דין שליח שטוען שאירע לו אונסין - שולחן ערוך חושן משפט סימן קפ״ז

הרי זה נשבע שבועת השומרין. ע"ל סי' רל"ד וש"ה:

וכן הדין בטענת שומרין. ע"ל סימן רצ"ד ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' קמ"ז וקנ"ד:

ונרקבו מחמת גשמים. עיין בספר אגודת אזוב ד' צ"ג ע"ד:

הרי זה נשבע שבועת שומרים כו'. כן הוא לשון הרמב"ם ושבועת שומרים כתבם הטור והמחבר לקמן בסי' רצ"ד וש"ה דהיינו שישבע ש"ח שנגנב או שנאבד וש"ש שנאנס ויכללו בשבועתן שלא פשע בה ושלא שלח בה יד ע"ש ועד"ז נשבע ג"כ השליח שאירע בו כך וכך ושלא שלח בה יד ושלא פשע בה ואף שבטור לא כתוב האי לישנא דנשבע שבועת שומרים בשם הרמב"ם אלא סתם ונשבע על טענתו ויפטר נראה דסתימתו כפירושו דמי וכמ"ש בפרישה ע"ש:

על טענתו ויפטר ואם היה כו' נלמד מדכתיב אין רואה שבועת ה' תהי' בין שניה' ודרשי' דוקא אם אין רואה אזי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולוקח התובע השבועה מהנתבע ולא ישלם הא אם נעשה הדבר במקום שיש רואה דהיינו במקום שהאנשי' מצויי' ובאם כדברי הנתבע כן הוא היו האנשים שהיו שם רואין הדבר אם היו נודע ביניהן הדבר מחמת הקול שהי' יוצא על הענין בכה"ג אינו נפטר בשבועה אם לא בעדים או ראייה:

וכן כל כיוצא בזה כו'. שהראיה מצויה בהן לקמן בסי' רצ"ד כ' הטור והמחבר ז"ל ה"מ דבר דשלטא ביה עינא אבל מאן דנקט חפצא בידי' דאפשר שאע"פ שרבים מצויים שם לתרע בו אונסא ולא ירגישו בני אדם דינו כבמקום שאין עדים מצויים עכ"ל:

וכן הדין בטענת השומרים כו'. כן הוא ל' הרמב"ם וק"ק דבטענת השומרים פשיטא דדינא הכי דהא בהו כתיב קרא הנ"ל דאין רואה כו' ועד"ר.

ודוקא בטענת שומרים כו'. עיין בטור שאחרי שכ' דברים הנ"ל בשם הרמב"ם כ' עליו ז"ל והרמ"ה כ' דלא אמרי' הכי אלא בשבועת שומרים אבל בעלמא כגון בטענות פרעון והשב' כו' "עד וההוא עובדא דההוא ארבע מאה דני דחמרא פקדון היה שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד אצלו ולבסוף אמר שקנאם והיו פקדון בידו והחמיצו עכ"ל ומדהוצרך הרמ"ה לאוקמי ההוא עובדא שהיה פקדון מתחלה ועד סוף ש"מ דס"ל דדוקא בפקדון דינא הכי ולא כשהיה נותן לו עתה מעות לקנות לו יין וס"ל דבזה היה נשבע שקנה יין טוב במעותיו והחמיץ בידו היין והיה נפטר אף במקום רואין ואע"פ שאין זה טענת פרעון והשבה וה"ט דס"ל דדוקא בשומרי' וטענתן היינו נגנב או נאבד מידו או נאנסו מידו דנעשו בלא בעליהן צריך השומר להוציא קול להודיע מה שאירע לו משא"כ בשאר עניני' דעל הרוב הם טענת השבה או פרעון דנעשה בינו לבינו ואינו חושדו שיכפור לו שיצטרך להודיע לרבים מ"ה אף אם אירע טענה ביניהן דהי' לו להוציא הקול כההוא עובדא דהחמיץ לו יין לא פלוג רבנן ואזלי בתר הרוב. אלא שהמחבר פסק כהרמב"ם וס"ל שגם טענת שלוחים ושותפין דינו כדין שומרי' וכ"כ הב"י וכתבתי דבריו בדרישה ע"ש וא"כ קשה על מור"ם דכתב דברי הרמ"ה אדברי הרמב"ם כאלו אין ביניהם פלוגתא ומנא ליה הא. ויש מגיהין בדברי מור"ם תיבת "וי"א דדוקא בטענת שומרים כו' וזהו דוחק ולכן נראה דס"ל למור"ם דגם הרמב"ם מודה בטענת פרעון והשב' כיון דעבידי דפרעי' ומשיבי' בצנעה ולמד כן מדכ' הרמב"ם אמעשה דארבע מאות גרבי יין כו' וכן כל כיוצא בזה משמע דקאי דוקא כיוצא בזה ולא טענת פרעון והשבה אלא שהרמ"ה הוסיף וס"ל דאפילו בטענת שומרים לא אמרי' דצריך ראיה כ"א בשומרים עצמן כיון דעל הרוב יש בעלמא טענת פרעון והשבה לא חלקו בהן ומ"ה מוקי לההוא עובדא דוקא כשהיו המעות והיין פקדון בידו ובזה פליג הרמב"ם ועמ"ש עוד מזה בפרישה ודרישה:

(סעיף ג' בהג"ה ודוקא בטענת שומרים) זה דברי הרמ"ה בד"ר דצ"ע לפרשם כי יש להקשות מאי קשיא להרמ"ה מעובדא דת' דני והא התם שליח עשאו ושכיח הוא ש"ח ושפיר מיירי משומרין ונעתיק לך לשון התלמוד ההוא דאמר לחברא זבין לי ת' דני דחמרא אזל זבין ליה לסוף אמר זבני לך ת' דני דחמרא ותקיפו להו א"ר ת' דני תקיפי קלא אית להו זיל אייתי ראיה דמעיקרא כי זבנת להו דחמרא מעלייא הוי ואפטר ואי קשיא להרמ"ה דהא השבועה שיהיה צריך לישבע היא אינה שבועת השומרין דהא ישבע שהי' בשעת הקנין יין טוב א"כ מאי משני הרמ"ה ע"ז דהיה פקדון דמ"מ השבוע' איבה שבועת הפקדון ודברי הב"י בזה דכיון דבכ"מ באה השבועה ע"י שמירה מקרי שבועת השומרין ק"ל וא"כ בטענת השבה בפקדון נמי נימא הכי ואמאי דימה השבה לפרעון גם דברי הסמ"ע דחוקין בזה שכ' דאזלינן בתר רובא ונלע"ד דטעם הרמ"ה דבכל מילי דהפטור אתי שלא במתכוין כגון בפטור השומרים מחמת נאנסו ודאי אי אפשר לומר שלא נעשה בפני רואים ע"כ יביא דוקא ראיה אבל במידי דתלי במעשה אדם כגון פרעון והשבה דאפשר דאף שהיה רואים כיסה עצמו בפניהם עבידי אינשי לפרוע בצינעה וע"כ פריך שפיר ממעשה דת' כו' לפי הנראה שם דלא עשאו שליח רק לקנות יין ואחר הקנייה ילך המשלח ויקחנו ואין על השליח שם שומר על היין כלל ואפי' אם החמיץ בפשיעתו יהיה פטור ונמצא דעיקר פטור שלו היה מכח שמקיים שליחותו וקנה לו יין טוב והיה לו לקחנו אח"כ תיכף וע"כ אם היה לו אפשרות לישבע שקנה יין טוב היה נשבע ולמה פסק לו רבא דיביא ראיה ע"ז דהא עיקר קלא אית ליה אינו אלא דוקא באם שיש בעלים המתעסקים עם היין ומכח זה יודעים הכל אם החמיץ שהדבר נשמע מפיהם של בעלים וכאן יוכל השליח לומר לא היה לי שום עסק עם שמירת היין וע"כ לא היה כאן קולולמה לא יפטור בשבועה שלקחתי יין טוב דשבוע' זאת אינה שבועת שומרין וע"ז תירץ דבאמת היה שומר אח"כ על היין וא"כ הי' צריך להתעסק בו כדין שומר וע"כ שפיר יוכל לומר אם איתא דהחמיץ הי' לו קול ע"כ הסברא היא דלקח יין רע תחלה ולא מהני בזה פטור בשבועה כיון דעיקר הפטור הוא אם החמיץ ולזה יש סתירה מחמת דאין קול ע"כ צריך להבי' ראיה שהיה טוב תחלה והיה קשה להרמ"ה אמאי לא הוזכר בתלמוד מה שעשאו נפקד על היין ע"כ אמר דהא בגמרא ברישא לא נזכר בהך עובדא שנתן לו מעות עכשיו על היין אלא ע"כ דהיה לו כבר מעות בידו כמשמעות הל' זול זבין כו' דמשמע אינך מחוסר נתינה אלא ההליכה לחוד דהרי מעותי בידך וא"כ הוה ממילא נפקד על היין שהוא חליפי המעות שהיו פקדון וזה מרומז בלשון הרמ"ה שכתב ואמר שקנאום והיו פקדון ולא אמר הפקידו אצלו אלא דממילא הוה פקדון כמ"ש ואה"נ דאי אמר ליה זיל קני והרי לך מעות ואחר הקנין היה פקדון בידך דאז הוה ג"כ דינא כמו שכתבתי אלא דלא מיירי כאן בזה כנלע"ד:

השומרים. ע"ל סי' רצ"ד וסי' ש"ה:

הנעלם. בסי' רצ"ד ס"ג כת' הט"ו דאם הוא מלתא דאפשר שלא ירגישו בו בני אדם אע"פ שרבים מצויים שם כאין מצוים דמי ע"ש. סמ"ע:

ודוקא. עיין בסמ"ע ובט"ז שהאריכו לבאר דברי הרמ"א בזה ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קמ"ז והנ"ד:

גשמים. עיין בס' א"א דף צ"ג ע"ד:

(ליקוט) כל שליח כו'. ממ"ש בב"מ פ"ג א' ההוא גברא דא"ל לחבריה כו' כמאן כאיסי כו' וכמש"ו בס"ב (ע"כ):

(ליקוט) ואם היה כו'. כאיסי וכעובדא דשם ההוא גברא דקא מעבר כו' וכפי' ר"ח וש"פ דאל"כ מאי חידש איסי ומאי פריך רב יוסף בריה כמאן כאיסי (ע"כ):

(ליקוט) או דבר כו'. כעובדא שניה הנ"ל וכמש"ו בס"ב (ע"כ):

(ליקוט) ממעות שהיו כו'. משום סיפא דבדבר הנעלם ישבע דוקא בכה"ג דשבועת השומרים אינו כי אם לפטור ולא ליטול וכמ"ש ר"פ כל הנשבעין כל הנשבעין שבתורה כו' וכמ"ש ולקח בעליו כו'. וכן אף בשבועות דרבנן רק אותם שחשיב שם וע"ל סי' צ"ג סי"ג ולעולם אינו נוטל אלא בראיה (ע"כ):

(ליקוט) וכן הדין בטענת כו'. הוא דברי איסי. וה"ה לשותפין שדין שומרין להן כמ"ש בב"ב מ"ב ב' השותפין ש"ש וז"ש וכ"ה בכל כו' (ע"כ):

ודוקא כו' אפי' כו'. ב"ב ק"ע א' א"ל אי לא אתי כו':

נתן מעות כו'. שהוא פשיעותא שהוא דבר דסליק אדעתא דאינשי ממ"ש בב"מ ס"ג ב' דא"ל חטי כו' ומדנקט היזק זה ש"מ שהוא מצוי יותר משאר: