דין מתנה באונס ומסירת מודעה ומתנה - שולחן ערוך חושן משפט סימן רמ״ב

הנותן מתנה כו' עיין בתשוב' ר"מ אלשיך סי' ס"ד מדינים אלו:

ואפי' קבל עיין בסמ"ע ס"ק ב' עד דבזה גילה דעתו דניחא ליה כו' והב"ח כתב דמיירי דידעינן באונסיה כו' ע"ש ודבריו צ"ע לדינא:

כל מתנה כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' ת"ק ובתשובת ר' משה אלשיך סי' צ"ט ובתשו' ן' לב ס"א סי' נ"ט דף פ"ג:

מעשה בא' כו' עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' ס"ג דף קל"ג:

שאנסוהו ליתן אינה מתנה. דוקא באנסוהו למכור אמרי' אגב אונסי וזוזי גמר ומקני אם לא מסר מודעא כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ר"ה אבל במתנה כיון דלא מקבל זוזי בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה בהמתנה שנותן מבטלינן המתנ' וכמו שמסיק הטור והמחבר כאן ובסי' ר"ה ע"ש והא דהתחיל הטור והמחבר וכתבו הנותן מתנה מחמת אונסא אינו ר"ל דוקא אונס גדול דהכאה ויסורין וכיוצא בהן אלא כל דלא ניחא ליה ונותן ודאי מטעם שום דבר נתנו והוא האונסו ליתן לו ולא בלב שלם וזהו שכתבו ומסקו לפיכך המוסר מודעא כו' אע"ג דלא ידעינן באונסי' כו' רק דקשה לכאורה הא לפני זה כ' דבעינן דידעינן באונסי' ומאי לפיכך דכ' וק"ל ובע"ש האריך בנתינת טעם הרבה ללא צורך ע"ש:

ואפי' קיבל עליו אחריות נכסים בשטר בטור כתב ז"ל אפי' קיבל עליו אחריות אינה מתנה כיון שאנסוהו בכך והמחבר שלא כתבו נתן מקום לטעות דודאי אם לא אנסוהו על קבלת אחריות אנפשיה הוה מתנה דבזה גילה דעתו דניחא ליה וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסי' ר"ה ס"ג וז"ל שם מתנה שכתוב בה אחריות דינו כמכר והוא מדברי ריב"ש שכ' כן בתשובותיו סי' ר"ן ע"ש אבל קשה דא"כ לא ה"ל להטור לכתוב בשם ר' יונה ל' כיון שאנסוהו לכך אלא הל"ל אם אנסוהו לכך דל' כיון משמע דכל האונס על הנתינה מסתמא נאנס ג"כ על כתיבת לו האחריות לכן יותר נראה דמ"ש ריב"ש ומור"ם בסי' ר"ה דמתנה שכתוב בה אחריות נכסים דינה כמכר איירי כשהנותן אומר שבאונס נתנה לו והמקבל טוען שבמכירה באת לידו וגמר והקנה לו בזוזי אלא שכ' לו בל' מתנה משום דינא דב"מ או מטעם דנותן בעין יפה נותן יותר ממוכר (וכמ"ש בסי' רי"ד ור"מ) בזה כתבו שאם הדיין רואה שנכתב בשטר המתנה אחריות נכסים אמרי' שודאי מכר היה כי אין מדרך המתנה לכתוב להן אחריות וכ"כ הטור בהדיא בסי' קע"ה סעיף כ"ו ובש"ע שם סנ"ד בהדיא בדין זה ע"ש וכאן איירי שגם המקבל מודה שלא בתורת מכר בא לידו ועמ"ש עוד מזה בסי' ר"ה:

ולכך נהגו לכתוב ביטול מודעא במתנ'. פי' ולא אמרי' מאחר שמסר מודעא הרי היה אונס ותו ל"מ הביטול:

בין של שכ"מ. דוקא בשכ"מ דהיינו תוך ג' ימים ראשונים לחלייתו דינו כבריא לענין זה אבל אחר ג' ראשונים מיקרי נותן מחמת מיתה ודינא אחרינא אית ליה וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ו וכ"כ הטור לקמן בסי' רנ"ג ס"ו ע"ש:

צריכה שתהיה גלויה ומפורסמת כו'. כדי שיהא נראה שבעין יפה נתנה:

לפיכך כל שטר כו'. בסמוך ס"ה יתבאר דהאידנא אין לדקדק בזה בדיעבד:

ואפי' תפס המקבל והחזיק במתנה. בטור מסיק וכ' דהרא"ש ס"ל דאפי' החזיק במטלטלים מוציאין מידו ועפ"ר:

אם לא ציוה לכתוב בפרהסיא כו' בטור כ' מילתא בטעמא והוא דבכתיבת השטר לא נ"מ דאף אם מצא טופס שטר בשוק שלא נכתב ע"ש מתנה זו יש לו רשות לכתוב בו שם הנותן והמקבל ומחתם עליו עדים והוא כשר וכ"כ הטור והמחבר לעיל סי' מ"ט בשטר הלואה ע"ש:

וכן אם צוה כו' עד ולא צוה על המסירה פי' שלא צוה למסרו לו בפרהסיא:

לא חיישי' לסתמא כו'. פי' אם לא אמר הנותן בפי' לעדים כתבו בשוקא וכו' אלא א"ל סתם כתבו וכן פי' ב"י דברי הרא"ש והתו' וכמ"ש בדריש' אבל שם כתבתי והוכחתי דאין כוונתן כן ע"ש:

מצוה מחמת מיתה. היינו אחר ג' ימים לנפלו למשכב ואם תקף עליו החולי אפי' תוך ג' ימים מיקרי מצוה מחמת מיתה וכמ"ש לקמן בסי' ר"נ:

אין חוששין לה. פי' דאין לומר דאין דעתו לתנו לו אלא לעינים להחניפו ולא בלב שלם דבשע' מיתה ודאי אין כוונתו להחניף:

אפי' היתה הראשונה סתם. פי' שלא אמר לעדים תתחבאו וכתבו וק"ק למה חזר המחבר וכתב זה כיון שהתחיל בו בסעיף זה וכתב הראשונה מסותרת או סתם וגם כבר כ' בס"ג דאין חילוק בין אמר להו בהדיא דיתחבאו בין א"ל סתם ולשון הרמב"ם הוא מיושב כי שם ר"פ ה' דזכייה התחיל שם וכ' דבמתנ' טמירת' פסול' ושבעינן שיכתוב בשטר שא"ל כתבוה בשוקא דאל"כ יש לחוש שהמתנ' טמירת' היה (אבל עדיין לא כתב שם שאם א"ל כתבו סתם שגם כן היא פסולה) ומסיק וכתב שם ז"ל הכותב שני מתנות על שדה א' הראשונה מסותרת והאחרת גלוי' ומפורסמת אחרון קנה ואפי' הראשונ' סתם ואין בה לא ענין סתירה ולא ענין גילוי אלא סתם האחרון קנה עכ"ל. וצ"ל דהמחבר נמשך כאן בס"ח אחר ל' הרמב"ם ומ"ה סיים וכ' אפי' הית' הראשונ' סתם כל' הרמב"ם וגם הוסיף בריש סעיף זה על דברי הרמב"ם או סתם כדי של"ת מ"ש הרמב"ם הראשונה מסותרת דמוסתרת דוקא קאמר:

ולא אמרי' דהראשונה הוה כמודעא. ל' הטור ולא אמרי' הרי גילה דעתו במתנה הראשונה שאינו חפץ בהשניי' כל שבמתנה השנייה עצמה לא ידעינן שום ריעותא לומר דלא ניחא ליה וזהו שמסיק וכתב עלה מי שהיו הדברים מוכיחים כו' ר"ל דוקא בכהא דאיכא הוכחה גם במתנה השנייה עצמה דלא ניחא ליה הוא דאינו מתנה בצירוף טעם דכבר נתנה לאחר וכמו שמסיק וכתב ז"ל והרי קדמה זאת מתנה פי' בצירוף גם זה שקדם ונתנה לאחר וביאור הדברים למה צריך שניהן יחד מבאר והולך בסעיף שאחר זה במ"ש מעשם באחד כו' וכן הוא ברמב"ם ובטור ע"ש:

וכאנוס בדבר הוא שהרי כו'. דקדק וכתב דהוה כאנוס בכ"ף הדמיון ולא אונס גמור ומ"ה הוצרך גם למודעא מתנה הראשונ' והטעם דלא נחשב לאונס גמור מבואר בטור שכתב ע"ז וז"ל ופי' הרב יוסף הלוי דזה לא מקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא דהרי אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא אשה ולא מקרי אונס אלא כשבא לו מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה ומ"ה לא נתבטל מתנה שניי' אלא מכח גילוי דעת המודע' הראשונה וכבר נתבאר דלא אמרי' דמתנה מסותרת ראשונה היא מודע' לשניי' אלא דכאן נחשב' כמודעא בצירוף קצת אונס דשנייה:

(סעיף ג' תתחבאו כו') פי' הרשב"ם הטעם שמא נתנה לאחר כבר עכ"ל ואע"ג דבפרק הספינה דף ע"ז כתבו התוס' ד"ה חזרו בשטר וכו' דלא ניחא ליה לאינש שיצא עליו קול שנתן קרקעות לאחרים דשמא לא ילוו לו כו' וא"כ מ"ט לא הוה כאן מתנה כבר כ' ב"י בס"ס זה בשם הר"ן דכל שיש טענה למה נתן בסתר לא מיקרי מתנה טמירתא והיינו היכא דמסתברא שאותו טעם הי"ל ושמעצמו בא ואמרו בלי דחיי':

(ע"ש כתבו בשוקא וחתמו בפרהסיא) הא דלא כלל בחד בבא כתבו וחתמו בשוקא לפרש שגם הכתיבה תהי' מפורסמת ואע"ג דסמוך אמרי' דל"צ שתהא הכתיב' מפורסמת מ"מ עדיף טפי שתהי' מפורסמת ותו דק"ל דעדי מסירה כרתי ויתפרסם בכתיבה לחוד:

(ע"ש בהגה ואפי' תפס כו') פירוש מטלטלין וכמש"ר בשם הרא"ש ואפי' אם טוען המחזיק שבאמת נתנה לו במתנה גמורה וא"ל כתבו בפרהסיא לא מהני כיון דקי"ל במתנה סתם מפקי' מיניה ואפי' אם מחשב לי' לספיקא כתב הרא"ש דהוי ספיקא דדינא ומפקי' מיני' ורבינו כתב בשם הרמ"ה דאי תפס ואמר שבמתנה גמורה נתנה לו מהני תפיסה כיון דספיקא הוא אוקי ממון אחזקתי' אבל א"א כ' דלא מהני תפיסה עכ"ל משמע מדברי רבינו שהרמ"ה ס"ל דמהני תפיסה בספיקא דדינא וכן הוכחתי בטוב טעם במ"א והב"י כתב דהרמ"ה לא מיירי מספיק' דדינא אלא שטוען שבאמת נתנם פי' בפרסום אלא שהעדים לא שמעו ובזה נאמן ותמהתי דהא הוי כמיגו במקום עדים ותו דהא כתב הרמ"ה דספיקא הוא כו' משמע דמהני תפיסה מצד שהוא ספק:

ליתן. דדוקא באנסוהו למכור אמרינן אגב אונסי וזוזי גמר ומקני אם לא מסר מודעא כמ"ש בסי' ר"ה אבל במתנה כיון דלא מקבל זוזי בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה ליתן מבטלינן המתנה והא דנקט כאן מחמת אונס כו' אינו ר"ל דוקא אונס גדול דהכאה ויסורין וכיוצא בהן אלא כל דלא ניחא ליה ונותן ודאי מטעם שום דבר נתן והוא האונסו ליתן ואינו נותן בלב שלם וזהו דמסיק לפיכך המוסר מודעא כו' אע"ג דלא ידעינן באונסיה כו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' ס"ד מדינים אלו:

אחריות. והא דבסי' ר"ה ס"ג כת' הרמ"א בהג"ה דמתנה שכתוב בה אחריות הוי כמכר צ"ל דהתם איירי שהנותן אומר שבאונס נתנה לו והמקבל טוען שבמכירה באה לידו וגמר והקנה לו בזוזי אלא שכת' לו בל' מתנה משום דינא דב"מ או מטעם דנותן בעין יפה נותן יותר ממוכר וכמ"ש בסי' רי"ד ור"מ. בזה אמרו שאם הדיין רואה שנכתב בשטר המתנה אחריות נכסים אמרינן שודאי מכר היה שאין דרך המתנה לכתוב בה אחריות וכ"כ הט"ו בהדיא בסי' קע"ה סנ"ד ע"ש וכאן איירי שגם המקבל מודה שלא בתורת מכר בא לידו עכ"ל הסמ"ע והב"ח כתב דמיירי דידעינן באונסיה (וכ"כ הסמ"ע בסי' ר"ה) כו' ודבריו צ"ע לדינא. ש"ך:

לכתוב. פי' ולא אמרינן מאחר שמסר מודעא הרי היה אונס ותו לא מהני הביטול. סמ"ע:

שכ"מ. היינו תוך ג' ימים לחלייו דינו כבריא לענין זה אבל אחר ג' ימים מקרי נותן מחמת מיתה ודינא אחרינא אית ליה וכמ"ש בסמוך ס"ו וכ"כ הטור בסי' רנ"ג ס"ז ע"ש. שם:

גלויה. ע' בתשו' רשד"ם סי' ת"ק ובתשו' ר"מ אלשיך סי' צ"ט ובתשו' ן' לב ס"א סי' נ"ט וכת' הסמ"ע הטעם דגלויה כדי שיהא נראה שבעין יפה נתנה:

תתחבאו. (פרשב"ם הטעם שמא נתנה לאחר כבר ואע"ג דבפרק הספינה דף ע"ז כתבו התו' ד"ה חזרו בשטר כו' דלא ניחא ליה לאינש שיצא עליו קול שנתן קרקעות שלו לאחרים דשמא לא ילוו לו כו' וא"כ מ"ט לא הוי כאן מתנה כבר כת' הב"י בס"ס זה בשם הר"ן דכל שיש טענה למה נתן בסתר לא מקרי מתנה טמירתא והיינו היכא דמסתברא שאותו טעם הוה ליה ושמעצמו בא ואמרו בלי דחייה. והא דלא כלל המחבר וכת' בחד בבא כתבו וחתמו בשוקא לפרש שגם הכתיבה תהי' מפורסמת ואע"ג דבסמוך אמרינן דא"צ שתהא הכתיבה מפורסמת מ"מ עדיף טפי שתהי' מפורסמת ותו דקי"ל עדי מסירה כרתי ויתפרסם בכתיבה לחוד. ט"ז):

והחזיק. בטור מסיק וכת' דהרא"ש ס"ל דאפי' החזיק במטלטלים מוציאין מידו (ואפילו אם טען המחזיק שבאמת נתנם לו במתנה גמורה וא"ל כתבו בפרהסיא לא מהני כיון דקי"ל במתנה סתם מפקינן מיניה ואפי' אי מחשבת ליה ספיקא כת' הרא"ש דהוי ספיקא דדינא ומפקינן מיניה והטור כתב בשם הרמ"ה דאי תפס ואמר שבמתנה גמורה נתנה לו מהני תפיסה כיון דספיקא הוא אוקי ממונא אחזקתיה עד כאן לשונו משמע מדבריו שהרמ"ה ס"ל דמהני תפיסה בספיקא דדינא וכן הוכחתי בטוב טעם במקום אחר והב"י כת' דהרמ"ה לא מיירי מספיקא דדינא אלא שטוען שבאמת נתנם בפירוש בפרסום אלא שהעדים לא שמעו ובזה נאמן ותמהתי דהא הוי כמיגו במקום עדים ותו דהא כת' הרמ"ה דספיקא הוא כו' משמע דמצד שהוא ספק מהני התפיסה. ט"ז):

לכתוב. בטור כת' מלתא בטעמא והוא דבכתיבת השטר לא נ"מ דאף אם מצא טופס שטר בשוק שלא נכתב ע"ש מתנה זו יש לו רשות לכתוב בו שם הנותן והמקבל ומחתים עליו עדים והוא כשר וכ"כ הט"ו בסי' מ"ח בשטר הלואה ע"ש. סמ"ע:

מסותרת. פי' דאין לו' שאין דעתו ליתנו לו אלא לעינים להחניפו ולא בלב שלם דבשעת מיתה ודאי אין כוונתו להחניף. (שם):

כמודעא. לשון הטור ולא אמרינן הרי גילה דעתו במתנה הראשונה שאינו חפץ בהשניה כל שבמתנה שניה עצמה לא ידעינן שום ריעותא לו' דלא ניחא ליה וזהו שמסיק וכתב עלה מי שהיו הדברים מוכיחים כו' ר"ל דוקא בהא דאיכא הוכחה גם במתנה שניה עצמה הוא דאינה מתנה. שם:

מעשה. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ס"ג דף קל"ג:

וכאנוס. דקדק וכתב כאנוס בכף הדמיון ולא אונס גמור ומש"ה הוצרך גם למודעה מתנה הראשונה והטעם דלא נחשב לאונס גמור מבואר בטור שכתב ע"ז ז"ל ופי' הר"י הלוי דזה לא מקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא דהא אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא איתתא ולא מקרי אונס אלא כשבא מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה. סמ"ע:

הנותן כו'. ב"ב מח א' מותיב רב המנונא כו' מודה שמואל כו' וערשב"ם סד"ה מודה כו' אבל כו' ותוס' שם ד"ה אמר כו' ועבה"ג:

ואפי' קיבל כו'. מדפריך ולשמואל כו' ולא משני באחריות כמו לרב בשטר וכן שם מז ב' לאפוקי מדרב כו' וע"כ צ"ל מדקתני סתם גזלן שהביא ראיה כו' מ' בכל ענין ואף בשטר וא"כ מאי קאמר קמ"ל כדשמואל דה"נ מ' אף באחריות:

ואפי' אם כו'. עבה"ג והוא דברי הרא"ש שם מ' ב' וכ"ש לפי' האחרון של הר"י מיג"ש שפי' שם ולא היא התם כו' דר"ל אפי' בלא מתנה קמייתא וע"ל ס"ט:

שהרי כו'. תוס' מח א' בד"ה הנ"ל ורא"ש דלא כרשב"ם מ' ב' בד"ה גילוי כו':

והיכא כו'. תוס' ורא"ש הנ"ל וכמש"ו כיון כו':

אבל כו'. כמו בגט ששוה למתנה כנ"ל אי דגיטא ודמתנתא כו' ואמרי' בערכין כ"א אר"ש כו' ועתוס' שם ד"ה האי כו':

של בריא. כ"מ בעובדא דשם דההוא גברא כו':

בין של כו'. כ"מ מדברי ר"ה גאון שהביא הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וש"פ ובש"ע ס"ו:

ואפי' אי כו'. דכח הקנין דסתם קנין לכתיבה עומד וכאן אפי' בכתיבה חיישי'. הרי"מ:

ואפי' תפס כו'. ואע"ג שאמרו חיישי' פי' הגאון ופסולה לגמרי וכמ"ש רב יהודה לא מגבינן וכלישנא בתרא. המ"מ. ואפי' אי הוי ספיקא לא מהני רפיסה ולא מבעיא קרקע דבחזקת בעליה עומדת אלא אפי' מטלטלין דקי"ל תקפו כהן מוציאין מידו. הרא"ש וכ"פ בהג"ה בכמה מקומות אבל הרמב"ם פ' דאין מוציאין מידו וכ"פ בש"ע וז"ש הרמב"ם כאן מתנת קרקע דוקא ועלח"מ:

מיהו כו'. דאין לך פרסום גדול מזה. הרי"מ:

אם לא כו'. כמ"ש בפ' הכותב ובפ"ג דגטין אומר היה ר"מ אפי' מצאו באשפה כו' ואפילו רבנן כו'. טור:

ואם לוה כו'. דקי"ל כר"א והוי כמו בחתימה לר"מ:

וכן אם כו'. נמשך אחר לשון הטור וכבר כ' הש"ע:

(ליקוט) ש"מ כו'. רי"ף ורא"ש בשם ר"ה גאון והביא הרמב"ן ראיה דתניא בתוספתא הכותב דייתיקי והיה מתיירא מן היורשים נכנסין אצלו כמבקרין אותו ושומעין דבריו מבפנים וכותבין מבחוץ (ע"כ):

מצוה כו'. כמו שאצ"ל כתובו בגטין. כ"מ ע"ש:

י"א כו'. וז"ש לא מגבינן ול"ק אינה כלום ועבה"ג:

שנמצא כו'. כפי' הראשון של הרי"ם דוקא משום שקדמה המתנה וכמש"ו בס"י בש"ע והג"ה וה"ק ולאהיא התם כו' הוי מודעא ואע"ג דא"צ מודעא לאונס ה"מ באונס שע"י אחריה אבל אונס דאתי מנפשיה לא הוי אונס גמור וז"ש בס"י וכאונס כו' ועבה"ג: