דין קניית מטלטלין איזה במשיכ׳ - שולחן ערוך חושן משפט סימן קצ״ח

אלא בהגבהה ע"ל סי' קע"ו ס"א:

וי"ח עיין בס' א"א דף צ"ד ע"ב שתמה הבל דכן דרכו של הר"ב לכתוב ויש חולקין אע"פ שהחולק הוא רק א':

י"א שצריך להגביה כו' בתוס' פ"ק דב"מ דף ט' סוף ע"ב ובהגהות מרד' שם משמע דחשיב הגבהה כשהוגבה מחמתו דרך עליה אפי' לא תפסו בידו וכן דעת הרא"ש שם וכ"כ ר"י נ"י ח"א אבל בתוס' פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ח ע"א) משמע דיש להסתפק בדבר וכ"כ בהגהות אשר"י שם וז"ל ר"י מסתפק אם דוקא אדייה אדוייה כשהשפיל אבל אם הוגבה קצת קנייה דה"ל כמו שקליה בידי' או דלמא אין חילוק מהר"י עכ"ל ומיהו בבעלי חיים כתבו גם התוס' בהגוזל דחשיב הגבה' כגון שהוגבהו העופות ע"י שטרף בקן ומיהו אם יורדים ע"י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא ענייתם דוקא וע"ש ובמע"מ בב"ק כתב דלהרא"ש פשיטא ליה דלא קנייה כשהוגבה בפ"ק דב"מ וכן מסקי התוס' דב"ק ודב"מ עכ"ל המעיין בתו' והרא"ש שם יראה שאינו כן אלא כמ"ש עיין ביש"ש סוף חולין ודבריו צ"ע ועמש"ל סי' רס"ט ס"ה:

יתמהמה המוכר כו' עיין בסמ"ע ס"ק ז' עד וא"ת השתא ר"ל כשחוזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא ל"ח שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעותיו ע"כ צ"ל דמיירי כשחוזר הלוקח דאז פטור המוכר מאונסי' אף דלא א"ל טול מעותיך דאם א"ל טול אף מגנבה ואבידה פטור וכמ"ש בס"ס זה ודוקא כשחזר המוכר כ' שם דחייב באונסים ודוק עכ"ל הסמ"ע הישני' בסוף הספר בלוח הטעיות:

לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' עיין בסמ"ע סק"ט עד ולפ"ז ק' על המחבר דלא ה"ל לכתוב האי דינא דסיפא בל' וכן השוכר המקום כו' כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא וכו' עכ"ל אין זה קושיא דה"ק וכן בכה"ג מצינו שאע"פ שלא משך קנה וגם ברמב"ם מוכרח לומר כן דודאי אין כוונתו ברישא כמו שרצה המ"מ לפ' משום חצרו דא"כ ל"ל בש"ס לטעמא דאי נפלה דליקה איהו טרח ומציל תיפוק ליה דחצרו קונה ליה ועוד דא"כ ל"ל נתן מעות אפי' בלא דמים נמי וגם הרמב"ם גופיה כתב ברישא שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן הדמים נקנה המקח ועוד דכיון שהמוכר שכר המקום הרי הוא כחצרו של מוכר דהא חצרו של שוכר זוכה לשוכר אע"פ שעיק' המקום של משכיר וכן משמע מסמ"ג עשין פ"ב דף קנ"ז ע"א וז"ל לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש שם החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי ברשות הלוקח הוא ואם תפול דליקה טורח ומציל ומשנתן הדמים נקנה המקח וכן השוכר את המקום שאותן המטלטלין הנמכרים מונחים בו קנה כמו ששנינו בפ' הספינה עכ"ל הרי דברישא כתב הטעם משום טרח ומציל ובסיפא כתב הטעם משום שכר המקו' כמו ששנינו בפ' הספינה ובפ' הספינה שנינו להדיא דקנה ומטעם ששכר את מקומו דהוי כרשותו ע"ש וגם המ"מ גופיה חזר בו אח"כ וכ' שלא נתבאר ברמב"ם בפירוש כן ע"ש. עוד שם עד אבל להרא"ש והטור א"צ שיהא משומר אלא לדעת המוכר כו' לא ידענא מאי קשיא ליה בזה דהמחבר ס"ל בהא כהרמב"ם וכדלקמן ר"ס ר' וטפי ה"ל להקשות דלטעם כיון שהוא דר בבית ודאי יציל הפירות אין צריך שיהא משומר כלל אפילו לדעת המוכר לכ"ע כיון דלאו מטעם חצרו אתינן עלה אלא מטעם דטרח ומציל ואולי כוונתו כן ומ"ש אבל להרא"ש והטור כו' מילתא באפי נפשיה היא ודוק עיין בתיו"ט פ' הזהב:

וכן השוכר המקום כו' וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמש"ל ר"ס ר"ב וכ' הריטב"א רפ"ק דמציעא גבי כי זכה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה למהוי חצרו לא זכה לו דמכאן נראה דחצר דאין לאדם בו רק דריסת הרגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר שאינה בחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחבירו חצרו לכך דלאו כחצר שאול' היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה לו אלא כשהיא שאולה לו להשתמש בו ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ"ל ונרא' דהוא הדין בשכירו' דינא הכי (עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י'):

קנה המטלטלים שבו והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כא' לא וכמש"ל ר"ס ר"ב ע"ש:

חצר המשתמר לדעת השוכר כו' ולדעת הי"ח לקמן ר"ס ר' ה"נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב"י כאן והוא פשוט ועל כן ק' על הרב שסתם כאן כהמחבר ולקמן סי' ר' הכריע כהיש חולקין וצ"ע:

המטלטלים במקום כו'. והב"י כ' ריש סי' זה שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ועוד הוסיף בב"ח לכתוב כן וכן נ"ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר:

וכן אם התנו בהדיא כו'. דין זה לא נהירא לי דמה שלמד הב"י כן מלעיל סי' ק"ץ סעיף ח' ל"ד כלל דהתם מדינא כסף או שטר קונה אלא שבמקום שכותבים שטר לאסמכה דעתיה והיכח דסמיך סמיך משא"כ הכא כיון דתיקנו חכמים דמעות אינם קונות לא פלוג וראיה ממאי דק"ל כר' יודא בכתובות פ' אע"פ (כתובות דף נ"ו) דאף בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתקנו חכמים תנאו בטל דחכמי' עשו חיזוק לדבריה' יותר משל תורה וגם מוכח דאפי' ר"מ מודה כאן דע"כ לא יכול להתנות בדבר של ממון אלא היכא דשייך ענין מחילה וכה"ג דהוי כמוחל לו אבל פשיטא שא"י להתנות לעשות קנין מדבר שאינו קנין וכה"ג כתבו התו' שם וז"ל והא דתנן ביש נוחלין האומר פלוני יירש במקו' שיש בת בתו תירש במקו' שיש בן לא אמר כלום שהתנ' ע"מ שכתוב בתורה התם ה"ט דאינו יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש כו' וע"ש ודוק ותשכח דבנדון זה לכ"ע לא מהני תנא' והיינו שכתבו כל הפוסקי' סתמא דמעות אינן קונות ולא חלקו בכך שוב מצאתי בהריטב"א להדיא כדברי בפ"ק דקידושין שכ' שם אמתניתין דבהמה גסה ניקנית במסירה וז"ל דף ל"ב ע"ב והוי יודע שכל מקום שאמרו חכמים שאין קונין מן הקניני' אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אמר שיקנה באמירה בעלמא ולא אמרו בש"ס ואיפריש פריש אלא בכסף בקרקעו' שדינו לקנות אלא דבמקו' שכותבין את השטר לא סמכא דעתיה ולפיכך אם פי' שיקנה בכסף וסמכה דעתיה בהכי קונ' כדינו אבל כשאמר כו' וע"ש:

אפי' מאונסין. ע"ל סי' ק"ך ס"ב ובהגה"ה (ובתשובת ר"מ אלשיך סי' י'):

דבר תורה מעות קונות רש"י פי' שהוא מדכתיב ונתן הכסף וקם לו והר"ן כ' שם דאין למידין הדיוט מהקדש אלא סברא הוא כיון דרוב הקנינים נעשה בכסף ועפ"ר שכתבתי (והבאתי ראיה ע"ז) דמן התורה כסף קונה ולא משיכה ומסירה ע"ש:

אבל חכמים תקנו כו' בסמוך ס"ה כתב המחב' טעמן בתקנה זו:

שלא יקנו המטלטלים כו'. עפ"ר שם כתבתי שנראה שאעפ"כ שאם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח שהיא מקודשת דלחומרא לא עקרו בתקנתן דברי תורה ע"ש:

שלשה טפחים כדי שיצא מדין לבוד וי"א בהגבהת טפח כיון דהוא בידו הרי היא כאלו ברשותו.

צריך שימשוך החפץ כולו כו' פי' משא"כ בבהמה דסגי לה בעקירת יד ורגל אע"ג דלא זז הגוף ממקומו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ז ס"ג וה"ט דשם בבעלי חיים כיון דהתחילה לעקור ידה ורגלה תזוז שוב מאיליה בכל גופה משא"כ בשאר מטלטלין:

ויוציאנו מכל המקום שהוא בו פי' אף כשהוא בסימטא מקום שהמשיכה קונה בו צריך למשכה בו מלא אורכו של אותו דבר שקונה ויגיע סופו למקום שהי' ראשו תחלה ואם הוא בר"ה וצריך למשכה משם לסימטא ג"כ כאשר משכה בר"ה מלא ארכ' והביאו משם לסימטא אע"ג דלא משכ' שם בסימטא מלא ארכ' סגי וכמ"ש המחב' בסי"ד ע"ש ועמ"ש עוד מזה בס"ז:

יתמהמה המוכר ולא יציל וא"ת מה"ט גם בק"ס לא ה"ל לקנות וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות מציל הוא הפירות כי לא ניחא ליה לילך אח"כ עם הלוקח בדינא ודיינא ומזה הטעם נמי בסיטומתא קניא כמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חיטך בעלייה ע"ש וא"ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר להלוקח אחר שנותן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך בעליי' וי"ל דבמעות דאין טירחא בהצלתן ודאי יצילם המוכר מה שאין כן בפירות דיש טירחא בהצלתן והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שלא יקנה עד דאיכא תרוייהו נתינת מעות ומשיכה משום תקנת השוק שיכולין לקנות מהר במשיכה לחוד א"נ משום חשש שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה ועד"ר:

כדי שישתדל ויציל ואף אם אינו יכול להשתדל ולהציל צריך להחזיר ללוקח מעותיו אף אם לא חזר בו המוכר וכ"כ הרמב"ם והטור כאן בהדיא והמחבר כתבו בסי' ר"ד ס"ב ע"ש:

לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' עד שהרי מצוי הוא אצלביתו כו' כ"כ גם הטור טעם הדבר ור"ל דאף דאין הלוקח דר בהבית כמו המוכר (ולאפוקי מדעת הרי"ו דכ' דבעינן שידור בו הלוקח) מ"מ כיון דהבית הוא של הלוקח מצוי הוא שם אע"פ ששכרו לאחרים כיון שהוא מצוי שם יציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יהיו גם הפירות ניצולים משא"כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ"מ אינו מנוי אצלן עדיין וגם לאו כ"ע דיני גמירי וסברו שעל המוכר להצילן כיון שהן עדיין בידו וכטעם זה כ' הטור ג"כ בדין השני במוכר שהשכיר ללוקח חדר בביתו והלוקח דר באותו חדר אף שאין הפירות מונחים באותו חדר מ"מ כיון שהוא מצוי באותו הבית שהפירות מונחים שם ודאי יתן דעתו להצילן אבל המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם שכ' דינא דסיפא במשכיר להלוקח אותו חדר שהפירות מונחים שם ומטעם דהרי הן כמונחין בחצר הלוקח ולא בחצר המוכר ולכך מסיק דבעי' שיהא אותו מקום משתמרלדעת הלוקח השוכר או שיהא עומד בצדן דאל"כ אין לו דין חצר שיקנה דבר המונח כו' וכ"כ המ"מ שם אדברי הרמב"ם ולפ"ז ק' על המחבר דלא הל"ל האי דינא דסיפא בל' וכן השוכר המקום כו' כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא. ועל הרמב"ם גופא לק"מ משמעות דבריו דברישא דמעות קונות ג"כ אינו משום דמצוי הוא אצל ביתו אלא דס"ל דכיון דהבית של הלוקח הוא אע"פ שהשכירו למוכר ושכירות ליומא ממכר הוא מ"מ לענין זה מחשב כשלו שיהי' כחצירו לענין שהוא קונה לו מה שהוא בתוכו וכן פי' המ"מ בהדיא דברי הרמב"ם ע"ש בפ"גדמכירה וכ' שכן הוא משמעות לשונו דהרמב"ם שם שכ' ז"ל לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' לא תקנו בו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כו' וכן השוכר כו' ע"ש והמחבר ש"ע אזל לטעמו שכ' שם בכ"מ וגם כאן בב"י דאין נ"ל פי' דברי הרמב"ם כמו שהבינו המ"מ אלא שר"ל שהרי המקח ברשות הלוקח כלו' כיון שהוא מצוי בביתו ודאי יהי' ניצול אגב ביתו וכמ"ש כאן והוא דוחק דלפ"ז לא יהי' טעם דרישא וסיפא שווים ולא ה"ל להרמב"ם לכתבו בל' וכן וכמ"ש. גם בב"י קשה דעל דברי רבינו דכ' בסיפא ג"כ הטעם כיון שהוא דר בבית המוכר ודאי יציל הפירות כתב ב"י שכ"כ הרא"ש והביא עליו דברי המ"מ דכתב דמיירי שאותו מקום משתמר לדעת הלוקח או עומד בצדו וידוע שהמ"מ לא כ"כ אלא לשיטת הרמב"ם שמצריך שיהא אותו החדר שהפירות מונחים שם מושכר להלוקח ומטעם חצירו וכמ"ש אבל להרא"ש והטור א"צ שיהא משומר אלא לדעת המוכר וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר' ע"ש ובע"ש כ' כדברי המחבר וסיים בסוף וכ' ז"ל וכן לוקח השוכר מהמוכר המקום כו' בא' מדרכי הקניות כו' "עד והוא שדר הלוקח באותו בית או שתהא החצר משתמר לדעת השוכר כו' "עד שאם תפול דליקה הוא עצמו טורח להציל פירותיו שבבית המוכר עכ"ל הרי שעירב הדברים התחיל וכ' ששכר אותו מקום בא' מדרכי הקניות כו' דזה צריך דוקא אם ירצה שאותו מקום ששכר יקנה לו המטלטלין וא"כ לא הל"ל מיד אחר זה והוא שדר הלוקח באותו בית אלא הל"ל תחלה והוא שתהא חצר המשתמרת כו' ואח"כ הל"ל או שהוא דר שם ועליו הל"ל שאם תיפול דליקה כו' שהוא שייך למה שהוא דר שם לא למה שהוא משתמר וקנהו בתורת חצר ודו"ק:

דליכא למיחש לדליקה כו'. ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי:

וכן אם התנו כו'. בין שהתנה הלוקח בין שהתנ' המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע"ד שכ' הטור והמחבר ר"ס ר"ז וע' בד"מ ובהגהותיו כאן:

דשכירות מטלטלין כו'. דכיון דהגוף שלו פי' אם ראובן השכיר דבר מטלטל לשמעון ושמעון נתן לראובן דמי השכירות ועדיין לא משכו לרשותו אין א' יכול לחזור בהשכירות דלא שייך כאן חשש חכמים שראובן לא יציל הטלטול מהדליקה מפני שיאמר לשמעון עליך להציל שהרי אין לשמעון בו אלא תשמיש מעט זמן מה והגוף נשאר על ראובן:

ואינה נמשכת אלא לרבים פי' אין יחיד יכול למושכה אלא צריכין רבים כדי למשכה שאז היא נמשכת מכחן של רבים:

אלא נקנית במסירה פי' כשהוא עומד בר"ה או בחצר שאינו של שניהן:

ואם אמר לו משוך וקנה כו'. "עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום כו' כבר כתבתי בס"ג דל' זה משמע שימשכנה מלא ארכה. ולמאי דאיירי לפני זה בעומדת בר"ה או בחצר שאינו של שניהן לא סגי במשיכה מלא ארכו בר"ה לחוד אלא בעינן שימשכנה מר"ה לסימט' או לחצר של שניהם ושם לא בעי' דיחזור וימשכנה מלא ארכו וכמ"ש המחבר בסמוך סי"ד והמחבר קיצר כאן וסמך אמ"ש שם לעיל ולא בא אלא ללמדינו דלא מהני לו בכה"ג דקפיד מסירה לחוד אלא בעינן שימשכנו כולה וכדינא דמשיכ':

והכניס' שם שלא ברשות דאל"כ ה"ל חצר של זה שהרשהו להכניס או של שניהם וכמ"ש בסי' קצ"ז:

ומשיכה אינה קונה אלא בסימטא כו' אע"פ דאין משיכה בלא מסירה ומסירה קונה בר"ה מ"מ כיון דגלי דעתי' לקנות במשיכה קנה דוקא במשיכה וכמ"ש המחבר בסמוך סי"ב ועפ"ר סי' קצ"ז מ"ש מזה:

א"ל המוכר לקנות במסיר' כו' הוצרך מור"ם לכתוב זה כי אין זה בכלל מ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ז"ל לפיכך אם היתה הספינה בר"ה כו' דה"א דשאני התם די"ל דדעת המוכר הוה ג"כ שיעשה משיכה במקום דשייך משיכה דהיינו שימשכנה כולה מר"ה לסימטא וק"ל:

כגון שמונח' במים וברשב"ם משמע דה"ה מסירה בספינה בר"ה ל"מ אא"כ מונחת על המים:

קנה מאחר שמשכו כולו. פי' וא"צ למשכו בחצר של שניהם או בסימטא כדי כולו דהיינו מראשו לסופו כדין משיכה אם הי' עומד כולה בסימטא אלא כיון דמשכו כולי האי מר"ה לסימטא תו א"צ למשכו בסימטא כדי כולו:

כמו פקדון פי' כש"ח דפטור מגניבה ואבידה:

(סעיף ה' שהרי מצוי היא אצל בית) נראש פשוט דאף שהרמב"ם כתב כאן שהרי הוא ברשותו הכוונה ג"כ כך שבזה מעות קונות שבודאי יציל וכמ"ש בפי' ע"ז בגמ' טעמא מאי שמא תפול וליקה כו' ומ"ש אח"כ וכן השוכר הוא קאי על עיקר הדין דמתחלה כתב כמ"ש בגמ' נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ובזה ניחא תמיהת הסמ"ע:

(סעיף ט' בהגהשלא ברשות בעל החצר) במ"מ כ' שם דאל"כ ה"ל כפקדון ביד בעל החצר כדאיתא פ' הספינה ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה כו' עכ"ל והועתק דין זה דמופקדין אצלו בסי' ר' ונ"ל דה"ק המ"מ דכיון דהונח שם ברשות בעל החצר ודאי כי היכא שהיה נפקד של זה יהיה יפקד של שני מסתמא וכ"פ רשב"ם בהדיא פ' הספינה דף פ"ה ומ"ה יש תקנה בלא מסירה דהיינו שיקבל עליו אפי' בדבור בעלמא שהוא משאיל לו מקומו ולא תקנו בזה מסירה לספינה משא"כ בהונחה שלא לדעת ה"ל כר"ה ואיין שם תקנה אלא מסירה ונל"פ אם הונח מדעת ודאי לא מהני שם משיכה כמ"ש בסי' ר' ס"ב דמשיכה לא קנה ברשות המופקדין אצלו ולא ירדתי לסוף דעת הסמ"ע שכ' בסקט"ו דאם נתן לו רשות מקרי רשות שלו או שניהם חצר של שניהם דבשל מהני משיכה ובזה לא מהני:

(סעיף ט"ו) י"א שחזרו הלואה כמ"ש סי' ק"ך ס"ב:

תקנו. כתב הסמ"ע דנ"ל דאעפ"כ אם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח שהיא מקודשת דלחומרא לא עקרו דברי תורה בתקנתן וע"ל סי' קע"ו ס"א:

להגביה. בתוס' פ״ק דב״מ דף ט' סוף ע״ב ובהגמ״ר שם משמע דחשיב הגבהה כשהוגבה מחמתו דרך עליה אפילו לא תפסו בידו וכ״ד הרא״ש שם וכ״כ ר״י נ״י ח״א אבל בתוספות פ' הגוזל (בבא קמא דף צ״ח ע״א) משמע דיש להסתפק בדבר וכ״כ בהג״א שם וז״ל ר״י מסתפק אם דוקא אדיוה כו' ע״ש ומיהו בבעלי חיים כתבו גם התוספות שם דחשיב הגבהה אם הוגבהו העופות ע״י שטרף בקן ומיהו אם יורדים ע״י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא עלייתם דוקא וע״ש ובמע״מ בב״ק כת' דלהרא״ש פשיטא ליה דלא קני כשהוגבה וכן מסקי התוספות דב״ק ודב״מ עכ״ל והמעיין בתוספות והרא״ש שם יראה שאינו כן אלא כמ״ש. עיין ביש״ש סוף חולין ודבריו צ״ע ועמ״ש בסי' רס״ט ס״ה. ש״ך:

טפח. כיון דהוא בידו הרי הוא כאילו הוא ברשותו. סמ"ע:

בו. פירוש אף שהוא בסימטא מקום שהמשיכה קונה בו צריך למשוך מלא ארכו של אותו הדבר שקונה ויגיע סופו למקום שהי' ראשו בתחלה. שם:

יציל. וא"ת מהאי טעמא גם בק"ס לא ה"ל לקנות וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות טרח ומציל דלא ניחא ליה לירד בדינא ודיינא עם הלוקח ומה"ט נמי (בסימטא) [בסטימותא] קני כמ"ש בסי' ר"א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חטיך כו' וא"ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר ללוקח (ר"ל כשחזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא לא חיישתא שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעות הלוקח עיין בש"ך) אחר שנתן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך וי"ל דבמעות דאין בהן טרחא כ"כ ודאי יצילם המוכר והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שיהא דוקא משיכה בהדיה משום תקנת השוק שיוכלו לקנות מהר במשיכה לחוד א"נ שחששו שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתיו"ט פ' הזהב:

מצוי. ר"ל אף דאין הלוקח דר באותו בית המושכר (לאפוקי מדעת מהרי"ו) מ"מ כיון דביתו הוא מצוי שם להציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יציל גם הפירות משא"כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ"מ אינו מצוי אצלן וגם לאו כ"ע דיני גמירי וסברי שעל המוכר להציל כיון שהן עדיין בידו. סמ"ע:

השוכר. וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמ"ש בסי' ר"ב וכתב הריטב"א רפ"ט דב"מ גבי כי זכי רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה כו' דמכאן נראה דחצר שאין לאדם בו רק דריסת רגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר אינו כחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחברו חצרו לכך דלאו כחצר שאולה היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה אלא כששאולה לו להשתמש בה ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ"ל נראה דה"ה בשכירות דינא הכי עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י'. ש"ך:

קנה. והיינו דוקא כשהשכיר לו מתחלה החצר ואחר כך הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כאחד לא וכמ"ש בר"ס ר"ב ע"ש. שם:

השוכר. ולדעת הי"ח בר"ס ר' ה"נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב"י כאן והוא פשוט וע"כ קשה על הרב שסתם כאן כהמחבר ושם הכריע כהי"ח וצ"ע. שם:

לדליקה. ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי. סמ"ע:

נקנו. והב"י ר"ס זה כתב שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכ"כ הב"ח וכן נ"ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר. ש"ך:

בהדיא. בין שהתנה הלוקח בין שהתנה המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע"ד שכתכ הט"ו ר"ס ר"ז עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דדין זה לא נ"ל דמה שלמד הב"י כן מסי' ק"צ ס"ח ל"ד כלל דהתם מדינא קונה כסף או שטר אלא שבמקום שכותבים שטר לא סמכא דעתיה והיכא דסמיך סמיך משא"כ הכא כיון דתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג וע"ש שמביא ראיה לדבריו מהש"ס:

לרבים. פי' דאין יחיד יכול למשכה אלא צריכים רבים כדי למשכה שאז נמשכת מכחן של רבים. סמ"ע:

במסירה. פירוש כשהיא עומדת בר"ה או בחצר שאינו של שניהן שם:

כולה. היינו מלא ארכה ולמ"ש דאיירי בעומדת בר"ה או בחצר שאינה של שניהן בעינן שימשכנה מר"ה לסימטא או לחצר של שניהן ובזה סגי וא"צ עוד למשכה מלא ארכה. שם:

בסימטא. אע"ג דאין משיכה בלא מסירה ומסירה קונה בר"ה מכל מקום כיון דגלי דעתיה לקנות במשיכה קנה דוקא במשיכה וכמ"ש בסי"ב. שם:

פקדון. פירוש כש"ח דפטור מגניבה ואבידה. שם:

מאונסים. עיין לעיל סי' ק"כ ס"ב ובהג"ה שם ובתשובת ר"מ אלשיך סי' י':

ד"ת כו'. כר' יוחנן אע"ג דאמר רבא שם קרא ומתניתא מסייע לר"ל מ"מ סוגיא דגמ' בעירובין וחולין ושם כר"י ור' הונא שם ס"ל כוותיה וכן רבא מתרץ דבריהם ואמר אטו חליפין בשופטני עסקינן וכן אמר רבא ברפ"ד דיבמות הלכתא כר"ל בהני תלת וכן ס"ל לאמימר בע"ז ע"א ושם מסקנא דגמ' כאמימר:

וכיון שמשך כו'. ע"ז ע"א ב' ואי ס"ד משיכה כו' מתיבי הלוקח כו' ת"ש המוכר כו' ושאר מקומות:

ויש חולקין כו'. כפי' רשב"ם שם וכן לפי' ר"ח שהביאו רשב"ם והסכים הרמב"ן לפי' ר"ח ולכן לא כ' בהג"ה פשתן שנראה שהביא דעת ר"ח:

י"א כו' וי"א. עתוס' דב"ק כ"ט ב' ותוס' דעירובין ע"ט ב' ותוס' דקדושין כ"ו א' ד"ה א"נ וכ"כ הר"ן דבטפח סגי והביא ראי' מההיא דפ' המניח ופ' חלון ועוד הביא ראיה מירושלמי דפ"ג דמס' דמאי שאמר על מילתא דר"א דפ' המניח הדא אמרה מטלטלין נקנין בהפיכה מיהו טפח בעי בעירוב ותוס' דכתובות ל"א א' ד"ה נימא כו': (ליקוט) הגבהה י"א כו'. רש"י בכתובות ל"א א' ד"ה דאי בעי כו' ועתוס' שם ד"ה דאי כו' שסתרו והקשה עליו דבידו ודאי א"צ ג"ט ועתוס' דב"ק ך"ט ב' ד"ה אלא אמר כו' ושם בכתובות ד"ה נימא כו' (ע"כ): (ליקוט) וי"א דסגי כו'. וכ"מ במתני' דב"ב פ"ד ב' עד שיטלטלנו כו' וקא' שיטלטלנו מ' דבטילטול בעלמא סגי (ע"כ):

משיכה כו'. כמ"ש בספינה דלא כהרא"ש אלא כדעת הראב"ד והר' יונה וש"פ:

והוא שתהא כו'. כ"כ הרמב"ם כתי' הראשון שם של ההוא מרבנן ואע"ג דרב אשי פריק שם אליבא דר"פ גם ללישנא קמא צריך להאי פירוקא דהא גט אפילו בחצר המשתמרת בעינן עומד בצד שדהו. ר"ן ועבכ"מ פ"ד מה' זכייה וכ' הרמב"ן שכן מוכח סוגיא דפ"ק דקדושין מ"מ שם והיינו מ"ש שם כ"ו ב' ת"ש מעשה בר"ג כו' ת"ש עישור שאני כו' וערש"י שם ד"ה ומקומו והכי מסקנא כו' ר"ל בב"מ ונ"ל שט"ס שם:

וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי פ' הזהב סוף הלכה ב' מד"ת מעות קונין כו' שלא יאמר לו חטיך כו' בר נש דיהב לחבריה עשרה דיירין א"ל אית לי גבך מאתן גריוי מן גו ביתא שרי מן גו כרמא אסור מה בין כרם לבית בית אין מצוי ליפול כרם מצוי לישרף אר"י זאת אומרת ב"נ דיהיב לחבריה עשרה דינרין ע"מ דתיקום בהן מאה גריוין מכיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו:

וכן אם כו'. מהא דאמרינן ואם פריש כו':

י"א דשכירות כו'. עבה"ג ר"ל כיון שהגוף שלו טרח ומציל במקום דל"ל קונה כמו בעלייה מושכרת כו' וז"ש בב"ק ע"ט וב"מ צ"ט מטלטלי בני שטרא כו' ופריך משטרא יותר מכספא וא"צ למה שפרש"י לענין מי שפרע:

וכן כל כו'. רמב"ם ולמד מספינה מטעם הנ"ל וכ"כ הרשב"א כל שאינה נמשכת אלא לרבים ה"ה כספינה:

מסירה זו כו'. ר"ל אע"ג דאמרינן בפ"ק דב"מ מאי לשון מוסירה כאדם שמוסר כו' ושם מאן קמסר ליה דליקני ל"ד מיד ליד אלא כמש"ו וראיה ממ"ש בב"ב שם אי דא"ל לך חזק כו' כ"פ היכא דא"ל כו' ואי מסר ליה מיד ליד היאך אפשר לומר קפיד הא הוא עצמו מסר לו וביטל הקפדתו ועוד מאי לך תא חזק הל"ל וכן לשון אחזה בטלפים כו' מ' מעצמו:

בפני כו' או. כמ"ש בפ"ג דב"ב ופ"ה דב"ק לענין חזקה ומשיכה בפניו אצ"ל כו' אלא שכאן בלא"ה לא קני אף במציאה כמ"ש מאן מסר כלומר מאן אמר וצוה לו ועתוס' בקדושין שם:

והכניסה שם שלא כו'. כמ"ש בב"ק מ"ח א' אמרי ברשות ה"ל כו' וערש"י שם:

א"ל המוכר כו'. ממ"ש בב"ב שם ותו משיכה ברה"ר מי כו' מאי עד כו' ואע"ג דאוקים שם דא"ל לך משוך וקני וכ' הר"ן ול"ד למ"ש שם פ"ו א' התם דא"ל דליקני דשם כמו שפי' רשב"ם התם כו' וז"ש בקדושין שם פיל לר"ש במה יקנה ולא קאמר בדפריש וכ' ול"ד למ"ש ואם פריש פרוש דשם כסף קונה מדינא אלא דלא סמכא דעתא עד שיכתוב את השטר הלכך אי פריש סמכא דעתא וזה סותר למ"ש בהג"ה ס"ה וכן אם כו' ועש"ך שם:

לפיכך כו'. גמ' בב"ב שם:

היתה כו'. שם כנ"ל: (ליקוט) היתה כו'. מדקא' שם והגבהה קונה בכ"מ מפשטא מ' דקאי אהני דסליק מינה מ' הא אינהו לא קנה אלא כמש"ש (ע"כ):

היתה כו' אפ"ה כו'. כמ"ש בפ"א דב"מ כיון דנפל גלי דעתי' כו' וז"ש משיכה אינה קונה בר"ה אע"ג דסתם משיכה אוחזה בידה:

י"א כו'. ערשב"ם שם עו ב' ד"ה ל"ק הא כו' ומשום משיכה קאמר דאמרי' משום דר"ה הא ל"ק במשיכה אלא במסירה ולכך פי' שיש שם מים ועיטור דלא כסמ"ע וטעמו משום דאין דרך למשוך הספינה בלא מים ובמקח וממכר צריך לקנות כדרך שב"א קונין כמ"ש בפ"א דב"מ וע"ל סי' קצז ס"ה ובסמ"ע שם ה"ק יב:

דבר כו' מאחר כו'. כמ"ש בב"ב שם עד שימשכנה מר"ה לסמטא ובכתובות ל"א היה מגרר כו' ודאפקיה להיכא כו' ל"צ כו' ומדאמרי' איסור שבת וגניבה באין כאחד אלמא מיד שמוציא את כולו לשם קנה:

מאחר שמשכו כולו והוציאו כו'. כמ"ש בפ"י דשבת וע' רש"י שם צב א' ד"ה בנסכא כו':

הנותן כו'. ב"ב מט א' וכ' הרי"ף בשם הגאון דלא קי"ל כעובדא קמייתא אלא כמ"ש ההוא מרבנן שם דלא היו דברים מעולם דכ"כ דלא קביל מי שפרע ל"ל לקבולי הזוזי והוי בהלואה דחייב אפי' באונסים כמ"ש בפ"ד דב"ב ופ"ב דקדושין ולמד משם הרמב"ם דדוקא שהמוכר חוזר בו אבל כשהלוקח חוזר בו וא"ל המוכר שקול זיזך כיון דא"צ לקבולי מי שפרע קיימא דינא דגמ' ואמר כמו פקדון מ' דהוי כש"ח ואע"ג דבגמ' קאמר דאף כש"ח לא הוי היינו לרבא דס"ל כר"ל דאסור להשתמש בדמי אכן לדידן הוי ש"ח ועתוס' שם ד"ה אלא כו': (ליקוט) הנותן כו' כמו פקדון כו'. ואף דבשואל חייב הואיל וכבר נהנה משא"כ כאן הואיל ולא נהנה עדיין וערש"י פ"א א' ד"ה נאנסו כו' וד"ה בחזירה כו' ומהו נשיאת כו' אבל בלא"ה לא אע"ג שהיה מתחלה לוקח אבל פיקדון מיהא הוי כמו טול את שלך דהא מתחלה יכול להוציאו וערא"ש שם פ"ד סי"ג אין לפרש כו' ומיהו יש לחלק ובתחלה שכ' אין לפרש כו' הוא כתי' הראשון בתוס' שם מג א' בד"ה מאי כו' וי"ל דאע"ג כו' אבל אח"כ כ' ומיהו כו' כתי' השני שם וע"ל דלר"י כו' וכ"ד הרי"ף והגאון שם (ע"כ):

אפי' מאונסים כו'. כמו במלוה ועבפ"ד דב"ב ע' ב' ובפ"ב דקדושין:

אבל כו' י"א כו' וי"א כו'. מ"מ. וע"ל סי' קכ ס"ב. ועיקרו של דין הגאון למד ממ"ש בפ"ה דב"מ פוסק עמו על הגדיש כו' אלמא דאית ליה רשות לאשתמוטי בגווה דאל"כ מה מרויח בהקדמת מעות וכיון דיכול להשתמש ה"ל שואל אע"ג דלא אשתמש כמ"ש בפ"ב דב"מ לענין אבידה ואע"ג דשם ספ"ג קי"ל כר"ן דאמר נאנסו לא כבר כ' הרא"ש שם בשם הראב"ד דבפקדון ירא להשתמש משא"כ כאן דאדעתא דהכי נתנו לו ועוד דלר"י דאמר דתקנו משיכה משום שמא יאמר הא במעות ג"כ יאמר נשרפו כו' אלא דע"כ חייב עלייהו כיון דיכול להשתמש בהן ועתוס' שם מג א' ד"ה מאי ועי"ל דלר"י כו' ובזה א"צ לדחוקי מ"ש שם וי"ל כגון שפירש כו' א"נ כו' אבל לר"ל צ"ל כן ועוד דלר' יוחנן ע"כ צ"ל מ"ש שם נתנה לספר מעל בספר ישראל ועתוס' שם מח א' ד"ה בלן וי"ל דר"י מוקי כו' וכן קי"ל דמשיכה בעכו"ם קונה ורבא בעובדא דשומשמי שם לטעמיה דאמר מתניתא מסייע לר"ל דנתנה לספר ישראל לא מעל וע"כ ל"ל רשות לאשתמוטי בגווה דאל"כ מעל אפי' לא נשתמש בסוף המפקיד שם מאי אריא הוציא כו' ואפי' לר"ן שם מודה בכה"ג כמש"ל בשם הראב"ד וכיון דל"ל רשות לאשתמושי בגווה אפי' ש"ש לא הוי אף קודם שחזר כמ"ש שם ובפ"ב לענין אבידה דאף לרב יוסף דוקא משום פרוטה דרב יוסף הלא"ה לא וז"ש תוס' שם מט ח' ד"ה אלא כו' מדלא הוי ש"ש ושם מג א' כ' ועי"ל דלר"י כו' אלא דשם הוא לרבא כנ"ל אבל לדידן דקי"ל כר' יוחנן לא קי"ל כהאי עובדא דרבא מכ"ש ללישנא בתרא דלישנא קמא להד"ם כנ"ל ואף לאחר שאמר שקול זוזך ואמרי' טול את שלך ש"ח ואף בשואל כמ"ש שם פ"א א' א"ד אר"נ ב"פ אף אנן כו' ואף לדיחוייא שם לא טול כו' מ"מ בטול כולהו מודו דלא הוי אלא ש"ח ובשואל הוי ש"ש כמש"ש הואיל כו' אבל כאן שלא נהנה עדיין הוי ש"ח ועמ"ש בסי' ק"כ ס"ב ומ"ש למטה הא אמרי' שם דוקא לאחר שאילתה שכלתה שמירתו אבל כ"ז שלא כלתה שמירתו חייב כמ"ש שם הונא מר כו' ומשני כו' וה"נ כיון שא"י לחזור עד שיקבל מי שפרע כמו בתוך זמנו דמי ואף בפקדון תוך זמנו חייב כמ"ש הראב"ד על הא דפ"ק דקדושין מ"ד התם בתורת פקדון דבתוך זמן מיירי וז"ש הרמב"ם שאם לוקח חוזר בו דהוי ש"ח כיון דא"צ לקבל כנ"ל ואף שמגמ' שם מ' דאף ש"ח לא הוי היינו לשיטתו של רבא דאף מעיקרא לא הוי ש"ש כנ"ל. וכן לאחר שקבל מי שפרע ואמר טול את שלך הוי ג"כ רק ש"ח וז"ש עד שיקבל כו' ויאמר כו' וכ"ז שלא הוציאן אבל בהוציאן לכ"ע הוי הלואה גביה כמ"ש הרי"ף שם דאע"ג דהוי פקדון גביה ואנפיקינון קמו ליה ברשותיה וה"ל הלואה גביה כו' וכ"כ בס"פ המפקיד והלכתא כר"ן היכא דלא אשתמש בהו אבל אשתמש בהו ה"ל הלואה גביה כו' וכ"מ שם בגמ' ובפ"ב שם ובזה לא מהני טול את שלך אף לאחר מי שפרע דדוקא גבי שומרין אפי' שואל דפקדון ברשותא דמרא איתא ויכול להקדישו וכן אין השואל רשאי להשאיל וכיון שמסלק שמירתו פטור אבל מלוה להוצאה נתנה ודידיה נינהו וכ"כ הרי"ף שם ושם ובמה זכה המלוה בהן כיון שלא נתן לו עדיין וע"כ ל"פ הפוסקים מסוגיא דגמ' דגטין אלא בנתינה בע"כ אם הוי נתינה וקי"ל כלישנא בתרא דהוי נתינה ואף ללישנא קמא מודה בהלואה דהוי נתינה כמ"ש תוס' שם מהא דהלוהו ביישוב כו' וכן בתוספתא פ' הגוזל מי שבא בדרך וראה אנס בא כנגדו וא"ל טול את אלו שאני חייב לך אם קיבל עליו פטור וא"ל חייב דוקא משום אנס אבל בלא"ה פטור בכל ענין וז"ש. אבל אם הוציאם כו' י"א כו' וס' האחרונה אף שמ' מדברי המ"מ והטור דפליגי מ"מ נראה דאין כאן מחלוקת כמ"ש כיון שקיבל כו' ונותנם כו' ובזה אף ס' ראשונה מודה אלא לפי שאין נזכר זה בדבריהם להדיא ואפשר שסוברים כלישנא קמא כ' בלשון וי"א אבל לפי מש"ל דקי"ל דנתינה בע"כ הוי נתינה אין כאן מחלוקת לדינא וכ"ז שלא נתן ג"כ כ"ע מודים דחייב לא מיבעיא בגניבה ואבידה דאף שואל חייב כמ"ש שם מסתברא פטור כו' אלא אף באונסין כנ"ל ובפ"ט דב"ק ובספ"א דגטין דאף לאחר שיצאו מידו ושלח חייב באחריות ומ' אף באונסין דקאמר סתם חייב וכמ"ש בשואל א"ל שואל כו' חייב כו' וקאמר ל"ש אלא בתוך ימי שאילתה ובמלוה שם ושם מ' אף לאח"ז הלואה משא"כ ברישא דאף ש"ש לא הוי ול"ד לשואל דקא' הואיל ונהנה מהני משא"כ כאן דלא נהנה שלא הוציאן ועמש"ל סי' ק"כ ס"ב: