מי שלקט פירותיו של חבירו - שולחן ערוך חושן משפט סימן קל״ז

אפילו יש עדים שליקטן כו'. עיין בב"ח שהקשה ממשכנת' (לקמן סי' שי"ז סעיף ג') ול"נ לתרץ דשאני התם דשנין משמע רק ב' א"נ התם חציף כיון שירד מתחלה ברשות בתורת משכונ' ועיין בסמ"ע ס"ק א' ובב"ח בדינים אלו:

ב"ד מוחין כו'. כן דעת התוספות והרא"ש והגה' אשר"י פ' חזק' ודע' הראב"ד שאין מוחין וכן נראה מחדושי הרמב"ן:

היורד לתוך שדה חבירו כו' בדרישה הוכחתי דזה מיירי אפילו בלא אמר תחלה אלך ואלקט דליכא כאן חזקה דאין אדם מעיז אפ"ה כיון שכבר לקטן והוא מוחזק בהן אין מוציאין מידו ובסעיף שאחר זה מיירי כשאינו מוחזק בהן שלקטן ועדיין הן מונחין בהשדה של בעל האילן בזה לא היה נאמן אם לא מכח שאמר תחלה אלך ואלקט ואז נאמן נגד הבעל הבית שבא לערער קודם שמוליכן לרשותו מטעם דאין אדם חציף לו' אלך ואלקוט כשלא היה לו רשות ללקט וזהו דוקא אם כבר לקטן ואף דלא החזיק עדיין בהן וכמ"ש אבל אם בא ומערער עליו קודם שלקטן יכול לעכב עליו מללקוט ולא מהני חזקת אמירה דאלך ואלקוט דא"כ כל איש שהוא עזות מצח יסמוך על זה לו' כן משום דידע כשיאמר כן לא יוכלו בעליו למחות בו עוד כתבתי בשם חדושי הרמב"ן והנ"י) דבשכבר ליקט פירות השדה זמן מרובה הו"ל כאומר אלך ואלקט לענין זה דאף דאין הפירות ברשותו ובחזקתו אין הבעלים יכולים להוציא מידו מה שכבר ליקט מטעם דאין אדם חציף וע"ש מ"ש עוד בישוב דברי הטור דיש בו נ"מ לדינא והא דכתב הטור והמחבר בסעיף ב' אם אין בעל השדה והאילן כאן כו' משום דאילו הוה כאן פשיטא דאין ב"ד מוחין בידו מללקוט כיון דבעל השדה בעצמו כאן היה לו למחות בידו אם היה דלא מכרו לו וע"ש עוד בדרישה בטוב טעם ובהאי אמירה דאלך ואלקוט כו' כתב הטור שני דעות אי בעי לומר כן בפרהסיא בפני קיבוץ אנשים או אפילו אמירה בצנע' דהיינו בפני אנשים מועטים ג"כ סגי אבל לדעת שניהן עכ"פ אמירה בעי ולא כדעת התו' ועד"ר שם הארכתי לבאר כ"ז וכתבתי מה שקיצר הב"י בענינים הללו:

ב"ד מוחין בידו. הטעם דדוקא באומר אלך ואלקט הפירות דהן עומדין ללקוט מהני ליה החזקה דאין אדם מעיז ואמרי' שודאי לפירות הניחו הבעל לירד בה באריסות או בשכירות משא"כ כשאומר אלך ואכרות אילן שאינו עומד לקצן בזה אמרי' דודאי שלא ברשות נחית ולקלקל להבעל בית נתכוון מ"ה מוחין בו ומינ' נלמד דבאילן העומד לכרות אין מוחין בו וכ"כ המרדכי פרק כל הנשבעין ע"ש ועד"מ:

(ס"ב) אלך ואלקט כו' הסמ"ע כתב דאמירה עכ"פ בעינן לר"ה ולע"ד לא נראה כן דהא כתב רבינו וכתב הר"ר חזקיה לאו דוקא שאמר בפרהסיא אלך ואלקוט אלא ה"ה נמי בצנעה והרמ"ה כתב דוקא בפרהסיא אבל בתורת גניבה וגזילה לא עכ"ל ואי על האמירה קאי הרמ"ה היאך שייך עליה בתורת גניבה אלא ע"כ על הענין קאי שעושה חלוקה אחרת בתורת גניבה ונראה דה"פ בפרהסיא היינו שתהא שם אמירה תחלה [או המעשה] בפרהסיא ואף שאין שם אמירה כלל ועז"א הר"ח דאפי' בלא אמירה כלל והמעש' עצמה בצנעה סגי בהכי כי א"צ הפרהסיא כלל והרמ"ה ס"ל דדוקא בפרהסיא בעינן הן מצד חמירה הן מצד גוף המעשה אבל אם היה הכל בצנעה כמו בגניבה לא מהני ומ"מ נראה באם הוא עושה דרך גניבה ממש דהיינו שממתין לכנוס כל זמן שיש בני אדם עד שיצאו בזה מודה הר"ח והכי ס"ל גם להתוספת אלא דהרמ"ה לא מיירי אלא מצנעא היפך דבפרהסיא ועז"א בתורת גניבה:

(ע"ש ואפי' אם לקטם כו') בטור כתוב וז"ל ואפי' אם באו הבעלים ומצאוהו בשדה קודם שהוליכה לביתו נאמן כו' וכתב ב"י דלמד זה מדברי התוספת דמהני באם הפירות בשדה שאינו שלו מדלא כתבו התו' והניחם בשדה משמע דאיירי התו' משדה שאינה של שניהם וק"ל דא"כ היה להם לכתוב רבותא דזה פשוט דרשות שאינו של שניהם לא גרע' כ"כ כמו רשות בעל השדה לענין כמה דינים ע"כ נלע"ד דגם רבינו כוונתו בהך לקיטה שהפירות הם בידו ובכליו לא שהם מונחים בארץ דכל שהם מונחים בארץ לא מהני לזה הטעם דלא חציף כמו היו מחוברין דמה לי שהפירות מחוברין עדיין בארץ או נתלשו דתרווייהו הם בכלל לקיטה וכל שלא נלקט עדיין אינו נאמן תדע לך דאטו אותן פירות שנתלשו כבר ומונחי' בארץ וזה בא ולוקטם מהקרקע וכי שייך לחלק בזה ולומר דכאן שייך לא חציף דזה ודאי אינו דכל עניני לקיטה מן הארץ לא שייך לא חציף ולא מהני אם עדיין לא לקטם אלא ודאי דרבינו מיירי שלקטם והם עדיין בידו או בכליו ולא מיקרי מוחזק כיון שהוא עדיין עומד על השד' והכל רואין אותם שהם משדה זו וע"כ האריך רבינו וכתב קודם שהוליכם לביתו שהוא ל' מיותר אלא להורו' מ"ש:

ולקט. בדרישה הוכחתי דזה מיירי אפי' לא אמר תחלה אלך ואלקוט דליכא חזקה דאין אדם מעיז אפ"ה כיון שכבר לקטן ומוחזק בהן אין מוציאין מידו ובסעיף שאח"ז מיירי שאינו מוחזק בהן שלקטן ועדיין מונחים בשדה בעל האילן בזה לא היה נאמן אם לא שאמר תחלה אלך ואלקוט אז נאמן מטעם דאין אדם חציף כו' ואף דלא הוחזק עוד בהם כיון שכבר לקטן אבל אם בא בעה"ב קודם שלקטן יכול לעכב עליו מללקוט ולא מהני חזקת אמירה דא"כ כל עז פנים יסמוך ע"ז לומר כן כדי שלא יוכל בעליו למחות בו *:

מוחים. הטעם דאילן אינו עומד ליקצץ ואמרינן דודאי שלא ברשות נחית ולקלקל לבעה"ב נתכוין מש"ה מוחין בו ומינה נלמד דבאילן העומד ליכרת אין מוחין וכ"כ המרדכי פ' כל הנשבעין ע"ש ועד"מ עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דדעת הראב"ד שאין מוחין וכן נראה מחדושי הרמב"ן ע"כ:

בשבועת היסת. רשב"ם שם כדין כ"ד שהיא בחזקתו כנ"ל ואע"ג דאמרינן בשבועות מב ב' משום אשתמוטי כו' וכאן לא חניף כו' ודאי שאין טעם זה מספיק לבד דא"כ אפי' להבא יהא נאמן אלא ג"כ משום שהוא כבר בידו:

אפילו יש עדים. כן תי' ריצב"א בהג"מ על קושית תוס' ד"ה ואי טעין. וא"ת מאי אריא כו' ותי' כיון שיש עדים שליקטן אין נאמן כיון שליקטן שלא בפניו וכמ"ש הרי"ף בפ' כל הנשבעין בשערים שלו בשער העשירי וע"ש:

אם אין כו' ואם באו. רשב"ם ותוס' שס וכ"מ בגמ' שם מדקאמר אם טען ואמר לפירות כו' אהא דקא' ר"נ הדרא פירי ול"ק אכל הני דחשיב שם בפירקין דהדרא ארעא ואע"ג דרשב"ם כ' ד"ה א"ר זביד כו' מילתא באפי נפשה היא כו' ר"ל דלא קאי אהא דבתחלה אמר מינך זבני ואכלה כו' וכמ"ש בד"ה מהימן. ודוקא כו':

ואפילו אם. שם אר"נ הדרא כו' ושם א"ה ארעא נמי כו' וע"ש תוס' ד"ה א"ה כו' ושם בגמ' אחוי שטרך וז"ש כאן כיון כו':