הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות זכייה ומתנה · פרק א׳

ספר קניין · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות זכייה ומתנה · פרק א׳
הלכה א׳
הַהֶפְקֵר כָּל הַמַּחֲזִיק בּוֹ זָכָה. וְכֵן הַמִּדְבָּרוֹת וְהַנְּהָרוֹת וְהַנְּחָלִים כָּל שֶׁבָּהֶן הֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. כְּגוֹן הָעֲשָׂבִים וְהָעֵצִים וְהַפֵּרוֹת שֶׁל אִילָנוֹת שֶׁל יַעַר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ב׳
הַצָּד דָּגִים מִן הַיָּמִים וּמִן הַנְּהָרוֹת. אוֹ שֶׁצָּד עוֹפוֹת אוֹ מִינֵי חַיּוֹת. הוֹאִיל וְאֵין לָהֶם בְּעָלִים זָכָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָצוּד בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. וְאִם צָד שָׁם קָנָה. וְאִם הָיוּ הַדָּגִים בַּבֵּיבָרִים שֶׁל בְּעָלִים וְכֵן חַיָּה וְעוֹף שֶׁבַּבֵּיבָרִים. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֵּיבָר גָּדוֹל וְהוּא מְחֻסַּר צִידָה הֲרֵי זֶה שֶׁל בַּעַל הַבֵּיבָרִים וְהַצָּד מִשָּׁם הֲרֵי זֶה גַּזְלָן:
הלכה ג׳
אֲבָל הַלּוֹקֵחַ דָּגִים מִתּוֹךְ מְצוּדָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַיָּם. אוֹ שֶׁלָּקַח חַיָּה מִמְּצוּדָתוֹ כְּשֶׁהִיא פְּרוּסָה בַּמִּדְבָּר הֲרֵי זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאִם הָיָה הַמְּצוּדָה כְּלִי וְלָקַח מִתּוֹךְ הַמְּצוּדָה הֲרֵי זֶה גַּזְלָן:
הלכה ד׳
הַפּוֹרֵס מְצוּדָה בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְצָד בָּהּ חַיָּה אוֹ עוֹף אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה קָנָה. וְאִם הָיָה עוֹמֵד בַּעַל הַשָּׂדֶה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי קָנָה בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאֵין לְבַעַל הַמְּצוּדָה כְּלוּם:
הלכה ה׳
דָּגִים שֶׁקָּפְצוּ לְתוֹךְ הַסְּפִינָה קָנָה בַּעַל הַסְּפִינָה. שֶׁזּוֹ כְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת הִיא וְאֵינָהּ חָצֵר הַמְהַלֶּכֶת. שֶׁהַמַּיִם הֵן שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתָהּ וְאֵינָהּ הוֹלֶכֶת מֵחֲמַת עַצְמָהּ:
הלכה ו׳
גֵּר שֶׁמֵּת וְלֹא הוֹלִיד יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר אֵין לוֹ יוֹרְשִׁין אֶלָּא כָּל הַקּוֹדֵם וְהֶחֱזִיק בִּנְכָסָיו זָכָה. וְאֵין בַּעַל הַמֵּצַר יָכוֹל לְסַלְּקוֹ בְּדָמִים שֶׁזּוֹ כְּמַתָּנָה הִיא:
הלכה ז׳
שְׁתֵּי שָׂדוֹת בְּנִכְסֵי הַגֵּר וּמֵצַר אֶחָד בֵּינֵיהֶן. הֶחֱזִיק בְּאַחַת מֵהֶן לִקְנוֹתָהּ קְנָאָהּ. הֶחֱזִיק בָּהּ לִקְנוֹת אוֹתָהּ וְאֶת חֲבֶרְתָּהּ. זוֹ שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ קָנָה אֲבָל חֲבֶרְתָּהּ לֹא קָנָה. הֶחֱזִיק בָּהּ כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת חֲבֶרְתָּהּ לֹא קָנָה אַחַת מֵהֶן. חֲבֶרְתָּהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בָּהּ. וְאוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בָּהּ כְּדֵי לִקְנוֹתָהּ. הֶחֱזִיק בָּהּ כְּדֵי לִקְנוֹתָהּ וְלִקְנוֹת אֶת חֲבֶרְתָּהּ וְאֶת הַמֵּצַר שֶׁבֵּינֵיהֶן. אוֹ שֶׁהֶחְזִיק בַּמֵּצַר לִקְנוֹת שְׁתֵּיהֶן הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם בָּא אֶחָד וְהֶחֱזִיק בָּהּ כְּדֵי לִקְנוֹתָהּ זָכָה הָאַחֲרוֹן:
הלכה ח׳
וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים זֶה לְפָנִים מִזֶּה שֶׁהֶחְזִיק בְּאֶחָד מֵהֶן לִקְנוֹתוֹ וְלִקְנוֹת אֶת הַשֵּׁנִי לֹא קָנָה אֶלָּא זֶה שֶׁהֶחְזִיק בּוֹ בִּלְבַד. הֶחֱזִיק בְּאֶחָד מֵהֶן כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת הַשֵּׁנִי אַף זֶה שֶׁהֶחְזִיק בּוֹ לֹא קָנָה:
הלכה ט׳
הַמַּחֲזִיק בִּשְׁטָר מִנִּכְסֵי הַגֵּר כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת הַקַּרְקַע הַכְּתוּבָה בְּאוֹתוֹ שְׁטָר לֹא קָנָה אֶלָּא הַשְּׁטָר בִּלְבַד לָצוּר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י׳
שָׂדֶה הַמְצֻיֶּנֶת בִּמְצָרֶיהָ כֵּיוָן שֶׁהִכִּישׁ בָּהּ מַכּוֹשׁ אֶחָד קָנָה אֶת כֻּלָּהּ. וְאִם אֵינָהּ מְצֻיֶּנֶת בִּמְצָרֶיהָ קוֹנֶה מִמֶּנָּה בְּאוֹתוֹ מַכּוֹשׁ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַצֶּמֶד בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְיַחְזֹר. הַמֵּצַר וְהֶחָצָב שֶׁמְּתַחֲמִין בּוֹ תְּחוּמִין מַפְסִיקִין בְּנִכְסֵי הַגֵּר. וְכָל הַמַּחֲזִיק בְּשָׂדֶה לֹא קָנָה אֶלָּא עַד הַמֵּצַר אוֹ עַד הֶחָצָב:
הלכה י״א
כָּל הַמַּפְסִיק לְפֵאָה מַפְסִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר. כֵּיצַד. הָיָה שָׁם נַחַל אוֹ אַמַּת הַמַּיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָנָה אֶלָּא עַד הַנַּחַל אוֹ עַד הָאַמָּה. וְכָל הַמַּפְסִיק בִּרְשׁוּת שַׁבָּת מַפְסִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר כְּגוֹן שֶׁהָיָה בֵּין שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת רְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ כַּרְמְלִית אֲפִלּוּ הָיָה בֵּינֵיהֶם רְשׁוּת שֶׁחוֹלֶקֶת לְגִטִּין:
הלכה י״ב
כָּל דָּבָר הַמַּפְסִיק לְטֻמְאָה מַפְסִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּכְנַס אָדָם לְבִקְעָה זוֹ וְטֻמְאָה בַּבִּקְעָה בְּצִדָּהּ אַחֶרֶת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הִגִּיעַ לִמְקוֹם הַטֻּמְאָה אִם לָאו. כָּל מָקוֹם שֶׁמַּחֲזִיקִין אוֹתוֹ לְטֻמְאָה הֲרֵי הוּא כְּמָקוֹם אַחֵר, מֻחְלָק בִּפְנֵי עַצְמוֹ:
הלכה י״ג
בִּקְעָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׂדוֹת רַבּוֹת וְכֻלָּן שֶׁל גֵּר אֶחָד וְלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן לֹא מֵצַר וְלֹא חָצָב וְלֹא דָּבָר מִדְּבָרִים הַמַּפְסִיקִין. וּבָא אֶחָד וְהֶחֱזִיק בְּמִקְצָת הַבִּקְעָה לִקְנוֹת אֶת כֻּלָּהּ. כָּל הַנִּקְרָא עַל שֵׁם אוֹתוֹ הַגֵּר קוֹנֶה אוֹתוֹ:
הלכה י״ד
עַכּוּ"ם שֶׁמָּכַר מִטַּלְטְלִין לְיִשְׂרָאֵל אוֹ קָנָה מִטַּלְטְלִין מִיִּשְׂרָאֵל. קוֹנֶה בִּמְשִׁיכָה וּמַקְנֶה בִּמְשִׁיכָה אוֹ בְּדָמִים. אֲבָל הַקַּרְקַע אֵינוֹ קוֹנֶה אוֹתוֹ מִיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁטָר וְאֵינוֹ מַקְנֶה אוֹתוֹ לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁטָר שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת אֶלָּא עַל הַשְּׁטָר. לְפִיכָךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ"ם וְנָתַן הַדָּמִים. וְקֹדֶם שֶׁיַּחְזִיק בָּהּ בָּא יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי הַגֵּר זָכָה אַחֲרוֹן וְנוֹתֵן לָרִאשׁוֹן אֶת הַדָּמִים. מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ"ם מֵעֵת שֶׁלָּקַח הַדָּמִים סִלֵּק רְשׁוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ. וְנִמְצְאוּ נְכָסִים אֵלּוּ כְּנִכְסֵי מִדְבָּר שֶׁכָּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה:
הלכה ט״ו
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁפָּט יָדוּעַ לַמֶּלֶךְ. אֲבָל אִם דִּין אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ וּמִשְׁפָּטוֹ שֶׁלֹּא יִזְכֶּה בַּקַּרְקַע אֶלָּא מִי שֶׁכּוֹתֵב בִּשְׁטָר אוֹ הַנּוֹתֵן דָּמִים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. עוֹשִׂין כְּפִי מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ. שֶׁכָּל דִּינֵי הַמֶּלֶךְ בְּמָמוֹן עַל פִּיהֶן דָּנִין:

אבן האזל · הלכות זכייה ומתנה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות זכייה ומתנה פרק א׳

ו׳
גר שמת ולא הוליד ישראל אחר שנתגייר כו'. ואין בעל המיצר יכול לסלקו בדמים שזו כמתנה היא. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פי"ב מהל' שכנים הלכה ה'):
ז׳
שתי שדות בנכסי הגר ומצר אחד ביניהם כו'. יש לדקדק ע"ד ה"ה ז"ל דהיאך כתב דבמתנה דאיכא דעת אחרת מקנה אותה קנה כולה דהא בברייתא סיימו והוא שנתן דמי כולן ואע"פ דאיכא דעת אחרת מקנה איברא דלאו מלתא היא דבמקום שכותבין את השטר וכן אם קנה לו שטר לא קנה עד שיתן את הדמים ויכתוב את השטר אם החזיק באחת נכנס במקום כתיבת השטר דאלימא מלתא דחזקה אבל מ"מ לא קנה ולא סמכא דעתיה עד שיתן את הדמים אבל במתנה ובחלוקת האחים לא שייך זה. מיהו מדברי רשב"ם נראה דבמתנה לא קנה עד שיחזיק כולן שכתב בפ' חזקת דדוקא בההיא שנתן דמי כולן קנה אבל בנכסי הגר דליכא מתן מעות לא קנה אלא ההיא שדה שהחזיק וכ"כ בפ' המוכר את הבית. משמע שהכל תלוי בנתינת דמים וצ"ע וכ"כ התוס' בפ' חזקת דבמתנה לא קנה אם לא שיחזיק בכולם כיון דמחוסר דמים: החזיק בה לקנותה ולקנות את חברתה ואת המיצר שביניהם כו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פט"ו מהלכות טוען הלכה ה' יע"ש):
י״ד
ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר כו'. נ"ל דמ"ש רבינו ז"ל שאין דעתו סומכת אלא על השטר לא קאי אלא לישראל דאילו קאי לעכו"ם היכי אמרי דנכסי העכו"ם הרי הם כהפקר משום דעכו"ם מכי מטו זוזי לידיה איסתלק כו' וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה והא כיון דלא סמכא דעתיה אלא בשטרא ודאי לא סליק נפשיה ואי לישראל קאי אתי שפיר כיון דעכו"ם אלם הוא כל דלא כתב איהו שטר אז העכו"ם המוכר לא סמכא דעתיה ולא קנה וכיון דלא קנה העכו"ם נמי מצי הדר ביה וכמ"ש בפ"א (מהלכות מכירה) דבמקום שכותבין השטר לא סמכא דעתיה דלוקח ושניהם יכולים לחזור. ומהריק"א בפ"א הבין שדברי רבינו דלא סמכא דעתיה לעכו"ם קאי וצ"ע:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

מלאכת שלמה · הלכות זכייה ומתנה פרק א׳

א׳
כל הקודם בו זכה וכו'. עיין להרב בצלאל בפ"ב דמציעא דף ל' מהש"ס בד"ה לדידך לא הוי הפקר שכתב וז"ל ואע"ג שיכול לחזור בו המפקיר עד ג' ימים שאני הכא שכבר זכה בו תוס' משנץ עכ"ל וצ"ע דאי מיירי שכבר זכה בו היכי מצי למיהדר ביה ר' ישמעאל ועוד דמלישנא דהש"ס משמע דעדיין לא זכה בו דקאמר הש"ס חזייה דהוה קא בעי למהדר ולמזכי בהו (א"ה ס"ט ויותר קשה דהרב בצלאל גופיה שם קודם לכן כתב כן להדיא בשם התוס' וז"ל לכו"ע מפקר ואע"פ שלא התנה בשעת הפקר יכול הוא להתנות כל זמן שלא זכה בו דהא עד ג' ימים יכול לחזור בו המפקיר כל זמן שלא זכו בו אחרים כדאיתא בנדרים כן פירשו בתוס' עד כאן הרי דמוקי התוס' עובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דעדין לא זכה בו ומשו"ה יכול לחזור בו והוא מוכרח מן הגמ' ואיך כתב תוך כדי דיבור להיפך משם התוס' שאנץ ולא נרגש כלום אם לא שנאמר דלהכי נתכוון הרב בצלאל ז"ל שהביאם ב' הלשונות סמוכים זה לזה וק"ל).
ו׳
גר שמת וכו' ואין בעל המצר יכול לסלקו בדמים וכו'. נראה דדעת רבינו ז"ל הוא דהזוכה מן ההפקר אין בעל המצר מסלקו אפי' נותן דמי שיווי של הקרקע ומכאן קשה להסמ"ע בסי' קע"ה ס"ק ק"ז שכתב דהזוכה מן ההפקר שאין המצרן יכול לסלקו שהוא בלא דמים אבל בנתינת דמי שיווי של קרקע דיכול דלא יהא אלא לוקח דאמר ליה קבל דמך ולך קח במקום אחר ודוקא בנותן מתנה לית ליה דינא דבר מצרא מטעם שנתבאר לעיל ואותו הטעם לא שייך הכא ומיהו אינו מוכרח כל כך די"ל וכו' יעו"ש שהניחו בספק ואילו מדברי רבינו נראה דלא מצי לסלקו אפי' בזוזי דמה לי זוכה מן ההפקר ומה לי מחזיק בנכסי הגר אידי ואידי הפקר נינהו וכן ראיתי להרב בצלאל במציעא דף ק"ח מהש"ס שהביא משם הרמ"ך בההיא דמאן דזכי ביני אחי שכתב וז"ל והאי פירוש דחיק הוא דאפי' בדמי שוויה לית לן לסלוקי דלא גרע זוכה מן ההפקר ממקבל מתנה ומה לי זכה לו נותן מתנה ומה לי זיכו לו שמים אין לך מתנה גדולה מזאת ולית בה משום ועשית הישר והטוב כלל וכו' יעו"ש כנראה שהוא כדעת רבינו כמ"ש ואפשר דמשו"ה לא פסק רבינו בהל' שכנים דהזוכה מן ההפקר אין בעל החצר יכול לסלקו ושו"ר להרב מל"מ בפי"ב מהל' שכנים שהקשה להסמ"ע מהא דפסק רבינו וכמ"ש ועיין עוד בהרב בצלאל שם שהביא תשובת הרי"ף דסובר דהזוכה מן ההפקר מסלקו המצרן בלא דמים וזה שלא כדברי רבינו ושלא כדברי הסמ"ע יעו"ש והטור בסי' רע"ה ס"ב כתב וז"ל ואין בעל המצר יכול לסלקו שהפקר אין בו משום דינא דבר מצרן עכ"ל והוא כלשון רבינו כמ"ש הרב ב"י ומכאן קשה ג"כ להסמ"ע ז"ל. (א"ה ס"ט עיין בפרישה סי' רע"ה דנראה דלא הוה גריס בדברי רבינו תיבת בדמים מדהוצרך ללמוד מדברי רבינו שסיים שזו כמתנה היא וכתב ונראה פשוט דאף אם בעל המצר רוצה ליתן לו דמי השדה שזכה מהגר אפ"ה אין בידו כח לסלקו וכו' מכל מקום מדמדמהו למתנה אין לחלק בינייהו יעו"ש. וא"כ ממילא נחה שקטה קושית עטרת ראשי מורי זקני הרב המחבר זיע"א והיא קושיית הרב מל"מ וכנ"ל אלא אי קשיא הא קשיא ממ"ש בפרישה סי' קע"ה וז"ל אינו יכול לסלקו פי' מסתמא אינו רוצה ליתן לו דמי שיוויו של קרקע לכן אמר שאינו יכול לסלקו אבל בדמי שווייה יכול לסלקו שהרי יכול לקנות אחרת ולא עדיף מלוקח ופשוט הוא וכו' יעו"ש הרי דפשיטא ליה להרב ז"ל דבדמים מיהא יכול לסלקו היפך ממ"ש בסי' ער"ה ויש ליישב ועיין להרב בצלאל למציעא דף ק"ח מהש"ס ד"ה האי מאן דמחזיק ביני אחי או ביני שותפי שכתב או מנכסי הגר וכו' יעו"ש ודוק).
י״ד
לפיכך ישראל שלקח שדה וכו'. הנה לענין שכירות כתב מרן בב"י בסוף סי' קס"ב וז"ל וא"כ גבי שכירות כיון דאין רגילות לכתוב עליו שטר קנה בכסף לחודיה וכו' יעו"ש ופסקו מור"ם בסי' קצ"ד ס"א וכתב הסמ"ע סק"ה וז"ל ומיהו שכירות מן הכותי קונה בכסף לחוד וכ"כ בב"י בסוף סי' קצ"ב והביאו בדרכי משה בסי' זה לדעת רשב"ם דס"ל דישראל מגוי לא קנה אלא בשטר ודייק מינה הא שכירות שאין דרך העולם לכתוב עליו שטר קנהו בכסף בלא שטר וס"ל למור"ם דגם לאינך המפרשים דס"ל דאפי' במקום דישראל מישראל קונה בלא שטר ישראל מגוי אינו קונה משום דלא סמכא דעתיה מ"מ בשכירות שהוא לזמן סמכא דעתיה מאחר שקבל הגוי דמי השכירות עכ"ל. וראיתי בס' מחנה יאודה בסי' קצ"ד ס"א שכתב דלהנך רבוותא דס"ל דאף במקום שאין כותבים לא קנה ה"ה בשכירות ולפי הסכמת הב"ח והסמ"ע דלא שנא לן בין מקום שכותבים למקום שאין כותבים ה"ה נמי בשכירות ויש מן הדקדוק על הרב ש"ך בסי' זה סק"ב דאם התנה לוקח שיקנה בכסף לחוד שכתב מור"ם דקנה כתב דהרב ב"ח חולק עליו דאף אם פירש לא מהני ומשמע דבמה שכתב ברישא דבשכירות מן הגוי קונה מודה והא ליתא דכיון דפירש לא מהני ה"ה נמי אף במקום שאין כותבים לא קנה דהא במקום שכותבים היכא דפריש פריש ואפ"ה בגוי לא מהני וא"כ ה"ה נמי במקום שאין כותבים וא"כ שכירות נמי לא מהני כיון דהך דינא ליתא אלא למ"ד דגוי קונה במקום שאין כותבים וגם לדברי הב"ח יש גמגום זה עד כאן ולפי מ"ש הסמ"ע בדין השכירות דכו"ע מודים בה א"כ ליכא לאותביה לא להרב ב"ח ולא להש"ך וגם הסמ"ע והב"ח שהסכימו דהך דינא הוא בין במקום שכותבים בין במקום שאינן כותבים לענין מכר ומ"מ לענין שכירות שנייא ושפיר סמכא דעתיה דשוכר כמ"ש הסמ"ע. והנה הרב ב"ח הוכיח מדברי הרא"ש דלא מהני תנאי הלוקח מדכתב אם פיקח הוא יחזיק בתורת הפקר וכו' למה צריך זה באמירה בעלמא שיאמר הלוקח אי בעינא בכספא איקני סגי לפי מה שפירש הב"י יעו"ש ולענ"ד אחר המחילה רבה הוכחה זו איכא למיפרך דהרא"ש ז"ל לא איירי כי אם בדין האמור בנתן מעות ולא נכתב עדיין השטר דאם פקח הוא יחזיק בתורת הפקר וזוכה אבל בתקנה שקודם נתינת הדמים לא איירי הרא"ש וזה ברור.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות זכייה ומתנה פרק א׳

ו׳
גר שמת כו' ואין בעל המיצר יכול לסלקו: המעיין יראה דזה הוא הקדמה לההלכה הסמוכה כדרך רבינו בכ"מ משום דכתב בההלכה הסמוכה ה"ז ספק ואם בא אחר והחזיק בה כדי לקנותה קנה אף דהראשון החזיק בה לקנותה ולקנות חברתה והמצר שביניהן, דקנה שדה זו שהחזיק בה ואיהו בר מצרא לשדה שניה שבשדה ראשונה כבר זכה בודאי, ורק הספק אם קנה המיצר וחברתה, ואם נאמר דדין בר מצרא אית ליה רק דצריך לסלקו בדמים, א"כ ארעא בחזקת הראשון קיימא רק דהספק על הדמים אם צריך למיהב ליה, א"כ על הדמים הוי מוחזק וכמו דאמרו ב"מ ק"י גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ומייתי הגמרא מאילן דספק קדם כו' יעוין שם, לכן הקדים רבינו דאין כאן דין בעל המיצר לכן האחרון קנה דחזקתו ודאי ודראשון ספק כדברי ההמ"ג ודוק:
י״ב
כל דבר המפסיק לטומאה כו' וטומאה בבקעה בצדה האחרת ואינו יודע כו' כל מקום כו': פירוש שבבקעה יש טומאה בצד אחד וספק היכן מקום הטומאה רק הספק אינו על כל הבקעה רק על חציה שלצד מזרח לחוד, ובזה לכו"ע מקום שמוחזק לן שאין שם ספק אם שם יש המקום טומאה והוא בחזקת טהרה שם נכנסין והולכין גם הטהורים, אבל בצד שמספקא בהמקום טומאה שם אין נכנסין רק טמאים ופורשין ממנו הטהורים, זה הצד שאינו בספק טומאה הוא כשדה אחרת לגבי חזקה וכאילו הפסיק מיצר, ופלוגתת ר"א ורבנן הוא במי שיודע שנכנס לאותה בקעה ומספקא ליה אם בא לתוך השדה שמוחזקת במקום טומאה אם ספק ביאה טהור ולא שייך לדברי רבינו כאן כלל, ודברי הלח"מ תמוהים ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות זכייה ומתנה פרק א׳

א׳
ההפקר כל המחזיק בו זכה דלא אזהר רחמנא שלא ליטול מה שאינו שלו אלא בדאית ליה בעלים אבל לית ליה בעלים המחזיק בו הוי בעליו דומיא דקונה מחברו דקונה במשיכה או הגבהה ושאר דרכי הקניות ודבר של הפקר שהוא בחצר המשתמרת לבעלים קנו והלוקח משם הוי גזלן ואפילו בשאינה משתמרת אם עומד בעליו בצדה קנה כשאמ' זכתה לי שדה וכדילפינן פי"ו דהלכות גזילה ובהלכות גיטין פ"ה.
ו׳
גר שמת ולא הוליד ישראל אחר שנתגייר אין לו יורשים וכל הקודם והחזיק בנכסיו זכה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו קרובים וכדילפינן מדכתיב ואם אין לאיש גואל וגו' וכי יש אדם מישראל שאין לו גואל אלא זה גר שמת ואין לו יורשים לא שנא אית ליה קרובים או לא ואמרינן נמי דאיש אתא למעוטי קטן דאיש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו בנים אחר גירות או לא אבל גר קטן דלאו בר אולודי הוא אינך צריך לחזר ולחפש אחריו וינתן מיד לכהנים האשם ונכסיו כל מי שזוכה ומחזיק בהן זכה כמחזיק מן ההפקר ומשום דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה אלא מה שכיון לקנות והחזיק בו. וכן מצר וחצב וכל המפסיק לפאה ולטומאה ולשבת מפסיק בנכסי הגר דאף על גב דאין מצר מפסיק בשדה לחייבה בשתי פיאות לגבי חזקה סברא בעלמא הוא דחזקה מעליתא בעיא ומפסקי כל הני כדאמרינן וכל הני בבי פרק חזקת דף נ"ה.
י״ד
גוי קונה במשיכה מישראל ומקנה לו במשיכה או בדמים ובקרקעות אינו קונה ולא מקנה אלא בשטר ומשום הכי כשמכר לישראל קרקע וקבל הדמים הוי הקרקע כהפקר לזוכה בו דמעת שקבל המעות נסתלק דכל קנינו של גוי בכסף כדאיתא פרק קמא דקדושין א"נ משום דמצינו בגוי קנין כסף בעפרון וישראל לא קני עד דאתא שטרא לידיה דאפילו מישראל חברים לא קני אלא בשטר כדכתב בירמיה ספר המקנה והתם ישראל היה ואם יש דין למלך בזה דינא דמלכותא דינא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות זכייה ומתנה פרק א׳

י״ד
שרש לוקח קרקע מן הגוי ונתן דמים ולא כתב שטר לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן דמים כו'. וכתב שם מרן הכ"מ דכיון דהכותי קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דכותי אלא של הפקר אעפ"י שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ"מ כיון דהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה עכ"ל וכ"כ הב"י סי' קצ"ה: ויש להתיישב בדבריו דמה בין זה לאותה ששנינו בפ' הפרה דמ"ט ע"ב בעא מיניה רב ייבא סבא מר"ן המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק אדעתא דארעא הוא דאחזיק ובארעא לא החזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא א"ד דעתי' נמי אשטרא א"ל עני מרי וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך א"ל לצור ולצור וע"ש בפרש"י שם : הרי הכא שאף שבדעתו לקנות מן ההפקר שיש יתרון דעת מנדון מרן ועכ"ז אמרי' שכיון שלא היה בדעתו לקנות השטר לא קנה ואמאי נימ' כיון שדעתו היה לקנין תיקני ליה כיון שמחזיק בו כו' וי"ל דלא דמי כלל דבשלמא התם במה שמחזיק כיון לקנות בצד אחר דהיינו במתן מעות ומיקנייא ליה מצד זה ר"ל להיותו הפקר כיון שדעתו לקנות אבל הכא מה שחשב לקנות הוא הקרקע ולא אחזיק ביה ולאו דעתיה אשטרא מעתה מאיין הרגלים שתועיל לו מחשבת הקנין לדב' אחר שהוא הנייר והבו דלא נוסיף עלה: וגדולה מזאת אמרו בפ' חזקת הבתים דג"ן ע"ב שאם רפק פורתא לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה יע"ש כללו של דבר דבעינן עשה מעשה במה שרוצה לקנות וכמבואר בדף ד"ן: וראיתי בחי' תלמידי הרשב"א שכתבו וז"ל בעא מיניה כו' ושטרא לא קני נמי אלא השטר נגרר אחר עיקר השדה ומי שזכה בשדה זכה בשטר בכל מקום שהוא דשטרא אפסרא דארעא הוא כן פי' מורי הרשב"א ותמה אני על דין זה והא בפ' המוכר את הספינה דע"ז ע"ב משמע דהא אפסרא דארעא נמי מיבעי ליה לאקנויי ליה באגב והכא במאי קני ליה : וי"ל דהכא מיירי כגון שקדם אחר ותפס באותו שטר קודם שנודע למחזיק שלא זכה בשדה דכיון דכל עיקר כונתו היא על השדה אינו זוכה בשטר דהו"ל כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה ואהדר ר"ן עני מרי וכי כו' כלומר פשיטא דלא קנה דהא עיקר כוונתו אינו אלא על השדה וא"ל רב ייבא סבא אין לצור ולצור כלומר ויכול הוא לומר לגוף הנייר נתכונתי עכ"ל: הראת לדעת דבין לדברי ובין לדברי תלמידיו דברי מרן שרירין וקיימי' ובכלל דברי תלמידי הרשב"א דברי והם עשו כסא וסמוכות שלו לדבריהם מההיא דהעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו דלא קנה אף שהשביח בקרקע ועשה בה דין חזקה המועלת לה בשקדמה לו הידיעה שהם נכסי הפקר עכ"ז לא קנה באשר אינינו יודע שהן נכסי הפקר וסבור הוא שעושה בשלו. אף ה"נ אף שהשטר תחת ידו ואלו היה נותן דעתו לקנות היה קונהו עכ"ז השתא דלאו אדעתיה עלה לא קנה ואף שיש איש"ור מוסיף הכא יותר מהעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דהתם לאו אדעתיה דקנין והכא על דעת קנין ירד לאו חשיב הא וכדכתיבנא לדעת מרן ז"ל ועיין במהרימ"ט ח"א סי' ק"ן דכ"ב סע"א ואסיפת זקנים דל"ו ע"ד וי"ל ודוק ותשכח לא עת האסף פה ומלבד שהדבר פשוט מצד עצמו הוא מוכרח מדבריהם דאלת"ה מאי ראיה מייתי מהתם ונדון מרן דמי לעודר בנכסי הגר זה וסבור שהן של גר אחר דקנה כדאמרי' בפ' ר"ג דנ"ב ע"ב כיון דעל דעת קנין ירד: ובמה שהק' להרשב"א מההיא דהמוכר את הספינה אחרי התאבק בעפרות רגליהם אין משם תשובה והוא דלמאי דקאמר רב אשי דסברא הוא דאותיות נקנות במסירה משום דאותיות נינהו ומילי במילי לא מיקנייא רמינן עליה מההיא דאמר ר"ח בר אבין א"ר דמשמע שכיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא דסבור מינה שהשטר במילי דעלמא הוא דמיקני במה שמתרצה המוכר להקנות לו ללוקח אעפ"י שלא בא השטר ליד הלוקח ומפרקינן אגב שאני דכיון שהחזיק בקרקע נקנה לו השטר אגב ארעא ולאו היינו מילי אלא מעשה גדול במשיכת הממון עצמו כמבואר בהדיא בפירוש רשב"ם ז"ל. הן אמת שהם אמרו משמע ולא החליטו המאמר לומר כי הוא זה וגם אני לא אכחד שיש בדברי הש"ס מערכה מול מערכה וכן מצאתי לרבינו יונה בעליותיו שכתב וז"ל ופרקי' אגב שאני דאלים טובא ואפי' מילי מקנין ביה אע"ג דצריך למימר ליה אגב וקני דמתוך שנגמרת קניית הקרקע קונה אגבה כל דבר כך נר' פי' דבר זה בעיני ואומר אני דשמעי' מהכא תלת ש"מ שצריך שיאמר אגב וקני כשמחזיק בקרקע לקנות את השטר בכל מקום שהוא דמש"ה הוה ס"ד דהוה מילי במילי לפי שצריך לומר לו קני לך השטר אגב קרקע ואיכא מ"ד דבהנאת שטר אגב קרקע א"ץ שיאמר לו אגב וקני משום דשטר אפסרא דארעא כדדחי בפ' האשה נקנית עכ"ל: והא דמשמ' מדברי רשב"ם דמשום שבדעת להקנותו הוא דקני מסתברא דהכא דהוי הפקר קני אף דלא א"ל מידי כיון דליכא דלימא ליה: ולעת הלום ראיתי למהר"ם מטראני בס' קרית ספר בספ"ב דנדרים שכתב וז"ל ההפקר אינו קונה אלא כדרך שקוני' הלוקחים אע"ג דהוי הפקר דלית ליה בעלים לא סגי ליה בבציר מהכי דאדרבא כיון דליכא דעת אחרת מקנה בעי קנין גמור עכ"ל וכ"כ בפרקי' וז"ל ומשום דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה אלא מה שכיוין לקנות והחזיק בו עכ"ל : ועדיין הדבר תלוי משום דכיון דהא איכא דעת לקנות הקרקע ממילא נקנה לו השטר משום דהוי אפסרא דארעא מטעם האמור וכמובן ועיין בפ"ק דבב"מ ד"ח ע"ב בשלמא מחברו קני דמסר ליה וי"ל ועיין בגיטין פ' השולח דל"ט ע"א דאמרי' התם דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתתא ועיין: אך עומדים לנגדי דברי הרשב"א בחי' לפ"ק דק"י במה ששייך לדכ"ז שכתב והא דקאמר כיון שהחזיק בשדה נקנה השטר בכל מקום שהוא לאו למימרא דכשהחזיק זה סתם קנה שטרא אלא בדא"ל מוכר ללוקח קנה לך שטרא אגב קרקע וכדאסיק בסמוך דאגב וקני בעינן : ומצאתי לרבותינו הצרפתים שנסתפקו בדין זה בגיטין פרק המביא תניין דכ"ב ע"א גבי המוכר עציץ נקוב ואמרו דשמא הכא כיון דהאי שטרא אפסרא דארעא הוא לא בעינן אגב אלא סתמא כמפרש דמי וכדמשמע נמי התם לכאורה דאמרי' עציץ וזרעים ומוכרו לאחר החזיק בזרעים קנה עציץ וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקני' עם נכסים שיש להם אחריות וסתמ' דמילתא מדלא קאמר אמר לו אגב והחזיק בזרעים קנה עציץ משמע דאפי' במוכר סתם ולא א"ל אגב קני משום דכיון דהעציץ צריך כאן לזרעים בטל לגבי זרעים ושמא ה"ה לשטר כיון דשטרא אפסרא דארעא והם אמרו דשמא יש לחלק ושמא י"ל דהכא פשיטא דנקנה לו השטר משום דהכא דהוי הפקר וכיוין לקנות הקרקע ממילא נקנה לו השטר כיון דליכא דלימא ליה אגב קני והדבר צ"ת: ודעת רבינו שהמחזיק בשטר קנאו לצור ע"פ צלוחיתו ועליו שאג עליו כפירים גדולי הדורות הרב לח"מ והגד"ת והש"ך דבעיין לא איפשיטא ובדרך דוחק הוה אפשר לומר דכל כונת הרב להשמיענו דלא קנה מ"ש בתוכו כי אם הנייר בקשר הוא תחת ידו ובזמן מועט נודע אליו שלא זכה בשדה ויהיב אדעתיה לקנות את השטר לצור ע"פ צלוחיתו ולעולם שאם קודם שנדע למחזיק בשטר שלא זכה בקרקע קדמו אחר וזכה בו לצור ע"פ צלוחיתו ודאי שקנאו ואין בדברי רבינו דבר המנגד לזה ועיין במרדכי בר"פ המוכר את הספינה תשו' מהר"ם המתחלת ונשאל לר"מ על האלמנה שתפסה חותמות ושטרות כו' וצריך להתיישב בזה עוד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות זכייה ומתנה פרק א׳

י״ד
אבל הקרקע וכו'. ומרן הבין במ"ש שאין דעתו סומכת היינו משום דגוי לא סמכה דעתיה אלא על השטר יעו"ש פ"א ממכירה הי"ז והמל"מ תמה עליו דא"כ היכי קאמר גוי מכי מטי זוזי לידי איסתלק ליה והרי הן כמדבר והא לא סמכה דעתיה והצריך עיון ולכן פי' הוא ז"ל דקאי לישראל והיינו טעמא דכיון דהגוי אלם כל דלא כתב שטרא לא סמכא דעתיה וכיון שכן ב' יכולין לחזור אלו דבריו. ולענ"ד כוונת מרן במ"ש דגוי לא סמכה דעתיה היינו דאף דמן הדין כל קניינו של גוי בכסף ומן הדין נסתלק הגוי במה שלקח המעות מ"מ כיון שהוא אלם ויכול לתבוע לא סמכה דעתיה שלא לעשות אלמות כי אם בשטר וא"כ מן הדין אף שלא עשה שטר ובא אחר והחזיק זכה דמן הדין נסתלק הגוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה נמצאו במדבר כל המחזיק זכה בהן והרב המגיד שם בהל' מכירה כתב דהטעם שהגוי אינו קונה בחזקה שאם הגוי קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק אבל לכתוב שטר כולי האי לא עבדי והשיגו מרן שם דטעם זה אינו מספיק לישראל הקונה מן הגוי עכ"ל. ונראה דהא בהא תליא כיון דגוי אינו קונה בחזקה מטעם שיהיה ישראל הקונה ממנו אינו קונה בחזקה כיון דבא מכחו ולדידיה לית ליה ומ"מ א"צ לזה דבלא"ה קשה על הרה"מ ממ"ש רבינו הכא לפי שאין דעתו סומכת אלא על השטר ואילו הוא יהיב טעמא אחרינא וצ"ל דמ"ש רבינו הכא לפי שאין דעתו סומכת קאי לדסמיך דהיינו בגוי המוכר ומ"ש הרה"מ קאי לגוי הלוקח וא"כ לק"מ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות זכייה ומתנה א׳, מתוך הלכות זכייה ומתנה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות זכייה ומתנהכל הרמב״ם