רמב״ם - הלכות יבום וחליצה · פרק ז׳

ספר נשים · 22 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות יבום וחליצה · פרק ז׳

הלכה א׳

שְׁנַּיִם מִן הָאַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא נוֹדַע אֵי זֶה מֵהֶם מֵת רִאשׁוֹן. הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְיַבֵּם שְׁתֵּיהֶן וַהֲרֵי זִקָּה נָפְלָה עַל שְׁתֵּיהֶן שְׁתֵּיהֶן חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל הַיָּבָם מִשּׁוּם שְׁנִיָּה אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה אַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עָלָיו כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אֵם אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתָּהּ. הֲרֵי אֲחוֹתָהּ מֻתֶּרֶת לוֹ וְרָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם. שֶׁהֲרֵי לֹא נָפְלָה זִקָּתוֹ עַל שְׁתֵּיהֶן, שֶׁאֵין זִקָּה עַל הָעֶרְוָה:

הלכה ב׳

הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל יָבָם זֶה מִשּׁוּם עֶרְוָה. וְהָאַחֶרֶת אֲסוּרָה עַל הַיָּבָם הַשֵּׁנִי מִשּׁוּם עֶרְוָה. הָאֲסוּרָה לָזֶה מֻתֶּרֶת לְאָחִיו וְהָאֲסוּרָה לָזֶה מֻתֶּרֶת לְאָחִיו. שֶׁהֲרֵי נָפְלָה זִקַּת כָּל אֶחָד מֵהֶן עַל הַמֻּתֶּרֶת לוֹ בִּלְבַד. וְרָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם לְזוֹ הַמֻּתֶּרֶת לוֹ:

הלכה ג׳

מֵת אֶחָד מִן הָאַחִין וְנָפְלָה אִשְׁתּוֹ לְיִבּוּם וְאַחַר כָּךְ מֵת שֵׁנִי וְנָפְלָה אִשְׁתּוֹ לְיִבּוּם שֶׁהִיא אֲחוֹת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת. שְׁתֵּיהֶן חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ד׳

מֵתָה הָאַחֲרוֹנָה חָזְרָה הָרִאשׁוֹנָה לְהֵתֵּרָהּ וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. מֵתָה הָרִאשׁוֹנָה הֲרֵי אַחֲרוֹנָה בְּאִסּוּרָהּ עוֹמֶדֶת וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שֶׁהֲרֵי לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְיִבּוּם בִּשְׁעַת נְפִילָתָהּ. וְכֵן אִם קָדַם אֶחָד מִן הָאַחִין וְחָלַץ לָאַחֲרוֹנָה הֻתְּרָה הָרִאשׁוֹנָה לִשְׁאָר הָאַחִין שֶׁהֲרֵי הַזִּקָּה שֶׁאָסְרָה אוֹתָהּ הֱסִירָהּ אָחִיו בַּחֲלִיצָתוֹ:

הלכה ה׳

וְכֵן אִם הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה עֶרְוָה עַל אֶחָד מִן הָאַחִין וְקָדַם וְיִבֵּם אֶת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ הֻתְּרָה הָרִאשׁוֹנָה לִשְׁאָר הָאַחִין שֶׁהֲרֵי הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאָסְרָה אוֹתָהּ עֲלֵיהֶן נִתְיַבְּמָה לְמֻתָּר לָהּ. אֲבָל אִם הָיְתָה הָאַחֲרוֹנָה הִיא שֶׁאֲסוּרָה עַל אַחַת מֵהֶן בִּלְבַד מִשּׁוּם עֶרְוָה הֲרֵי הוּא מְיַבֵּם לָרִאשׁוֹנָה וּשְׁאָר הָאַחִין אֲסוּרִין בִּשְׁתֵּיהֶן וְחוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ כָּל אֶחָד אַחַת מִן הָאֲחָיוֹת מוֹצִיאִין אוֹתָן מֵהֶן:

הלכה ו׳

שְׁלֹשָׁה אַחִין שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת. מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְעָשָׂה הַשְּׁלִישִׁי בִּיבִמְתּוֹ מַאֲמָר וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעַל אֲחוֹת הַשְּׁנִיָּה וְנָפְלָה הָאָחוֹת הַשְּׁנִיָּה לִפְנֵי הָאָח הַשְּׁלִישִׁי. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן גֵּט לְבַעֲלַת הַמַּאֲמָר וְחוֹלֵץ לָהּ וְחוֹלֵץ לָאָחוֹת הָאַחֲרוֹנָה כְּדֵי לְהַתִּירָן לְזָר:

הלכה ז׳

מֵת זֶה שֶׁעָשָׂה הַמַּאֲמָר וְהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לִפְנֵי בַּעַל הָאָחוֹת. בַּעֲלַת הַמַּאֲמָר פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם שֶׁהֲרֵי הִיא אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. וְהָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר עַד שֶׁיִּפְטֹר אֶת הַצָּרָה:

הלכה ח׳

אֶחָד מִן הַיְבָמִין שֶׁקִּדֵּשׁ אֲחוֹת יְבִמְתּוֹ אוֹמְרִין לוֹ הַמְתֵּן וְאַל תְּגָרְשֶׁנָּה וְאַל תִּשָּׂאֶנָּה עַד שֶׁיְּיַבֵּם אָחִיךָ אוֹ יַחֲלֹץ לִיבָמָה זוֹ הַזְּקוּקָה לְכֻלְּכֶם. חָלַץ לָהּ אָחִיו אוֹ יִבְּמָהּ אוֹ שֶׁמֵּתָה הַיְבָמָה הֲרֵי זֶה יִכְנֹס אֲרוּסָתוֹ. מֵתוּ אֶחָיו כֻּלָּם מוֹצִיא אֶת אֲרוּסָתוֹ בְּגֵט וִיבִמְתּוֹ בַּחֲלִיצָה. וְאִם מֵתָה אֲרוּסָתוֹ בֵּין שֶׁמֵּתָה קֹדֶם מִיתַת הָאַחִין בֵּין שֶׁמֵּתָה לְאַחַר מִיתַת הָאַחִין חָזְרָה הַיְבָמָה לְהֶתֵּרָהּ וְרָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם:

הלכה ט׳

שְׁלֹשָׁה אַחִין שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְיֵשׁ לְכָל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן צָרָה. וּמֵתוּ הַנְּשׂוּאִין אֶת הָאֲחָיוֹת וְנָפְלוּ הָאֲחָיוֹת וְצָרוֹתֵיהֶן לִפְנֵי יָבָם. אִם חָלַץ לַצָּרוֹת נִפְטְרוּ הָאֲחָיוֹת. אֲבָל אִם חָלַץ לָאֲחָיוֹת לֹא נִפְטְרוּ צָרוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיַּחְלְצוּ הַצָּרוֹת. מִפְּנֵי שֶׁחֲלִיצַת אֲחָיוֹת חֲלִיצָה שֶׁאֵינָהּ מְעֻלָּה. וַחֲלִיצָה שֶׁאֵינָהּ מְעֻלָּה אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַצָּרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י׳

יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּךְ הַדִּין בִּשְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד וְהָאַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל יְבָמָהּ מִשּׁוּם שְׁנִיָּה אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה. שֶׁאִם חָלַץ לָאֲסוּרָה לֹא הֻתְּרָה צָרָתָהּ. חָלַץ לַצָּרָה הֻתְּרָה הָאֲסוּרָה:

הלכה י״א

שְׁלֹשָׁה אַחִין שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְהַשְּׁלִישִׁי נָשׂוּי נָכְרִית. מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְיִבֵּם הַנָּשׂוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַשְּׁלִישִׁי וְנָפְלוּ שְׁתֵּי נָשָׁיו לִפְנֵי הַשֵּׁנִי (שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה). הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. הָאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת אָחִיו הָרִאשׁוֹן נֶאֶסְרָה עָלָיו לְעוֹלָם מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח כְּדִין אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ. וְהַנָּכְרִית מִשּׁוּם צָרָתָהּ:

הלכה י״ב

וְכֵן שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וּמֵת אֶחָד מֵהֶן. וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עוֹלָמִית הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו בִּשְׁעַת נְפִילָה. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ וָמֵת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לַיָּבָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו בְּחַיֵּי אָחִיו בְּשָׁעָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ הֲרֵי חָזְרָה לְהֶתֵּרָהּ וּכְשֶׁמֵּת אָחִיו בְּהֶתֵּרָהּ הָיְתָה עוֹמֶדֶת:

הלכה י״ג

קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְגֵרְשָׁהּ בַּעְלָהּ וְהֶחֱזִירָהּ וּמֵת וַעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לַיָּבָם מִפְּנֵי שֶׁגֵּרוּשֶׁיהָ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין שֶׁהֲרֵי אָבִיהָ הִשִּׂיאָהּ. וְאֵין חֲזָרָתָהּ חֲזָרָה גְּמוּרָה שֶׁאֵין קִדּוּשֵׁי קְטַנָּה קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ד

וְהוּא הַדִּין לִמְגָרֵשׁ פִּקַּחַת וְנִתְחָרְשָׁה וְהֶחֱזִירָהּ וּמֵת וְהִנִּיחָהּ חֵרֶשֶׁת שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַיָּבָם וְאֵינָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְצָרַת קְטַנָּה זוֹ אוֹ חֵרֶשֶׁת זוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. וְאִם הֶחֱזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה אוֹ חֵרֶשֶׁת וְגָדְלָה אוֹ נִתְפַּקְּחָה אֶצְלוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לִיבָמָהּ:

הלכה ט״ו

שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן קְטַנּוֹת הָרְאוּיוֹת לְמָאֵן אוֹ חֵרְשׁוֹת וּמֵת אֶחָד מֵהֶן תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה וּפְטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. הָיוּ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה וּמֵת בַּעַל הַקְּטַנָּה תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה וּפְטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. מֵת בַּעַל הַגְּדוֹלָה מְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בְּבַעְלָהּ וְתִהְיֶה גְּדוֹלָה זוֹ מֻתֶּרֶת לִיבָמָהּ:

הלכה ט״ז

שְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְחוֹת אוֹ חֵרְשׁוֹת. אוֹ אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת. וְכֵן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת נְשׂוּאוֹת לִשְׁנֵי אַחִים פִּקְחִין אוֹ חֵרְשִׁין אוֹ אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ וּמֵת אֶחָד מֵהֶן. אִשְׁתּוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. שֶׁהֲרֵי אֵין נִשּׂוּאֵי אֶחָד מֵהֶן נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין:

הלכה י״ז

שְׁנֵי אַחִין אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְחוֹת אוֹ אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת וַהֲרֵי הַפִּקַּחַת הִיא אֵשֶׁת הַפִּקֵּחַ. מֵת הַחֵרֵשׁ תֵּצֵא אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת הַפִּקֵּחַ הוֹאִיל וְנִשּׂוּאֵי הַפִּקֵּחַ שֶׁמֵּת נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין וְזִקַּת זֶה הַחֵרֵשׁ גְּמוּרָה וְנִשּׂוּאֵי הַחֵרֵשׁ אֵינָן נְשׂוּאִין גְּמוּרִין. הֲרֵי זֶה הַחֵרֵשׁ מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט מִפְּנֵי שֶׁאֲחוֹתָהּ זְקוּקָה לוֹ. וְאֵשֶׁת אָחִיו הַפִּקֵּחַ אֲסוּרָה לְעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס מִפְּנֵי אֲחוֹתָהּ. וְלֹא יַחֲלֹץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא חֵרֵשׁ:

הלכה י״ח

וְלָמָּה גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁיּוֹצִיא זֶה הַחֵרֵשׁ אִשְׁתּוֹ הַחֵרֶשֶׁת וְהֵן אֵינָן בְּנֵי חִיּוּב אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּקָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אִם תֵּשֵׁב אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ נִמְצֵאת אֲחוֹתָהּ נִשֵּׂאת לְזָר וְיֹאמְרוּ נִפְטְרָה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. לְפִיכָךְ מוֹצִיא הַחֵרֵשׁ אִשְׁתּוֹ בְּגֵט כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֲחוֹתָהּ אֲסוּרָה לְעוֹלָם:

הלכה י״ט

וְכֵן שְׁנֵי אַחִין פִּקְחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת. מֵת בַּעַל הַחֵרֶשֶׁת תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת בַּעַל הַפִּקַּחַת מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ הַחֵרֶשֶׁת בְּגֵט וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא פִּקֵּחַ וְיָכוֹל לַחֲלֹץ:

הלכה כ׳

שְׁנֵי אַחִין אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ. הַחֵרֵשׁ נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים פִּקְחוֹת הָאַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עַל הַפִּקֵּחַ וּמֵת הַחֵרֵשׁ שְׁתֵּיהֶן פְּטוּרוֹת עַל כָּל פָּנִים. אִם נִשּׂוּאֵי הָעֶרְוָה נִשּׂוּאִין הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה צָרָתָהּ וּפְטוּרָה. וְאִם אֵין נִשּׂוּאֵי הָעֶרְוָה נִשּׂוּאִין כָּךְ לֹא יִהְיוּ נִשּׂוּאֵי צָרָתָהּ נִשּׂוּאִין:

הלכה כ״א

הָיְתָה בִּתּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ חֵרֶשֶׁת וּנְשׂוּאָה לְאָחִיו הַפִּקֵּחַ צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שֶׁאֵין נִשּׂוּאֵי הַחֵרֶשֶׁת נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין:

הלכה כ״ב

כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עִנְיַן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהָאַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עִם הָאַחֶרֶת וְאִי אֶפְשָׁר לִשָּׂא שְׁתֵּיהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹת יְבִמְתּוֹ אֶחָד אֲחוֹתָהּ אוֹ אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ עִנְיַן הַדְּבָרִים אַחַת מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהֵן עֶרְוָה עִמָּהּ:

קרית ספר · הלכות יבום וחליצה פרק ז׳

א׳

שני יבמות אחיות מב' אחין רצה מיבם אחד וחולץ א' מן התורה ומדברי סופרים הוא דחולץ שתיהן וכן אם היו ב' אחין היו יכולין ליבם א' הא' והשניה האחרת אלא דמדרבנן חולצין ולא מייבמין ואם היו צרות עם האחיות חליצת האחיות פוטרת מן התורה את הצרות וכן אם היתה הא' אסורה עליו אפילו מחייבי לאוין חליצתה פוטרת מן התורה את צרתה. יבמה שהיתה אסורה על יבם א' בשעת נפילה איסור ערוה כגון אחות אשה אע"פ שהותרה אח"כ ע"י שמתה אשתו שהיא אחותה הרי היא פטורה ואפילו יבמה אחיו אחר וחזרה ונפלה לפניו היא וצרתה הרי אלו פטורות מן החליצה ויבום דכתיב יבמה יבא עליה ויבמה בתר ומת אחד מהם. כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עליו לעולם הואיל ונאסרה שעה א' אבל גרש אשתו והחזירה ומת אע"פ שנאסרה על אחיו כשגרשה משום אשת אחיו חזרה להתרה וכשמת אחיו בהתרה היתה עומדת.

י״ג

וקטנה שנתגרשה גירושי תורה והחזירה בקידושין דרבנן וכן כל נישואים דרבנן אחר גירושי תורה הרי היא אסורה ליבם משום אחות אשה וצרותיהן או חולצות או מתיבמות דלאו צרותיהן מיקרו הואיל ואין חזרתם חזרה מן התורה כמו שאמרנו ואם גדלה הקטנה או נתפקחה החרשת ואחר כך מת הרי זו מותרת ליבמה שהרי גמרו קידושיה קודם שמת.

ט״ו

ב' אחים נשואים ב' אחיות קטנות ראויות למאן ומת א' מהם או חרשות ומת א' מהן אינם אסורות משום אחות אשה שאין נישואיהן מן התורה ופטורות אבל א' גדולה ואחד קטנה ומת בעל הקטנה תצא משום אחות אשה ולא נאסרה עליו משום אשת אח שאם מתה אשתו היה יכול להשיאה מן התורה שלא היו נישואיה לאחיו מן התורה ואם מת בעל הגדולה מן התורה חולצת או מתיבמת דאין נישואי הקטנה מן התורה כמו שביארנו. נישואי חרש או חרשת מדברי סופרים פקחת או חרשת שנשאת לחרש ומת ונפלה לפני אחיו פקח נשוי לפקחת אחותה תצא משום אחות אשה מת הפקח בעל הפקחת חרש יכול ליבם מן התורה דנישואיו עם אחותה לאו נישואין גמורים הם אלא מד"ס כדאמר' היא שאסורה עליו ושמוציא אשתו בגט. וכן שני אחין פקחין נשואין לב' אחיות א' פקחת וא' חרשת מת בעל החרשת תצא משום אחות אשה מת בעל פקחת בעל חרשת מיבם מן התורה או חולץ דנישואיו עם החרשת לאו מדאוריתא ופקחת זקוקה לו מדאוריתא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות יבום וחליצה פרק ז׳

י׳

יראה לי כו' והאחת מהם כו'. והנה לפי זה הוא הדין אם מת והניח שני אחין ולאחד מהם ראויה להתייבם ולאחד מהם הוה חייבי לאוין או חייבי עשה לא מהני החליצה של האח שהיא אסורה עליו. ובזה א"ש דברי התוספתא דיבמות פ"ח דאם יש לו אח כה"ג וכהן הדיוט אין כה"ג חולץ ע"ש והטעם כנ"ל וראיה לשיטת רבינו אך י"ל דזה אתיא כמ"ד בתוספתא סנהדרין פ"ד דכה"ג שמחל על כבודו אינו מחול רק דבמקום מצוה צריך וחליצה הוה בזיון כמש"כ התוס' כאן ד' ס"א ע"א וד' קי"א ע"ב לכך אם יש לו אח אחר לא יחלוץ:

י״ד

וה"ה למגרש כו' ואינה חולצת כו'. זה קאי רק אחרשת אבל קטנה לכשתגדיל תחלוץ כמבואר בהך דכתובות דף ע"ג ע"ב ע"ש דנקט חולצת ולא מתיבמת והיינו לכשתגדיל:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות יבום וחליצה פרק ז׳

ד׳

חזרה הראשונה להתירה וכו'. במימרא דר"י ובגמ' דף כ"ח אקשי' עלה דר"י ליקום חתן ולייקם ע"ש וכ' בח"ר שם מיהו רב אלפס ז"ל פסקו בהלכותיו ולפ"ד א"ל דלאחלופי דחלץ לשני' איכא למיחש משום דלא דייקו אינשי שפיר בין חלץ לראשונה תחלה בין חלץ לשני' תחלה וכיון דחלץ לה לאחת משמע להו לאינשי כיון דאסתלקו מינה זיקה לגמרי שני' הותרה לגמרי אבל לאחלופי דמיבם לאחות זקוקתו לה כי לא חיישי דחמירא להו לאינשי וכ"ע וכו' וסיים עוד שם שהרב ז"ל סבר דחיישי' אף לביטול מצות יבמין ואע"ג דר"י לא חייש אנן חיישי' ע"ש ונראה שדעת האלפסי לפרש הא דאמרי' שם דף כ"ז ע"ב אחיות א"י מי שנאן אין פירושו כמ"ש רש"י דזו אינה משנה דזה דוחק רק פי' א"י מי שנאן ולא נודע לו טעם המתני' אבל מודה הוא לדין המתני' וכן משמע בירושלמי דגרסינן שם אמר ר' חיי' משם ר"י אינו יודע טעם אחיות מה הן משמע להדי' דאיננו חולק על מתני' אלא דלא ידע להשיב טעם נכון לחלק בין דינו ובין דין דמתני' ועי' בתי"ט במתני' מה שהקש' שם ולפ"ד מיושב ומה שתמה שם על הטור כבר כ' הב"ח בסי' קע"ה שט"ס יש בדברי הטור ועי' ב"ש סי' קע"ה סק"ד מ"ש מיהו כל הפוסקים אם חלץ לשני' הותרה הראשונה משמע אבל ביבום השני' לא הותרה הראשונה וסברתו נראה הואיל ויש כאן איסור שהשני' נתיבמה באיסור לא שייך לומר הותרה ראשונה וכ"כ הבית דוד ומה שהקש' עליו בס' שושנים לדוד מגמרא דף כ"ח ע"א בהא דאמר אלא שני' אמר חבראי שני' ייבם ולפמ"ש מיושב עי' ירושלמי דף י' ע"א ובק"ע.

י׳

יראה לי וכו'. עי' חיד' רשב"א יבמות דף כ"ז ע"א סד"ה ר"א.

י״ב

וכן ב' אחין וכו'. ובגמרא דף ל' פרכי' ל"ל למתני הך דב' אחין ע"ש ועי' ב"ח סי' קע"ה שכ' שלשון וכן שכ' רבינו אינו מדוקדק לפי"ז. ואפשר דדעת רבינו דלפי מה דמשמע בגמרא דף ל' דיש מקום לחלק היכא דאחזי בנפילה ראשונה יותר מסתבר להתיר ולא הוי זו ואצ"ל זו וסוגי' דגמ' דף ל"ב לא נחית לחלק בסברא זו.

י״ז

ה"ז החרש מוציא את אשתו בגט וכו'. ולפי מ"ש בחי' רשב"א ר"פ חרש בשם הירושלמי אם קדשה בביאה קידושיו מעשיו וגירושיו אינו מעשה א"כ אם קידש בביאה א"י להוציאה עי' ב"י סי' קכ"א שמביא להירושלמי הנ"ל בשם הנ"י וכו' הפוסקים השמיטוהו ויש להחמיר ובאמת צריך ליתן טעם מפני מה לא הביאו הפוסקים ואין לומר מדתנן בפ' חרש ואם היו נכריות וכו' אם רצה להוציא וכו' הא איכא למיחש דלמא קדשה אחיו בביאה די"ל דלא חיישי' לזה כיון דאין דרך לקדש בביאה וספיקא דרבנן הוא ונראה דמוכח מתלמודא דידן גיטין דף ע"א מה דדחיק שם לאוקמי בריי' דחרש אינו מוציא ברמיזה ולא משכחת פתרא כ"א ביבם ואמאי לא מוקי לה בידענו שקדשה בביאה דהוי רבותא יתירא כדמשמע בגמרא שם א"ו דלית לי' לתלמודא דידן חילוק זה ומשמע לי' לתלמודא הכי מדתנן ר"פ חרש אם רצה יוציא אם רצה יקיים וכ' התוס' אגב דתני יוציא וי"ל דבכיון תני יוציא כמו שיכול לקיים הוא בקדשה בכל דבר כן הוא היציאה שיכול להוציאה אף דקדשה בביאה כנ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות יבום וחליצה פרק ז׳

אבן האזל על הלכות יבום וחליצה פרק ז׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 30,755 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות יבום וחליצה פרק ז׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות יבום וחליצה פרק ז׳

א׳

והרי זיקה נפלה על שתיהן, שתיהן חולצות ולא מתייבמות ואפילו היתה אחת מהן אסורה על היבם משום שנייה או מחייבי עשה או מחייבי לאוין הרי אלו חולצות ולא מתייבמות: הנה בסוגיא דף כ"ח: קאמר ותתייבם כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו, וכן בפרק כיצד דף כ' אמר אחותה דמאן אילימא דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה פגע באחות זקוקתו כו' משמע הא היכי דמה"ת לא חזיא ליבום תו אחותה כשהיא יבמתה מתייבמת, משום דאינה כאחות זקוקתו, אך בחייבי לאוין לשיטת הבבלי ג"כ מה"ת אתי עשה ודחי ל"ת ומדאורייתא רמיא קמיה, הא אלמנה מן הנשואין לכה"ג שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואם בעלו לא קנו, הרי מדאורייתא לא רמיא קמיה אפשר דבכה"ג שפיר אחותה מתייבמת, אע"ג דזקוקה לחליצה בכ"ז כיון דביאת יבמה ליכא בה באופן שיקנה אותה דלהוי סגי לה בגט בלא חליצה אינה אחות זקוקה. אך נתבונן דלמ"ד אין זיקה קא מפרש הגמרא דלכן אחיות יבמות אינן מתיבמות, משום ביטול מצות יבמין, א"כ גם הכא שייך ביטול מצות יבמין דקא מבטל מצות חליצה מן אחותה שהיא אלמנה מן הנשואין לכה"ג המייבם ובשתי אחיות שנפלו לפני שני יבמין, משום ספק ביטול מצות יבמין שמא ימות אחיו, ונמצאת זקוקה לפניו, ותהיה פטורה מן החליצה אף למאי דקיי"ל דאף אם כנס את אחותה ג"כ צריכה חליצה ודלא כשיטת הר"י בתוספות, וכן סתם רבינו לקמן הלכה ח', מ"מ איכא ביטול מצות יבמין דמה"ת פטורה מחליצה אם נשא אחותה אפילו כשקדשה אחרי שמת אחיו וכמו דאמר בפ"ק בשילהי סוגיא דעליה אלא כי איצטריך עליה היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי פירוש דכה"ג פטורה מן החליצה ומן היבום, ואעפ"י שמדרבנן צריכה חליצה להנשא בשוק בכ"ז חשיב זה ביטול מצות יבמין, וצ"ע על הרשב"א ז"ל בדבריו הארוכים בדף מ"א שהקשה זה ונדחק דלמ"ד אין זיקה קאמר הגמרא משום ביטול מצות יבמין ובכה"ג לדידיה פטורה גם מן החליצה ולא כר' יהודה בן בתירא, ואין צורך. אולם בכ"ז איכא נפ"מ אם היתה האלמנה מן הנשואין הראשונה לנפילה ואח"כ נפלה אחותה מן האירוסין מאחיו השני, דאם נאמר דלא הוי אחות זקוקה רק משום ביטול מצות יבמין, א"כ בכה"ג מותר אם מתה הראשונה אז מותר בשניה, ולא אמרינן דהוי יבמה שנאסרה בשעת נפילה, וכמו דסובר רב לפירוש ר"ח משום דסובר אין זיקה יעו"ש בתוספות, ובזה לא אשכחן מאן דפליג עליה דר' יוחנן פליג משום דסובר יש זיקה, וקצת סעד דבכה"ג כיון דליבום לא רמיא קמיה תו לא הוי אחותה אחות זקוקה, ממה שכתבו רבנן בתוספות לקמן דף מ"ד. ד"ה אלמה לא כו' וי"ל דמשכחת לה כגון שהערוה היא מחייבי עשה או ל"ת ועשה לכל האחין דלאו בת יבום וצרה שריא, אלמא דאע"ג דכתבה התורה לפום ס"ד דבית אחד בונה וכי איכא שני בתים אינו בונה כלל, בכ"ז היכי דבית אחד הוי ל"ת ועשה תו לא רמיא קמיה רק חדא היינו צרתה וה"נ, וזה סעד נכון, אולם לפ"ז יהיה אם נפלה לפניו חייבי לאוין ועשה ומתה יהא מותר בקרובותיה וזה לא שמענו, וכן סתם משניות מורה דזקוקה קמיה, ועיין בקונטרס זיקה תמצא סתירה לזה משיטת ירושלמי ואכמ"ל ודוק:

ח׳

אחד מן היבמין שקידש אחות יבמתו וכו': דעת רבנן בתוספות דכיון שקידש את אחותה מה"ת מפקיעין היבום ואם אין יבם אלא הוא תצא ותנשא לשוק, רק לדידן דיש זיקה אסרינן מדרבנן לינשא לעלמא ואיהי אסורה משום אחות זקוקתו, ודוקא בקדושין לבד הא אם ניסת אחר כך ודאי תו נפקע מאתו זיקת היבמה לגמרי זה תוכן שיטתם, ולפ"ז הקשו אמאי אם ניסת היבמה לשוק למ"ד קדושין תופסין ביבמה מדוע לא נפקע הזיקה הא נעשית ערוה להיבם באיסור א"א, ותירצו ב' תירוצים [בריש דף ט"ז ד"ה בני צרות כו'], דכיון דאפשר ע"י גירושין שתתקיים מצות יבום הלכך לא פקע זיקה, ועוד אר"י דלא תהיה אשת המת לאיש זר משמע אפילו ע"י הויה דהיינו קדושין לא תהיה לאיש זר כו'. והנה לפ"ז מצינו לומר דנפ"מ טובא לדינא בנתקדשה היבמה לאחי היבם מאמו, שהוא לאו אחוה דבעלה המת לפי תירוץ קמא, הלא בזה דלעולם באיסור ערוה קיימא ואשת אחיו מאמו מיחשבא מט"ו עריות דפוטרות צרותיהן שפיר מפקעא הזיקה דהוי כמו שקידש היבם את אחותה לאחר מיתת אחיו דנעשית אחות אשתו ונפקע הזיקה, כן הכא דכיון דבגירושין אין היתר מפקע הזיקה אע"ג דהאיסור ערוה באה אחרי שכבר הוזקקה אליו ליבום, וכמו דאמר בשמועה קמייתא דעליה אלא כי איצטריך עליה היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי כו' הרי דבזה הוי איסור ערוה חייל על מצות יבום ומפקע הזיקה, א"כ הכא נמי כי נתקדשה לאחי היבם מאמו מן התורה מפקיע הזיקה דנעשית לו ערוה ומותרת לשוק, אבל לפי תירוץ השני מצינן לומר כיון דמקראי נפקא לן, א"כ אולי חדית לן רחמנא דהיכי דמעשה איסור ערוה בא ע"י קדושי היבמה בעצמה שהמעשה הזה אסרה תורה וחייבה מלקות ע"ז אם תנשא לאיש זר, ובזה אין חילוק אם תנשא לאיש דעלמא או לאחי היבם מאמו, דכולהו בכלל דאיש זר כלולים, ותו לא נפקע הזיקה, ורק באופן דמעשה הקדושין ואיסור ערוה בא ע"י אחותה או קרובתה בזה נפקע הזיקה ודוק, נמצא דהיכי דנתקדשה לאחי היבם מאמו הוא ספק גמור ועצום אם נפקע הזיקה ושריא לעלמא או לא וצ"ע: וראיתי מקשים על תירוץ שני, מהא דאמר לקמן סוף פ' יש מותרות דלא נעשה מתים כחיים, ואם היה לה בן וניסת לשוק ומת הבן תזקק ליבום ומשני דדרכיה דרכי נועם כו' ואם תאמר תחלוץ הרי תתגנה על בעלה יעו"ש, וא"כ כיון שהנשואין היה בהיתר בעוד הבן קיים תו הנשואין מפקיעין הזיקה דלא תהיה אשת המת החוצה גלי רחמנא דוקא היכי שהנשואין באיסור לאו קאי. ובאמת לשיטת רבוותא בתוספות הפירוש דדרכיה דרכי נועם, דא"כ יכול להיות שבעלה יניח בן ותנשא לעלמא ואח"ז ימות השני ויניח בן ותנשא לעלמא ואח"ז ימות השלישי ויניח בן ותנשא לעלמא ואח"ז ימותו הבנים ותהא נמצאת צריכה חליצה מג' בתי, ותהיה זקוקה לאחי בעלה הראשון ולאחי בעלה השני ואחי בעלה השלישי, ואין זה מנעימות דרכי התורה שתהא זקוקה לאחים מכמה בתים אם לא ע"צ הספק והפשיעה אבל לא במכוון, ובזה אם ימותו הבנים בזמן שכבר מתו בעליה תחזור להזקק לאנשים רבים מבתים שונים אשר בל תוכל להלקח לאחד מהן בלי חליצת האחים מבעלה האחר ודוק: ובזה דנתי במק"א לענין הזקוקה ליבם מוחלף דמסיק בית יוסף דהוי ספק לדינא אם מוחלף זוקק, ועיין בספר אור זרוע סימן תר"ה בזה כמה תשובות מהגאונים בפלפול עצום. ומה דהקשה הב"ח הא כיון דאם אית לה בן מוחלף פוטר אותה מיבום תו נשאר מה דאמר בגמרא גבי ממזר כיון דלענין יבום מיפטר פטיר מיזקק נמי זקיק, וכן הקשה בשו"ת ר' חיים אור זרוע סימן קט"ז יעו"ש, לק"מ, כיון דמה דפוטר לאו משום דמקרא דעין עליו נפקא, אלא משום דמצי להיות לחזור לטהרתו ולהוליד בני מעליא, אבל גבי יבם לא שייך זה דכיון דבעת נפילה נאסרה עליו תו אינה חוזרת להיתרא והוי כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, ודוקא גבי ממזר דלא שייך זה שפיר אמר דכיון דמיפטר פטיר תו זקיק נמי, דהא דמיפטר אינו משום שהוא ראוי לחזור ולהיות ראוי לבא בישראל, דאם מחמת פוסלו אינו נחשב לבן, תו אינו ראוי לבוא בישראל לא הוא ולא זרעו לעולם, רק דרחמנא חשביה לבן ולכן חשיב נמי כאח לזקוק ליבום, ומשום זה שקיל וטרי הגמרא על יבם קטן איקרי להקים לאחיו שם כו' יעו"ש, ולא שייך מדמיפטר פטיר, דשם הואיל וראוי למה שצריך להיות בבן ובכלל עין עליו ודאי איכא, מלבד סברת מוהר"מ מרוטינבורג דהוי כמו תנאי המבואר אצלנו במק"א, ולפ"ז בזקוקה ליבם מוחלף ונתקדשה לאחיו מאמו יש לפוטרה לשוק מטעם ספק ספיקא, דאימור אין מוחלף זוקק, ועוד אימור דקדושין שנתקדשה אחרי שהוזקקה ליבום מפקיעין הזיקה אם נאמר דקדושין תופסין בשומרת יבם, וזה אין לומר דהך ספק אם קדושי אחיו מאמו מפקיעין זיקה הוי נגד חזקת יבום, דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה כמו שבארנו במקום אחר, ואולי דבספק דיבם מוחלף זוקק תו איכא תרי צדדים להחמיר, אימור אין קדושין תופסין בשומרת יבם ואימור אין קדושין מפקיעין הזיקה ויש לעיין בזה: אמנם להכניס עצמו לעשות ספק ספיקא לצוות עליה שתקבל קדושין מאחי היבם מאמו, בזה יש לדון. דשיטת הריטב"א דלמ"ד קדושין תופסין הלאו הוא על הקדושין בלא ביאה, וכן היה נראה מפשט דברי תוספות בסוף פ' החולץ אם כי נראה דלקי אקדושין דאמרי כוונו ע"י קדושין, דבביאה לחוד בלא קדושין אינו לוקה בשומרת יבם לזר, אבל בקדושין לבד אין איסור, ויש בזה לעיין עוד הרבה ולא באתי רק להעיר אבל למעשה צ"ע, כי על האיסור הנעשה בקדושין יש ס"ס שמא אין קדושין תופסין ושמא לא מתעביד איסור בקדושין וכמו דמשמע מדברי התוס' בדף צ"ב דשומרת יבם שנתקדשה לא מתעביד איסורא כלל יעוין שם ודוק: הן דיש מקום לומר דאף לפי מש"כ הר"י דלא תהיה משמע אפילו ע"י הויה לא תהיה לאיש זר אין זה בכלל רק באם נתקדשה לאיש דעלמא שאין איסור א"א מפקיע הזיקה, אבל בנתקדשה לאחיו מאמו לא שייך זה דהגם דהוא איש זר להמת ואינו קרוב לו כלל, בכ"ז מסתברא דגם התורה לא גילתה רק דאיסור האפשרי להתבטל ע"י הגט לא אלים להפקיע הזיקה הנפקעת ע"י חליצה או ע"י יבום וגט אחריו, אבל לא איסור אשת אחיו מאמו שאין לו היתר, ואם כי הוא נגד הפשט דודאי בלאו דלא תהיה לאיש זר איתנהו כו"ע ופוק חזי לרב דאין קדושין תופסין ולקי על ביאה לחוד ודאי אם בא עליה אחי היבם מאמו לוקה משום לאו דלא תהיה אשת המת לאיש זר כן הוא הדין לשמואל ודאי נכלל בזה גם אחי יבם מאמו, בכ"ז יש מקום להתעקש: ולדעתי נראה דלפ"ז יסולק מה שנתעוררו רבנן בתוספות בפ"ק דיבמות ובריש פ' המגרש, במגרש על מנת שלא תנשא לפלוני וניסת לאחיו ומת איך הדין אם חשיבא כערוה ופטורה מן החליצה, וכן פלפלו לר' אליעזר בחוץ היכי דקידש חוץ מפלוני יעו"ש דבזה משכחת דהוי א"א שתפול ליבם, ולפ"ז לא הוי קשה מידי, דאימת אמרינן דאיסור ערוה קאי באנפי זיקה ומפקיע זיקה דלא תהא צריכה חליצה כלל, דוקא במקום שאם יבוא האיסור אחרי הזיקה יפקיע ג"כ הזיקה וכמו דהוי בעי הגמרא לומר דעיקר קרא דעליה אתי כי נשא מת ומת ואח"כ נשא חי, הרי דאיסור אחות אשה מפקיע הזיקה, כן מפקיע הזיקה אם בשעת מות אחיו היא אחות אשתו, אבל איסור א"א דאם בא האיסור אחר הזיקה אינו מפקיע, כן אם בעת מות אחיו היא א"א אינו מפקיע ממנה מצות חליצה ורמיא קמיה, רק דאינו יכול לבוא עליה משום איסור ערוה, אבל זיקה לא נפקע וחולצת ולא מתייבמת, אמנם אם נאמר דאם נתקדשה לאחי היבם מאמו ג"כ לא נפקע הזיקה אף דלאיסור זה חשבה המשנה דהוי מט"ו עריות דפוטרות צרותיהן, ועל כרחין משום דאם נתקדשה לאחר מיתה דהקדושין המה באיסור שומרת יבם גלי רחמנא דלא מפקיעין הזיקה, [וע"ד רחוק מצאנו דוגמתו מאמר דהיתרא דחי מאמר דאיסורא לא דחי, מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני בטעמייהו דבית שמאי] א"כ שפיר נדחקו רבוותא אמאי לא תני אשת איש בהנך עריות דפוטרות צרותיהן. אמנם לפי המבואר מדברינו דעיקר הנפק"מ בין איסור אשת איש לאיסור אחר משום שעל ידי גרושין אפשר שתתייבם, יכול להיות דכן הפירוש בירושלמי, תמן התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו, פירוש, הואיל ויש היתר ע"י הגט לכן לא מפקיע הזיקה, וכן פירש הרשב"א באמת הירושלמי, וחלק על הרמב"ן ותוספות דמפרשים דרק צרה אינה פוטרת אבל היא עצמה אינה חולצת ולדבריו צריכה חליצה דאינו מפקיע הזיקה כלל, ובאמת לשיטת הירושלמי לא יתכן כלל הפלפול דאיהו סבר דבמקום זיקה אינם חלים הקדושין רק כשמת היבם או מתה היבמה דנפקע הזיקה אז חל הקדושין למפרע. דהזיקה איננה שלמה רק במקום שיוגמר תכלית הזיקה חליצה או יבום, וכבר נתבאר שיטתו בקונטרס זיקה ואכמ"ל. אולם גם לדידיה צריך טעם דאמאי המקדש אחות יבמה מפקיע הזיקה ויעוין שם פרק ב"ש הלכה ז'. ובמה שהביא הרשב"א ראיה דאף למאן דאמר יש זיקה ג"כ מן התורה המקדש אחות יבמתו נפטרה יבמתו והלכה לה ולא שאני בין למאן דאמר יש זיקה רק מדרבנן וכמ"ש ריש פ' ד' אחין הנ"מ דקאי באפה אחות אשה כו' אבל זיקה דרבנן כו' ומביא ראיה מפרק הערל (דף ע"ט) דאמר כשנפלה לו ולבסוף נפצע ופריך וליתי איסור פצוע ונידחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג כו' ומאי פריך מר"ג דסבר אין זיקה וחזינן למ"ד יש זיקה ג"כ אתי איסור פציעה ודחי ל"ת דיבום יעו"ש. ומלבד דיש להתעקש דקדושי אחות זקוקה שזה באיסור אינו מפקיע זיקה דבר תורה, יש לומר דפריך דנהי דלמ"ד יש זיקה אין איסור ערוה מפקיע הזיקה בכ"ז תהיה כביאה פסולה דאיסור פצוע יש כאן המונע הזיקה והוי כמו שנחלשה הזיקה במקצת וכסברת הר"י בתוספות ריש ד' אחין ואמאי אם בעלו קנו ויוצאות בגט בלא חליצה תיבעי חליצה וגט כמו לכל ביאה פסולה, ועיין חדשות בחידושי הריטב"א בזה, ודוק היטב בכל מה שהעליתי בס"ד בזה: במה שהאריכו האחרונים ובראשם שו"ת מעיל צדקה, להתנות קדושין על תנאי שלא תהא זקוקה ליבם, אע"ג דהירושלמי אמר בסוף השוכר את הפועלים דהרי את מקודשת ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וכן בתוספתא קדושין פ"ג ע"מ שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ובטל תנאו שהתנה ע"מ שכתוב בתורה דיש תקנה, דבגוונא דא או אפילו אם אמר בפירוש שאם תהא זקוקה ליבם לא יחולו הקדושין למפרע, נמצא דהקדושין יהיו חלין ולא תהא זקוקה ליבום, שבאופן זה שתצא מותרת לשוק בכה"ג רוצה שיחולו הקדושין וא"כ נמצא שומרת יבם יוצאה לשוק בלא יבום, אבל במתנה אם אמות בלא בנים לא יחולו הקדושין ונמצא שכיון שמת בלא בנים אין הקדושין כלום למפרע אין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה. הנה עצם הדברים פשוטים לזך העיון. וכן מפורש בירושלמי פרק שני נזירין הלכה א', תניי היה בלבי לכשאטמא תיפקע נזירותי ממנו כו' הרי דבכה"ג מהני, אע"ג דאם אמר הריני נזיר ע"מ לכשאטמא לא אביא קרבן ודאי דלא מהני ועיין שם פ"ב הלכה ד', הכא דמפקיע הנזירות אם נטמא ולא אם יביא קרבן אין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה, והוא הדין אם אמר לכשאמות בלא בנים נפקעו הקדושין מעיקרא ודאי דמהני ודוק. והן לפי מה שפירש הראב"ד ז"ל הך דתניי היה בלבי דתורת כהנים הובא בכסף משנה פרק שני מהלכות שבועות הלכה י' אין ראיה, אך כאן בירושלמי לא נוכל להלום פירוש הראב"ד ז"ל ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות יבום וחליצה פרק ז׳

י׳

יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שניה או חייבי לאוין אם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה. ועיין במגיד משנה שהניח בצריך תלמוד לדעת רבינו הברייתא דאיתא בפרק כיצד איסור מצוה ואיסור קדושה פירוש שניות וחייבי לאוין חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה ורבינו כתב דחליצתה אינה מתרת צרתה. ואני אומר דרבינו יתרץ הך ברייתא כמו שמתרץ תלמודא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) דמותיב התם לשמואל דאמר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ותניא גבי נתן גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה והשניה נפטרה בחליצת ראשונה אע"ג דהויא חלוצה פסולה כיון שנתן גט. ומשני אמר לך שמואל כי אמרי אנא אליבא דמאן דאמר יש זיקה פירוש דלדידיה הוא דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה והא דתני דפוטרת סבר אין זיקה. ולפ"ז הכי נמי י"ל דהברייתא דפרק כיצד דתני גבי איסור מצוה ואיסור קדושה דחליצתה פוטרת צרתה סברה אין זיקה ולדידיה אפי' חליצה פסולה פוטרת צרתה אבל למאי דקיי"ל יש זיקה וחליצה פסולה אינה פוטרת הכי נמי אינה פוטרת: [ושוב ראיתי שכן כתב להדיא בחידושי הריטב"א פ' הערל (יבמות דף ע"ט) דברייתא דקתני אם בעלו קנו היינו למאן דאמר אין זיקה דלמאן דאמר יש זיקה אפילו בדיעבד אם בעלו לא קנו דביאה פסולה היא וצריכה גט וחליצה ע"כ. ומיהו הרה"מ שלא כתב לתרץ כן אפשר הוא משום שנמשך אחר דברי התוס' שכתבו בפ"ק דיבמות (דף י"א ע"ב) בד"ה או היא או צרתה וז"ל אע"ג דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין היינו דוקא כגון חלץ לאחיות (פי') [וכו'] או לבעלת הגט דלא נפטרה צרתה דהורע הזיקה וקלשה לה אבל בשאר דוכתי אע"ג דאסורה להתייבם כיון דהזיקה שלימה פוטרת ע"כ. ולפי דבריהם הברייתא דפרק כיצד אף למ"ד יש זיקה אתיא. אך הריטב"א שזכרתי על כרחך לא ס"ל כהתוס' ורבינו יסבור ג"כ כהריטב"א. אלא דבהא לא סבר כוותיה במאי דמוקי בעלו קנו כמ"ד אין זיקה ורבינו סובר דקנה לכו"ע ואין דינה כביאה פסולה וכמ"ש הלח"מ: וראיתי בס' צד"א שכתב לתרץ קושיית הרה"מ על רבינו בדרך אחר ואין דבריו מחוורין כלל. ויש לתמוה עליו שלא כתב לתרץ דברי רבינו כמ"ש. והוא עצמו כתב סברא זו (בדף כ"ו ע"ב) דאפשר דתנא דברייתא זו ס"ל כמאן דאמר אין זיקה. ומתרץ בזה קושיית מהרש"ל ע"ד תוס' שם שלא הוכיחו מההיא ברייתא דחליצה גרועה מותרת. ואפשר דס"ל להמחבר הנ"ל דכמו דהתוס' אין מחלקין לפי האמת וס"ל דאף למ"ד יש זיקה פוטרת ה"נ אין חולק בזה. אך לא ראה דברי הריטב"א שזכרתי שחולק ע"ד התוס' וא"כ י"ל דה"נ ס"ל לרבינו]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות יבום וחליצה ז׳, מתוך הלכות יבום וחליצה שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות יבום וחליצה כל הרמב״ם