הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות זכייה ומתנה · פרק ב׳

ספר קניין · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות זכייה ומתנה · פרק ב׳
הלכה א׳
נִּכְסֵי גֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים. וְנִכְסֵי הַהֶפְקֵר וְשָׂדֶה שֶׁמְּכָרָהּ הָעַכּוּ"ם לְיִשְׂרָאֵל וַעֲדַיִן לֹא הֶחֱזִיק בָּהּ. כֻּלָּם דִּינָם שָׁוֶה. כָּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶם בְּדֶרֶךְ מִדַּרְכֵי הַחֲזָקָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְכִירָה קָנָה חוּץ מֵאֲכִילַת הַפֵּרוֹת:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. הַלּוֹקֵחַ קַרְקַע מֵחֲבֵרוֹ וְהֶחֱזִיק בָּהּ בַּאֲכִילַת פֵּרוֹתֶיהָ קָנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל בְּנִכְסֵי הֶפְקֵר אוֹ נִכְסֵי הַגֵּר אֲפִלּוּ אָכַל פֵּרוֹת הָאִילָן כַּמָּה שָׁנִים לֹא קָנָה גּוּף הָאִילָן וְלֹא גּוּף הַקַּרְקַע עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּגוּף הָאָרֶץ אוֹ יַעֲבֹד עֲבוֹדָה בָּאִילָן. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁאָכְלָה פֵּרוֹת דֶּקֶל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּבָא אֶחָד וְהֶחֱזִיק בָּאִילָן בַּעֲבוֹדָה שֶׁעָבַד בְּגוּף הָאִילָן וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ זֶה הָאַחֲרוֹן קָנָה:
הלכה ג׳
יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים שֶׁאִם הֶחֱזִיק בָּהֶן הַלּוֹקֵחַ לֹא קָנָה עֲדַיִן. וְאִם הֶחֱזִיק בְּאֶחָד מֵהֶן בְּנִכְסֵי הַגֵּר אוֹ בְּנִכְסֵי הֶפְקֵר קָנָה. כֵּיצַד. הַמּוֹצֵא פַּלְטְרִים גְּדוֹלִים בְּנוּיִין בְּנִכְסֵי הַגֵּר אוֹ בְּנִכְסֵי הֶפְקֵר וְסִיֵּד בָּהֶן סִיּוּד אֶחָד אוֹ כִּיֵּר בָּהֶן כִּיּוּר אֶחָד כְּגוֹן אַמָּה אוֹ יוֹתֵר כְּנֶגֶד הַפֶּתַח קָנָה:
הלכה ד׳
הַצָּר צוּרָה בְּנִכְסֵי הַגֵּר קָנָה. וְהַמַּצִּיעַ מַצָּעוֹת בְּנִכְסֵי הַגֵּר קָנָה. הַנָּר אֶת הַשָּׂדֶה בְּנִכְסֵי הַגֵּר קָנָה. הַמְפַצֵּל זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן אוֹ שָׂרִיגֵי אִילָנוֹת וְכַפּוֹת תְּמָרִים בְּנִכְסֵי הַגֵּר. אִם דַּעְתּוֹ לַעֲבֹד הָאִילָן קָנָה. וְאִם דַּעְתּוֹ לְהַאֲכִיל הָעֵצִים לִבְהֵמָה לֹא קָנָה:
הלכה ה׳
כֵּיצַד. הָיָה כּוֹרֵת מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי חֶזְקָתוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַעֲבוֹדַת הָאִילָן. הָיָה כּוֹרֵת מֵרוּחַ אַחַת אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אֶלָּא לָעֵצִים. וְכֵן הַמְלַקֵּט עֵצִים וַעֲשָׂבִים וַאֲבָנִים מִן הַשָּׂדֶה. אִם דַּעְתּוֹ לְתַקֵּן הָאָרֶץ קָנָה. וְאִם לָעֵצִים לֹא קָנָה:
הלכה ו׳
כֵּיצַד. לִקֵּט הַגַּס וְהַדַּק הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְתַקֵּן אֶת הָאָרֶץ. לִקֵּט הַגַּס וְלֹא הַדַּק הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְכַּוֵּן לָעֵצִים. וְכֵן הַמַּשְׁוֶה פְּנֵי הָאָרֶץ. אִם דַּעְתּוֹ לְתַקֵּן הָאָרֶץ קָנָה. וְאִם דַּעְתּוֹ לְהַשְׁווֹת מָקוֹם שֶׁיַּעֲמִיד בּוֹ גֹּרֶן לֹא קָנָה:
הלכה ז׳
כֵּיצַד. הָיָה לוֹקֵחַ עָפָר מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ וְנוֹתְנוֹ לַמָּקוֹם הַנָּמוּךְ הֲרֵי זֶה מְתַקֵּן הָאָרֶץ. רְאִינוּהוּ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל זֶה אֶלָּא מַשְׁלִיךְ הֶעָפָר וְהַצְּרוֹרוֹת בְּכָל מָקוֹם בְּלֹא הַקְפָּדָה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַשְׁווֹת מָקוֹם לְדַיִשׁ. וְכֵן הַפּוֹתֵחַ מַיִם לְתוֹךְ הָאָרֶץ. אִם לְתַקֵּן הָאָרֶץ קָנָה. וְאִם לָצוּד הַדָּגִים לֹא קָנָה:
הלכה ח׳
כֵּיצַד. עָשָׂה מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ בּוֹ הַמַּיִם בִּלְבַד הֲרֵי זֶה מִתְכַּוֵּן לְתַקֵּן הָאָרֶץ. עָשָׂה שְׁנֵי פְּתָחִים אֶחָד לְהַכְנִיס וְאֶחָד לְהוֹצִיא הֲרֵי זֶה מִתְכַּוֵּן לָצוּד דָּגִים:
הלכה ט׳
הַבּוֹנֶה פַּלְטֵרִין גְּדוֹלִים בְּנִכְסֵי הַגֵּר וּבָא אַחֵר וְהֶעֱמִיד לָהֶם דְּלָתוֹת קָנָה הָאַחֲרוֹן. שֶׁהָרִאשׁוֹן לֹא עָשָׂה בְּגוּף הָאָרֶץ כְּלוּם. וַהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁעָשָׂה גַּל אֲבָנִים עַל הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה. שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹעִיל בְּגָדֵר זֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָחָב בְּיוֹתֵר וּמְפֻלָּשׁ. וְאֵין צוּרַת אוֹתוֹ הַבִּנְיָן מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּעֲמִיד דְּלָתוֹת:
הלכה י׳
הַמֵּפִיץ הַזֶּרַע לְתוֹךְ הַתְּלָמִים לֹא קָנָה. שֶׁבְּעֵת שֶׁהִשְׁלִיךְ הַזֶּרַע לֹא הִשְׁבִּיחַ כְּלוּם וּבְעֵת שֶׁצָּמַח וְהִשְׁבִּיחַ שֶׁבַח הַבָּא מֵאֵלָיו הוּא וְאֵינוֹ קוֹנֶה:
הלכה י״א
הָיְתָה מְחִצָּה בְּנִכְסֵי הַגֵּר וּבָא זֶה וְעָשָׂה מְחִצָּה אַחֶרֶת עַל גַּבָּהּ לֹא קָנָה. וַאֲפִלּוּ נִבְלְעָה מְחִצָּה הַתַּחְתּוֹנָה וַהֲרֵי הָעֶלְיוֹנָה קַיֶּמֶת. שֶׁבְּעֵת שֶׁבָּנָה לֹא הוֹעִיל וּבְעֵת שֶׁהוֹעִיל מֵאֵלָיו בָּא הַמַּעֲשֶׂה:
הלכה י״ב
הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר וּבְהֶפְקֵר וְהוּא אֵין דַּעְתּוֹ לִקְנוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁבָּנָה וְגָדַר לֹא קָנָה:
הלכה י״ג
הָעוֹדֵר בְּנִכְסֵי הַגֵּר וְכַסָּבוּר שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ לֹא קָנָה. עָדַר בְּנִכְסֵי גֵּר זֶה וּכְסָבוּר שֶׁל גֵּר אַחֵר. הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן בְּמַעֲשָׂיו אֵלּוּ לִזְכּוֹת מִן הַהֶפְקֵר הֲרֵי זֶה קָנָה:
הלכה י״ד
הָיָה מַשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַגֵּר וּכְשֶׁמֵּת הַגֵּר בָּא יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהֶחֱזִיק בְּמַשְׁכּוֹן זֶה. מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת הַגֵּר בָּטֵל שִׁעְבּוּדוֹ:
הלכה ט״ו
הָיָה מַשְׁכּוֹן הַגֵּר בְּיַד יִשְׂרָאֵל וּבָא יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהֶחֱזִיק בּוֹ. לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ הָרִאשׁוֹן כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו וְהָאַחֲרוֹן קָנָה אֶת הַשְּׁאָר:
הלכה ט״ז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן בַּחֲצַר הָרִאשׁוֹן. אֲבָל אִם הָיָה בַּחֲצֵרוֹ חֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן מְצִיאָה. וְאֵין לְזֶה הָאַחֲרוֹן כְּלוּם:
הלכה י״ז
גֵּר שֶׁמֵּת וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל אֶת נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים גְּדוֹלִים. קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין. אֲבָל הָעֲבָדִים הַקְּטַנִּים הֲרֵי הֵן כִּבְהֵמָה וְכָל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ דַּרְכֵי הַחֲזָקָה שֶׁיִּקְנוּ בָּהֶם אֶת הָעֲבָדִים:
הלכה י״ח
גֵּר שֶׁמֵּת וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל אֶת נְכָסָיו. וְשָׁמְעוּ שֶׁעֲדַיִן לֹא מֵת אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת. כֻּלָּן חַיָּבִין לְהַחְזִיר. הֶחְזִירוּ כֻּלָּן וְאַחַר כָּךְ שָׁמְעוּ שֶׁמֵּת שֶׁשְּׁמוּעָה רִאשׁוֹנָה אֱמֶת הָיְתָה וּבָרִאשׁוֹנָה מֵת. אוֹ מֵת בְּנוֹ מִקֹּדֶם אוֹ הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ. כָּל הַמַּחֲזִיק בַּשְּׁנִיָּה קָנָה וּבָרִאשׁוֹנָה לֹא קָנָה:

אבן האזל · הלכות זכייה ומתנה פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות זכייה ומתנה פרק ב׳

א׳
נכסי הגר שאין לו יורשים ונכסי ההפקר כו'. כתב בתשובת הרא"ש כלל ט"ו סי' ג' גר שמת בזבזו ישראל נכסיו אם חייבים בקבורתו כו'. תשובה יראה לי דמיד כשמת הגר הופקרו כל נכסיו ושעבוד קבורה לא מצינו שתהיה מוטלת על נכסיו דמחיים לא חל שעבוד זה דאם בא בע"ח ונטל נכסי המת בחובו אין מחייבין אותו לקוברו ע"כ. מיהו אם היה חוב על הגר ובזבזו נכסיו ב"ח נפרע מהם וכ"כ הרשב"א במיוחסות וכ"נ מדברי הרב כאן שדקדק וכתב דמחיים לא חל שעבוד זה וגבי חוב הגר הא נשתעבדו נכסיו ודוק (א"ה עיין לקמן בפרקין הלכה ט"ו דאם היה בידו משכון של גר ובא אחר והחזיק בו לוקח ממנו הראשון כנגד מעותיו אפילו משכנו שלא בשעת הלואתו כמ"ש ה"ה וע"ש):
ג׳
יש דברים רבים כו'. (א"ה עיין במ"ש ה"ה לעיל פ"א מהלכות מכירה הלכה ט"ו):
ט׳
הבונה פלטרין גדולים וכו'. מימרא בפ' חזקת הבתים. וז"ל הטור סי' הע"ר סי"א והרמ"ה כתב אם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם הראשון לא קנאם כיון שלא כיון לקנותם אלא ע"י בנין ובזה לא קנאם כו'. והא דפסק מרן ר"ס רס"ח דמי שראה את המציאה ונפל לו עליה דקנו לו ארבע אמות אע"ג דגלי דעתיה דלא ניחא ליה אלא בנפילה משום דגילוי דעת אפילו בקניות דרבנן לא מהני, נראה דיש לחלק דשאני התם דבשעה שיש לו ארבע אמות באותה שעה כיון לקנות ואע"ג דאין דעתו לקנות בארבע אמות מכל מקום הרי כיון לקנות באותה שעה. אבל הכא בשעה שהגביה לא היה דעתו לקנות אלא לאחר כך ע"י בנין ובשעה שהוא מכוין לקנות אין כאן הגבהה. ועיין בהריב"ש סי' שמ"ו ועיין במ"ש ה"ה פ"ג הלכות מכירה הלכה ג' בשם הרשב"א גבי קניית ספינה הביא דבריו מרן סי' קצ"ח ס"ח. ועיין במ"ש הטור סי' ר' סי"ג בשם הראב"ד ובמה שרמזתי שם (א"ה הובא לעיל פ"ד מהל' מכירה הלכה ה' יע"ש).ועיין בתשובת הרא"ש כלל ט"ו סי' ב' הביאה הטור ס"ס רנ"ו ועיין במ"ש הטור סי' קצ"ד בשם הרא"ש ובמ"ש מרן שם ודוק. ועיין במ"ש התוס' פרק חזקת (דף נ"ד) ד"ה אדעתא ובמ"ש בפ' הניזקין (דף ס"א) ד"ה ליקט ועיין בפ' המניח (דף כ"ט) דאמרינן ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקן ואמר ר' אליעזר לא שנו אלא שנתכוון לזכות בהם אבל לא נתכוון לזכות בהם פטור ועיין בתשובת מהרימ"ט ח"א סימן קנ"א:
י״ב
המחזיק בנכסי הגר כו'. (א"ה כתב ה"ה דלמד כן מההיא דהעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם כו' ועיין בשלהי מציעא בסוגיא דהבטה בהפקר ונתבאר בדברי הרב המחבר בפ"ד מהל' שקלים הלכה ו'):
י״ח
גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו כו'. דברי ה"ה מגומגמים הם בעיני דהא לרבא דאוקי טעמא דברייתא משום דרפויי מרפייאן בידייהו ודאי צריך לפרש דהחזירו ואח"כ שמעו שמת היינו שמת מקודם ואעפ"כ לא קנו הראשונים דרפויי מרפייאן. דאי פירש הברייתא ששמעו שמת אח"כ תיקשי לרבא דלדידיה דטעמא משום רפויי אמאי נקט שמת אח"כ הא אפילו מקודם וכיון דהלכתא כרבא מוקי לה רבינו הכי ואם כן איך הקשה דלישמעינן דעובר יש לו זכיה והא לרבא עובר אין לו זכיה. ואי כוונתו להקשות דמנא ליה לרבא גופיה לדחוק ולפרש ששמעו שמת מקודם ולאוקומי בטעמא דרפויי, אם כן לעולם הקושיא עומדת ומאי תירץ במאי דקאמר דמרישא שמעת ליה דקתני חייבים להחזיר דלעולם מנא ליה לרבא דעובר לא קנה ולוקמיה רישא דחייבים להחזיר בעובר קני וסיפא דשמעו שמת כששמעו שמת מקודם כשהיו ביד הזוכים הראשונים וטעמא משום דרפויי וברייתא תרתי אשמעינן וצ"ע. גם מ"ש דרבינו שמואל לא פירש כן אלא ששמעו שמת אחר שהחזירו, האמת שכן נראה מדבריו שהביא אבל נלע"ד דלא פירש כן אלא בפשט הברייתא שכן נראה דבברייתא קאי אבל בטעמא דמוקי רבא משום רפוי ע"כ ששמעו שמת מקודם היא ואיך אפשר שיחלוק על זה. גם מה שפירש הטעם דלא זכו הראשונים כששמעו שמת מקודם הוא משום דכיון ששמעו שמת והחזירו נסתלקו מהנכסים, אין נראה כלל דאי הכי אמאי אוקי תלמודא מאי בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת לימא איכא בינייהו שהחזירו כשמת הגר ולא שמעו שאשתו מעוברת והפילה והחזיקו אחרים. אלא הפירוש כרשב"ם ז"ל דכיון שלא ידעו ודאי דאין אשתו מעוברת מעיקרא בחזקה הראשונה רפויי בידייהו ולפיכך נקט איכא בינייהו ששמעו שמת שהחזיקו בודאי חזקה גמורה ולפ"ז קשיא לי בדברי רבינו ז"ל דאיך נקט גר שמת והחזיקו ושמעו שלא מת והחזירו ואחר כך שמעו ששמועה ראשונה היתה אמת כו' זכו השניים וזה למה כיון דמעיקרא שמעו שמת הגר החזיקו חזקה גמורה וא"כ אפילו שמעו שהיה חי והחזיקו השניים למה זכו שכבר קדמה חזקת הראשונים חזקה גמורה ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

מלאכת שלמה · הלכות זכייה ומתנה פרק ב׳

א׳
נכסי הגר וכו' חוץ מאכילת הפירות וכו'. וכתב הטור ז"ל בסי' ער"ה וז"ל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינו חזקה בנכסי הגר כגון אכילת הפירות דבלוקח הוי חזקה אבל לא בנכסי הגר וכו' והקשו עליו ממ"ש בסי' קצ"ב שהביא דברי רבינו שבפ"א מהלכות מכירה דפסק דאכילת פירות הוי חזקה ודברי הראב"ד דפליג על דברי רבינו וס"ל דבאכילת פירות לא קנה והסכים לדעת הראב"ד יעו"ש והסמ"ע בס"ק י"ח תירץ וז"ל וצ"ל דהטור מיירי כאן בסי' ער"ה בטוען הלוקח שקנה השדה בשטר או בחזקה ואכילת פירות אינו אלא לראיה על הקניה יעו"ש וכן נמי תירץ הרב מל"מ בפ"א מהל' מכירה דדברי הטור דבסי' ער"ה לישנא דגמ' נקט דאמרינן והרי אכילת פירות דבנכסי חברו קנה ובנכסי הגר לא קנה והתם מיירי לענין חזקה ג' שנים וכדאוקמא הראב"ד יעו"ש ומן התימה על הרב ז"ל שלא זכר ש'ר דברי הסמ"ע. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' קצ"ב הגהות ב"י אות ט"ו שהביא דברי הסמ"ע והקשה עליו וז"ל ולא הבינותי זה דא"כ אין מובן לדברי הטור שכתב ויש שהוא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר דמה דמות יש זה לזה בלוקח אכילת פירות היא הוראה על הקניה או על החזקה שקדמו ובנכסי הגר האכילה היא החזקה עצמה ואדרבא יותר צודק לומר דאכילת פירות אינו חזקה בנכסי הגר עד כאן עיין להרב הפרישה בסי' זה שביאר כונתו ולפי"ז לק"מ (א"ה ס"ט עיין בס' בני משה שלטון בליקוטיו דף ו' ע"ג דהבין דמ"ש הרב עצמות יוסף בדף נ"ג בסוף דבריו אבל קשה שהטור בסי' קצ"ב הביא דברי הר"א דס"ל דאכילת פירות לא הוי אכילה וכתב דהכי מסתברא עד כאן דכונתו על הרא"ש ומכח זה תמה עליו דהטור לא כתב זה משם הרא"ש אלא מדברי הראב"ד ז"ל וכו' יעו"ש והביא דבריו הרב מטה שמעון בהגהות הטור אות י"ב ואחרי הנשיקת ידי ורגלי קדשו דברי הרב עצמות יוסף מבוארים היטב דמ"ש הביא הר"א דס"ל וכו' היינו הראב"ד שכן בלשון זה מביאים הראשונים ז"ל וק"ל).
י׳
המפיץ הזרע וכו'. עי' בהרב המגיד ז"ל וכתב הגהות מיימוני באות ח' וז"ל דהשלכת הזרע לא הוי חזקה אלא א"כ מכסהו אח"כ רשב"ם ז"ל עד כאן והטור ז"ל בסי' ער"ה כתב וז"ל ולפיכך המוצא שדה הגר חרושה וזרעה ולא כיסה אחר הזרעה וצמחו ואכלה לא הוי חזקה ועיין בב"י ובסמ"ע ס"ק ל' ומהתימה למרן החבי"ב ז"ל שכתב בהגהת הטור אות כ"ג וז"ל וה"ה במפיץ זרע לתוך התלמים לא קנה שבשעה שהשביח שבח הבא מאיליו הוא כדאיתא בגמ' ומשו"ה לא כתבו רבינו בעל הטורים דדבר הלמד הוא עד כאן והוא תימה שבפירוש כתבו הטור כדכתיבנא אלא שיש שינוי קצת בלשון וצ"ע.
י״א
היתה מחיצה בנכסי הגר וכו'. בפרק עושין פסין (עירובין דף כ"ה) וראיתי להרב זקן שמואל בסי' ער"ה סט"ז שהקשה וז"ל קשה לי על דברי הרב יעקב בעל הטורים למה השמיט ההיא דאמרו בגמ' עשה מחיצה על התל דהוי חזקה בנכסי הגר ושמא דסמך על מ"ש בהל' שבת ואע"ג דיש דברים דהתם מועיל והכא אינו מועיל עכ"ז לזה אין חילוק עכ"ל. ואני בעוניי לא ראיתי שם בגמ' שאמרו דאם עשה מחיצה על התל שקנה בנכסי הגר ולא הוזכר שם כי אם דוקא לענין שבת ולא לענין נכסי הגר וכמו שכן פסקו הפוסקים רבינו ז"ל בהל' שבת פט"ז והטור ומרן ז"ל באו"ח סי' שנ"ח יעו"ש ועיין לרש"י בסוגיין וצ"ע.
י״ח
גר שמת ובזבזו וכו'. בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) מייתי רב ששת הך ברייתא דגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו להוכיח דהמזכה לעובר קנה ודחי אביי דירושה הבאה מאליה שאני ורבא משני שאני התם דמרפיין בידייהו מעיקרא ופריך מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו ששמעו שמת ולא מת ואח"כ מת עד כאן ופי' רשב"ם וז"ל צריך לפרש איכא בינייהו בין אביי ורבא בכה"ג גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והחזיקו ואח"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אח"כ שמת העובר ועדיין היו מוחזקין [אי נמי שהחזיקו] אחר ששמעו בו שמת ולא היה מת כששמעו אלא אח"כ מת לאביי דאמר עובר יורש משום דהוייא ירושה הבאה מאליה המחזיקין בראשונה קודם מיתת העובר לא החזיקו אלא מחזיק אחר מיתתו ולרבא דתלי טעמא ברפוי המחזיקין ראשונה ששמעו בו שמת הויא חזקתן חזקה אע"פ שנודע לבסוף דעדין לא מת מ"מ לא מרפיין בידיהם כיון ששמעו בו שמת והעובר לא יצא לאויר העולם ולא זכה לירש דלרבא אינו יורש עד שיצא לאויר והמחזיק בשנייה לא קנה וכו' יעו"ש. והנה מ"ש בתחילת דבריו גר שמת והחזיק ואח"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אח"כ שמת העובר ועדיין היו מוחזקין וכו' לא זכיתי להבינו דא"כ מאי בינייהו בין אביי ורבא דבין לאביי דאמר ירושה הבאה מאליה שאני ויש לעובר זכיה ומעכב למחזיק ראשון ולא קנה ובין לרבא כל דלא שמעו שמת העובר עדיין רפוי מרפין בידייהו כיון דבתחילת החזקה עדיין לא שמעו שמת אבל מ"ש אח"כ אי נמי וכו' אתי שפיר כיון שהחזיקו אחר ששמעו שמת ויש ליישב ועיין לרשב"ם גופיה בד"ה לשון קצרה ודוק (א"ה ס"ט עיין להרב תורת חיים בסוגיין מה שהקשה לדברי רשב"ם ולא זכר ש"ר לדברי הרב המגיד בפירקין ועיין להרב לח"מ מה שהקשה על מה שתירץ רבא שאני התם דרפוי מרפיין וכו' דאכתי קשה כיון דהמזכה לעובר לא קנה אמאי חייבים להחזיר וכן הקשה לרבינו ז"ל ותירץ יעו"ש עיין להרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין בד"ה ההוא וכו' יעו"ש).
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות זכייה ומתנה פרק ב׳

א׳
נכסי גר שאין לו יורשים ונכסי ההפקר כו' כל המחזיק בהם בדרך מדרכי החזקה כו' קנה: הנה לא שמענו שום קנין בהפקר לבד מחזקה או משיכה וכיו"ב, אבל מסירה ואגב קרקע לא מהני, מסירה כדאמר פ"ק דב"מ (דף ט') מאן מסר ליה דלקני ואגב קרקע אמר שם פ"ק (דף יא) ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות אגב קרקע, בקנין שהקרקע נקנה בו אלא אפקורי בעלמא אפקיר גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתה לו חצירו בתורת חצר כשאר הפקר, רש"י שם, הרי מפורש דבמקנה תלוי שהוא מקנה המטלטלין אגב קרקע, דעל קרקע סמכא דעתיה דאינש טפי וכיון דהמחזיק קנה את הקרקע תו גמיר ומקנה הבעלים גם את המטלטלים, וזה לא שייך בהפקר, דמאן מקנה ליה, ובפרט לשיטת הקדמונים דהא דאמר רבא לא שנו אלא שנתן דמי כולן כו' קאי אמטלטלין אגב קרקע [עיין הרב המגיד הלכות מכירה פרק ג' הלכה ח'], ומדמה זה הגמרא להך דאמר שמואל המחזיק בשדה אחת קנה כולן יעו"ש, א"כ כי היכי דבנכסי הגר ומציאה שאין דעת אחרת מקנה אותו לא קנה בחזקה באחת מן השדות את כולן, דדמי ללא נתן את דמי כולן במכר, כש"כ וכש"כ דקנין מטלטלין אג"ק ליכא בהנך דאין דעת אחרת מקנה אותו כמו דליכא בלא נתן דמי המטלטלין, וזה פשוט: אולם הרב בקצות סימן ער"ה רצה לחדש דקנין אגב יש בהפקר והוכיח זה מהך דסוף הגוזל ומאכיל (דף קיז) דאר"פ התם כגון שגזל שדה מחבירו והיתה פרה רבוצה בו ושטפה נהר דר"א לטעמיה ורבנן לטעמייהו, ולר' אליעזר דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע כו' רש"י שם, הרי דבלא דעת אחרת ג"כ איכא קנין אגב עכ"ד. והנה לשיטת רבנן בתוס' ריש פ' אלו נערות, דקניית אונסין להתחייב לא דמי לקנין דעלמא ולכך מתחייב גנב לרבינא באונסין במשיכה ברה"ר אע"ג דלקנין לא קנה, אין ראיה כלל, ואפילו להנך רבוותא שהשוו קנין דגנב לקנין דמקח וממכר נראה דבאגב שהוא לטובתו של הבעלים ובע"כ דגנב שאינו רוצה להתחייב באונסין הוי כמו דעת אחרת מקנה אותו שחייב שפיר באונסין, דכיון שכל השדה הוא ברשות של הגנב ובאחריותו סברא הוא דכל המטלטלים שהם באותה שדה חייבתו רחמנא עלייהו הואיל דאיהו הבעלים וביד הבעלים ליתנהו הוי כשואל להתחייב באונסין שכאן בגנב כל הנאה שלו טפי משואל וכמו שפי' רש"י בפרק בן סו"מ בשמועה דהבא במחתרת עי"ש ולזכותו של הבעלים הוי כרצון הבעלים שיהיו תחת ידו כל מה שהוא ברשותו הגזול ויהיה הגנב או הגזלן במקום הבעלים להתחייב באונסין ולהשגיח עליהם, אף ע"ג דנפ"מ מזה אם נשתנית הפרה מצי לסלקו לבעלים בדמים שזהו לטובת הגנב, סברא הוא דלא אוקמינהו רחמנא ברשות הגנב לחצאים, וכיון שמתחייב עליהם באונסין תו מקרי גזלן עלה לקנות אותה ע"י שנוי ודוק. ומצאתי בנתיבות סימן ר"ב ס"ק ב' שהעיר בזה קצת עיי"ש: אך נניח בזה כל הפלפולים וננקוט בידינו מתניתא ערוכה בתוספתא ב"ב פ"ב, המחזיק בנכסי הגר כו' היו לו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן [כבר תרגימנה רמב"ן בחידושיו באין מצר וחצב בינתים, או יתכן שגדר כל השדות ובגדר החיצונה קנה הפנימית שהועיל לכולן] עשרה עבדים אף ע"פ שהחזיק באחד מהן לא החזיק בכולן, כלים ועבדים כו' כלים וקרקעות זכה בקרקעות לא זכה בכלים, בכלים לא זכה בקרקעות כו' וטעמא דהפקר לא מקנו מתורת אגב, ואי דיקנה מתורת חצר אפשר דמיירי כגון שהיה חצר שאינה משתמרת, ולא אמר זכתה לי שדה כמו שפסק רבינו פרק י"ז מהלכות אבדה, ועבדים איך משכחת בנכסי הגר הא זכו לעצמן וצ"ל בקטנים וכאבא שאול ורבינו פסק כוותיה, וכן מוכרח בהנך ברייתות דמייתי בב"ק פ"ק גבי מכירה דהחזיק בעבדים כו' [וע"כ לאו דתוספתא זו, דבתוספתא גבי מכירה מתניא אח"כ נכסים שאין להם אחריות נקנין כו' כיצד כו' יעו"ש והבן] דמוקי בעודן עליו ופריך וכי עודן עליו מאי הוה כו' וחצר מהלכת לא קנה ואמאי לא קאמר דכיון דקנה העבד נעשה העבד שליח לזכות לרבו המטלטלין וע"כ דרוצה הגמרא לאוקמי בעבד קטן דלאו בר זכיה רק מתורת חצר [או שאין העבד רוצה לזכות לרבו] ודוק בכ"ז:
ב׳
כיצד הלוקח קרקע מחבירו וכו' באכילת פירות[יה] קנה כמש"ב, אבל בנכסי הפקר או [נכסי] הגר כו' לא קנה לא גוף האילן ולא גוף הקרקע: ראה בלחם משנה, והא ודאי דנעל ליכא חילוק בין דעת אחרת מקנה אותו לנכסי הגר לפי דעת רבינו, שהרי כללא כייל כל מה דהוה חזקה במכר הוי חזקה בנכסי הגר חוץ מאכילת פירות, ומה שהקשה דמאי מייתי ר"ש ראיה דמציע מצעות בנכסי הגר קנה מעבד דילמא לא הוי רק כמו אכילת פירות דאינו מועיל בנכסי הגר רק במכר, זה לא מכרע, דאטו מי ליכא הך דינא דהגביה לרבו בעבד קטן דנקנה בנכסי הגר בחזקה וכמש"ב לקמן הלכה י"ז, דאם תאמר דהוי רק כאכילת פירות, א"כ איך קני לה בזה בעבד ושפיר מייתי רב ששת דבכל גווני מיירי אף בנכסי הגר ובעבד קטן, אולם רואה אנכי מבין אשנבי רבותינו שהם הבינו דבנכסי הגר בעי שיעשה מעשה בגוף הקרקע ובאכילת פירות אין זה מעשה בגוף הקרקע, ומתוך זה נדחקו בהך דמציע מצעות ששם ג"כ לא עשה מעשה המועיל לקרקע ולכן דימו נעל לאכילת פירות וסבב להם כל הלחץ שנלחץ הלח"מ בנעל, ובאמת לא כן מחשבותיו של רבינו, דאיהו סובר דכל המועיל במקח וממכר כש"כ שמועיל בנכסי הגר, ויש דברים רבים שמועילים בנכסי הגר מה שאין מועיל במקח וממכר, לבד אכילת פירות לחודייהו מפני שהוא של הפקר, ויש כאן שני זכיות, זכיה אחת בהפרי, וזכיה אחת בגוף הקרקע, א"כ כי אוכל פירות אילן אין זה נחשב שרוצה לזכות בגוף הקרקע ע"י אכילת פירות אילן זה, רק שרוצה לזכות בהפירות עצמן, אבל שאר מילי דאף שאין זה תקון בגוף הקרקע כיון שהוא הנאה מגוף הקרקע וניכר שאדעתא דארעא עביד לה קני, אבל במכר שאין זכיה בלא דעת הבעלים והבעלים מכר לו כל השדה עם הפירות א"כ כי מאסף פירותיה ואכיל לה הלא אחזיק כדמחזקי בה אינשי, אבל בנכסי הגר הלא זה גלוי על זכיה בגוף הפירות לא על הזכיה בקרקע, ולפ"ז בתפר העבד בגד לרבו או בישל תבשיל לו דדעת ההמ"ג דדמי לאכילת פירות, הוה"ד דמועיל גם בנכסי הגר ובעבד קטן וכמש"ב, ויתכן שכוון לזה ההמ"ג באמרו, דהתם לא נהנה מגוף הקרקע אלא מפירותיה, פירוש, דבאסיפתן זכי בהפירות והוי רק גילוי לזכיה זו אבל לא לזכייתו בהקרקע עצמה: וכאשר תרצה תאמר בלשון אחר, דהפירות המחוברין הוי כקרקע והוי כמי שנאמר שהחזיק בשדה אחת שגבי מכר מועיל אף בעשר מדינות שקנה כולן לבד בנכסי הגר כמש"כ ההמ"ג לעיל פרק א' הלכה ז', וחזקת שדה זו מועיל לחברתה, משא"כ בנכסי הגר דלא קנה רק אותה שהחזיק בה בלבד, ה"נ לא קנה בתלישת הפירות את השדה רק הפירות לחודייהו, ועיין סוף פרק ג' מהלכות מכירה הלכה י"ח פשתן כו' יעו"ש ועיין בירושלמי ריש פ' חזקת הבתים דמוקי משנה דפשתן בנכסי הגר כפי הנראה דמוקי בצריך לקרקע או במוכר הפשתן עם הקרקע, דאף דכתב רבינו, דכל העומד לבצור כבצור דמי הוא דוקא במוכר לו הפירות לחודייהו, ולכן פריך בגמרא כיון דתלש כ"ש קנה, אבל במוכר לו הפירות עם הקרקע דין קרקע יש להן וכמש"כ רבו של רבינו הר"י בן מיגש הובא בכס"מ פ"א ממכירה שמה"ט חילק מה שלענין שומרים קיי"ל כל המחובר לקרקע כקרקע דמי משא"כ גבי מכר כיון דאדעתא למישקל זבנינהו כבצורות דמי יעו"ש ולכן מהני שפיר במוכר זכיית הפירות להאילנות שהפירות עם האילנות כשהן מחוברין הוי כשני קרקעות דאם החזיק באחת קנה בחברתה משא"כ בנכסי הגר שאינו מראה לנו שרוצה לזכות רק בהפירות, אבל על זכיית הקרקע או האילן לא מועיל מידי ושני הלשונות הולכין למקום אחד למבין וז"ב בס"ד: ולפי מה שבארנו הא דאמר בירושלמי ריש פ' חזקת דאם היה פשתן מחובר ותלש לא קנה רק מה שתלש ומיירי בנכסי הגר, הוא במוכר פשתן עם הקרקע לכן אי לאו בנכסי הגר לא הוי כן, דמועיל כאכילת פירות וקני להשדה עם הפשתן רק בנכסי הגר שפיר לא קנה רק מה שתלש לבד וכמ"ש. אמנם בירושלמי פ"ק דקדושין הלכה ה' הגירסא דשמואל אמר לא קנה רק אותו קלח בלבד, ומודה שמואל בנכסי הגר דקנה כולה יעו"ש, וכפי זה כוון להא דאמר בחזקת (דף נד) שדה המסויימת במצריה דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד, וזה לא קנה רק הקלח שתקנו, אבל זה דוקא בנכסי הגר, ובירושלמי הגירסא משובשת וצ"ב ואכ"מ ודוק:
י״ג
עדר בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר הואיל ונתכוין במעשיו אלו לזכות מן ההפקר ה"ז קנה: נסתפקתי לשיטת רבוותא דבדעת אחרת מקנה ג"כ אם לא כוון לזכות לא קנה, איך הדין בשני בני אדם שאמרו לאחד חזק וקני, והחזיק בשל אחד שעדר וניכש וסבור שהן של חבירו שהרשהו ג"כ להחזיק ולקנות, וכן בשל חבירו, מי קני או לא, מי אמרינן דהא סבור לקנות מרשות זה, וזה טעות דהוא של אחר ולא נתכוין לקנות מרשות מי שהשדה שלו לא מהני, או דילמא כיון דאיהו מתכוין לקניה קני, ולא דמי לעודר בנכסי גר זה וסבור שהן של גר אחר דקני, דשם עכשיו אינו של הגר והפקר הוא זה וזה, רק הוא ענין שעבר שהיו קנוים להגר בעודו היה בחיים, אבל כאן הלא עכשיו הוא מפיק אותן מרשות זה והיה סבור בעת החזקה שהן של אחר, ולשון רבינו הביאני לספק הזה שאמר הואיל ונתכוין במעשיו לזכות מן ההפקר קנה, מורה שהואיל וכולן של הפקר לכן קני, מוכח דבדעת אחרת מקנה אותו בכה"ג לא מהני וצ"ע: ונראה לכאורה ראיה קצת, מהך דאמר בפרק האיש מקדש (דף מו) דפליגי בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, דרב אסי אמר דאביה יכול לעכב ולא היא, ופריך מהא דכתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ יעו"ש, דקס"ד דמיירי דפתה לשם אישות ואם נתרצה האב הוי קדושין למפרע, דהא בקדשה בביאה מיירי קרא, ועל כרחך חלה למפרע הקדושין דהא בעת הרצוי כבר כלתה ביאתו, וע"כ דחלה הקדושין למפרע ומייתי דשניהן יכולין לעכב, ואף אם נתרצה האב מועיל עיכוב דילה. ולכאורה מאי ראיה דילמא מיירי קרא בפיתה אותה ולא ידע שיש לה אב ולסוף אחר ביאה נודע לו שיש לה אב, א"כ הא אף אם נתרצה האב ג"כ לא מועיל משום דאיהו סבר שאין לה אב וקא סבור לקנותה מרשות עצמה, דבנערה משתעי קרא דבלא אביה היא יכולה להתקדש אליו, ולסוף נמצאת שהיא קנויה לאביה וקא מפיק לה מרשות אביה, לכן אף אם נאמר דאיגלאי מלתא דאיהו רצה למפרע וזכות היה לו שתתקדש, בכ"ז הא המקדש לא נתכוין לקנותה מרשות מי שהוא והוי כעודר בנכסי זה וסבור שהן של אחר ושניהם אמרו לו לך חזק וקני ולכן מועיל עיכוב דילה, אך זה ליתא, דבשלמא למ"ד דבין היא בין אביה מעכבין, הפירוש, דאם ידעינן דנתרצה האב למפרע הוי מועיל דזכות הוא לו, רק אגוונא דגם היא מעכבא תו לא הוי זכות גמור וליכא גלוי למפריע דניחא ליה בהך הקדושין ולא הוי קדושין וסיבת ביטול הקדושין הוא ע"י העיכוב, אבל לפרושינו דבאופן דלא ידע שיש לה אב א"כ בלא"ה לא הוי קדושין כלל וכמוש"ב דלא נתכוין לקנות מרשות האב שהיא שלו, ועיין רשב"א על הך דאביי דאמר צריכה קדושין לדעת אביה שפירש הראב"ד דאפילו נתרצה סובר דלא מהני, וקרא בפתה לשם קדושין הוא באמת דלא כרב דלעיל דאמר דבנתרצה מועיל למפרע ורק המיאון גורם לבטל הקדושין של ביאתו שפיתה אותה לשם קדושין, סוף דבר דחייא בר רב דמייתי ראיה דקרא מיירי בפיתה לשם אישות הוא רק דהמיאון גורם ביטול הקדושין אבל לא בגוונא דברצוי אב ורצוי דילה גם כן לא מהני וז"ב: אולם נתבונן בהך סוגיא גופא, דא"ר יוסף מ"ט דר' עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני, דכולהו אמוראי דמפרשי טעמייהו בהך שמועה מפרשי טעמא דרבי וטעמא דרבנן מר סבר ומר סבר, ורב יוסף לא מפרש רק טעמא דרבי וטעמא דרבנן לא מפרש, ולכן נראה דבכה"ג בדעת אחרת מקנה אותו לא מהני, ולזאת א"ש, דכאן שקדשה לשם יבום מיירי וקסבר שעדיין היא זקוקתו והוא מתכוין לקנותה ע"י מאמר מתורת יבום, ומתורת יבום אשכחן דפליגי רבי ורבנן בפ"ק (דף יט) אם מועיל שלא מדעתה, דרבי מדמה מאמר ליבום וקונה שלא מדעתה ורבנן מדמי לקדושין ואינו קונה רק מדעתה, א"כ לרבי הוא כוון לקנותה מתורת מאמר דמועיל אף שלא מדעתה, א"כ כיון דאינה זקוקה והקדושין צריך שיהיו מדעתה דוקא, א"כ אף כי היה המאמר כאן מדעתה, בכ"ז הא היא לא כוונה להתקדש ולהקנות עצמה לו, דהיא ג"כ היתה סבורה שאין צריך דעתה, והוי כעודר בשדה וסבור שהיא של הפקר ולסוף נודע לו שהיא של אותו האיש שאמר לו לך חזק וקני שדי, כן הוא היה סבור שהיא זקוקה ולא בעי דעת דילה ולסוף נודע שצריך דעת דילה, והיה צריך לכוון להוציא אותה מרשות שלה דבדעתא דילה תליא לכן לא מהני, לא כן רבנן לטעמייהו דמאמר יבמין צריך ג"כ דעת שלה, וא"כ הוי מכוון להוציא אותה לקנות אותה מדעת ורצון שלה דהוי ידע דברשותה היא וברצונה תלוי, לכן סברי בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לשם יבמין צריכה הימנו גט, וע"ז אמר אביי מי דמי, דבאמת קדושין שאני מכל דעת אחרת מקנה, דאשכחן דאמרה היא הריני מקודשת לך אינה מקודשת, ובכל מכר מוכר כותב לו שטר, וטעמא משום דבקדושין כתיב כי יקח ולא כי תקח, והיינו שמצדה אינה מקנת עצמה לו כלל רק עושית עצמה כהפקר וזכי בה בעל, והדברים מפורשין בנדרים כ"ט בשמועה דבר פדא, בדברי רבינו נסים ד"ה ואשה נמי כפדאוה אחרים דמי כו' וא"כ הא הוי כעודר בנכסי הגר זה וסבור שהן של גר אחר שסוף סוף קונה אותה בלא הקנאה מצדה כלל רק כעודר בנכסי הפקר, וזה ביאור נכון בדברי הגמרא בס"ד: ואם כה נאמר מבואר דבסבור שהוא של הפקר ולסוף התודע לו דשדה זו יש לה עליה רשות בעלים אף דהבעלים ג"כ רצה שיזכה בה ע"י חזקה לא מהני כיון שלא נתכוין להוציאה מרשות מי שהיא, ודוקא בעודר בנכסי גר זה וסבור שהן של גר אחר דבין כך ובין כך הוי הפקר וכמו שמורה לשון רבינו ז"ל, והא דאמר בירושלמי פרק אלו מציאות הלכה ג' ר' לעזר נפל מיניה דינר כו' א"ל כבר נתיאשתי מיניה, אמרי לא איתכוין ר"א אלא לזכוייה כו', הרי דשמעון בר ווא נתכוין לזכות רק מן ההפקר ובאמת היה כאן דעת אחרת מקנה אותו וא"כ לא קנה אותו שמעון בר ווא, התם שאני, דשם ודאי ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ודוקא בעודר וכיו"ב במעשה קניה בזה אמרינן דבעי כוונה, ועיין מהרימ"ט חלק חו"מ סימן מ"א ובמחנ"א הלכות משיכה סימן ה', ודוק בכ"ז:
י״ח
גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שעדיין לא מת כו' או שאשתו מעוברת כולן חייבין להחזיר, החזירו כולן ואח"כ שמעו [שמת] ששמועה ראשונה אמת היתה כו' כל המחזיק בשניה קנה ובראשונה לא קנה: הרב בתורת חיים פירש בדברי הברייתא, דהא דשמעו שמת בנו היינו שמת כבר בעוד הנכסים ביד הראשון, והא דלא קנה משום דהמחזיק בנכסי הגר בעי כוונה לקנות, הלכך כאן בשעה שנתכוין לקנות היה הבן עדיין קיים, ואח"כ כשמת הבן אף ע"ג שהנכסים עדיין בידו לא נתכוין לקנות, ולכך המחזיק בשניה קנה וכן כתב הרמב"ם יעו"ש, והנה מה שהביא מדברי רבינו, לא זו הדרך, שדרך רבינו בסוגיא זו כך היא, דלפי רבינו אפילו אם נודע אח"כ ששמועה הראשונה ששמעו שמת קודם החזקה ראשונה שהחזיקו לקנות בנכסיו של גר אמת היה, מכל מקום כיון דחזינא דאחר כך כששמעו שלא מת החזירו הנכסים, חזינא דעדיין רפויי מרפיין בידייהו בעת החזקה ולכך המחזיק בראשונה לא קנה, ופירושו וגירסתו בסוגיא ביאר היטב הגר"א ז"ל, וכן תמצא גירסא כזו בתוס' רי"ד הנדפס מחדש, אולם אף לכולהו רבוותא שנחלקו בדין רבינו, מ"מ בהא שכתב הרב תורת חיים כו"ע מודו, דכיון שהוא תחת ידו אינו מתכוין לקנות כיון שלא שמע עדיין ממיתתו עד שיצאו הנכסים מתחת ידו, אע"ג דמחזיקים לנכסים ברשות שלו אין זה מועיל לקניה, דלקניה לא הוי רק אם מתכוין להוציא מרשות אחר ולהכניס ברשותו, ודמי לעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה כדאמר פרק ר"ג, וירושלמי מפורש הוא בפרק זה בורר מאימתי אדם זוכה לפירותיו בשביעית, ר' ירמיה סבר מימר משיתנם לתוך כליו ר' יוסי סבר מימר אפי' נתונים בתוך כליו לא זכה, סבר דאינון דידיה [דהבעה"ב סובר ששלו הוא ואינו מתכוין לקנות] ולית אינון דידיה, וכן אמר פרק הכותב הלכה ג' אלין בני שימי דדמך אבוהון שבק להון אבוהון עז אתא מרי חובא ונסבה וכו' יורש ובע"ח שקדם אחד מהן ותפס אין מוציאין מידו [ומשני] דהוון סברין דאינון דידהון ולית אינון דידהון, [פירוש שיורשים אינם מתכוונים לתפוס המטלטלים] ולכן אם קדם הבע"ח ותפס אחר כך אין מוציאין מידו. שוב ראיתי להמחנ"א בהלכות קנין משיכה סימן ה' שהאריך הרבה בזה והעיר מירושלמי, וכל חקירתו באם לא ידעו שמת הגר וסברו שהם של הגר אם רשותו קונה שלא מדעתו, הנה מוכח מדברי רבינו מדכתב ובזבזו החזירו דגם במטלטלים מיירי ואפ"ה אין רשותם קונה בנכסים שלא מדעתם, וחסר שם בסוף התשובה, ובטח לא נעלם זה מעינו הבהיר של המחנ"א ודוק: והנה לדברי הרב תורת חיים א"ש מה דלא משני הגמרא על קושיא דרב ששת, דעובר לעולם לאו בר זכיה בנכסים והא דבהפילה אחר כך המחזיק בראשונה לא קנה, כמו דמשני בריש פרק החולץ בירושלמי משום יאוש, דכיון ששמעו שהיא מעוברת מיאשי מהנכסים דרוב נשים מתעברות ויולדות, ולכי יולד ודאי דשקיל חלק בנכסים, ודחוק לומר דמשמע ליה מדתנא המחזיק שמע מיניה דבקרקעות דמקני בחזקה מיירי ובקרקע ליכא יאוש [ועיין מש"כ בהלכות נחלות בזה] אולם לפי דבריו של הרב תורת חיים א"ש, דבירושלמי מייתי הך ברייתא כך, החזירו הכל ואח"כ מת הבן או שהפילה אשתו ולכן שפיר משני שמייאש כיון דהחזירו בעודה מעוברת אע"ג דעובר לית ליה זכיה, אבל תלמודין מייתי הך ברייתא כך, החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו, דמשמע כמו שמפורש התו"ח דשמעו דטרם שהחזירו כבר הפילה אשתו, וטעמא דלא נתכוונו לזכות בנכסים וא"כ שפיר פריך רב ששת אם תאמר דעובר לית ליה זכיה וכבר החזיקו כדין בנכסים אלו רק שמייאשי הלא אם הוי ידעי אז שכבר הפילה לא נתייאשו מהנכסים, וא"כ הוי יאוש טעות ולא הוי יאוש, וריו"ח ור"ל פליגי בירושלמי פרק שור שנגח דו"ה ה"ח, אם שור הנסקל שהוזמו עדיו הוי יאוש טעות ואפילו לר"י תמן, וכן אמר תלמודין בכריתות דהוי יאוש מעליא, היינו דהוא ענין עתיד המתהווה שהיה יכול להיות דיוגמר דינו ויסקל ולא ימצא עדים, משא"כ בכה"ג שלא ידעו שכבר הפילה הוי יאוש טעות ולא הוי יאוש [ועיין מש"כ בחידושי לב"מ באורך] ושפיר פריך, ודינו של המחנ"א בלא ידע שמת הגר לפי פשטיה דגמרא דבמטלטלין נמי מיירי ברייתא, נפשט ספיקו אף לפרשב"ם בהך דרפויי מרפיין דשלא מדעתו אינו קונה החצר, רק יש לדחות, דהוא העדר ידיעת העתיד שתפיל אשת הגר, אבל מרבינו משמע דפסיקא ליה דלא קנה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות זכייה ומתנה פרק ב׳

א׳
נכסי גר והפקר כל המחזיק בהן בדרך מדרכי החזקה קונה חוץ מאכילת פירות דקונה בלוקח ולא בהפקר ויש דברים דבלוקח לא קנה ובהפקר קנה דאף על גב דאיכא גווני דקני בלוקח ולא בנכסי גר משום דליכא דעת אחרת מקנה וכדאמר' בפירקין דלעיל אפ"ה כולהו שוין דקנו בדרכי החזקה אלא דיש חלוק ביניהם באופן החזקה בהחזיק בה לקנות אותה ואת חברתה ואכילת פירות דבלוקח קונה ולא בהפקר משום דאין דעת אחרת מקנה כדאמר' ובהני גווני דקנו בהפקר כמפצל ומלקט עצים או משוה פני הקרקע ופותח מים ולא בלוקח כדמשמע מדברי הרב ז"ל דכתב יש דברים וכו' ומפרש להו ואזיל והיינו משום דבהפקר כ"ע בעי למזכי בהו וכיון דיש גילוי דעת דכוונתו לזכות בהני גווני חזקתו שנתכוון לעבודת האילן או לתיקון הארץ מה שאין כן בלוקח דקונה במעותיו ואי לאו בידוע בודאי שהוא מחזיק אינה חזקה וסיוד וכיור וצר צורה ומציע מצעות דקנה בנכסי הגר ולא בלוקח היינו משום דמיפה הקרקע ומחשיבו ועודר בשל גר וכסבור בשלו דלא קני נראה דבלוקח כהאי גווני קני כיון דאמר ליה מוכר לך חזק וקני.
י״א
משכון ישראל ביד גר ומת בטל שעבודו ומשכון גר ביד ישראל וזכה בו אחר קנה המותר אם לא היה בחצר הראשון. ועבדים גדולים קנו עצמן וקטנים המחזיק בהן זכה והמחזיק בטעות לא קנה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות זכייה ומתנה פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות זכייה ומתנה ב׳, מתוך הלכות זכייה ומתנה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות זכייה ומתנהכל הרמב״ם