דין בע״ח עם הלוקח אם יכול לדחותו - שולחן ערוך חושן משפט סימן קי״ד

אם רוצה הלוקח לסלק כו'. עיין בסמ"ע סק"ד עד קודם שעשו ב"ד שומא והכרז' בשדה זו בשביל המלו' אזי יכול הלוקח לסלקו בדמי שוויו השדה אפי' אינו עולה לדמי חובו של המלוה כו' אולי נמשך למ"ש הטור לעיל ר"ס ק"ט סוף סעיף א' והרא"ש פרק מי שהי' נשוי וכמ"ש בסמ"ע ס"ס זה אבל לפי מה שפסקתי לקמן סי' קט"ו סוף סעיף א' כהרמב"ן והראב"ד ובעה"ת וריב"ש א"כ א"י לסלקו עד שיתן לו כל חובו. ע"ש בסמ"ע ואם כבר עשו שומא והכרזה כו' אא"כ יתן לו כל דמי חובו לא הבנתי דבריו ול"ד לדלקמן ס"ס ז' דהתם אומר המלו' לא ישומו אבל כשכבר שמו למה יצטרך ליתן לו כל דמי חובו יתן לו כפי השומא:

שוב אין הלוקח יכול לסלקו. כבר כתבתי כשאינו רוצה הלוקח לסלקו כל החוב כו' עכ"ל סמ"ע וזהו טעות דהכא אפי' ירצה ליתן כל החוב א"י לסלקו מטעם דשומא לא הדרא ללוקח וק"ל:

ושלא מכרו לאחר וכולל בשבועתו כו'. אין לשון זה מדוקדק דגם שלא מחלו ושלא מכרו הוא מצד גלגול ולכך תוך הזמן א"צ לישבע כלל ובטור איתא בזה הל' וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ולא מחלו והוא נכון:

אין שומעין ללוקח בהרא"ש פ' מי שהי' נשוי מבואר הטעם משום תועלת הלוה שיפטר מחובו וכן מוכח בטור ומחבר ר"ס ק"ט סס"א גבי יורשים (דאין שומעין) [דשומעין] להן אבל לפי מה שפסקתי לקמן סי' קט"ו סוף סעיף א' א"כ הכא אפי' מת הלוה ולא הניח נכסים אחרים כלל אין שומעין ללוקח וכן עיקר:

אבל אם טרף שלא בב"ד אינו כלום. גם בבני חורין כתב הטור והמחבר כן לעיל סי' ק"ג ס"ו אלא ששם כתב פלוגתא בעבד הזמן או משכונה ע"ש:

וקורעים ב"ד שטר האדרכתא כו'. המחבר נמשך אחר ל' סדר דברי הרמב"ם דפכ"ב דמלוה (דין ו') וע"ש דלפני זה כתב שם דאם אין ללוה בני חורין כותבים לו אדרכתא ?לילך ולבקש אם ימצאו לקוחות שקנאו אחר שהלוה המלוה לזה הלו' המוכר להן ואחר שמצא לקוחות קורעין האדרכת' וכותבין לו טירפא כו' וכבר כ' המחבר ל' הרמב"ם על הסדר בס"ס צ"ח מס"ח והלאה והתחיל באדרכתא דבני חורין וסיים באדרכתא דטירפא והורדה דמשועבדים ע"ש דכתב דרך כלל נוסח כתיבתן ואח"כ כ' המחבר הלכות גביות בני חורין זא"ז ואח"כ כ' מיד גביות ממשועבדים וע"ז קאי מ"ש כאן מלוה שיודע לקוחות כו' ור"ל אחר שכבר כתבו לו האדרכתא מצא ע"י המשועבדים אז קורעים האדרכתא וכותבין לו טירפא כו' והטור יש לו דרך וסדר אחר נמשך אחר הרא"ש וכמ"ש בפרישה ע"ש בס"ס ק"ב ודו"ק:

ושלא לבא בעקיפין ז"נ הרא"ש דכל זמן ב"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו דברי חכמים על בעלי דינים שלא לדחוק אותם יותר מדאי כו':

אם רוצה הלוקח לסלק כו' הרשות בידו כו'. עפר"וד שם כתבתי והוכחתי כלל דין זה דנחלק לג' דינים והוא דאם בא הלוקח לסלק המלוה קודם שעשו ב"ד שומא והכרזה בשדה זו בשביל המלוה אזי יכול הלוקח לסלקו בדמי שויו השדה אפי' אינו עולה לדמי חובו של המלוה ואם כבר עשו שומא והכרזה בשביל המלוה אפי' אם עדיין לא גבהו המלוה אין הלוקח יכול לסלקו אא"כ יתן לו המלוה כל דמי חובו ואם עשו שומא והכרזה וגם כבר גבהו המלוה והנה הוא כבר בידו בזה פליגי הרמב"ם ס"ל דגם בכה"ג הלוקח יכול לסלקו דאמרי' שומא הדרא גם בלוקח והרא"ש חולק עליו וס"ל דלא אמרו שומא הדרא כי אם להלוה ויורשיו דבהו שייך לומר ועשית הטוב והישר שיחזור להן שדותיהן ולא גבי לוקח שנכנס לשיעבודו דזה המלוה וכמ"ש הטור בסי' ק"ג סכ"ב ושם פסק המחבר בס"ט כהרמב"ם ומור"ם כתב שם די"א כו' והוא דעת הרא"ש וע"ש:

וגובה ממנו אלא מנה. שהרי אין השדה הי' שוה יותר אלא מכח שחביבה על המלוה קבלה במאתים טור:

שוב אין הלוקח יכול לסלקו. כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאינו רוצה הלוקח לסלקו בכל החוב וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ז ע"ש:

וע"ל סי' ק"ג ס"ט ר"ל דשם נתבאר דיש פלוגתא בזה:

מהקרן וחצי השבח. ר"ל כמה היתה שוה מתחלה בשעה שקנאה הלוקח וכמה נתן בעדה שזהו מחשב קרן ואשר שוה עתה יותר זהו מקרי שבח ומאותו שבח המותר גובה החצי. ובסי' קט"ו כתב המחבר ומור"ם חילוקים בין שבח דמחמת הוצאה או דממילא ובין עשאו אפותיקי או לא ובין מסיק שיעיר ארעא ושבחא או לא ובין לוקח או מקבל מתנ' ויתומי' ע"ש מילתא בטעמא בכל זה:

בתקנת הגאוני' שאין לו כו'. ר"ל כמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס צ"ט דתקנו שבועה לכל הטוען אין לי במה לשלם ע"ש:

אם הי' הלוה עמנו במדינה. פי' בעיר או ברחוק מהלך יום א' לאפוקי אם אינו במדינה גובה המלוה מהלוקח דא"צ להמתין עד שישבע הלוה שאין לו כיון דשבועה זו אינו אלא מכח תקנת הגאונים והלוקח יהדר אח"כ אחר הלוה וכנ"ל:

ומשביעין את הטורף בנק"ח. הרמב"ם והטור כתבו כל' המחבר ואף ע"פ שגם שבועת הלוה דלפני זה דנשבע דאין לו הוא בנק"ח וכמ"ש הטור והמחבר בריש סי' צ"ט אלא משום דשבועת המלוה הוא שבועת המשנה ושבועת הלוה שאין לו אינו אלא מתקנת גאונים אחרונים שתקנוהו והחמירו בה לישבע בנק"ח מש"ה כתבו בנק"ח בפי' בדין שבועת המלוה ללמדינו ששבועת המשנה הוא:

ושלא מכרו לאחר. דאלו מכרו יאמר לו לוקח זה לאו בעל דברים דידי את אלא מי שלקחו ממך:

וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה כו'. דוקא כשצריך לישבע עיקר השבועה דאינו פרוע כו' תקנו חז"ל לכלול ג"כ שבועה זה אגב חותן שבועות אבל אם נתברר שלא פרע לו א"צ לישבע בשביל זה לחוד שלח אמנה הוא ומ"ה מסיק וכתב דאם הוא בתוך הזמן טורף בלא שבועה וק"ל:

טורף בלא שבועה זהו דוקא להרמב"ם אבל לרבינו האי והרא"ש צריך שבועה כמ"ש הטור בסי' ע"ח ושם כתב המחבר גופא פלוגתא בזה ע"ש ואף דשם איירי כשמת הלוה ובא לפרוע מהלקוחות נ"ל דה"ה כשהוא חי ואין הלוה לפניו ואפילו אם הוא לפנינו ומטעם שכתבתי בפרישה ע"ש ובסי' פ"ד ס"ב ובסמ"ע סי' ע"ח כתבתי למה כתב שם הדין אאם "מת הלוה ולא כתבו אאם הוא חי ע"ש:

וטעו בכל שהוא מכרן בטל פי' אע"פ שעשו שומא והכרזה דכה"ג בלוה גופא וביתומים כשמכרו ב"ד לצרכן אפי' טעו ומכרו שוה מאה בחמשים מקחן קיים אליבא דד"ה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ט ס"ג ע"ש מ"מ בנכסי לוקח דינו כשליח שטעה בכל שהוא שמכרו בטל כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קפ"ב ע"ש. והטעם דבלוה או יורשיו דעלייהו מוטל לפרוע להמלוה מעצמן ולמכור הנכסים ברצונם ולא עשאוהו והב"ד עשו ככל המוטל עליהן בשומא והכרזה מש"ה מכרן קיים משא"כ לוקח שאינו מוטל עליו לפרוע חוב המלוה ומש"ה נעשו הב"ד כשלוחו וכשם שאם טעו במה שהוא היזק להלוקח יכול הלוקח לבטל המקח כדין שליח שעיוות כן נמי אם טעו הב"ד לטובת הלוקח המלו' יכול לבטל המקח ועפ"ר:

וי"א שדינו כמו גבי יתומים לעיל סי' ק"ג סעיף ד' לא כתב מור"ם אדברי המחבר (שכתב שם כמ"ש כאן) דיש חולק על זה וגם בטור נראה דהסכים שם עם הרמב"ם והרי"ף שכתב שם בשמם דאף אם טעו בכל שהוא מקחן בטל וכאן כתב אדברי הרמב"ם דל"נ לחלק בין לקוחות ויתומים אבל בפרישה כתבתי שם בסי' ק"ג גם כאן דהמדקדק בלשון הטור יראה לו שגם שם לא הסכים עם הרמב"ם ע"ש וא"כ צריך טעם למור"ם למה לא הגיה לכתוב שם בסי' ק"ג כמ"ש כאן עליו ואפשר לומר משו' דהרמב"ם כתב דין זה בבא לטרוף מלוקח שטעו בכל שהוא שמקחן בטל אלא שהטור ס"ל שדין הבא לטרוף מלוה שלא מדעתו שוה להבא לטרוף מלוקח וכן משמע מדברי הרי"ף (ושדוקא בהבא לגבות מיורשים שהב"ד אביהם של יתומים וכאלו הגביהו היורשים עצמן כשהגדילו בהן אמרו במשנ' ובגמרא בפחתו שתות והותירו שתות מקחן בטל הא בכל שהוא מקחן קיים) ומש"ה הביא הטור דברי הרמב"ם מ"ש בלוקח בסימן ק"ג דאיירי בבא לגבות מנכסי הלוה ומה"ט לא כתבו לא הטור ולא מור"ם עליו דבר שם בסי' ק"ג וסמכו אמ"ש כאן עליו בגוף דבריו בדין לוקח ומשם נלמד לדין הבא לגבות מנכסי הלוה הנלמד ממנו וק"ל:

נותנים השדה לאותו שמוסיף כו'. ז"ל הטור אם יבא אדם בתוך ההכרזה ויעלה הקרקע יותר מאשר שמוה הב"ד והמלו' רוצה ליקח אותו קרקע צריך לקבלו באותו עילוי שהשומא והכרזה לטובת הלוה היא שאם ימצאו מי שירצ' ליתן בה יותר הרי טוב ואם לאו יקחנה המלו' באותו שומא אבל אם הלוקח בעצמו רוצה לעלות השומא אין שומעין לו כי בודאי לתועלתו הוא מכוין שיאמר מה אני חושש שאוסיף ותשאר הקרקע בידו כי אח"כ אחזור ואקח הכל מן המוכר כו' וכבר כתבתי זה לעיל בסמוך גם בכלל הדין ע"ש:

ולא יהי' כל החוב פרוע כו'. אבל אם יהי' כל החוב פרוע מצי הלוקח לסלקו כיון דעדיין לא גבהו המלוה וכמ"ש ג"כ לעיל בכלל הדין:

אין שומעין ללוקח. הטעם משום שהוא פסידא דלוה דאם ישמעו להלוקח לא יפטר הלוה מהמלוה בהיתרון בכדי חובו משא"כ במלוה שבא לגבות מהיורשים דכ' הטור והמחבר לעיל סי' ק"ט ס"א דאף אם ירצה המלוה לקבל השדה שהניח הלוה אבי היורשים בכל החוב דשומעין להיורשים שאומרי' ניתן לך בשומת ב"ד דהתם אין פסידא להלוה בזה שכבר מת ויורשי המת יהיה להן ריוח בהשומא שבאם יהיה להן מעות אחר זה יכולין לחזור ולפדותו באותו שומא מיד המלוה דהרי שומא הדרא להם וכמ"ש שם ובע"ש כתב בזה ז"ל אין שומעין ללוקח דהא דאמרי' בסי' ק"ט דבכגון זה שומעין להיורש היינו מטעם שנתבאר שם כדי שידע שוויו כשירצה לסלקו דשומא הדרא ליה אבל לוקח כבר אמרנו ס"ג דללוקח לא הדרא וא"כ למה ישומו אותו עכ"ל ודבריו תמוהין מאד חדא דאף דשומא לאחר שבאת' ליד המלוה לא הדרא מ"מ זה הלוקח דאיירי כאן מיני' דצועק ואומר ישומו לי ואתן למלוה דמי השומא מיד בחובו ולא אתננו השדה כלל מידי ליד המלוה למה לא ישמעו לו כיון דקי"ל דהלוקח מצי לסלק להמלוה מתחלה וכנ"ל ועוד דהרי בדין זה דאין שומעין להלוקח ליכא מאן דפליג ולפי טעם הע"ש הרמב"ם דס"ל דשומא הדרא ללוקח אף אם כבר גבהו המלוה הו"ל לאפלוגי בהאי דינא אלא מחוורתא כדכתיבנא דהכא הוי טעמא משום דהוי פסידא דהלוה וכ"כ הרא"ש בהדיא וכמ"ש בפריש' ע"ש:

כלום. גם בבני חורין כתב הט"ו כן בסי' ק"ג ס"ו אלא דשם כתב פלוגתא בעבר הזמן או משכונ' ע"ש. סמ"ע:

רוצה. (א"ה הנה הרב הסמ"ע כתב דדין זה נחלק לג' דינים ע"ש ומה שהשיג הש"ך עליו. אמנם כל דבריהם הם משוללים הבנה ואין לעמוד עליהם כי אם לפרשם בדוחק גדול מה שאין להעמיס במשמע לשונם וצ"ע ועיין בדרישה סימן ע"ב סעיף ט"ז ובסי' ק"ט סעיף ב' ובסי' זה ס"ו ודו"ק):

מנה. שהרי אין השדה שוה יותר אלא מכח שחביבה על המלוה קיבלה במאתים. טור:

לסלקו. כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאינו רוצה הלוקח לסלקו בכל החוב וכמ"ש הט"ו בסמוך בסס"ז ע"ש עכ"ל הסמ"ע וזהו טעות דהכא אפי' ירצה ליתן כל החוב אינו יכול לסלקו מטעם דשומא לא הדרא ללוקח וק"ל. ש"ך:

במדינה. פי' בעיר או ברחוק מהלך יום א' לאפוקי אם אינו במדינה א"צ להמתין עליו כיון דשבועת אין לו אינה אלא מתקנת הגאונים אלא הלוקח יהדר אח"כ על הלוה. סמ"ע:

מכרו. דאלו מכרו יאמר לו הלוקח לאו בע"ד דידי את אלא זה שלקחו ממך. שם:

וכולל. אין לשון זה מדוקדק דגם שלא מחלו ושלא מכרו הוא מצד גלגול ולכך תוך הזמן א"צ לישבע כלל ובטור איתא בזה"ל וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ולא מחלו והוא נכון עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע ודוקא כשצריך לישבע עיקר השבועה דאינו פרוע כו' תקנו חז"ל לכלול בשבועתו ג"כ כו' אבל אם נתברר שלא פרע לו א"צ לישבע כלל ומ"ה מסיק דאם הוא תוך הזמן טורף בלא שבועה וע"ל סי' ע"ח ס"ב:

בטל. הטעם דבשלמא גבי הלוה או יורשיו דעלייהו מוטל לפרוע להמלוה מעצמן ולמכור הנכסים ברצונם ולא עשאוהו והב"ד עשו ככל המוטל עליהן בשומא והכרזה מש"ה מכרן קיים משא"כ לוקח שאין מוטל עליו לפרוע חוב המלוה ומש"ה נעשו הב"ד כשלוחו וכשם שאם טעו במה שהוא היזק להלוקח יכול לבטל המקח כדין שליח שעיות כן נמי אם טעו הב"ד לטובת הלוקח יכול המלוה לבטל המקח. סמ"ע:

ללוקח. מפני שהוא פסיד' דלוה דאם ישמעו להלוקח לא יפטר הלוה מהמלוה בהיתרון בכדי חובו משא"כ במלוה שבא לגבות מיורשים כמ"ש הט"ו סימן ק"ט ס"א דאף אם ירצה המלוה לקבל השדה שהניח הלוה בכל החוב מ"מ שומעין ליורשים האומרים ניתן לך בשומת ב"ד דהתם אין פסידא ללוה בזה שכבר מת ולהיורשים יש ריוח בהשומא שאם יהיו להן מעות אח"ז יכולין לחזור ולפדותו בערך השומא מיד המלוה דהא שומא הדרא ליורשים כמ"ש שם עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך אבל לפי מה שפסקתי בסי' קט"ו סס"א א"כ הכא אפי' מת הלוה ולא הניח נכסים אחרים כלל אין שומעין ללוקח וכן עיקר עכ"ל:

מלוה כו' אחר כו'. כמ"ש שט"ח המוקדמים כו':

בב"ד כו'. כמ"ש מאן שם ליך וכמש"ל סי' ק"ג ס"ז אפי'. מלוה עצמו:

וקורעים כו'. עבה"ג וכמש"ל סי' צ"ח ס"ט:

ומיהו כו'. כמ"ש בב"ק קי"ב ב' וכמש"ל שם ס"ה והוא שיהא כו':

ואם מבקש כו'. כמ"ש בב"ק שם וסוף ב"מ וכמה זמן ב"ד כו' וכמש"ל שם ס"ד:

וי"א דאם כו'. ע"ל סי' ק"ג ס"ט מש"ש:

וכ"ז מיירי כו'. וע"כ הסוגיא שם לא מיירי בב' לקוחות דאל"כ האיך ס"ד דרבינא דליכתוב טרפא באלפא זוזי. ר"ן שם:

אחר. עבה"ג:

שלשה. כמ"ש בב"ב שלשה שירדו לשום ובפחות מג' לא כמ"ש בע"ז ע"ב א' כדשיימי בתלתא כו':

בקיאין. כמ"ש בסנה' י"ד ב' בשלשה לקוחות כו':

וחצי השבח. ב"ב קנ"ז ב':

ומכריזין כו'. דיתומים ולקוחות דין א' להם בכ"מ וע"ל סי' צ"ח ס"ט:

ואח"כ משביעין כו'. כמש"ל סי' צ"ט ס"א:ו

ושלא מחלו כו'. כ"כ הרמב"ם וכמש"ל סי' פ"ב סי"א אם טען כו' יש מי שאומר שדינו כו' וכמ"ש שם דכל טענה דאין מבטל השטר יכול להשביעו וז"ש כאן ולא מכרו לאחר וכאן טענינן ב"ד דטוענין ללוקח:

וכולל בשבועתו כו'. דע"י גלגול נשבעין אף על דברים שא"צ לישבע כמ"ש בירושלמי דפ"ק דקדושין סוף הל' ה' מנין למדו לגלגול שבועה מסוטה כו' עד כדין דברים שהן ראויין דברים שאין ראוי להשביע אר"י בר בון נשמעיניה מן הדא אמן שלא סטיתי ארוסה כו' ארוסה ושומרת יבם ראוי הוא להשביע. ואפי' לא תבע מגלגלין כמש"ל סי' צ"ד ס"א ע"ש:

ואם כו'. כמו ביתומים ב"ב ה' ב':

ב"ד כו'. עמש"ל סי' ק"ג ס"ד:

וי"א כו'. כמ"ש בגמ' שם מה אלמנה דיחידה כו':

ואם יבא כו'. דמש"ה היה הכרזה דאף בלא הכרזה צריך ליקח בשומת ב"ד וההכרזה הוא לטובת היתומים ובע"ח כמ"ש בירושלמי דכתובות שם תמן תנינן שום היתומים כו' ולמה שלשים כדי לייפות כחן של יתומים ויכריזו יותר עד שלשים את מייפה כחן מכאן ואילך את מרוע כחן ואמור אף בהקדש כן שנייא היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון ר"ל כמ"ש בערכין כ"ז א':

אם ב"ח ו'. כמ"ש שם וסבר רמי ב"ח כו' אלפא יהיב ואלפא שקיל מ' דוקא אם פורע לו כל חובו אז יכול להעלותו וז"ש הרא"ש שם ורב האי גאון ז"ל כ' כו' ואפשר דההיא איירי כו' כי הך דשמעתין כו' ואע"ג דאחר יכול להעלותה כמ"ש בס"ה התם לתועלת הלוה הוא אבל כאן כל מה שיתן יקח מיד המלוה כמ"ש הרא"ש שם ואע"ג שאמרו שם טירפא בחמש מאה כתבינן משום שהלוקח לא נתן לבע"ח כי אם קרקע אבל אם היה נותן לו האלף זוז ודאי שהמלוה צריך להחזיר לו כל מעותיו ועתוס' שם ד"ה מאי כו' ונראה לפ"ז שאין הלוקח יכול לסלק לבע"ח אם לא יהא כל החוב פרוע ואע"ג שיכול לסלקו ואפי' ממקצת השדה כמ"ש בב"ק צ"ו א' וב"מ ק"י ב' אלא למ"ד אית כו' ונימא ליה כו' השתא הב כו' וכ"כ בפרישה היינו משום דשם ממ"נ כל החוב פרוע ודלא כהסמ"ע ס"ק ד' ועש"ך שם:

אם המלוה כו'. כנ"ל בס' שקדם דא"י לסלקו אא"כ פורע לו כל חובו משא"כ ביורשין דיכולין לסלקו אפי' אין כל החוב פרוע וע"ל סי' ק"ט ס"א ואם יאמר המלוה כו' וכמ"ש הרא"ש שם דאי אתי זוזי לידי דיתמי מסלקו ליה בדמי שויו דאפי' שומא הדרא ליורש משא"כ בלוקח וכמ"ש תוס' בב"מ ל"ה א' ד"ה לוקח. אלא משום כו' וכ"כ הרא"ש שם ובעה"ת בש"ג ח"ו כ' ויש לברר אם הלוקח והיתומים רוצים לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלג חובו והוא טוען לדידי שוי לו כשיעור חובי כו' ומסתברא דלא מצי לעלויי ליה בדמי יתירי אלא בדמי דההוא ארעא דשוו לכ"ע כו' כדחי' בירו' פ"ד דכתו' סוף הל' י"ד ההיא איתתא דהות פורנא עשרין דינרין והות תמן חד ביתא טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר ייבון לה ביתא או ייבון לה עשרים דינרים א"ר מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דל"ל פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים והלכה כר' מונא דבהכי אסתלק עובדא והראב"ד ורמב"ן חולקים עליו וכ' דהדין עם המלוה והביא הרמב"ן ראיה מגמ' כתובות הנ"ל דמ' דא"י לסלקו אלא משום דאמר אלפא יהיב כו' והירושלמי הנ"ל השיאו לדרך אחרת לענין שכירות מדור אלמנה והם לא חילקו בין יתומים ללקוחות שם שמ"ט חט"ו אבל לפי מה שחילק הרא"ש בין יתומים ללקוחות הירושלמי וגמ' אינן חולקין ואף שגם הרא"ש בפ"ד שם פי' הירושלמי לענין מדור מ"מ יש ללמוד לבע"ח וכן פשטא דירושלמי אע"ג שמתחיל בשכירות מדור סיפא דירושלמי לענין כתובה שאמרו שם לא היה שם בית א"ל היורשין שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא איתתא הוה פורנא כו' מכאן ואילך היא אומרת קרקע כו' ור"ל בתחלה אמר כיון שאין גוף הבית משועבד לה רק שיעבוד כמ"ש שוכרין לה בית לא כגמ' שלנו שאמרו מדור אלמנה שנפל כו' יכולין לסלקו במעות ומביא ראיה שכן אמרו בתובעת כתובה מיתומים שא"ר מנא מכיון כו' אלמא מכאן ואילך היא אומרת כו' שיכולין לסלקו ה"ה בשכירות יכולין לסלקו כנ"ל: