דבגניבה לא תקנו רבנן ד"א אלא במציאה דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עגונא כו' ע"ש שהאריך בזה:

אב. דין זה צל"ע דהנ"י כ"כ דקטנה שיש לה אב אין לה יד כדאמרינן פ' התקבל ושכ"כ הרי"ף וכבר נודע המחלוקת בין הפוסקים שרש"י והתו' ובעל המאור והעיטור והרא"ש חולקין על הרי"ף שם וס"ל דאף קטנה שיש לה אב יש לה יד והמחבר בעצמו הביא סברת החולקים אלו בא"ע סי' קמ"א ס"ד ועוד נ"ל דאף הנ"י לא קאי אלא אגט אבל לא לענין מציאה ומתנה ואף דילפינן מציאה מגט היינו לענין חצר דהוי כידה אבל להך מילתא לא שייך למילף דהא דקטנה אינה מקבלת גיטה כשיש לה אב לאו משום גריעותא דקטנה עצמה אלא כיון דאיתקש יציא' להויה וזכה רחמנא לאב לקדש את בתו קטנה מדכתיב את בתי נתתי וגו' אלמא יד שלה לא חשיב' כלום לענין קדושין וגט במקום יד דאביה ועקרה רחמנ' ליד דילה ויהבה לאבי' אבל אה"נ דאית יד לקטנה דהא באין לה אב יש לה יד ומקבלת את גיטה וא"כ דוקא בגיטין שייך למימר הכי אבל אם נתן לה שום אדם איזה דבר במתנ' אין סברא לומר דלא זכתה במתנ' כיון שיש לה אב וא"כ כיון דאית לה יד אית לה נמי חצר ודוק עיין בתוס' רי"ד בקידושין דף מ"ד ע"א ובריטב"א שם. ש"ך:

באויר. עד"ר שם הארכתי ליתן טעם למה הוסיף הט"ו לכתוב שחזר בו בעודו באויר הבית הא אי לאו כמונח דמי יכול לחזור בו אף אחר שיצא מביתו וגם בש"ס ובהרא"ש והר"ן ליתא עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דהב"י בבד"ה באמת כתב דה"ה אף אחר שיצא מביתו וכ"כ הב"ח אלא שהטור רבותא אשמועינן דבהפקר מוציאין מידו אפי' חזר בו בעודו באויר הבית ע"ש עכ"ל (וכ"כ הט"ז ע"ש):

קמא. תימא דהיינו דוקא לדעת הרא"ש וטור דלא מהני תפיסה בבעיא דלא איפשט' אבל המחבר שפסק כהרמב"ם דבספיק' דדינ' מהני תפיסה וכמ"ש בסי' ר"ב ס"ג ובסי' רמ"ח סי"א וסי' שמ"ו ושפ"ח וש"צ וכמה דוכתי א"כ ה"ה הכא זכה בעה"ב ודוחק לומר דהכא מיירי שלא תפס הבעה"ב דמלישנ' דמוקמינן בחזקת מרא קמא לא משמע כן גם בבד"ה כתב להדי' דאפילו הוא ביד בעה"ב מוציאין מידו ונותנין לנותן דבחזקת מרא קמא מוקמינן לה ולא הזכיר שום חולק בדבר וצ"ע עכ"ל הש"ך (גם הט"ז הקשה ממ"ש בסי' רע"ה ס"ט דאם בא אחר והחזיק בה זכה האחרון והא ק"ו הוא דכאן הוא מטלטלין והשני זכה בהן בחזקה ותפיסה אפ"ה מוציאין ממנו כיון שהראשון יש לו זכות מחמת בעיא דלא איפשט' כ"ש התם דבקרקע לא שייך תפיסה ואפ"ה זכה האחרון ע"כ והרב הגאון ח"צ ז"ל בהגהותיו שם כתב וז"ל ונלע"ד שנעלם מהש"ך דברי הנ"י שהביא הב"י ס"ס זה דמתנ' לעולם לא נפקא מרשות הנותן עד דאתי לרשות מקבל ע"כ וא"כ ל"ד לשאר ספיקות שבש"ס וגם קושית הט"ז נ"ל לתרץ דאדרבא היא הנותנת כיון דבקרקע לא שייך תפיסה דהארץ לעולם עומדת הרי היא כמות שהיתה וכמ"ש הרא"ש בפח"ה אבל במטלטלין דשייך בהו תפיסה חזקת ספק מהני כיון שאין שם מרא קמא ודוק עכ"ל):

המזכה כו' ואין כו'. ב"ב ע"ז א' זכו בשדה כו' ומקומות הרבה וע' גטין י"א ב' מ' ב':

ואם המקבל כו'. ירוש' הביאו הרי"ף ורא"ש ומרדכי וש"פ בב"מ מט א':

ואפי' כו'. כר' יוחנן בגמ' שם:

ת כו'. מהנ"ל שם:

אפי' כו'. כ"מ בעובדא דאיסור בב"ב קמט א'. ועתוס' דגטין יא ב' בד"ה כל וי"ל דהוצרכו כו':

ומיהו כו'. עסי"א:

ואפי' כתבו כו'. דדעתו על הנתינה:

וה"ה כו'. מהנ"ל. שם:

אפי' אם כו'. תוס' שם ד"ה חוזר דלא כר"ת וכ"כ הרא"ש וש"פ ע"ש:

מיהו חייב כו'. כאן שייך הג"ה זו וקאי אמ"ש שחוזר כשאומר לאחרים ומ"מ חייב באחריות אם אמר להתחייב באחריות כשיחזיק במתנה ודוקא מב"ח כיון שבע"פ הוא אבל במכירה גובה אפי' ממשועבדים כמ"ש בב"ב מא ב' וכ"כ תוס' בד"ה הנ"ל חוזר וא"ת כו' וכ"כ הרא"ש וש"פ וכ"ה בדברי הטור בשם הר"י וכ"ה בספרים ההג"ה כאן אלא שהסמ"ע הגיה בס"ח ונדחק עצמו מאד ואח"כ השיג על הרב. וכ' הרב ההגה כאן כפי סידור דברי הר' יונה בדברי הטור ע"ש:

והלוקח כו'. כמ"ש בפ"ט דב"ק דאנא זוזי בכדי כו':

יש מי כו'. עסמ"ע ובזה מתורץ קו' תוס' דשם ד"ה חוזר וקשה כו' ועהג"א שם:

אפי' כו'. כמ"ש בריש ב"ב:

וי"א כו'. וכמ"ש בגטין בריש התקבל דאשה יכולה לעשות שליח לקבלה וזכתה ע"יהשליח אע"ג שעדיין לא נכתב הגט בעת שליחתה:

אבל אם כו'. רשב"ם ד"ה חוזר כו':

שטר כו'. מתני' שם קל"ה ב' זיכה כו' ופי' הגאונים בבריא ובקנין ועמ"ש בסי' לט סי"ג בהג"ה:

אע"פ כו'. שם ובגטין י"ד ב':

מי שמת כו'. מתני' הנ"ל ועבה"ג וצ"ע דהל"ל יהא מונח עד שיבא אליהו וכמ"ש בספ"ק דב"מ מצא שטר ואינו יודע כו' וכ"מ בתשו' הרא"ש ע"ש:

אין כו'. ברפ"ב דקדושין ופ"ח דפסחים איש זוכה כו' ועבה"ג:

ואחד כו'. מתני' בפ"ד דמ"ש ופ"ז דעירובין ומזכה ע"י כו' ודוקא עבדו ושפחתו שידן כידו אבל לאחרים ש"ד וכמש"ו בהג"ה ודוקא כו' וכנ"ל ובספ"ב דגטין נראין הדברים כו':

או מבעלה אלא כו'. בסוף נדרים פ"ח ב' ועמ"ש בא"ח סי' שס"ו ס"י דהרי"ף והרמב"ם חולקין ע"ז ועלח"מ כאן:

אבל כו' לעולם. ר"ל לאפוקי לי' קמא דר"א שם שמחלק בין תרומה לכ"ה כולה:

וכשם כו'. דלא כר"א בלי' בתרא:

כך כו'. דלא כרבינא שם:

ודוקא כו'. דהא אמרי' מציאת חש"ו כו' רק משום דרכי שלום ועב"מ יב א':

השוטה כו'. כמ"ש בפ"ד אחין ובפ"ב דכתובות כשהוא שוטה זבן אלמא אפי' לעצמו ל"ל זכיה וכ"כ במרדכי פ' התקבל:

החרש כו'. עבה"ג וצ"ע דאדרבה משם מוכח לכאורה להיפך דוקא משום דרכי שלום וכמ"ש שם ובגטין וכנ"ל סט"ו אלא די"ל דמציאה שאני וכנ"ל וכן הקשה בלח"מ: (ניקוט) החרש כו'. ממ"ש בגטין נ"ט א' דחרש דין פעוטות יש לו והיא יותר מקטן שזוכה לעצמו כמש"ש ס"ה א' ג' מדות בקטן כו' משא"כ בשוטה דאין מקחו וממכרו כלום כמש"ל סט"ז (ע"כ):

ואינו כו'. גטין כג א' הכל כשרין כו' בשלמא כו' וזכייה מטעם שליחות כמ"ש בב"מ ע"ב ועתוס' דגטין ס"ד ב' ד"ה שאני וא"ת והא כו'. ומ"מ מזכין לשוטה וחרש כנ"ל סט"ז וכמ"ש בב"מ ח' אי בשלמא חרש כו':

בין בפניו כו'. מתני' פ"ז דעירובין ופ"א דגטין וש"מ:

יש מי כו'. עתוס' דגטין ס"ה א' ד"ה צרור כו' י"ל כו' וכ"כ הר"ן בשם אחרים ושם א"נ כו' וכ"כ הר"ן בתי' הראשון וביאר דאין זיכה אלא במטלטלין והגיע לידו אבל בהקנאה אחרת כגון אגב וחליפין לא וכן כשאמרו הפעוטות מקחן כו' דוקא כשמחזיק בהן הזוכה אבל בהקנאה אחרת ליתיה כלל ולפיכך המתחייב לקטן כו' וז"ש יש מי כו' שאחרים תי' בע"א כנ"ל:

בד"א כו'. כתי' הראשון דגמ' שם ב' ודלא כר"פ וכן מ' הסוגיא דקדושין כו ב' ת"ש מעשה כו':

וי"ח כו'. הרא"ש שם שפ' כר"פ ע"ש: (ליקוט) וי"ח כו'. כר"פ דרב אשי תריץ שם כוותיה. וס' ראשונה ס"ל כמ"ש הר"ן דרב אשי אתי לפרוקי אליבא דכ"ע דגם לס' ראשונה קשה גט דאפי' במשתמרת בעינן עומד בצד שדהו וע' (ע"כ):

וכן כו'. דד"א קונות במתנה ובמציאה ובכ"מ. הרא"ש שם בשם הירושלמי:

או בחצר כו'. כגי' הרי"ף ורא"ש וש"פ בשדה דעלמא כו':

קטנה כו' אבל כו'. כתי' אחרון בגמ' שם וכפי' אחרון ברש"י שם וכ"כ הרי"ף וש"פ:

ולא זכה כו' אבל כו'. דכל ספק המע"ה וערא"ש שם:

בד"א כו'. רש"י והרא"ש שם ועבה"ג: