שולחן ערוך - חושן משפט · סימן ק״א

בא לפרוע אם יש לו מעות כו'. וכן הדין לענין גביית כתובה שצריך ליתן לה מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין לפמ"ש בטור א"ע סי' ק' ע"ש וכן הוא בתשו' רשד"ם לטח"מ סי' קמ"ג להדיא בשם ר' דוד כהן ע"ש וכ"כ בפשיטות בתשוב' הנ"ל השייכים לא"ע והוא פשוט ודוק ועי' בתשובת ר"מ אלשיך סי' כ"ב וע"ל סי' תי"ט כתבתי דאפי' יש ליתומים קרקע מחויבים ליתן לו מטלטלים וע"ש:

אבל אם היו בידם בהלואה אין מוציאים מידם קודם הזמן. לשון הר"ב צריך ביאור דבתשובת הרשב"א שם לא הוזכר חילוק בין קודם הזמן רק מיירי כשיש ללוה הראשון קרקע או מטלטלי ע"ש ונראה דרצה לומר שם דבהלוא' אף שאין זמן קבוע ביניהם יכול הלוה לו' עדיין אני צריך המעות והלכך כשאין המלוה מקפיד בכך אין מוציאין מלוה כיון דאית ליה פסידא ללוה דהוי כנכסים משועבדים דאין גובין מהן במקום שיש בני חורין ולכך כשמשלם לו מטלטלים סגי משא"כ במעות פקדון שאין יכול הנפקד לומר אני צריך הפקדון עוד לזמן ונראה לפרש גם דברי הרב כאן כן וכן מ"ש הב"י וד"מ ר"ס פ"ו דבלא הגיע הזמ"פ לא באו אלא לו' דהיכא דאית ליה פסידא אין מוציאין קודם הזמן וה"ה אם מרויח לו עתה זמן והוא אומר אני צריך עוד המעות לאיזו זמן וכל כה"ג וכבר הארכתי בזה לעיל סי' פ"ו:

ואם יש ללוה שטרי חובות כו'. דברי המחבר והר"ב אינם נראה לפע"ד לדינא דנרא' דלטעמייהו אזלי שכתבו בב"י וד"מ דהרשב"א בתשוב' והטור בשם הרא"ש חולקים על הבעה"ת דכ' הרשב"א בסי' תתקכ"ט ובתשו' הרמב"ן סי' נ"ג שפשט המנהג כגדולי המורי' שמגבין משטרות אבל לפע"ד דברי בעה"ת ברורים בטעמן ואין חולק עליו כלל וכמו שאבאר דודאי לא מסתבר כלל שישלם בע"כ בשטרות ולא מטלטלי דהא לעולם אזלינן לטובת המלוה ועוד היאך נכוף אותו לגבות שטרות בחובו ושיתבע את הלוים והלא הוא אין לו עסק עמהם ואינו בעל דבר שלהם והאיך נכריחו שיהא בע"ד שלהם בע"כ ועוד דשמא יארע קלקול שלא ישלם לו זה הוא ודאי דבר שאין הדעת סובלתו שיחזיק זה תחת ידו מטלטלים ויסלקנו בשטרות והרשב"א בתשובה סי' תתקכ"ט מיירי שם להדיא כשאין ללוה לשלם כלל ממקום אחר דהא מתחלה רוצה לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו והביא ראיה מאשה שחבלה באחרים ור"ל מפ' החובל (בבא קמא דף פ"ח) דפריך התם ותזבין כתובתה להאי דחבלה ביה ולא פריך ותיגבה ליה בדמי חבלתו. אח"כ כתב שכופף ראשו לגדולי המורים והתם בפ' החובל מיירי כדפי' ואין להקשות כשאין לו לשלם כלל ממקום אחר מהיכי תיתי לא יגבו מהן י"ל דהיינו ודאי דכפינן ללוה שימכרם לאחרים וישלם למלוה מהן וכדמוכח בש"ס פרק החובל שם וכן הוא בתשובה להרמב"ן סי' כ"ב ודהרשב"א היא וה"ה אם המלוה עצמו רוצה לקנותם כמו לוקח אחר כופים אותו שימכרם והיינו שיתן לו כתיבה ומסירה כדין כל שטרות אבל בלא כתיבה ומסירה אין מגבים ולבסוף הסכים לגדולי המורים שמגבים לו וא"צ כתיבה ומסירה וכן משמע נמי אם אין הלוה כאן כגון שהלך למד"ה או מת הלוה ולא הניח רק שטרות שמגבין למלוה משטרות בשומא אם ירצה (ואין צריך להמתין עד הזמן פרעון אבל אם לא היו מגבין משטרות רק כשהלוה מוכרם בכתיבה ומסירה לא היה מגבינן בכה"ג וק"ל) וכן הוא בתשו' הרמב"ן סי' נ"ג ודהרשב"א היא א"נ לענין שותף שהלך למ"ה אם ב"ד מחלקין בשטרות בלא חבירו כמו שהביא ב"י לקמן סי' קע"ו מחו' י"ו תשו' הרשב"א ע"ש. אי נמי נ"מ לענין ב"ח מאוחר שקדם והניח שטרות שיכול לומר למוקדם הנחתי לך מקום לגבות הימנו דהיינו שטרות וגובה אותם בשומא וכדאיתא בתשו' הרשב"א סי' תתקכ"ט ונראה דגם הט"ו אין ר"ל שהרא"ש חולק על בעה"ת וכמו שהבינו הב"י וד"מ וב"ח (גם בספר גי"ת שער ד' ח"ב כ' דתשו' הרשב"א והט"ו בשם הרא"ש חולקים על הבעה"ת וליתא וכמ"ש גם שאר דברי הגי"ת שם לא נהירין ע"ש ודוק) ושאר אחרונים מדבריו דא"כ לא ה"ל לכתוב דברי בעה"ת בשם י"א אלא הל"ל כתב בעה"ת כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' ועוד דא"כ הל"ל עיקר הטעם שכ' הבעה"ת שיש לנו לילך לטובתו של מלוה דלגבייה מאי דחריף למיזבן כו' ועוד קשיא דא"כ היאך מצא שהרא"ש חולק בזה אלא נראה דהט"ו ג"כ מיירי שאין לו לשלם רק שטרות די"א שאין יכול להגבותם למלוה בע"כ אלא המלוה יכול לומר תטרח אתה ותוציא מן הלוים כי מוכרח אתה לשלם לי ואני לא אקחם בתורת גוביינ' לפי שאין גופם ממון ועוד שהקלקול מצוי בהן וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיוכל להגבותם לו וישומו אותם כו' ויוצא ידי חובתו בזה וזה משמע להדיא בכלל צ"ח סי' ז' ומביאו הט"ו לעיל ס"ס ס"ו דכופין אותן לחלוק שטרות בשומא לפי נכסי הלוה אם הם עידית כו' ולפי אלמותו כו' ואם נתקלקל אח"כ שטרו של א' מהן מזל רע דידיה גרם ומ"מ מחמת חששא זו דשמא יתקלקל אחד מהן אין לבטל החלוקה מעיקרא ע"כ והא נמי דכוותיה היא דודאי לא מסתבר לחלוק בין חלוקה לפרעון דאם איתא דבפרעון לא היו מגבין בע"כ שטרות גם בחלוקה לא היו חולקים בע"כ ואם היה אירע קלקול בשטר היה על שניהם והרי מוכח בתשו' הרשב"א שהביא ב"י לקמן סי' קע"ו מחו' י"ו שכ' נראה שאין חולקין חוב נגד חוב לפי שהשטרות אין גופן ממון כו' ויותר מזה נראה לי שאין ב"ד שמין לב"ח מש"ח של לוה כו' (וכתב ב"י שם שהרשב"א עצמו מודה למעש' להרא"ש ע"ש) אלמא דטפי עדיף פרעון לב"ח מחלוקה א"כ לפי מה שפסק הרא"ש דחולקין בעל כרחו כ"ש דלענין ב"ח מגבין בע"כ ודוק (ואם לא תפרש דברי הט"ו כן ודאי דהעיקר כהי"א שבטור וכמ"ש): ולענין דינא נראה עיקר כגדולי המורים דשטרות בני גוביינא נינהו וכשהמלוה רוצה לגבותם מגבין לו מהן מיד בשומת ב"ד ששמין השטרות ואין צריך כתיבה ומסירה וא"כ ה"ה אם אין הלוה כאן או שמת מגבין לו וא"צ להמתין עד הז"פ ומ"ש הרשב"א והר"ן להוכיח דאין מגבין משטרות לפע"ד לאו הוכחה היא וז"ל הר"ן פ"ב דכתובות ואי תימא בלא ר' נתן נמי הוי חוב לאחרים דנהי דאין מוציאין מזה ונותנים לזה כל זמן שלא יתבענו ללוה מ"מ כשיתרעם המלוה בב"ד למה לא יגבו לו חוב זה כשם שהם מגבין לו שאר נכסיו יש לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבין לו ומהכא שמעינן לה והכי נמי מוכח בסוף מכילתין גבי שנים שהוציאו ש"ח זה על זה דאמרינן זה גובה וזה גובה הלכך בלאו דר' נתן לא הוי חב לאחרים אבל לר' נתן דס"ל שהמלוה יכול לתבוע בדין בעל חוב של לוה ולפרע ממנו הוי חב לאחרים ולא מהימן לומר אמנה עכ"ל וכן כתב עוד הר"ן בס"פ שני דייני גזירות בביאור יותר ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תתקי"ד וסי' תתקכ"ט וסי' אלף קי"ב ולפע"ד העיקר כגדולי המורים ולא מוכח מכל זה מידי דנהי דהב"ד מגבין משטרות מ"מ לא עדיף גוביינ' דב"ד ממכירת הבע"ד עצמו וא"כ אי לאו דר' נתן כי היכא דבמוכר שט"ח לחבירו בדמי חובו שהיה חייב נאמן לו' לו אמנה או פרוע או יכול למחלו כיון דאחר המכירה כבר נתפרע חובו ותו ל"ש שעבודא דר' נתן וכמש"ל סי' פ"ו סעיף ה' ס"ק י"א א"כ ה"ה בגוביינא דב"ד וא"כ זה שאומר שטר אמנה הוא היה נאמן ולא יכול לגבות בו שהיה הלוה אומר לו את לאו בעל דברים דידי את אלא מכח מלוה שלי אתה באת עלי והרי הוא אומר שהוא אמנה. אבל השתא מדר' נתן ה"ל מלוה ראשון בע"ד דלוה שני וכדאי' בש"ס פ' האשה שנפלו (סוף כתובות דף פ"א) ואין צריך לבא בכח הלוה שלו והלכך לאו כל כמיניה לומר אמנה. גם הך דכתובות גבי שנים שהוציאו ש"ח זה על זה אינו הוכחה דהתם לא מיירי בתורת שומא שאינו רוצה להפחית מן השטר רק רוצ' להגבותו בכדי מה שכ' בו וכן דחה הבעה"ת שער ד' סוף ח"ב להדיא ראיה זו ע"ש. גם הראיה שהביאו הרשב"א בתשו' והר"ן פ' שני דייני גזרות מהך דפ' החובל לפע"ד לאו ראיה היא מכח מה שכתבתי דגוביינא דב"ד לא עדיף ממכירה ואמת מדברי הרשב"א שהביא ר' ירוחם במישרים סוף נתיב י"ד ומביאו ב"י לעיל ס"ס ס"ו נראה דגוביינ' עדיף ממכירה שכתב וז"ל והיכא שהגבו ב"ד השט"ח של ראובן שהיה לו על שמעון מדינא דר' נתן דאין יכול למחלו לראובן דדוקא מוכר יכול למחול כו' וכ"כ הרשב"א עכ"ל וכן נראה מבואר בתשר הרשב"א סי' תתקי"ד וז"ל ובענין גוביינא ששאלתם אם שייכת בשטרות הוו יודעים דאין שייכים הואיל ואין גופן ממון ואשה שחבלה באחרים דב"ק תוכיח שאלו היתה גוביינ' בשטרות היו ב"ד שמין ומגבין כתובתה לניזקין מעתה ושוב אינה יכולה למחול עכ"ל וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' אלף כ"ז וא"כ למה שכפף ראשו בתשובות אחרונות לגדולי המורים דשייכים גוביינא בשטרות א"י למחול ועדיף ממוכר שט"ח. אבל לפעד"נ דנהי דס"ל לגדולי המורים דמגבין משטרות מ"מ לא עדיף ממכירה אלא דכיון דהשתא לית ליה לשלומי ונכסים דידיה משועבדים למלוה שלו בית דין מגבין לו והם עומדים במקום הלוה בע"כ והוי כאלו מכר לו הלוה ומ"מ יכול הלוה למחלו אח"כ אם גבה זה השטרות בשומא ונתפרע מחובו דתו ליכא שעבודא דר' נתן וא"כ שפיר משני בפ' החובל דלגבי בעלה ודאי מחלה והא דפריך ותזבין ליה ולא פריך וניגבה ליה אין בכך כלום מה לי גבייה מה לי מכירה ואדרבא גבייה דב"ד היא מכירה ופריך כפשוט' כן נ"ל ברור והכי משמע מל' בע"ת שער ד' סוף ח"ב שכתב שאם רוצה להגבות לו שטרות והמלוה רוצה מטלטלי או קרקע הרשות בידו כיון שיוכל למחלו וכדשמואל לא שקיל להו מלוה עכ"ל ומשמע דאף לבתר גוביינא יכול למחול והיינו כמו שכתבתי וכן עיקר: העולה מזה מי שאין לו לשלם רק שטרות ורוצה המלוה שימכרם וישלם לו צריך לעשות כן וכן אם רוצה שיגבו אותם לו בתורת שומת ב"ד מגבין לו ע"פ שומא ונותנים לו השטרות וא"צ כתיבה ומסירה דגבייה דב"ד הוי כמכיר' והלוה יכול למוחלם אחר שקבל אותם בחוב שלו וכן אם אין הלוה כאן כגון שהלך למ"ה או מת מגבין לו שטרות בשומא וכן ב"ח מאוחר והניח שטרות יכול לו' למוקדם הנחתי לך שטרות לגבות אע"פ שלא הגיע הז"פ תגבה אותם בשומא וכן שותף שהלך חברו (למ"ה) חולק שלא מדעתו ע"פ ב"ד השטרות בשומת ב"ד וכן אם הלוה אומר קח שטרות בשומא ואיננו רוצה לטרוח להוציא הדין עמו אבל אם אינו רוצה ליתן לו השטרות בשומא צריך לטרוח להוציא וא"י לומר תוציא אתה אף שהמלוה ג"כ אינו רוצה ליקח השטרות בשומא צריך הלוה לטרוח ולהוציא ולשלם לו אבל אם יש לו לשלם ממטלטלי או קרקע א"י להכריח את המלוה שיקח השטרות בשומא אלא צריך לשלם לו מטלטלי או קרקע:

אינו מורידו לשומא וכו'. זהו לשון הריטב"א שם צריך לשלם לו במעות וכדין פועל כמו שהתנה וכן הדין וכן הוא בב"י בשם הריטב"א וכ"כ לקמן סי' של"ו סעיף ב' בשם התוס' והפוסקים ע"ש:

וכן עיקר ודלא כי"א כו'. כ' הסמ"ע וז"ל עיין בד"מ ר"ס צ"ט שכ"כ בתשו' הרא"ש הביאה הט"ו בסי' ס"א ס"ה וגם בסי' צ"ו סכ"ב ובסי' ס"א כתבתי פירושו דמיירי דוקא בטוען שאין לו כלל במה לפרוע עוד כתב מור"ם שם שכן משמע מתשובת רשב"א סי' אלף כ"ו ע' שם וגם משם אין ראיה דשם אמי שהוא אמוד בעושר קאי ע"ש גם מור"ם מסיק שם בהדיא דהמרדכי כ' דמחרימין ולא משביעין עכ"ל ובאמת מסיק כן בד"מ ר"ס צ"ט וז"ל משמע מתשובה זו דאע"ג דרוצה לשלם אם אין לו לשלם מעות צריך לישבע מתקנת הגאונים אבל במרדכי ר"פ המפקיד פסק בשם מהר"מ ורבו דאין משביעין אותו על זה ומשלם במה שמודה בו וע"ש וכן איתא תשובת מהר"מ במרדכי פרק הכותב עכ"ל ובד"מ ר"ס ק"א כתב עוד שכ"כ ג"כ הגהת מיימוני פ"א מהלכות מלוה והביא לשונו אבל לפע"ד דברי הסמ"ע ודברי הד"מ אינם נכונים ונ"ל עיקר דאף שנותן לו קרקע צריך לישבע ע"פ תקנת הגאונים לכ"ע ומ"ש הסמ"ע בדעת הרא"ש ודאי ליתא למעיין בתשו' הרא"ש כלל ל"ט סי' ה' ובטור סי' ס"א ס"ה שהרי מסיים דאל"כ מאי הועילו הגאונים בתקנתן כל אדם יאמר איני רוצה ליתן מטלטלי או לישבע תגבו לבעל חובי קרקע עכ"ל ומ"ש הסמ"ע בדעת הרשב"א סי' אלף כ"ו ליתא דאע"ג דאיתא שם שפסק כן במי שהיה אמוד בעושר היינו מעשה שהיה כן היה וראיה שהרי כתב מתקנות הגאונים ז"ל שמשביעין אותו בנק"ח כמו שכ' הרמב"ם ז"ל כו' ורמב"ם לא חילק בין אם היה מוחזק בעושר או לא ובין רוצה לסלק בקרקע או לא וגם בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' זה סעיף ז' לא הזכיר אמור בעשיר רק אמוד סתם הלכך העיקר בדעת הרא"ש כהד"מ ולא כהסמ"ע ואיפכא קשיא לי על הד"מ במה דס"ל דהמרדכי ר"פ המפקיד בשם מהר"מ ורבו ופרק הכותב ובהגה' מיי' (הוא בתשוב' מיי' לספר משפטים סי' נ"ג ע"ש) חולקים על הרא"ש דהמעיין בדבריהם שם יראה להדיא דקאי אש"ס ולדינא דש"ס פשיטא דאין נשבעין כלל כשטוען אין לי ואדרבא יש להוכיח מדברי המרדכי ר"פ המפקיד בשם מהר"ם להפך דמשמע שם דיליף ממתני' דנשבעין שאינם ברשותו דה"ה כשטוען אין לי שום דבר נשבעין אבל כשטוען אין לי מעות אלא שוה כסף אינו נשבע ומביא שם רבו הזקן ראיה לזה מש"ס פ' מי שהיה נשוי כו' ע"ש וא"כ קשיא על המרדכי בשם מהר"מ היאך אפשר דהיכא שטוען אין לי שום דבר ישבע מדינא דש"ס הא הגאונים דתקון הכי אלמא דמקמי תקנת הגאונים לא הוי דינא הכי א"ו תקנת הגאונים היה אפי' כשרוצה ליתן שוה כסף צריך לישבע ואפי' תרצה לדחוק זה בדוחק מכל מקום פשיטא דאין מוכרח מדברי המרדכי להפך ולומר דלתקנת הגאונים אין צריך לישבע דפשיטא דמרדכי קאי אש"ס וכן דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם יש לפרש דמיירי התם לדינא דש"ס וברמב"ם משמע שם יותר כן שהם דבריו בר"פ א' ולא הזכיר שם עדיין כלום מתקנת הגאונים רק אח"כ בפ"ב הזכיר מתקנת הגאונים וכן יש לפרש דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים שבכל הסימן זה דמיירי לדינא דש"ס (ובהכי ניחא מה שהניח בקושיא בספר ג"ת דף ז' ע"ב על מ"ש הב"י בסי' זה סעיף ז' וז"ל והרשב"א בתשו' יש לו קרקע כו' דה"ל לכתוב והרשב"א כתב בל' פלוגתא ולפמ"ש לק"מ מה שהקשה בספר ג"ת שם על הרשב"א וגם מ"ש עוד בספר ג"ת שם בריש שער ד' כ"ו ע"ג בשם הר"מ פ' המפקיד הכל אינו נכון וכמ"ש וק"ל) וגם הדין שכ' המחבר בריש הסי' שאפי' חזינן שיש לו מעות לא משביעי' ליה שהוא מהגמ"יי פ"א ממלוה (דהיינו תשובת מיי' שם סי' נ"ג) ובהגמ"יי שם קאי להדיא אדינא דש"ס ע"ש הלכך נלפע"ד כיון דאין חולק על הרא"ש והרשב"א יש להורות כותייהו ובפרט דמסתבר טעמי' דהרא"ש דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל אחד יבריח מטלטלים שלו ויסלק לב"ח שלו בקרקע וכן משמע פשט דברי המחבר לעיל סי' ס"א סעיף ג' ע"ש. ומצאתי בבעל העיטור סוף ד' ס"ג וז"ל בתשו' היכא דלא ידע אי אית ליה אלא ארעא אי אמיד הוא לאו כל כמיניה ואי לא אמיד לא משביעין ליה אלא חרם סתם דבתרי דינים לא דייני' ליה עכ"ל וכן כתב בעה"ת שער ד' בשם תשובה לקמאי ומשמע לכאורה מדבריהם דמיירי לאחר תקנת הגאונים דאל"כ למה הוצרכו לומר דבתרי דיני לא דייני ליה תיפוק ליה דאפי' בחד דינא דהיינו שאין לו לשלם בשום דבר אין משביעין מדינא דש"ס וא"כ הם חולקין על הרשב"א והרא"ש אבל יש לדחות דהתם מיירי שטוען המלוה ברי שיש לו מעות ומדינא דש"ס הוי משביעין ליה וס"ל להנהו קמאי כיון שרוצה לסלקו בקרקע תרי דיני לא דייני' ליה א"נ ס"ל להנהו קמאי כהמרדכי ר"פ המפקיד בשם מהר"מ דכשטוען אין לי שום דבר חייב לישבע מדינא דש"ס והלכך כשרוצה לשלם בקרקע בתרי דיני לא דיינינן ליה אבל אה"נ דלבתר תקנת הגאונים משביעינן ליה אפי' רוצה לשלם בקרקע ואע"ג דבבעה"ת כתב שם קודם לכן בסמוך תקנת הגאונים מ"מ י"ל כיון שהתחיל אח"כ ענין בפני עצמו קאי לדינא דש"ס א"נ שאני בהך דהבעל העיטור ובעה"ת דמיירי שאינו אמוד כלל ואפי' תימא דפליגי מ"מ נראה עיקר כהרא"ש והרשב"א וכמ"ש ובפרט האידנא דנפיש רמאי טובא יש להחמיר להשביע דאל"כ כל א' יאמר אין לי מטלטלים ויתן קרקע כשעת היוקר כן נלפע"ד:

אין שומעין לו כו'. עיין בש"ש פ"ק דב"ק סי' ך' שכ' דמיירי כשהגיע זמן היהודי' לפרוע להם וע"ש עוד חלוקי דינים בזה ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' קפ"ד:

ואינו יכול לדחותו כו'. דהרי גם המלוה הלוה לו מעות רק כיון שההלואה להוצאה נתנה אמרינן דמתחל' ההלואה אייאש נפשו מזה דלעת שיבא זמן הפרעון לא יהיו בידו בודאי המעות ועיקר סמיכת דעתו היה על הקרקעות מ"ה אינו יכול להשביעו שאין מעות וכ"ש שאינו יכול להכריחו שימכר מטלטלי' או קרקעות שלו וישלם לו מעות וכמ"ש בס"ב אם לא שקיבל עליו זה בשטר בפירוש או לפני עדים שאז כל תנאי שבממון קיים:

אבל מחרימין על כל מי שיודע כו'. גם אם לא ראו בידו מעות מחרימין כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"י אלא בא לומר דאפי' ראו בידו מעות אין משביעין ליה אלא בחרם סגי וכן צריכין לפר' דברי המחבר בסמוך ס"ז ע"ש:

וכן אם נראה לב"ד כך פי' אפי' לא נמצא שקרן דהיינו בעדים:

צריך ליתן לו מטלטלים דמטלטלים נוחים למכור דאם לא ימצא קונים בעיר הזאת יוליכם לעיר אחרת וימכרם שם משא"כ בקרקע וכיון דהוא הלוה לו מעות צריך ליתן לו דבר היותר קרוב למציאת מעות:

מאיזה מטלטלים שירצה הוא. כמו באם פרע לו מעות דמשלם באיזה מטבע שירצה וכן אם פרע לו בקרקע שדינו בבינונית שנותן לו מאיזה שירצה וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס ק"ב ס"ב ומטעם שכתבתי שם:

איני רוצה מעות כו'. דחכמים השוו דבריהן וכמו דאם רוצה המלוה מעות היה צריך ליתנם בע"כ של הלוה כיון שהם בידו וכנ"ל כן אם ירצה הלוה ליתן לו מעות צריך המלו' לקבלם ועוד שהרי אפי' בשני מיני מטלטלי' או בינונים שביד הלוה נתבאר דנותן לו הלוה מאיזה שירצה כ"ש דנותן לו מעות במקום מטלטלים ומטלטלים במקום קרקע וק"ל:

וע"ל סי' ע"ד. שם בסעיף ו' כתב המחבר כן וכ"כ שם הטור בהדיא ע"ש:

אבל אם היו בידם בהלואה כו' הטעם כתב שם דה"ל זה בכלל אמרם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכ"כ הטור והמחבר בסי' פ"ו ע"ש ועד"ר:

יכול להגבותם לו. לאפוקי ממאן דאמר כיון דאין גופן ממון אינו יכול להכריח להמלוה להפרע מהן במקום שיש לו שאר מטלטלים:

אינו מורידו לשומא כו'. ז"ל הריטב"א שם צריך לשלם לו במעות כמו שהתנה וכן הדין כי אנן סהדי שלא מכר לו זה מטלטלים וסחורתו ע"מ לקבל קרקעות וכופין ע"ז עכ"ל והאי כמו שהתנו שכתבו אינו ר"ל שהתנה כן בשעת המקח בתנאי גמור דא"כ בהלואה נמי הוה דינא הכי אלא מיירי כדרך התגרין שמוכרין סחורה שיתן לו בעדה כך וכך מעות ובזה אפי' קבע לו זמן לנתינת המעות והגיע הזמן ואין לו מעות צריך לשלם לו במעות דוקא כיון דכל סוחר דעתו לכך מסתמא משא"כ בסתם הלואה שדעתו לא היה אלא לגמול חסד עם הלוה ומה"ט פסק ר' מרדכי יפה ז"ל בע"ש שלו דבשטר הלואה שכתב בו שנתן לו מאה זהובים למחצית שכר כיון שהנותן היה כוונתו להנאתו להרויח צריך לשלם לו במעו' כשמגיע הזמן ע"ש ונראה דהיינו דוקא בשטר הלואה למחצית שכר ובהיות יודעים כוונת הנותן שהלוהו ע"מ שיחזיר ליתן לו מעות לזמנו שקבע עמו אבל הנותן לחבירו סך מעות בסתם לישא וליתן בו למחצית שכר כיון שדרך משא ומתן הוא להחליף סחורה בסחורה ומרויח בסחורה שלוקח במקום סחורתו וזה עשה ג"כ כן צריך הנותן להמתין להמקבל עד שימכר סחורתו בעד מזומנים או יקבלם בעינא עם הריוח שעלה על הסחורה ופשוט הוא:

מחרימין על כל מי שיודע כו' עמ"ש בס"א סק"ב גם י"ל דבא לכתוב עליו דאם הוא אמוד דאין שומעין לו כו':

למכרם מיד אפי' בביתו. עפ"ר שם הוכחתי דל"ד מיד ממש קאמר דהא בסי' ק"ג כתב הטור והמחבר דשמין מתחלה הקרקע ואח"כ מכריזין עליה ל' יום ואם לא ימצא קונים שיתנוהו דמי השומא ששמאוהו צריך המלוה לקבלם כפי מה ששמאוהו וה"נ גם משומת קרקע איירי ועוד כתבתי שאר הוכחות לזה אלא שמין אותו כפי מה שהי' שוה אם היה לפנינו קונה שצריך לו ורוצה לקנותו ואין ראייה במה שאין עתה בני אדם שרוצים לקנותו ואין רוצין ליתן כ"כ בהשומא די"ל דמשום שרואים שמכריזי' עליה ושצריכים למכרו כדי לשלם בדמיו סבורין לדחוק המוכר או להב"ד שיתן לו בזול וכדרך בני אדם ולא בא אלא למעט שישומו אותו כפי מה שהי' יכול למכרו עתה ולא אם היה מוליכו לעיירות אחרות או בשעה שנתיקרו וכדמסיק וק"ל:

ולא שיצטרך לחזור כו'. נגד מ"ש ששמין כפי מה שיוכל למכרו בביתו כתב כאן ולא שיצטרך למכרו בעיירות ונגד מ"ש תחלה לפי הזמן כ' כאן או שיתיקר וכנגד מ"ש לפי השעה כ' כאן ולא שיצטרך להמתין לו עד שימצאו לו קונים ור"ל קונים הרבה שיוסיפו זה על זה אבל מ"מ ישומו אותו כפי מה שהי' נותן בעדו הקונה לו הצריך לו וכמ"ש ועפ"ר ודרישה:

ודלא כי"א שצריך לישבע ע"ז עיין בד"מ בר"ש צ"ט שכ' שכ"כ בתשובת הרא"ש הביאה הטור בסי' ס"א ס"ה וגם בסי' צ"ו. ובסימן ס"א כתבתי בפריש' פירושו דמיירי דוקא בטוען שאין לו כלל במה לפרוע עוד כתב מור"ם שם שכן משמע מתשובת רשב"א סי' אלף כ"ו וע"ש וגם משם אין ראיה דשם אמי שהוא אמוד בעושר קאי ע"ש בהגהתי לד"מ גם מור"ם מסיק שם בהדיא דהמרדכי כתב דמחרימין ולא משביעין:

ואומר הרי כל נכסי כו'. אפי' יודעים בית דין שכדבריו כן מ"מ אין שומעין לו וכדמסיק דאם יאסרוהו עכו"ם כו':

מחרימין כתב בשם ב"י ומיהו יקבל בחרם שאין לו מעות משמע דלא סגי בחרם סתם אלא הוא עצמו מקבל עליו בחרם:

(סעיף ד) מופקדות ביד אחר פי' אע"פ שיש לו קרקעות ומטלטלין ב"ח:

(בהלואה) הסמ"ע סק"ח כתב מכח אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח משמע במקום שאין ב"ח היה יכול לגבות מן הלוה ותמוה הוא דהא מסיק הרמ"א קודם הזמן ובזה אין חילוק דאפי' בלא ימצא ביד הלוה כלום אינו יכול לטרוף מהלוה קודם זמן וזה פשוט בסימן פ"ו ס"ט ובת' הרשב"א סי' אלף קכ"ב ליתא שם להאי קודם זמן שזכר רמ"א ושם הוי שפיר טעם דאין נפרעין ממשעבדים כשיש בעל חוב דהיינו שיש ביד הלוה לשלם מקרקע והלוה דלוה יש לו מעות אין מוציאין מזה לזה מדרבי נתן כיון שעכ"פ אפשר להשלים מהלוה קרקע וזה פי' אחר הז"פ של לוה דלוה אבל בדברי הרמ"א שכתב קודם הזמן א"א לומר כן אבל צ"ע על הרמ"א ג"כ למה כתב קודם הזמן שהוא דין פשוט ואינו נזכר בדברי הרשב"א והי"ל לכתוב כדברי הרשב"א ושם אין חילוק בין קודם זמן אלא לחלק בין יש ב"ח או לא וצ"ע ומ"מ לדינא נראה פשוט כמ"ש:

(סעיף ה) יכול להגבותם ק"ל דלמא ימחול ללוה כמ"ש סי' ס"ו ושמא לא יהיה לו אח"כ לשלם וג"כ א"ל דא"א לו למחול דמשועבד מדר"נ כמ"ש סימן ס"ו דהא כתב רמ"א אפי' יש לו שאר מטלטלין ובכה"ג לא הוי דינא דר' נתן ונרא' דמיירי במעמד שלשתן שאז אינו יכול למחול כמ"ש סי' צ"ו או ביש לו קרקע ואז אם ימחול יגבה קרקעותיו:

(סעיף ו) דבמוכר סחורה לפי הטעם שכ' הריטב"א דאנן סהדי וכו' כמ"ש סמ"ע ס"י דמהני קשה דהא בהדיא כתבו התוס' בריש המוכר פירות ד' נ"ב בב"ח דאדעתיה דזוזי אוזפיה וא"כ מנ"ל לחלק בין מכר להלואה:

(סעיף ט) למכרה מיד מ"ש הסמ"ע סקי"ב שעכשיו אין קונה מ"מ שמין אלו בא א' לקנותו כמה היה נותן לא עמדתי על דעתו דא"כ יהי' נעילת דלת בפני לוין דמה יעשה המלוה במידי דלית ביה קונה שצריך לזה ותו דהרא"ש כתב בכלל ח' ד"ח שלא יהא שום דיחוי בדמים דא"כ נעילת דלת בפני לוין ואפי' בהקדש אמרי' אין להקדש אלא מקומו ושעתו וזו היא שומא דב"ד שמין את הנכסים כמה הם שוין למכור מיד שברור שימצא המלוה קונה במעות ועוד ק"ל במ"ש רמ"א בסי' ק"ט ס"ב בשעת מגפה כו' ויש חולקין וכו' מטעם דאז אין שעת מכירה ולדברי הסמ"ע הא שמין כאלו בא א' לקנות גם לא הרגשתי בראייתו מסי' ק"ג דהתם בודאי עושים השומא בזול כפי הקונים הנמצאים שם מ"מ אפשר שאפי' באותו זול לא ימצא מי שיקנה אז יקבלנה המלוה ע' דברינו סי' ק"ט תמצא לענין הלכה הנלע"ד:

(בטור ס"א) כיצד ראובן ק"ל ל"ל האי גוונא הל"ל בקיצור היינו שראובן ושמעון חייבים זל"ז ומת א' מהם ובאים היתומים לגבות החוב מהלוה שלהן במטלטלין והם א"צ לשלם ע"כ יגבה אותם קרקע כי היכי דלהדר ולגבי מנייהו דהכי אמרי' בהדיא בגמ' פ"ב דכתובות דף ק"י ואע"ג דהך גווני דנקיט רבינו הוא בגמ' פ' מי שהיה נשוי מ"מ קשה דהתם מעשה שהיה כך היה אבל רבינו דאתי לדינא ל"ל כולי האי וכ"ת (ונראה) דקמ"ל רבותא אע"ג דהחוב של הלוה ליתמי בא מכח מכירת קרקע א"כ האי ודאי אדעתי' דזוזי נחית תחלה בשעת מכירה דאי אדעתי' שקיל קרקע היה מחזיק קרקע שלו כמ"ש ב"י בשם הריטב"א מחודש ס"ג כיו"ב קמ"ל דאפ"ה יוכל להגבותה קרקע מכח פסידא ובזה מתורץ ל"ל שפייס בזוזי הא אפי' בטרף קרקע הוי הדין כן אלא דגם בזה קמ"ל רבותא דאע"ג דאיהו שילם חוב היתומים בדמים וגילה דעתו שרוצה להחזיק לעצמו ארעא וליתן להיתומים מעות אפ"ה יכול לתת להם אח"כ קרקע ובתוס' תירצו קצת בענין אחר ל"ל לפייסם:

צריך. כת' הש"ך דגם בכתובת אשה הדין כן ומביא לו כמה ראיות וכבר כתבתי בספרי מנורת זכריה שכל מה שכתב הש"ך פה הוא בטעות וע"ש באה"ע סי' ק' דאיתא שם מפורש דהרשות ביד היתומים לסלקה בקרקע. (וע' בבית שמואל שם ס"ק ד'):

מחרימים. כת' הסמ"ע גם אם לא ראו בידו מעות מחרימין כמ"ש הט"ו בס"י אלא בא לומר דאפי' ראו בידו מעות לא משבעינן ליה אלא בחרם סגי וכן יש לפרש בס"ז ע"ש (וז"ל הט"ז כת' ב"י בשם הנ"י ומיהו יקבל בחרם שאין לו מעות כו' משמע דלא סגי בחרם סתם אלא הוא עצמו מקבל עליו בחרם ע"כ):

בהלוא'. ז"ל הסמ"ע הטעם כת' שם דה"ל זה בכלל אומרם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכ"כ הט"ו בסי' פ"ו ע"ש אבל הש"ך כת' דלשון הרב צריך ביאור דבתשובת הרשב"א שם לא הוזכר חילוק בין קודם הזמן כו' רק מיירי כשיש ללוה הראשון קרקע או מטלטלי ע"ש ונרא' דר"ל דבהלוא' אף שאין זמן קבוע ביניהם יכול הלו' לומר עדיין אני צריך המעות והלכך כשאין המלו' מקפיד בכך אין מוציאין מהלוה כיון דאית ליה פסידא ללו' הוי כנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח וסגי בתשלומי מטלטלי ב"ח משא"כ במעות פקדון שאין הנפקד י"ל אני צריך הפקדון עוד לזמן ונרא' לפרש גם דברי הרב כאן כן וכן מ"ש הב"י וד"מ ר"ס פ"ו דלא הגיע ז"פ לא באו אלא לומר דבמקום פסידא אין מוציאין קודם הזמן וה"ה אם מרויח לו עתה זמן כו' וכל כה"ג וכבר הארכתי בזה בסי' פ"ו שם עכ"ל (וכעין זה כת' הט"ז והשיג על הסמ"ע ע"ש):

להגבותם. ע' בש"ך שהרב' להשיב ולהשיג על המחבר והרב בדין זה ומסיק לדעתו בראי' מה שעולה לדינא ע"ש (והט"ז הקש' למה יכול להגבותו שט"ח אף אם יש לו שאר מטלטלים הא יש לחוש שימחול הלו' כמ"ש סי' ס"ו ותירץ דמיירי במעמד שלשתן דא"י למחול כמ"ש שם סכ"ט או ביש לו קרקע ואז אם ימחול יגבה קרקעותיו עכ"ל):

שהתנ'. אינו ר"ל שהתנ' כן בשעת המקח בתנאי גמור דא"כ בהלוא' נמי דינא הכי אלא מיירי כדרך התגרים שמוכרין סחור' וקובעין זמן לנתינת המעות בעדה דבזה צריך דוקא להשתדל לו מעות מזומנים דכל סוחר מסתמא דעתו לכך משא"כ בסתם הלוא' שדעתו לא הי' אלא לגמול חסד עם הלו' ומה"ט פסק הע"ש דבשטר הלוא' שכתוב בו שנתן לו סך מה למחצית שכר כיון שהנותן הי' כונתו להנאתו להרויח צריך לשלם לו במעות כשמגיע הזמן כו' ע"ש. ונרא' דהיינו דוקא בזה שיודעים כוונת הנותן שהלוהו ע"מ שיחזיר לו מעות לזמן שקבע אבל הנותן לחבירו סך מעות בסתם לישא וליתן בו למחצית שכר כיון שדרך מו"מ להחליף סחור' בסחור' ומרויח בזה צריך הנותן להמתין עד שימכור המקבל סחורתו במזומנים או יקבלה הוא עם הריוח שעלה עליה ופשוט הוא עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' של"ו ס"ב:

מיד. כת' הסמ"ע דל"ד מיד ממש קאמר דהא בסי' ק"ג כת' הט"ו דשמין מתחל' הקרקע ואח"כ מכריזין ל' יום ואם לא ימצא קונה שיתן דמי השומא צריך המלו' לקבלה כמה ששמאוה וה"נ גם משומת קרקע איירי אלא דר"ל דשמין כמו אם הי' לפנינו איש א' שצריך לו ורוצה לקנות ואין ראיה במה שאין עתה בני אדם שרוצים ליתן כ"כ. די"ל מפני שרואין שצריכים למכרו כדי לשלם סבורין שיוכרח ליתן בזול וכדרך בני אדם ולא בא אלא למעט שלא ישומו שיצטרך להוליכו למקום אחר או להמתין לעת היוקר וכדמסיק עכ"ל (והט"ז השיג על דברי הסמ"ע ע"ש ובמ"ש סי' ק"ט ס"ג):

עיקר. והש"ך חולק ע"ז ע"ש ראייתו באורך ומסיק דנרא' עיקר דצריך לישבע ובפרט האידנ' דנפישו רמאי טובא יש להחמיר להשביע דאל"כ כל אחד ואחד יאמר אין לי מטלטלים ויתן קרקע כשעת היוקר עכ"ל:

משועבדים. כתב הסמ"ע ואפי' יודעים ב"ד שכדבריו כן הוא מ"מ אין שומעין לו וכדמסיק דאם יאסרוהו כו' וז"ל הש"ך ע' ביש"ש פ"ק דב"ק סי' כ' שכתב דמיירי כשהגיע זמן היהודים לפרוע להם וע"ש עוד חלוקי דינים בזה וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קפ"ד:

אם יש. כתובות פ"ו א' ב"ק מ"ו ב' ב"ב צ"ב ב':

ואם אינו. דאין נשבעין על טענת שמא אלא הנך דתנן פ' כל הנשבעין ואלו נשבעין כו' אלו בלבד וכמ"ש רש"י בב"מ כ"ו ב'. מרדכי פ' הכותב וראיה מדאמרי' בכתובות צ"ב א' אי פיקח כו' ואם איתא לימא ליה אני רוצה מעות אלא שטוען אין לי מעות שם פ' המפקיד אבל הוא תמוה שחכמים ילמדו לשקר וקושי' כבר תי' תוס' שם:

ואפי' חזינן. כתובות פ"ו א' תולה מעותיו. ולא השביעוהו. שם: (ליקוט) ואפי' חזינן כו'. מהא דכתובות צ"ב א' אי פקח כו' כמש"ש אבל הוא תמוה שחכמים ילמדוהו לשקר אבל כבר תי' תוס' קו' זאת דהיכא דאית ליה פסידא כו' (ע"כ):

אבל מחרימין. כנ"ל:

והיכא דאמר. מההוא דתולה הנ"ל:

וכן. ג"ז כנ"ל:

אם אין לו. כתובות שם ב"ב שם ב"ק שם וט' א':

ואם יש לו. דמטלטלין הן כסף לגבי קרקע כמ"ש ב"ק י"ד ב':

(ליקוט) ואין המלוה כו'. כמו בקרקע בסי' ק"ב ס"ב ועמ"ש הרא"ש בב"ק שם (ע"כ):

אם יש. פסחים ל"א א' כיון דאי כו':

וכן אם. כנ"ל שהן כסף:

אם אין לו. ב"ב שם וב"ק שם ושם דאמרי אינשי כו' דמ' שעצה טובה היא הלא"ה אין כופין ללוה כנ"ל אלא בכה"ג:

היו מעות. דפקדון ברשותא דמרה איתא כמ"ש בקדושין מ"ז:

אבל אם. כיון שיש קרקע דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח כמ"ש בריש הנזקין וזה נק' משועבדים כמ"ש בב"ק מ' ב':

קודם הזמן. ל' רמ"א. דס"ל לאחר הזמן ברשות המלוה היא וראיה מדאמרי' בפסחים ל"א א' שאני הכא כו' מדר' נתן ושם מיירי אפי' אית לו מעות לבד הקרקע מדקאמר ואם פקח הוא כו' וכ' בגטין פ' השולח אין לו קרקע מ' דמטלטלין יש לו:

אם יש ללוה. דשטרא אקרי נכסי. בפ' מי שמת: (ליקוט) אם יש כו'. עבהגו' בשם הרשב"א ות' להרמב"ן שהם של הרשב"א דס"ל דמדינא אין נגבין דמלי נינהו וכ"כ הרשב"א בב"ק פ"ט א' אלא משום דשמואל כו' וכ' ומכאן מ' שאין תקנה לקונה שט"ח שלא יהא יכול המוכר מלמחול דאל"כ הוי מוקמינן בהכי וכ"כ ר"ח ז"ל וכמש"ל בסי' ס"ו סך"ג והקשה ישומו ב"ד כתובתה ויגבה לו דע"כ יכול למחול משום דאינה מד"ת משא"כ בגוביינא שהיא דבר תורה ונ"ל מכאן דמילי נינהו ואין גוביינא לשט"ח לא לנזקין ולא לבע"ח ולא לאשה בכתובתה וכ"מ בכתובות ק"י א' דכ"ע עידית ועידית כו' כי פליגי כו' ל"צ כו' ואם איתא לימא מאן דאית ליה עדית ובינונית למאן דל"ל אני אגבה לך חוב שאתה חייב לי אלא שאין גוביינא להם אלא לכשיגיע זמנו מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ע"ש (ע"כ):

וישומו. כתובות פ"ו א' דמי שטרא וב"מ ז' ב' ויחלוקו לדמי ועתוס' שם:

ואפי' יש. ב"ק י"ד ב' עבדים ושטרות נמי כו' והני כולהו כסף:

כמו. ומאותו. ב"מ שם כמות שהוא כו' ואמר שם לקנה כסף כו':

אם יש. כנ"ל ס"ד:

וי"א שאם. שמפ' ההוא תולה מעותיו לא שידוע שהיו לו דא"כ כהוגן עשו לו כקושית תוס' שם אלא שהיה אמוד ותנה בנכרי:

וכן אם הדבר. שמפ' תולה מעותיו כו' ורצה הלוה ליתן המעות לו אלא שירא המלוה לקחתם ומ"ש עשו בו שלא כהוגן אע"פ שלא היה ערער של נכרי ידוע אלא לפי שעשה שלא כהוגן:

כל מה. מדאמרי' ב"ק ז' ב' כל מילי מיטב הוא דאי לא כו' ש"מ שמוכרו בכ"מ שירצה ובערכין כ"ד א' אין להקדש כו':

בין קרקע בין מטלטלין. כנ"ל וכן ארעא מדקא' דלקפוץ כו' ואע"ג דאמרו בנזקין דגבי ממיטב אבל בע"ח מדאורייתא בזיבורית מ"מ לענין זה שוה כמ"ש שם א"כ נעלת כו' דא"ל מי הוי כו':

מגבין כו' אחר כו'. כנ"ל:

אפי' הוא כו' ואם. ירושלמי והביאו הרא"ש ר"פ מי שהיה נשוי ס"ה: