שנים חלוקים על המקח ושאד טענות - שולחן ערוך חושן משפט סימן רכ״ב

נאמן בעל המקח לומר כו'. יש כמה פירושים בש"ס בענין זה והעיקר נ"ל דבריש פ"ק דמציעא ובס"פ י' יוחסין בחדא גווני פריך וה"פ וניחזי זוזי ממאן נקיט בין מקחו בידו או אין מקחו בידו מאי צריכים לנאמנותו של מוכר הא מסתמא ידיע מילתא זוזי ממאן נקט ומסתמא לאותו נתרצה ואפילו אומר המוכר בזמן שמקחו בידו שמכר למי שלא נתן המעות אינו נאמן דהוי כמגו במקום עדי' כמו שפירש ר"ח וכ"ש כשאין מקחו בידו אע"פ ששניהם מוחזקים במקח אם ידוע ממי קבל המעות אמרינן מסתמא לו מכר והרי הוא שלו לבדו וע"כ הוצרך בש"ס ס"פ עשרה יוחסין לתרץ דנקט מתרוייהו ואמר מחד מדעתאי ומחד בע"כ כו' וה"ה דה"מ לתרוצי דנקט מחד ולא ידיע ממאן אלא שדרכן של עדים לידע וכמ"ש הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ עשרה יוחסין וכן הריטב"א שם אבל אי אין ידוע לעדי' מאיזה מהן קבל אף ע"פ שהמוכר אומר שנתרצ' למי שלא נתן המעות נאמן במגו כשמקחו בידו דאע"פ שמודה ממי קבל המעות מ"מ אי בעי לא הודה כלל שקבל ממנו המעות וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות פ"ק דמציעא (והריטב"א פרק י' יוחסין) ודלא כהרא"ש שם אבל מ"ש הרמב"ן שם דאפי' ידוע בעדי' ממי קבל המעות נאמן להאחר אינו נ"ל ע"פ סוגית הש"ס אלא נלפע"ד עיקר ב"ה כהרא"ש דאם ידוע בעדים או ע"פ הלוקחי' ממי קבל המעות אמרי' דמסתמא לו מכר (וכ"פ הריטב"א פ' י' יוחסין) ונרא' שכן דעת ר"ח בכל זה וגם נ"ל שכן דעת הרי"ף ודלא כהרא"ש לדעת ר"ח והרי"ף והא דהוצרך בש"ס רפ"ק דמציעא לשנויי ולא ידע לגי' הרי"ף היינו משום דבכלל ונחזי זוזי ממאן נקט הוא נמי דאפשר להתברר ע"פ המוכר וע"כ הוכרח לתרץ דנקט מתרווייהו דאל"כ היה אפשר להתברר בעדי' או ע"פ הלוקחי' ממאן קבל דמסתמא ידיע מילתא מי נתן המעות וגם הוכרח לתרץ ולא ידע דאל"כ היה אפש' להתברר ע"י המוכ' כשמקחו בידו לגי' הרי"ף ומה שהקש' הרא"ש על הרי"ף מאי דוחקא דתלמודא לתרץ ולא ידע כו' לפע"ד לק"מ דאדרבה מאי דוחקא לאוקמא מתני' במקח וממכר באין מקחו בידו דוקא הא איכא לאוקמי בכל גווני בין אין מקחו בידו בין מקחו בידו ובאין מקחו בידו אתיא כפשטא ובמקחו בידו איירי דלא ידע ונרא' שכן דעת הרמב"ם והמחבר בכל זה וע"כ כתבו בסיפא ולפיכך אם נטל הדמים משנים כו' ולא ידע ממי נטל מדעתו כו' כלומר דאלו ידע ממי נטל מדעתו אז היה נאמן כשמקחו בידו כשנים וכן כשאין מקחו בידו אלא שניה' תופסים בו היה כע"א והיה אותו שמסייעו נוטל החצי שתופס בלא שבוע' כדין ע"א שמסייע שפוטר משבועה ושכנגדו היה צריך לישבע ש"ד משא"כ עכשיו נשבעים שניה' כתקנת חכמי' ונ"מ טובי בין ש"ד לשבועה דרבנן כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ז להכי כ' נטל משנים כו' דאלו נטל מא' מהן מסתמא ידיע ממאן נטל ואז אין צריך לעדותו של מוכר ואפי' ידע לא מהימן דכיון שידוע בעדי' או ע"פ הלוקחים ממי נטל אמרינן מסתמא לו מכר וגם הרב בהג"ה והעיר שושן מודים לזה ומ"ש ל"ש נקט זוזי מאחד ל"ש נקט זוזי מב' כו' היינו דלענין נאמנות ממוכר אין לחלק בזה ולאפוקי פירש"י וכן הרי"ף לדעת הרא"ש והטור דבנקט זוזי מחד נאמן כב' אפי' אין מקחו בידו מטעם דעליה רמיא ומדכר דכיר קמ"ל דלענין נאמנות אין חילוק אבל מ"מ יש חילוק בין נקיט זוזי מחד כשידוע בעדי' או ע"פ הלוקחי' לענין דאמרינן מסתמא לו נתרצה וזה נרמז בסוף דברי הרמב"ם והמחבר כמ"ש ובזה נסתלקה תמיהת הסמ"ע על הר"ב והע"ש ועיין בכ"מ ובב"ה אף שדבריו שם מגומגמים מ"מ תמצא שם סיוע לדברי ודוק בכל זה כי הוא עיקר לפע"ד לדינא:

הרי הוא עד אחד כו'. וכתב בהגהת אשר"י ר"פ שנים אוחזין דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוה עד כיון שיכול שכנגדו להשביע ולומר תן לי מקחי שקניתי ממך ועד שצריך שבועה לא חשיב עד (כדלעיל סי' קכ"א סעיף ט') עכ"ל וכתב בס' מעד"מ דמדברי הרא"ש (וכן שאר פוסקי') שסת' הדברי' ולא כ' דהאידנא לא הוי דינא הכי משמע ודאי דס"ל דאף האידנא דינא הכי לפי דאף האידנא אין כאן שום חיוב שבוע' על זה העד דהא שני' אוחזין מוקמינן אף במקח וממכר ואם כל א' יטעון שהמוכר התפיס לו לברו א"כ אין להם על המוכר כלום שהרי הוא אומר שהמוכר נתן לו והיאך ישביעהו שמודה הוא שנתן לו ואם שכל א' יטעון על המוכר שלא נתן לו ושנתן לחבירו א"כ הודה שעדיין לא משך ויכול המוכר לחזור ואינו עומד אלא במי שפרע וכמ"ש רש"י בקדושין באם מקחו בידו שכתב וז"ל עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הלכך מידק דייק עכ"ל ומכיון שאין עליו אלא מי שפרע בזה לא שמענו דלא ליחשב עד ועוד על כרחנו לא מיירי שמשך דא"כ קמה לה ברשותיה ומה לו על המוכר כלל אבל גדולה מזה דהכא הא מיירי בשאין מקחו בידו וכתב רש"י בקדושין כשאין מקחו בידו מי שפרע ליכא ולא רמי אנפשיה ע"כ והיינו מטעמא דמיירי ששניהם לקחוהו מעצמם ולפ"ז אפשר דמי שיש עליו מי שפרע לא חשיב עד כיון שלא יוכל להעיד העדות בדבור בלבד שייך נמי טעמא כמו בעד שצריך שבועה כדלקמן ומ"מ הכא ודאי דלא קשיא כלל דאין כאן אפי' מי שפרע כל זה נ"ל פשוט עכ"ל המע"מ ואין דבריו נכונים לפע"ד דהא שפיר מיירי שיטעון שמשך והניחו אצל המוכר והמוכר נתנו אח"כ לחבירו וגם מה שהביא מפירש"י אין ראיה כלל דרש"י לפירושו אזיל דמפרש לה לענין דרמי אנפשיה ומדכר וגם לא כתב רש"י באין מקחו בידו דליכא מי שפרע כמו שהעתיק הוא אלא דלא רמי אנפשיה למדכר כיון דנסתלק המקח ממנו ע"ש ברש"י אבל ודאי דשייך נמי מי שפרע אפי' אין מקחו בידו אבל להרא"ש והפוסקים דמפרשי לה לענין שיהא נאמן כעד א' ודאי משמע דמיירי שכל א' טוען שקנהו במשיכה או בקנין סודר אג"ק או שאר קנינים דאל"כ מה תלי זה בהעדאת עדות כיון שלא קנוהו באיזו קנין וליכא אלא מי שפרע א"כ פשיטא שהרשות בידו למכרו למי שירצה בדבורו לבד אלא נראה לי דהרא"ש והפוסקי' לא מיירי מדין שבועה ולא באו אלא לומר שאין נוגע בעדות מצד הענין בעצמו והוי עד א' אבל מדין שבועה לא מיירי ומיירי היכא שא"צ לישבע כגון שפטרוהו משבועה ואף למאן דאמר לעיל סי' קכ"א ס"ק נ"ב דלא מהני פטור משבוע' היינו דוקא התם שהלוה לבדו פטרו ומטעם דחיישינן דבשביל שפטרו יעיד לו אבל הכא שפטרוהו שניהם פשיטא דמהני אבל היכא דלא פטרוהו משבוע' אין הכי נמי דמודי' הרא"ש והפוסקים להגהת אשר"י דלא חשיב עד כן נראה לי ולענין דינא בעלמא היכא שצריך לקבל מי שפרע נלפע"ד דשפיר חשיב עד ועיין לעיל סי' קכ"א ס"ק נ"א ודו"ק: שוב מצאתי בש"ג פ"ג דמציעא סוף דף ס"ה שכ' וז"ל ומדברי הגהת הרא"ש כאן מוכח דאע"ג דקי"ל בדברים בעלמא אינו נגמר המקח מ"מ לאחר שנתקנה שבועת היסת אם ראובן טוען לשמעון אתה עשית המסחר עמי על כלי פלוני ומכרתו לי והלה כופר אף ע"פ שהכלי ביד שמעון ואם היה שמעון אומר אני חוזר בי היה פטור מכלום עכשיו שכופר מצי להשביעו היסת עכ"ל ודבריו תמוהים דהיאך ישבע היסת בדבר שאף אם היה מודה היה פטור אלא ודאי כוונת הגהת אשר"י כמ"ש לעיל:

וכל א' מהם תובע אותו כו' ע"ל ר"ס ע"ו כתבתי דאין חילוק בין תובעים אותו תחלה או לא רק בשכל א' תובעו בברי מיקרי תובע ואם אינו תובע בברי אפי' תובעו מתחלה בשמא דינו כאינו תובעו ותובעים אותו כו' לרבותא נקט תובעים אותו וכ"ש כשאין תובעי' אותו דמניח דמי המקח ביניהם ומסתלק א"נ משום סיפא דאלו אינם תובעים אותו אפי' לצאת י"ש א"צ כדלקמן סי' ש"ג ע"ש:

מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק כו' הקשה בב"ח דישלם לכל א' וא' מדינא דהא ה"ל פושע דה"ל למידק וכדאמרינן לגבי פקדון ותירץ דבפקדון נמי אינו חייב מדינא אלא דוקא בשני כריכות כגון שהפקיד זה שלא בפני זה וכמ"ש לקמן סימן ש' אבל כאן קאמרינן לקח מא' מחמשה כו' משמע הלשון דמיירי שכל החמשה היו ביחד כשקנה מא' מהם דנעשה כאלו הפקידו בכרך א' דמימר אמר להו אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי כו' ואין נלפע"ד דמ"מ תיקשי להרי"ף והרמב"ם והמחבר וסייעתו דס"ל לקמן סי' ש' דוקא כרך א' ממש פטור אבל הפקידו זה בפני זה חייבו ה"נ כהפקידו זה בפני זה דמי ועוד נראה דדוקא בפיקדון שהפקידו שניהן זה ק' וזה ר' שייך למימר אתון גופייכו לא קפידתו אהדדי כיון שהפקידו שניהם יש לחוש לחלוף אבל הכא שלא מכר רק א' לא שייך לומר כן דמהיכי תיתי יאמר אחר שהוא מכר דבר שלא הי' מעולם אבל באמת מעיקרא לק"מ ואשתמיטתיה להב"ח דברי הנ"י פרק המפקיד שכתב להדיא דדוקא בפקדון חייב מטעמא דה"ל למידק שמפקידין אותו בידו לזמן רב אבל במקח דלפי שעה רוצים הדמים נמצא דלא ה"ל למידק דסבר מיד יבוא המוכר אחר מעותיו וכ"כ בס' מע"מ ובסמ"ע לקמן סי' ש' ס"ק י"א ולפ"ז אפילו לקח מה' בני אדם שלא היו ביחד דינא הכי ודוק:

מונחים בב"ד כו' הטור כתב בסתם יהיה הדמים מונחים וכן הרמב"ם פ"כ מה' מכירה כתב ה' המגיד שפירשו ז"ל שמניחין ביד ב"ד וזה שכתב הרמב"ם ויהיו הדמים מונחים הכוונה בב"ד עכ"ל ואחריו נמשך המחבר ותימא שהרי בפ"ה מהלכות שאלה כתב הרמב"ם להדיא יהיה מונח אצלו כו' וכ"כ המחבר לקמן ר"ס ש' לכך נראה דהדברים כפשטן שיהיו הדמים מונחים בידו וכן פירש"י פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ז ע"ב) וז"ל ולא שיוציאנו מידו אלא תהא מונח ביד כו' ומסתלק מן הדין והגזילה יניח בידו עד שיבא אליהו עכ"ל וכ"כ בעל המאור פרק המפקיד וז"ל אלמא בבא לצאת ידי שמים הוא דחייב אבל בדתבעי ליה לא אלא מניח גזלה ביניהם בלבד לברר הדבר אם יוכל ואם לאו יניחו ברשותו עד שיבא אליהו ולא יוציא מידו כלום עכ"ל וגם הרמב"ן בספר המלחמות שם הסכים עמו בזה (ופשוט הוא דדין מכירה לר' עקיבא לא גרע מדין גזלה לר' טרפון) וכן משמע לכאורה בש"ס פרק המפקיד ומ"מ נראה דהלוקח צריך לישבע היסת שאינו יודע ועמ"ש לקמן סי' ש' עוד בזה:

נותן דמים לכל אחד ואחד כו' ק"ל על המחבר דכאן כתב דברי הרמב"ם בסתם ולקמן סי' ש' סס"א פסק בסתם דפטור אפי' לצאת י"ש והיינו כמ"ש ה"ה שם ונראה לי ברור דהרב המגיד לטעמיה אזיל דס"ל דכל היכא דלא פשע כגון בכרך א' במפקיד או במקח דלא שייך פשיעה פטור אף לצאת י"ש והיינו שכתב ה' המגיד כאן פ"כ מה' מכירה אדברי הרמב"ם אלו וז"ל בזה חלוקים עליו הרמב"ן והרשב"א ואומרים דבמקח אפי' לצאת י"ש מניח ביניהם ומסתלק וכ"כ בפ' המפקיד עכ"ל כלומר דבמקח כיון דלא עביד איסורא ולא פשע פטור אף לצאת י"ש אפי' כל א' תובעו בברי היינו שכתב וכ"כ בפ' המפקיד כלומר שבפרק המפקיד דימו דין מקח לדין מפקיד בכרך א' ואפשר המחבר מחלק בין מקח למפקיד אבל דוחק לחלק בכך כיון דבתרווייהו לא פשע וכמו שכתב לעיל דהמחבר ס"ל דזה לא הוי פשיעה וגם בנ"י פ' המפקיד למד בהדיא דמפקיד בכרך א' פטור לצאת י"ש אפי' כל א' תובעו ברי מהך דמקח משמע דפטור החסיד אפי' לצאת י"ש אפי' תובעו ברי כיון דלא פשע וה"ה מפקיד בכרך א' דלא פשע ע"ש וא"כ דברי המחבר צ"ע:

חייב לשלם לכל א' וא' מפני שעבר עבירה פי' ואינו יוצא ידי תשובה עד שיחזור הגזילה ליד הנגזל כו' עכ"ל סמ"ע וכ"כ בע"ש ואין לשון זה מדוקדק דה"ה אפי' עומד במרדו ואינו רוצה לעשות תשובה ונודע לב"ד שנשבע לשקר כגון שהודה בפני אחרים וכה"ג קנסי' ליה וחייב לשלם לכל א' וא' כדמוכח בש"ס ופוסקים ועיין בא"ע סי' מ' ס"א ומ"ש הרמב"ם והמחבר בריש דבריהם ועשה תשוב' היינו אורחא דמילתא נקטו משום דאל"כ לא שכיח שיתברר שנשבע לשקר והיינו דלא כתבו כן בסוף דבריהם ודו"ק:

אני הלוקח נאמן עיין בה' המ' פ"א מה' אישות שנראה שחולק בשם הרשב"א על דין זה וקצת משמע כן לעיל סי' קמ"ו ס"ט ע"ש ודו"ק ועיין בירושלמי בקידושין פרק האומר ודו"ק ובהג"א פרק המפקיד גבי מרי בר איסק בשם הא"ז חולק בהדיא על דין זה ע"ש ועיין בסמ"ע ס"ק י' מ"ש בשם הע"ש שיכול להשביעו וע"ל בסמ"ע סי' קמ"ו ס"ק י"ח ומ"ש שם:

בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו. כן הוא ל' הרמב"ם אות באות בפ"כ מהל' מכירה ועד"ר שם הוכחתי מדסתם הרמב"ם וכתב דנאמן המוכר כל זמן שהמקח בידו ש"מ דלא ס"ל כשיט' פי' ר"ח והרא"ש דכתבו דנאמן בזמן שהמקח בידו מכח מיגו דאי בעי הוה מסרו ליד מי שאומר שמכרו לו וכתבו דאינו נאמן אלא אי נקט זוזי מתרווייהו או מאחד ואומר שמכר לזה שנתן המעות אבל אינו נאמן כשאומר שנתרצה להשני שלא נתן לו המעות דהוי כמיגו במקום עדי' ע"ש אבל הרי"ף ורש"י לא ס"ל הכי אלא פירשו הסוגיא דכל זמן שהמקח בידו נאמן אפי' אומר שנתרצה להשני שלא נתן לו המעות וזה שנתן לו המעות בע"כ נתנו לו וכתבו הטעם דנאמן בזה משום דמידק דייק כ"ז שהמקח בידו כדי שלא לעמוד במי שפרע אם יאמר שנתרצה למי שלא נתרצה תחלה (והמ"מ כ' טעם אחר והוא כ"ז שהמקח בידו הרי הוא כדיין שנאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' כ"ג ע"ש ועד"ר והטור הביא דעת שניהן ולא הכריע גם לא הזכיר דעת הרא"ש בזה) ונראה שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם משום הכי סתם משום דס"ל דנאמן בזמן שהמקח בידו בכל ענין ואף דס"ל להרי"ף דאף בזמן שאין המקח בידו וקיבל זוזי מחד דנאמן לומר דנתרצה להשני כיון דאומר דבר שאינו מן הסברא והיינו שיתרצה למי שלא קיבל ממנו זוזי בודאי מדכר דכיר ברור הדבר בלא ספק ולא חשדינן אותו שישקר במזיד משא"כ כשנקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתו ומחד בע"כ דע"ז דוקא אמרו דאינו נאמן כשאין מקחו מידו דכיון דלית עליו מי שפרע אמרינן דאומר כן בדדמי וכמ"ש כל זה הרא"ש והטור בשם הרי"ף והרמב"ם סתם וכתב דבזמן שאין מקחו בידו אינו אלא כחד י"ל דגם הרמב"ם רמזו בדבריו דמ"ש אינו נאמן איירי דוקא כשקיבל מתרוייהו דהרי כתב דהוא ככל אדם שהרי אינו נוגע בעדות וידוע שזהו דוקא כשקיבל זוזי מתרווייהו דאי לא קיבל אלא מחד או שלא קיבל עדיין משום אחד אלא שכל א' אומר שקנאו במשיכה או בהגבה' הרי יש לו עוד צד נגיע' לומר שנתרצ' לזה שקיבל מעותיו דאלו להשני היה צריך לטפל ולהוציאו מידו או זה נוח לו והשני קש' ממנו ובדריש' כתבתי עוד דאפשר לומר דהרמב"ם נמשך אחר לשון הגמ' והגמ' ס"ל לזה בפשיטות דכשלא קיבל זוזי אלא מחד דנאמן כבי תרי ומטעם הנ"ל ואיך שיהיה יש לתמוה מל מור"ם שכ' בסמוך בהג"ה זו ל"ש נקט זוזי מחד כו' משמע דקאי אדסמיך ליה אאין מקחו בידו וזהו דלא כמאן דלהרי"ף הוא נאמן כבי תרי ולר"ח אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר שהוא של השני שלא נתן לו מעות לכן נרא' דהג"ה זו קאי אהריש' אבזמן שהמקח בידו ופי' ג"כ דברי הרמב"ם ודברי המחבר כדע' הרי"ף והיינו כמ"ש ודו"ק ולא כמ"ש "בע"ש שערבב הדברים וכ' ברישא הטעם דנאמן מכח מיגו וסיים וכ' ל"ש "נקט זוזי מחד כו' ע"ש דז"א דאי הא לא הא וכדאיתא בגמ' ובאשר"י ותוס' ועוד שאם לא נקט אלא מחד הרי נוגע בעדות וכמ"ש ודוק:

הרי הוא עד א' בלבד. בטור מפורש ז"ל הרי הוא כע"א דעלמא לפטור מן השבוע' אותו שמסייע לו ואם שניה' תופסים במקח אותו שאומר שנתרצה לו נוטל חציי' וחצי הדמים בלא שבוע' והשני נוטל חציי' וחצי הדמים ונשבע ש"ד כו' ע"ש עוד פרטי דינים שכ' בזה:

ולפיכך אם נטל כו' ג"ז מלשון הרמב"ם הוא שם והאי לפיכך קאי אמ"ש לפני זה ז"ל אין המקח בידו הרי הוא ע"א לבד דס"ל בזמן שהמקח בידו האמינוהו בעדותו כתרי עדים ובאין מקחו בידו אינו אלא כעד א' ע"ז כתב לפיכך כאן דנאמנותו הוא מכח עדות והיינו שמעיד על מה שהיה בשעה ראשונה ואינו תולה במה שעתה רוצה מ"ה כשלא ידע ממי קיבל בשעה ראשונה הרי הוא כמי שאינו ודינו כשנים האוחזים בטלית ובאין לפנינו וכל אחד אומר החצי שלי דכל א' נשבע בנק"ח כו':

בין שהי' המקח בידו. עד"ר מה שהביא ראייה מזה דס"ל להרמב"ם כרי"ף רבו דרבו ובזה מיושב הקושיא שהקשה הרא"ש על הרי"ף ע"ש כי אין להאריך כאן:

מניח דמים מקח ביניהן ר"ל מניח בב"ד וכדמסיק:

ואם הוא חסיד נותן כו'. היינו דוקא כשכל א' תבעו אבל אם אינן תובעין אותו אלא הוא מעצמו א"ל לקחתי מאביו של א' מכם ואיני יודע מאיז' א"צ אפי' לצאת י"ש ליתן לכל א' ע"ל סע"ה [סע"ו] ולקמן סי' שס"ה:

מפני שעבר עבירה פי' ואינו יוצא ידי תשובה עד שיחזיר הגזילה ליד הנגזל ולא במה שיניח בב"ד וכיון שצריך ליתן לידו דהנגזל הי מנייהו מפקת ליתן לזה ולא לזה דילמא האידך הוא הנגזל:

ולא ראיתי חפץ זה. פירוש והרי יש בו מום ואלו ראיתיה לא קניתיה והמוכר משיבו שהודיעהו מתחלה כדמסיק:

במקצת הטענה או שיש כצ"ל וכן הוא ברמב"ם:

אני הלוקח נאמן. בע"ש סיים וכ' ע"ז ונ"ל שיכול זה להשביעו עכ"ל וצ"ע הא אין נשבעין על טענת ספק כמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ה ופ"ז ואפשר דשאניהכא דזה בא להוציא מידו השדה וגדולה מזה מצינו בסי' שאחר זה בהמחליף פרה בחמור ומשך בעל הפר' החמור וילדה הפרה ואינו ידוע אם קודם משיכה ילדה או אח"כ ובעל החמור טוען שמא אחר כן ילדה ובעל הפרה טוען ברי שקודם לכן ילדה אפ"ה אמרו דאין מחזיק בעל הפרה בהולד כ"א בשבוע' וכמו שכתבתי במקומו בפרישה וסמ"ע ע"ש:

(סעיף א') נאמן בעל המקח בדין זה יש ב' שיטות הרי"ף לפ"ד הרא"ש ורבינו ס"ל כשנקט זוזי מא' הוא מעליותא דבזה מדכר דכיר למי זבין אפילו אם אומר שנתרצה למי שלא נתן מעות ונ"ל הטעם דכשלקח המעות ודאי רמי אנפשיה באיזה אופן לקחם אם להחזיק או להחזירם ואם כן צריך שידע למי יחזיר ובודאי ע"י המעות יודע האמת ומש"ה פי' דכי פריך וליחזי זוזי ממאן נקט פריך אפי' באין מקחו בידו יהיה נאמן דע"י לקיחת המעות יהיה נזכר לעיק' הדבר ומשני אה"נ אלא דהכא מיירי בנקט זוזי מתרווייהו ולא ידע כו' נמצא דאין מעליותיו במקחו בידו לסייע לא' רק בנקט זוזי משניהם אבל בנקט מחד הוי מקחו בידו ואין מקחו בידו שווים דנאמן המוכר ויש בד"ר ט"ס בהיפוך דברים וכן נ"ל להרי"ף כ"ז שמקחו בידו נאמן ל"ש נקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ ואינו יודע איזה מהן נתן המעות מדעתיה אומי מהם נתן המעות בע"כ ב' יש נקט זוזי מחד אפילו ידוע בעדים נאמן לומר שנתרצה לזה כו' דאי לגירסא שלפנינו תמוה היאך נאמן נגד עדים גם אינו מתיישב מ"ש אח"כ למי שלא נתן המעות והא מיירי עכשיו שקיבל משניהם אלא כהגהתי כן עיקר ומ"ש ידוע בעדים ר"ל עיקר נתינת המעות ידוע אבל לא ידוע איזהו מדעתו וכו' ומ"ש רבינו או מי מהם נתן בע"כ המעות ולא אמר בקיצו' מי בע"כ קמ"ל בזה דלא בעינן ב' ידיעות דהיינו שלזה מדעתו ולזה בעל כרחו אלא ידיעה זו סגי וראיתי מי שכ' ראיה לדברי רבינו כפי הנוסחא שלפנינו ממ"ש הרמב"ן בספר מלחמות וז"ל דאפי' נקט מוכר מאחד בפני עדים ברצונו נאמן לומר לחבירו מכרתי קודם לכן או אחר כך וקנה הטלית במשיכה וכו' ולא קרב זה אל זה דהרמב"ן לא מיירי אלא שיש עדים על אחד ומן הב' אינם יודעים מאומה ומש"ה יש לומר דבאמת קנאה הב' משא"כ בד"ר שכ' בהדיא ויש עדים שלב' בע"כ ודאי אינו נאמן נגד העדים וברור הוא כאשר הגהתי לע"ד ור"ח והרא"ש פליגי על הרי"ף בתרתי האחד לדידהו הוה נקט זוזי מחד הרבה לגריעותא אי הוא מעיד שנתרצה להב' דאנן סהדי דלא כן הוא והב' דס"ל באין מקחו בידו לא הוה שום נאמנות למוכר טפי מע"א דעלמא לכל מילי דדוקא כשיש מקח בידו דיש לו מגו אז הוא נאמן טפי משאר עד א' מש"ה פירשו דמאי דפריך ולחזי זוזי פריך אמקחו בידו דהיינו לא יהא נאמן באם מקחו בידו בהך גריעותא דנקט זוזי מחד לו' שנתרצה לכשנגדו ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו וא"י לנו למי נתרצה בזה דוקא המוכר נאמן בזמן שמקחו בידו שהוא יודע האמת והנה הרמב"ם סתם לכתוב דנאמן במקחו בידו ואין נאמן באין בידו ואי ס"ל כר"ח הי"ל לבאר ואף אי ס"ל כהרי"ף ה"ל לבאר באין מקחו בידו דנאמן בנקט זוזי מחד והסמ"ע כ' שאפשר שרמזו במ"ש אינו נאמן אלא כע"א וזה מיירי דוקא כשקיבל מב' דאי לא קיבל אלא מחד אינו מעיד אפי' כע"א וכו' אע"כ מיירי שקיבל משניהם ע"כ ולענ"ד אין זה כדאי שהרמב"ם ישמיט דין מחודש דנאמן טפי מע"א בנקט זוזי מחד ולרמז ברמז ותו מאי נגיעה יש כאן דאטו מי לא נוכל לומר דמיירי שכל א' מבע"ד מביא דמי מקחו בידו באופן שאין להעד שום נגיעה וזה נכלל במה שקרא להמוכר ע"א ונמצא דינו ככל ע"א עוד כ' הסמ"ע דהרמב"ם ס"ל בפשיטות דאי נקיט זוזי מחד דנאמן טפי מע"א ולא הוצרך לכתבו דהוא תמוה דהא הרמב"ם כ' בפי' דאם אין המקח בידו דהוה כע"א מאחר שאינו נוגע בעדות משמע דקמ"ל דעכ"פ יש לו מעליותא כשאר ע"א ולא גרע מיניה כ"ש דהל"ל דהוא נאמן לפעמים אפי' טפי דע"א כיון דנקט זוזי מחד עכ"ל נ"ל דברמב"ם יש לו שיטה ג' בזה וס"ל באין מקחו בידו אינו נאמן בכל גווני בעולם רק כע"א וכי פרכינן בגמ' דלחזי זוזי ממאן נקט פריך אאין מקחו בידו דמ"מ זה שמעיד כנגדו יתחייב שבועת התורה וזה שמסייעו יש לפטרו לגמרי כיון שזה מסייעו ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידענא ע"כ אין כאן שום עדות והוי דינא שכ"א ישבע כתקנת חז"ל וזה הפי' כתבו סמ"ע בשם בעל המאור וכתב שזה ג"כ דעת הרמב"ם דנ"ל ברור דהרמב"ם פי' כן גם בדברי הרי"ף בדרך זה דמעולם לא נתן שום מעלייתא באין מקרו בידו שיהיה נאמן טפי מע"ח דלשון הרי"ף פ"ק דב"מ הכי הוא וש"מ היכא דאין המקח יוצא מתחת ידו של המוכר אינו נאמן לומר מהא נקטינא מדעתי ומהא בע"כ והרא"ש הבין דברי הרי"ף אלו דאי נקט זוזי מחד דאה"נ דנאמן אבל הרמב"ם לא פי' כן אלא הרי"ף נקט לישנא דאמר בהדיא בגמרא היכי דשקיל לזוזי מתרווייהו דבזה לא מהימן טפי משאר ע"א וע"ז פריך התם הרי"ף דבריש ב"מ משמע דאי ידע מהימן טפי משאר ע"א וע"ז משני הרי"ף דבב"מ מיירי במקחו בידו אבל באין מקחו בידו אין לו שום מעלה משאר ע"א ובפרק עשרה יוחסין גרסינן גם לרי"ף ולא ידוע ובזה נסתלקה קושית הרא"ש בפ"י יוחסין על הרי"ף והכי מוכח סוף דברי הרי"ף בריש ב"מ שכתב ז"ל אבל היכא דניחא בידו דמוכר אלא שניהם אדוקים בו אין בעל המקח נאמן לומר לזה לא מכרתי אלא עד דמצרף אחרינא בהדיה בשאר עדות דעלמא עכ"ד משמע שאין לו מעלה בשום פנים על שאר ע"א כנ"ל נכון דעת הרי"ף ואחריו הרמב"ם וזה ג"כ כוונת רמ"א שכתב בתוך דברי הרמב"ם כאן ל"ש נקט זוזי מחד כו' עכ"ל ותמה עליו הסמ"ע וכתב לכן נראה דהג"ה זו קאי ארישא אמקחו בידו וכדעת הרי"ף ולמ"ש נתיישב הכל דדברי הרמב"ם כפשטן כמו שהביא רמ"א כן עיקר וגם דברי הרי"ף מתישבים יפה לפי דעת הרמב"ם כנ"ל עיקר:

(סעיף ג') חייב לשלם כתב הסמ"ע סק"ז ואינו יוצא ידי תשובתו כו' משמע דאין כופין אותו בב"ד המעיין ביבמות דף קי"ח יראה דלר' עקיבא הוי קנסא שקנסוהו חכמים וכן משמע בהמפקיד דף ל"ו לר"ע דלא מיירי בבא לצאת י"ש ע"כ בודאי כופין הב"ד לשלם והא דכתב תחלה דרוצה לעשות תשובה קמ"ל רבותא דאע"ג דבא התשלומין מכח הודאתו וסד"א דבזה לא קנסוהו רבנן קמ"ל כנלע"ד:

(סעיף ד' בהג"ה) אני הלוקח כו' מ"ש רמ"י ואחריו סמ"ע דצריך שבועה תמהני על ב' אריות שיאמרו כזה דלפי הנראה אין כאן שבועה דדין זה אי' פ' האומר דף ס"ג לענין קידושין שאם האב אומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן וקי"ל שם כרב אסי דנאמן אפי' לכונסה ופירש"י הטעם דלא חציף אינש לומר לפני האב שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דילמא יכחישנו ויאמר ידענא דלאו את יהבת לי קידושין ומשם נלמד דין זה לענין מכירת השדה ואם יש כח לסברא זו להתיר ספק א"א ושם אין שייך שבועה ק"ו לענין ממון הקל דזכה בשביל זה וכ"מ לשון הג"מ פ"ט דאישות וז"ל ונראה לריב"א דמהימן דהואיל והמוכר מודה שאינו שלו מצי א"ל למוכר לאו את מודה דלאו דילך הוא זיל לעלמא ואם יבא אחר ויכחישנו בסהדי הריני מחזיר לו עכ"ל הרי לפנינו דלאו בע"ד דידיה הוא א"כ מי ישביענו ע"כ נלע"ד דאין לשבועה זו מקום ומש"ה לא הזכרוה בהגהת מיימ ולא רמ"א:

נאמן. יש כמה פירושים בענין זה בש"ס ועיין בסמ"ע ובש"ך וט"ז שהאריכו די באר עיין שם ותרוה צמאונך:

עד. כת' הש"ך בשם הג"א דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוי עד כיון שיכול שכנגדו להשביעו ולומר תן לי מקחי שקניתי ממך וכל עד שצריך שבועה לא חשיב עד (כמ"ש בסי' קכ"א ס"ט) עכ"ל וכת' בס' מעד"מ דמדברי הרא"ש (ושאר פוסקים) שסתמו הדברים משמע ודאי דס"ל דאף האידנא דינא הכי לפי שאין כאן שום חיוב שבועה על זה העד דהא ב' אוחזין כו' מוקמינן אף במקח וממכר ואם כל אחד יטעון על המוכר שהמוכר התפיס לו לבדו א"כ אין להם על המוכר כלום שהרי הוא אומר שהמוכר נתן לו והיאך ישביעוהו ואם כל אחד יטעון על המוכר שלא נתן לו ושנתן לחבירו א"כ הודה שעדיין לא משך ויכול המוכר לחזור ואינו עומד אלא במי שפרע וכמ"ש רש"י בקידושין באם מקחו בידו וז"ל עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולחזור לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הלכך מידק דייק ע"כ ומכיון שאין עליו אלא מי שפרע בזה לא שמענו דלא ליחשב עד ועוד כו' ע"ש (ועמ"ש בר"ס ר"ד ע"ש):

מניח. הקשה בב"ח דישלם לכל א' וא' מדינא דהא ה"ל פושע דה"ל למידק וכדאמרינן לגבי פקדון ותירץ דבפקדון נמי אינו חייב מדינא אלא דוקא בב' כריכות כגון שהפקידו זה שלא בפני זה וכמ"ש בסי' ש' אבל כאן קאמרינן לקח מאחד מחמשה כו' משמע הלשון דכולן היו ביחד כשקנה מא' מהן דנעשה כאילו הפקידו בכרך א' דמימר אמר להו אתון גופייכו כו' ואין נלפ"ד דמ"מ תיקשי כו' אבל באמת מעיקרא ל"ק מידי ואשתמיטתיה להב"ח דברי הנ"י פרק המפקיד שכת' להדיא דדוקא בפקדון חייב מטעמא דה"ל למידק שמפקידין אותו בידו לזמן רב אבל במקח דלפי שעה רוצים הדמים נמצא דלא ה"ל למידק דסבר מיד יבא המוכר אחר מעותיו וכ"כ בס' מע"מ ובסמ"ע לקמן סי' ש' ולפ"ז אפילו לקח מחמשה בני אדם שלא היו ביחד נמי דינא הכי. עכ"ל הש"ך:

בב"ד. הטור כת' בסתם יהיו הדמים מונחים וכן הרמב"ם פ"כ מהלכות מכירה וכת' הה"מ שפירשו ז"ל שמניחן ביד ב"ד וזה שכת' הרמב"ם ויהיו הדמים מונחים הכונה בב"ד עכ"ל ואחריו נמשך המחבר ותימא שהרי בפ"ה מהלכות שאלה כת' הרמב"ם להדיא יהי' מונח אצלו כו' וכ"כ המחבר בר"ס ש' לכך נרא' דהדברים כפשטן שיהיו הדמים מונחים בידו וכן פרש"י פ' המפקיד וכ"כ בעל המאור שם וגם הרמב"ן בס' המלחמות שם הסכים עמו בזה ומ"מ נרא' דהלוקח צריך לישבע היסת שאינו יודע ועמ"ש לקמן סי' ש' עוד בזה. שם:

אחד. היינו דוקא כשכל א' תובעו אבל אם אינן תובעין אותו אלא הוא מעצמו א"ל לקחתי מאביו של א' מכם ואיני יודע מאיזה א"צ אפי' לצאת י"ש ליתן לכל א' ע"ל סי' ע"ה ולקמן סי' שס"ה עכ"ל הסמ"ע. וכת' הש"ך דק"ל על המחבר דכאן כת' דברי הרמב"ם בסתם ובסי' ש' סס"א פסק בסתם דפטור אפילו לצאת י"ש והיינו כמ"ש הה"מ שם ונ"ל ברור דהה"מ אזיל לטעמיה דס"ל כל היכא דלא פשע כגון בכרך א' במפקיד או במקח דלא שייך פשיעה פטור אף לצאת י"ש ואפשר דהמחבר מחלק בין מקח למפקיד אבל דוחק לחלק בכך כיון דבתרווייהו לא פשע וכמש"ל דהמחבר ס"ל דזה לא הוי פשיעה וגם בנ"י פ' המפקיד למד בהדיא דמפקיד בכרך א' פטור לצאת י"ש אפילו כל א' תובעו ברי מהך דמקח דמשמע דפטור אפילו לצאת י"ש אפילו תובעו ברי כיון דלא פשע וה"ה מפקיד בכרך א' דלא פשע ע"ש וא"כ דברי המחבר צ"ע עכ"ל:

עבירה. פירוש ואינו יוצא ידי תשובה עד שיחזיר הגזילה ליד הנגזל ולא במה שיניח בב"ד וכיון שצריך ליתנו לידו דנגזל הי מינייהו מפקת ליתן לזה ולא לזה דלמא האידך הוא הנגזל כ"כ הסמ"ע ואין לשון זה מדוקדק דה"ה אפילו עומד במרדו ואינו רוצה לעשות תשובה ונודע לב"ד שנשבע לשקר כגון שהודה בפני אחרים וכה"ג קנסינן ליה וחייב לשלם לכל א' וא' כדמוכח בש"ס ופוסקים ועיין בא"ע סי' מ' ס"א ומ"ש הרמב"ם והמחבר בריש דבריהם ועשה תשובה אורחא דמלתא נקטו דאל"כ לא שכיח שיתברר שנשבע לשקר והיינו דלא כ"כ בסוף דבריהם ודו"ק עכ"ל הש"ך (וכעין זה כת' גם כן הט"ז ע"ש):

ראיתי. פירוש והרי יש בו מום ואילו ראיתיו לא קניתיו. סמ"ע:

נאמן. עיין בהה"מ פ"ט מהל' אישות שנרא' שחולק בשם הרשב"א על דין זה וקצת משמע כן בסי' קמ"ו ס"ט ע"ש ועיין בירושלמי קידושין פ' האומר ודו"ק ובהג"א פ' המפקיד גבי מרי בר איסק בשם הא"ז חולק בהדיא על דין זה ע"ש עכ"ל הש"ך (וז"ל הט"ז מ"ש רמ"י ואחריו סמ"ע דצריך שבועה תמהני על ב' אריות שיאמרו כזה דלפי הנראה אין כאן שבועה דדין זה איתא פ' האומר דף ס"ג לענין קדושין שאם האב אומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן וקי"ל שם כרב אסי דנאמן אפילו לכונסה ופרש"י הטעם דלא חציף אינש לו' אני הוא לפני האב שקיבל הקדושין דמרתת דלמא יכחישנו ויאמר ידענא דלאו את יהבת לי הקדושין ומשם נלמד דין זה לענין מכירת השדה ואם יש כח לסברא זו להתיר ספק א"א ושם לא שייך שבועה ק"ו לענין ממון הקל וכ"מ בהג"מ פ"ט דאישות וז"ל ונראה לריב"א דמהימן דהואיל והמוכר מודה שאינו שלו מצי אמר ליה למוכר לאו את מודה דלאו דילך הוא זיל לעלמא ואם יבא א' ויכחישני בסהדי הריני מחזיר לו ע"כ הרי לפנינו דלאו בע"ד דידיה הוא אם כן מי ישביענו ע"כ נלע"ד דאין מקום לשבועה זו ומש"ה לא הזכירו אותה בהג"מ ולא הרמ"א עכ"ל):

ה"ה כו' דינו כו'. ל' התוספתא אבל אין המקח כו' ה"ה ככל אדם. והביאו הרי"ף בריש ב"מ ופי' ר"ח בקדושין שם והביאו הרא"ש בב"מ שם דהא דפריך בקדושין וניחזי כו' דאם לא קיבל אלא מחד אינו נאמן אפי' בזמן שמקחו בידו ולגמרי אינו נאמן דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי שזה לקחו מדעתו והא דפריך בב"מ וניחזי אע"ג דאין מקחו בידו ונקט זוזי מתרווייהו מ"מ ה"ה כע"א וה"ל לזה לישבע ש"ד ולזה לפוטרו לגמרי. ורי"ף פי' דמחני' דב"מ מיירי שהמקח ביד מוכר ול"ק אשנים אוחזין ולכך פריך וניחזי כו' ומשני ולא ידע ופי' הרא"ש והטור בדברי הרי"ף שמפ' כפרש"י בב"מ דאם לא נקט זוזי אלא מחד אפי' אין מקחו בידו נאמן ואין אבל אין מקחו כו' אלא בנקיט זוזי מתרווייהו ומ"מ בין רי"ף בין תוס' גורסין ולא ידע אבל הב"י כ' שגם הרי"ף סובר כדברי ר"ח ועבבד"ה וכן עיקר וכ"ה דברי רמב"ם וש"ע כאן שלא הזכיר כלל דין אם נקט זוזי מחד ואמר נאמן כו' אבל כו' ה"ה כו' כדברי ר"ת ובנקיט זוזי מתרווייהו וכמ"ש שהרי אינו נוגע בעדותו ועסמ"ע ומפרש והולך ולפיכך כו'. והרמ"א הכניס דברי הרי"ף לפי' הרא"ש ל"ש כו' כדרכו וקאי ארישא בזמן שמקחו בידו ועסמ"ע אבל הל"ל דגם בסיפא אם אין המקח כו' דוקא בנקיט זוזי מתרווייהו אבל מחד נאמן כשני עדים לדעתם וע"כ צ"ל כן בלא"ה כיון דמקחו בידו אין חילוק צ"ל ע"כ הא דפריך בקדושין וניחזי כפרש"י כנ"ל ובלא"ה צ"ע עליו שדברי רש"י הן דברי יחיד לפי' לא הסכי' עמו אלא שהרמ"א סבר שדברי הרמב"ם הן כדברי רש"י ולכן הכניסו בתוך דבריו וא"א כן כנ"ל: (ליקוט) נאמן כו' ל"ש. הנה שיטת רש"י דלעולם המוכר נאמן כב' עדים אא"כ אין מקחו בידו ונקיט זוזי מתרווייהו וערש"י בב"מ שם בד"ה ליחזי כו' והנאמנות הוא כב' עדים וכמו שמסיים בתוספתא אבל אין מקחו בידו ה"ה ככל אדם ש"מ דרישא כב' עדים ועתוס' שם ושם וכ"פ הרא"ש דברי רי"ף אבל בד"ה חולק על הרא"ש בזה ופי' בדרך אחר וכ"כ האחרונים ועמ"ש למטה ור"ח פי' בתוס' דקדושין שם בד"ה בד"א כו' והרא"ש בשמו בב"מ שם דאינו נאמן אא"כ מקחו בידו ונקיט זוזי מתרווייהו אבל נקיט מחד אינו נאמן לומר לאחר מכרתיו דהוי מגו במקום עדים ור"ת פי' הא דפריך וליחזי ממאן נקט דר"ל שיהיה כע"א לפחות וכמש"ש בתוספתא ה"ה ככל אדם ור"י פי' בע"א ע"ש בב"מ שם בתוס' הנ"ל ד"ה וליחזי וברא"ש בשמו ונראה דברי רמב"ם בפר"ח שהקושיא וליחזי ממאן נקט קאי בין אמקחו בידו בין אשא"מ בידו וכפי' ר"ח כיון דידעינן ממאן נקט לעולם מחזקינן שלדידיה מכר ולמה מאמינים לו ברישא כשנים בסיפא כע"א ומשני דנקיט כו' ולא ידיע כו' וה"ה דנקט מחד אלא שאין דרך שלא לידע בנקט זוזי מחד ור"ל לא ידיע לנו אבל המוכר יודע שע"ז אמרו שם נאמן המוכר אבל בב"מ פי' ולא ידיע שלכל אין ידוע ואין חילוק כלל בין נקט זוזי מחד או משנים אלא דאורחא דמילתא בנקט זוזי מחד שהוא ידוע ממי קיבל אבל לדינא אין חילוק וזהו דברי הרמב"ם וש"ע נאמן כו' אבל כו' והוא דברי הגמ' דקדושין והתוספתא דסיפא ה"ה כע"א ואין חילוק בין נקיט מחד או מתרווייהו וכדברי הרב ואמר ולפיכך אם כו' בין כו' כנ"ל דהקושיא וליחזי כו' קאי בין ארישא בין אסיפא ואף שבגמ' דקדושין קאי ולא ידיע ע"כ אדידן אבל המוכר ידע מ"מ הגמ' דב"מ ע"כ קאי אמוכר כנ"ל וזהו דברי הרמב"ם כאן ועבד"ה וכ"מ וכ"פ בש"ך ועיקר (ע"כ): (ליקוט) נאמן כו'. עברא"ש ד' שיטות שיטת רש"י וכ' שכ"ה שיטת הרי"ף והקשה עליהן וסתר דבריהם ועוד כ' שיטת ר"ח ור"י ור"ת וכ' לבסוף כללא דמילתא כו' והוא מורכב מג' שיטות הנ"ל דשיטת ר"ח וניחזי כו' דר"ל נשאל להמוכר ממאן שקל ואפי' בכה"ג שא"י אלא ע"פ המוכר אינו נאמן לומר שנתרצה לאחר ואפי' מקחו בידי ואינו נאמן אלא כשקבל מתרווייהו וא"י אלא ע"פ המוכר ושיטת ר"י כשידוע ע"פ הלוקחים וכ"ש ע"פ עדים ממי קבל המעות ע"כ שלו הוא ואין חילוק בין מקחו בידו או לא ולכן כ' הרא"ש על דברי ר"י וה"ה דהמ"ל וליחזי כו' ולא על דברי ר"ח דפיר"ח לשאול למוכר וז"ש כללא דמילתא כו' עד כמגו במקום עדים הוא פר"י ואם אין ידוע אלא כו' עד נתרציתי לאחר הוא פר"ח ואי אין מקחו בידו עד זוכה במקח היא פר"י ואי נקיט זוזי מתרווייהו עד מדעתי היא פר"ח אלא כאינש דעלמא וטעמו של הרא"ש דס"ל כפיר"ת כמ"ש הלכך נראה כפיר"ח אלא שקשה מ"ש בגמ' כאן וניחזי כו' וצ"ל כפר"י אך סוגיא דקדו' ע"כ צ"ל כפר"ח וכמ"ש וניחזי כו' נשאל להמוכר כפיר"ח וכ' גם שיטת ר"ת דבלאו שום קו' דינו אמת כמ"ש ה"ה ככל אדם. וט"ס שם ברא"ש בדברי ר"ח מ"ש ואין יודע ממי קבל צ"ל ואין ידוע ומ"ש אפי' יודע צ"ל אפי' אין ידיע כו' ועבבד"ה שם בדברי הרי"ף (ע"כ):

ויהיו הדמים כו'. כמ"ש בב"מ לז א' במתני':

ואם הוא חשיד כו'. ב"ק ק"ג ב' מעשה בחסיד א' כו' בא לפני ר"ע כו' ועתוס' שם קד א' ד"ה שכבר כו' ותימא כו' א"נ כו' ואנן קי"ל כר"ע ודלא כמ"ש בכ"מ והביאו בה"ג:

הרי שטען כו' כלל כו'. שבועות מח א' תניא אר"י כו' ובב"ק מו א' זה כלל גדול בדין כו' ובב"מ ק' א' ב' ושאר מקומות:

יש מי כו'. כמ"ש בקדושין סג ב' קדשתי כו' וקי"ל כרב אסי שם דנאמן אף לכנוס. אבל בירושלמי שם רב אסי אמר נאמן לכנס ר' יוחנן אמר נאמן לכנוס ואין למידין ממנו ד"א מהו אין למידין ממנו ד"א א' משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה ובא א' ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו. ודברי הג"מ אינן ברורין: (ליקוט) יש מי כו'. ז"ל הג"מ פ"ט דאישות וכה"ג דייק בירוש' אם אמר א' שדה מכרתי וא"י למי מכרתי ובא א' ואמר אני לקחתיו אי מהימן אי לא ולא מסיק ונראה לריב"א דמהימן כו' ע"ש אבל לפי גי' הספרים שבידינו מ' שם דאמר בפשיטות דלא מהימן ע"ש בקדושין שם ובפ"ב דיבמות וכ"כ הרשב"א בקדושין שם ומביאו להלכה דלא מהימן וכ"כ הר"ן שם וכ"כ המ"מ בפ"ט דאישות שם ותימא גדולה על הרמ"א דאשתמיטתיה כל הנך פוסקים הנ"ל (ע"כ):