דין המחזיק בקרקע של חבירו ודין - שולחן ערוך חושן משפט סימן ק״מ

קרקע בחזקת בעליה עומדת כו'. דין חזקה בחזקות עיין בתשו' מהרא"ן ששון סימן קט"ו וסימן קל"ז וע"ש סימן רל"א ובתשו' ן' לב ספר ב' סי' ע"א ובתשו' מהרשד"ם ר"ס רכ"ח וסי' רנ"ב וסי' ע"ר וסי' רע"א:

נשבע היסת כן דעת התוס' והרא"ש גבי עובדא דרבא בר שרשום ע"ש וכ"כ הרמב"ן שם בשם ר"י הלוי וכן בעל העיטור דף פ"ה ע"ד:

רק היסת. וה"ה שבועת המשנה:

זה שהחזיק שלשה כו'. עיין בתשו' רשב"א סי' תתקי"ו מפ' כן לעובדא דרבא בר שרשום ע"ש וכן הוא בהה"מ פ' י"א ופ' י"ד מטוען שיש חולקין על הרמב"ם וכן הוא בחדושי הרמב"ן גבי עובדא דרבא בר שרשום ובנ"י שם הביא דעה הראשונה ודעת החולקין עיין בתשו' ר"י לבית לוי סימן כ"ב:

זהו סברא אחרת כו'. והעיקר כסברא ראשונה כדמוכח בכמה דוכתי מיהו כ' בהגהת אשר"י פרק חזקת הבתים בשם ה"ר אברהם חדליק דאדם שקנה קרקע מחבירו ויש לו שטר ובתוך ג' שנים טען המוכר חזרת ומכרת לי והלוקח מוחזק בקרקע א"צ לישבע היסת ואפי' אין לו שטר אלא שטען א' על חברו מכרת לי קרקע ואין מוחזק בו ואין לו שטר ובלבד שמשיב להד"ם וכן הוא במרדכי פרק שבועות הדיינים מפסקי הר' חזקי' וצ"ע:

אם טען אח"כ כו'. עיין בב"ח ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' ל"ו ובתשו' רמ"א סי' ק"ט ובתשו' ר"י לבית לוי סוף סי' ב' דף י"ב וי"ג ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' מ"ט:

ולהרמב"ם אפי' לא טען המערער אלא שמא כו'. נראה לפע"ד דלאו שמא ממש קאמר דא"כ קשה תרתי חדא דהא טעמא דלא הוי חזקה במפוזרות בע"כ הוא משום דמצי המערער לומר כשבאתי שם מצאתי ביתי ריקן ולכך לא מחיתי וכמו שפי' רשב"ם גבי באתרא דמוברי באגי וא"כ מה יטעון בשמא הא ה"ל לבא שם ולראות אם דר בו וע"ק אם איתא דטענ' שמא מהני א"כ אפילו בלא רוכלים אמאי לא טענינן ליה הא בכל מקום צריכים הב"ד לדרוש ולחקור העדים יפה שלא נוציא על פיהן שלא כדין כי שמא אינם יודעים על הלילות וכך הקשה ריב"ם על רשב"ם וכמ"ש התוס' אלא שהתו' כתבו דלאו פירכא היא דכיון שהעידו על הימים אפילו יאמרו אין אנו יודעים על הלילות מסתמא כיון שדר בימים דר נמי בלילות אם לא שטוען המערער שבודאי לא דר עכ"ל והיינו דוקא לשטת רשב"ם דמצריך שיטעון המערער ברי הלכך כ"ז שאין טוען ברי א"צ העדים לידע אם דר בלילות דמסתמא דר בו ג"כ בלילות אבל לשטת הרמב"ם דאפילו בשמא צריכים העדים לידע שדר בלילות אלמא דלא אמרי' מסתמא דר בו ג"כ בלילות וא"כ הדר' קושיא לדוכת' אמאי לא נטעון ליה אפילו בלא רוכלין א"ו האי טענת שמא דהרמב"ם לאו טענת שמא ממש הוא אלא שטוען הייתי שם כמה פעמים בלילות ולא מצאתיו ושמא הוא מפני שלא דר בה כלל בלילות ולכך לא מצאתיו ואע"פ שהמחזיק יכול לטעון שלכך לא מצאנו כי יצאתי פעמים לעסקי מ"מ כיון שהמערער טוען שהוא בא כמה פעמים לביתו ולא מצאו צריך המחזיק לברר שדר בו בלילות דאל"כ יוכל המערער לטעון שבשביל כך לא מחיתי אבל אי לא טען המערער כלל שהיה שם ולא מצאו לא טענינן ליה רק ברוכלין ולהרשב"ם אפילו טוען המערער הייתי שם כמה פעמים ולא מצאתיו לא טענינן ליה דמ"מ הוי טענת שמא דיכול להיות דבאותן פעמי' יצא לעסקיו עד שיטעון המערער אני יודע שלא דר בו בלילות דהיינו הייתי שם בכל הלילות ולא מצאתיו או ראיתיו יוצא משם אחר שישנו השכנים וכה"ג אבל להרמב"ם א"צ שיטעון כן אלא כדפי' כן נלפע"ד ודוק ונ"ל עיקר בש"ס כהרמב"ם וכ"כ הרמב"ן בחדושיו וכן הסכים ה' המ' ועיין עוד ברמב"ם שכ' דאפילו באו עדים ואמרו לנו השכירו ואנו דרנו ביום ובלילה וטען המערער ואמר יביאו עדים שיעידו שדרו בו ביום ובלילה צריכין אלו השוכרי' להביא ראיה כר ופי' המ"מ דבריו אפי' אם עדיין השכירות בידו שכיון שזה הדבר תלוי בשוכרין עצמן חשובין כנוגעין ומסיק המ"מ וכ' דהראב"ד וגם אחרים חולקים עליו בזה ושכן נראה לו והעתיקו ג"כ בסמ"ע ולפעד"נ גם הרמב"ם מיירי כשנתנו השכר ולא הוצרך לבאר לפי שסמך עצמו אמ"ש בה' עדות וגם הראב"ד לא בא להשיג אלא לפרש דבריו וגם בש"ס מפרש הרמב"ם דאמר מר זוטרא ואי טעין כו' קאי אהיכא דאין השוכרין עצמם יכולין להעיד כגון שנתנו השכר הלכך אי טעון אם [ואמר] יביאו השוכרי' עדים שדרו בו ביום ובלילה טענתו טענה ע"ש ודוק (וכן משמע בס' ת"ח שכן הוא כוונת הרמב"ם ע"ש):

ואם היה המחזיק רוכל כו'. או עדים השוכרי' וכן הוא ברמב"ם:

אע"פ שלא טען כו' גם בזה נ"ל עיקר בש"ס כהרמב"ם דאל"כ הל"ל ומודה ברוכל המחזיר כו' ומדנקט מעיקרא ברוכלים לשון רבים ובתר ה"ק אע"ג דלא טען ל' יחיד משמע דרוכלים קאי אהדרי' בו ודוק ע' בתשו' ר"ל ן' חביב סי' קל"ב:

ור"ת והרא"ש חולקין כו'. ע' בסמ"ע סק"י עד דמ"ש הפוסקים ומור"ם בשם ר"ת כו' היינו דוקא אמר כן לשכינים כו' אין זה לפענ"ד דמה לי עדים דעלמא ומה לי שכינים וכן משמע פשט לשון מור"ם ופוסקים דאומר כן לעדים אחרים והכי מוכח מל' התו' ועוד דא"כ מאי קאמר מר זוטרא ואי טען ואמר כו' הא היינו הך דאביי ואי בא לפרושי מילתא דאביי לא הל"ל ואי טען אלא הל"ל אמר מר זוטרא הני מילי אי טען כו' אלא ודאי ה"ק מר זוטרא הא דבעי אביי שיבבי וכן רבא בעדים דעלמא שיאמרו אנן אגרינן מיניה היינו דוקא אי לא טעין אבל אי טעין ליתי תרי סהדי וליסהדו לי כו' והכי משמע מלישנא דאי טען ואמר ליתי תרי סהדי וליסהדו לי משמע דאעדים דעלמא קאי:

ואפילו אם יטעון המערער ברי לי כו'. ולי נראה דאם המערער טוען ברי לא הוי חזקה דכבר כתבתי דפי' הרמב"ם עיקר בש"ס אפי' בשמא וכן הסכים ה' המ' והרמב"ן בחדושיו ועוד דבטוען ברי ה"ל ר"ח יחיד דכבר הסכימו ריב"ם ורבינו יונה והר"ן ונ"י והרשב"ם וכן דעת ראב"ן וכן הוא בתשו' רשב"א שהביא ב"י שכן קבל ושכן עיקר וכ"כ בהגהת מיי' שריב"ם וריצב"א דחו פי' ר"ח ור"ת וגם באביאסף דחה פי' ר"ת וכן נראה שם דעת הגה' מיי' וכן עיקר ואולי גם הרב בהגהה לא כ' שכן ראוי להורות אלא אמקומות ב"ה וכה"ג דבהם נ"ל דגם הרמב"ם ורשב"ם וסייעתו מודים ודו"ק וכן ס"ל הרשב"א בתשובה להדיא כרשב"ם ובמקומות של ב"ה ובכה"ג כמ"ש הר"ב אבל מדברי העיר שושן נראה דהרב אכוליה קאי ע"ש ומ"מ לדינא נ"ל עיקר כמ"ש עיין בבעל העיטור באריכות ותו נ"ל דאף ר"ח ור"ת לא פליגי ארשב"ם לענין דינא שהרי לא הוזכר בתוס' והרא"ש ובשום פוסק דר"ת ס"ל דאפי' אם טוען המערער ברי לי שלא דר בלילות לא מהני רק שכתבו בשם ר"ת שפי' דאם טוען המחזיק העידוני בסתם שדרתי בו ג' שנים בחזקת ימים וחזקת לילות מהני ומשמע דמיירי בסתם שאין המערער טוען ברי לי והיינו שכ' הרא"ש גם פירשב"ם והאריך בפירושו ע"ש משום דלענין דינא לא פליגי והטור שכ' בשם ר"ת דאפי' טוען המערער ברי לי שלא דר בלילות מספיק אם העדים מעידים בסתם לא ידעתי מנ"ל הא ודבריו צל"ע:

ומיהו אפילו כבר נתנוהו כו'. וכתב ר' ירוחם נתיב י"א ח"ב שכן עיקר:

ויש מי שחולק. ולעיל סימן ל"ז לא כ' המחבר אלא סברא הראשונה וכן פסק הב"ח כאן ובסי' קכ"א סעי' י"ב ע' בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' פ"ח:

מקבלין שלא בפניו כו'. ור' ירוחם כ' בשם תשו' הרשב"א דכיון דליכא מערער קמן מקבלין וע' שם בנתיב י"א ח"ב:

אם אין המערער יודע אבל אם המערער יודע אינם נאמנים במגו דהא אי אמרי לא דרנו בה מעולם הוי מכחיש להו כן הוא בתוספות ומשמע אע"ג דלית ליה למערער עדים שדרו בה ואע"ג דבעלמא אמרינן מגו כה"ג אע"ג דהוי מכחיש ליה אמרינן מגו מאינו מעיז למעיז וכמ"ש לעיל סי' פ"א סעיף כ"ג וסי' ק"י ס"ב הכא כיון דעדים נינהו ואי הוי מכחיש להו הוי בעי אשתבועי לא הוי עדות דנוגעים הן דאי הוי אמרי לא דרנו הוה בעי אשתבועי וכל עד שצריך שבועה אינו עד וכדלעיל סי' קכ"א ע"ש כן נראה לפי ענ"ד.

כיון דאי בעי אמרי לא דרנו כו'. והטור חולק על זה אבל התוס' כתבו דברי ר"ח גם הרמב"ם הסכים עמו לדינא וכ"כ המרדכי מיהו איכא למימר דלאו מגו הוא דמסתפו דילמא ידיע מילתא או אתו סהדי דדרו בה וכ"כ הרמב"ן שם בתחלה וגבי רבי' ירוחם בני"א ח"ב הביא דברי ר"ח וכ' ולפי שאר הפוסקים עדיין נוגעים בעדותן הן וכן עיקר עכ"ל ואולי לזה כוון הטור אלא שלשונו קצת מגומגם ע"ש:

אא"כ שכרו בשטר ועיין מ"ש בסמ"ע ס"ק ט"ו ודברי הב"ח הם נכונים יותר ע"ש:

אפילו לא דרו בו שניהם כו' דקי"ל כריב"ק דאמר דעידי ממון מצטרפין ואפילו בקרקע וע"ל סי' ל' ונראה דבזה דאחד דר בו אג"ה וא' בד"ו לכ"ע אפילו שכרו בלא שטר הוי חזקה כו' עכ"ל סמ"ע ר"ל אף לרשב"א אבל מ"מ להראב"ד צריך שטר וכמ"ש לעיל ולא דק בלשונו ודוק ועיין בב"י שמביא תשו' הרשב"א כהרבי יונה עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' ו':

החניות של תגרים כו' וכ"כ המ"מ בשם ר"י מאגש וקצת מפרשים ונ"י וכן מוכח דעת רשב"ם וכ"כ הרמב"ן:

היה מעמיד כו' ולפע"ד נר' עיקר בש"ס דרב נחמן בשנוי' דרחבה הדר משנוי' קמא ולא כהטור ועוד נ"ל עיקר כהרמב"ם וכהרי"ף וכשנויי' דרב פפא ורבינא ונראה שחסר בהרא"ש שנויא דרבינא דאל"כ תימא היאך שבק רב פפא ורבינא דהן בתראי וכן נראה בברטנורא ומ"ש ב"י בכאן אינו נ"ל עיקר ועיין בריב"ש סי' רמ"ח ג"כ במ"ש דרב נחמן הדר משנויא קמא ע"ש ודוק:

וטען בעל החצר. נ"ל להגיה על בעל החצר עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' צ"ד ובתשו' מבי"ט ח"א סי' ק"ט:

שקרקע הידוע לראובן בעדים שיודעי'. וכ"כ בתשו' רשב"א דאפי' אם אין העדים יודעי' בודאי שהיתה של ראובן אלא שראו לראובן או לאביו דרבו (וה"ה אם יש לו קול מבורר שהוא שלו הרא"ש בתשוב' כלל צ"ט סי' ח' ד"מ א') מחזקינן אותו בשלו ומוציאין אותו מיד השני עד שיהיה לו חזקת ג' שנים או עידי קנין והביאו הד"מ ע"ש ולקמן סי' קמ"ו:

נשבע היסת ועומד בשלו כתב הרשב"א ואם המחזיק טוען כנגד יתומים שהחזיק בשל אביהן דאז חייב לישבע בנק"ח ומת המחזיק ולא נשבע אין אומרי' בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו כיון שהוא להחזיק ועיין בהגד"מ ד' מה שכתבתי מזה:

זהו סברא אחרת וחולקת כו'. הדברים הללו דחוקים דאיך יסתם המחבר בשני דברים הסותרי' זא"ז בזה אחר זה והל"ל בלשון יש אומרי' כדרכו ונראה ליישב ולומר דהמחבר מהרי"ק ז"ל הכריע בין שני הדעות ופסק דהיכא דיש להמערער עדים שהיה שלו אז צריך המחזיק לישבע נגד עדיו ובזה איירי בס"א וה"ה בדלית ליה עדים ולית להמחזיק שני חזק' דנשבע ומחזיק מה שבידו דכל שיש לכל אחד צד מעליות' או דלית לשום א' צד מעליות' נשבע המחזיק ועומד בשלו אבל כשיש להמחזיק צד מעליותא דהיינו שהחזיק בו ג"ש וליכא להמערער צד מעליותא דלית ליה עדים אז מחזיק מה שבידו בלא שבועה ומזה איירי בס"ב וק"ל אבל מ"מ יש לתמוה דלא ה"ל להמחבר לסתום אלא לפרש מאחר דמשמעות החולקי' נראה דלא חלקו בזה ועיין באשר"י כתבתי לשונו בפרישה ודברי המ"מ פי"ד מטוען ועיין מ"ש בסי' קל"ה ועי"ל דמ"ש בס"א דנשבע ועומד בשלו לא כתב כן לדין פשוט דלא בא שם אלא ללמדינו דאם החזיק כראוי אין מוציאין אותו מידו והכי קאמר אא"כ החזיק בו שמעון כראוי אזי אין מוציאין אותו מידו עכ"פ ואין עליו לכל היותר אלא שבועה למ"ד דצריך שבועה ואחר כך בס"ב פסק כמאן דאמר דאין צריך חזקתו כיון דאמר מתחלה שיש לו שטר ואף שא"א לו לקיימו מכל מקום לכל הפחות שבועה בעי ודו"ק:

אבל אם ישנן לעדים כו'. ול"ד למ"ש המחבר לעיל בסי' ע' ס"ב דאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דצריך גם כן להביא העדים ואם לא באו נשבע ונפטר דשאני התם דהפורע אין צריך לפרוע בעדים אלא לכתחלה אומרי' ליה לברר דבריו כדי שלא יצטרך לישבע ומהאי טעמא פסק המחבר שם כמ"ד דאפילו אם באו והכחישוהו פטור בהיסת דאמרינן דכל מילי דכדי לאו אדעתא מה שאין כן בחזקה דאינה מועלת אא"כ אומר שטר היה לי ואבדתיהו והרי יש בידו שטר מ"ה צריך לקיימו וק"ל וכ"כ ר"ן כתבתי לשונו בסי' ע' ע"ש ועפ"ר ועיין בא"ע סי"ז ס"ז שבוי' שאמרה טהורה אני ויש לי עדים דא"צ להמתין על העדים ושם נתבאר טעמו משום דבשבויה הקילו:

ונמצא בטל. כגון שהיו העדים קרובים או פסולים וכ"ש אם הוא מזויף:

כיצד היא החזקה כו'. כתוב בתשובת מיימון ס"ס אישות סימן ה' דחזקת ג' שנים אינן רק כנגד הטוען על גוף הקרקע אבל מי שאין לו בקרקע רק שיעבוד חוב או כתובה ל"מ בזה חזקה ור"ל שיכול לגבות החוב או הכתובה מהלוקח ואף שיש להלוקח בו חזקה דיכול לומר לא חששתי למחות כיון דאין הקרקע שלי ושמא אמצא לגבות מבנ"ח ע"ש שהאריך ד"מ ד':

אם היה המערער רוכל כו' טענינן ליה הטעם כת' הרא"ש והטור דאמרי' דלא ידע למטען ברי כיון דאינו דר בעיר ועמ"ש פירושו בפרישה:

ולהרמב"ם אפילו לא טען המערער כו'. ושם ברמב"ם כתב עוד דאפי' אם באו עדים ואמרו לנו השכירו ואנו דרנו בו ביום ובלילה וטען המערער ואמר יביאו עדים ויעידו שדרו בו ביום ובלילה צריכין אלו השוכרים להביא ראייה שדרו בה תמיד שזה הדבר תלוי בהן ואינו תלוי בטענ' המחזיק כדי שיעידו לו עד כאן לשונו ופי' המ"מ דבריו דמיירי אפילו אם עדיין השכירות בידן שכיון שזה הדבר תלוי בשוכרין עצמן חשובין כנוגעין אבל מסיק המ"מ שם וכתב דהראב"ד וגם אחרים חולקין עליו בזה ושכן נראה לו ונראה דמ"ה השמיטו ג"כ המחבר וגם הטור הביא סוף דברי הרמב"ם ולא בבא זו ועד"מ ודרישה וק"ל:

ואם היה המחזיק רוכל כו'. משום דמסתמא הרוכל המחזיר בעיירות בג' השנים נמצא דלא החזיק בה כראוי ור"ת והרא"ש חולקי' ע"ז כמ"ש מור"ם בסמוך:

חולקים על כל זה כו'. פירוש חלקו אפירוש רשב"ם (וכ"ש אפירוש הרמב"ם) דס"ל דאם טוען המערער ברי (או שמא להרמב"ם) שיצא בלילה דבעינן דוקא עדות השוכרי' שיעידו שדרו יום ולילה ור"ת ורא"ש ס"ל דאפילו בכה"ג בעידי השכנים סגי ואפילו השכנים א"צ שיעידו שראו שראו שנכנס ויוצא בביתו בכל בוקר וערב אף אם יטעון המערער שראוהו שלא דר בו בכל יום או לילה אלא סגי אם יטעון המחזיק ואמר שיעידו השכני' שבכל עת שהיו בבית ראו להמחזיק יוצא ונכנס בביתו ביום ובלילה כדרך שכני' ואף שלא היו השכני' בבית בכל יום לא משגחינן בטענת המערער דאומר שלא היה דר בו באותן הימים שלא היו השכני' בביתו אלא מוקמינן ליה אחזקתי' מיהו אם לא טען המחזיק יבואו השכני' ויעידו לי סתם כו' וגם השכנים אינן מעידים מעצמן שלדעתן דר בו ג' שנים הב"ד לא טענין ליה עבורו כיון שהמערער טוען ברי שראה שלא דר בו אבל מאחר שטוען המחזיק כו' או שהשכני' העידו מעצמן כן שומעין לו ואם היו השכני' רוכלים אף שלא העידו מעצמן שלדעתן דר בו ג"ש וגם המחזיק אינו טוען ומשיב להמערער כן אנן טענינן עבורו ואמרי' דמ"ה לא טענו שדר בו בחזק' כו' משום דסברי דלא יועילו נגד טענ' המערער כיון שדרו בביתם על המעט ואנן טענינן עבורם כי השוכני' הרוכלין המה עדיפי מעדי' דעלמא כיון שבימי' שהיו אז בביתם ראוי להמחזיק נכנס ויוצא בביתו תמיד כ"כ התוס' והרא"ש והטור בשם ר"ת ע"פ פירושו בגמ' וכמ"ש בפרישה ודרישה ומור"ם קיצר ולא העתיק אלא ל' הטור והן סתומי' קצת מ"ה הוצרכתי לבאר ומור"ם השמיט דין זה דטוענין עבור המחזיק כשהשכני' הם רוכלי' בשטת ר"ת ולא ידעתי למה ועפ"ר ודרישה שבררתי דברי' הללו וגם הוכחתי שם דמ"ש הפוסקי' ומור"ם בשם ר"ת דאם אמר המחזיק לעדי' סתם העידו כו' היינו דוקא אם אמר כן לשכני' ולא לעדי' דעלמא ע"ש ומ"ש "סתם "העידו לי כתבתי בפרישה דנ"ל צ"ל העידו לי סתם ע"ש ודו"ק:

ואפילו אם השאילו להם בחנם פי' גם זה מיקרי הנאת המחזיק ואם יש עדים אחרי' מעידי' על אלו שדרו בו בשאילתו להם ג"ש ואין המערער טוען ברי לי שיצאו בלילה ה"ל בזה חזקה אבל ודאי הן עצמן אינן נאמני' לומר שדרו בו מכחו שהשאיל להן שחשובין נוגעין בדבר דאם יצא הבית מיד מחזיק זה יצטרכו לשלם שכירות להמערער ועיקר כוונת הטור והמחבר בזה של"ת דאין מחזיקין בדבר שעדיין לא הגיע לידו בו הנאה קמ"ל ואצ"ל דמיירי בבית דלא עביד למיגר ובשואלי' דלא עבידי לאיגורי כמ"ש לקמן בסי' שס"ג ועפ"ר:

ויש מי שחולק. טעמו דחוששין דמפני הטובה שעשה להם שהחזיר להן המעות ולא יצטרכו לירד עמו בדינא ודיינא א"י להעיז נגדו ומעידין לו מה שאינו:

כיון דלא הוה המערער קמן עיין בד"מ בסי' כ"ח ס"ס י"ו ושם כתבתי מה שיש לדקדק מזה אמ"ש שם:

כיון דאי בעי אמרו לא דרנו כו'. הטור חולק על זה ועיין מ"ש בפרישה:

אא"כ שכרו בשטר כו'. כ"כ הטור בשם הראב"ד וסיים בטעמא דס"ל דשכירות כדין לוקחין שלקחו זה מזה והחזיקו בו כל אחד שנה כמ"ש בסי' קמ"ד ס"ב והי"א ס"ל דשאני שכירות דשם המשכיר המחזיק עליו כל הג' שנים דהא כל חד מהן שכרה מהמחזיק משא"כ בלוקחין דלקח א' מחבירו דנסתלק ממנו (משנה שניה והלאה) שם לוקח שלפניו ויכול המערער לומר לכך לא מחיתי בהן מפני שראיתי שלא הי' ביד א' כ"א שנה א' ונשמט ממנו וכדרך הגזלנים וע' בטור שכ' עוד דעה שלישית והוא דעת הרשב"א דחילק וכתב שאם שני השוכרים דרו בו ג' שנים הוה חזקה אפי' ששכרו בלא שטר וכתבתי בפרישה דמזה נלמד שהדעות שכתב המחבר בראשונה והוא דעת הראב"ד ס"ל דאפי' כששני השוכרים דרו בו יחד כל הג' שנים לא הוה חזקה כל שאין להן שטר שכירות מהמשכיר וקשה מאי טעמו הלא כיון דהשוכרין דרו בו ג' שנים ה"ל לעשות מחאה בהו ועוד דמייתי ראיה מלקוחות כנ"ל ובלקוחות כשהחזיקו בו ג"ש הוי חזקה אפי' לא לקחוהו בשטר וי"ל דס"ל דשאני לקוחו' דהן עצמן באין להחזיק בו ואמרו שלקחוהו מהמערער מ"ה אמרינן מדדרו בו ג"ש בלי מחאה דהוה חזקה משא"כ שוכרים הללו דלא באו הן עצמן להחזיק בו אלא המשכיר להן בא להחזיק מחמתן בזה ס"ל להראב"ד דיכול המערער לומר הייתי בטוח באלו שדרו בו שלא יטענו שקר איך שלקחוהו מידי ולכן לא עשיתי בהו מחאה והמשכיר לא ידעתי כיון שלא שכרו בשטר ולא ה"ל קלא ולא מייתי ראייה מלקוחות אלא שדוקא ע"י השטר יוציא הקול:

אבל כו'. הא דסגי שם בלקוחות בא' שדר בו ג"ש היינו כשיש עדים זולתו שדר בו הלוקח ג"ש וכאן שאלו השוכרים הן העדים לכך בעינן שטר וק"ל:

אפילו לא דרו בו שניהן ביחד. דק"ל כריב"ק דאמר דעידי ממון מצטרפין ואפילו בקרקע וע"ל סי' ל' ונראה דבזה דאחד דר בו אג"ה וא' בד"ו לכ"ע אפי' שכרו בלא שטר הוי חזקה כיון דכל אחד דר בו ג"ש. וע"י צירוף מחשב כאלו דרו בו יחד וכמ"ש לפני זה בשם הרשב"א (ועמ"ש מזה בסי' קמ"ה ס"ב) אבל במ"ש אחר זה אפי' ו' כו' זה מיירי לכל מר כדאית ליה לסברא הראשונה בשטר ולי"א אפילו בלא שטר עפ"ר:

שאם הי' דר בחדר הפנימי כו'. המחבר השמיט דין זה משום דרשב"ם והרא"ש למדוהו מעובדא דאיתא שם בפ' חזקת הבתים (סוף בבא בתרא דף כ"ט) ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתא ואכלתי' שני חזק' א"ל אנא בשכונא גואי הוית כו' והרי"ף והרמב"ם פירשוהו דשכונא גואי בענין אחר וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קמ"ו בסי"א שהשיב לו המוכר איך תאמר שקנית ממני והלא באותו זמן הייתי בשכונא גואי פי' בארץ מרחקי' כו' וכמ"ש שם הטור ומור"ם כתבו לשני הדיני' ע"פ ב' הפירושים כאן א' ובסי' קמ"ו השני ע"ש מ"ש עוד מזה:

שהיה עובר דרך בית החיצון פי' והיה משתמש עמו בבית החיצון ואומר שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי רשב"ם מל' זה משמע שהיה טוען שעבר דרך עליו וגם היה משתמש עמו והמרדכי בשם מוהר"ם ס"ל דאפילו טוען הייתי משתמש עמך בבית החיצון לא סגי לבטל ביה החזקה עד שיטעון המערער כשרציתי הייתי משתמש בכל הבית ועתה היית נדחת מפני כו' וכדמסיק מור"ם אבל מלשון הרא"ש והנ"י מוכח שפירשו לדברי [הרשב"ם] הרמב"ם הנ"ל שבהעברת דרך עליו הוא השימוש עמו בבית וכן הוא מדברי הטור ומור"ם בד"מ ע"ש:

שהחזיק בהן ששה שנים ביום כו' ולא דמי לבית רוכלין או שאר סוחרים דקי"ל דאף דיוצאין מביתם בשנה פעמי' הרבה ושוהין טובא אפ"ה א"צ להשלי' ביטול' ובג"ש סגי כמ"ש בס"ח דשם אין זמן בטילתם ידוע ואין קבע לביטול' פעמים רב ופעמי' מעט ואם לא יזדמן לו עסק לא יצא משא"כ חנויות דזמן בטילת' דכל לילה ידוע כ"כ הטור בשם הרא"ש בסט"ו וא"ת הלא גם במקומות דב"ה זמן בטילת' דכל לילה לפחות הוא ידוע כמו בחנות ואפ"ה א"צ להשלים וכמ"ש הטור והמחבר בשם הרא"ש בס"ח י"ל דשאני מקומות דב"ה דאין שייך בו תשמיש אחר כ"א לישב עליהן בעת בואו להתפלל לכך מחשב הישיבה עליהן ג' שנים בעת התפלה כאלו דר בבית כל משך ג' שנים דא"צ אלא אכילת פירות ג' שנים כל אחד לפי ענינו כמ"ש בר"ס קמ"א משא"כ חנות דשם חדר בית עליו כי ראוי לדור בו יום ולילה מ"ה ס"ל דצריך להשלים:

אבל אם היה כבר בית כו' הטעם דכיון דאם לא עשה ממנו חנות היה דרים בבית זה יום ולילה נמצא דנעשה לדור בו גם בלילה מ"ה צריך גם הוא להשלי' הלילות כימים:

בין שהעמיד שם מחיצ' כו' "עד אם נשתמש ג' שנים וטען כו' המחבר קיצר והעתיק מ"ש הרמב"ם פי"ב דטוען ולא העתיק מ"ש בפ"ה דשכני' דין ה' דשם חלק בין חצר חבירו לחצר שותפין דבחצר השותפין תולה שם הדבר בעשיות מחיצה וממ"ש הרמב"ם שם והמ"מ בביאור דבריו נתבאר לך כלל הדברי' לדעתו ולדעת רבו ר"י מגא"ש ז"ל והוא דבחצר חבירו אין חילוק בין מחיצה להעמד' גרידתא אלא החזיק בו ג' שנים ובא בטענ' הוי חזק' אפילו בהעמדה גרידתא וכמ"ש כאן פי"ב דטוען אבל כל שלא החזיק בו ג' שנים לא הוי חזקה אפילו העמיד לפניהן מחיצה וכמ"ש בפ"ה דשכנים בהדיא והטעם דאמרי' דרך שאלה העמיד שם מחיצה לזמן מה ובחצר השותפין הוא בהיפך דאין הדבר תלוי בחזק' ג' שנים כלל אלא בהעמדת מחיצה דאם העמיד מחיצה הוה חזקה לאלתר דגם השותף מקפיד על המחיצה ומדשתיק אמרי' דמחיל ליה לגמרי משא"כ בלא שותף דאין דרך למחול לגמרי ואם לא העמיד מחיצה אפי' החזיק ג' שנים ובא בטענה לא הוה חזקה בשותפין ע"ש ותמצא כן מבואר בהמ"מ ומ"ש מור"ם בהג"ה דאפילו היה לו חלק בחצר בשותפות כו' דהוי חזקה הא כתב בצדו דהיינו דוקא בדבר שדרכו להקפיד כו' וכדמסיק אכללא בהעמדה גרידתא אלא שקשה דלא ה"ל למור"ם ז"ל לסתום ולכתוב ואפילו היה לו חלק כו' "עד ה"ל חזקה דמשמע דחזקת שותפין בדבר שדרכן להקפיד הוא דומה לחזק' הנ"ל דחבירו וז"א דהא כבר נתבאר דהרמב"ם ור"י מגא"ש ס"ל דבשותף ה"ל חזקתו לאלתר בדבר שרגילין להקפיד עליו והוא לא קפיד דאמרינן דודאי מחיל ליה לגמרי ואפשר דסתם מור"ם וכ"כ מפני שהוא ס"ל כן להלכה (ע"פ מ"ש הריב"ש בתשובה סימן רמ"ח ע"ש) דגם בשותף אין חזקתו לאלתר ומפני שלא כתב המחבר לפני זה בהדיא דעת הרמב"ם מ"ה לא כתבו בשם י"א ודו"ק:

ס"ב בהג"ה סברא אחרת) לפי פי' סמ"ע סק"ג קשה דהא לענין היסת אין חילוק בין קרקע למטלטלין ובמטלטלין נשבע בכל גווני ונלענ"ד דהמחבר פי' דברים אלו בדרך זה דהא לא סגי בזה שיש עדים שלקחה אלא צריך ג"כ שבועה שהחזיק כראוי דהיינו שאפשר שמיחה בפני עדים שמתו או שאר דברים שאין יכולין לברר לבטל חזקתו וע"כ אמר זה שהחזיק כו' אין מוסרין לו שבועה בעיקר החזקה אם החזיק כראוי אלא [אבל] ודאי צריך שבועה שלקחו ממנו:

(סעיף ח') ואם היה המערער רוכל נראה ביאור זה דמסתמא לא חיישינן שמא יצא המחזיק בלילה דלמה לו לצאת בשעה שבני אדם ישינים אלא דחשו כיון שדרך בני האדם להיות טרוד בעיר כל היום ובא לביתו בלילה ואפשר זה המחזיק דר בו ביום שלא כדין ובלילה היה נשמט משם שלא יראהו המערער וכל שאינו רוכל לא חיישינן לזה כ"ז שהוא עצמו לא טען כך מה שא"כ ברוכל שאפשר היה נטמן באותם העיתים שבא הרוכל לביתו וכיון שטענה טובה היא אכו טוענין ליה כן:

(סעיף י') אפי' אם פרעו קשה מסי' כ"ח סט"ו דאם הנתבע חולה אין מקבלין עדות שלא בפניו אף על גב דאחר כך לא יוכל להעיד וא"ל דשאני התם דיש תקנה לקבל העדות כשיגדלו דה"נ יש כאן תקנה להחזיר השכר כמ"ש הר"ר יונה עצמו בד"ר ונראה דמצד התקנה עשו כן ואף שאין מן הדין כמו שדקדקנו שם סי' כ"ח מל' לחוב ליתומים שלא כדין משמע בעלמא עשו כזה מה שאינו מן הדין בזה ותו י"ל דשאני הכא דאין שייך שלא בפניו כי באותה שעה לא נודע עדיין מי יערער וא"ל כאן אמאי הוצדכו כאן לטעם זה שזכר הטור הא בלא"ה יש לקבל עדות המחזיק כיון שהוא הנתבע ובסימן כ"ח כתב בש"ע דלנתבע מקבלין שלא בפני התובע וי"ל דכאן קרקע בחזקת הבעלים כיון שיש לו עדות שהיתה שלו ממילא קרוי המחזיק תובע וע"כ צריך לברר חזקתו אלא דק"ל במ"ש כאן הטור כיון שאין מערער לפנינו לא הוה נוגע בעדות מ"ש מסימן ל"ו [ל"ז] ס"ז בטור בדין לוקח ראשון לא יעיד לשני וכ' שם ב"י בשם ר"י הטעם דחייש הלוקח הראשון שמא קרקע גזולה היא והיום או למחר יבא הנגזל כו' וכל שכן כאן שהשוכרים רואים שזה המחזיק גובה עדות ע"כ בודאי יודע הוא שיש לו תביעה מן המערער והם מרגישים בזה ויעידו שקר שלא יצטרכו לשלם שנית השכירות וצ"ע:

(סעיף י"א דאי בעי אמרו לא דרנו) לעיל סי' ע"ב כתבנו מה שקשה מזה דהא לא אמרינן בב' עדים מגו:

[ע"ש נאמנים לומר דרנו ופרענו] רבינו כתב ע"ז דלא נהירא כיון שבאים להעיד למחזיק להחזיקו בבית ואי אפשר להחזיקו אלא א"כ שיעידו שדרו בו ע"כ הקשה הב"י אדרבינו שהם יכולים להעיד ראינו שהשכירה המחזיק לאחר ולפ"ז מ"ש ר"ח מיגו דלח דרנו אין פירושו דהוו שתקו מלהעיד אלא פירושו דאנחנו לא דרנו אלא אדם אחר דר שם ונר' לתרץ דאין זה מגו דהם יראים שאותו פלוני שהם אומרים דהשכירה לא יכחיש אותם וזה אין סברא שלא יזכרו אותו האחר דירגישו בעדותם ששקר היא אלא דק"ל על רבינו הא אין אנו חושדין את העדים שיעידו שקר לטובתו של מחזיק אלא בשביל תועלת עצמם ובזה ודאי אי שתקו הוה ג"כ תועלת עצמם וי"ל דיש חשד שמא ימצאו עדים אחרים שיגידו שדרו בזה הבית ויצטרכו לתת שכר כי א"א שלא יבאו אח"כ מי שראו אותם בתוך הבית זמן זה ע"כ הם רוצים להעמיד הבית בחזקת המחזיק שלא יזיק להם עדות שדרו בו ובזה ודאי גם ר"ח מודה אלא דעיקר טעם דר"ח כיון שיכולים להגיד מה שטוב להם יותר דהיינו שהמחזיק או הבא מכחו דר שם וע"כ אמר ר"ח מגו דלא דרנו אנחנו שם ובמו של"ל לפי ב"י וזה היה טוב להם ממה שנותנין אצבע בין שיניו שבודאי יתבע אותם בעד שכירות אלא ודאי דהאמת אתם על זה מקשה רבינו דיש לסתור מגו זה מכח שא"א להעיד אז שדר בו בלילה דהא מסקינן בפ' ח"ה דאין עדות של חזקתן של בתים אלא שכנים או שוכרים וכאן שכנים לאו הוו ע"כ הקשה רבינו שפיר דאין יוצאין מידי חשד נתינת שכרם בעולם אלא אם הם אומרים שהם שוכרים שדרו בו דכיון שהם מוכרחים לפטור עצמם וזה תלוי בזכות המחזיק ע"כ הם נוגעים בכל גווני ושוב ראיתי בחדושי רמב"ן שגם הוא חולק על ר"ת אבל מטעם אחר וקורא על דברי רבינו יתד הוא שלא תמוט:

סעיף י"ג בהג"ה שהיה עוברת דרך הבית) א"ל מאי ראיה היא זו שמא בשעת מכירה הניח לו דרך דעל המחזיק לברר חזקתו שלא תהי' שום סברא בעולם לבטל חזקתו אפי' דרך שמא וא"ל דמסתמא לא עבר דרך כל החדרים ואמאי לא יהיה לזה חזקה כלל בבית זה אפי' במקום שלא עבר בה הדרך מ"ש ממקום מסוים בסעיף ט"ו ובייש לו חזקה דכאן לא מהני סברא זו אלא לענין המערער מאחר שכבר הי' הבית שלו בבירור אלא שזה בא לזכות בו מכח חזקת ג"ש וזה לא מיחה ע"כ אמרינן כל שיש לו טעם על מה שלא מיחה מהני וע"כ אם היה עובר דרך עליו או ה"ה היה לו מקום מסויים בחצר די לו בזה למה שלא מיחה משא"כ בהך דסט"ו דבא אדם אחד מעלמא והחזיק במקום מסויים ודאי השאר אינו שלו:

שיודעים. ואפי' אינם יודעים ודאי שהיתה של ראובן אלא שראו אותו או אביו דר בו וה"ה אם יש קול מבורר שהוא שלו מחזקינן אותו בשלו ומוציאין אותו מיד השני עד שיהא לו חזקת ג"ש או עידי קנין כ"כ הסמ"ע בשם תשו' הרשב"א והרא"ש ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' קט"ו וסי' קל"ז ורל"א ובתשו' ן' ל"ב סי' ע"א ובמהרשד"ם סי' (רכ"א ורכ"ב) [רכ"ח ורנ"ב] וסי' ע"ר ורע"ח ובכנה"ג הביא הרבה חלוקי דינים שונים ועניני הסכמות ותקנות בזה מכמה תשובות ופוסקים ע"ש באורך:

היסת. וה"ה שבועת המשנה ש"ך:

וחולקת. והעיקר כסברא הראשונה כדמוכח בכמה דוכתי מיהו כת' בהג"א פרק חז"ה בשם הרא"ח דאדם שקנה קרקע מחבירו ויש לו שטר ובתוך ג"ש טען המוכר חזרת ומכרת לי והלוקח מוחזק בקרקע א"צ לישבע היסת ואפי' אין לו שטר אלא שטען אחד על חבירו מכרת לי קרקע ואין מוחזק בו ואין לו שטר ובלבד שמשיב להד"ם כו' ע"ש וכן הוא במרדכי פרק שבועת הדיינים מפסקי ה"ר חזקי' וצ"ע שם:

שיבאו. ול"ד למ"ש הט"ו בסי' ע' ס"ב דאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דצריך ג"כ להביא עדים ואם לא באו נשבע ונפטר דהתם א"צ לפרוע בעדים אלא לכתחילה אומרים לו לברר כדי שלא יצטרך לישבע ומה"ט פסק שם דאפי' באו העדים והכחישוהו פטור בהיסת דכל מילי דכדי לאו אדעתי' משא"כ בחזקה דאינה מועלת אא"כ אומר שטר היה לי ואבדתיו והרי יש בידו שטר מש"ה צריך לקיימו וכ"כ הר"ן. סמ"ע:

בטל. פירש הסמ"ע כגון שהיו העדים קרובים או פסולים וכ"ש אם הוא מזויף ע"כ. ועיין בב"ח ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' ל"ו ובתשו' רמ"א סי' ק"ט ובתשו' ר"י לבית לוי ס"ס ב' ובתשובת רש"ך ס"ב סי' מ"ט. ש"ך:

רוכל. הטעם שחילקו בין רוכל וחששו יותר ממה שחששו באיש אחר עיין בט"ז ביאורו:

שמא. כת' הש"ך דלאו שמא ממש קאמר אלא שטוען הייתי שם כמה פעמים בלילות ולא מצאתיו ושמא הוא מפני שלא דר בה בלילות כלל כו' ע"ש שהאריך להוכיח כן בראיה:

ברי. והש"ך פסק דבטוען ברי לי לא הוי חזקה ע"ש שהביא סעד לדבריו מהרבה פוסקים שס"ל כן וכתב דדברי הטור צל"ע:

השאילו. פירוש גם זה מקרי הנאת המחזיק ואם יש עדים אחרים מעידים על אלו שדרו בו ג"ש בשאלה ואין המערער טוען ברי שיצאו בלילה ה"ל חזקה אבל הן עצמן אין נאמנים שחשובין נוגעים בדבר דאם יצא הבית מיד מחזיק זה יצטרכו לשלם שכירות להמערער ואצ"ל דמיירי בבית דלא עביד למיגר ובשואלים שלא עבידי לאיגורי כמ"ש בסי' שס"ג. סמ"ע:

שחולק. ולעיל סימן ל"ז לא כתב המחבר אלא סברא הראשונה וכ"פ הב"ח כאן ובסי' קכ"א סי"ב עיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' פ"ח. ש"ך:

קודם. (עמ"ש הט"ז לחלק בזה כדי של"ת מסי' כ"ח סט"ו ע"ש:

מקבלין. ורבינו ירוחם כתב בשם תשובת הרשב"א דכיון דליכא מערער קמן מקבלין ע"ש בנתיב י"ח ח"ב. ש"ך:

אמרי. (לעיל סי' ע"ב כתבנו מה שקשה מזה דהא לא אמרינן בב' עדים מגו ט"ז):

ביחד. ע"ל סי' ל' ונראה דאם א' דר בו אג"ה וא' בד"ו לכ"ע אפילו שכרו בלא שטר הוי חזקה כיון דכל א' דר בו ג"ש וע"י צירוף מחשב כאילו דרו בו יחד ועמ"ש בסי' קמ"ה ס"ב אבל במ"ש אח"ז אפילו ששה כו' מיירי לכל מר כדאית ליה לסברא ראשונה בשטר ולי"א אפילו בלא שטר עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' ו':

דרך. (כת' הט"ז א"ל מאי ראיה היא זו שמא בשעת מכירה הניח לו דרך. דעל המחזיק לברר חזקתו שלא תהא שום סברא בעולם לבטל חזקתו אפי' דרך שמא ועמ"ש עוד בזה ע"ש):

דבעינן. ול"ד לבית רוכלין או שאר סוחרים דקי"ל אף דיוצאים מביתם פעמים הרבה בשנה ושוהין טובא אפ"ה בג"ש סגי וא"צ להשלים בטולם כמ"ש בס"ח דשם אין זמן בטילותם ידוע ואין קבע להם פעמים רב ופעמים מעט ואם לא יזדמן לו עסק לא יצא משא"כ חנויות דזמן בטילותם כל לילה ידוע כ"כ הטור בשם הרא"ש וא"ת הלא גם במקומות דבה"כ זמן בטילותם דכל לילה עכ"פ ידוע כמו בחנות ואפ"ה א"צ להשלים י"ל שאני מקומות דבכה"נ דלא שייך בהו תשמיש אחר כ"א לישב עליהן בעת בואו להתפלל לכך מחשב הישיבה ג"ש בעת התפלה כאילו דד בבית כל משך ג"ש דא"צ אלא אכילת פירות כ"א לפי ענינו כמ"ש בר"ס קמ"א משא"כ חנות דשם חדר בית עליו וראוי לדור בו יומם ולילה מש"ה צריך להשלים. סמ"ע:

כבר. הטעם דכיון אם לא עשה ממנו חנות היו דרים בו יום ולילה נמצא דנעשה לדור גם בלילה לכך צריך להשלים הלילות. שם:

ואפילו. כת' הסמ"ע דיש לתמוה עול הרמ"א דסתם וכתב ואפילו היה לו חלק כו' עד ה"ל חזקה דמשמע דחזקת שותפין בדבר שדרכן להקפיד דומה לחזקת דחבירו וז"א. דהא הרמב"ם ור"י מיגא"ש ס"ל דבשותף הוי חזקתו לאלתר בדבר שרגילין להקפיד והוא לא קפיד דאמרינן דודאי מחיל ליה לגמרי ואפשר דרמ"א כ"כ מפני דס"ל להלכה ע"פ מ"ש הריב"ש בתשובה סי' רמ"א דגם בשותף אין חזקתו לאלתר ומשום דלא כ' המחבר בהדיא דעת הרמב"ם מש"ה לא כתב הרמ"א בשם י"א עכ"ל ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' צ"ד ובתשוב' מבי"ט (ח"א) [ח"ב] סי' ק"ט:

קרקע בחזקת. ב"מ ק"י וק"ב וירושלמי על הדין זה בפ"ג דב"ב הלכה ד' תמו תנינן מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו כו' כהדא ראובן אוכל שדה בחזקת שהוא שלו והביא שמעון עדים כו' לעולם השדה בחזקת בעליה מיכן ואילך המע"ה ע"ש כל הענין:

שקרקע הידוע כו' אא"כ החזיק כו' ואם אין עדים כו'. ירושלמי הנ"ל וגמ' כתובות יז ב' וליתני מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו שלך כו' משום דבעי למיתני כו' והרי מבוארין כל אלו הג' בבות ועיין ברי"ף ורא"ש רפ"ג דב"ב וע"ש בכתובות טו ב' תוס' ד"ה ומודה כו':

אפילו יום א'. כ"מ בב"ב מ"א ב' אי אית לך סהדי דדר כו' כוותיה דר"ח מסתברא כו' הא ראיה בעי ש"מ דראיה אפילו יום א' סגי:

והוא עתה כו'. לשון ירושלמי הנ"ל:

וישבע שבועת היסת. כמש"ל מדין מנה לי בידך כו': (ליקוט) וישבע שבועת היסת. הרא"ש פ"ג סי"ז וסתר טענות של הרשב"ם וכמ"ש תוס' שם דשבועה דרבנן נשבעין על הקרקעות ומש"ש דחזקה הוא כמו שטר סתרו ג"כ דחזקת דקרקעות הוא כמו חזקת מטלטלין וקי"ל דנשבעין היסת מדר"נ כו': (ע"כ):

אא"כ כו' כראוי. ר"ל ג"ש:

ובטענה. ב"ב מ"א א' כל חזקה כו':

נשבע היסת. כנ"ל וכ"כ תוס' לג א' ד"ה מיגו ורא"ש שם:

ועיין לעיל כו'. כ"כ תוס' שם ור"ה גאון מהא דהפוגמת כתובתה וע"א מעידה כו' בכתובות פז ע"ש:

זה שהחזיק. כ"כ רשב"ם שם ד"ה לקוחה. ועוד כו' וכ"כ הג"א שם וכ"כ רשב"א בתשובה מכח קושיות תוס' שם ד"ה מיגו וסברא ראשונה ס"ל כתי' תוס' שם:

אבל אם. תקנת הגאונים על כל שאין נשבעין ועיין ברי"ף סוף כל הנשבעין:

טען שמעון. שם למ"ד א' וקנ"ט ב' לא יהא אלא כו':

מזויף או שטר אמנה. שם קנד ב' הרי שהיה כו' וקי"ל כר"ן בכתובות יט א' דאמר צריך לקיימו כמ"ש שם יג א' דה' כר"נ בדיני:

אבל אם ישנן. כ"ה לפי' הרי"ף ועברא"ש וכן מ' בירושלמי כמ"ש למטה:

אם טען. וכן. כ"כ הרא"ש שם בשם ר"ח ור"ה גאון וכ"ה בירושלמי דשבועות פ' הדיינין הלכה ב' הרי שבא בשטר ובחזקה כו' אפילו תימא מדחזר בו לא ביקש ר' כו' ור"נ אפי' חזר בו ואמר אבד שטרי ואפ"ה אמר ר' דאין נידון בחזקה ועבסה"ת סוף שער מ"א ושם בירושלמי המחזיק מחמת אונו ונמצאת פסולה אינה חזקה רי"א במחלוקת כו' ור"ל מחלוקת ר' ורשב"ג ובפ"ג דסנה' ך"ג ב' מחלוקת בשתי כיתי כו' וכגי' לשון אחרון של רש"י שם ול"ק קושית תוס' שם ד"ה ורבנן דלפי' הרי"ף ע"כ צריך להביא וש"מ דכאן בשטר וחזקה נתבטלה החזקה:

הנותן קרקע. כתובות קט העורר על השדה כו' אם טען חזרתי ולקחתי כו' וכפי' הראב"ד שם ברא"ש ע"ש וכ"כ תוס' בב"ב למ"ד א' ד"ה לאו. אלא נראה לר"י דהתם נמי כו' אבל אם אין טוען כן איבד זכותו דמיגו במקום עדים לומר שטעה בחתימתו:

וקי"ל דמגו. ב"ב ל"א ול"ג וב"מ פ"א ב':

מיום ליום. ל' הטור והולך לשיטתו דס"ל דבכ"ד בעינן מיום ליום וכמש"ל בסי' קמא ס"א:

כ"ד כפי. שם ל"ו ב' עד שיגדור כו' וימסוק:

וא"צ. שם ך"ט ואי טעין כו' וע"ש בתוס' ד"ה אמר ור"ת גרס כו' ואף לפי' רשב"ם דוקא בטוען בריא וכמ"ש בס"ח:

מכרתו או נתתו. שם מא א' מתני':

וכל שלא בו' אפי'. מנחות קט א' אפ"ת עלייה דגריע כו' ואף שכאן דהיא ברשותו מ"מ ידו על התחתונה כמ"ש בכתובות קט ב' אם אמר תלם א' כו' ופשטא דמתני' שדה בחזקתו העורר על השדה ואף שידוע שמכר לו שחתום עליה כו' מ"מ יכול לומר תלם א' כו':

שדר בו. כתי' דאביי:

או השכירו. כתי' דרבא:

ומשהביא כו' עד ולהרמב"ם. הוא שיטת הרשב"ם ור"ל ומשהביא כו' דא"צ להעיד בסתמא על הימים והלילות בין דר או השכיר דאביי ורבא דוקא בטענת בריא כמ"ש הרשב"ם וכמש"ו:

שלא הרגישו כו' אלא כפי. דאל"כ הדק"ל והא בתים ביממא כו' דאפי' שיבבי א"א דידעי ועברא"ש:

ואם יוסיף. כתי' דרבא דל"פ אאביי דשניהם דוקא בטענת בריא דמר זוטרא אשניהם קאי:

ואם היה המחזיק רוכל. כן פי' ורבו הרי"מ על ומודה מ"ז כו':

ור"ת ורא"ש. שר"ת מפ' הא דמר זוטרא וכן ומודה רבא ברוכלין הכל אשיבבי:

אע"פ שלפעמים כו'. כן מ' מרוכלין לפי פירושו אשיבבי.

ואם אמר. כן פי' על ואי טעין כו':

וכן אם היו הדרים. כ"פ ר"ח על ומודה רבא ברוכלין על הדרים לפי תירוץ רבא:

וה"ה לשאר. וכן מקומות. כן למד הרא"ש מדבריו הנ"ל:

מקומות של. ב"מ ע"ד א' האי סיטומתא כו' ובאתרא דנהיגי כו' ושם לקנות ונלמד ג"כ לענין ראיה:

ואפי' אם השאילו. טור. ונלמד מהנ"ל אע"פ שעדיין לא נהנה וכל שלא אכל מפירותיו לא הוי חזקה כמש"ל סי' קמא ס"ז אפ"ה כאן הוי חזקה כיון שדרו מכחו ה"ה להשאילו:

ומיהו אפי'. שם מג א' וע"ש תוס' ד"ה וליסלקו כו':

ויש מי שחולק. ועבהגו' וראיה לדבריו מקדושין מג ב' השתא דתקון רבנן כו' ואם איתא למחול המשלח לעדים תביעתו עליהן ולסהדו ליה ר"נ שם ע"ש וסברא הראשונה ס"ל דבאמת כה"ג מהני וגמ' לא איירי בהכי וראייתם מב"ב מ"ד ב' הב"ע במכיר כו'. וס' האחרונה מפ' שכבר הכיר קודם הערעור של הנגזל וכ"כ בחידושי הרמב"ן ע"ש:

אפי' אם כו' ולא הוו כו'. עתוס' ד"ה מנ"מ שם מ"ה א':

ואע"ג. כיון. ב"ק קיב ב' קיבלה מיניה כגון שהיו עדיו כו':

אם אין. כפי' ר"ח ואי טעין ליתי כו' שם ך"ט א' וע"ש בתוס'

י"א שאין. מ"א ב' וכולם בשטר. דכיון שאין דר בו בעצמו וה"ה כאן ודלא כפי' רשב"ם דכיון שהן ג' לקוחות אלא אפי' לוקח א' כיון שלא טעין שלקח מן המערער עצמו לא היה לו למחות אלא בשטר דקלא אית ליה שלקחו מראשון:

וי"א דאפי'. דל"ד לשם דשם הלוקחים מחזיקים אבל כאן דאין מחזיקים השוכרים רק המשכיר שדהו ופירותיו והוי כדר בו בעצמו ואמר דאפילו כו' של"ת דס"ל כפירשב"ם לכך פליג:

עדות השוכרים. כריב"ק בסנה' למ"ד ב' וב"ב נו ב' אלא מעתה כו' מ' דבכה"ג מהני וערשב"ם שם ד"ה אלא.

ואפי' היו. שם הרי שאכלה כו' וזהו לרבנן אבל לריב"ק אפי' ששה:

י"א שאם. שם ך"ט ב' וכפי' תוס' ד"ה בשכוני כו':

וי"א. כפי' מרדכי:

החנויות כו'. כמו שדות ובית הבדים כיון שתשמישן אינן אלא ביום ועתוס' שם ד"ה ומודה:

וי"א. כ"כ תוס' שם וראיה לדבריו מדנקט ומודה רב הונא מ' דמ"מ מפורדות בעינן:

ויש מחלקים. דס"ל כתוס' מראיה הנ"ל רק שמפ' שהיה בית דל"ד לשדה כנ"ל וכ"מ שם בתוס' אע"ג כו' דכמו שאר בני אדם הדרים שם כו':

היה מעמיד כו'. שם מאני' וגמ' מ"ש רישא כו' הכא בחצר השותפין כו' מ' דבחצר חבירו ל"ש וכ"ה בתוס' ובירו' היה מעמיד תרנגולים בחצר חבירו ה"ז חזקה:

ואפי'. שם והא תנן כו' רפ"א אידי כו'. מ' דבדבר או מקום ידוע דקפדי בכ"ע הוי חזקה: