הלכות יבום וחליצה · פרק ו׳
הלכה א׳
יֵשׁ אַחִין שֶׁרְאוּיִין לְיִבּוּם אוֹ לַחֲלִיצָה. וְיֵשׁ אַחִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לְיִבּוּם וְלֹא לַחֲלִיצָה וְאֵין לָהֶן זִקָּה כְּלָל אֶלָּא יְבִמְתּוֹ מֻתֶּרֶת לְזָר. וְיֵשׁ אַחִין שֶׁרְאוּיִין לַחֲלִיצָה וְאֵינָן רְאוּיִין לְיִבּוּם. וְיֵשׁ אַחִין שֶׁהֵן רְאוּיִין לְיִבּוּם וְאֵינָן רְאוּיִין לַחֲלִיצָה:
הלכה ב׳
וְאֵלּוּ הֵם שֶׁאֵין לָהֶן זִקָּה כְּלָל. סְרִיס חַמָּה וְאַנְדְּרוֹגִינוּס מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֵילֵד וְלֹא הָיָה לָהֶן שְׁעַת הַכּשֶׁר:
הלכה ג׳
וְאֵלּוּ מְיַבְּמִין וְלֹא חוֹלְצִין. הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה וְהַקָּטָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לַחֲלֹץ. וּכְשֶׁיִּבֵּם הַחֵרֵשׁ אֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם שֶׁבְּעִילָתוֹ עוֹשָׂה אוֹתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה וְאֵין גֵּרוּשָׁיו גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין. וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁיִּבֵּם אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרֵשׁ עַד שֶׁיַּגְדִּיל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ד׳
וְאֵלּוּ חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. הַסְּפֵקוֹת כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה סְפֵק עֶרְוָה עַל אָחִיו. וּפְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמִּינֵי הַסֵּרוּס. וְהַזָּקֵן בְּיוֹתֵר שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְכָשַׁל. וְאִם בָּעַל סְרִיס אָדָם קָנָה שֶׁהֲרֵי הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּשֶׁר וּמוֹצִיא בְּגֵט מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר לָבוֹא בַּקָּהָל. וְהַטֻּמְטוּם חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְאִם נִקְרַע וְנִמְצָא זָכָר רָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם. וּשְׁאָר הָאַחִין אוֹ חוֹלְצִין אוֹ מְיַבְּמִין:
הלכה ה׳
יֵשׁ יְבָמוֹת שֶׁהֵן רְאוּיוֹת לַחֲלִיצָה אוֹ לְיִבּוּם. וְיֵשׁ יְבָמוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לֹא לַחֲלִיצָה וְלֹא לְיִבּוּם וְאֵין עֲלֵיהֶן זִקָּה כְּלָל וּמֻתָּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לְזָר. וְיֵשׁ יְבָמוֹת שֶׁהֵן רְאוּיוֹת לַחֲלִיצָה אֲבָל לֹא לְיִבּוּם. וְיֵשׁ יְבָמוֹת שֶׁהֵן רְאוּיוֹת לְיִבּוּם אֲבָל לֹא לַחֲלִיצָה:
הלכה ו׳
וְאֵלּוּ שֶׁמִּתְיַבְּמוֹת וְלֹא חוֹלְצוֹת. הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה וְהַקְּטַנָּה לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לִקְרוֹת וּלְהָבִין. וְאִם רָצָה הַיָּבָם לְגָרֵשׁ הַחֵרֶשֶׁת בְּגֵט אַחַר שֶׁיִּבְעל אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה מְגָרֵשׁ:
הלכה ז׳
וְאֵלּוּ שֶׁחוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. אִסּוּרֵי לָאוִין וְהַשְּׁנִיּוֹת וְאִסּוּרֵי עֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל אִשָּׁה שֶׁהִיא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת שֶׁמָּא יִפְגַּע בְּעֶרְוָה. שֶׁאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁגֵּרְשָׁהּ אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם עֶרְוָה. אֲבָל מִי שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לְאָחִיו בִּסְפֵק קִדּוּשִׁין הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַיְבָמוֹת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת שֶׁאֵין כָּאן דָּבָר לָחוּשׁ לוֹ. וְכֵן אֵשֶׁת הַחֵרֵשׁ וּזְקֵנָה וַעֲקָרָה הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כָּל הַיְבָמוֹת. רָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם. שֶׁזְּקֵנָה וַעֲקָרָה הָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּשֶׁר:
הלכה ח׳
וְאֵלּוּ הֵן שֶׁהֵן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. אֵשֶׁת סְרִיס חַמָּה וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וְאֵשֶׁת הַשּׁוֹטֶה וְאֵשֶׁת הַקָּטָן וְאַיְלוֹנִית וּמִי שֶׁהִיא עֶרְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ו) ״וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל״ פְּרָט לִסְרִיס חַמָּה וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁשְּׁמָם מָחוּי הוֹאִיל וְאֵינָן רְאוּיִין לֵילֵד מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָן הֲרֵי הֵן כְּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (דברים כה ו) ״וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד״ פְּרָט לְאַיְלוֹנִית שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ. (דברים כה ה) ״לֹא תִּהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת״ פְּרָט לְאֵשֶׁת שׁוֹטֶה וְקָטָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם אִישׁוּת כְּלָל. (דברים כה ה) ״וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״ פְּרָט לְעֶרְוָה שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ לִקּוּחִין:
הלכה ט׳
כֵּיצַד. יְבָמָה שֶׁהִיא עֶרְוָה עַל יְבָמָהּ כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אוֹ אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם וְאֵין לוֹ עָלֶיהָ זִקָּה כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ה) ״וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ״. מִי שֶׁרְאוּיָה לְלִקּוּחִין וְקִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ הִיא זְקוּקָה לְיָבָם:
הלכה י׳
הָיְתָה הַיְבָמָה אֲסוּרָה עַל יְבָמָהּ אִסּוּר לָאו אוֹ אִסּוּר עֲשֵׂה אוֹ שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וּמִפְּנֵי מָה צְרִיכָה חֲלִיצָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לִקּוּחִין הוֹאִיל וְקִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן הֲרֵי הֵן זְקוּקוֹת לְיָבָם. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיִּתְיַבְּמוּ שֶׁהַיִּבּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. אֲבָל חֲכָמִים גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יִתְיַבְּמוּ חַיָּבֵי לָאוִין וְלֹא שְׁנִיּוֹת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ פַּעַם שְׁנִיָּה וַהֲרֵי בִּיאָתָהּ אֲסוּרָה וְאֵין שָׁם מִצְוָה שֶׁאֵין מִצְוַת עֲשֵׂה אֶלָּא בִּיאָה רִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם עָבַר וּבָעַל יְבִמְתּוֹ הָאֲסוּרָה לוֹ מִשּׁוּם לָאו אוֹ מִשּׁוּם עֲשֵׂה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה קָנָה קִנְיָן גָּמוּר וּמוֹצִיאָהּ בְּגֵט וְהִיא וְכָל צָרוֹתֶיהָ מֻתָּרוֹת לְזָר שֶׁהֲרֵי נִפְטְרוּ:
הלכה י״א
וִיבָמָה שֶׁהִיא אַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין וּבָא עָלֶיהָ כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא נִפְטְרָה צָרָתָהּ שֶׁאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. וְהוֹאִיל וְלֹא קָנָה מִן הַתּוֹרָה קִנְיָן גָּמוּר לֹא הֻתְּרָה צָרָתָהּ לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ:
הלכה י״ב
הָיְתָה הַיְבָמָה עֶרְוָה עַל בַּעְלָהּ. כְּגוֹן שֶׁעָבַר אוֹ טָעָה וְלָקַח אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו. אֵין זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ וְאֵינָהּ לֹא בַּת יִבּוּם וְלֹא בַּת חֲלִיצָה. וְאִם הָיְתָה לָהּ צָרָה חוֹלֶצֶת [אוֹ] מִתְיַבֶּמֶת. וְאִם הָיְתָה זוֹ שֶׁהִיא עֶרְוָה עַל הַבַּעַל מֻתֶּרֶת לַיָּבָם וְרָצָה הַיָּבָם לִשָּׂא אוֹתָהּ וּלְיַבֵּם צָרָתָהּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:
הלכה י״ג
הָיְתָה הַיְבָמָה אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ מִשּׁוּם לָאו אוֹ מִשּׁוּם עֲשֵׂה אוֹ שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה לַבַּעַל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה עַל הַיָּבָם מִצַּד אֵלּוּ הַצְּדָדִים הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לַיָּבָם. חוּץ מִמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת וּמֵת שֶׁהִיא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְכֵן יְבָמָה שֶׁהִיא סְפֵק עֶרְוָה עַל הַיָּבָם אוֹ סְפֵק עֶרְוָה עַל בַּעְלָהּ הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה בִּסְפֵק קִדּוּשִׁין וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא אֲחוֹתָהּ וְנָפְלָה לוֹ לְיִבּוּם שֶׁהִיא סְפֵק אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וּמוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט מִסָּפֵק וּשְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עָלָיו. יְבִמְתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק עֶרְוָה וַאֲרוּסָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ שֶׁהִיא כִּשְׁנִיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ד
מִי שֶׁמֵּת אָחִיו וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם עֶרְוָה וְהַשְּׁנִיָּה אֵינָהּ עֶרְוָה. כְּשֵׁם שֶׁהָעֶרְוָה פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם כָּךְ צָרָתָהּ פְּטוּרָה וְלֹא נָפְלָה לוֹ זִקָּה כְּלָל עַל בַּיִת זֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ט) ״אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״ בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִקּוּחִין בְּאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה הוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו זִקָּה. וּבַיִת שֶׁמִּקְצָתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִבְנוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ לִקּוּחִין אֵינוֹ בּוֹנֶה אֲפִלּוּ מִקְצָתוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר. וְנִמְצֵאת צָרַת הָעֶרְוָה עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ עָלֶיהָ זִקָּה:
הלכה ט״ו
לְפִיכָךְ רְאוּבֵן שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת עֶרְוָה עַל שִׁמְעוֹן וּשְׁתֵּיהֶן רְאוּיוֹת לְלֵוִי אֵין לְשִׁמְעוֹן זִקָּה עַל בַּיִת זֶה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן תַּחַת זִקַּת לֵוִי. יִבֵּם לֵוִי הָאַחַת מֵהֶן שֶׁהִיא צָרַת עֶרְוָה שֶׁל שִׁמְעוֹן וְהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וּמֵת לֵוִי וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לִפְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁתֵּיהֶן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם מִשִּׁמְעוֹן. הָאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה צָרַת עֶרְוָה וְהַשְּׁנִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא צָרָתָהּ. וְכֵן הַדִּין בְּצָרַת צָרָתָהּ עַד סוֹף הָעוֹלָם. שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁאֵין לוֹ עָלֶיהָ זִקָּה בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אָח עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם:
הלכה ט״ז
וְכֵן אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ הוֹאִיל וְאֵין לוֹ עָלֶיהָ זִקָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ה) ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו״ עַד שֶׁיֵּשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם בָּעוֹלָם הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח וּפוֹטֶרֶת צָרָתָהּ:
הלכה י״ז
כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וְנָפְלָה לִפְנֵי שִׁמְעוֹן וְאַחַר שֶׁמֵּת רְאוּבֵן נוֹלַד לֵוִי. בֵּין שֶׁנּוֹלַד לֵוִי קֹדֶם שֶׁיִּבֵּם לָהּ שִׁמְעוֹן בֵּין שֶׁנּוֹלַד אַחַר שֶׁיִּבְּמָהּ. הֲרֵי אֵשֶׁת רְאוּבֵן עֶרְוָה עַל לֵוִי לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ אִם מֵת שִׁמְעוֹן וְנָפְלָה זוֹ וְצָרָתָהּ לִפְנֵי לֵוִי שְׁתֵּיהֶן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם:
הלכה י״ח
עָשָׂה שִׁמְעוֹן מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ אֵשֶׁת רְאוּבֵן וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס אוֹתָהּ הֲרֵי לֵוִי חוֹלֵץ לְצָרָתָהּ וְלֹא מְיַבֵּם. שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְבָמָה קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ט
אִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ בְּרָצוֹן וּבְעֵדִים וּמֵת קֹדֶם שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם הֲרֵי הִיא פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. וְכֵן צָרָתָהּ כְּאִלּוּ הָיְתָה עֶרְוָה עַל הַיָּבָם מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָה כְּתוּבָה בָּהּ כַּעֲרָיוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יג יד) ״וְהִיא נִטְמָאָה״. אֲבָל סוֹטָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה מֵי הַמָּרִים אוֹ שֶׁאֵינָהּ בַּת שְׁתִיָּה אֶלָּא בַּת גֵּרוּשִׁין הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְאִם הָיְתָה לָהּ צָרָה הֲרֵי צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת:
הלכה כ׳
וְכֵן שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד שֶׁהָיְתָה הָאַחַת מֵהֶן שְׁנִיָּה עַל הַיָּבָם אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ אַיְלוֹנִית הֲרֵי צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. אֲבָל הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְהָלְכָה אֲחוֹת חֲלוּצָתוֹ אוֹ אִמָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וָמֵת וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְפָנָיו. כְּשֵׁם שֶׁקְּרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ אֲסוּרָה עָלָיו כָּךְ צָרָתָהּ אֲסוּרָה. וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּשְׁנִיּוֹת לוֹ וְחוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָסְרוּ צָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁמִּתְחַלֶּפֶת בְּצָרַת חֲלוּצָתוֹ:
הלכה כ״א
שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד שֶׁהָאַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עַל הַיָּבָם וַהֲרֵי הָעֶרְוָה אַיְלוֹנִית. צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. הוֹאִיל וְהָאַיְלוֹנִית אֵינָהּ בַּת יִבּוּם וַחֲלִיצָה הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁאֵינָהּ. וְנָפְלָה זִקָּתוֹ עַל צָרָתָהּ בִּלְבַד. וְכֵן אִם גֵּרֵשׁ אָחִיו אֶת הָעֶרְוָה אוֹ מֵאֲנָה בּוֹ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת. אוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו. הֲרֵי צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. וְאֵין אוֹמְרִין הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית צָרָה לְעֶרְוָה שָׁעָה אַחַת תֵּאָסֵר לְעוֹלָם. שֶׁאֵין הַצָּרָה אֲסוּרָה עַד שֶׁתִּהְיֶה צָרַת עֶרְוָה בִּשְׁעַת נְפִילָה לְיִבּוּם:
הלכה כ״ב
הָיְתָה זוֹ שֶׁהִיא עֶרְוָה עַל הַיָּבָם מְקֻדֶּשֶׁת לְאָחִיו שֶׁמֵּת בְּסָפֵק אוֹ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ בְּסָפֵק. אוֹ שֶׁהָיְתָה קְטַנָּה הָרְאוּיָה לְמָאֵן וְלֹא מֵאֲנָה בְּאָחִיו בְּחַיָּיו. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאֲנָה בַּיָּבָם צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
הלכה כ״ג
הָלְכָה צָרַת עֶרְוָה וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָעֶרְוָה אַיְלוֹנִית. תֵּצֵא הַצָּרָה מִבַּעְלָהּ וּמִיבָמָהּ וּצְרִיכָה גֵּט מִבַּעְלָהּ וַחֲלִיצָה מִיבָמָהּ כְּדֵי לְהַתִּירָהּ לַשּׁוּק:
הלכה כ״ד
יִבֵּם הַיָּבָם הַצָּרָה מִפְּנֵי שֶׁדִּמּוּ שֶׁהָעֶרְוָה אַיְלוֹנִית וְנִמְצֵאת הָעֶרְוָה שֶׁאֵינָהּ אַיְלוֹנִית תֵּצֵא מִיבָמָהּ בְּגֵט וְהַוָּלָד מַמְזֵר:
הלכה כ״ה
שְׁלֹשָׁה אַחִין. שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מֵהֶן נָשׂוּי נָכְרִית. מֵת הַנָּשׂוּי נָכְרִית וְאַחַר כָּךְ מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת. הֲרֵי הַנָּכְרִית חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא צָרַת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ בְּזִקַּת אָחִיו שֶׁמֵּת אַחֲרוֹן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ גֵּרֵשׁ אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ אַחַר שֶׁמֵּת הַנָּשׂוּי נָכְרִית וּמֵת הַמְגָרֵשׁ הֲרֵי הַנָּכְרִית חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית צָרַת אָחוֹת אִשְׁתּוֹ בְּזִקָּה שָׁעָה אַחַת. שֶׁאִם תִּתְיַבֵּם שֶׁמָּא יָבֹא לְיַבֵּם אוֹתָהּ. וַאֲפִלּוּ לֹא גֵּרֵשׁ זֶה שֶׁמֵּת אַחֲרוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ:
הלכה כ״ו
וּמִפְּנֵי מָה לֹא גָּזְרוּ דָּבָר זֶה בַּנִּשּׂוּאִין שֶׁהֲרֵי צָרַת עֶרְוָה בַּנִּשּׂוּאִין אִם גֵּרֵשׁ אֶת הָעֶרְוָה וּמֵת צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת לַיָּבָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מִפְּנֵי שֶׁאִסּוּר צָרַת הָעֶרְוָה בַּנִּשּׂוּאִין יָדוּעַ לַכּל וְאֵינָן בָּאִין לְהַתִּיר הַצָּרָה אִם לֹא גֵּרֵשׁ הָעֶרְוָה. וְאִסּוּר צָרַת עֶרְוָה בְּזִיקָה אֵינוֹ יָדוּעַ לַכּל וּבָאִין לְהַתִּיר הַצָּרָה וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה הָעֶרְוָה:
הלכה כ״ז
שְׁלֹשָׁה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת. מֵת אֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה הַשֵּׁנִי מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לִפְנֵי הַיָּבָם הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. מִפְּנֵי שֶׁבַּעֲלַת הַמַּאֲמָר עָלֶיהָ זִקַּת שְׁנֵי יְבָמִין. וְנִמְצֵאת כְּאִלּוּ הִיא אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים. וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (דברים כה ה) ״אֵשֶׁת הַמֵּת״ וְלֹא אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים. לְפִיכָךְ כָּל אִשָּׁה שֶׁעָלֶיהָ זִקַּת שְׁנֵי יְבָמִין חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת וְכֵן צָרָתָהּ. וְאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה כ״ח
וּמִפְּנֵי מָה לֹא יַחֲלֹץ לְבַעֲלַת הַמַּאֲמָר שֶׁעָלֶיהָ זִקַּת שְׁנֵי יְבָמִין וִייַבֵּם צָרָתָהּ. גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד אַחַת חוֹלֶצֶת וְאַחַת מִתְיַבֶּמֶת. וּלְפִיכָךְ אָסְרוּ אַף צָרָתָהּ:
הלכה כ״ט
עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְנָתַן גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וּמֵת חָזְרָה לְהֶתֵּרָהּ. שֶׁהַמַּאֲמָר שֶׁאֲסָרָהּ הֲרֵי בִּטְּלוֹ. וְרָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם:
הלכה ל׳
בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וּמֵת כְּשֶׁהוּא קָטָן וְנָפְלָה פַּעַם שְׁנִיָּה לִפְנֵי אָחִיו הַגָּדוֹל הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שֶׁבִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּמַאֲמָר מִן הַגָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְנִמְצָא עָלֶיהָ זִקַּת שְׁנֵי יְבָמִין:
הלכה ל״א
מִי שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם מִתְיַבֶּמֶת לְלֵוִי וְאֵינָהּ אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים. אִם קִדּוּשֵׁי רְאוּבֵן קִדּוּשִׁין אֵין קִדּוּשֵׁי שִׁמְעוֹן כְּלוּם. וְאִם קִדּוּשֵׁי שִׁמְעוֹן קִדּוּשִׁין אֵין קִדּוּשֵׁי רְאוּבֵן כְּלוּם:
קרית ספר · הלכות יבום וחליצה פרק ו׳
א׳
סריס חמה ואנדרוגינוס אין זוקקין את היבמה לחליצה ויבום שאינם ראוים לילד ולא היה להם שעת הכושר וכתיב להקים לאחיו שם וגו'. והני בני הקמה שם נינהו וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כדכתיב אם לא יחפוץ האיש וגו' וחרש שוטה וקטן אינם חולצים קטן דאיש כתוב בפרשה לענין חליצ' שוטה לפי שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בו דעת כלל לעשות לדעת ב"ד וחרש דאינו בעמד ואמר שחרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר ואף על גב דקריאה לא מעכבא כדילפינן לעיל אפילו הכי ראוי לקריאה בעינן דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואף על גב דכתיב בלולה כמה זימני לא משמע עיכובא כיון דלא כתיב ויבלול לשון ציווי אבל אי אין ראוי לבילה בילה מעכבת דלהכי אהני בלולה דכתיב בקרא דמעכבא היכא דאין ראוי דאי לאו הכי אמאי כתי' בלולה וה"נ אמרינן הכא דילפינן מהתם ונראה דהכא נמי אמרינן האי טעמא דמדכתיב עיכובא בככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה מעכב והקריאה אינה מעכב' א"כ עמד ואמר למאי אהני אלא אמרי דלהכי אהני דכתביה קרא דראוי לקריאה בעינן ומייבמים דכל אח שהוא בר הקמת שם זוקק וחרש ושוטה אין מוציאין קטן עד שיגדיל.
ד׳
הספקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו חולצין משום ספק יבמה ולא מייבמים דספק הוא דילמא היא ערוה עליו. ופצוע דכא וכרות שפכה וכיוצא בהם ממיני הסירוס מן התורה היו מייבמים דאתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי לא תעשה מדאיצטריך עליה דיבמה ואחות אשה למעוטי יבום בערוה הא לאו גרידה דחי אלא מדרבנן הוא דחולצין ומכלאים בציצית נמי ילפינן בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת. אי נמי משום דחייבי לאוין קידושין תופסים בהם דכתיב הכא ולקחה לו לאשה הרי יש לו ליקוחין בה ויוציאו בגט שאין מצות עשה אלא בביאה ראשונה ופעם שנייה ביאתה אסורה שאסור לבא בקהל אבל סריס חמה דלא היה לו שעת הכושר נתמעט מלהקים וכל שהיה לו שעת הכושר חשבינן ליה ראוי להקים שם דאי לאו דשעת הכושר מהניא אין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה סמוך למיתתו דיסורי מיתה מתישין כחו אלא דאמרינן הואיל ומעיקרא בר הקמה הוה לא הוה שמו מחוי ה"נ הואיל והיה לו שעת הכושר להקמת זרע היה ראוי ליבום מדאוריתא. וטומטום חולץ ואינו מיבם מפני שהוא ספק.
ו׳
אשה שנשתטית תחת בעלה וקטנה שהשיאה אביה ונפלה לפני יבם חולצות ולא מתיבמות. שוטה דאין בה דעת כלל לריבוי דברים לחליצה כדאמר לעיל וקטנה לא דכמו דקטן לא דאיש כתיב בפרש' ה"נ קטנה לא דהוקשה לאיש כדאמר.
ז׳
וכל אשה שהיא ספק מגורשת חולצת ולא מתיבמת שמא יפגע בערוה שאשת אחיו שגרשה אסורה עליו משום ערוה וספק קידושין לאחיו באשה או חולצת או מתיבמת וזקנה ועקרה רצה חולץ רצה מייבם דזקנה ועקרה היה להם שעת הכושר.
ח׳
סריס חמה ואנדרוגינוס ואשת חרש מן התורה והשוטה והקטן ואילונית ומי שהיה ערוה לא חולצות ולא מתיבמות ופטורות שנאמר ולא ימחה שמו בישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי ואינם ראוים לילד מתחלת בריאתם והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה לא תהיה אשת המת פרט לאשת שוטה וקטן מפני שאין להם אישות כלל ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין שאין קידושים תופסין לו בה שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום.
י׳
היתה אסורה על יבמה באיסור לאו או עשה מן התורה חולצת או מתיבמת חולצת דיבמתו השערה ריבה דהא כתב לעיל יבמתו ומתיבמת דיבא עשה דיבמה יבא עליה וידחה לא תעשה אלא דחכמים גזרו אטו ביאה שנייה כדאמרינן לעיל לפיכך אם בעלה קנאה ומוציאה בגט ונפטרו צרותיה.
י״א
ואלמנה מן הנישואין שנפלה לפני כ"ג ובא עליה אע"ג דליקוחין יש לו בה לא אתי עשה ודחי לא תעשה דאלמנה ועשה דוהוא אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה דעשה דוחה לא תעשה הוא דילפינן לה [ולא] לא תעשה ועשה ולא הותרה היא וצרתה לזר עד שתחלץ.
י״ב
היתה יבמה ערוה על בעלה אין זו אשתו דאין קידושין תופסין לו בה ואם היתה מותרת ליבם ורצה לישא אותה ולייבם צרתה הרשות בידו וליכא משום בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים.
י״ג
היתה אסורה על בעלה משום לאו או עשה ולא היתה אסורה ליבם הרי זו מותרת ליבם דקידושין תפסי לאחיו בה חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת דחולצת ולא מתיבמת משום דטומאה כתיב בה לאוסרה ליבום ובעיא חליצה וכן יבמה ספק ערוה על היבם חולצת דדילמא לאו ערוה היא ולא מתיבמת דדילמא ערוה היא וספק ערוה על הבעל דכתב הרב ז"ל דחולצת ולא מתיבמת לא ברירא לי דאין כאן דבר לחוש לו דאם היא ערוה וודאי לא תפסי לאחיו קידושים בה ויכול לישאנה הוא וכדכתב הרב ז"ל לעיל בסמוך בערוה וודאי ואי אינה ערוה הרי היא זקוקה לו ויכול ליבמה וצ"ע. שוב ראיתי באבן העזר שכתב שנראה לו טעות סופר.
י״ד
צרת ערוה פטורה ולא נפלה זיקה על בית זה שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו בית שיש לו ליקוחין באי זו מהן שירצה הוא שיש לו עליו זיקה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שאין לו בה ליקוחין אינו בונה אפילו מקצתו שהיה מותר ונמצאה צרת הערוה ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה ומקרא דולקחה הוא דדרשינן הכי מדלא כתיב ולקח משמע ששנים נפלו לו מאחיו וכששתיהן ראויות לו בזיקה א' מהן דבית א' הוא בונה ולא ב' אבל אם א' מהם ערוה עליו שתיהן פטורות. וצרת צרתה אם ייבם אחיו את צרה זו שהיתה ערוה על אחיו והיה לזה אשה אחרת ומת ונפלו לפני האח צרת הערוה של ראשון וצרתה שהיא אשת השני מהכא נמי נפקא לן דפוטר זו הצרה לצרתה של אחיו אחר השני דמשנפלה לו צרת ערוה מאחיו הראשון ודחתה הערוה ממנו נאסרה עליו עולמית משום אשת אח וכשנתיבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה לא קרינא בזו שנאסרה עליו ולקחה הילכך תרוייהו אסירן וכן לעולם. וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו הואיל ואין לו עליה זיקה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו עד שישבו ישיבה א' שניהם בעולם הרי זו ערוה עליו לעולם משום אשת אח ופוטרת צרתה כשיבמה אחיו והיה לו אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפני זה שנולד אחר מיתת הראשון שניהם פטורות בין יבמה השני בין לא עשה בה אלא מאמר הן פטורות מן התורה אפילו מחליצה.
י״ט
אשה שזנתה ברצון ובעדים תחת בעלה ומת קודם שיגרשנה פטורה היא וצרתה מן היבום והחליצה בערוה מ"ט טומאה כתיב בה בערוה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וכתיב בהו בעריות אל תטמאו בכל אלה וכמו שהערוה דכתיב בה טומאה פוטרת עצמה וצרתה ה"נ בסוטה וסוטה ספק חולצת ולא מתיבמת דקרא דנסתרה והיא נטמאה בסוטה ודאי איירי אבל סוטה ספק לא כתיב בה טומאה וצרתה מותרת וחולצת או מתיבמת ואם אינה בת שתייה נמי חולצת ולא מתייבמת דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר ולא ליבם והכי משתמעי קראי כי מצא בה ערות דבר יגרשנה בספר כריתות ויצאה מביתו כלומר וכל צד שתצ' מביתו בין ע"י גירושין בין ע"י מיתה אם באת לינשא תנשא לאיש אחר ולא ליבם שאינו אחר אצל נישואין של זו שמשעת נישואין של ראשון היא נזקקת לו אבל חליצ' מיהא בעיא דאלו איתיה לבעל מי משתריא בלא גט הא כתיב וכתב לה ספר כריתות אפילו מצא בה ערות דבר כריתות בעי השתא נמי בעיא חליצה דיבם במקום בעל קאי.
כ׳
וכן שתי יבמות הבאות מבית א' והיתה א' אסורה על היבם מאיסור כרת ולמטה או היתה אילונית צרתה מותרת או חולצת או מתיבמת דלא אמרינן הצרה הוי כצרתה אלא בעריות דחמירי וכדילפינן מקראי אבל הני דיש לו בהן ליקוחין אינהו לחודייהו הוא דלא מייבמי להו אבל צרות או חולצות או מתיבמות. ערוה שהיא אילונית או שגרשה אחיו או מיאנה בו או מתה קודם שימות הוא הרי צרתה או חולצת או מתיבמת דהרי זו כמי שאינה ונפלה זיקתו על צרתה בלבד שאין הצרה אסורה עד שתהיה צרת ערוה בשעת נפילה ליבום דבשעה זו תלה רחמנא.
כ״ב
היתה זו שהיא ערוה על היבום ספק מקודשת או מגורשת מאחיו צרתה חולצת ולא מתיבמת דהויא ספק צרת ערוה וכדאמרינן לעיל. צרת ערוה שנשאת ואחר כך נמצאת הערוה אילונית הוי כיבמה זקוקה ליבם שנשאת ואם דמו שהערוה אילונית ויבם היבם את צרתה וא"כ נמצאת הערוה שלא היתה אילונית הולד ממזר כמי שייבם אשת אחיו שלא היתה זקוקתו וכדאמרינן פ"ג זיקת ב' יבמין מדברי סופרים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות יבום וחליצה פרק ו׳
ד׳
והזקן ביותר כו'. ר"ל הטעם דהוה כמו משמש מת דלא קנה לכ"ע גבי יבם כמש"כ התוס' ביבמות ד' נ"ג ע"ב אף למ"ד משמש מת בעריות חייב ועיין שם בתוס' ד' כ' ע"א ד"ה יבא דס"ל שם דלא בעי רק שיהיה ראויין להקמת שם, ועיין בהך דכריתות ד' י"א ע"א בתוס' שם דנפל מן הגג לא הוה בר זריעה ע"ש, ועיין ביבמות ד' נ"ד ע"א ד"ה ביבמתו דלא קנה מטעם אחר ועיין בתוס' ישנים סוף נדרים מש"כ שם, ועיין בהך דשבת ד' קי"א ע"א ומש"כ התוס' סוטה ד' כ"ו ע"א ד"ה אשת: והטומטום חולץ כו' ואם נקרע ונמצא כו'. והנה מוכח כאן דמיירי שאין לו אח אחר דאל"כ האיך חולץ ועיין בהך דבכורות ד' מ"ב ע"ב וברש"י שם ד"ה וחולץ ובתוספתא דיבמות ספי"א וא"כ למה נקט הטעם ולא מייבם מפני שהוא ספק מה שייך כאן ספק נימא דאינו בא עליה כלל ואינו בר ביאה וכמש"כ רש"י שם בבכורות וגם קשה למה לא נימא סמוך מיעוטא דסריס למחצה דנקבות ולא ליבעי חליצה כלל, אך י"ל דכאן מיירי כשביציו מבחוץ ועיין מש"כ התוס' ביבמות ד' ס"ד ע"א דאף אם נקרע לא שכיח שיולד לכ"ע ע"ש וזה באמת כונת רש"י בבכורות ד' מ"ב ע"ב ד"ה וחולצין שכתב שם דאינו בן לידה ע"ש ולגבי יבום י"ל דהוה כמו זקן אך באמת ס"ל לרבינו דאף אם נקרע ונמצא זכר מ"מ שם זכר לא חל עליו רק אז וראיה לזה מהך דב"ב ד' קכ"ו ע"ב ע"ש דמוכח דלה הוה נתברר למפרע שהוא בן, ואף דלענין יבום מקרי בן משעת לידה אם נקרע אח"כ זה מחמת הך דיבמות ד' קי"א ע"ב בהך דאביי ורבא וע"ש בתוס' ד"ה קרי כאן מה שהקשו מסריס חמה ע"ש ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' עדות פ"ט ה"ג מש"כ שם דנ"מ גבי עדות אם ראו העדות כשהיה טומטום ואח"כ נקרע אם הוה כמו תחלתו בכשרות אם אמרינן דנתברר למפרע ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג דהוה כמו מין אחר ועיין במש"כ רבינו ז"ל בפ"ד מהל' עבדים ה"א דטומטום אינו נמכר לא בעבד עברי ולא באמה העבריה ע"ש ועיין בה"ג הלכות יבמות ע"ש דכתב הטעם משום דלאו בר אולודי ועיין בירושלמי נזיר פ"ב ה"ז ע"ש ועיין בהך דחגיגה ד' ד' ע"א מה דהקשה שם איצטריך קרא למעוטי ספיקא ולא מתרץ דנ"מ כמו דאמרינן בירושלמי שם דאם נקרע בשאר הימים דאם מחמת ספיקא בודאי חייב וע"כ צ"ל דס"ל דזה לא הוה בירור למפרע רק מכאן ולהבא ועיין בהך דר"ה ד' ז' ע"א גבי בל תאחר דלא חשבינן עד שיהיה בן ח' ולא אמרינן נתברר למפרע ועיין בבכורות ד' ל"ט ע"א בהך בעיא דפנחס וכ"כ בזה:
י׳
לפיכך אם עבר ובעל. עיין תוס' ד' ח' ע"ב ד"ה כל היכא ושם ד' מ"ד ע"א ד"ה אלמא דהוה כמו קיימי אבראי לענין יבום וע"ש ד' פ"ד ע"א ומש"כ רבינו ז"ל בהל' ממרים פ"ד ע"ש. והנה באמת נוכל לומר דלכך מקשה מהך דאם בעלו קנו די"ל דנהי דלא קנה משום יבום מ"מ קנה משום אישות ואיסור אשת אח כבר פקע כיון דצריך לחלוץ וע"ש ד' ח' ע"ב ושם ד' י"א ע"ב גבי צרות מחזיר גרושתו דאף דהיא פטורה מן החליצה מ"מ ס"ל שם דצרתה צריכה חליצה ולא נקרא צרת ערוה דליכא עליה כרת וכיון דחל עליה הקדושין שוב י"ל דפקע היבום שלה כמו שהקשו התוס' ביבמות ד' י"ו ע"א ד"ה בנו ולא שייך כאן תירוץ התוס' שם כיון דהיבם עצמו קידשה אך מ"מ צרתה לא פטרה אך י"ל דשם קאי אליבא דרב דס"ל אין קדושין תופסין ביבמה וגם י"ל דזה תליא בהך דשם ד' נ"ו גבי ביאת שוגג ע"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשה שם התוס' ד"ה מיתיבי דרבא גופא ידע להך ברייתא וי"ל משום דשם קאי לר"ל ור"ל ס"ל אין קדושין תופסין ביבמה כמש"כ התוס' סוטה ד' י"ח ע"ב:
י״ג
חוץ ממחזיר גרושתו כו'. עיין בה"ה מש"כ חוץ מביאתה ועיין בכס"מ אך ר"ל כך דכיון דזה הוא מחמת הבעל לא מחמת היבם לא מיגרע הזיקה ועשה דוחה ל"ת לא שייך כאן דהאיסור הוא מחמת הבעל ולכך ביאה לא קנה ומ"מ חליצתה פטרה צרתה ולא דמי להך דלקמן פ"ז ה"י ועיין מש"כ התוס' כאן ד' כ"ז ע"א ד"ה שמואל ע"ש:
י״ח
עשה שמעון מאמר כו'. עיין בה"ה מה שהקשה למה לא כתב רבינו דאף בלא מאמר כן ונ"ל דס"ל לרבינו כדאמר רב אשי כאן ד' כ"ז ע"א לא אלימא זיקה לשויה לצרה כערוה ע"ש וא"ש:
י״ט
אשה שזינתה כו' אבל סוטה כו' ואם כו'. הנה מוכח מדברי רבינו דמה שסוטה פוטרה מחליצה לא מחמת שהמעשה פוטרה רק שהדין פוטרה וכל זמן שלא נתברר לא נפטרה וגבי ספק סוטה הוא מטעם אחר כמבואר בסוטה ד' ה' ע"ב וע"ש בתוס' ועיין שם ד' כ"ט ע"א בתוס' ד"ה שכן בשם הירושלמי דמצריך קרא אחר ליבם ע"ש ועיין בהך דסוטה דף י"ח ע"ב גבי הך דבעי ר' ירמיה מהו שיתנה על נשואי אחיו ע"ש ואם נימא דהמעשה הוא פוטרה א"כ היאך מתנה על זה דהא אם עשתה כן אינה אשתו כלל ולא מהני הקינוי שלו כלל וע"ש ברש"י ד"ה הא ע"ש ועיין בהך דכתובות ד' מ"ו ע"א גבי מוציא שם רע על נשואי אחיו מהו וממעט שם מקרא והתם ג"כ כן הא לפי דבריו אינה אשתו כלל וע"כ כמו שכתבתי, ועיין שם ד' מ"ה ע"א מה דאמר שם דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא כו'. ובאמת לפי שיטת התוס' ביומא ד' י"ג דחופה לא מהני רק בבתולה וא"כ לפי דבריו לא קנה אותה כלל בהחופה וגם לא הוה רק ארוסה ועיין בירושלמי שם בכתובות דגבי ארוסה ליכא לכו"ע דין של מוציא שם רע ע"ש, ועיין בירושלמי ספי"ב דיבמות גבי הוא אומר לא בעלתי אם הוא נאמן על הבן לעשותו שתוקי ע"ש ועיין לקמן בהל' אס"ב פט"ו הי"ב והל' ט"ו וזה ג"כ משום זה דלפי דבריו אינה אשתו כלל ולכך אינו נאמן לומר שאינו בנו. אך יש לומר דרק היכא שעל ידי אמירתו הוא נעשה ממזר או בן גרושה אבל בלא זה לא, ועיין בשלטי גבורים פ"ד דקדושין דס"ל דרק אם אומר שבנו הוא וממזר מחייבי כריתות אבל אם לפי דבריו אינו בנו כלל אינו נאמן ובאמת י"ל דשם קאמר זה ר' יהודה ור"י לשיטתיה דס"ל בכ"מ דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר עיין יבמות ד' מ"ז ע"א וא"כ לדבריו הוה ממזר ודאי ועל זה האמינתו התורה משא"כ לדידן דס"ל דעכו"ם הבא על בת ישראל אף בא"א הולד כשר וא"כ אף לפי דבריו לא הוה ממזר ודאי י"ל דשוב לא מהני עדותו כלל אך רבינו לא פסק כן ועיין בפה"מ לרבינו פ"ד דקדושין שם. ובזה יש לבאר ג"כ מה דאמרינן בהך דכריתות ד' י"ח ע"ב דאין יוהכ"פ מכפר על חצי שיעור ע"ש וטעמא מאי משום דזה כבר מבואר בהך דזבחים דף ו' ע"א דכל כמה דלא עבר על הדבר לא שייך גדר כפרה ע"ש גבי סמיכה ועיין תוס' מכות דף י"א ע"ב גבי גלות כה"ג ע"ש בד"ה אמר והנה האיסור של חצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי וא"כ אם נימא דיוכ"פ מכפר שוב נתגלה למפרע דלא הוה חזי לאצטרופי ושוב אין שייך בו גדר כפרה ואכמ"ל:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות יבום וחליצה פרק ו׳
ז׳
והשניות וכו': נסתפקתי בקטנה שנשארה זקוקה ליבם והיא שניה אי בעיא חליצה או לא, דאילו הוה ערוה הלא היתה פטורה מן החליצה, וא"כ אי מדין תורה הלא אין קדושיה כלום ומותרת לשוק, ואי מדרבנן הא הוי כערוה וממנ"פ פטורה. אמנם לכאורה גמרא ערוכה היא בפרק ב"ש בהך דר' ישמעאל דאמר באשת אחי אמו שהיתה שניה לו וניסת לאחיו מאביו מהו שתמאן לאחר מיתה ותתייבם, יש מיאון במקום מצוה כו', חזינא דאינה מתייבמת וצריכה חליצה הואיל והיא שניה אעפ"י שהיא קטנה, דמכיון שהגיעה לשני גדלות תו אינה יכולה למאן אף אם לא נבעלה וע"כ דהיא קטנה, אך מתמן אין ראיה דהא גם נשואיה לאחי אמו לא הוי רק קדושי קטנה כיון דהיא ממאנת עליהם כדי שתתייבם ומכיון דיכולה להפקיע נשואי אחי אמו ע"י מיאון, הלא לא הוי רק קדושי יתומה, וא"כ קדושיה לאחיו מאביו שהמה רק קדושי קטנה הוי חד דרבנן ומה שהיא שניה הוי תרי דרבנן, לכן תו לא מפקעי מה שהיא ערוה דרבנן את קדושיה דהוי דרבנן, דכאן הוי חד דרבנן וכאן תרי דרבנן [ועיין תוספות מגילה דף י"ט ד"ה ור"י מכשיר] אבל היכי שהוא דור שלישי באשתו כגון בת בן בת אשתו קטנה נשואה לאחיו מאביו מי זקוקה ליבום וצריכה חליצה או אתיא מה שהיא ערוה דרבנן ומפקיע זיקתה דרבנן, דוגמא למה דאמר בפרק יוצא דופן דף מ"ו דיתומה שנדרה בעלה מפיר לה, אע"ג דהוי קדושין דרבנן הואיל ונדריה ג"כ לא הוי רק מדרבנן דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדריה דרבנן, היינו משום דממנ"פ מן התורה לא הוי נדרא כלל ומדרבנן הא הוי בעל ומפיר לה [ועיין בסימן מ"ב במקדש בפ"ע דרבנן בקדושין דרבנן דאינן קדושין כלל], אך להך דהתם אינו דומה, דאם תגדל תחתיו הלא יהיה נדריה דבר תורה, וגם נשואיה יהיו דבר תורה ולכן עדן בקטנותה ג"כ מיפר לה כאילו היתה גדולה, אבל כאן הלא אם נתגדלה תחתיו הלא לא היתה רק אסורה מדרבנן וזיקתה דבר תורה, לכן כשמת בעלה בעודה קטנה ג"כ היא זקוקה לחליצת היבם. אולם מהא דאמר תמן דלר' יוסי דאמר תרומה בזה"ז דרבנן אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דרבנן, וכן אמר בגיטין דף ס"ד דקטן דזוכה לאחרים דרבנן בשתופי מבואות דרבנן מהני יעו"ש, וכן אמר בירושלמי פרק ב"ש דהא דיתומה בעלה מפיר נדריה אע"ג דנשואיה הוי דרבנן ונדרה דבר תורה למ"ד מופלא סמוך לאיש נדריו דבר תורה היינו באיסורות וכמ"ד אין לוקין על האיסורות, דאם אמר אסור עלי אין זה נדר דבר תורה, הרי דמשום שזה הנדר לא הוי רק דרבנן אתו קדושין דרבנן ומפקעי ליה, אולם מהך דיוצא דופן חזינא דע"כ לא דמי, דאמר תמן דעיסה שנדמעה בשאור של תרומה, דאם יסבור ר' יוסי חלה ותרומה בזה"ז דרבנן, אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן, אע"ג דתרומה גופא בזה"ז לא הוי רק דרבנן, ודמוע מתרומה בזה"ז הוי תרי דרבנן ומפקע חיובא דחלה דהוי רק חד דרבנן, ואילו הכא חזינא, דאשת אחי אמו אינה מתייבמת וכמש"ב לעיל, ואולי תמן דהוי עיקרו דרבנן עדיפא וכמש"ב הגמרא בגיטין שם דבמעשר בזה"ז דרבנן ולית ליה עיקר בדאורייתא דאל"ה קשה הא דפריך על שתופי מבואות כל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון, וקידושי מיאון חשיב עיקרו דבר תורה וכ"ז דחוק, [ועיין בפרק האיש מקדש דף מ"ו ד"ה מן הנקוב על שאינו נקוב עיי"ש דהפרשה דרבנן מפקיע איסור טבל דרבנן עיי"ש בתוספות ישנים ויש לחלק] וראה תוספות פרק מבוי דף ח': ד"ה מניח את הקורה באלכסון, אי נמי כיון דצדו אחד ארוך כו' לא בקעי בה רבים ולא גזרו ביה רבנן כו' אע"ג דאית ביה דע"ד. וכוונתם כיון דלא בקעי בה רבים הוי רק ככרמלית דמדרבנן אסור ותו אף אם קורה משום מחיצה הוי רק דרבנן, הרי מדרבנן יש כאן שלש מחיצות ודוק: (נ"ב. ובמס' שבת ק' ע"א תו' ד"ה פירות מבטלין מחיצה כו' ואע"ג דהוי לקולא דלא אסרי אהדדי פירוש משום דמן התורה שרי לטלטל בלא עירוב כלל אלא מדרבנן צריך עירוב והא מדרבנן דבר הניטל אינו ממעט ואם כן איכא חריץ ביניהן ולא אסרי אהדדי ודו"ק). ובפרק הדר דף ס"ז: אמר רב אשי דקרפף יתר מב"ס שלא הוקף לדירה מן התורה רשות היחיד הוי רק דרבנן עשו אותו ככרמלית ולטלטל מן הים דהוי כרמלית לרה"י מדרבנן אסור לטלטל, א"כ כיון דקרפף הוי מדרבנן כמו כרמלית הוי שרי לטלטל ממנו לים ויעו"ש דרב אשי מוסיף דשרי לטלטל לים מתוך קרפף דלא לשויא כרשות היחיד לטלטל בכוליה מ"ט תוכו שכיחי ממנו לים לא שכיח. הנך רואה גדר ברור בזה דבמה דלא שכיח תפסינן להתיר על ידי מה דמדברי חכמים הוי ככרמלית דלא לימרו רשות היחיד הוי וכאן לא שייך סברא זו כלל: ודע, דכעין מה שרצינו לומר, דממנ"פ, או דמה"ת לא בעיא חליצה או דמדרבנן הא הוה ערוה ופטורה, כזה תמצא לרבנן בתוספות פ"ק דיבמות דף י"א בסד"ה ר"ש אומר, דממנ"פ מן התורה חליצה כשירה היא, ומדרבנן הא הוי כסוטה והיא וצרתה פטורים מן החליצה, וצ"ל כיון דבשניה תפסי בה קדושין וצריכה גט אינה דומה רק לחייבי לאוין דתפסי בהו קדושין וכיו"ב ולכן מדרבנן לא הוי כערוה להפקיע זיקת קדושי דרבנן, ועוד דא"כ בקדושי קטנה שניה לא יתפסו בה קדושין, דקידושי קטנה הוי אך מדבריהם ושניה כערוה מדבריהם, וזה ודאי בדותא, דחזינן דרבנן לא עשו אותה כערוה אף לגבי קדושי דרבנן, ועוד דצרתה הגדולה מתייבמת, חזינא דלא עשו אותה דומה לערוה, דאילו ערוה צרתה פטורה, וא"כ תו לגבי דידה ג"כ לא הוי דינה רק כדין שניה דעלמא וצריכה חליצה, כן נראה נכון, ולכך סתמו הראשונים בזה, ועיין לקמן פ"ז הלכה י"ג י"ד שפוסק שצרתן מותרת, והיינו דמה"ת לא הוי צרתם כלל דהא קדושין של יתומה בחיי האב או חרשת לא הוי קדושין כלל, ומדרבנן הא גם היא נתקדשה לאחיו ויבמתו הואי, אולם בחרשת דקדושיה קנויה ומשוירת צ"ב קצת, ועיין בירושלמי תמן ובמלחמות והבן:
י׳
אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין ולא שניות כו': דלג רבינו חייבי עשה דבהו אין עשה דוחה עשה ואף לאו הבא מכלל עשה כמו מצרי כו', רק דאפ"ה אם בעלה קנה, וסוגיית הגמרא בארתי באורך בחידושי למסכת סוטה. אמנם להבין סברתו מה שמחלק בין חייבי עשה לאלמנה לכה"ג בזה נראה כך, דרבינו לטעמו אזיל דפסק בפרק י"ז מהלכות איסורי ביאה דכל חייבי לאוין המה דוקא בקדושין לבד אלמנה לכה"ג דלוקה על ביאה לחודא בלא קדושין משום לא יחלל שעושה אותה חללה, א"כ נראה, דביבום אלו לא הוה קנה בודאי היה מותר ביאה לחודא, רק משום דקני לה בהך ביאה הוה אסור דהוה ביאה דרך אישות, א"כ הכא גבי יבום בחייבי עשה, דביאה לחודא לא אסירא, רק מסיבת הקנין שקונה אותה, ואיך נימא דמפקע הקנין מסיבת האיסור, הלא כל האיסור, הוא בשביל קנין שקונה אותה, לכן הוה קנין באיסור ופוטר צרתה, אבל באלמנה לכה"ג, הרי לוקה על ביאה לחודא, רק דנימא דאתי עשה ודחי ל"ת, זה אינו, כיון דאם יקנה תו הוה ביאת איסור מחמת עשה דבעולה, א"כ שוב לא דחי העשה הל"ת, וכמו כן אמרו פרק ד' אחין בנשא מת ואח"כ נשא חי דלר"ש דאין איסור חל על איסור תתייבם ומשני דכיון דאיפקע איסור אשת אח חיילא איסור אחות אשה ותו לא פקע איסור אשת אח ואינו חייב אלא משום אשת אח בלבד. כן הכא כיון דע"י הקנין יהיה עשה ול"ת, תו לא נדחית הל"ת מעיקרא ושוב הל"ת מתחיל בלא הקניה ולכך אין קנינו קנין דסיבת האיסור הוא בלא הקנין ודוק, וכן באלמנה מן האירוסין למ"ד דאינה דוחה, דוקא אלמנה משום שאיסור מונח על הביאה לחודא, ולפ"ז אפשר דמוקי הך יבמתו באלמנה לכה"ג דריבתה התורה שחולצת ולא מתייבמת דבהא הואיל ואם בעלו לא קנו ס"ד אמינא דלא בעי חליצה לכן כתבה רחמנא יבמתו, אבל בחייבי עשה הואיל ואם בעלו קנו לא בעי קרא דחולצין ועיין חידושי רמב"ן ודוק:
כ״ד
יבם היבם הצרה מפני שדמו שהערוה אילונית ונמצאת הערוה שאינה אילונית תצא מיבמה בגט והולד ממזר: טעם רבינו, אף דקיי"ל בכל מקום דכל העריות אין צריכות גט רק לרע"ק דקיי"ל כוותיה באשת אח ואחות אשה ע"י קדושין משום שיאמרו תנאי היה בקדושין יעו"ש, וכן פסק רבינו בהלכות גירושין פרק עשירי הלכה ט' ז"ל, וכן שאר העריות שנשאן בחזקת היתר ונמצאו ערוה א"צ גט שאין קדושין תופסין בעריות עכ"ל, הכא צריכה גט משום שמא יאמרו שאחיו גירש את הערוה סמוך למיתתו ונתייבמה כדין ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט, וזה חשש קרוב יותר משמא יאמרו דתנאי היה בקדושין, ופוק חזי בפרק הכותב בסופו פריך אלמנה מן האירוסין איך גביא בעידי מיתה כתובה, ליחוש דילמא גירשה ומפקא לגיטא וביושבת תחת בעלה דילמא סמוך למיתה גירשה, כש"כ הכא שרואין שנתייבמה כדין יאמרו שסמוך למיתתו גירש הערוה ולכן נתייבמה הצרה דמיתה מפלת וכמו שפסק לעיל ונמצאת א"א יוצאה בלא גט, וזה ברור, ובטור הועתק לשון רבינו תצא מיבמה בלא גט, וחושש אני שט"ס נפל בו ועיין מש"כ הרב בב"ש סימן קע"ג ס"ק ט', ולדעתי נראה כדכתיבנא, ועיין סימן קי"ח בתקנת טולטילא ברמ"א באומרת נתגרשתי וכו' ועיין שם בב"י שכתוב נתגרשתי קודם מימים הרבה וכן נדפס כעת בספר זכרון יהודה ואין כאן מקום להאריך ודוק:
כ״ה
ולא עוד כו' אחר שמת הנשוי נכרית כו': הנה לפ"ז נראה דאם היה להנשוי אחות אשתו עוד אשה נכרית ומת האח השלישי שהיה נשוי נכרית לבד, וגרש בעל האחות את אחות אשתו ואחר כך מת, נמצא דהנכרית שנפלה ליבום בעוד שלא גירש את האחות, אסורה להתייבם וחולצת והנכרית שהיתה אשת הבעל האחות שריא וכמו שפירש רבינו הטעם שמפני שצרה בזיקה אינו ידוע וגזרו אבל איסור צרה בנשואין מידע ידעי, ולפי טעם השני שבאלפס יתכן דגם השניה שהיא צרת אחות אשתו בנשואין אסורה מפני שהיתה צרה בזיקה לאותה נכרית שנפלה לפניו באיסור זיקה שבזיקה היא צרת אחות אשתו, אעפ"י שאחות אשתו גופא שהיא הערוה משום לתא דידה לא הוי מיתסר צרתה בנשואין כיון שגירש האחות קודם מיתתו, וסברת הרי"ף בטעם השני הוא, דכיון דמת חזינא כאילו בעת נפילה ראשונה מהנשוי נכרית בלבד, הוית קנויה במקצת לבעל האחות וזה המקצת אינה נופלת ליבום לבעל האחות החי. וא"כ מה שנשארה קנויה במקצת להיבם מנפילה ראשונה כיון שאין כולה לפנים נידון משום ערוה, וא"כ לפ"ז גם הנכרית שנפלה לפניו מהאח בעל האחות אף שגירש את האחות הוי כצרת ערוה בזיקה שהיא צרתה של זו שנפלה לפניו באיסור זיקה, משא"כ לטעם הראשון שכתבו רבינו, והדברים ארוכים בפירוש השמועה, ויעוין ב"ש וביאורי הגר"א ואכ"מ להאריך ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
