עד כמה הוה מחילה או חזרת האונאה - שולחן ערוך חושן משפט סימן רכ״ז

כמה תהיה האונאה כו'. עיין תשו' ר"י לבית לוי סי' ו' וכ"ז וכ"ח:

היתה האונאה כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' ר"ס:

שמכר לו שוה ס' כו' עיין בתשו' מ"ע ובס' מגדל דוד:

ולא לתבוע אונאתו. משמע שכבר נתן המעות וכ"כ בהגהות אשר"י דאם לא נתן המעות מגו דיכול למימר לו נתתי יכול גם כן לומר לא נתרצתי וצ"ע עיין בס' א"א דף צ"ו ע"ד:

שאינו ידוע כו'. וכן בקרקע ובחזקות דקרקע אינו יכול לחזור אחר שיעור דכדי שיראה לתגר וקרובו כן הוא בתשובת ן' לב ספר א' כלל נ' סי' ק"ח ע"ש ובתשובת מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשובת רשד"ם סי' קע"ה:

בד"א וכו' ע' בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' צ"ז:

יש אונאה כו' עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קס"ז:

עד מתי כו' עיין בתשובת ר"ש כהן שם:

הלוקח בדמים כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' ס"ב:

המחליף כלים. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' רי"ח וברשד"ם סי' שפ"ג:

האומר לחבירו. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ו:

יש לו עליו כו' עיין בתשובת מ"ע סי' מ"ב:

המוכר חפץ כו' ע"ל סי' ר"ך ס"ח ודוק:

חמור מישראל כו' פסק מהרש"ל ס"פ דב"ק סי' מ"א דישראל ועכו"ם שאינו לישראל אחר ובדין עכו"ם א"י להשתלם מהעכו"ם החצי אונאה שאומרים ע"ד המליצה פתח עיניך וראה א"כ ליכא לאישתלומי כלל מעכו"ם צריך הישראל להחזיר לו הכל דקי"ל כר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי כו' ועוד דמסתמא עיקר סמיכת הישראל היה על ישראל ולא על עכו"ם ומ"מ היכא שנתאנה במקח טעות כגון שחמתית ונמצא לבנה או כסף ונמצא בדיל וכה"ג שכתוב בסי' רל"ג דאפי' בדיניהם איכא לאשתלומי מעכו"ם א"כ ודאי הישראל אינו משלם אלא חלקו אע"ג שהעכו"ם הוא אלם ודמי למ"ש בסי' ת"י סל"ז בשם י"ח ושכן עיקר:

ואין לו עליו אונאה כו'. וה"ה אם נתאנה מוכר כגון ששוה יותר עיין בקיצור פסקי הרא"ש דהזהב ועיין בספרי ונ"ל לדקדק מהש"ס דפ' הזהב דבנושא ונותן באמונה כשם שאין לו דין אונאה כך דין ביטול מקח אין להם מטעם זה דהא בברייתא בש"ס בחד מחת' כלל האי דנושא ונותן באמונ' עם האותן ע"מ שאין לך עלי אונאה ועל שניהם תני אין להם אונאה ובע"מ שאין כו' למאי דמסיק רבא במפרש אפי' גבי [ביטול] מקח אין ל' אונאה כמבואר בש"ס ובש"ע סכ"א א"כ גם בנושא ונותן באמונה כן הוא דעל שניהם יחד אמר בש"ס אין לו דין אונאה כן נ"ל ודו"ק ומ"מ צריך להתיישב למעשה עיין בתשובת רשד"ם סימן תל"ג:

העבדים והשטרות. עיין בתשובת ר"א ן' חיים סימן ל' וסי' ק"ג ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רל"ט דאין אונאה לחזקות וע"ש:

אבל יותר מפלגא עיין בסמ"ע ס"ק נ' עד צ"ל דל"ד קאמרי כו' ולפע"ד דדוקא קאמרי וכן משמע להדיא מלשון התוספת בב"ק שם וכן באגודה פרק הזהב ומהירושלמי אין ראיה כלל דאדרבה בירושלמי י"ל ל"ד עיין שם וכן הוא להדיא בתוספות בקידושין פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב ע"ב) וז"ל והכי נמי איתא בירושלמי עד פלג שלהם אונאה וההיא דזבן מאה במאתן (דפרק המקבל) אי פלג דוקא לא הוי זבין מאה במאתן דוקא אלא פחות ממאתן פורתא ואי מאתן דוקא הא דקתני עד פלג ל"ד אלא ר"ל יותר מפלג פירתא אבל בפלג המקח קיים עכ"ל ואע"ג דהתוס' מסתפקי' בזה מ"מ נשמע מדבריה' דשפיר י"ל דההיא דירושלמי ל"ד וא"כ פשיטא דהתו' בב"ק ובפרק הזהב דוקא קאמרי וכדמשמע מדבריהם להדיא וגם המעיין בש"ס פרק המקבל יראה דדוחק הוא שם לומר דזבן מאה במאתן הוא ל"ד וכמ"ש לעיל סי' ס"ו סל"ח ואפשר דגם הרא"ש דכתב דהך דהמקבל ל"ד הוא לאו בדוק' קאמר הכי דה"ה (#) דה"מ למימר דהך דירושלמי ל"ד הוא וזה נרא' דעת הר"ב בהג"ה ומ"מ לענין דינא העליתי לעיל ס"ס ס"ו דהעיקר כהרי"ף וסייעתו ועיין בתשובת רשד"ם סי' נ"ח דף נ"ג ע"ד כתב דהוי ספיקא דדינא וע"ש ובתשובת ן' לב כלל כ' סי' ק"ח ובתשובת מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשובת ר"א ן' חיים סימן ס"ט:

שדינו כשאר כל אדם כו' ע"ל סימן ק"ט ס"ה ודו"ק:

ועבדים אין בהן אונאה. אע"ג דוהתנחלתם הנ"ל בעבדים כנעניים הוא דכתיב מ"מ זה שהשכיר נפשו כפועל שם עבד עליו עכ"ל סמ"ע וכ"כ בתשובת ר"י לבית לוי דף כ"ו והביא דברי ת"ה סי' שי"ח שכתב ג"כ כן ע"ש:

(סעיף ג' שוה ע' בס') מה שהקשה המ"מ על הרמב"ם ורבינו כמ"ש בסמ"ע סק"ה נלפע"ד דכל היכי דאפשר לקרותו בשם שתית מעות אזלינן בתריה משא"כ כשאין עליו שם שתות לגמרי אזלי' בתר המקח דהכל הוא כל שיש לו שם שתות מאיזה צד שהיה אזלינן בתריה ואין למידין ק"ו סך קטן מסך גדול אלא חכמים השוו מדותיהם דבשתות תליא מילתא וה"ט בשוה ס' בנ' ופרוטה כיון שעל האונאה אין שם שתות לגמרי אזלינן בתר מקח לחוד והוי מחילה וכמשמעות דברי המרדכי שהביא רמ"א בס"ד ומה שתמה הסמ"ע סקי"א על רמ"א שלא כ' כאן כלום על המחבר תמוה הוא דמה ה"ל לרמ"א לכתוב כיון שראה שכ' המחבר מילתא דהוי לכ"ע דהיינו אפילו להמ"מ ולא כ' המחבר שום מיעוט בג' ופרוטה ורמ"א הוסיפו כאן:

(סעיף ו' יש להסתפק) מקום הספק כמ"ש בסמ"ע סקי"ד צריך לי עיון שהרי גמרא ערוכה בפ' המוכר את הפירות דף צ"ה התם באונאה מעיקרא שוה בשוה א"ל מיהו פחות משתות לא ידיע במנה ומחל אינש משמע דמתחלה דעתו על שוה בשוה וסיים הרא"ש וירא שמים וכו' ונ"ל דכשאינו ברי פחות משתות וירצה להחזיר לו לא יקבל ממנו דשמא הוי מחילה ונ"ל דאם גם המחזיר יר"ש יתן לו דרך מתנה:

(סעיף ז') ואם יברר רבינו כ' על ל' הרא"ש ויש לדקדק כו' והקשה ב"י מה שייך דקדוק ופי' הסמ"ע סקי"ז אע"פ שעברו כו' ולא ירדתי לסוף דעתו מ"ש מאם לא מצא תגרים בעיר דמתחיל השיעור של שיראה אחר שבאו התגרים ותו למה לא הזכיר רבינו דין זה בבירור ונ"ל שקמ"ל רבינו כל שהיה לו אונס כשיעור ואחר כך עבר והוא טוען אמת שאח"כ חקרתי ונודע לי שטעיתי אלא שלא רציתי להחזיר לך מחמת שאמרתי בודאי לא תאמין לי שהיה לי אונס כי לא יכולתי אז לברר וע"כ המתנתי עד עכשיו שאוכל לברר ע"ז כ' רבינו שבאותה שהוא מברר יכול לחזור מיניה דאם היה יכול לברר ולא בירר בודאי מחל ולמד רבינו זה מלשון הרא"ש שכ' אם נתעצל ולא חקר שהוא מיותר דהל"ל כל ששהא בלא אונס ולא החזיר מחל אלא דקמ"ל מילתא אגב אורחא דל"מ מחילה אלא כ"ז שלא חקר אבל כל שהוא מודה מודה שחקר אלא שיש לו טענה אחרת כגון שהיה לו עיכוב מצד הבירור אמרינן תיכף שהוא מברר יכול עדיין לחזור בנלע"ד:

(היה הלוקח יודע) כו' מקור דין זה במרדכי שכ' וז"ל דאם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותובעו לדין לא הוי שתיקתו מחילה מדחזינן כאן דלא פטרו רבא אלא משום דהוי בע"ה ולא משום שהלוקח ידע כשלקח שנתאנה עכ"ל וכ' ב"י ואינו מבין דבריו שזה היפך מה ששנינו מתי חייב להחזיר כו' ומ"ע ושתק עד לאחר זמן משמע לב"י דהיינו עד אחר זמן אונאה שהוא כדי שיראה וכו' והוקשה לו כי היכי דסתם כיון שעבר הזמן ע"כ ידע באונאה והוי מחילה ה"נ בזה שידע מתחלה דהא עיקר זכותו היה מכח שאח"כ אתבענו לדין והיינו ע"כ תוך שיעור כדי שיראה כו' דאילו אחר כך לא יפסקו עליו להחזיר כיון שידע ומחל ואין לומר שסמך עצמו על מ"ש תחלה שהוא לא ימחול לו כלל מ"ה אפילו אחר זמן כדי שיראה מהני לי' זה א"כ קשה ה"ל ליתן ה' ופלגא ולסמוך על מ"ש שהוא אינו מוחל לו כלל דמה לו מחילה דפחות משתות מיד או מחילה דשתות אחרי כדי שיראה כו' אלא ע"כ דלא סמך אלא על עיקר הדין שיוכל לתבוע לו תוך כדי שיראה וע"כ הוקשה לב"י אמ"ש המרדכי לאחר זמן והנה רמ"א תיקן זה בכתבו דאן קודם כדי שיראה כו' דהמרדכי מיירי ג"כ מזה וע"ז. לאחר זמן ר"ל לאחר זמן המכירה ועכ"פ תוך כדי שיראה כתבתי זה כדי להוציא ממה שראיתי חולק על רמ"א להחזירה אלא א"כ קבלה ממנו במדות חסידות עכ"ל והמ"מ תמה עליו והניחו בצ"ע ונ"ל דדיוק הרמב"ם הוא מדתני בסיפא שאינו אלא נפש רעה וזה קאי ביכול להוציא כדאיתא בהדיא בגמ' ורישא וסיפא בחד מטבע איירי כדמשמע לשון המשנה וא"כ קשה הא ברישא מיירי באינה יוצאה בהוצאה דהא אמרינן הטעם בגמ' דאונאה בסלע עד יב"ח כיון דלא סגי ליה פרש"י אינו יוצא בהוצאה ומש"ה צ"ל דמיירי ביוצא ע"י הדחק ומ"ש דלא סגי ליה היינו בלא דחק ואם כן מוכח דבזה דוקא אמרו במתניתין השיעור עד ע"ש וע"ז אמר התנא דבמידת חסידות אפי' לאחר יב"ח יחזור ויקבל ממנו מ"מ ש"מ דאם אינו יוצאה לגמרי חייב לקבל ממנו אפי' מן הדין דלא יהיב ליה אלא חספא בעלמא והיינו כ"ז שמכירה שהיא שלו במ"ש הרמב"ם והיינו דאע"ג דבמתני' שנה התנא כ"ז שמכירה לענין מדת חסידות לא נתכוין התנא לחלק בין מדת הדין לחסידות אלא לחילוק ע"ש או יב"ח אבל לענין מכירה אין חילוק דודאי אף שחייב לקבל ממנו מן הדין דהיינו אם אינה יוצאה לגמרי צריך שיהי' מכירה דוקא וצ"ל דגם כוונת רבינו הוא כן במ"ש ובלבד שתצא ע"י הדחק וקאי ארישא דאמר אין המתאנה חייב להחליפה היינו שתצא ע"י הדחק אבל אם אינה יוצאה ע"י הדחק חייב כל אדם מן הדין להחליפה ויפה כיון בעל ע"ש לע"ד ועל דברי הסמ"ע סקל"א שכ' דאם אינה יוצאה כלל אפי' מדת חסידות ליכא והביא ראיה מהמ"מ והטור לא ירדתי לסוף דעתו דהא לפי דברי המ"מ מיירי מתני' באין יכול להיציאה כלל וא"כ אפי' בזה הוא מדת חסידות לקבלה והיאך כ' לדעת רבינו דאפילו מדת חשידות ליכא בזה גם לא ידעתי שום מקור לזה עאם אינו יוצא לגמרי לא יהי' מדת חסידות לקבלה וגם לא נזכר באשר"י ולא ברמזים עכ"ל דיש לנו לפרש ד"ר עם הרמב"ם לאחדים וכמ"ש דכל שמכירה אפי' אחר יב"ח חייב לקבלה אם אינה יוצאה כלל והוא מכירה וחם יוצאה ע"י הדחק הוי חסידות לקבלה וע' מה שהבאתי ראיה מפיסקא זו לענין אחר בסי' ע"ה בסופו:

(סעיף י"ט בהג"ה) וי"א דספיקא כו' דעת הרא"ש דמספקא ליה אי הלכתא כרבה או כר' אבא ומספיקא לא מפקינן ממונא והסמ"ע כ' דהך הג"ה לא קאי אלא אמעות אכסרא לחוד תמהתי על פה קדוש מה שיייכות יש לדין אונאה אם הוא שכיח או לא דדוקא בתקנתא דרבנן במשיכה שייך לחלק בזה עכ"ל נ"ל ברור דהי"א פליג אתרווייהו וגם פירות אכסר' לא שכיחא ומש"ה לא הביא רבינו פירות אכסר' דאין חילוק ביניהם והא דכ' רבינו לעיל סי' ר"ט ערימ' זו של חיטין כו' התם לא בא להשמיענו אלא דיש קנין בזה ומש"ה הביא שם דברי הרמב"ם ואגב גררא העתיק גם זה דיש אונאה וסמך עצמו בדין אונאה אמ"ש בהלכות אונאה כנל"ב ופשוט ולענין הלכה אף שאיני כדאי להכריע מ"מ אענה חלקי דיש לפסוק כרי"ף ורמב"ם דיש אונאה בזה וכמ"ש ב"י דנקטינן כוותייהו ולא שבקינן פשיטותא דידהו משום ספיקא דהרא"ש כנ"ל:

(סעיף כ"ב) להשביח דעתי פי' כשם שברור ששוה יותר מזוז כך ברור המקח בלי טעות לגמרי ומשמע מזה כל שיודע שיש עכ"פ אונא' אלא שלא ידע שיעורו מהני מ"ש שאינו שוה אלא זוז דהא לא שייך כאן להשביח דעתו אלא דלהרמב"ם גם בזה הוה אונאה עד שידע השיעור של אונאה בבירור משום דבר שאין לו קצבה כמש"ר סי' רל"ב גבי מומין ובההיא לא קי"ל כוותיה כמ"ש שם וא"ל הא הביא רבינו כאן דברי הרמב"ם שכ' עד שיפרש כדי אונאה כו' היינו לומר שבדרך זה שוב לא שייך לומר להשביח דעתו אם לא ידע כלל שיש אינאה אבל באם שידע קצת שיש אונאה אע"ג שזה המוכר אומר שאינו שוה אלא זוז מהני כמ"ש ולענ"ד בסי' רל"ב ס"י מוכח כן מדעת רבינו:

(סעיף כ"ג ע"י הסרסור) מ"ש הסמ"ע ס"ק מ"ב דאפי' ידע הלוקח שהמוכר בע"ה תמוה מאוד דדלמא צוה בע"ה לסרסור שלא יתנו רק בסך קצוב יותר משוויה והוא מכר כן וכיון שהלוקח ידע שהמעות מגיע לבעל הבית המשלחו ודאי מפסיד הלוקח מכח עצמו ותו דנראה לי דמוכח כן מתשו' שמביא רבינו בסעיף ל"ה בחפץ שנתן שמעון לסרסור דסיים שם אם שמעון הוא בעל הבית אין שם אונאה הרי בהדיא כמ"ש ונראה לעניות דעתי דהכי קאמר רבינו בין שהלוקח' עצמו קונה מבע"ה רק שלח ידע שהוא הוא בע"ה או שהלוקח שלא הסרסור לקנות ובזה אע"פ שלוקח עצמו יודע שהמוכר בע"ה מ"מ כיון שהסרסור הוא הקונה והסרסור א"י שהמוכר הוא בע"ה יש שם אונאה והשתא ניחא הלשון שקנה ע"י סרסור דלפירוש הסמ"ע הול"ל שמכר ע"י הסרסור וא"ל לפי מ"ש דהלוקח העמיד הסרסור דא"כ אפילו בכל שהוא חוזר דמצי אמר לתקוני שדרתיך וכו' (די"ל דמיירי כגון שא"ל בפי' בין לתיקון בין לעוות):

אונאה. ואף דבשש בחמש הוי שתות מקח ויותר משתות במעות מ"מ לא ה"ל דין ביטול מקח כיון שמצד המקח לא הוי אלא שתות וכן כשמכר שוה שבע בשש נתאנה המוכר בשתות מעות ופחות משתות מקח אפ"ה יש לו דין אונאה ולא דין מחילה כיון דאצל המעות שקיבל יש שתות בשוה וה"ה איפכא כשנתאנה הלוקח וקנה שוה חמש בשש אף דנתאנה יותר משתות שיווי המקח או בקנה שוה שש בשבע דה"ל אצל מעות שנתן פחות משתות אפ"ה דין אונאה עליו ולא דין מחילה או בטול מקח כל שיש שתות מצד א' בשוה וכדאית' בש"ס בהדי' מימרא דשמואל כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' ו' דף כ"ז וכ"ח:

כולה. פירוש ולא אמרינן כיון דפחות משתות הוי מחילה שא"צ להחזיר אלא הפרוטה המשלים השתות ולמעלה קמ"ל דדינו כדין אם אמר בית כור עפר כו' הן חסר הן יתר דעד רובע לסאה הוי מחילה ואם הוא יותר מנכה את כולה וכמ"ש בסי' רי"ח ס"ח ועוד דומה לזה בר"ס רכ"ט ע"ש. סמ"ע:

שבעים. כת' הסמ"ע דדקדק לכתוב כן משום דבענין זה ליכא שם שתות עליו משום צד אבל הרמב"ם והטור כתבו כגון שמכר שוה ס' בנ' ופרוטה או בע' פחות פרוטה כו' ותמה המ"מ ע"ז למה יהי' זה מחילה הלא כשמכר שוה ע' בס' הוי אונאה דה"ל שתות מעות אף דאינו שתות מקח וה"נ במכר שוה ס' בנ' ופרוטה אף דאינו שתות בשיווי המקח מ"מ הוא יותר משתות מצד המעות שקיבל ומסיק המ"מ שם וז"ל אולי דעת המחבר כו' ע"ש (והט"ז כת' דנ"ל דכל היכא דאפשר לקרותו בשם שתות מעות אזלינן בתריה משא"כ כשאין עליו שם שתות לגמרי אזלינן בתר המקח והכלל הוא כל שיש לו שם שתות מאיזה צד שיהי' אזלינן בתריה ואין למדין ק"ו סך קטן מסך גדול אלא חכמים השוו מדותיהן דבשתות תליא מלתא וה"ט בשוה ס' בנ' ופרוטה כיון שעל האונאה אין שם שתות לגמרי אזלינן בתר מקח לחוד והוי מחילה וכמשמעות דברי המרדכי שהביא הרמ"א בס"ד עכ"ל) ועיין בתשו' רשד"ם סי' ר"ס:

החפץ. אבל א"י לתבוע אונאתו דהמאנה יכול לו' לו או חזור במקחך או יהי' בידך כמו שקניתיהו וכ"כ הטור. סמ"ע:

המאנה. דלא יהא חוטא נשכר דהרי אי לא אינהו לא הי' יכול לבטל המקח וכמ"ש בס"י שם:

לחזור. דכיון שהנתאנה יכול לחזור לא נגמר המקח מעולם ומש"ה גם הוא יכול לחזור אא"כ נתרצה הנתאנה פעם א' דאז מיד נגמר המקח וגם הוא א"י לחזור בו ואע"ג דכת' הטור בס"ס רכ"ו ובסי' ק"צ היכא דעייל ונפיק אזוזי כיון שנתבטל המכר לגבי המוכר נתבטל גם גבי לוקח ואפילו אם נתרצה המוכר יכול הלוקח לחזור בו אלא שידו על התחתונה שאני התם דמיד דעייל ונפיק אזוזי אז נגלה שלולי צורך המעות לא היה מוכרו ונתבטל המקח מיד כשלא נתנו לו מש"ה אף שנתרצה אח"כ לקיים המקח כיון שכבר נתבטל יכול הלוקח לחזור בו אבל הכא דלא גילה המתאנה דעתו מתחלה שרוצה לחזור בו מש"ה כשנתרצה אח"כ ה"ל כאילו נתרצה מעיקרא מש"ה אין המאנה יכול לחזור בו. שם:

במקח. מש"ה אם הוא פחות משתות מצד המקח אף דהוא יותר משתות מצד המעות לא אמרינן דטעו דאין רגילין לטעות בחשבון נתינת הדמים ואמרינן דמחל לו. שם:

להסתפק. ז״ל הטור בשם הרא״ש יראה כיון דהתורה אמרה אל תונו אפילו שוה פרוטה בכלל אלא דחז״ל אמרו דא״י לצמצם עד שתות כו' אבל אם המוכר או הלוקח בקיאין ויודעין שמאנה לו והשני אינו יודע אסור לו להונות אם לא כשפירש והתנה עמו או שמא כיון דדרך מקח וממכר הוא בכך לפיכך עד שתות הוי בכלל מקח ולא מקרי אונאה כלל וצ״ע וירא שמים יוצא ידי שניהן ע״כ ור״ל ירא שמים אם נתאנה פחות משתות אינו מהדר אחר המאנהו לו' לו אינך יוצא י״ש כי לא ידעתי מזה ולא מחלתי אותו החזירהו לי. ואם אירע שאינה הוא לחבירו פחות משתות יחזירנו להמתאנה ומ״מ [נראה] דהלוקח אף שעדיין מוחזק בדמי הקנייה א״י לו' לא אמחול בפחות משתות שהונאתני דבטלה דעתו אצל רובא דעלמא שרגילין למחלו ומוציאין מידו ונותנין להמוכר עכ״ל הסמ״ע (והט״ז כתב דצ״ע שהרי גמ' ערוכה בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ה) התם באונאה מעיקרא שוה בשוה א״ל. מיהו בפחות משתות לא ידיע במנה ומחל אינש משמע דמתחלה דעתו על שוה בשוה וסיים הרא״ש וירא שמים כו' ונ״ל דכשאינו ברי פחות משתות וירצה להחזיר לו לא יקבלנו ממנו דשמא הוי מחילה ואם גם המחזיר ירא שמים יתן לו דרך מתנה עכ״ל):

ביפה. דגם אחר יקבלה ממנו ולא יהי' לו בה הפסד כלל טור. סמ"ע:

יותר. אפי' קנה שוה ק' בר' מקחו קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו כ"כ הטור. שם:

אונאתו. משמע שכבר נתן המעות וכ"כ בהג"א דאם לא נתן המעות מגו די"ל נתתי יכול ג"כ לו' לא נתרציתי וצ"ע עיין בס' א"א דף צ"ו ע"א. ש"ך:

לחזור. (נ"ל דקמ"ל בזה דכל שהי' לו אונס כשיעור ואח"כ עבר והוא טוען אמת שאח"כ חקרתי ונודע לי שטעיתי אלא שלא רציתי להחזיר לך מחמת שאמרתי בודאי לא תאמין לי שהיה לי אונס כי לא יכולתי אז לברר וע"כ המתנתי עד עכשיו שאוכל לברר ע"ז כת' שבאותה שעה שהוא מברר יכול לחזור בו דאם הי' יכול לברר כבר ולא בירר בודאי מחל עכ"ל):

יודע. (עמ"ש הט"ז ליישב קושיית הב"י על המרדכי בזה ע"ש):

שוה. וכן בקרקע ובחזקות דקרקע א"י לחזור אחר שיעור דכדי שיראה לתגר ולקרובו כן הוא בתשובת ן' לב ס"א כלל כ' סי' ק"ח ע"ש ובתשובת מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשו' רשד"ם סי' קע"ה. ש"ך:

נודע. משמע דוקא אם נודע בבירור שבא לידו דבר שהיה כזה שמכר אבל אם היו מחולקים בזה אף שהלוקח טוען ברי שנזדמן למוכר כעין זה הדין עם המוכר אף שבא להוציא דאמרינן סתמא אין אדם מוכר מקח כדי לחזור בו ובודאי לא ידע עד הנה וכן מוכח מדברי הרי"ף שהביא הרא"ש בתשובה שכת' בהדיא עד שיתברר שבא ליד המוכר מקח כזה ולא חזר בו אז והא דכתב הרמ"א בסעיף שאח"ז דאם הם מחולקים בשינוי שער דעל המתאנה להביא ראיה הא כת' שם הטעם בצדו דשינוי השער הוא מצוי וצ"ע בתשובת הרא"ש שהביא הטור שקיצר ע"ש. סמ"ע:

השער. עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' נ"ז:

המוכר. אפילו לדעת הי"א שכת' הרמ"א בס"ד דסבירא ליה דאף המאנה יכול לחזור בו אא"כ נתרצה המתאנה שאני הכא דמיד שהוקר מסתמא לא יחזור בו עוד המתאנה ומ"מ המתאנה עצמו יכול לחזור עד שיראה לתגר דאף אם נתייקר אמרינן מסתמא דעתו הי' דכל שיש לו זמן לחזור אינו גומר בדעתו לגמור המקח עד שיכלה זמנו. סמ"ע:

שלש. כ"כ ג"כ הטור ול"ד קאמרי אלא ה"ה בארבע רק מפני שבבות שלפני זה הוצרך לו' שנתיקר בשנים קאמר גם בזה כן. שם:

ומרגליות. הוצרכו הפוסקים לפרוט כל הני לאפוקי מדרבי יהודה דאמר אין אונאה לס״ת ובהמה ומרגליות. ס״ת משום דאין קצבה לדמיה בהמה ומרגליות שאדם רוצה לזווגן דשור רע מקלקל שור טוב בהליכתן יחד בעול המחרישה וגם מי שיש לו מרגלית נאה קונה אליה עוד מרגלית אחרת אפילו ביותר משוויה כדי לזווגה עם זו שבידו להעמידן יחד במשבצות זהב כמ״ש בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ח ע״ב) ע״ש:

במטבעות. אע"ג דכי תמכרו ממכר כתיב ובמטבע אין כ"כ מקח וממכר קמ"ל כ"כ הסמ"ע. ועיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' קס"ז:

מי"ב. טעמו כיון דמעות להוצאה נתנו ואין ב"א לוקחין מידו כשהיא חסירה מש"ה דקדקו ואמרו דלא הוי מחילה עד שלא יהא באונאתן אחד מי"ב. סמ"ע:

לשולחני. דסתם אדם אינו בקי בהכרת המטבעות כי צריכין מומחה לזה. שם:

שבתות. פירוש לכבוד שבת ואפילו בעשיר שיש לו מעות אחרים להוציאן מ"מ לא נתנו לו זמן יותר משום דסתם בן אדם שאינו בקי במטבעות מוציא המטבעות המסופקין בעיניו בטובתן ומשמר בתיבתו הטובים בודאי. שם:

הדחק. כן הוא ג"כ ל' הטור ור"ל דאם יוצאת ע"י הדחק אפילו במדת חסידות א"צ להחליפה ואל תתמה ע"ז שהרי גדולה מזו אמרו דלאחר שיעור שיראה לתגר אפילו מכר שוה ק' בר' המקח קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו ולא כע"ש שכתב ז"ל שאם אפילו ע"י הדחק אינה יוצאה פשיטא שחייב להחליפה אפילו אחר זמן רב ע"כ וזה אינו ואף שמלשון הרמב"ם ג"כ מוכח דס"ל הכי כבר תמה המ"מ עליו וכתב דבש"ס לא משמע הכי ומשה"נ לא העתיק המחבר ל' הרמב"ם כדרכו והעתיק לשון הטור שהוא כדמוכח בש"ס עכ"ל הסמ"ע. (והט"ז השיג עליו והסכים לדעת הע"ש ועמ"ש בביאור דברי הרמב"ם והטור ז"ל בזה ע"ש):

הצד. דיש לחוש שיחתוך מקום הנקב. סמ"ע:

באלו. הרמב"ם מסיים בזה וז"ל אע"פ שקנה בחליפין קנה ומחזיר אונאה פירוש אע"פ דדרך חליפין הוא זה כיון שלא דקדק לידע כמה מעות יש לו בחופנו ובקרא וכי תמכרו ממכר כתיב ולא חליפין אפ"ה כיון דאמר לשון מכירה יש לו דין ממכר ויש בו אונאה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' לחם רב סי' קנ"ט ובתשו' רש"ך ח"ג סי' ס"ב ובתשו' רשד"ם סי' שע"ט ובמקור ברוך סי' נ"ה:

פירות. פירוש חופן פירות ואמר ליה מכור לי פירותיך בסלע או שתים ולכן דקדק בלשונו וכת' ברישא שלוקח בדמים אכסרה ר"ל שלוקח דבר אחד בדמים חפונים ובסיפא הוי איפכא שלוקח פירות חפונים בדמים ידועים ובשניהן קנה ומחזיר אונאה והסיפא דומה למ"ש הט"ו בר"ס ר"ט בערימה זו של חיטים אני מוכר לך בכך וכך כו' דהמכר קיים ויש להן אונאה לפי שער שבשוק דמה לי שחפן פירות או מכר לו ערימה וא"כ תימא על הרמ"א שכת' כאן די"א דספיקא הוא ובסי' ר"ט שם כתבו סתם דיש בהן אונאה בלי חולק והטור לא כתב פלוגתא כאן כי אם בלוקח במעות חפונים סבירא ליה להרא"ש דספיקא הוא אם מחזיר האונאה ונראה דדוקא במעות אכסרה כ"כ משום דאין דרך קנין בכך כ"א בחליפין אבל בפירות אכסרה רגיל אדם לקנות כרי תבואה ופירות בלא מדה ומנין ע"כ נ"ל דהג"ה זו קאי דוקא אחופן מעות עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכת' דמה שייכות יש לדין אונאה אם הוא שכיח או לא דדוק' בתקנתא דרבנן במשיכה יש לחלק בזה ע"כ נ"ל ברור דהי"א פליגי אתרווייהו והא דבסי' ר"ט התם לא בא אלא להשמיענו דיש קנין בזה ואגב גררא העתיק גם זה דיש אונאה וסמך עצמו בדין אונאה אמ"ש כאן ולענין הלכה יש לפסוק כהרי"ף והרמב"ם דיש אונאה בזה וכמ"ש הב"י דנקטינן כוותייהו ולא שבקינן פשיטותא דידהו משום ספיקא דהרא"ש כן נ"ל עכ"ל):

בכלים. (זה מדת ימים שנסתפקתי אם דין זה נאמר דוקא בכלים דהוו להשתמש או אפילו היו רוצים לסחורה והכרעתי דמיירי אפילו היו רוצים לסחורה מהטעם שהביא הב"י בשם תלמידי הרשב"א שאין אונאה לחליפין אלא במכר דממכר כתיב ואח"כ מצאתי במהרשד"ם סי' שפ"ג שעמד ע"ז והכריע כמ"ש ע"ש ועיין במהרש"ך ח"ב סי' רי"ח ובתשו' בני שמואל סי' כ"ב הרדב"ז סי' רס"ט וע"ש שחולק עם מהרשד"ם הנ"ל עכ"ל בני חייא להגהת הטור אות ה'):

אונאה. אע"ג דאם א"ל בשביעית ע"מ שלא תשמטני אמרינן כל תנאי שבממון קיים ואינו משמט כמ"ש בסי' ס"ז שאני התם דידע ומחיל משא"כ הכא די"ל דלא ידע דאית ביה אונאה דמחיל וכ"כ הטור דאף דא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה סבר דאין בו אלא פחת כל דהוא כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ו ובתשו' מ"ע סי' מ"ב:

בו. דמשמע ע"מ שלא יהא בו דין אונאה וא"א לו להתנות לבטל דין תורה וחזר הדבר לדין תורה פתות משתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה כ"כ הטור בשם הרשב"ם וכת' עוד אבל רש"י כת' דבכה"ג הוי מקח טעות וחוזר בו לגמרי אם ירצה אפי' אין בו אלא אונאה שתות וע"ש דמשמע דהטור ס"ל כדעת רש"י אבל המחבר שכתב ל' ואצ"ל משמע דס"ל דדינו כאילו אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דשם פשוט דאינו חוזר לגמרי בשתות אלא ה"ל כאילו לא התנה כלל. סמ"ע:

ק'. משמע דס"ל דלא סגי בא"ל סתם יודע אני שיש בו אונאה ע"מ כו' וכן בסי' שאח"ז סיים ז"ל שהרי ידע בודאי הדבר שמחל לו ועפ"ר כאן ובסי' רל"ב כתבתי דאף למאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אפי' דבר שאינו קצוב מודה במחילה כזו דצריך שיפרשנו דאל"כ י"ל לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ דאמחול. שם:

להשביח. ר"ל כמו שאתה רואה ששוה יותר מזוז כן הוא שוה מנה כמו שאמכרנו לך וע"ל סי' ר"כ ס"ח (ועיין מ"ש הט"ז לחלק בדין זה ע"ש):

סרסור. פי' אף שידע הלוקח שהן של בע"ה כיון שבע"ה מסרן לסרסור למכור למי שיבא לקנותן ודאי נתייאש שלא ידע הלוקח שהן של בע"ה וע"ד לחזור האונאה מסרן לו והא דבס"ל כתב המחבר פלוגתא באינה שליח ללוקח אי מכרו בטל בכל שהוא וכאן בסרסור סתם דיש בו אונאה יש לחלק בין סרסור דיש לו שייכות וחלק בו וא"ל גביה לתקוני שדרתיך כמ"ש בסי' קפ"א וקפ"ב דבו כ"ע מודו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז דחה דבריו ע"ש שפירש דברי הטור דה"ק בין שהלוקח עצמו קונה מבע"ה רק שלא ידע שהוא בע"ה או שהלוקח שלח סרסור לקנות ובזה אע"פ שלוקח עצמו יודע שהמוכר בע"ה מ"מ כיון שהסרסור הוא הקונה ואינו יודע שהמוכר הוא בע"ה יש בו אונאה והשת' ניח' הל' שקנה ע"י סרסור דלפי' הסמ"ע הל"ל שמכר כו' וא"ל דא"כ אפילו בכל שהוא חוזר דמצי אמר לתקוני שדרתיך די"ל דמיירי שא"ל בפי' בין לתקון בין לעוות עכ"ל):

יש. לשון הטור בשם הרא"ש דמה שנתרצ' שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממי שפירש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דיש עליו אונאה וכ"ש בנדון זה שלא כוון ראובן למוכרו לו ביותר מדמי שויו ולא שמעון לקנותו יותר מדמיו כו'. סמ"ע:

תגר. דאל"כ היה חייב אפילו לא קיבל שכר עליה דגרם לו היזק אבל אם הוא תגר ובקי בחנם פטור בשכר חייב כמו טבח אומן שקלקל וכמ"ש בסי' ש"ו. שם:

מישראל. פסק מהרש"ל פ"ה דב"ק סי' מ"א דישראל ועובד כוכבים שאינו לישראל אחר ובדין עובד כוכבים א"י להשתלם מהעובד כוכבים החצי אונאה שאומרים ע"ד המליצה פתח עיניך וראה א"כ ליכא לאשתלומי מעובד כוכבים כלל צריך הישראל להחזיר לו הכל דקי"ל כר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי כו' ועוד דמסתמ' עיקר סמיכת הישראל היה על ישראל ולא על עובד כוכבים ומ"מ היכא שנתאנה במקח טעות כגון שחמתית ונמצא לבנה או כסף ונמצ' בדיל וכה"ג כמ"ש בסי' רל"ג דאפי' בדיניהם איכא לאשתלומי מעובד כוכבים א"כ ודאי הישראל אינו משלם אלא חלקו אע"ג שהעובד כוכבים הוא אלם ודמי למ"ש בסי' ת"י סל"ז בשם י"ח ושכן עיקר. ש"ך:

בכך. ובטור כתב ז"ל י"מ דאפי' א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפי' נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעת' דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו ע"כ ונ"ל דחדשו בזה הי"מ דאף דלא ידע בשעת משיכה בכמה קנהו דלימחל אפ"ה אין בו אונאה כיון דאמר בהדיא שמאמינו ויתן לו בעדו כל מה שנתן הוא וריוח דבר מה נמצא שמתחלה לא היה כונתן על שיווי המקח עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך וה"ה אם נתאנה המוכר כגון ששוה יותר. עיין בפסקי הרא"ש פ' הזהב ונ"ל לדקדק מהש"ס דשם דבנושא ונותן באמונה כשם שאין לו דין אונאה כך דין בטול מקח אין לו דהא בש"ס בחד מחתא כלל האי דנושא ונותן באמונה עם אותן דע"מ שאין לך עלי אונאה ועל שניהם תני אין להם אונאה ובע"מ שאין כו' למאי דמסיק רבא במפרש אפילו גבי בטול מקח אין להן אונאה וכמש"ל סכ"א א"כ גם בנושא ונותן באמונה כן הוא כן נ"ל ומ"מ צריך להתיישב למעשה עיין בתשו' רשד"ם סי' תל"ג (וכתב בס' בני חיי וז"ל והנכון דזה אינו אלא דוקא באונאת דמים אבל באונאת מדה או משקל ומנין וכדומה לעולם יש לו אונאה מהרש"ך ח"א סי' קל"ח וע"ש סי' י"ט וסי' קנ"ו עכ"ל):

והקרקעות. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ל' וסי' ק"ג ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רל"ט דאין אונאה לחזקות וע"ש. ש"ך:

יתר. תימא הא הרא"ש והטור כתבו בשם ר"ת דדוק' עד פלגא לית ביה אונאה ובפלג' גופיה יש בו אונאה והוכיחו כן מהירושלמי ואף שבתו' בב"ק ובב"מ איתא התם בשם ר"ת כלשון הרמ"א צ"ל דל"ד קאמרי ולא אתו אלא לאפוקי דל"ת דלית בהו דין אונאה כלל וכדעת הרי"ף והרמב"ם וא"כ לא ה"ל להרמ"א לכתוב כן אלא כאשר פי' הרא"ש והטור דברי ר"ת עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דנ"ל דדוק' קאמרי התו' וכך משמע להדיא מדבריהם בב"ק שם ובקידושין דף מ"ב ע"ב כו' ע"ש ומסיק וז"ל ומ"מ לענין דינא העליתי בס"ס ס"ו דהעיקר כהרי"ף וסייעתו ועיין בת' רשד"ם סי' נ"ח דף נ"ג ע"ד כתב דהוי ספיק' דדינ' וע"ש ובת' בן לב כלל כ' סי' ק"ח ובתשו' מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשו' ראנ"ח סי' ס"ט עכ"ל:

בטל. טעמו שחז"ל השוו הדברים שלא יהא כח המוכר עדיף במוכר ע"י שלוחו מכח הלוקח. סמ"ע:

אדם. דשאני לוקח דהוא עצמו היה בקנין וידע מה קנה ומה לו שקנהו משליח או מהמוכר עצמו וע"ל סי' ק"ט ס"ה וסי' קפ"ב וקפ"ג. שם:

בדינר. כתב הסמ"ע דהמחבר לטעמיה אזיל דפסק בסכ"ט אפי' שוה אלף בדינר אבל להי"א שם דוקא עד פלגא וכ"כ הטור בהדי' (ועיין בתשובת פני משה ח"א סי' ל"ג):

ועבדים. אע"ג דוהתנחלתם וגו' בעבדים כנענים הוא דכתיב מ"מ זה שהשכיר נפשו כפועל שם עבד עליו עכ"ל הסמ"ע וכ"כ בתשובת ר"י לבית לוי דף כ"ו והביא דברי ת"ה סי' שי"ח שכתב ג"כ הכי ע"ש. ש"ך:

ספק. הקשה הראב"ד ז"ל וא"ת ולהוי נמי כקרקע להדר או לזרוע עד כדי הראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו וי"ל מפני שתוספת הזרע אינו מועיל לה דשמא למקום שנפל הראשון נופל גם השני ויתקלקל זע"ז עכ"ל סמ"ע:

יותר. בת"ה סי' שי"ח כתב בשכר פועל עם סוס כו' (כמ"ש הרמ"א בסל"ג) דא"א לחזור בו אפילו אם יש בו יותר משתות מאחר שכבר נעשית המלאכה ע"ש ונראה דה"נ מיירי בכה"ג מש"ה כתב או יותר כו' מחזיר אונאה ולא כתב דביותר מבטל השכירות לגמרי אם ירצה כדין מקח כיון דשכירות ליומא כו'. שם:

מרובה. דבשכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף אין דרכו להראותו לתגר עד לעת תשלומין דכבר עבר זמן מרובה ותו לא חלקו. שם:

לעולם. ואפילו בעל הבגד שבידו הבגד לא אמרינן דאין יכול לחזור אלא כדי שיראנו לבני אדם כדין לוקח שנתאנה דבשכירות שאני כנ"ל אבל המאנה ודאי א"י לחזור בו מיד שנתרצה המתאנה שלא לחזור בו כדין לוקח ומוכר ובטור סיים בהדיא בזה חוזר לעולם כמוכר. שם:

ששמו. כמו שנתבאר לעיל סי' ק"ט ע"ש:

הרשות. בטור מסיים בזה בשם הרא"ש ז"ל ואפילו אם יאמר שמעון אסלק ממך התרעומת של בני המבוי יאמר ראובן אי אפשי לקנות לי תגר בפתיחת הפתח ועוד כיון שבשעת החלוקה טעו בזה שהיו סבורים שיכול לפתוח הפתח והוא אינו יכול החלוקה מעיקר' בטעות היתה ובטלה לה וכ"כ הט"ו בר"ס קע"ה ס"ג בשנים שחלקו ובא להן אח שלישי דחלוקתן בטילה מה"ט וע"ש. סמ"ע:

אסור כו'. ב"מ נא א' מנה"מ דת"ר וכי כו' ואצטריך כו':

כמה כו'. כשמואל שם דהלכתא כשמואל בדיני ות"כ וכן שם בעובדא דוורשני וכיפי וכן רב חסדא בב"ב פג ב' ס"ל כוותיה:

ונקנה המקח כו'. שם נ' ב' א"ר הלכתא כו':

ולהחזירה כולה כו'. ר"ל דל"ת עד פחות משתות וכמ"ש בב"ב צה א':

היתה כו'. לאלתר כמ"ש רש"י שם ד"ה הלכתא כו' וכמ"ש שם ואת"ל בכדי כו' ול"ל כמ"ש שם דאילו שתות כו' דהא השתא קי"ל דקנה ומחזיר אונאה וכן מ' שם בעובדא דוורשכא וכיפי וע' תוס' שם ד"ה אמר רבא כו' עד ורבא:

אבל המאנה כו'. עתוס' דב"ב פ"ד א' ד"ה אי לאו כו' וא"ת כו' וריב"ם כו':

וי"א כו'. כתי' ראשון שם:

אא"כ כו' או כו'. כמ"ש בב"מ שם זה וזה בכדי כו' וכמ"ש רש"י במתני' שם מט ב' ד"ה עד כו' וכ"ש אם מחל ונתרצה בפירוש:

מכר לו כו'. תוס' שם מט ב' ד"ה שתות כו' וז"ש מעות נמי וכן במתני' אמר שתות למקח ולא אמר סתם שתות ועתוס' שם ד"ה שוי וד"ה ש"מ:

דטעו אינשי כו'. שם ועתוס' נא ב' ד"ה שנים כו' מיהו לעיל פירשתי כו' וערש"א שם:

וי"א דחייב כו'. כלוי שם וכמ"ש שם נו ב' לאפוקי מדרב כהנא כו' וס' ראשונה ס"ל כיון דסתם מתני' כרב כהנא ר' לא שנאה כו' ואינהו ס"ל דלוי מתרץ למתני' כמ"ש שם בישיבת הדיינין וגמ' לא חש להזכיר דממילא ש"מ:

יש להסתפק כו'. כמו במטבע כמש"ו:

אבל מטבע כו'. כמש"ש נב א' יתר ע"כ מוכרה בשוויה ושם אלא אמר רבא פחתה כו' וערש"י ועתוס' שם ד"ה נותנה. והריב"ם מפרש דקאי כו' וכ"כ הרא"ש:

ואם יברר כו'. דהא משום מחילה הוא וכמו שחילקו במטבע בין כפרים לכרכים:

היה יודע כו'. כן מ' שם בעובדא דכיפי וורשכי:

ואצ"לבביטול כו'. כמ"ש שם באושפזיכניה דרב"ח דא"ל זיל הדר כו':

לפיכך כו' וכן כו'. שם מט לוקח מקחו כו' עד דמתרמי ליה כו':

בד"א כו' וכן כו'. כנ"ל דהטעם משום דלא ידע כו' וע' פרישה:

אמר המאנה כו'. ר"ל ובתחלה לא היה בו כדי אונאה ומחמת שינוי השער נעשה כדי אונאה:

על כו' דדרך כו'. משום דהמע"ה וכמ"ש בס"פ המדיר כל מי שנולד ספק ברשותו עליו הראיה ול"ד למ"ש כאן נמצאו כאן היו וכן השער שכך היה וגם למ"ש ר' נתן בב"ב קנג ב' אם בריא כו' דדרך השער כו' וכמ"ש שם קנד סימנין עשויין להשתנות ע"ש הסוגיא ועתוס' דכתובות כ' א' ד"ה ואוקי אור"י כו' ע"ש וביבמות ל"א ד"ה וארעא כו':

המוכר כו'. ערמב"ן שם שפי' יכול לחזור בו לבקש אונאתו או יחזיר המקח ולפי' זה אתיא דר"ח שם כהלכתא ועבה"ג:

יש אונאה כו' כיצד כו'. ממ"ש בגמ' שם מ"ש בסלע כו' מ' דגם במטבע דין אונאה כמו בטלית אלא כ"א כדינו:

הרי כו' וכן כו'. כר"ש כמ"ש רבא שם מאן תנא כו' ואע"ג דסתם ואח"כ מחלוקת מ"מ הא אמר רבא הלכתא שתות כו':

והיו כו'. כמ"ש כ"ד שבמדה כו':

ובלבד כו'. כמ"ש ואין לו עליו כו' שאינו אלא כו' ואמר בגמ' וה"מ הוא דסגי להו וער"מ בפי':

נפחתה וחסרה כו'. כמש"ש פחות מכן איסר כו' ה"ז כו' וכמ"ש רבא שם פחתה סלע כו' וכרב הונא שם יתר ע"כ יקוץ ע"ש:

ומטבע כו'. ירושלמי שם לא יתנה לא לחרם כו' בד"א בדינרים ובסלעים אבל בדינר זהב ובמטבעות כסף מוציאין בשוויהן וע' במפרש שם:

כמחליף כו'. שם מ"ו ור' אבא כו' משום דדמי לחליפין ואף רבה ל"פ אלא משום דמכור לי באלו קאמר כמש"ש:

אפי' כו' וכן כו'. ירושלמי שם הל' א' תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו א"ר יוחנן ל"ש אלא שור בפרה או חמור בשור הא ציבור בציבור לא קנה ר' אבא אמר המחליף אבריקולין באבריקולין קנה ומפ' הרמב"ם לענין אונאה דלענין חליפין ס"ל אף פירות דקנה כמש"ל סי' רג ס"א בהגה ועמש"ש אבל ל' הירושלמי מ' דלענין חליפין קאי וכמ"ש דבפירות לא קנה ופראב"ד בהשגות וכ"מ שם בפ"א דקדושין הל' ו' כל הנעשה דמים כו' תמן תנינן כל המטלטלין כו' רב אמר אפי' ציבור כו'. ול"נ דפי' הירושלמי הוא לענין ציבור מעות ורב ס"ל כמ"ש ר"ל בגמ' אפי' כיס מלא מעות ור' יוחנן ס"ל דוקא כמ"ש בדינר אניקא כו' וכ"מ בקדושין שם דאמר שם אפי' ציבור בציבורין א"ל ר"א לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד דבר שהוא צריך לשום:

האומר כו'. כרב דבריי' כוותיה ועתוס' שם ד"ה בד"א ובשאלתות כו':

המוכר כו'. עבה"ג וכמש"ש פ"א: (ליקוט) המוכר חפץ כו'. עברמב"ם פט"ו די"א מכאן אני כו' (ע"כ):

ואפי' מכרם כו'. כמש"ש מאני תשמישתיה כו' וסתם מוכר מכר מחמת דוחקו ועבפ"א דברכות ה' א' וערש"י שם:

ויש מי כו'. הרא"ש וערש"י שם ד"ה מבע"ה:

הא דמוכר כו'. כמו בהנך עובדי דשם:

וי"ח. כמש"ל בשם השאילתות ובמפ' אמרו אפי' בכפל. וס' ראשונה ס"ל דלאו לגמרי כמפרש וערא"ש:

מוכר כו'. דלא עדיף מאם אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה בסתם כמש"ל סכ"א:

ואם כו'. כמ"ש בב"ק צט ב' הנותן בהמה לטבח כו' ושם א"ר יוחנן טבח כו'. ואע"ג שאמרו שם אתמר המראה כו' עתוס' שם ד"ה ותניא כו' משא"כ כאן דאין בו כ"כ אומנות כמו במטבע:

ועכו"ם כו'. כמ"ש בשורו שנגח וכמ"ש בגמ' שם ואע"ג שכ' תוס' שם ד"ה עמד כו' מ' דוקא כו' ל"ד נגח אלא לאפוקי לגזול אותו בחנם דהא בקרא לא הוזכר שור:

אפי' מכר כו'. ר"ל אע"ג שאמרו שם נז א' אמר רבא כו' לית הלכתא הכי דהא ר"נ דבתראה הוא ס"ל בפ' המקבל זבן במאת כו' וכן בפ"ב דקדושין והא דאמרת יתר על שתות כו' ובפ"א דב"ק דבר השוה כל כסף כו':

וי"א כו'. כסוגיא דב"מ שם וכפי' ר"ת דביתר מפלגא קרי שם ביטול מקח ול"ק הא דפ' המקבל והא דקדושין. והא דב"ק פי' תוס' שם ל"ד אלא יותר ממטלטלי וכמ"ש בב"מ נח ב' רי"א אף המוכר כו' ועד כמה כו' ומדקאמר אף המוכר כו' מ' דה"ה בקרקעות וכן בכתובות ק' ב' רשבג"א כו' ועד כמה כו' ובירושלמי דכתובות והביאו תוס' שם צח א' ד"ה אלמנה כו' בירושלמי פריך כו' ע"ש ובתוס' דקדושין מב ב' ד"ה ה"ג ובב"ק י"ד ב' ד"ה דבר כו' ובב"מ שם ד"ה אר"נ כו':

אבל יתר כו'. אף שתוס' פ' אלמנה והרא"ש בב"מ לא כ"כ ותוס' בקדושין נסתפקו בזה מ"מ בב"ק כ' כן להדיא וכן מ' בפ' המקבל והזהב שם ושם ופ' אלמנה שם כנ"ל:

או אפוטרופס. כמ"ש בכתובות ק' א' מה אלמנה יחידה כו' וה"ה לאפוטרופס. רמב"ם:

בין כו'. מטלטלין בקדושין שם ובכתובות צט ב'. וקרקעות בכתובות שם ושם וכמה מקומות:

ואם אינה את כו'. כמ"ש בכתובות שם שום הדיינין כו' הותירו שתות כו' הואיל לגבי אונאת יתומים בטל ה"ה לשכנגדו:

ויש מי כו'. כמ"ש לתקוני שדרתיך כו' וכאן לתקוני ול"ד לב"ד דשם דמו שהיתומים סומכין עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יעשו עול והוי כשלוחין של שניהם:

כשם כו'. שם בעי רבא חטין כו' א"ד כו':

השוכר כו' מפני כו'. כמש"ש מי כתיב ממכר כו' והאי כו':

ועבדים כו'. אע"ג דעבדים שאמרו שם יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות היינו עבד כנעני מ"מ עבד עברי נמי דומה לקרקע כמ"ש בפ"א דקדושין כח א':

שכר פועל כו'. כמ"ש בפ"א דגטין גבי עצמך ונכסי לרבא:

ומשערין כו'. וא"ל דלשכר עצמו יחשב כל שהוא דאין אונאה כנ"ל והשאר יחשב לסוס דמשערין לפי הנהוג לשכור כמ"ש בפ' האומנין היכי מתגרי פועלים כו' וכן כאן משערין שכר שניהם אח"כ מחלקין לפי ערך:

וכן אין כו'. שם וכמש"ל דהיסת נשבעין אף על הקרקעות:

ואפי' לאחר כו'. כמ"ש במונח מ"ט כו' ושבה"ג:

הקבלן כו'. דל"ל בו דהוי כעבד ועתוס' שם מח א' ד"ה והא כו':

ראובן כו'. דהוי כמו שטעו במדה כו' וחלוקה בטעות היתה:

שיכולים בני כו'. כמ"ש בפ"א דב"ב: