המחליף פרה בחמור יילדה או מי שיש - שולחן ערוך חושן משפט סימן רכ״ג

המחליף פרה כו' עיין בתשו' מהרשד"ם סי' ש"ט:

אפי' אם הלוקח עיין בספרי שהארכתי בפי' דברי הרמב"ם בשם הגאון אמ"ו ז"ל:

אלא עומדת באגם כו' וה"ה ברשות הרבים וכן הוא בתוס' פרק השואל דף ק' ע"א סוף ד"ה ולחזי כו':

או ישבע המוכר כו' עמ"ש לעיל סי' פ"ח סי"ב ודו"ק:

ואין לזה אלא קטן כו' עמ"ש לעיל סי' פ"ח סעיף י"ז ודו"ק ועיין בטור ובתי"ט פ' השואל:

וכן המוכר שפחתו גבי שפחה נקט ל' מכירה לפי שהיא קנויה בכסף ומיד שקיבל המוכר דמים מיד הלוקח היא קנויה להלוקח ויש לספק בה אם ילדה קודם קבל' דמיה או לאחריו משא"כ בפר' וחמור ושאר מטלטלים שאינם קנויים בכסף כ"א במשיכה וכשמשך הפרה הרי ראה אם ילדה כבר או לא מ"ה כ' שהחליף פרה בחמור דאז מיד שמשך בעל הפרה להחמור הפרה נקנית לבעל החמור בכ"מ שהיא ויש לספק בה שפיר אם קודם המשיכה ילדה או לאחריו:

אפי' אם הלוקח טוען ברי עיין בפרישה שם כתבתי פי' לדברי הרמב"ם שכ' בפ"ק דמכיר' דין י' כעין דברי המחבר שבסעיף זה ז"ל המחליף פרה בחמור כו' "עד אפי' אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה אע"פ שהפרה עומדת באגם והשפח' בסמט' הרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה לא הביא ראיה ישבע המוכר כו' עד זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינו ברשות א' מהן יחלוקו כו' והקשה המ"מ כיון דאפילו בשמא ושמא ס"ל דיחלוקו למה כ' לפני זה בלוקח טוען ברי והמוכר שמא דהמוציא מחבירו ע"ה וכתבתי ישוב לזה דמ"ש הרמב"ם בלוקח טוען ברי והמוכר שמא דהמע"ה ומסיק וכ' על זה דאם אין לו ראיה ישבע המוכר כו' היינו כשהולד עומד ברשות בעל הפרה ומ"ש יחלוקו היינו כשעומדת בסימטא וכתבתי ראיה לזה מדכתב הרמב"ם ב"פ המע"ה ועוד דכ' אע"פ שהיא עומדת באגם כו' ולא כ' ואע"פ בוי"ו המדובקת אלא ודאי אינו מדובק דרישא מיירי בעומדת ברשות בעל הפרה ואז אע"פ שטען המוכר איני יודע המע"ה וסיפא מיירי בעומדת באגם ומיירי שהמוכר טוען ברי ומ"ה כ' ב"פ המע"ה ועל שניהן מסיק בשוה ואם לא הביא ראיה ישבע המוכר דהיינו ברישא משום שהוא ברשותו ובסיפא משום שטוען ברי ע"ש בפרישה ודרישה כתבתי דזה הפי' לע"ד הוא אמת ולא כפי' המ"מ שפי' בענין אחר ע"ש אבל המחבר דשינה מלשון הרמב"ם ולא כתב ב"פ המע"ה וגם התחיל וכ' בסעיף שאחר זה בשניהן טוענין שמא והיא עומדת באגם דהמע"ה וזהו כדברי הטור (ולא כהרמב"ם דפסק יחלוקו) משמע מזה דגם מ"ש בסעיף א' דלשיטת הטור כתבו ואליביה א"צ לדפוק אלא הכל בבא א' וקאמר דאפילו המוכר טוען שמא וגם עומדת באגם אפ"ה על הלוקח דהוא המוציא להביא ראיה ושאם אינו מביא ישבע המוכר והיינו כרבנן דס"ל כן אפי' בשמא ושמא וכדמסיק בסעיף שאחר זה אלא שקשה דא"כ לא היה צריך המחבר לכתוב בסעיף שאחר זה ז"ל זה אומר איני יודע כו' על הלוקח להביא ראיה דהא זה נלמד במכ"ש ממ"ש בסעיף שלפני זה דאפי' בלוקח טוען ברי והמוכר שמא דעל הלוקח להביא ראיה גם קשה על מור"ם שמסיק וכ' ז"ל וי"א דאפי' התובע כו' הא זה כבר כתב המחבר ג"כ בסעיף שלפני זה וכמ"ש ע"כ נראה דג"כ כוונת המחבר הי' במ"ש בסעיף זה כמו שפירשתי לדברי הרמב"ם והוא דמ"ש דאפי' אם הלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא מיירי כשהפרה עדיין עומדת ברשות מוכר ומה שמסיק וכ' אפילו אין הפרה והשפחה ברשות מוכר אלא עומדת באגם מיירי כשגם המוכר טוען ברי ומה"נ כ' אפי' אין הפרה כו' בלא וי"ו המדובקת ובסעיף זה כ' הדינים דכ"ע מודים בהו ובסעיף שאחר זה כ' המחבר הדינין שפליגי בהו הרמב"ם והטור היינו בעומדת באגם והמוכר אינו טוען ברי והתחיל בדעת הטור וכ' זה אומר איני יודע כו' ואינו ברשות של א' מהן (פי' אלא עומדת באגם) על הלוקח להביא ראיה וכרבנן דפליגי אסומכוס וס"ל דלא אמרי' ממון המוטל בספק חולקין אלא אמרי' דאוקמינן ממונא בחזקת מרא קמא ומה"ט כ' הטור דהדין כן אפי' במוכר טוען שמא והלוקח ברי ע"ש וז"ש מור"ם על דברי המחבר. די"א אפי' התובע טוען ברי והנתבע שמא וקאי אדברי המחבר דמיירי באינו עומדת ברשות א' מהן והוא דעת הטור שכ' כן בהדיא וכמ"ש והמחבר שלא כ' כן בשם הטור לרבותא משום דניחא להמחבר לכתוב רבותא דהרמב"ם דנמשך תמיד בתריה וכידוע וכדי לכתוב עליו דיש מי שאו' (והוא הרמב"ם) שיחלוקו ולמדנו בזה דאפילו דגם הלוקח אומר איני יודע יחלוקו ומשום דפסק כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ובזה מיושב הכל:

ישבע המוכר כו'. עד"ר שם כתבתי מקור לשבועה זו מהגמרא וי"ל טעם לש"ח זו משום דעובר ירך אמו וזה תבעו בפרה שהיתה מעוברת בשעת משיכה וזה מודה לו בפרה בלא ולדה והוה כעין מודה מקצת ולית ביה הילך גמור דהרי אינו נותן לו פרה כמו שתבעו ממנו ואע"ג דבגמ' קאמר ע"ז הילך הוא מ"מ לאו הילך גמור הוא ועוד כתבתי טעם בפרישה שכמו שתקנו ש"ח בשנים אוחזין בטלית שלא יהא כל אחד הולך ותוקף "בטליתו של חבירו ה"נ בזה:

ומ"ש ועל ולד השפחה ישבע היסת. הטעם דאין נשבעים על עבדים ש"ח כמ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ה ע"ש:

ואם הלוקח מוחזק כו'. דחזקתו עדיפא מחזקת מרא קמא ואמרי' בזה המע"ה:

זה אומר איני יודע כו' ואינה ברשות א' מהן המע"ה. לכאורה היה נרא' דבזה דגם הלוקח טוען שמא אם אין לו ראיה ישאר הממון בחזקת מרא קמא ואפי' בלא שבועה ובא"כ הוא מיושב הקושיא הנ"ל למה חזר וכתבו המחב' ולא סמך אמ"ש לפני זה דאפי' בטוען הלוקח ברי והמוכר שמא אמרינן המע"ה משום דשם אין המוכר נוטל כ"א בשבועה כיון דהלוקח טוען ברי אלא דלפ"ז קשה דלא ה"ל למור"ם לכתוב אזה ז"ל די"א דאפי' התובע טוען "ברי דהא בזה ליכא מאן דפליג בהא דהמוכר אינו נוטלה אלא בשבועה וצ"ע:

והאחד שותק כו'. דשתיקה כהודאה דמיא:

או ישבע המוכר היסת. דאין נשבעים על עבדים וקרקעות ש"ד ועוד הילך הוא ועוד מה שטענו לא הודה לו דה"ל כתבעו מנורה גדולה והודה לו קטנה דפטור מש"ד כמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' פ"ח:

