דין חזקת שדה הלבן והאילן - שולחן ערוך חושן משפט סימן קמ״א

אא"כ אכל הזמורות כו' אפילו הוציא יותר משווי הזמורות וכן מוכח מתשובת רשב"א שהביא ב"י ס"ז ומור"ם ס"ט [ס"ו] ע"ש ודלא כמו שכתב הטור וכ"כ הב"ח:

לא הוחזק אלא במה שאכל כו'. ונ"ל דאינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון דאין מצטרפין בכה"ג ומאילן שאכל בשנה זו לא אכל שנה אחרת במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל הפירות אפי' לשנים הבאים עכ"ל הסמ"ע ואין פירוש זה מחוור וגם הדין הוא תמוה לפירושו למה לא ישלם הפירות שאכל כיון דאין לו חזקה באילנות שאכל אם כן שלא כדין אכלם וכדאמרי' לקמן סי' קמ"ה דכל היכא דאין לו חזקה צריך להחזיר גם הפירות אלא נראה דר"ל לא הוחזק אלא במה שאכל אם אכל כדין חזקה ואתא לאשמועי' דאף שאכל י' במקו' אחד ג' שנים רצופי' ואח"כ אכל גם האחרי' לא הוי חזקה להשאר אלא למה שאכל ודו"ק:

אע"פ שלא אסף כל פירותיה' כו'. ולדברי רשב"ם והראב"ד והטור ושאר פוסקי' בכל ענין אין לו חזקה אא"כ לא הוציאו ע"ש ודו"ק:

ואכלן מפוזר לא הוחזק בקרקע כו'. לא ידענא מנ"ל הא דאפי' אכלם כולם ג' שנים רצופי' לא הוי חזקה לשאר הקרקע כדמשמע ברשב"ם וטור להדיא ונראה דגם הרב ה"ק ואכלם כולם מפוזר כלו' שהם רחוקי' זה מזה כיון שהם נטועין יותר מבי' סאה לעשר' ודוק:

ה"ג שהן עושין פירות תמיד כגון הבתים והחצרות כו'. וכן הוא בהרמב"ם שם וגם בית הבדים מקרי עושים פירות תדיר כי יש בני אדם שמצניעי' כל השנה ודורכי' במעט מעט כ"כ התוס' ודין חזקת בתים וחלוקין שבו כבר נתבאר בסי' ק"מ מסעיף ח' ואילך ע"ש לכך לא נקטינהו הטור בלישני' כאן:

וזורעי' בהן "ונוטלין בג' מיני דפוס ספרי הרמב"ם שבידי נתפס בהם ונוטעי' וק' לפי אות' הגירסא הא מסיק וכתב דבשדה האילן אינה מיום ליום וצריכי' להאי גירסא לומר דמכח שהוא בית השלחין שמשקין אותה תמיד גם האילנות שבתוכו עושין פירות יותר מפעם א' בשנה וז"א דא"כ גם בסיפא לא ה"ל לנקוט שדה אילן בפני עצמו דהרי הוא בכלל במ"ש אבל שדה הבעל שהוא היפך שדה השלחין ואפשר לומר דהאי ונוטעים אינו ר"ל שנטע אילנות אלא הצבת מיני זרעי' בקרקע ג"כ נטיעה קרי ליה והוא דוחק גם א"כ ה"ל להפך ולכתוב זורעין ונוטעין בהן ויהיה קאי תיבת "בהן אשניהן לכן נראה דבכוון הגיה המחבר "ונוטלין במקו' ונוטעין ור"ל דנוטלין תמיד ראשון ראשון מיד אחר שנתגדל ודו"ק:

והגנות והפרדסי'. נראה דפרדס ג"כ דומיא דגינה קאמר שאין צומחין בו אלא מיני זרעי':

וכן עבדים המהלכי' פי' לאפוקי קטני' שאינם מהלכי' וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס קל"ה גם נקט עבד לאפוקי בהמה דס"ל להמחבר דאין לה חזקה אפילו אחר ג"ש וכמ"ש שם בסימן קל"ה ע"ש:

אלא כיון שאכל ג' תבואות הטעם כיון שאין גדל בהן פירות אלא פעם א' בשנה כל שאכל ג' פירות והוא שתק מחשב כג' שנים שלמי':

ולא היה ביניה' הרחק כראוי כן הוא לשון הרמב"ם ול' הטור בסעיף כ' אפי' הן נטועין בפחות מד' אמות וכ"כ המחבר בסמוך בסי"ח ומ"ה חזר וכתבו שם ועיין מ"ש שם בסמ"ע:

וי"א דגם בשדה בעל כו'. עד"ר שם כתבתי טעם פלוגתתן:

יש מי שאומר דהוי חזקה. הטור מסיק בטעמו כו' ז"ל הוי חזקה דכ"ש דה"ל למחויי דלא מתבר ארעא ונרא' דלא הוי חזקה דמצי לערער ולו' גלית בדעתך שאינה שלך שעשית כמו גזלן ששומט ואוכל כל מה שיכול להוציא ממנו ואינו חושש לשנים הבאות מפני שידע שלא תשאר בידו עכ"ל:

ופתח בה ושדד. פי' חרשה והחליקה אחר החרישה בכלי העשוי לכך כדרך הכפרים ופסוק הוא בישעיה:

אבל אם הוציא עליה הוצאות ממקום אחר כו'. שם בתשובת רשב"א סיים וכ' ז"ל הואיל שאין זה מכח כחישות הארץ דאם לא כן בטלת בזמן הזה כל החזקות מאחר שגרם החטא שנתרבו המסין עד שאין הפירות מספיקין להמסים כו' ע"ש:

וכן אם תיקן השדה בהשקאת מים כו'. כבר כ' המחבר לעיל בסמוך בס"ה ז"ל וכן אם פתח בהן שבילי מים ושם נקט המחבר ל' הרמב"ם וכאן נקט מור"ם ל' הטור:

וכן אם זרעה בלא חרישה. ז"ל הטור תפתיח לא הוי חזקה פי' ר"ח שלא חרשה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונבקע כגון פתח חרישה וזרע בה:

שאפילו אותן ימים ?שנר בהן כו' פי' אע"פ שזרעה ואכל אח"כ פירות בשני החזק' אין מתחילין למנות ג' שני החזק' אלא מימי הזריעה וז"ש מור"ם על מ"ש המחבר דיש חולקין וס"ל הואיל לבסוף אכל פירות מונין משעת כניסה וק"ל:

ויש חולקין כו' מסידור ל' המחבר ומור"ם משמע דדוקא אדין זה דהניר והזריעה והאכילה היא הכל בשנה אחת הוא דקאמר דיש חולקין אבל אדין הנזכר בסעיף שלפני זה הכל מודים דכיון דלא נהנה בכל אותו שנה שבנה בה אינו עולה לחשבון שני חזקה ומיהו בפרישה כתבתי שנ"ל שגם אחותה בבא פליג ואפילו בנה עד קרוב לסוף ג' שנים י"ל דפליגי וס"ל דהוי חזקה כיון דבונה בה כדי ליישב ולדור באותו הבנין מיד שיכלה הבנין ודומיא דבנות שוח דבסמוך סי"ו ולא הוצרך למור"ם לכתוב הטעם הואיל ולבסוף אוכל הפירות דמשמע הואיל ואכל' באותו שנה אלא דוקא בניר משום דניר דשנה זו אינה עומדת ליהנות ממנה לשנה הבאה מה שא"כ בבנין ע"ש ודו"ק:

אכלה שחת לא החזיק כו'. המחבר קיצר ולא העתיק אלא ל' הרמב"ם דפי"ב דטוען דין י"א ע"ש והטור חולק וכ' דהיינו דוקא כשהמתין מלקצור השחת עד שנעש' גבעול בענין שאינו חוזר וגדל כו' ע"ש:

מפני שדמיו יקרים כו' לשון הטור ובמקומות שיש להם בהמות הרבה ודרכם לקצור תבואות שחת לבהמתם הוי חזקה:

אע"פ שלא יאכלנה בשלישי' אלא שחת. כל' זה כ' ג"כ הטור אות באות ומדקדק לכתוב אע"פ שלא יאכלנ' בשלישית אלא שחת דמשמע הא בשנים הראשונים לא אכלה שחת ומ"ה דוקא הוי חזקה ומיירי שכבר אכלו ג' תבואות גמורות ושחת אוכל ממנה לבסוף בכלות הג' שנים דרך משל באתה לידו בחודש תמוז ואז היתה שחת ולא אכלה עד ר"ח אלול שאז נגמר התבואה נמצא שאכל תבואה גמורה משדה זו בשנה ראשונה אחר ב' חדשים ראשוני' שבאת' השדה לידו וכן אכלה בשנה שנייה ושלישית בכל פעם באלול בשעה שנגמר' הרי באלול השלישי כבר אכל ג' תבואו' גמורות ועדיין לא הי' השדה בידו כי אם ב' שנים וב' חדשים ובכלות ג"ש לחזקתו דהיינו כשיגיע לסוף חדש סיון השלישי יאכל שחת וקמ"ל דל"ת דבעינן שיאכלנה כל התבואות הגדילין בהג' שנים בגמרן משא"כ ברישא דמיירי דאכל' שחת גם בג"ש ראשונים או בשנה אחת מהם מ"ה לא הוי חזקה כנ"ל ביאור דברי הטור ומור"ם שהעתיקו ולפ"ז ק"ק דלא ה"ל למור"ם לסתום ולכתוב כן דהא לפי מ"ש המחבר בס"א די בג' תבואות דג' שנים אע"ג דלא החזיק בו ג' שנים מיום ליום ומאי קמ"ל בזה דכ' אע"ג דלא יאכלנה בשלישית אלא שחת וי"ל דקמ"ל דאפי' לדעת י"א דכ' מור"ם שם דבעינן חזקת ג"ש מיום ליום מודי' בזה וגם הטור שכ' האי דינא הוא משום דמצריך להחזיק ג"ש מיום ליום ע"ש:

אכלה ערלה ושביעית. פי' כגון דעבר וחרש וזרעה בשביעי' דגידוליה אסורין ומ"ה נקטה הברייתא והרמב"ם שביעית באמצע ללמד דבאיסור מיירי ול"ת דשביעית קמ"ל אע"ג דהוא הפקר כדפי' רשב"ם עפ"ר:

אלא א"כ אכל הזמורות. מור"ם קיצר ולא כתב חילוק ביניהם באכילת זמורות משמע מלשונו דבשלשתן אין בהן איסור וז"א דדוקא בערלה דכתיב ביה וערלתם את פריו ולמדנו מיני פריו ולא עצו וה"ה די"ל בשביעית כן משא"כ בכלאים דאם ניתוסף בהן חלק ממאתים בהיתר דנאסר ומצינו היתר בזמורות ולא בפירות כגון שהכרם היה כבר נטוע ואח"כ זרע בצדו מיני זרעים ואחר הזריע' נתגדל הפירי באיסור והזמורות שכבר גדלו בהיתר נשארו בהיתרן עד שיתוסף בהן חלק אחד ממאתים בהיתר וכ"כ התוספו' ועפ"ר:

כגון שישטח בו פירות כו' והיינו דוקא במקום שאינו ראוי לדבר אחר אבל במקום הראוי לזרוע ולנטוע ולאכול הפירות כבר פסק המחבר בר"ס זה דבאכלו מיניה ג' מיני תבואות הוי חזקה אף דלא כלו הג' שנים ע"ש:

וזרע חוץ לגדר. ומפני שמה שחוץ לגדר הוה הפקר ודרכן לזרוע חוץ לגדר כדי שיבואו החיות לאכול אותן ולא יכנסו לתוך השדה המוקפת גדר ויכול זה לומר ע"י זריעתו של זה היה משומר לי מה שבתוך הגדר מ"ה לא מחיתינהו:

אע"פ שעמדו על האילן כו'. דין זה למדו הרא"ש בשם רב האי מדקל נערה האמור בגמ' שפירשוהו שמנער הפירו' מעצמו ולא כפי' ר"ח שפי' שמנער פירותיו קודם גמר בישולן ובב"י משוה פי' ר"ח לפי' רב האי וז"א אלא כמ"ש כאן בש"ע דלר' האי אפי' משירן אחר שגדלו כל צרכן כיון דלא לקטן בידיו לא הוי חזקה ועד"ר בריש סי' זה וגם על הע"ש יש לדקדק מ"ש בדין זה ז"ל אע"פ שעכשיו עמדו על האילן כו' למה כ' שעכשיו הא אפילו דרכן כן בכל שנה לא הוי חזקה כיון שנושרין לבסוף מעצמן ועד"ר:

שלשים אילנות בתוך בית ג' סאין כו' עד"ר דשם כתבתי דנראה דה"ה אם היו עשרה אילנות בתוך בית סאה ואכל בכל שנה מג' אילנות מפוזרות שבו אע"פ שאינו אוכל בכל שנה שליש גמור (דהא שליש הוא ג' אילנות ועוד שליש יש מאילן העשירי) וכתבתי דנראה דמ"ה נקט ג' בית סאין לרבות' דאם אינן מפוזרות כדין דלא הוי חזקה כי האי מפזורות פי' הטור בשם ר"י (וגם הרמב"ם והמחבר נראה דס"ל הכי) דבעינן שיהיו גם בכל בית סאה מפוזרות ג' ואם כן יהיה בו רבותא דאם אינן מפוזרות ג' בכל סאה אע"ג דבכלל היקף הג' בית סאין יהיו מפוזרין לא הוי חזקה ע"ש ודו"ק:

ולא הוציאו שאר אילנות בטור כתוב כגון בנות שוח שעושה פרי א' לג' שנים ועשרה שאוכל בשנה ראשונה חנטו כבר לפני ב' שנים ושל שנה שנייה חנטו אשתקד ושל שנה שלישית חנטו בשנה ראשונ' שהתחיל להחזיק:

לא הוחזק אלא במה שאכל כ"ה ג"כ ל' הרמב"ם אבל בטור אינו וצ"ל דאינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון דאין מצטרפי' בכה"ג ומאילן שאכל שנה זו לא אכל בשנה אחרת במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל אפי' הפירות לשנים הבאים ודוק:

ובזזו העם שאר הפירות. כן הוא ל' הרמב"ם ע"פ שטתו בביאור הגמ' ובטור כתב שטה אחר' ע"פ ביאור התוס' והרא"ש והראב"ד ע"ש בדרישה וע"פ אותו שטה אין חילוק בזה ויש חילוקי שאר דינים בזה ע"ש:

שנטועי' ל' אילנות לג' בית סאה כצ"ל ועיין בטור סי"ט אם נטע ט' אילנות זקנים בתוך בית ג' סאין ואכל מהן מפוזרות ג' בכל שנה אי מהני:

רצופין יותר מי' לבית סאה. פי' ולא אכל כולן בכל שנה אלא עשרה וכנ"ל ועמ"ש אחר זה:

אלא אם כן היו תוך ד' אמות. ל' הטור בשם הרמ"ה דאז הוו כעקורין דנהי דהיכא דאכלינהו לכולהו ג"ש רצופים הוי חזקה (וכמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז) השתא דלא אכל אלא עשרה מינייהו בכל שנה לא הוי חזקה אלא היכא דהוי בני קיימא עכ"ל ועפ"ר שם כתשבתי דהך ד' אמות דקאמר ר"ל שאין א' מחבירו ד' אמות "ולא כע"ש שכתב דמיירי שכל העשרה עומדי' בתוך ד' אמות ע"ש:

החזיק אחד באילנות כו'. כאן כתב המחבר הדין לענין אם כל אחד טוען כולה שלי ואומר שקנה השדה עם האילנות והיה לי שטר על כולה ואבדתי השטר לאחר שהחזקתי בה ג"ש ואחד מהן הביא ראיה שהחזיק ג"ש בהקרקע וחזקתו בקרקע שקנה מהני גם להאילנות שבה והשני מביא ראיה שהחזיק בה ג' שנים בהאילנות והמחזיק בהאילנות קנה ג"כ הקרקע כמו שכתבו הטור והמחבר סימן רי"ו ולק' ס"ס רי"ו ס"ג כתב זה הדין בשני לקוחות שקנה אחד קרקע ואחד אילנות ושניהם מודים זה לזה ואין בעל הקרקע מבקש האילנות אלא שמחולקי' בהקרקע אם היא נמכרת עם האילנות או לא ושם כתב מור"ם דיש חולקין וס"ל דאין לו בקרקע אלא שאם יבשו כו' ואותן החולקי' חולקי' גם בדין חזקה וכמ"ש הטור בסימן זה ושם בסימן רי"ו ועד"ר:

כמלא אורה וסלו. פי' כמלא מקום שיכול המלקט הפירות עם סלו לעמוד חוץ לאילן וללקט קנה מהקרקע ובכללו הוא גם מה שתחת האילנות וכן הוא בטור:

האוכל כל פירות האילן כו'. המחבר נקט לשון רמב"ם ובטור מפורש יותר ז"ל אע"פ שהקונה אילן אחד בשדה חבירו לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר במקומו וגם המוכר יכול לחפור לו תחתיו למטה מהשרשין רק בענין שלא יזיק לאילן ואם אכלו שלשה שנים ובא בטענה שמכרו לו ע"מ ליטע אחר תחתיו טענתו טענה לפיכך כו':

(ס"ד ויש מ"ש שאינה חזקה). היא דעת רבינו מטעם דלא חש למחות כיון ששומט ואוכל כגזלן וק"ל הא אמר בגמ' אמר רב הונא ג"ש שאמרו בעינן רצופין ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי פשיטא ל"צ מלשון מודה רב הונא משמע דשם די אפי' מפוזרות וכ"פ רשב"ם להדיא משמע כ"ש דמהני רצופות וע"כ צריך לדחוק ולפרש דה"ק מודה רב הונא באתרי כו' דבעינן דוקא מפוזרזת אלא דקשה א"כ מאי פריך פשיטא ודלמא היא גופא קמ"ל דבעינן דוקא מפוזרות אלא ע"כ דאין זה בל' ומודה וי"ל דאם זה היה עיקר החידוש לא היה לו לומר לשון ומודה כיון שלפי פשוטו יש לפרש בהיפך דכ"ש רצופות ועמ"ש בסימן קמ"ט ס"ט דנראה העיקר כדעת רבינו:

(ס"ו ולא הרויח כלום) כ"כ רבינו רס"ה ואחר כך כתבו בסי"א דין זה בפי' תפתיח ובגמרא איתנהו תרווייהו ונראה עיקר דכאן מיירי שהצמיחה הרבה אלא שהוא לא אכל יותר ממה שזרע דאין זה חזקה דלא אכל אלא מה שזרע ותפתיח היינו שלא הצמיח יותר והוא לקח הכל:

(ס"י בהג"ה אלא שחת) לפי' סמ"ע קי"ז קשה הא אפי' לא אכל כלל שחת של שנה ד' הוה חזקה כיון שאכל מה ששייך לאכול בג"ש דהיינו תבואה גמורה ומ"ש שכ"כ לפי דעת החולקין דלפי הנראה דגם הרא"ש מודה דזה דל"ד [דל"ב] אכילת שחת של שנה ג' כיון שאכל ג' תבואות גמורות מה יזיק שלא אכל שחת של סוף ג"ש דחדרבה אומר אני המתנתי עד שיהיו פירות גמורים ונלע"ד דמיירי בשחת שבתחלת החזקה אכל מיד ונמצא שלא אכל אחר כך אלא ב' שנים ב' תבואות ושחת של שנה ג' הוא בחשבון החזקה ואף דשחת בתחלה לא הוי בחשבון היינו שכל מה שגדל בשני חזקתו צריך שיהיה אכילה ברורה משא"כ שחת דבתשלום שנה הג' דאז אין שם אכילה אחרת בתשלום זמן החזקה ולא הוה למערער להמתין עוד מלמחות כיון שרואה שאוכל בכל שנה אכילה השייך בזה ומ"ש רמ"א שלא אכל בשנה ג' אלא שחת היינו לענין חשבון שני חזקה דלא חשבינן לשחת שנה א' כן נראה לעניות דעתי:

(סי"א ערלה שביעית) רבינו כשכתב דעתו לא זכר כלאים וכן בגמרא נ"ל דכיון דבא לחלק בין הזמורות שהם בהיתר ובין פירות שהם באיסור וזה לא שייך רק בערלה ושביעית דבאותה שעה שיש איסו' בפי' יש היתר בזמורות משא"כ בכלאים דאין היתר בזמורות יותר מפירות רק הטעם שהם מוקדמים קודם שהוסיף במאתים בהיתר ולא נאסרו הפירות אלא אחר שהוסיף וא"כ אין רבותא בזמורות יותר מפירות וכיון דרבינו נקט בהדיא חילוק שבין הפירות לזמורות הוה כ"ש בכלאים דיש חזקה בשעת היתר בין לזמורות בין לפירות אבל בתלמודא דלא הזכיר בהדיא החילוק בין פירות לזמורות נקט גם כן כלאים ומשום הכי בדעת הרמב"ם דסבירא ליה אכילת איסור הוא חזקה חשיב ג"כ כלאים:

הבדים. גם הם מקרי עושים פירות תדיר כי יש בני אדם שמצניעים כל השנה ודורכים במעט מעט כן כתבו התוספות. סמ"ע:

המהלכים. פירוש לאפוקי קטנים שאינם מהלכים וכמו שכתבו הט"ו בס"ס קל"ה גם נקט עבד לאפוקי בהמה דאין לה חזקה אפילו אחר ג"ש כמו שכתב המחבר שם ע"ש. שם:

כראוי. כן הוא לשון הרמב"ם ולשון הטור הוא אפי' הן נטועין בפחות מד' אמות וכ"כ המחבר בסי"ח וע"ש. שם:

אחר. בתשובת הרשב"א סיים וכ' ז"ל הואיל שאין זה מכח כחישת הארץ דאל"כ בטלת בזה"ז כל החזקות מאחר שגרם החטא שנתרבו המסים עד שאין הפירות מספיקין כו' ע"ש (ודעת הט"ז לחלק בין אם הצמיחה הרבה אלא שהוא לא אכל יותר ממה שזרע ובין שלא הצמיחה יותר והוא לקח הכל. ע"ש):

חולקין. מסידור ל' המחבר ורמ"א משמע דדוקא בדין זה י"ח דהניר וזריעה ואכילה הכל משנה א' הוא אבל בסעיף הקודם כ"ע מודים כיון דלא נהנה בכל אותה שנה שבנה בה אינה עולה לשני חזקה מיהו נ"ל שגם שם פליגי הי"א ואפי' בנה עד קרוב לסוף ג"ש ס"ל דהוי חזקה כיון דבונה כדי לישב ולדור באותו בנין מיד שיכלה בנינו ודומיא דבנות שוח דבסט"ז ע"ש. סמ"ע:

בשלישי. משמע הא בשנים הראשונים לא אכלה שחת ומש"ה הוי חזקה ומיירי שכבר אכל ג' תבואות גמורות ולבסוף ככלות הג"ש אכל שחת ממנה וקמ"ל דל"ת דבעי' דוקא שיאכל כל התבואו' הגדילין בג' השנים בגמרן משא"כ ברישא דמיירי שאכלה שחת עכ"פ שנה א' מג' הראשונים מש"ה לא הוי חזקה כו' עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הקשה על דבריו ופי' הוא בענין אחר ע"ש):

חוץ. ודרכן לזרוע שם כדי שיבואו החיות לאכול משם ולא יכנסו תוך השדה המוקפת גדר ויכול זה לו' שע"י זריעתו של זה נשמר מה שבתוך הגדד ולכך לא מחיתי לו. סמ"ע:

שלשים. נראה דה"ה אם היו י' אילנות בתוך בית סאה ואכל בכל שנה מג' אילנות מפוזרות שבו אע"פ שלא אכל בכל שנה שליש גמור דהא חסר השליש מאילן העשירי שלא אכל בכל שנה מ"מ הוי חזקה. שם:

שאכל. אינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון שאין מצטרפין בכה"ג ומאילן שאכל שנה זו לא אכל שנה האחר' במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל הפירות אפי' לשנים הבאות עכ"ל הסמ"ע ואין פי' זה מחוור וגם הדין הוא תמוה לפירושו למה לא ישלם הפירות שאכל כיון דאין לו חזקה באילנות שאכל א"כ שלא כדין אכלם וכמ"ש בסי' קמ"ה דכל היכא דאין לו חזקה צריך להחזיר גם הפירות אלא נראה דר"ל דלא הוחזק כו' אם אכל כדין חזקה ואתא לאשמועינן דאף שאכל י' במקום אחר ג"ש רצופים ואח"כ אכל גם האחרים לא הוי חזקה להשאר אלא למה שאכל. ש"ך:

מפוזר. נראה דה"ק ואכלן כולן מפוזר כלומר שהם רחוקים זה מזה כיון שנטועים יותר מבית סאה לעשרה. שם:

יותר. פי' ולא אכל כולן בכל שנה אלא עשרה. סמ"ע:

קרקע. בטור מפורש יותר וז"ל אע"פ שהקונה אילן א' בשדה חבירו לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר במקומו וגם המוכר יכול לחפור תחתיו למטה מהשרשים רק בענין שלא יזיק לאילן אם אכלו ג"ש ובא בטענה שמכרו לו ע"מ ליטע אחר תחתיו טענתו טענה לפיכך וכו'. שם:

אפילו היו חסרים. שם ל"ו ב' מיום ליום למעוטי ניר דלא ופי' הרמב"ן שאינו עולה לחשבון כמש"ל ס"ט ושם מ' דניר סתמא יום א' ותיסברא לר"ע כו':

והחצירות. שהן ג"כ בכלל העושין פירות תדיר וכן כל הני דחשיב למטה ומפו' ג"כ במתני' נז א' היה מעמיד בחצר כו':

והחנויות. והפונדקאות. שם ך"ט ב' בחנויות דמחוזא. שהן פונדקאות ימשם מ' דג"כ בשאר חנויות רק פונדקאות א"צ רצופין:

והגנות והפרדסין. מתני' ובית השלחין ומפ' שם סח א' א"ד באגי וא"ד גינוניתא דכתיב שלחיך פרדס רימונים וסוגיא דגמ' מ' שם דשלחין באגי כמ"ש שם בברייתא דדוקא פיסקי באגי לא מזדבני ומדל"פ ג"כ במתני' דחזקת הבתים ש"מ דשם בכ"ע:

המהלכים. ל"ו א':

שדה הבעל. ושדה אילן. במתני':

כיון שאכל. שם ל"ו ב' כשמואל ומפ' דקל נערה כפי' הראשון של רשב"ם שם:

ואפילו היו. שם ל"ז ב':

וי"א. כפי' ר"ח:

שהרי הוא. כלישנא בתרא שם א"נ כו':

יש מי שאומר. דאל"כ לא שייך ומודי רב הונא דכאן אדרבה אין מועיל רצופות:

ויש מי שאומר. כמ"ש שם ך"ח ב' ה"ד דקדיח כו' ומ"ש ומודי רב הונא לפימ"ש ל"צ דאיכא דמוברי כי' ושם ודאי דמועיל רצופות כמ"ש שם איבעי לך למיזרעא כו' וס' ראשונה מוכיח מן המקשה דס"ל דמיירי באתרא דכלהו מוברי:

אם הוציא עליה. בכתובות עט ופ' המוציא הוצאות על כו' הוציא ולא אכל כו' ושם בגמ' ה"מ היכא דאכיל פירא הא קרנא כו' ושם עבד ר"י עובדא כו' לטעמיה דאר"י הרי שמדמה לפירות דהכא א"כ ה"ה כאן זרע כור כו' דקרקע קאכיל אבל הוציא ממקום אחר אבל השדה הוציא יותר הוי כמתני' דשם הוציא כרבה ואכל קמעא:

אם בנה. כמו ניר שאמרו כל שיבא ושיבא דכרבי כו':

או שנה אחת. כמ"ש שם בניר נרה שנה וזרעה שתים כו':

וכן אם תקן. הוא פי' ר"ה גאון על תפתיחא שכ' ש"ע בס"ה:

וכן אם זרעה. הוא פי' רשב"ם בשם ר"ח על תפתיחא:

ניר לא. שם ל"ו ב' כנ"ל:

שאפי'. לפי' הרמב"ן שם וכן מ' בירו' שם רב אמר עיקר תקנה הכנסת פירות לא מודה רב במנכש ומעדר כו' אלא שאם ראוהו חורש כו' כנ"ל בס"ז מדאמר במנכש ומעדר מ' דבניר שפיר קאמר וס"ד דמקשה דאפילו אינו עולה קאמר רב:

ויש חולקים. דס"ל מ"ש ניר הוא כמ"ש שם נרה שנה כו' והירו' י"ל דבמסקנא לא קיימא הכי ולפי הס"ד קא פריך יותר חזק ממנכש:

וכן אם באתה. שם פירא רבא כו' וכ' תוס' במתנ' ד"ה חזקת שלשה. ונר' לר"י דלא בעי ר"י כו' וי"ל כגון שאוכלה שחת כו':

ויש חולקין. וכ"מ מהא דכתובות עבד ר"י עובדא כו' ועבמ"מ שדחק א"ע לתרץ דברי הרמב"ם מהא דכתובות ע"ש:

ואם היה פחות. מדקא' בית רובע ולא אמר כל שהו:

דלא הוי. שם עד שיגדור כו' לפי' ר"ח כנ"ל:

היתה השדה. כן מ' שם כ"ז ח' וה"מ היכא כו' וכפי' ר"ח שם בתוס' ד"ה היכא כו':

שאם התחיל. כן מ' מתוס' ר"פ ד"ה חזקת ועוד אור"י דאחזיק בה כו' וכן מ' מגמ' שם נז א' דנעל וגדר בכה"ג חזקה דפריך מניר ולא פריך מנעל וגדר:

ואכל. דוקא בכה"ג כנ"ל:

ודוקא שנטועים. רשב"ם שם מדקא' עשרה לבית סאה:

וי"א דה"ה. ר"ל דלא הוי חזקה כלל. רשב"ם וטור:

וי"ח דבכה"ג. רמ"ה דמדמי לאכלן רצופין שם דמדקאמר אלא מכרן רצופין ושם ע"כ בד"א מיירי כמ"ש שם ואע"ג דלא קיימא אכלן רצופין שם כבר תי' בתוס' ד"ה ממטע. ולרשב"א נראה ליישב כו' ע"ש:

אפי' הם נטועין. דבהכי מיירי לפי הס"ד כמש"ל: