המוכר שדה שלא באחריות או יצא עליו - שולחן ערוך חושן משפט סימן רכ״ו

שהיה לשמעון כו' ע' בסמ"ע ס"ק ב' עד הי' גובה ממנו גם השבח כו' וכבר כתבתי בסי' קט"ו ס"ק כ"ו די"ח וס"ל דלעולם אינו נוטל יותר מחובו:

המוכר שדה כו' עיין בנ"י פ"ק דמציעא דג' מיני אחריות הן:

(אפוטרופסים שמכרו כו') [המוכר קרקע לחבירו כו'] כן הוא ל' הרמב"ם פי"ט דמכיר' אבל הרא"ש והטור לא ס"ל הכי אלא פירשו לדין זה האמור בש"ס דאיירי דעדיין לא נתן להמוכר דמי השדה אלא שקנאו בא' מדרכי הקנאה ומביאם ג"כ בסמ"ע ס"ק ט' וז"ל [ול'] אחוי טרפך ואשלם לך משמע כהרמב"ם ועיין מ"ש בסמ"ע בשם הרא"ש והטור דס"ל פירו' דש אמיצר הנאמר בש"ס כעין זה שהולך אמיצר השדה לראות אם היא כאשר א"ל המוכר וגם לראות מה היא צריכה וכ"פ מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ט ע"ש והוכיח כן מהש"ס:

המוכר קרקע לחבירו כו' עיין ביש"ש סי' הנ"ל:

אם רצה ראובן לעשות דין כו' פי' לעשות נפשו בעל דין ולומר שהשדה הוא שלו ובכחו:

שהיה לשמעון כו' בטור מפורש הנ"מ דיש לשמעון במה שראובן מכניס נפשו להיות בעל דבר (ולא תימא הלא אף שלא יהיה בעל דבר מ"מ יכול להיות מורשה של שמעון או הב"ד יטענו עבור הלוקח דהא קי"ל דטוענין להלוקח כל מאי דהי' מצי המוכר למטען) והוא שבאם עשה ראובן הלוה שדה זו אפותיקי לב"ח אע"פ כן יכול ראובן לסלקו במעות דהא לא א"ל אלא אם לא אפרעך במעות לא יהיה לך פרעון אלא מזו והרי הוא פרעו במעות כמו שהלוהו משא"כ שמעון הלוקח דלא יכול לסלקו במעות כיון שעשאו אפותיקי ועוד יש נ"מ באם עשאו לו ראובן אפותיקי לב"ח וב"ח לא הלוה לו אלא שיעור ארעא ולא שיעור שבחי' דאם היה גובהו משמעון הלוקח היה גובה ממנו גם השבח ולא היה נותן לו אלא כדי הוצאתו כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' קט"ו ס"ב ולקמן סי' שע"ה משא"כ לגבות מיד ראובן דאינו גובה מידו אלא כשיעור חובו דהא כתבו באפותיקי היינו שאם לא יפרענו לו במעות לא יהיה לו פרעון אלא מזו והרי נותן לו מקרקע זו כשיעור חובו וכ"כ ג"כ הרא"ש ונ"י:

תרעומת עלי ואם מכרו לשמעון באחריות פשיטא דמצי למידן עמו להיות כבעל דין דהא יש לראובן ריוח ממון בזה השבח דיטול לוי משמעון ושמעון יחזור באחריות על ראובן ודו"ק:

אבל אם נותן לו במתנה כו' פי' וגם לא נתנו לו באחריות כסתם מתנה דא"כ היה לו הפסד ממון מחמת השבח וכמ"ש לפני זה:

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות. פי' שהתנ' עמו בפי' שלא קיבל עליו אחריות:

שאע"פ שלא קבל עליו אחריות. פי' מתחלה כשמכר' לשמעון ואם אז בא ב"ח דראובן וטרפה מידו דשמעון לא היה יכול לחזור על ראובן מ"מ לא אמרינן דהשתא נמי כשחזר ראובן וקנה מידו באחריות הוה ליה כאנו השדה עדיין ביד שמעון והב"ח טורפה מידו והמעות שנתן לו ראובן בעד השדה יחזירנו לו דזה ודאי קיבל עליו ראובן שלא יהא הוא עצמו המוכר והמוציא לעצמו כגון זה שחזר ובא להוציא המעות מידו דשמעון לעצמו ועפ"ר שיש פירושים וגירסות אחרות בזה אבל לדינא אין בו נ"מ כ"כ דכל הנוסחאות היא דאמרינן דאחריות דנפשיה ודאי קיבל עליו שלא יהא הוא עצמו המוכר והמוציא לעצמו:

ב"ח של יעקב אביו. פירוש השדה היתה של יעקב וראובן בנו ירשה ממנו ומכרה לשמעון ובא ב"ח דיעקב לטרפה:

חייב באחריות דנפשי'. כגון זה שכ' בסעיף שקודם זה שהוא המוכר והוא המוציא וכל כיוצא בזה וזכות הנ"ל היה לו בשעת מכירה דבשעה שמכר ראובן השדה לשמעון שלא באחריות היה זכות ראובן בזה שאם יבא ב"ח שכבר לוה לו ויטרוף משמעון שלא יחזור עליו בזכות כזה אמרינן דאע"פ שמכרו לו שלא באחריות מ"מ אחריות כזה קיבל אנפשו שלא יהיה הוא עצמו המוכר והמוציא אבל אם היה חייב שמעון לאבי ראובן שהוא יעקב ואחר שמכר ראובן לשמעון השדה מת יעקב וירש ראובן החוב מאביו בזה יכול ראובן לטורפו מיד שמעון דזהו זכות הבא לו לאחר מכאן ואע"ג דהוא המוכר והוא המוציא דהוה ליה כאלו הלוהו ראובן אחר המכירה ונשתעבדו לו שדותיו דשמעון דפשיטא הוא דגובה מידו:

אפוטרופסים שמכרו כו' והדין הוא דאחריות דמכירה לאו על נכסייהו דאפטרופסים הוא כ"א אנכסי יתומים וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ק"ח וק"ט אלא שתאמר איך יהיה הוא המוכר והוא המוציא לנפשו בחובו שיש לו על היתומים קמ"ל שאינו דומה שכאן לא מכרו לנפשם כלום אלא הן כבית דין שמכרו נכסי שמעון לראובן בחובו ופשיטא הוא דאם יש לב"ד שטר מוקדם על שמעון דחוזרין וגובין מידו ועיין לעיל סי' קמ"ז בס"ב וד' מ"ש מור"ם בהג"ה ומ"ש בסמ"ע בישובו:

קודם שישתמש כו' "עד ויחזיר המוכר את הדמים כו'. כן הוא ל' הרמב"ם פי"ט דמכירה אבל הרא"ש והטור לא ס"ל הכי אלא פירשו לדין זה האמור בגמ' דאיירי דעדיין לא נתן להמוכר דמי השדה אלא שקנאה בא' מדרכי הקנאה גם מה שתלה הרמב"ם והמחבר שלא יחזיר במה ששימש אפי' כל שהוא שדש אמיצר כו' וס"ל דהאי דישה במיצר הנזכר בגמ' ר"ל שדש קרקעות המצר מגבהותו ומשווהו לשאר השדה ושזהו תיקון השדה ובמעשה תלוי עיקר הקנין וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ"א דמכיר' והטור כ"כ בשמו בסי' קצ"ב אבל הרא"ש והטור לא פירשו הכי אלא פירשו דש אמיצר הנאמר בגמ' כעין זה שהולך אמצר השדה לראות אם היא כאשר א"ל המוכר וגם לראות מה היא צריכ' וכמ"ש כל זה בפריש' מילתא בטעמ' למה תלו החזרה בזה ואליבייהו אם כבר נתן המעות אין הלוקח יכול להחזיר ולהוצי' המעות מתחת ידו אפילו רואים הבית דין אתמלא גמורה בערעור שיוצא על השדה משום דהמוכר מצי למימר לו אחוי טרפך ואשלם לך וכמ"ש הרא"ש בתשוב' שהביא הטור ומהתימ' שלא הזכיר מור"ם מכל זה כאן דבר:

בערעור שלא נתברר עדיין כו'. הרא"ש והטור כ"כ אכשעדיין לא נתן המעות וכתבו דמיירי דעדיין לא נתברר הערעור אלא שבא א' ואמר יש לי עדים ושטר ששדה שלי הוא. וכתב עוד דאם כבר נתברר הערעור והראה השטר לפנינו אע"פ שאינו מקוים עדיין דאפי' כבר דייש אמיצר אין מוציאין המעות מיד הלוקח אבל מור"ם שכתב דבריו אדברי המחבר הנ"ל והוא איירי כשכבר נתן המעות אלא שעדיין לא נשתמש בה כלל נלע"ד דבכה"ג ס"ל דאפי' נתברר הערעור דהיינו שהראו שטרות ואינן מקויימין אין הלוקח יכול לחזור ולהוציא המעות מיד המוכר עד שיהי' שטרות מקויימים לגמרי דבזה אפשר דהרמב"ם ס"ל דיכול לחזור ולהוציא המעות מידו כיון דלא נשתמש בו עדיין אפי' לא הוציא עדיין בדין מידו:

ואם חזר הלוקח מחמת הערעור כו'. זהו מתשובת הרא"ש שכתבה הטור אלא נראה דלא בחזרתו דלוקח מעצמו תלוי הדבר כ"א בחזרתו בהורמנא דב"ד ואם נתבטל הערעור קודם שנתנו הב"ד רשות לחזור בו ל"מ הלוקח לחזור בו אם לא שהערעור היה מחמת שיצא ש"ח על המוכר והשט"ח אינו לפנינו (לקוראו) לקורעו דבזה כתב דלא מהני כתיבת שובר וכמ"ש גם הרמב"ם ז"ל אחר זה ע"ש:

ויכול הלוקח לחזור בו כו'. עדיפא ה"ל לכתוב דאפי' המקצת מעות שכבר נתן להמוכר על המקח צריך להחזירם לו בעינם ולא אמרינן בו ידו על התחתונה ליתן לו קרקע כשיעור המעות שנתן וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ץ דשאני הכא דאנן סהדי דלא הקדים זה קצת מעות כדי לקיים מקצת המקח וכמו שהאריך בזה הטור בשם הרא"ש בתשובה זו שכ' מור"ם בדין זה:

(סעיף ה' קודם שישתמש כו') מל' זה משמע דמ"ש בסיפא ואם נשתמש בה הלוקח כו' מיירי ג"כ שכבר קנה בא' מהדרכים הקונים דהא ע"ז קאמר הפוכא דרישא קודם שנשתמש וא"כ קשה הא בתשמיש לחוד קנה השדה כמ"ש בסי' קצ"ב ונ"ל דאה"נ דקנה בזה אלא דכאן בעינן שלא יהא בענין שהוא מום דהיינו דוקא כ"ז שלא נהנה מקרי העירעור מום כמו שמורה הל' כאן שכתב שעדיין לא נהנה ובאו התובעים כו' דאלו נהנה קצת כבר סובל אח"כ ערעור התובעים ומש"ה בעינן כאן תרי מילי הא' עיקר הקנין והב' סילוק מומין דהיינו שאחר הקנין נשתמש בה ונתחייב עליו קצת ולא איכפת ליה אח"כ בערעור ומש"ה אי לא היה שם שום קנין אלא נשתמש בה דרך דייש אמצרי לחוד הרי זה במקום קנין וחסר עדיין סילוק מומין דערעור דאכתי מיחשב למום כנ"ל ביאור דברי הרמב"ם:

(וערבו עם הארץ) פי' עם שדה שלו הסמוכה לזה וכפי' המ"מ ורבינו בשם הרא"ש כ' כאן שיטה אחרת ותימא על רמ"א שלא הזכיר בשם י"א ד"ר:

(אבל ב"ד רואין) כו' דברים אלו כתבו רבינו בשם הרא"ש אלא ששם כ' ג' חלוקות דהיינו אם היה הערעור בדברים לחוד שאמר שיביא עדים אז דוקא אם החזיק אין יכול לחזור וקודם זה יכול לחזור ואם יש אמתלא כגון שאמר המערער יש לי שטר רק שאינו מקוים נטרינן ליה ל' יום לקיימו ואם גבר אמוד הוא נטרינן ליה טפי לפי ראות הדיין ואם אין שום ערעור לפנינו רק קול יוצא שיש ערעור אז אפי' לא החזיק לא יוכל לחזור ובדברי רמ"א כאן משמע דביש אמתלא אם החזיק אין יכול לחזור בו גם יש לתמוה למה לא כ' רמ"א דין דנטריה ל' יום כמש"ר ולק"מ דרמ"א קאי ארמב"ם שהעתיק המחבר דמיירי שכבר נתן המעות כמ"ש הסמ"ע סק"ח מש"ה אין שייך כאן רק ב' חלוקות דהיינו אם יש ערעור אם החזיק אינו יכול לחזור ואין שייך כאן להמתין ל' יום לקיים שטרו דהא כבר נתן המעות להמוכר לא מהני אמתלא רק שיוכל לחזור קודם שהחזיק והמוכר יחזיר לו מעותיו משא"כ בלא אמתלא א"י לחזור אפי' קודם שהחזיק זה נ"ל ברור וראיתי מי שחולק על רמ"א מכח דברי הטור שזכרתי ואין בזה ממש כי דבריו נכונים שם לפי מ"ש והוא פשוט:

רצה. (והרש"ך ח"ג סי' י' כתב דקושטא דמלתא דחייב לילך ולדון עמו ומאי דקאמר מצי כו' היינו שלא יוכל לדחותו אבל חייב ללכת ולדון עמו. בני חיי):

ולך. בטור מפורש הנ"מ דיש לשמעון במה שראובן מכניס נפשו לבע"ד (דהא בלא"ה יכול להיות מורשה שלו או שהב"ד עצמן יטענו עבורו דהא קי"ל טוענין ללוקח כו') והוא שבאם עשה הלוה שדה זו אפותיקי סתם לבע"ח אפ"ה יכול ראובן לסלקו במעות משא"כ שמעון הלוקח א"י לסלקו במעות ועוד יש נ"מ באם עשאו לו ראובן אפותיקי ולא הלוה לו אלא שיעור ארעא בלא שבחיה דאם גובה משמעון הלוקח גובה גם השבח וא"צ ליתן אלא כדי הוצאתו כדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות וכמ"ש הט"ו בסי' קט"ו ס"ב ובסי' שע"ה משא"כ כשגובה מראובן אינו גובה אלא כשיעור חובו וכ"כ הרא"ש ונ"י עכ"ל הסמ"ע וכבר כתבתי בסי' קט"ו שם די"ח וס"ל דלעולם אינו נוטל יותר מחובו. ש"ך:

מכאן. כגון שהיה שמעון חייב ליעקב אבי ראובן ואחר שמכר ראובן השדה לשמעון מת יעקב וירש ראובן החוב מאביו בזה יכול ראובן לטורפו משמעון דזהו זכות הבא לו אח"כ ואע"ג דהוא המוכר והוא המוציא דה"ל כאילו הלוהו ראובן אחר המכירה ונשתעבדו לו שדות שמעון דפשיטא הוא דגובה מידו. סמ"ע:

שמכרו. דה"א איך יהיה הוא המוכר והוא המוציא לנפשו בחובו שיש לו על היתומים קמ"ל דלא אמרינן כן דהא לא מכרו לנפשם כלום וה"ל כב"ד שמכרו נכסי שמעון לראובן בחובו דפשיטא הוא דאם יש לב"ד שטר מוקדם על שמעון דחוזרין וגובין מידו וע"ל סי' קמ"ז ס"ב וס"ד מ"ש הרמ"א בהג"ה ומ"ש שם בישובו. שם:

הדמים. כן הוא ל' הרמב"ם אבל הרא"ש והטור לא ס"ל הכי אלא פירשו לדין זה האמור בש"ס דאיירי דעדיין לא נתן להמוכר דמי השדה אלא שקנאו באחד מדרכי הקנאה גם מה דס"ל להרמב"ם והמחבר דהאי דש אמצרי דאמרו בש"ס ר"ל שדש קרקעות המצר מגבהותו והשוהו לשאר השדה ושזהו תקון השדה ובמעשה תלוי עיקר הקנין. הרא"ש והטור לא פירשו הכי אלא דר"ל כעין זה שהולך אמצר השדה לראות אם היא כאשר א"ל המוכר וגם לראות מה היא צריכה ואליבייהו אם כבר נתן המעות אין הלוקח יכול להחזיר להוציא המעות מתחת ידו אפילו רואין הב"ד אמתלא גמורה בערעור שיוצא על השדה משום דהמוכר מצי למימר ליה אחוי טרפך ואשלם לך וכמ"ש הרא"ש בתשובה שהביא הטור ומהתימא שלא הזכיר הרמ"א כאן מכל זה דבר עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך דכ"פ מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ט והוכיח כן מהש"ס ע"ש ועיין בט"ז מ"ש בביאור דברי הרמב"ם בזה:

לגמרי. הרא"ש והטור כ"כ על אם לא נתן המעות עדיין וכתבו דמיירי דלא נתברר עוד הערעור אלא שבא א' ואמר יש לי עדים ושטר שהשדה שלי הוא וכתבו עוד דאם נתברר הערעור דהראה השטר לפנינו אע"פ שאינו מקוים עדיין אפי' כבר דייש אמצרי אין מוציאין המעות מיד הלוקח אבל הרמ"א שכתב דבריו אדברי המחבר דאיירי שכבר נתן המעות אלא שעדיין לא נשתמש בו כלל נ"ל דבכה"ג ס"ל דאפי' נתברר הערעור כנ"ל דאין הלוקח יכול לחזור ולהוציא מיד המוכר המעות עד שיהיו השטרות מקויימים לגמרי דאז אפשר דגם הרמב"ם ס"ל דיכול לחזור ולהוציא המעות מידו כיון דלא נשתמש בו עדיין אפי' לא הוציא בדין מידו עדיין כ"כ הסמ"ע. (ועמ"ש הט"ז לבאר דברי הרמ"א בזה ע"ש):

חזר. נראה דלאו בחזרת הלוקח מעצמו תלוי הדבר כי אם בהורמנא דב"ד ואם נתבטל הערעור קודם שנתנו הב"ד רשות לחזור בו א"י הלוקח לחזור אם לא שהערעור היה מחמת שיצא שט"ח על המוכר ואינו לפנינו לקורעו בזה כתב דלא מהני כתיבת שובר. סמ"ע:

(ליקוט) אם רצה כו'. אבל אין מכריחין אותו ממש"ש ובב"מ י"ד א' אחוי טירפך כו'. נ"י בב"מ שם ע"ש (ע"כ):

אבל אם כו'. נלמד מהנ"ל:

ודוקא כו'. דה"ל כאלו הלוהו. ר"ן שם ועסמ"ע וע' סוף כתובות קי א':

(ליקוט) ואמר שקנה כו'. והרשב"א כ' קודם שקנה ע"ש (ע"כ):

(ליקוט) בא' מהדרכים. וכ"פ בתוס' שם ד"ה משהחזיק כו' וכל הפוסקים דלא כרש"י (ע"כ):

(ליקוט) ויחזיר כו'. אבל תוס' שם והרא"ש והטור וש"פ כ' דוקא בלא נתן מעות (ע"כ):

ואפי' דש כו'. כפי' הרי"ף שם ע"ש כגון שהיתה אותה שדה כו' ועמש"ל סי' קצב: (ליקוט) ואם נשתמש כו' ואפי' כו'. כפי' הרי"ף אבל תוס' ורא"ש פ"ק דב"מ והטור וש"פ פי' שהלך אמצרי השדה לראות עניני השדה (ע"כ): (ליקוט) ואם נשתמש כו'. ותוס' ורא"ש ורשב"א ונ"י וש"פ פי' שהלך לראות השדה כו' (ע"כ):

וכ"ז כו' אבל אם לא כו'. כ"כ הטור בשם הרא"ש והוא בתשו' כלל צז ס"ד וביאר דג' חילוקים הן דאם יש אמתלא כגון שמביא שטר שאינו מקויים ואומר שרוצה לקיימו בתוך ל' יום אפי' דייש אם לא נתן המעות עדיין אין מוציאין מידו וכ"ז מבואר בתוס' שם מ"ו ב' ד"ה שאין כו' והרמ"א הרכיב דין אמתלא בדין הראשון שסובר שהן ב' חילוקים ולא היא וכ"כ ב"ח: (ליקוט) וכ"ז מיירי כו'. ערא"ש שם וכ"כ בתשו' ס"ס כלל צ"ז וכן העתיקו רי"ו אבל הטור גורס בדבריו ונראה דמיירי שלא נתברר הערעור כו' ואני רוצה להביא השטר שאם לא יצא אלא קול אפי' לא נתקיים המקח לגמרי א"י לבטל המקח דמשום דברים כו' ונמצא ג' חילוקים דבקול לעולם א"י לבטל ובאמתלא לעולם יכול לבטל כ"ז שלא נתן מעות ובעירעור הוא החילוק ונראה שכן צ"ל אבל אם ב"ד רואין אמתלא בדברי המערער אפי' נתקיים המקח לגמרי יכול לבטל המקח אבל אם לא יצא כו' ואף שי"ל שהרב כ"כ אדברי המחבר דנתן מעות מיירי מ"מ מאי אבל ב"ד והיה צ"ל ואפי' ב"ד כו' ועד חילוק א' כ' הרא"ש והטור אם יש אמתלא אלא שמרחיק עדיו וחילק בין אמיד המוכר או לא ור"ל ג"כ אחר שהחזיק וג"כ מיירי שלא נתן מעות כמש"ש אין לו לדיין להוציא המעות. והרב סמך אמ"ש בסי' עג ס"י ועברא"ש שם ונר' דה"ה בערעור וכמש"ש וכן נמצא תשובה לרב אלפס כו' (ע"כ):

ואם חזר כו'. כמ"ש בפ"ד דב"מ שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח מ' אע"ג דמחזיר אונאה:

היה חייב כו' וא"צ כו'. כמ"ש בב"ב קע"א ב' דאין כותבין שובר משום אבד שוברו יאכל הלה כו' וכמ"ש במתני' שם נמצא זה צ"ל כו' ואפי לפי מאי דקי"ל כותבין שובר משום דעבד לוה כו' משא"כ כאן. וכ"ז קודם שדש אמצרי:

אסור כו'. שמטעם זה יכול לחזור: