מאיזה קרקע מגבין החוב לבעה״ח - שולחן ערוך חושן משפט סימן ק״ב

בא המלוה לגבות קרקע וע' ביש"ש פ"ק דב"ק וע' בר"ן וה' המגיד שדקדקו על הרמב"ם והרי"ף בזה וע' בספר המלחמות ריש ב"ק:

דאין כופין אותו. ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"א פסק כהמחבר וע"ש (וע' בספרו שהאריך להכריע בין שתי הגירסות שמביא הטור):

ומכרם צריך ליתן כו'. פי' מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ב דהיינו דוקא כשמכר' אחר שהגיע הז"פ או אחר ל' יום בסתם הלואה וצ"ע דמדברי הגמרא והפוסקים משמע שאין חילוק:

והתנה עמו כו'. כ"כ הטור ומשמע דאם לא נפסדה עידית נותן לו עידי' אבל אינו גובה מעידי עידית ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ג השיג על הטור כיון דבניזקין גובה מעידי עידית ה"ה אם כ' לו סתם לגבות מן העידית גובה מעידי עידית וא"כ כי נפסד' עידי עידית גוב' מעידית עכ"ד ודבריו תמוהין דהא בניזקין גופה אינו גובה מעידי עידית וכמ"ש הרא"ש והטור לקמן סי' תי"ט דיכול לדחותו לאיזה עידית שירצה (ובאמת מהרש"ל חולק נמי אהא דהטור והרא"ש וכמ"ש בשמו לקמן סי' תי"ט ס"ק ד') ועוד דשאני הכא כיון שהוא מכח תנאי ואמרינן יד בעל השטר על התחתונה ודברי הטור הם ש"ס באיזהו נשך (דף ס"ו ע"ב) וכ"פ הרא"ש והרמזים שם ונראה שמהרש"ל נעלם ממנו הש"ס הנ"ל שהרי לא הזכירה שם כלל ודוחק לומר דבש"ס היינו משום דאמר ליה בפירוש מעידי עידית לא מגבינן לך כו' דלא משמע כן ע"ש ודוק:

מגבין לו מן הבינונית לשון הגמרא פ"ק דב"ק (דף ח ע"א) אמר עולא דבר תורה בעל חוב דינו בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא לחוץ פחות שבכלים (פי' כיון שברצונו תליא להוציא מסתמא נותן לו מהגרוע שבמטלטלי' וה"ה בפורע מקרקעו' פורע מהגרוע שבקרקעותיו דמן התורה שיעבוד קרקעותיו ומטלטלים שוין הן) אלא שחז"ל אמרו ב"ח בבינוני' כדי שלא תנעול דלת בפני לווין עכ"ל וקי"ל כעולא וע' בדרישה מ"ש עוד מזה:

דבשלו הן שמין. לשון הטור ובשלו הן שמין כגון אם היה לו עידית ובינונית וזיבורית אפי' אם הבינונית שלו טובה כעידית דשאר העול' מגבין לו ממנו עכ"ל והיינו לחומרא דנתבע וכ"ש דאזלי' בתריה לקולא כגון אם היה עידית דלוה כבינונית דעלמא ובינונית דלוה כזיבורית דעלמא דנותן לו מבינונית דלוה והא דאמרי' דבשלו הן שמין ילפינן ליה מנזקין דכתיב ביה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ודרשינן דמיטב שדהו דהאיך "דישלם קאמר דהיינו דמזיק וה"ה דלוה בהלואה ע"ש בגמ' (דף ו' ז'):

מאיזה שירצה. ילפינן לה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך החוצה דהיינו ממה שירצה גם יש ללמדו מנזיקין דכשמשלם בו ממטלטליו נותן לו מאיזה טלטול שירצה דכתיב כסף ישיב לבעליו ישיב לרבות אפי' סובין וה"ה אם משלם בקרקע דמשלם לו מאיזה עידית שירצה ובגמרא משוה מלוה לענין בינונית לניזק לענין עידית:

תן לי זיבורית טפי פורתא. בגמרא שם (דף ד') איתא דביומי ניסן יוקרא ארעת' וביומי תשרי זיל ארעתא דמצי א"ל מלוה ללוה אלו הוה לי זוזי הוה שקיל כהשתא השתא דזוזי גבך אשקול כי יוקרא דלקמי' ופירש"י שם דבימי הקיץ ניר וחורש הלוקח השדות ובימי תשרי וחשון זורעין ובימי תשרי זלין שאין סיפוק לזורען באותה השנה דכבר עבר זמן הניר והחרישה ואינן ראוין לזרוע בהו עד שנה הבאה ומש"ה הן בזול וכתבו התוס' גם בבתים שייך זול ויוקרא כה"ג שרגילין להיות ביוקרא בזמן שרגילין לשכור הבתים ולאחר ששכרו זילו דלא נמצאו עוד שוכרין:

דאין כופין אותו כו'. טעמו דס"ל דלא עדיף כוחו דמלוה בזיבורית הללו מאלו הוה בינונית ואם היו בינונית היה רשות להלוה ליתן לו מאיזה בינונית שירצה גם עתה יאמר לו לא אתן לו מהזיבורית טפי כי ניחו לי אלא אתן לך בינונית בציר פורתא אבל כשגילה דעתו דרוצה ליתן לו מהזיבורית אלא שרוצה ליקר עמו השער כיוקרא דלקמיה בזה קאמר הגמרא דמצי אמר ליה אלו הוה לי זוזי כו' וכנ"ל ובע"ש ערבב הדברים ולא כתב בפי' די"א דאין שומעין לו אא"כ רוצ' ליתנו לו כיוקרא דלקמיה ואיני יודע למה הלא הרא"ש והטור הביאו דיעה הראשונה וכתבו עליו דל"נ מטעם שכתבתי והל"ל דהממע"ה:

תן לי עידית בציר פורתא. הטעם דאין כופין אותו משום דאין שעבודיה דמלוה אעידית וגם לא שייך למימר אי הוה זוזאי בידי הוה קניתי עידית דעידית לא שכיחי למכור ובטור מסיק דמסתבר כהאומרים דבזה אם גילה הלוה דעתו שרוצה ליתן לאחר עידית כיוקרא דלקמיה והוא רוצה לקחנו כך דצריך ליתן לו כיוקרא דלקמיה:

ולקנות בינונית כו' דחז"ל השוו מדותיהן וכמו שאם אין לו אלא זיבורית א"צ למכרם ולקנות בעדם בינונית וליתנם למלוה כדינו כן נמי בעידית אלא לעולם משלם ממה שהוא נמצא בידו:

ובינונית במקום אחר. פי' דאית ביה משום נעילת דלת אם יצטרך לטרוח לילך לניר ולחרוש ולזרוע ולקצור ולהביא התבואה הוא או ע"י פועליו בכל שנה ממקום אחר ובכה"ג טורף אפי' ממשעבדי שהם במקומו במקום בני חורין שיש לו בעיר אחרת וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' קי"א:

יקחנה כמו שהיא. פי' ולא אמרי' שימכור הזיבורית או העידית ויקנה בינונית וכבר כתב המחבר זה אלא נמשך אחר לשון הברייתא ומשום אינך בבא נקטי' וכן הוא בטור עפ"ר:

יתן לו בינונית. פי' אף שהוא כעידית דעלמא דבשלו הן שמין וכנ"ל:

אם היתה לו עידית כו'. דאז היה סמיכות דעתו על הבינונית וחל שיעבודו עליה והרי הוא עדין בידו מש"ה צריך ליתן לו ממנה אף שאין לו לע"ע טובה ממנה והיא בידו בתורת עידית:

והתנה עמו לפורעו מהעידית. לשון הטור והתנה עמו לפורעו מהעידית הכל לפי תנאו "ואם "התנה "לפרעו עידית והיתה כו':

במקום עידי עידית. דאנו אומרין דעתו דלא נתרצה לשלם לו מהעידית אלא משום דסבר הרי יש בידי עידי עידית וק"ל:

במקום עידי עידית לא עמדתי על טעם דין זה דלפי טעם הסמ"ע סקי"ג אנן אמדינן דעתו קשה הא קי"ל דברים שבלב אינן דברים ולכל הפחות בעינן גילוי מלתא כמ"ש התוס' פ' אלמנ' ניזונית דף צו ד"ה זבין וכ"כ רבינו סי' ר"ד הגע עצמך אם יחייב עשיר את עצמו במתנה ונחסר אח"כ מעשרו קצת היוכל לחזור מן המתנה והא איתא סי' רצ"ג סי"ג [סי"ב] דדוקא בדבר מסוים שנאבד אז ההפסד על המקבל כו' ומטעם שנוכל לומר שלך נאבד וזה אינו שייך כאן ובגמ' שמוציא דין זה שם לק"מ דאיתא בפ' א"נ דף ס"ו ההיא גברא דקביל עליה אחריות ח"ל אי טרפו מנאי מגבית לי מעידי עדית א"ל מעידי עידית לא מגבינא לך דבעינ' למיקם קמאי אלא מגבינא לך מעידית דאית לי לסוף שטף מיא עידית וע"ז אמר שם דמצי א"ל השתא קיימי עידית במקום עידי עידית ונמצא דדוקא בזה שהיתה אמירה בפי' תחלה דהוא רוצה להחזיק אצלו השדה היותר טובה וע"כ יהיה כן גם עכשיו וע"כ לומר דאל"כ לא היה לבעל הגמ' להביא זה כל עיקר מ"ש תחלה שהיה מבקש ממנו עידי עידית כו' שזה לא היה רוצה לתת לו אטו בעל הגמ' כי רוכלא לחשוב וליזל מידי דלא צריך ליה אע"כ כמ"ש וא"כ קשה מ"ש המחבר האי דינא בקיצור בלי שום גילוי דעת תחלה. שוב ראיתי להרש"ל בפ"ק דב"ק סי' י"ג שכ' על דברי הטור כו' וק"ל אמאי אינו גובה מהעידי' הנשארי' קיימים במקום עידי עידית מאחר שהוכחנו שאפי' בכותב לו סתם יכול לגבות אפי' מעידי עידית ובשני נוסחאות ראיתי בל' זה התנה עמו לפרעו מן העידי עידית וכו' וכ"ש שיש לתמוה למה גובה מבינונית ומסקנת רש"ל לחלוק על רבינו דכשכותב לו עידית גובה ממה שימצא עידית אצלו ועפ"ז אמרתי אני בלבי דאותה הנוסחא שהביא רש"ל הוא אמת בקצת אלא שיש עדיין שם דילוג וכצ"ל התנה עמו שלא לפרוע מעידי עידית אלא מן העידית ונפסדו כו' נמצא מכוונת דברי הגמ' שזכרנו והכל ניחא בס"ד:

דהשת'. דביומי ניסן יקרא ארעת' דבימי הקיץ ניר וחורש הלוקח השדות וביומי תשרי זיל ארעת' דכבר עבר זמן החריש' ואינן ראוין לזרוע עד שנה הבאה וכתבו התוספות דגם בבתים שייך זול ויוקר כה"ג שרגילין להיות ביוקר' בזמן שרגילין לשכור הבתים ולאחר ששכרו זילו דלא נמצאו עוד שוכרים. סמ"ע:

דאין. טעמו דס"ל דלא עדיף כח המלו' בזיבורית הללו מאם הי' לו בינונית דהרשות להלו' ליתן לו מאיזה בינונית שירצ' גם עתה יאמר לו לא אתן לך מזיבורית טפי אלא אתן לך בינונית בציר פורתא אבל כשגיל' דעתו ליתן לו מהזיבורית אלא שרוצ' לייקר השער בזה אמרו בש"ס דמצי א"ל אילו הוה לי זוזאי כו' עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דמהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"א פסק כהמחבר וע"ש (וע' בט"ז מ"ש בזה):

ביוקרא. משום דאין שעבודיה דמלו' על העידית משא"כ בזיבורית דשיעבודיה מדאוריית' עליה אלא שחכמים תקנו לגבות מבינונית מפני נעילת דלת:

בינונית. פי' אף שהיא כעידית דעלמ' דבשלו הן שמין. סמ"ע:

ומכרה. מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ב פי' דהיינו דוק' כשמכרה אחר שהגיע הז"פ או אחר ל' יום בסתם הלוא' וצ"ע דמדברי הש"ס והפוסקים משמע שאין חילוק. ש"ך:

במקום. דאנו אומדין דעתו דלא נתרצה לשלם מעידית אלא משום דסבר הרי יש בידי עידי עידית עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ז"ל משמע דאם לא נפסדו עידי עידית נותן לו עידית ואינו גובה מעידי עידית ומהרש"ל השיג על הטור דכיון דבנזקין גובה מעידי עידית ה"ה אם כ' לו סתם לגבות מעידית גובה מעידי עידית וא"כ כי נפסדו גובה מעידית עכ"ד ודבריו תמוהין דהא בנזקין גופא אינו גובה מעידי עידית וכמ"ש בסי' תי"ט דיכול לדחותו לאיזה עידית שירצה (ובאמת מהרש"ל חולק ע"ז ג"כ וכמ"ש שם בשמו) ועוד דשאני הכא שהוא מכח תנאי ויד בעה"ש על התחתונ' ודברי הטור הם ש"ס בב"מ דף ס"ו ע"ב ונרא' שנעלם זה ממהרש"ל שהרי לא הזכירו שם כלל ודוחק לומר דבש"ס היינו משום דא"ל בפי' מעידי עידית לא מגבינ' לך כו' דלא משמע כן ע"ש ודו"ק עכ"ל:

היו לו. כנ"ל בסי' ק"א ס"ב: (ליקוט) ה"ל כו'. עתוס' ח' ב' ד"ה מצי כו' (ע"כ):

וי"א דאין. כנ"ל היו לו כו' ועברא"ש: (ליקוט) אם חפץ כו' וי"א כו'. וראיתו שהרי אפי' בבינונית ששיעבודו עליו יכול לדחותו ואי"ל תן לי משדה פלונית כנ"ל ועתוס' שם ד"ה מצי כו' אבל ס' הראשונה ס"ל אע"ג דבבינונית ובינונית אי"ל בכה"ג יכול לומר וראיה ממ"ש ח' ב' א"ר ראובן שמכר כו' ולא אמרן אלא כו' דא"ל להכי דייקי כו' והקשה הרשב"א בחידושיו שם ה"ד אי לא שייר בינונית ביד שמעון הרי זיבורית שביד לוי שעבודיה עליו ואי דשייר בינונית ל"ל למימר להכי כו' הא אף במכר בינונית בשייר בינונית א"י לגבות ותי' דשאני בינונית ובינונית דיכול לדחותו על בינונית שביד שמעון משא"כ בבינונית וזיבורית שא"י לדחותו לבינונית ולהכי צ"ל להכי דייקי כו' ועתוס' שם ד"ה אבל כו' וע"ל סי' קי"ט ס"א (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. וראייתו ממ"ש ח' ב' רצה מזה כו' ודוקא משום שמכר הבינונית ללוי אבל בלא"ה לא גבי מזבורית של שמעון. רא"ש שם ס"ד ואינו מוכרח דעיקר אתא לאשמעינן שי"ל מיד לוי דכל השקלא וטריא שם משום לגבות מלוי ועתוס' שם ד"ה אבל שכ' להיפך (ע"כ):

אם אומר המלוה. מדלא מוקמינן שם בבע"ח ובעדית בציר וע"ש בתוס' ד"ה לכתובת:

אם אין ללוה. שם אין לו אלא עדית כו' וע"כ מיירי בכה"ג:

ואפי' יש. דלא מטרחינן לילך למקום אחר כמ"ש בכתובות פ"ח א' אפי' בע"ח נמי כו' ונמצא כו':

(ליקוט) יש לו זיבורית ובינונית אם כו'. וכר"ן דס"ל בסוף כתובות בשלו הן שמין וכפי' תוס' שם ד"ה מר כו' והראב"ד הביאו הרשב"א בב"ק שם דרבינא אמר בדעולא קמיפלגי ובשלו הן שמין ולא היתה לו עדית מעולם מ"ד ב"ח בזיבורית אית ליה תקנתא דעולא ובין לתקנתא ובין לדינא דאוריית' דיניה בזיבורית ומ"ד בבינונית ל"ל דעולא וס"ל כר"ש בגטין מ"ט ב' דמדאוריית' דיניה בעדית וכאן ליכא חששא כיון שהוא כבינונית דעלמא מצוי הוא לקנות ואוקמוה אדינא דאוריי' ואנן קי"ל כעולא דרבא דכוא בתרא שם נ' א' ס"ל כוותיה אע"ג דבעיקר דינא שם לא קי"ל כוותיה אבל לפרש"י קשה מאי בדעולא קמפלגי הא מתני' היא והנ"י בשם הרמ"ה פי' דרבינא מוקי בשהיה לו עדית ומכרה ומ"ד בזיבורית אית ליה דעולא ואזיל בתר גוביינא אבל מ"ד בבינונית ס"ל כר' שמעון ואזלינן בתר מעיקר' והלכה דלא כעולא ונראה דגי' כגי' לשון שני של רש"י שם ד"ה אידי. לא גרסי' כו' (ע"כ): (ליקוט) אם כו'. ע"ל ו' א' מ"ש בשם הראב"ד וכן פי' תוס' שם ד"ה מר כו' אלא שפי' להיפך דמסיק בשל עולם הן שמין ומר ל"ל דעולא אלא דר"ש ושייך ג"כ בכה"ג כיון דלדידיה הוא עידית ומ"מ פ' דבשלו שמין וע"ש ד"ה להוציא כו' (ע"כ):

(ליקוט) ה"ל עדית כו'. אבל יש"ש פ"ק דב"ק סי"ג חולק ע"ז דבכותב לו סתם עידית גובה מעידי עידית כמו בנזקין ע"ש (ע"כ):