הלכות יבום וחליצה · פרק ה׳
הלכה א׳
הַיְבָמָה שֶׁנָּתַן לָהּ הַיָּבָם גֵּט כְּרִיתוּת פְּסָלָהּ וּפָסַל אֶת צָרוֹתֶיהָ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִין שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁחָלַץ לָהּ. וְאֵין הַגֵּט מוֹעִיל בִּיבָמָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן הוֹאִיל וְהַגֵּט מְגָרֵשׁ אֵשֶׁת אִישׁ. וְכָל גֵּט שֶׁפּוֹסֵל אִשְׁתּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה פּוֹסֵל אֶת יְבִמְתּוֹ מִן הַיִּבּוּם וְאֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְזָר עַד שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ:
הלכה ב׳
הַמַּאֲמָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה בִּיבָמָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בּוֹ אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט וְאֵינָהּ נִתֶּרֶת לְזָר אֶלָּא בַּחֲלִיצָה:
הלכה ג׳
כֵּיצַד. הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִבְעל צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ גֵּט שֶׁהֲרֵי נִתְקַדְּשָׁה לוֹ. וְצָרִיךְ לַחֲלֹץ לָהּ כְּדֵי לְהַתִּירָהּ לְזָר. שֶׁאֵין הַיְבָמָה נִתֶּרֶת לְזָר אֶלָּא אַחַר בְּעִילַת הַיָּבָם אוֹ אַחַר חֲלִיצָה. אֲבָל הַגֵּט פּוֹסְלָהּ לְיִבּוּם וְאֵינוֹ מַתִּירָהּ לְזָר. וְהַמַּאֲמָר אֵינוֹ קוֹנֶה בָּהּ קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ הַבְּעִילָה:
הלכה ד׳
נָתַן מַאֲמָר לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן גֵּט לְמַאֲמָרוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה הֲרֵי בִּטְּלוֹ וְהֻתְּרָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁלֹּא הֻתְּרָה אֶלָּא לְאֶחָיו אֲבָל זֶה שֶׁנָּתַן הַגֵּט אֲסוּרָה הִיא לוֹ:
הלכה ה׳
נָתַן גֵּט לְזִקָּתוֹ [וְלֹא לְמַאֲמָרוֹ] פְּסָלָהּ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּצְרִיכָה גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וַחֲלִיצָה לְהַתִּירָהּ לְזָר:
הלכה ו׳
הַמַּאֲמָר שֶׁנִּתַּן לִיבָמָה תְּחִלָּה וְלֹא קְדָמוֹ דָּבָר אַחֵר וְלֹא נַעֲשָׂה אַחֲרָיו דָּבָר אַחֵר אֶלָּא שֶׁבָּעַל אוֹתָהּ זֶה שֶׁנָּתַן לָהּ הַמַּאֲמָר הוּא הַנִּקְרָא מַאֲמָר כָּשֵׁר. וְאִם קְדָמוֹ גֵּט אוֹ חֲלִיצָה בֵּין מִיָּבָם זֶה בֵּין מִיָּבָם אַחֵר בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ. וְכֵן אִם קְדָמַתּוּ בְּעִילָה בְּצָרָתָהּ בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו. אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה אַחֲרָיו גֵּט אוֹ חֲלִיצָה בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו. אוֹ שֶׁבָּעַל אוֹ נָתַן מַאֲמָר אַחֵר לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אָחִיו. אוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ אָחִיו מַאֲמָר אַחֵר אוֹ בְּעָלָהּ הֲרֵי זֶה נִקְרָא מַאֲמָר פָּסוּל. בֵּין הַמַּאֲמָר שֶׁקְּדָמוּהוּ הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ בֵּין הַמַּאֲמָר שֶׁנִּתְאַחֲרוּ אַחֲרָיו:
הלכה ז׳
כֵּיצַד. נָתַן גֵּט אוֹ חָלַץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן מַאֲמָר לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. אוֹ שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ אוֹ נָתַן לָהּ מַאֲמָר וְחָזַר וְנָתַן לָהּ מַאֲמָר אַחֵר לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. אוֹ שֶׁנָּתַן מַאֲמָר לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר אָחִיו וְנָתַן לָהּ מַאֲמָר אַחֵר אוֹ בְּעָלָהּ הֲרֵי זֶה מַאֲמָר פָּסוּל בֵּין הַמַּאֲמָר הָרִאשׁוֹן בֵּין הַמַּאֲמָר הָאַחֲרוֹן:
הלכה ח׳
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמַּאֲמָר בֵּין שֶׁקְּדָמוֹ מַאֲמָר אַחֵר אוֹ גֵּט אוֹ חֲלִיצָה אוֹ בְּעִילָה. בֵּין שֶׁקָּדַם הַמַּאֲמָר לְאֶחָד מֵאֵלּוּ. הֲרֵי זֶה מַאֲמָר פָּסוּל. חוּץ מִן הַנּוֹתֵן מַאֲמָר וּבָעַל בְּעִילָה אַחַר הַמַּאֲמָר שֶׁזּוֹ הִיא כְּהִלְכָתָהּ:
הלכה ט׳
הַבְּעִילָה שֶׁבּוֹעֵל הַיָּבָם אֶת יְבִמְתּוֹ תְּחִלָּה אוֹ אַחַר מַאֲמָרוֹ בָּהּ וְלֹא קְדָמָהּ דָּבָר אַחֵר נִקְרֵאת בְּעִילָה כְּשֵׁרָה. וְאִם קְדָמָהּ מַאֲמָר מֵאֶחָיו אוֹ גֵּט בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ. אוֹ שֶׁקְּדָמָהּ מַאֲמָר בְּצָרָתָהּ בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת בְּעִילָה פְּסוּלָה:
הלכה י׳
הַחֲלִיצָה שֶׁחוֹלֵץ הַיָּבָם לִיבִמְתּוֹ תְּחִלָּה אִם לֹא קְדָמָהּ דָּבָר אַחֵר נִקְרֵאת חֲלִיצָה מְעֻלָּה. וְאִם קְדָמָהּ גֵּט אוֹ מַאֲמָר בֵּין מִיָּבָם זֶה בֵּין מֵאֶחָיו בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת חֲלִיצָה פְּחוּתָה:
הלכה י״א
יְבָמוֹת רַבּוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד כֵּיוָן שֶׁנִּבְעֲלָה אַחַת מֵהֶן בְּעִילָה כְּשֵׁרָה אוֹ נֶחְלְצָה חֲלִיצָה מְעֻלָּה הֻתְּרוּ הַכּל וְנִסְתַּלְּקָה זִקַּת הַיָּבָם מֵעֲלֵיהֶן. וְאִם נִבְעֲלָה אַחַת מֵהֶן בְּעִילָה פְּסוּלָה אוֹ נִתַּן לָהּ מַאֲמָר פָּסוּל נֶאֶסְרוּ כֻּלָּן לְיִבּוּם וּצְרִיכָה גֵּט זוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה אוֹ שֶׁנִּתַּן לָהּ מַאֲמָר. וּצְרִיכָה חֲלִיצָה [כָּל] אַחַת מֵהֶן לְהַתִּירָן לְזָר. שֶׁאֵין זִקַּת הַיִּבּוּם מִסְתַּלֶּקֶת בִּבְעִילָה פְּחוּתָה:
הלכה י״ב
נֶחְלְצָה אַחַת מֵהֶן חֲלִיצָה פְּחוּתָה הֻתְּרָה לְהִנָּשֵׂא לְזָר זוֹ שֶׁנֶּחְלְצָה אֲבָל צָרָתָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתַּחֲלֹץ גַּם הִיא אוֹ עַד שֶׁיַּחְלְצוּ כָּל הָאַחִין לָרִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּחְלְצָה הַחֲלִיצָה הַפְּחוּתָה. שֶׁאֵין חֲלִיצָה פְּחוּתָה מְסַלֶּקֶת זִקַּת יִבּוּם מִבַּיִת זֶה עַד שֶׁתַּחֲזֹר עַל כָּל הָאַחִין אוֹ עַד שֶׁתֵּחָלֵץ כָּל אַחַת מֵהֶן:
הלכה י״ג
כָּל יְבָמָה שֶׁנִּבְעֲלָה לִיבָמָהּ בֵּין בְּעִילָה כְּשֵׁרָה בֵּין בְּעִילָה פְּסוּלָה. וַאֲפִלּוּ בְּעָלָהּ אַחַר שֶׁחָלַץ לָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו בֵּין לְשֵׁם אִישׁוּת בֵּין לְשֵׁם יַבְּמוּת. וַאֲפִלּוּ בָּעַל צָרָתָהּ אַחַר שֶׁבָּעַל בְּעִילָה כְּשֵׁרָה בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ בַּבְּעִילָה. וְכֵן כָּל יְבָמָה שֶׁנִּתַּן לָהּ מַאֲמָר בֵּין מַאֲמָר כָּשֵׁר בֵּין מַאֲמָר פָּסוּל הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט מִפְּנֵי הַמַּאֲמָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ יָסוּר אִסּוּר הַמַּאֲמָר:
הלכה י״ד
כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין הַגֵּט דּוֹחֶה הַיְבָמָה דְּחִיָּה גְּמוּרָה וְכֵן הַמַּאֲמָר אֵינוֹ קוֹנֶה בָּהּ קִנְיָן גָּמוּר. אֲבָל הַבְּעִילָה קוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר. וְהַחֲלִיצָה דּוֹחָה אוֹתָהּ דְּחִיָּה גְּמוּרָה. לְפִיכָךְ גֵּט אַחַר גֵּט בִּיבָמָה אוֹ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר מוֹעִיל. אֲבָל בְּעִילָה אַחַר בְּעִילָה וַחֲלִיצָה אַחַר חֲלִיצָה אֵין הָאַחֲרוֹנָה מוֹעֶלֶת כְּלוּם. וְכֵן גֵּט אוֹ חֲלִיצָה אַחַר הַבְּעִילָה אֵינָהּ כְּלוּם:
הלכה ט״ו
כֵּיצַד. יָבָם שֶׁנָּתַן גֵּט לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן גֵּט לְצָרָתָהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁתֵּיהֶן. וְכֵן שְׁנֵי יְבָמִין שֶׁנָּתְנוּ שְׁנֵי גִּטִּין לִיבָמָה אַחַת זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ כִּגְרוּשָׁה לִשְׁנֵיהֶן וּשְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְאֶחָד מֵהֶן חוֹלֵץ. וְכֵן אִם נָתַן גֵּט לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן אָחִיו גֵּט לְצָרָתָהּ כָּל אֶחָד אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת זוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ הַגֵּט. וְכֵן אִם נָתְנוּ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַיָּבָם שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְחָלַץ לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אָחִיו. וְכֵן שְׁתֵּי יְבָמִין שֶׁחָלְצוּ זֶה אַחַר זֶה לִיבָמָה אַחַת אֵין חֲלִיצָה אַחֲרוֹנָה כְּלוּם וְאֵין הַחוֹלֵץ אוֹתָהּ בָּאַחֲרוֹנָה אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. שֶׁזֶּה כְּחוֹלֵץ לִשְׁאָר הַנָּשִׁים שֶׁאֵין לוֹ עֲלֵיהֶן זִקָּה:
הלכה ט״ז
וְכֵן הַבּוֹעֵל יְבִמְתּוֹ וְחָזַר בֵּין הוּא בֵּין אָחִיו וְחָלַץ לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ אֵין חֲלִיצָה זוֹ כְּלוּם. וְכֵן אִם חָזַר אָחִיו וְנָתַן גֵּט לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ אֵינוֹ כְּלוּם. חָזַר אָחִיו וְנָתַן לָהּ מַאֲמָר אוֹ בָּעַל לֹא עָשָׂה כְּלוּם מֵאַחַר שֶׁבָּעַל אָחִיו תְּחִלָּה קָנָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵין הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּאֵשֶׁת אִישׁ. אֲבָל אִם נָתַן מַאֲמָר לְצָרָתָהּ אוֹ בָּעַל צָרָתָהּ צְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ז
שְׁנֵי יְבָמִין שֶׁיִּבְּמוּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד וְלֹא נוֹדַע מִי יִבֵּם תְּחִלָּה שְׁנֵיהֶן יוֹצִיאוּ בְּגֵט וְיֻתְּרוּ לְזָרִים וַאֲסוּרוֹת לַיְבָמִין. לְפִיכָךְ רְאוּבֵן שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים אַחַת בְּעַכּוֹ וְאַחַת בְּצוֹר וְשִׁמְעוֹן אָחִיו בְּעַכּוֹ וְלֵוִי אָחִיו בְּצוֹר וְשָׁמְעוּ שֶׁמֵּת רְאוּבֵן הַדִּין נוֹתֵן שֶׁלֹּא יְיַבֵּם אֶחָד מֵהֶן עַד שֶׁיִּוָּדַע מֶה עָשָׂה אָחִיו שֶׁמָּא קָדַם וְיִבֵּם. קָדַם אֶחָד מֵהֶן וְיִבֵּם אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁאָחִיו יִבֵּם תְּחִלָּה. רָצָה הָאֶחָד לַחֲלֹץ קֹדֶם שֶׁיָּדַע מֶה עָשָׂה אָחִיו אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ:
הלכה י״ח
יָבָם קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָתוֹ כְּמַאֲמָר מִן הַגָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר. וּמַאֲמָר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אִם נְתָנוֹ בַּתְּחִלָּה מוֹעִיל וַהֲרֵי הוּא פּוֹסֵל בּוֹ עַל הַגָּדוֹל אֲבָל אִם נְתָנוֹ בַּסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם. וְגִטּוֹ וַחֲלִיצָתוֹ אֵינָם כְּלוּם בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף:
הלכה י״ט
כֵּיצַד. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ מַאֲמָר תְּחִלָּה פְּסָלָהּ עַל שְׁאָר אַחִין. אֲבָל אִם עָשָׂה הַגָּדוֹל מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְחָזַר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְנָתַן לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ מַאֲמָר לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְלֹא פְּסָלָהּ עַל אָחִיו הַגָּדוֹל. חָזַר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וּבָא עָלֶיהָ אוֹ עַל צָרָתָהּ אַחַר מַאֲמַר אָחִיו הַגָּדוֹל פְּסָלָהּ עַל הַגָּדוֹל כִּשְׁנֵי גְּדוֹלִים שֶׁעָשׂוּ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ׳
בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְחָזַר אָחִיו הַגָּדוֹל וּבָא עָלֶיהָ אוֹ חָלַץ אוֹ נָתַן גֵּט לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ הֲרֵי זֶה פְּסָלָהּ עַל הַקָּטָן. וְכֵן אִם חָזַר הַקָּטָן וּבָא עַל צָרָתָהּ אוֹ בָּא אָחִיו הָאַחֵר שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עָלֶיהָ אוֹ עַל צָרָתָהּ נִפְסְלָה עָלָיו כְּדִין כָּל מַאֲמָר וּמַאֲמָר:
הלכה כ״א
בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְהִגְדִּיל וְלֹא בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁהִגְדִּיל צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. גֵּט מִפְּנֵי בִּיאָתוֹ שֶׁהִיא כְּמַאֲמָר וַחֲלִיצָה לְהַתִּירָהּ לְזָר שֶׁהֲרֵי לֹא נִבְעֲלָה בְּעִילָה שֶׁקּוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁהִגְדִּיל הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט בִּלְבַד:
הלכה כ״ב
אֶחָד בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. וְאֶחָד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְלֹא נוֹלְדוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר:
הלכה כ״ג
קְטַנָּה שֶׁרְאוּיָה לְמָאֵן. וְהַחֵרֶשֶׁת. אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשֵׁי שְׁתֵּיהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שְׁנֵי מִינֵי קִדּוּשִׁין הֵן. קְטַנָּה יֵשׁ לָהּ קִדּוּשִׁין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. וְקִדּוּשֶׁיהָ תְּלוּיִין עַד שֶׁתַּגְדִּיל. וְחֵרֶשֶׁת תִּקְּנוּ לָהּ נִשּׂוּאִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר פְּנוּיָה לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ כָּל הַיְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד קְטַנּוֹת אוֹ חֵרְשׁוֹת בִּיאָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת אֶת כֻּלָּן:
הלכה כ״ד
הָיְתָה אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת קְטַנָּה אֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת אֶת צָרָתָהּ. וְכֵיצַד תַּקָּנָתָן. מְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן וְכוֹנֵס אֶת הַחֵרֶשֶׁת. וְאִם רָצָה לְגָרְשָׁהּ כּוֹתֵב לָהּ גֵּט אַחַר שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ וְתֻתַּר לְזָר:
הלכה כ״ה
הָיְתָה אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת בִּיאַת הַפִּקַּחַת אוֹ חֲלִיצָתָהּ פּוֹטֶרֶת הַחֵרֶשֶׁת. וְאֵין בִּיאַת הַחֵרֶשֶׁת פּוֹטֶרֶת הַפִּקַּחַת שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. וְכֵן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה בִּיאַת הַגְּדוֹלָה אוֹ חֲלִיצָתָהּ פּוֹטֶרֶת הַקְּטַנָּה וְאֵין בִּיאַת הַקְּטַנָּה פּוֹטֶרֶת אֶת הַגְּדוֹלָה:
הלכה כ״ו
הָיוּ שְׁתֵּיהֶן קְטַנּוֹת הָרְאוּיוֹת לְמָאֵן וּבָא הַיָּבָם עַל אַחַת מֵהֶן וְחָזַר וּבָא אוֹ הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַשְּׁנִיָּה לֹא פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הַשְּׁנִיָּה שֶׁתְּמָאֵן וִיקַיֵּם זֶה יְבִמְתּוֹ הַקְּטַנָּה שֶׁנִּבְעֲלָה תְּחִלָּה:
הלכה כ״ז
וְכֵן הַדִּין בִּקְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת שֶׁבָּא הַיָּבָם תְּחִלָּה עַל הַקְּטַנָּה וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת לֹא פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה וְהַחֵרֶשֶׁת צְרִיכָה גֵּט. שֶׁבִּיאַת הַקְּטַנָּה מְעֻלָּה מִבִּיאַת הַחֵרֶשֶׁת. שֶׁהַקְּטַנָּה רְאוּיָה לְאַחַר זְמַן. לְפִיכָךְ יְקַיֵּם הַקְּטַנָּה שֶׁנִּבְעֲלָה תְּחִלָּה:
הלכה כ״ח
בָּא הַיָּבָם תְּחִלָּה עַל הַחֵרֶשֶׁת וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת. וּמְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן וְהַחֵרֶשֶׁת יוֹצְאָה בְּגֵט:
הלכה כ״ט
הָיוּ אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת. בָּא הַיָּבָם עַל הַפִּקַּחַת וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת לֹא פָּסַל אֶת הַפִּקַּחַת וְהַחֵרֶשֶׁת צְרִיכָה גֵּט. בָּא הַיָּבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת וְחָזַר הוּא אוֹ אָחִיו וּבָא עַל הַפִּקַּחַת פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת. וְהַחֵרֶשֶׁת יוֹצְאָה בְּגֵט. וְהַפִּקַּחַת בְּגֵט וּבַחֲלִיצָה:
הלכה ל׳
הָיוּ גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וּבָא עַל הַגְּדוֹלָה וְחָזַר הוּא אוֹ אָחִיו וּבָא עַל הַקְּטַנָּה לֹא פָּסַל הַגְּדוֹלָה וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן. בָּא עַל הַקְּטַנָּה וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַגְּדוֹלָה. מְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן וִיקַיֵּם הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּעִילָתָהּ קוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר:
אור שמח · הלכות יבום וחליצה פרק ה׳
א׳
היבמה שנתן לה היבם גט כריתות כו', וכל גט שפוסל אשתו מן הכהונה כו': בגמרא (דף צ"ו) גבי קטן פליגי ר"מ ורבנן, ושם תניא יש לו גט ויש לו מאמר דברי ר"מ, ובתוספות חדשים דפוס ווילנא כתבו, דדוקא בכתב ידו דשליחות לית ליה יעו"ש, וחזינא דפסיקא ליה דגדול פוסל בגט על האחין גם בכתב אחר אע"ג דסובר דכתיבה בגט בעי שליחות ובהלכות גירושין הארכתי בזה, וזה תלוי בהא אם נאמר דגט דפוסל דעשאו אותו כגט באשה וכמו דאמרו פרק ר"ג גט דמועיל באשה מועיל ביבמה לכן שפיר מועיל ע"י שליח, אבל אם נאמר דעשו אותו כמו חליצה ליתא ע"י שליח כמו חליצה ובמאמר פליגי רבי ורבנן אם מועיל בעל כרחה, דרבנן סברי דאינו מועיל דהוי כקדושין דעלמא ורבי סבר דהוי כביאה ומועיל בעל כרחה, ובירושלמי פרק ר"ג ה"ד אמר דלרבי דמאמר מועיל בעל כרחה דוקא מאמר משום דכביאת יבמה דמיא דמועיל בעל כרחה תאמר בגט שדומה לחליצה ובחליצה אינו מועיל בעל כרחה כן גט פוסל דוקא מדעת שלה, אבל לרבנן דסברי דמאמר הוי כקדושין כן גט הוי דומיא דגט באשה ופוסל אותה ליבום אף בעל כרחה כמו דגט באשה מועיל בעל כרחה, וכן מורה פשטיות השמועה דפרק ר"ג דמועיל בעל כרחה כמו גט באשה, ובפרק האשה שנפלו בההוא דבעי למיפסלה בגיטא מיניה מורה דע"י זריקת הגט בעל כרחה [כפרש"י שם] נפסלת מן האחין וזה דקיי"ל כרבנן וא"כ לרבי אינו מועיל שלא בכת"י אפילו בגדול כיון דבעי שליחות בכתיבה ובחליצה אינו מועיל ע"י שליח, וה"ה לדידיה מאמר ע"י שליח לא מהני ויעוין תוספות (דף י"ח:) תוד"ה אומרים לו המתן ובשו"ת ריב"ש סימן קמ"ב שביאר כ"ז, ואולי כיון דאין המעשה בכתיבה בגוף האשה לא מקיש בזה לחליצה ועיין: ולפי שיטה זו צ"ע בגט חרש דעלמא יהא בעי כתב עצמו דהא שליחות לית ליה, אם לא דנאמר דרבנן תקנו עבורו שיהא מועיל לקדושין שלו גט ע"י שליח, וגם אם יתן ע"י שליח, וה"ה דתקנו ליה קדושין ע"י שליח, משום דאי אפשר שיכתוב, ועל כרחין דעל ידי כתב אחרים ובשליחות, לכן יתכן דגם על הנתינה מועיל שליחות. ומצאתי להב"ש סימן קכ"א ס"ק יו"ד שהעיר בזה יעו"ש. ואולי מזה נובע טופס הגט של רבינו ירוחם בשם הגאונים שהב"ד הן המגרשים יעו"ש. ונתבאר יפה בספר מלאכת חרש יעו"ש ודוק:
י״ב
שאין חליצה פחותה כו' עד שתחזור על כל האחין כו': המעיין יראה דהוי גריס רבינו בהאלפסי סוף פרק י"ג כהגירסא שלפנינו, ז"ל, ומ"ד פוטרת סבר לה כשמואל דאמר חליצה פסולה א"צ לחזור על כל האחין דלא בעיא חליצה מכולם אלא למיפטר צרה כו' והב"ח הגיה תחת תיבת מכולם (מעולה) ולא נראה, ומזה נסתייע רבינו לשיטתו, וראיתי כי בביאורי הגר"א ס"ק מ"ח רמז לזה:
י״ז
לפיכך ראובן שהיה בירושלים ולו שתי נשים אחת בעכו ואחת בצור כו', רצה האחד לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעין אותו: מרן בכס"מ תמה דהא אתה מצריכה כרוז לכהונה ומ"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, וכשאמרה מת בעלי ואח"כ מת הבן כמו"ש רבינו בפ"ג הלכה ט"ז, ובאמת אין תמיה כלל, דתמן אין אתה מבטל מצות יבום וחליצה בכך, שאפשר שכך הוא שמת הבן אחרי מות הבעל, וכן תמן בצרה שהלכה שאפשר שנתעברה וילדה ואינה צריכה יבום וחליצה, אבל כאן אם אתה אומר שלא יחלוץ עד שידע בודאי מאחיו, וכן נאמר על האח השני שלא יחלוץ עד שידע מאח זה, דכמו שנפסוק לזה האח ולאשה זו, כן נפסוק לאחיו השני ולאשתו השנית, וא"כ שניהם לא יחלצו ולא ייבמו ונמצאת מבטל מצות יבום לגמרי, מה שודאי שצריכה חליצה ויבום, וזה פשוט, ועיין שו"ת רמ"א סימן מ', ואולי כוון לדברינו ע"ש, ועיין שו"ת מבי"ט ח"ב סימן קל"ה: וצ"ע רב, א"כ אמאי אם קדם אחד מהן ויבם אין מוציאין מידו, ניחוש שמא חלץ כבר האחד להשניה והויא צרת חלוצה לאחין, והא דאמרו דעבד כהן אוכל בתרומה ולא חייש שמא מכרו אדונו לישראל, כבר פירשו דאסור האדון למוכרו ועל סמך זה אוכל העבד בתרומה, וכמו דאמרו דאם היה הנפקד רשאי למכור היה אסור בעה"ב לעשותן תרומות על מקום אחר, ועיין במה שפקפקו הקדמונים בתוספות ור"ן גבי הא דאם הלך האב למדינת הים איך משיאין בתו דלמא קדשה לאחר ואתו עלה מטעם חזקה ועוד, אבל כאן לא שייך חזקה דאדרבא ודאי יחלוץ לה דלייבם אסור שמא יבם אחיו השניה והויא צרת יבמה וכמו שביארתי לעיל פ"ב הלכה י"ב דמהאי טעמא לא משגיחין כאן על גדול האחין יעו"ש, כדי שלא תתעגן רק יחלוץ לה היבם הקטן מהאחים ותהיה מותרת לעלמא, ותו איך אם עבר ויבמה אין מוציאין מידו, ניחוש דילמא כבר חלץ האח לזו השניה והיא פטורה מחליצה ויבום דבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ לשני בתים, ויעוין בבית שמואל סימן ל"ז ס"ק ל', ולפי מה שבארנו דב"ד נזקקין לזה שתחלוץ כדי שתהיה מותרת לעלמא ולא תתעגן ותשב להמתין עד שיודע לה שייבם או חליץ האח השני להשניה, ודאי לכו"ע קשה איך אמר דאם עבר וייבם אחד אין מוציאין מידו וצ"ע: ונראה לי דרבינו לטעמו אזיל דכתב לעיל פרק א' וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וצרותיה על החולץ ועל שאר האחין וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות כו' א"כ סבר רבינו דהויא מדבריהם, ולכן כמו דאמרו דאם נשא כהן ספק חלוצה לא גזרו חכמים עליו להוציאה, כן בצרת חלוצה לאחין בספק לא גזרו בדיעבד להוציאה מידו, ואם נחוש שמא כבר יבם האח השני ליבמה השניה וקיימא צרה לאחין באיסור עשה דהוי דבר תורה, זה אינו, כיון דמן הדין אסור ליבם תו לא חייש שמא עבר אחיו השני ויבם השניה, ואטו משום דעבר הוא נחזיק האח השני לעבריין וכמו שאמרו שכיון שהנפקד אינו רשאי למכור תו הבעלים עושין אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, רק לחוש לחליצה דב"ד נזקקין לזה לכתחילה ע"ז לא חייש דהוי ספק צרת חלוצה ולא גזרו חכמים להוציאה מידו, ואף שהוכיחו הקדמונים ממשנה דמי שקידש אחת משתי אחיות, דאם עבר וכנס אחות ספק חלוצתו יוציא, מדאמר מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן כו' קדמו וכנסו אין מוציאין מידם כו' מוכח דאם אין אלא אח אחד וחלץ לאחת ויבם השניה יוציא משום דהוי אחות ספק חלוצתו יעו"ש, אלמא דלא שרו רבנן רק בקדושת כהונה דחלוצה לכהן הוי מדברי סופרים ולא גזרו חכמים בעבר וכנס, אבל לא בספק איסור דדבריהם השוה בכל, וכן פסק הרמ"א סימן קס"ב בשם המרדכי, שאני תמן דכיון דהיא צריכה חליצה ממנו, א"כ מספקא לך דילמא החלוצה איננה חלוצה כלל דאימור שלשניה קידש, אבל אחרי שנחלצה בב"ד הרי רואין כו"ע דנושא אחות חלוצתו, אבל כאן מספקא לן שמא לא חלץ כלל האח השני להשניה, ולא הויא צרת חלוצתו כלל ולכך לא גזרו בדיעבד, אם דבספק אחות חלוצתו כתב רבינו לקמן פ"ו הי"ג דמוציא ארוסתו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו כו', ויעוין בב"ש סימן קע"ג בזה לא דמי כמו שכתבנו, ופוק חזי ריש פ' ד' אחין דאמר ולוקמי דלא ידעינן הי נפיל ברישא, ומשני דא"כ המיבם שניה דהוי ספק דילמא נפלה אחר חברתה והיא אסורה לו משום אחות זקוקתו, וכיון שנאסרה שעה אחת תו לא חזרה להיתרה וכמו אחות אשה דבר תורה דבכרת קיימא, ואפ"ה פריך כיון דזיקה דרבנן לא יוציא מספק יעו"ש, כן הכא דמספקא ליה בספק צרת חלוצה ודוק: וכזה ביארתי השמועה בפרק בית שמאי (דף ק"י) דרבה הוי אמר דחרשת מעיקרא חולצת דכי היכי דעל הכי נפק יעו"ש, וטרח אביי לאותביה ממשניות דפרק חרש, והגמרא מדחה, ולבסוף א"ל רב יוסף הא תיובתא מרישא דתני שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות כו' ואם היו נכריות יכנוסו ואם רצו להוציא יוציאו כו' ומדיוציאו הרי דהיו חרשין בשעת הקדושין ואפ"ה בנכריות יכנוסו ולא יחלוצו, אלמא דגם אם נתקדשה בחרשות אינה חולצת כו' וכבר תמה הר"י מה היה בדעתו של אביי שלא הקשה מזו הרישא הפשוטה יעו"ש. ונראה דרשב"ג סבר בגיטין (דף ע"א) דפקח שנתחרש הוא כפקח, כיון שלא נולד חרש וכבר למד לכתוב הוא פקח והוא כותב ואחרים מקיימין ואמר ר' יוחנן חלוקין עליו חבריו על רשב"ג, ומייתי אביי ממתניתין דפרק חרש נתחרש הוא כו' לא יוציא עולמית אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב כו' יעו"ש, ויכולין אנו לומר דלרבנן הוי ספק פקח כיון שלמד לדבר מתוך הכתב בעוד היה בפקחותו [ובאמת יש כמה מהמחברים הסוברים כן לפום מסקנא] וא"כ יכולין אנו לאוקמי כולהו בבי באופן דהיו פקחים ולמדו לדבר מתוך הכתב דהוי ספק פקחים, ולכן כיון שהיו חרשים בעת הקדושין באחיות יוצאות משום אחות אשה, דקדושי שניהם או דהוי קדושי דאורייתא או דרבנן, ובנכריות יכנוסו ולא יחלוצו דשמא קדושין שלהם הוי דבר תורה דכפקחים הוי, ותו מעכב בהו קריאה והוי כאלמים דאינן חולצין וחליצתן פסולה מה"ת, אבל משנתנו דתנא דחליצת חרשת פוטרת חברתה הוא כשנולדו בחרשות דהוו שוטים גמורים, רק דמדרבנן תפסי בהו קדושין לכן מועיל בהו חליצה כי היכי דעל הכי נפק, אבל משני אחין פקחין נשואין שתי נכריות כו' פריך שפיר דע"כ החרשת היא חרשת מעיקרא שנולדה בחרשותה דמדאחיות חרשות הוא כשנולדו בחרשותן, והראיה מדתני שני אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל פקחת חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם דהיא זקוקה לו מה"ת מקדושי הפקח והחרש לא מצי חליץ לה לכן אסורה לעולם, ואם נאמר דמיירי כשנולדו פקחין ולמדו לדבר מתוך הכתב ונתחרשו ואח"כ נשאו זה לזה דהוי ספק פקח אמאי מוציא את אשתו בגט הא הוי ספק אחות זקוקה דשמא המה פקחים לכל דבריהם, ונמצא דהפקחת אשת הפקח יוצאה משום אחות אשה ואינה זקוקה כלל ליבום, וא"כ הואי אחות ספק זקוקתו ובזה לא יוציא, ועל כרחין דמיירי כשהן נולדו בחרשותן וא"כ הואי ודאי אחות זקוקה ולכן יוציא את אשתו, ומדאחיות חרשות מעיקרא נכריות נמי חרשות מעיקרא היינו שהן ודאי שוטים דנולדו בחרשותן וקתני כונס אין חולץ לא, וזה ראיה דהיכא דהוי ודאי קדושי דרבנן ג"כ אינו חולץ, ורב יוסף לא חייש לזה דאם נוקמי בגוונא רחיקא ונאמר דהחכמים החולקים על רשב"ג סברי דהוא רק ספק פקח או שוטה, א"כ גם ראייתו אינה ראיה דמצינן לומר דמיירי גם הך בבא בהיו פקחים ולמדו לדבר מתוך הכתב ונתחרשו ונשאו זה לזה, ואי דא"כ אמאי יוציא את אשתו בגט, זה לא קשה, דהא גם השתא דמסיק דמיירי בחרשין מעיקרא והוי שוטים גמורים אמאי יוציא אשתו בגט הא הוי כמו קטן האוכל נבלות, וצ"ל גזירה משום התרת יבמה לשוק א"כ משו"ה יוציא אע"ג דהוי ספק אחות זקוקתו ובדיעבד לא יוציא, הכא אם שרי להיות עם אשתו תאמר, דאחותה יוצאה משום אחות אשה וקדושיה ודאי דבר תורה ויתירו שומרת יבם מספק לשוק, וע"כ דלא בעית לאוקמי בגוונא רחיקא או דחכמים החולקים סברי דאין נפ"מ בין חרש מעיקרו לנתחרש אח"כ דהוי שוטה גמור מן התורה, א"כ הראיה מהרישא חזקה, ואביי לטעמיה אזיל דסבר קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ולא סבר טעמא דרב שמעיה סוף פרק חרש יעו"ש ודוק היטב: נחזור לענינו, דנתבאר, דרבינו לטעמיה אזיל דצרת חלוצה לאחין הוי דדבריהם. אמנם הטור והשלחן ערוך שפסקו בסימן קס"ב דחולץ ליבמתו נאסרו הצרות לאחין מה"ת באיסור עשה אם עבר אחד ויבם יוציא מספק דשמא חלץ האח השני לשניה והוי צרת חלוצה לאחין וכמוש"ב, ובסימן ק"ע העתיקו דברי רבינו דקדם אחד מהן ויבם אין מוציאין מידו, אמנם מרן בשו"ע לא העתיק סוף דברי רבינו ואם רצה האחד לחלוץ כו' וכמו שהקשה בכסף משנה, ניחוש שמא תהא מצריכה כרוז לכהונה יעו"ש, וכיון דאינו חולץ לכתחלה תו לא חיישינן לזה ולכן אם קדם אחר וייבם אין מוציאין מידו ודוק:
כ״ג
לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד קטנות או חרשות, ביאתה של אחת מהן פוטרת את כולן: לפלא בעיני על דין זה דהא אבן פנה מוסד להקבלה, דדרכיה דרכי נועם, אשר מטעם זה פטרוה מן החליצה אם מתו הבנים, ובכמה מקומות בש"ס הוציאו מזה כמה הלכות כמו בסוכה ואימא הירדוף וכי"ב, איך עשו חכמים נגד כלל גדול עיקר כזה, דאם בא על הקטנה אחת דפטורה השניה, הא אם תנשא השניה לאיש ותגדל, הלא ההלכה פסוקה דאין ממאנין משהביאה שתי שערות אעפ"י שלא נבעלה ובפרט אם תנשא אחר שתגדיל דלא שייך לומר שנשואיה הן מיאוניה כלל, והראשונה תמאן ביבם ותעקר נשואי קמאי ותהיה חברתה זקוקה ליבם ותיאסר על בעלה ותצריכה חליצה אח"כ ואין זה דרכי נועם, ולומר כיון דקטנה קנויה ואינה קנויה והוי ספק זקוקה ליבם מד"ס, דקדושי קטנה לא הוי רק דרבנן לכן הואי כמו בספק חלוצה דלא גזרו בה רבנן אם קדמו וכנסו, זה מוזר מאד לחשוב זה לספיקא כיון דרבנן תקנו ע"ז האופן, והדבר צע"ג:
כ״ה
שיטת ההלכות ורבינו, דלפי מה דקיי"ל דמלמדין הקטנה שתמאן, א"כ הוא הדין בחרשת וקטנה ג"כ מלמדין הקטנה שתמאן וכונס החרשת, אע"ג דבצריכותא דאמר הגמרא הוא משום דאי ממאנין יקויים מצות יבום, ולפ"ז אפשר דדוקא לקיים מצות יבום מה"ת ממאנין לא כן הכא בחרשת דיבומה לא הוי רק דברי סופרים. אך ז"א דהא טעמא דיתרחק אדם מן המיאונין פירשו משום דילמא גדלה ומתחרטא בה, וכאן לא שייך דמתחרטא בה כיון דאם נאמר דלא תמאן הקטנה א"כ יכנוס החרשת ויחלוץ להקטנה ונמצא שלא יכנוס אותה להקטנה לכן בכה"ג ממאנין, וכן כתבו הקדמונים, עיין ברא"ש בשם רמב"ן דברי סברא. אולם בהלכה כ"ו שכתב שמלמדין הקטנה שתמאן, וכן בהלכה למ"ד באם בא על הקטנה אחר שבא על הגדולה שממאנין הוה טעמא דבאמת אין כאן זיקת יבום על הקטנה רק הוי כקדושין שתופסין בצרת יבמתו דכיון דהוי קדושין באיסור א"כ שפיר ממאנין בזה, דבאמת מצאנו להר"ן בשו"ת שכתב שאם מכרו קטנים שהגיעו לעונת הפעוטות בנכסים מועטין לא הוי מכירה, וטעמא משום דבאיסורא לא תקנו רבנן דליקני ואפ"ה כאן פסק רבינו דקדושי חרשת וקטנה מועיל אף כשהיא באיסור, וטעמא, דדוקא שם דהוי לאפקועי זכותא דאחרינא לא קני באיסור דעוקר תקנת חכמים שתקנו שיהיו הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים מה שא"כ במקום שלא הפקיעו זכותא דאחרינא הוי כעין דאורייתא, וכן הוא בכ"מ בש"ס דאם קנו באיסור הוה הקנין קנין, ואף בגנב כתבו דקני בד' אמות [אי לאו משום דלא שייך דלא ליתי לאנצויי], עיין תוספות פרק אלו נערות (דף ל"א), וטעמא דהתם לחובתו הוה הקנין, ולכן תפסו הקדושין אף קדושי מיאון באיסור, אבל ודאי דמלמדין הקטנה שתמאן כיון דכופין בקדושין דאורייתא לגרשה וכמו שאמרו סוף פ' המדיר אין מעשין אלא לפסולות, ואף בשניה כופין אותו להוציא, כש"כ דב"ד נזקקין ללמד הקטנה שתמאן וז"ב: ומה שכתב רבינו בהלכה כ"ח דאם בא על החרשת וחזר ובא על הקטנה דמלמדין הקטנה שתמאן והחרשת יוצאה בגט, פירושו, דאם לא תמאן הרי צריכה הקטנה גט וחליצה, וא"כ יאמרו שתי נשים הבאות מבית אחד זו מתגרשת וזו חולצת לכן מלמדין שתמאן, ואעפ"י שמיאנה בכ"ז החרשת יוצאה בגט מדלא המתין לבעול החרשת לאחר שתמאן הקטנה קנסוהו שיוצאה בגט שעל ידי המיאון לא ירויח [ואולי מצא זה רבינו מפורש] משא"כ להלן בבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה תמאן הקטנה והגדולה יקיים, דאי תימא דיוציא את הגדולה בגט, א"כ נמצא דביאת הגדולה הוי כביאה פסולה שייבמה באיסור שצריך אותה לגרשה, ואסור לקיימה משום שבא קודם על הקטנה א"כ משכחת דהוי ביאת גדולה פסולה ותהא צריכה הגדולה גט וחליצה, וזה לא מצאנו שילמדו למאן ויצריכו חליצה, הלא עיקר המיאון הוא כדי לקיים מצות יבום משום דגדולה רמיא קמיה כמו"ש בגמרא, א"כ ע"כ כיון דלא תחשוב אותה לביאה פסולה תאמר דמותר לקיימה אחרי מיאונה של הקטנה, משא"כ בבא על החרשת תחלה אף כי שתאמר שיוציאנה בגט מכל מקום לא הוי ביאה פסולה, כיון דבתחלה הואי, ואף אם לא תמאן הקטנה ג"כ אינה צריכה רק גט כמו"ש רב כונס החרשת ומוציאה בגט, ורק בדרך שקלא וטריא בעי למימר דביאה פסולה הויא וכמוש"כ רש"י בד"ה אלא אי אמרת קטנה קנויה ומשויירת כו' ואי נמי חשיב לה פסולה משום דקיימא זיקת חרשת כו', פירוש אבל למסקנא אינו כן ודברי הלח"מ בזה תמוהין, וא"כ שפיר קנסוהו דיוציא החרשת בגט וז"ב [אבל כפי הנראה מירושלמי מחשיב זה לביאה פסולה לכן אף אם לא בא על הפקחת פוסל החרשת ואף אם לא בא על הגדולה פוסל הקטנה, דלא משמע משום שצריך לחלוץ לגדולה ולפקחת, רק כיון דזיקת חברתה רמיא קמיה הוי ביאת חרשת וקטנה ביאה פסולה והא דבקטנה וחרשת כונס החרשת הוא כדי להתירה דאין לה תקנה ודוק]. ומה שכתב רבינו ויקיים הגדולה שבעילתה קונה קנין גמור הוא טעם מדוע פסל את הקטנה אף שבעל את הקטנה קודם שבא על הגדולה, מפני שבעילת הגדולה קונה קנין גמור, אבל מדוע יקיים הגדולה הוא מאותו טעם שפירשנו: ודע דמה שביארנו דלכן ממאנין הקטנה אע"ג שהחרשת מגרשה הוא שלא יאמרו ראינו שתי נשים מבית אחד זו מתגרשת וזו חולצת, לא מסברא היא, אך גמרא ערוכה היא בירושלמי, ז"ל שם הלכה ח', רחב"א בשם רב כונס החרשת ומוציאה בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ, ופריך ע"ז כמה דתימר תמן יחלוץ צד הקנוי שבו ויפטור צרתה, פירוש כמו דאמרת שחליצת אחת מהן פוטרת לצרתה קטנה שכקניה של זו כן של זו, ובהאי זיקה קלושה פוטרת חליצה לצרה, אמור אף הכא יחלוץ צד הקנוי שבקטנה ויכנוס צרתה, פירוש, דכיון שכנס החרשת קודם, הלא בצד קנין שיש בזו החרשת והקטנה שוים כאחד ופטרה הביאה לצרתה הקטנה, רק שנשאר קנין יותר אצל הקטנה מה שאינו בחרשת, א"כ ע"ז תחול החליצה, הא על הצד קנין שיש בקטנה מה שיש בחרשת, לא חלה החליצה כלל, והוי כחולץ לקטנה בתר קטנה דאינו כלום ואינו נתפס כלום ועל המותר תחול החליצה, וא"כ יקיים החרשת שכנסה קודם ויחלוץ לקטנה כשתגדיל ולא שייך לומר דמקיים צרת חלוצתו, דבאופן הקנין והזיקה שחרשת וקטנה שוים כבר פטר היבום של החרשת ורק על אופן שיש בקטנה זיקה ואגד מה שאין בחרשת ע"ז חלה החליצה ובזה לא הוי חרשת צרתה כלל [דבאמת הירושלמי לא סבר כהבבלי משום דקטנה קנויה ואינה קנויה רק שאין איכות הקנין שוה כשניהם על אופן אחד וקרוב למש"כ רבינו בהלכה כ"ג] בזו קצת הזיקה שעליה חלה החליצה, א"ל כך אמר רשב"ל לא מצאנו שתי יבמות אחת חולצת ואחת מתייבמת, ופריך ומצאנו שתי יבמות אחת חולצת ואחת יוצאת בגט [פירוש לאחר ביאת יבום היא מתגרשת] א"ל הדא הוא דתנינן תמן מאמר לזה וחלץ לזה הראשונה צריכה גט, ע"כ פלפול הירושלמי, ומפרש רבינו דלכך מלמדין הקטנה שתמאן משום שלא יאמרו זו חולצת וזו מתגרשת אחרי ביאת יבום ויאמרו שחליצת אחת או ביאת אחת כשרה אינה פוטרת בשתי יבמות הבאות מבית אחד, ואם יש יכולת לתקן על ידי מיאון מתקנינן, וזה ברור: ומה שכתב הרשב"א שלמאן דאמר אינה ממאנת לזיקתו א"כ בחרשת וקטנה אם תמאן הקטנה תשאר הזיקה ותהא צריכה חליצה אחר המיאון ומאי התועלת מהמיאון וא"כ ע"כ לדידיה לא קאי ר"א על חרשת, לדעתי אינו מוכרח, דאימור כיון דבא עליה בטל המיאון את הזיקה הקודמת וכמו דאשכחן שאמרו דמיאון דידיה מבטל דחבריה היינו גיטא דחבריה, דמוכח דאין בקדושיה עיקר, כן הכא כיון שבא היבם ומיאנה בו תו נעקר הזיקה וקדושי אחיו למפרע, דטעמא דאינה ממאנת בזיקה שאין מיאון לאחר מיתה שכבר פקע אישותו דראשון שאין זה רק זיקה, אבל כי בא עליה היבם שממאנת בו מבטל אף נשואי אחיו הראשון וכמו שמצאנו שאם מיאנה מבטל גיטא דחבריה אעפ"י שלא נשאר מאישות הראשון כלום. אולם שפיר אמר הרשב"א, דהא אמר ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו וא"כ כאן כי בא על החרשת ואח"כ על הקטנה הוי ביאה פסולה וכמאמר שויוה רבנן, וא"כ כי תמאן לביאה פסולה אבל זיקה לא נפקעה וצריכה חליצה כיון דהוי ביאה פסולה וזיקה להצריכה חליצה עדיין רמיא עליה, לא מציא למאן בזיקה, ולפרש דהא דאמר ממאנת למאמרו איירי כשהיו קדושיה מראשון ע"י אביה דהוי קדושי תורה ואיהו עביד בה מאמר וממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו איירי בשהיה הזיקה דרבנן ולא עשה מאמר זה נגד הפשט אף כי בירושלמי משמע כן ודוק היטב: ומה שכתב הראב"ד דכיון דחרשת לא הואי יבום דילה רק דרבנן לא ממאנין הקטנה כדי שתתקיים החרשת דהוי רק דרבנן, ולפ"ז כתב דלא גרסינן במשנתנו ר"א אומר בכולן מלמדין כו' דכיון דלא קאי רק אסיפא לא שייך בכולן. ולפי דעתי יש לומר דלפי שיטה זו ג"כ גרסינן בכולן דר"א אמר ריש פרק חרש דקדושי חרש וחרשת קדושי ספק תורה הן ושמואל פסק כוותיה דחייבין אשם תלוי, א"כ לדידיה בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת ודאי דפסל את הקטנה דספק שמא זיקתה דבר תורה ואסור בקטנה דקנייתה אינו רק מדבריהם אף אם קנויה היא, לכן מלמדין הקטנה שתמאן בין אם בא עליה קודם בין אם בא על החרשת קודם כדי שאם תמאן הקטנה יכנוס החרשת אשר יש בה ספק יבום דבר תורה, משא"כ רב אמר כונס החרשת ומוציאה בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל משום דקאי לפי ההלכה דקיי"ל דבחרש אין שום ספק ואם תרם אין תרומתו תרומה, א"כ אין ביבום החרשת שום דררא דקיום מצוה מדברי תורה לא אמרו שילמדו ב"ד למאן את הקטנה, ובפרט לחד צד בבעיא דרב אשי אינו יכול לגרש החרשת אם יכנוס אותה ודוק, כן נראה נכון בשיטת הראב"ד אם כי הוא עצמו לא כתב כן ומחק מלת בכולן. ולפמש"כ א"ש, דבנדה פ"ק אמר ריב"ב העיד שממאנין את הקטנות חדא דר"א וחדא דר"א, פירוש דלדידן דקיי"ל דאין בחרשת רק קדושין דרבנן ליכא רק חדא למאן, ולשיטת רבינו מוכרח דקרי הך דקטנה וגדולה דעשה שלא כדין, דגדולה רמיא קמיה וכן בקטנה וחרשת שבא על הקטנה שלא כדין חדא. ולהנך דר' אליעזר דממאנת מי שנישאת לו כדין חדא. וזהו מה שרצינו לבאר בזה בס"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