ואם היתה שם הודאה במקצת. זה מפורש בטור כגון שתבעו בעבד גדול עם כסותו והודה לו בעבד קטן עם כסותו ומיירי דמהבגד לא נעשה ממנו מלבוש דאל"כ ה"ל כשני מינים אלא ראוי לעשות ממנו מלבוש כגון שתבעו בעד ו' אמות בגד הראוי למלבוש לעבד גדול שתבעו והוא מודה לו בעבד קטן ובג' אמות מאותו בגד הראוי למלבוש עבד קטן דבזה נתחייב ש"ד על הבגד דהא מוד' לו במקצ' תביעת הבגד ואגבן צריך לישבע ש"ד גם על העבד שלא מכר הגדול וה"ה בתובע בשדה גדולה עם עומריה שאינן צריכין לקרקע והוא מודה לו בשדה קטנה עם עומריה דנשבע ג"כ ש"ד בגלגול שלא מכר לו שדה גדולה דקי"ל נכסים שאין להן אחריות זוקקים את נכסים שיש להם אחריות לש"ד וכמ"ש שם בסי' צ"ה ולא אמרינן דהבגד והעומרים הן טפלים להשדה ולעבד וכמו שאין נשבעין על העבד כן לא ישבע נמי על בגדו ע"ש:

(סעיף א' המחליף) כו' רש"י מפרש טעם למה נקט כאן מחליף וכמ"ש הסמ"ע ונראה דאין ה"נ דמצינו גם בפרה וחמור דין מוכר כזה דהיינו שהלוקח ומוכר מכחישין זא"ז שזה אמר ברי לי שילדה קודם לזה וזה אומר להיפוך אלא דלא מיירי כאן בהכחשה רק בספק שהוא לשניהם וזה לא שייך אלא במחליף:

(ע"ש) וטען בעל הפרה כו' משמע שאין חילוק ביניהם רק בזמן הלידה וק"ל מסימן ר"ך ס"י המוכר פרה סתם לא מכר הולד ואם אמר פרה מעוברת מכר הולד וא"כ קשה הכא ממ"נ אי אמר פרה סתם הא לא מכר הולד אפי' נולד אח"כ ואי אמר פרה מעובר' הא מכרו אפילו לולד קודם וא"ל דמיירי בסתם ושאני הכא דאפ"ה קנה הולד כיון שהיה במעי אמו בשעת משיכה משא"כ לעינ דמיירי שכבר היה נולד דהא כ' רבינו שם בשם הרא"ש דכשהיא מעובר' עדיין מכר הולד משמע לדיעה ראשונה שם אפי' במעוברת לא מכר הולד ונ"ל דבאמת לא כ' רבינו שם דרך פלוגתא:

(ע"ש) אפי' אם הלוקח טוען ברי לתרץ דברי הרמב"ם והמ"מ שהניח ב"י בצ"ע נלע"ד דס"ל להרי"ף דאף דקי"ל בריש הפר' כרבנן דפליגי אסומכוס ואמרו שם זה כלל גדול בדין המע"ה ואפי' הניזק אומר ברי והמזיק אומר שמא מ"מ כאן קי"ל כסומכוס דדוקא התם דזה בא להוציא מתחת ידי המזיק משא"כ כאן דקיימא באגם וסימטא אלא דזה לא מהני אלא לענין שלא נוקמי בחזקת מרא קמא ואפ"ה פליגי רבנן אסומבוס וס"ל בספק זה המע"ה דאנן קי"ל כסומכוס בזה דהא אין כאן מוציא מרשות חבירו כנ"ל כוונת הרי"ף וכן יתבאר עפ"ז דברי הרמב"ם שהעתיק המחבר כאן דמ"ש אפי' אמר המוכר א"י על הלוקח להביא ראי' פי' דאם טען הלוקח ברי והמוכר שמא והלוקח רוצה שיתנו לו כולה בזה הספק עליו להביא ראיה וסיים ע"ז דאם לא הביא ראיה יש בזה חילוק דין דאם טען המוכר ברי ישבע בנק"ח על ולד הפרה ויהיה כולו שלו אבל אם המוכר טוען שמא אפי' אם גם הלוקח טוען שמא יחלוקו וז"ש המחבר בס"ב זה אומר איני יודע כו' דיחלוקו בשם יש מ"ש דהיינו דעת הרמב"ם ושם אין על המוכר שבועה שאינו יודע דלא מצינו שבועה זו רק במקום שהלוקח בא להוציא מן המוכר ואין לו כח להוציא והדין הוא שיטול המוכר הכל כמ"ש בס"ה משא"כ כאן דעכ"פ חולקים דאז המוכר א"צ לישבע שא"י כדי ליטול החצי. וזהו בעצמו כוונת המ"מ שכ' וז"ל ומ"ש אפי' אומר המוכר א"י לאו למימרא כשהלוקח טוען ברי ולא הביא ראיה לדבריו ומוכר אומר א"י שישבע המוכר שא"י ותהיה שלו שהרי יתבאר לפנינו וכו' וכ' הב"י לא ידענא מאי תיקן במ"ש אלא הכוונה כו' דמ"מ ביד המוכר מעמידין אותם כ"ז שלא הביא הלוקח ראיה והדרא קושיא לדוכתיה כו' ואני אומר כבוד הרב ב"י במקומו מונח ולא עיין כאן כל הצורך גם לא דק בהעתקת המ"מ שהעתיק בל' הזה ואפי' אם אמר המוכר א"י שישבע המוכר שא"י לאו למימרא כו' הנך ד' תיבות שישבע המוכר שא"י הם ט"ס ואינו בדפוס של כסף משנה וסבר במ"ש על הלוקח להביא ראיה ר"ל ואם לא הביא ראיה תהיה של המוכר כולו ומש"ה הקשה על המ"מ הדרא קושיא לדוכתיה הא אמרינן בסיפא יחלוקו אבל לע"ד אינו כן אלא אם רוצה ליקח הכל יביא ראיה אבל בלא ראיה ביאר בסיפא זה אומר א"י כו' ונתיישב הכל בס"ד. והסמ"ע כ' לתרץ קושיית המ"מ מ"ט לא אמרי' ברישא יחלוקו דרישא מיירי שהי' ברשות המוכר ומש"ה המע"ה אפי' במוכר אמר שמא וחח"כ מתחיל דין חדש אע"פ שאין הפרה עומדת ברשות המוכר אלא באגם הוי כרשות המוכר ומיירי שגם המוכר טוען ברי ועל שניהם מסיק דאם לא הביא ראיה ישבע המוכר דה ינו ברישא משום שהוא ברשותו ובסיפא מפני שהוא טוען ברי ומש"ה סיים בשניהם אומרים ח"י דיחלוקו וקאי על הסיפא דוקא ע"כ ותמוה מאוד הוא דכיון דלא קאי מ"ש עומדת באגם על הרישא לא נתברר ברישא ברשות דמאן היא דהא בגמ' מקשינן בל' זה נחזי ברשות דמאן הוא ונהוי אידך המע"ה ואמאי אמר הרמב"ם ברישא על הלוקח להביא ראיה הל"ל מי שהולד בידו על הב' להביא ראיה מלבד מה שאין הל' סובל בדברי המחבר:

(ע"ש ישבע המוכר) מה שפי' הסמ"ע סק"ג דאין זה הילך גמור הוא תמוה דהא בגמ' חשבינן ליה להילך ולא משכח לשבועה אלא בדקטעה לידו אלמא הילך הוא ומש"כ הסמ"ע דהשבועה מצד תקנת חכמים גם זה תמוה דא"כ לא היה צריך התלמוד לומר דקטעה לידו ותו דהמעיין בסוגיא שם יראה דבש"ד מיירי ונ"ל דהרמב"ם מיירי כאן דקאי באגמ' וכה"ג לאו הילך הוא כדאי' בב"ק ד' ק"ה ומשם למד בה"ת ש"ג הביאו ב"י סי' פ"ז ומבואר זה ברמב"ם שכ' דין זה שישבע המוכר אחר סמוך למ"ש שהפרה באגם כו' וא"ל למה לתלמודא לאוקמי בקטע:י לידו דניחא לתלמודא לאוקמי אפי' היא בפנינו כו' כנ"ל:

(סעיף ב') על הלוקח להביא ראיה ואם לא הביא מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא שהיא מוכר כמ"ש בריש סי' זה דהרא"ש ורבינו פוסקים כרבנן דסומכוס וע"ז כ' רמ"א דאפי' תובע טוען ברי ונתבע שמא מוקמי' לה בחזקת מרא קמא והוצרך לכתבו שנית אע"ג דהמחבר כתבו בס"א אפי' אם הלוקח טוען ברי כו' שם לא נתבאר רק שצריך להביא ראיה אם זה רוצה ליקח הכל וכאן נתבאר דכל שלא יביא ראיה לא יטול כלל דהא ליש מי שאומר שמביא אח"כ יחלוקו שפסק כסומכוס כמ"ש לעיל מכלל דלדיעה א' לא יטול כלל וחידש רמ"א בזה אפי' בתובע טוען ברי ובזה נתיישב מה שהניח סמ"ע סק"ו בצ"ע:

(סעיף ד') הודאה במקצת כו' בגמ' פרש"י דהוה מ"ש שטענו עבד בכסותו בלייפי פי' בגד שלם עדיין מחובר פירושו שתובע עבד גדול וכסותו של אותו עבד והוא מודה לו בעבד קטן ורוצה לחתוך מכסות הגדול כפי הצורך לקטן והסמ"ע פי' כגון ו' אמות בגד שלא נעשה עדיין מלבוש ולא מתיישב לפ"ז לשון בגד שלם גם לשון רבינו משמע כן שכ' מאותו כסות:

באגם. וה"ה ברשות הרבים וכן הוא בתוספות פ' השואל דף ק' ע"א סוף ד"ה ולחזי כו' ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' ש"ט. ש"ך:

חפץ. הטעם לשבועה חמורה זו משום דעובר ירך אמו הוא וזה תבעו בפרה שהיתה מעוברת בשעת משיכה וזה מודה לו בפרה ולא ולדה והוי כעין מודה מקצת ולית ביה הילך גמור דהרי אינו נותן לו פרה כמו שתבעה ממנו ואע"ג דבש"ס קאמר ע"ז הילך הוא מ"מ לאו הילך גמור הוא ועוד נ"ל טעם דכמו שתקנו ש"ח בשנים אוחזין בטלית שלא יהא כל א' הולך ותוקף בטליתו של חבירו ה"נ בזה עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דדבריו תמוהין ודחה אותן מכח סוגית הש"ס ע"ש שכת' דנ"ל דהרמב"ם מיירי דקאי באגמא וכה"ג לאו הילך הוא כדאית' בב"ק דף ק"ה ומשם למד בעה"ת הביאו ב"י בסי' פ"ז ע"ש ואמר ליה א"כ למה ליה להש"ס לאוקמי בקטעה לידו דניחא להש"ס לאוקמי אפי' היא בפנינו עכ"ל) וע"ל סי' פ"ח סי"ב:

היסת. הטעם דאין נשבעין על העבדים ש"ח כמ"ש הט"ו בסי' צ"ה ע"ש. סמ"ע:

מוחזק. דחזקתו עדיפא מחזקת מרא קמא ואמרינן בזה המע"ה. שם:

ראיה. לכאורה היה נראה דבזה דגם הלוקח טוען שמא אם אין לו ראיה ישאר הממון בחזקת מרא קמא ואפי' בלא שבועה ובכך מיושב ג"כ למה חזר וכתבו המחבר ולא סמך אמ"ש לפני זה דאפי' בטוען הלוקח ברי והמוכר שמא אמרינן המע"ה משום דשם אין המוכר נוטל כי אם בשבועה כיון דהלוקח טוען ברי אלא דלפ"ז קשה דלא ה"ל להרמ"א לכתוב ע"ז די"א דאפי' התובע טוען ברי דהא בזה ליכא מאן דפליג דאינו נוטל המוכר אלא בשבועה וצ"ע עכ"ל הסמ"ע (והט"ז פי' בענין אחר ומיישב בזה מה שהניח הסמ"ע בצ"ע. ע"ש):

קטן. עמ"ש בסי' פ"ח סי"ז ודו"ק ועיין בטור ובתי"ט פ' השואל. ש"ך:

המחליף פרה כו' זה אומר איני יודע כו' ויש מי שאומר דיחלוקו. הוא דעת הרמב"ם ופ' כסומכוס דסתם מתני' כוותיה וכמו שאוקמוה התם בעומדת באגם ובשמא ושמא דוקא אבל בלא"ה מודה לרבנן וכמ"ש שם בברייתא ע"ב זה אומר איני יודע כו' וכמ"ש הרי"ף שם ומ' מדבריו ג"כ שהאריך לפרושי דברי סומכוס ומפ' שפ' כסומכוס והא דפ' הרמב"ם בכל מקום המע"ה היינו בחסר א' מאלו התנאים שמא ושמא ועומדת באגם וע' בדבריו והא דאמרי' בספ"ג דב"ק אמר סומכוס אפי' בברי וברי לא קיימא כן במסקנא שם והא דפסק הרמב"ם שם וברפ"ה שם המע"ה אפי' בניזק אומר בריא ומזיק שמא משום דלא קיימא באגם וזה שפסק כאן יחלוקו בשניהם אומרים איני יודע כסומכום וכ"כ הטור לדבריו ומ"ש ברישא על הלוקח להביא ראיה אפי' אם כו' אפי' אין פי' הב"ח ופרישה שהן שני דברים אי זה או זה אבל בשניהם ביחד יחלוקו וע"כ צ"ל כן דכ"ש משניהם אומרים שמא והמ"מ כ' דמ"ש במוכר טוען שמא דעל הלוקח להביא ראיה היינו שרוצה ליטול הכל ואם לא הביא ראיה יחלוקו וכמ"ש בד"מ ובב"ח דברי המ"מ ועב"ח ודברי המ"מ עיקר וכלל העולה דרמב"ם פ' כסומכוס ובעומדת באגם ושניהן טוענין שמא וכ"ש בלוקח טוען בריא ומוכר שמא דיחלוקו והתוס' ורא"ש וטור פ' כחכמים וז"ש באיני יודע כו' על הלוקין כו' וכ' בהג"ה וי"א דאפי' כו' והוא דברי הטור וכמ"ש ברפ"ה ל"ל זה כלל גדול בדין דאפי' כו' ושם ספ"ג רישא ניזק בריא כו':

וקבל המעות כו'. עבה"ג ונ"כ רש"י שם:

בנק"ח. שם בברייתא זה אומר ברשותי כו' וכל שבועות הנז' במתני' וברייתא אינן היסת והן בנק"ח כמ"ש ברפ"ב דקדושין והשתא דתקון רבנן שבועת היסת כו' וע"כ שבועה דאורייתא הן מדקאמרי חכמים אין נשבעין לא כו' ושבועת היסת נשבעין אף על העבדים וקרקעות כמש"ל ואמר שם מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא וערש"י שם ועסמ"ע ופרישה:

ועל ולד כו'. כחכמים בברייתא שם וכמ"ש בב"ק צו ב' וכמ"ש בשבועות מב ב' ובפ' הזהב וכל הברייתא הוא דברי סומכוס שבאינו יודע יחלוקו ובהנך מודה וכן העתיק הרמב"ם כל הג' בבות דברייתא בבריא ובריא ישבע כו' ובשמא ושמא יחלוקו ובשותק הלה זכה:

ישבע היסת. שאף אקרקעות נשבע היסת כמ"ש ר"ה גאון מהא דהכותב:

ואם הלוקח כו'. גמ' שם וליחזי ברשות דמאן כו' ואפי' לסומכוס כמש"ש וכנ"ל:

(ליקוט) וי"א שיחלוקו. כ' המ"מ וב"ח שסובר דמש"ש הא מני סומכוס כו' חוזר מתי' הראשון באגם אלא אפי' במוחזק ובזה מרויחים שא"צ לכל הקושיות ותי' של תוס' שם ד"ה הא מני כו' וסובר דרבנן ל"פ אלא במוחזק אבל באגם מודו לסומכוס ואע"ג דפריך שם ונוקמא אחזקת כו' היינו לס"ד דמתני' בברי וברי וצ"ל מש"ש ב' זה אומר א"י כו'. הא מני כו' משום שרוצה לאוקמי אפי' במוחזק כפשטא דמתני' (ע"כ):

מי שהיו כו' היסת כו'. כמ"ש בגמ' א' משום טענו בחטין כו' ב' משום הילך ג' אין נשבעין על העבדים ומסיק ע"י גלגול וז"ש ואם היתה כו' ר"ל מצד אחר במטלטלין:

ואם אמר המוכר כו'. דמתני' ע"י גלגול ויש עסק שבועה ביניהן וכמש"ש צז ב' ש"מ מנה כו' כגון שיש עסק כו' וכן כאן ע"י גלגול הכסות כנ"ל אבל בלא"ה על שבועת היסת גם בא"י נשבע כמ"ש רש"י בסוף ב"ק: (ליקוט) ואם אמר כו'. עבה"ג בשם המ"מ וליתא דא"כ אף במתני' אף דאיכא שבועה דאוריי' אמאי זכה דהא לא אמרי' משוילי"מ בא"י להרמב"ם כמ"ש בסי' שד"מ אלא דמתני' סומכוס הוא אבל לרבנן אמרי' בר"פ הפרה זה כלל גדול בדין כו' דאפי' כו' (ע"כ):

ואין לזה כו'. אזיל לשיטתו כמ"ש בסי' פח סי"ז אבל מ"ש בס"ד או ישבע כו' שם ואפי' קטן אין לו כשישבע: