הלכות יבום וחליצה · פרק ד׳
הלכה א׳
כֵּיצַד מִצְוַת חֲלִיצָה. הַיְבָמָה הוֹלֶכֶת אַחַר הַיָּבָם בְּמָקוֹם שֶׁהוּא שָׁם וּבָאָה לַדַּיָּנִין. וְהֵן קוֹרְאִין לוֹ וְנוֹתְנִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ וְלָהּ. אִם עֵצָה טוֹבָה לְיַבֵּם יוֹעֲצִין אוֹתוֹ לְיַבֵּם. וְאִם עֵצָה טוֹבָה לַחֲלֹץ כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה הִיא יַלְדָּה וְהוּא זָקֵן אוֹ הִיא זְקֵנָה וְהוּא יֶלֶד יוֹעֲצִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ:
הלכה ב׳
וּצְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִקְבֹּעַ מָקוֹם שֶׁיֵּשְׁבוּ בּוֹ וְאַחַר כָּךְ תַּחֲלֹץ שָׁם בִּפְנֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ז) ״וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים״ וְגוֹ'. לֹא נוֹעֲדוּ וְלֹא קָבְעוּ מָקוֹם אֶלָּא נִקְרוּ נִקְרָה וְנִקְרֵאת הִיא וְהוּא לִפְנֵיהֶן וְחָלְצוּ חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה:
הלכה ג׳
וּמְלַמְּדִין אוֹתָהּ וְאֶת הַיָּבָם לִקְרוֹת עַד שֶׁהוּא וְהִיא יִהְיוּ רְגִילִין וְתִהְיֶה יְכוֹלָה לִקְרוֹת (דברים כה ז) ״לֹא אָבָה״ בִּנְשִׁימָה אַחַת וְאַחַר כָּךְ תֹּאמַר יַבְּמִי. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַשְׁמַע דְּבָרֶיהָ אָבָה יַבְּמִי:
הלכה ד׳
וּמֵאַחַר שֶׁתִּהְיֶה רְגִילָה לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָרְאָה בִּנְשִׁימָה אַחַת אֵין מַקְפִּידִין עַל זֶה. אֲבָל אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה מַרְגִּילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתֵּדַע:
הלכה ה׳
וְהַחֲלִיצָה בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. וּבִפְנֵי שְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת. וְאִם אֶחָד מִן הַשְּׁלֹשָׁה גֵּר פָּסוּל. וַאֲפִלּוּ הָיָה אָבִיו גֵּר וְאִמּוֹ יִשְׂרְאֵלִית לֹא תַּחֲלֹץ עַד שֶׁיִּהְיֶה אָבִיו וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וּמִצְוָתָהּ בַּחֲמִשָּׁה כְּדֵי לְפַרְסֵם הַדָּבָר. וְאוֹתָן הַשְּׁנַיִם אֲפִלּוּ הָיוּ עַמֵּי הָאָרֶץ:
הלכה ו׳
כֵּיצַד חוֹלְצִין. מְבִיאִין לוֹ מִנְעָל שֶׁל עוֹר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב וְאֵינוֹ תָּפוּר בְּפִשְׁתָּן וְלוֹבְשׁוֹ בְּיָמִין וְקוֹשֵׁר רְצוּעוֹתָיו עַל רַגְלוֹ. וְעוֹמֵד הוּא וְהִיא בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּמַקְרִין לַיְבָמָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (דברים כה ז) ״מֵאֵן יְבָמִי״ וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִין לַיָּבָם (דברים כה ח) ״לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״. וְנוֹעֵץ רַגְלוֹ בָּאָרֶץ וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּמַתֶּרֶת רְצוּעוֹת הַמִּנְעָל מֵעַל רַגְלוֹ וְחוֹלֶצֶת הַמִּנְעָל וּמַשְׁלֶכֶת אוֹתוֹ לָאָרֶץ וּמִשֶּׁיִּשָּׁמֵט רֹב הֶעָקֵב הֻתְּרָה הַיְבָמָה לְזָר:
הלכה ז׳
וְאַחַר כָּךְ עוֹמֶדֶת וְיוֹרֶקֶת בָּאָרֶץ כְּנֶגֶד פָּנָיו רֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּנִין. שֶׁמִּצְוַת חֲלִיצָה שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין בִּשְׁעַת קְרִיאָה וּבִשְׁעַת רְקִיקָה וּצְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִרְאוֹת הָרֹק הַיּוֹצֵא מִפִּיהָ. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִין לָהּ (דברים כה ט) ״כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״ (דברים כה י) ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״:
הלכה ח׳
הַכּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ט) ״כָּכָה״ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה. וְכָל הַיּוֹשְׁבִין שָׁם עוֹנִים אַחֲרֶיהָ (דברים כה י) ״חֲלוּץ הַנָּעַל״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְצָרִיךְ שֶׁתִּתְכַּוֵּן הַיְבָמָה שֶׁתַּחֲלֹץ לוֹ וְיִתְכַּוֵּן הוּא שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. וְיַעֲשׂוּ מַעֲשִׂים אֵלּוּ לִשְׁמָן. וְהַסּוּמָא אֵינוֹ חוֹלֵץ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ט) ״וְיָרְקָה בְּפָנָיו״ וְאֵין זֶה רוֹאֶה הָרֹק:
הלכה ט׳
נִמְצָא סֵדֶר הַחֲלִיצָה כָּךְ הוּא. קוֹרְאָה הִיא תְּחִלָּה (דברים כה ז) ״מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי״. וְאַחַר כָּךְ הוּא אוֹמֵר (דברים כה ח) ״לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״. וְאַחַר כָּךְ תַּחֲלֹץ. וְאַחַר כָּךְ תָּרֹק. וְאַחַר כָּךְ תִּקְרָא (דברים כה ט) ״כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״ (דברים כה י) ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״:
הלכה י׳
וְאֵין הַסֵּדֶר מְעַכֵּב אֶלָּא אִם לֹא קָרְאָה בַּתְּחִלָּה לֹא הִיא וְלֹא הוּא אוֹ שֶׁרָקְקָה וְאַחַר כָּךְ חָלְצָה אוֹ שֶׁקָּרְאָה וְאַחַר כָּךְ רָקְקָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה:
הלכה י״א
וְלָמָּה לֹא תַּחֲזֹר וְתָרֹק עַל הַסֵּדֶר שֶׁמָּא יֹאמְרוּ רְקִיקָה לְבַדָּהּ אֵינָהּ כְּלוּם וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת מִן הָאַחִין:
הלכה י״ב
חָלְצָה בִּלְבַד וְלֹא קָרְאָה וְלֹא רָקְקָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁחָלְצָה וְקָרְאָה וְלֹא רָקְקָה אוֹ שֶׁחָלְצָה וְרָקְקָה וְלֹא קָרְאָה שֶׁחֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ג
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְדַבֵּר שֶׁהֲרֵי הֵן רְאוּיִין לִקְרוֹת. אֲבָל אִלֶּמֶת אוֹ אִלֵּם אֵינָן חוֹלְצִין וְאִם חָלְצוּ חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וְאֵינָן כְּחֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצוּ שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּלוּם. לְפִי שֶׁהַחֵרֵשׁ אוֹ הַחֵרֶשֶׁת אֵינָן בְּנֵי דַּעַת:
הלכה י״ד
רָקְקָה בִּלְבַד שֶׁלֹּא חָלְצָה וְלֹא קָרְאָה. אוֹ שֶׁרָקְקָה וְקָרְאָה וְלֹא חָלְצָה הֲרֵי זוֹ כַּחֲלִיצָה פְּסוּלָה. קָרְאָה הִיא וְהוּא וְלֹא חָלְצָה וְלֹא רָקְקָה לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ט) ״כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ״. שֶׁהַמַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא הַחֲלִיצָה וְהָרְקִיקָה הוּא שֶׁמּוֹעִיל אֲבָל הַקְּרִיאָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת וְאֵינָהּ מוֹעֶלֶת:
הלכה ט״ו
חָלְצָה וְרָקְקָה וְקָרְאָה וְהֵם יוֹשְׁבִין אוֹ מֻטִּין עַל צִדֵּיהֶן. אוֹ שֶׁהָיָה שְׂרוֹךְ הַנַּעַל קָשׁוּר עַל שׁוֹקוֹ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. אוֹ שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לְהַקְרוֹת. וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁחָלַץ. חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה ט״ז
חָלְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם אוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל. אוֹ שֶׁהָיָה הַמִּנְעָל קָשׁוּר לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה. אוֹ שֶׁהִתִּיר הוּא וְשָׁמְטָה הִיא אוֹ שֶׁהִתִּירָה הִיא וְשָׁמַט הוּא. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוְּנָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּן הוּא. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּנָה הִיא. וְכֵן קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה לְגָדוֹל. חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וְכֵן אִם חָלְצָה בִּפְנֵי יָחִיד וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּבַלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ חֲלִיצָה פְּסוּלָה. אֲבָל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁחָלְצוּ וְכָל הַחוֹלֵץ לְמִי שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם אֵינָהּ חֲלִיצָה:
הלכה י״ז
יָבָם שֶׁרַגְלוֹ הַיְמָנִית חֲתוּכָה אֵינוֹ חוֹלֵץ בִּשְׂמֹאל וְאִם חָלְצָה מֵעַל שְׂמֹאלוֹ חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. הָיְתָה רַגְלוֹ עֲקֻמָּה לְאָחוֹר אוֹ הֲפוּכָה עַל צִדָּהּ אוֹ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו הֲרֵי זֶה אֵינוֹ חוֹלֵץ שֶׁהַחוֹלֵץ צָרִיךְ לִנְעֹץ עֲקֵבוֹ בָּאָרֶץ וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל. וְאִם חָלְצָה לְמִי שֶׁרַגְלוֹ כָּךְ הֲרֵי חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:
הלכה י״ח
וִיבָמָה שֶׁיָּדֶיהָ חֲתוּכוֹת חוֹלֶצֶת לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ בְּשִׁנֶּיהָ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וְחָלְצָה בְּיָדָהּ. חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁל בֶּגֶד אֵינָהּ חֲלִיצָה. אֲבָל אִם חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב. אוֹ שֶׁהָיָה תָּפוּר בְּפִשְׁתָּן. אוֹ שֶׁהָיָה מִנְעָל שֶׁל שֵׂעָר אוֹ שֶׁל סִיב אוֹ שֶׁל שַׁעַם אוֹ שֶׁל עֵץ. אוֹ שֶׁהָיָה מִנְעָל גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ אוֹ קָטָן שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה אֶת רֹב רַגְלוֹ. אוֹ מִנְעָל פָּרוּם שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רֹב הָרֶגֶל אוֹ נִפְחַת שֶׁאֵין מְקַבֵּל רֹב הָרֶגֶל. חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:
הלכה י״ט
חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ וּמְחֻפֶּה עוֹר אוֹ הָיְתָה קַרְקָעִיתוֹ עוֹר וּלְחָיָיו שֶׁל שֵׂעָר. אוֹ שֶׁחָלְצָה סַנְדָּל שֶׁל שְׂמֹאל מֵעַל רַגְלוֹ הַיְמָנִית. אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה הַמִּנְעָל שֶׁלּוֹ אוֹ (שֶׁלֹּא) הָיָה גָּדוֹל שֶׁיָּכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ. אוֹ קָטָן שֶׁחוֹפֶה אֶת רֹב רַגְלוֹ אוֹ נִפְרַם שֶׁחוֹפֶה אֶת רֹב הָרֶגֶל אוֹ נִפְחַת שֶׁמְּקַבֵּל רֹב הָרֶגֶל. חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה כ׳
סַנְדָּל הַמֻּסְגָּר וְהַמֻּחְלָט וְשֶׁל עַכּוּ״ם שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ בְּרַגְלֵי הַצּוּרָה לֹא תַּחֲלֹץ בּוֹ. וְאִם חָלְצָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה. אֲבָל סַנְדָּל שֶׁל תִּקְרֹבֶת עַכּוּ״ם וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת. אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לְמֵת שֶׁיִּקָבֵר בּוֹ. אִם חָלְצָה בּוֹ חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ עוֹמֵד לְהַלֵּךְ בּוֹ:
הלכה כ״א
קָרְעָה הַמִּנְעָל מֵעַל רַגְלוֹ אוֹ שֶׁשְּׂרָפַתּוּ אוֹ שֶׁהָיָה לָבוּשׁ שְׁתֵּי מִנְעָלִין וְחָלְצָה הָעֶלְיוֹן אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְעָה הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁנִּתְגַּלְּתָה רַגְלוֹ הֲרֵי זוֹ חֲלִיצָה פְּסוּלָה:
הלכה כ״ב
יְבָמָה שֶׁאָכְלָה שׁוּם אוֹ גַּרְגִּיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁמַּרְבִּין אֶת הָרֹק וְהָיָה הָרֹק זָב מִפִּיהָ אֵינוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּהְיֶה הָרֹק מֵעַצְמוֹ:
הלכה כ״ג
רָקְקָה דָּם אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹתֵת מִפִּיהָ אֵינוֹ כְּלוּם. וְאִם מָצְצָה וְרָקְקָה כָּשֵׁר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדָם שֶׁנִּמְצָץ בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק. רָקְקָה וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לִכְנֶגֶד פָּנָיו כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אֲרֻכָּה וְהוּא קָצָר אֵינוֹ כְּלוּם. וְאִם אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְנֶגֶד פָּנָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לָאָרֶץ כָּשֵׁר. וְכֵן אִם לֹא רָאוּ הַדַּיָּנִין הָרֹק כְּשֶׁיָּצָא מִפִּיהָ כָּשֵׁר:
הלכה כ״ד
חֲלִיצָה מֻטְעֵית פְּסוּלָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲלֹץ לָהּ וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ. אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲלֹץ לָהּ שֶׁזּוֹ מִצְוָה הִיא וְאֵינָהּ מַפְסֶדֶת עָלֶיךָ כְּלוּם וְאִם תִּרְצֶה אַחַר כָּךְ לְיַבֵּם תְּיַבֵּם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ פְּסוּלָה. אֲבָל אִם הִטְעוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ חֲלֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז אוֹ עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנָה וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לַחֲלֹץ לָהּ:
הלכה כ״ה
הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא עַל הַחֲלִיצָה חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. לְפִיכָךְ רָאוּי לַדַּיָּנִין לוֹמַר לוֹ לְבַטֵּל הַמּוֹדָעָא כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּגֵט. לְחָצוּהוּ יִשְׂרְאֵלִים וְהִכּוּהוּ עַד שֶׁחָלַץ אִם כַּדִּין עָשׂוּ חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם שֶׁלֹּא כַּדִּין עָשׂוּ כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת אוֹ שֶׁטָּעוּ חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. וְאִם הָעַכּוּ״ם אֲנָסוּהוּ מֵעַצְמָן. אִם הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיַּחֲלֹץ חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. וְאִם שֶׁלֹּא כַּדִּין אֵינָהּ חֲלִיצָה:
הלכה כ״ו
כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ אֵינָהּ חֲלִיצָה אוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם אוֹ אֵינָהּ כְּלוּם הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ לֹא נֶחְלְצָה לוֹ וְלֹא נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ וְלֹא נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וּמֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ וְנִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וְנֶאֶסְרָה עַל הָאַחִין וְאֵינָהּ מִתְיַבֶּמֶת וְאֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה:
הלכה כ״ז
עָבְרָה וְנִשֵּׂאת הֲרֵי זֶה חוֹלֵץ לָהּ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ:
הלכה כ״ח
יְבָמָה שֶׁגָּדְלָה בֵּין הָאַחִין הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא חָלְצָה לְאֶחָד מֵהֶן בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְנִפְסְלָה עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם רְאִינוּהָ שֶׁחָלְצָה נַעֲלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן נִפְסְלָה שֶׁמָּא נִתְכַּוְּנָה לַחֲלִיצָה וּצְרִיכָה חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה לְהַתִּירָהּ לְזָר:
הלכה כ״ט
גֵּט חֲלִיצָה שֶׁאָנוּ כּוֹתְבִין לָהּ אֵינוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּיָדָהּ רְאָיָה שֶׁנֶּחְלְצָה וְאֵין הַדַּיָּנִין חוֹלְצִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין. לְפִיכָךְ מִי שֶׁרָאָה זֹאת שֶׁנֶּחְלְצָה כּוֹתְבִין לָהּ גֵּט חֲלִיצָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מַכִּירִין שֶׁזּוֹ הִיא בַּת פְּלוֹנִי וְאֵשֶׁת פְּלוֹנִי וְשֶׁזֶּה שֶׁחָלַץ לָהּ אָחִיו הוּא. שֶׁהֲרֵי הַדַּיָּנִין שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶם הִכִּירוּ זֶה וְאַחַר כָּךְ חָלְצָה:
הלכה ל׳
וזהו נוסח גט חליצה שנהגו בו העם: בְּיוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ לְיֶרַח פְּלוֹנִי שְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לִבְרִיאַת עָלְמָא לְמִנְיָנָא דְּרָגִילְנָא לְמִימְנֵי בָּהּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֲנַחְנָא דַּיָּנֵי דְּמִקְצָתְנָא חֲתִימִין לְתַתָּא בְּמוֹתַב תְּלָתָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא יָתְבִין בְּבֵי דִּינָא וּסְלִיקָא לָקֳדָמָנָא פְּלוֹנִית בָּרַת פְּלוֹנִי אַרְמְלָתָא דִּפְלוֹנִי. וְקָרְבַת לָקֳדָמָנָא גְּבַר חַד דִּשְׁמֵיהּ פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי. וְכֵן אָמְרָה לָנָא פְּלוֹנִית דָּא. פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי דְּנָא אֲחוּהָ דִּפְלוֹנִי בַּעְלִי מֵאֲבוּהָּ הֲוָה דַּהֲוֵינָא נְסִיבָא לֵיהּ וְשָׁכִיב וְחַיֵּי לְרַבָּנָן וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁבַק. וּבַר וּבָרַת יָרִית וּמַחְסִין וּמוֹקִים שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לֹא שָׁבַק. וְהָדֵין פְּלוֹנִי אֲחוֹהִי חָזִי לְיִבּוּמִי יָתִי. כְּעַן רַבָּנָן אָמְרוּ לֵיהּ אִי צָבִי לְיִבּוּמִי יָתִי יְיַבֵּם וְאִי לֹא יִטְלַע לִי רַגְלֵיהּ דִּימִינָא קָדֳמֵיכוֹן וְאַשְׁרֵי סֵינֵיהּ מֵעַל רַגְלֵיהּ וְאֵרֹק בְּאַנְפּוֹהִי. וְאִשְׁתְּמוֹדַעְנוּהוּ לִפְלוֹנִי דְּנָא דַּאֲחוֹהִי דִּפְלוֹנִי מִיתְנָא מֵאֲבוּהִי הוּא וַאֲמַרְנָא לֵיהּ אִי צָבִית לְיִבּוּמֵי יָתָהּ יַבֵּם וְאִי לֹא אַטְלַע לָהּ קָדֳמָנָא רַגְלָךְ דִּימִינָא וְתִשְׁרֵי סֵינָךְ מֵעַל רַגְלָךְ וְתָרֹק בְּאַנְפָּךְ. וְעָנִי וְאָמַר לָנָא לֵית אֲנָא צָבִי לְיִבּוּמֵי יָתָהּ. מִיַּד אַקְרִינוּהָ לִפְלוֹנִית דָּא מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְאַף לְהַאי פְּלוֹנִי אַקְרִינוּהוּ לֵיהּ לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְאַטְלַע לָהּ רַגְלֵיהּ דִּימִינָא וְשָׁרַת סֵינֵיהּ מֵעַל רַגְלֵיהּ וְרָקַת בְּאַנְפּוֹהִי רֹקָא דְּאִיתְחֲזִי לָנָא מִפּוּמָהּ עַל אַרְעָא. וְתוּב אַקְרִינוּהָ לִפְלוֹנִית דָּא כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל. וַאֲנַחְנָא דַּיָּנֵי וְכָל דְּהַוּוּ יָתְבִין קָדֳמָנָא עֲנֵינָן בַּתְרֵיהּ חֲלוּץ הַנָּעַל חֲלוּץ הַנָּעַל חֲלוּץ הַנָּעַל תְּלַת זִמְנִין. וּמִדְּאִיתְעֲבִיד עֻבְדָּא דָּא קָדֳמָנָא שָׁרִינוּהָ לִפְלוֹנִית דָּא לִמְהָךְ לְהִתְנַסְבָּא לְכָל מַאן דְּתִצְבֵּי וְאִינַשׁ לֹא יִמְחֶה בְּיֳדָהּ מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם. וּבָעִית מִנָּנָא פְּלוֹנִית דָּא גִּטָּא דַּחֲלִיצוּתָא דָּא וּכְתַבְנָא וַחֲתַמְנָא וִיהַבְנָא לָהּ לִזְכוּ כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עֵד. פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עֵד:
הלכה ל״א
וּמְעִידִין עָלָיו שְׁלֹשָׁה אוֹ שְׁנַיִם מִן הַשְּׁלֹשָׁה אוֹ שְׁנַיִם שֶׁרָאוּ הַחֲלִיצָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן הַדַּיָּנִין שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אוֹ קָטָן שֶׁהוּא מַכִּיר וְנָבוֹן נֶאֱמָנִין לוֹמַר זֶה פְּלוֹנִי אָחִי פְּלוֹנִי וְזוֹ הִיא יְבִמְתּוֹ וְחוֹלְצִין עַל פִּיהֶן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר עֵדֻיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה בֵּין לְעֵדוּת מָמוֹן בֵּין לְעֵדוּת אִסּוּר. שֶׁזֶּה דָּבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת הוּא אֶפְשָׁר לֵידַע אֲמִתַּת הַדָּבָר שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן כָּעִנְיָן שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹף הִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וְאִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבֵּם מְקַדֵּשׁ וּמְיַבֵּם וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְנוּ:
הלכה ל״ב
וזהו נוסח כתובת יבמין שנהגו העם: בְּיוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ לְיֶרַח פְּלוֹנִי שְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לְמִנְיַן פְּלוֹנִי לְמִנְיָנָא דְּרָגִילְנָא לְמִימְנֵי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵיךְ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אָתָא לָקֳדָמָנָא וְכֵן אָמַר לָנָא. אָחִי דְּמִן אַבָּא שָׁכִיב וְחַיֵּי לְרַבָּנָן וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁבַק. וּבַר וּבָרַת יָרִית וּמַחְסִין וּמוֹקִים שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לֹא שָׁבַק. וְשָׁבַק הַהִיא אִתְּתָא דִּשְׁמָהּ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וְחָזִי לִי מִן אוֹרַיְתָא לְיִבּוּמֵי יָתָהּ כְּדִכְתִיב בְּסֵפֶר אוֹרַיְתָא דְּמשֶׁה יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ. וּצְבִיאַת פְּלוֹנִית דָּא וְאִתְיַבְּמַת לִפְלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי יְבָמָהּ לְאוֹקוּמֵי שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל כְּדִכְתִיב וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְגוֹ'. וְכָתַב לָהּ פְּלוֹנִי יְבָמָהּ לִפְלוֹנִית יְבִמְתֵּיהּ כֶּסֶף זוּזֵי מָאתָן דְּחָזוּ לָהּ דַּהֲווּ כְּתִיבִין בִּכְתֻבָּתָהּ דְּכָתַב לָהּ בַּעְלָהּ קַדְמָאָה וְאוֹסִיף לָהּ מִדִּילֵיהּ כָּךְ וְכָךְ וְדָא נְדוּנְיָא דְּהַנְעָלַת לֵיהּ וְכוּ' כִּשְׁאָר טָפְסֵי כְּתֻבּוֹת:
הלכה ל״ג
טופס הכתובה: בְּיוֹם פְּלוֹנִי כוּ'. אֵיךְ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אָמַר לִפְלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּתֻלְתָּא כַּלָּתָא הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל וַאֲנָא בְּמֵימַר דִּשְׁמַיָּא אֶפְלַח וְאוֹקִיר וַאֲסוֹבַר וְאֵיזוּן וַאֲפַרְנֵס וְאִכְסֵי יָתִיכִי כְּהִלְכוֹת גֻּבְרִין יְהוּדָאִין דְּמוֹקְרִין וּמְסוֹבְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין וּמְכַסִּין יָת נְשֵׁיהוֹן בְּקֻשְׁטָא. וְיָהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתֻלֵּיכִי כֶּסֶף זוּזֵי מָאתָן דְּאִינוּן מִזּוּזֵי כַּסְפָּא כ״ה דְּחָזוּ לֵיכִי מִדְּאוֹרַיְתָא וּמְזוֹנַיְכִי וּכְסוּתַיְכִי וְסִפּוּקַיְכִי. וּמֵעַל עָלַיְכִי כְּאֹרַח כָּל אַרְעָא. וּצְבִיאַת פְּלוֹנִית דָּא וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ לִפְלוֹנִי דְּנָא. וְרָצָה וְהוֹסִיף לָהּ תּוֹסֶפֶת עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ עַד מִשְׁלַם כָּךְ וְכָךְ וְדָא נְדוּנְיָא דְּהַנְעָלַת לֵיהּ כָּךְ וְכָךְ הַכּל נִתְקַבֵּל חָתָן זֶה וּבָא לְיָדוֹ וְנַעֲשֶׂה בִּרְשׁוּתוֹ וְזָקַף הַכּל עַל עַצְמוֹ כְּמִלְוֶה וּרְשׁוּ. וְכֵן אָמַר לָנָא פְּלוֹנִי חֲתָנָא דְּנָא אַחֲרָיוּת כְּתֻבְתָּא כּלָא עִקַּר כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְתוֹסֶפֶת וּשְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה קַבָּלִית עָלַי וְעַל יַרְתַי בַּתְרָאִי וְעַל כָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין וְקִנְיָנִין דְּאִית לִי תְּחוֹת [כָּל] שְׁמַיָּא דְּקַנָּאִי וּדְעָתִיד אֲנָא לְמִיקְנָה מִמְּקַרְקְעֵי וּמִמִּטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי כֻּלְּהוֹן יֵהוֹן אַחְרָאִין וְעַרְבָאִין לִכְתֻבָּה דָּא כּלָא עִקָּר וּנְדוּנְיָא וְתוֹסֶפֶת לְאִתְפָּרְעָא מִנְּהוֹן בְּחַיַּי וּבָתַר מוֹתִי וַאֲפִלּוּ מִגְּלִימָא דְּעַל כַּתְפָאִי. וְקָנִינָן מִפְּלוֹנִי דָּא מִכָּל מַאי דִּכְתִיב וּמְפָרַשׁ לְעֵילָא קִנְיָן שָׁלֵם דְּלֹא כְּאַסְמַכְתָּא וּדְלָא כְּטֹפְסָא דִּשְׁטָרֵי אֶלָּא כְּחֹזֶק וּכְחֹמֶר כָּל שִׁטְרֵי כְּתֻבּוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְכַהֹגֶן וּכְתִקּוּן רַבּוֹתֵינוּ זַ״ל וְחָתַמְנוּ עַל שְׁטַר כְּתֻבָּה זוֹ בַּזְּמַן הַנִּזְכָּר לְעֵיל וְהַכּל בָּרִיר וְשָׁרִיר וְקַיָּם:
הלכה ל״ד
וְאִם הָיְתָה כְּתֻבַּת אַלְמָנָה כּוֹתֵב פְּלוֹנִית אַלְמְנָתָא. וְאִם הָיְתָה כְּתֻבַּת גְּרוּשָׁה כּוֹתֵב פְּלוֹנִית הַגְּרוּשָׁה. וְכֵן אִם הָיְתָה שְׁבוּיָה כּוֹתֵב פְּלוֹנִית הַשְּׁבוּיָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ כֹּהֵן. וְכוֹתֵב וְיָהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַרַיְכִי כֶּסֶף זוּזֵי מֵאָה דְּאִינוּן מִזּוּזֵי כַּסְפָּא תְּרֵיסַר וּפַלְגָּא דְּחָזוּ לֵיכִי וְכוּ':
הלכה ל״ה
כְּשֶׁכּוֹתְבִין גֵּט יְבָמִין אוֹ כְּתֻבַּת יְבָמִין מְשַׂרְטֵט מְקוֹם הַפְּסוּקִים. שֶׁאָסוּר לִכְתֹּב שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בְּלֹא שִׂרְטוּט. וִיבָמָה שֶׁחָלְצָה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא בְּיוֹם חֲלִיצָתָהּ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ חוֹלֶצֶת עַד שֶׁתַּשְׁלִים תִּשְׁעִים יוֹם:
קרית ספר · הלכות יבום וחליצה פרק ד׳
א׳
מצוה נא לחלוץ אם לא רצה לייבם שנא' וחלצה נעלו. היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה והם קוראים ונותנים לו עצה ההוגנת לו ולה שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו. וצריכין לקבוע מקום שישבו בו ואח"כ תחליץ לפניהם שנאמר ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים השערה מקום מזומן לכך משמע ולמצוה ולא לעכב.
ה׳
וחליצה כתחלת דין ביום ולא בלילה כדכתיב ביום הנחילו את בניו וחליצה דין הוא לגבות כתובה שכתב לה. ובפני שלשה דכתיב ועלתה יבמתו אל הזקנים הרי שנים דמיעוט רבים שנים ואין בית דין שקול דכתיב אחרי רבים להטות מוסיפין עליהם עוד א' הרי ג' ואפילו הדיוטות שיודעין להקרות כשרה דהדר כתיב וקראו לו זקני עירו ריבה אפי' זקני הדיוטות ואם היה א' מהן גר פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל דכתיב ונקרא שמו בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדין.
ו׳
מצות חליצה מביאין לו מנעל של עור דנעל הוי של עור כדכתיב ואנעלך תחש דהוא מידי מגין ויש לו עקב דכתיב נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין ת"ל חלוץ הנעל נעל מ"מ א"כ מה ת"ל נעלו הראוי לו פרט לגדול שאין יכול להלך בו ולקטן שאין חופה רוב רגלו ופרט לסנדל ושוליים שאין להם עקב ואינו תפור בפשתן. ולובשו בימין וקושרו ועומד ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמה וגו' וליבם לא חפצתי ונועץ רגלו בארץ והיא מתרת הרצועה וחולצת ומשישמט רוב העקב הותרה לזרים.
ז׳
ועומדת ויורקת בארץ כנגד פניו רוק נראה לדיינים ומקרין לה ככה יעשה לאיש וגו' בלשון הקדש כדכתיב ככה בלשון הזה וילפינן נמי דכתיב הכא וענתה וכתיב התם וענו הלויים מה התם בלשון הקדש הכא נמי בלשון הקדש ועונין אחריה חלוץ הנעל ג' פעמים כדכתיב ונקראו שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ומצות קריאה שיהיו עומדים מדכתיב ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלו אלא בעמידה ואית דסבר דהוי אסמכתא בעלמא כיון דלא מעכבת. וצריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו ויתכוין הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן. והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק והיינו למצוה ולא לעכב.
ט׳
וכל מקום שנאמר אינה חליצה או לא עשה כלום או אינה כלום הרי הוא כאלו לא נחלצה לו ומותרת להתיבם. וכל מקום שנאמר חליצתה כשרה מן התורה הרי זו פסולה מדרבנן לכהונה ונאסרו קרובותיה ונאסרה לאחים ואינה מותרת להנשא לזר ומן התורה אינה מתיבמת. וכל מקום שנאמר חליצתה כשרה או הרי זו חליצה כשרה אף מדרבנן. סדר חליצה קוראה מאן יבמי וכו' ואח"כ קורא הוא לא חפצתי דכתיב בתר הכי ואח"כ תחלוץ דכתיב וחלצה בתר לא חפצתי ואח"כ תרוק כדכתיב בתר הכי וירקה ואח"כ ככה יעשה לאיש וכו' ונקרא שמו וכו' דהוי קרא בתרא. ואין הסדר מעכב דהא דכתיב ככה יעשה לעיכובא היינו בדבר שהוא מעשה באיש בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה של איש הוא ולכך חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה אבל אלם ואלמה שחלצו אין חליצתן כשרה אלא מן התורה ואינם כחרש וחרשת שחלצו שאין חליצתם כלום לפי שאלו אינם בני דעת ואנן בעינן שיתכונו שניהם וכדאמר לעיל וגם שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בהם דעת לעשות כלל ע"פ ב"ד ומדממעיטינן מדכתיב איש בפרשה משמע דאיש בן דעת בעינן.
י״ד
רקקה בלבד ולא חלצה או שקראה ורקקה ולא חלצה הרי זו אינה כלום מן התורה שהמעשה באיש שהוא החליצה הוא שמועיל כדכתיב ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש.
ט״ו
חלצה ורקקה וקראה והם יושבים או מוטים על צדיהן או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה או שחלצה בפני ג' שאינם יודעים להקרות וכן הסומא שחלץ חליצתו כשרה דלמצוה הוא דבעיא כל הני ולאו לעיכובא.
ט״ז
חלצה בלילה או שחלצה בפני ב' או בפני ג' וא' מהם קרוב או פסול או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה או שהתיר הוא ושמטה היא או שהתירה היא ושמט הוא או שלא נתכוון אלא א' משניהם וכן קטנה שחלצה לגדול וכן אם חלצה בפני יחיד ואפילו בינו לבינה ובלילה כל הני חליצתן כשרה מן התורה דמעשה החליצה הוא שמועיל אבל חרש שוטה וקטן שחלצו וכל החולץ למי שהיא פטורה אינה חליצה.
י״ז
יבם שרגלו ימנית חתוכה ובעיא רגל ימין דיליף ג"ש רגל רגל ממצורע דכתיב רגלו הימנית אם חלצה מעל שמאלו כשרה מן התורה דלית עיכובא אלא בחליצה לחודה כדאמרינן. רגלו עקומה או הפוכה או שהיה מהלך על ראשי אצבעותיו אם חלצה חליצתה כשרה מן התורה ויבמה שידיה חתיכה חולצת ואפילו בשיניה שלא נאמר וחלצה בידה. חלצה במנעל של בגד אינה חליצה דשל עור בעינן דמגין כדכתיב ואנעלך תחש אבל חלצה במנעל שאין לו עקב או תפור בפשתן או של שער וסיב ושעם או עץ או שהיה גדול ואין יכול להלך בו או קטן שאין חופה רוב רגלו או פרום או נפחת שאין מקבל רוב הרגל חליצתה כשרה מן התורה ונעל שאינו שלו כשרה דנעל נעל ריבה א"כ למה נאמר נעלו פרט לגדול שאין יכול להלך בו ולקטן שאינו חופה רוב רגלו והיינו למצוה לא לעיכובא.
כ׳
חלצה בסנדל המוסגר שפרחה בו צרעת ובמוחלט ושל ע"ז שמניחין אותו ברגלי הצורה חליצתה כשרה מוסגר דשיעוריה קאי ולאו בר שריפה הוא ומוחלט אע"ג דבר שריפה הוא הא גלי קרא דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד ושל ע"ז נמי משמשי ע"ז אי' להו ביטול ולאו לשריפה קיימי ואי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל של תקרובת ע"ז ושל עיר הנדחת ושל מת שנקבר בו אין חליצתה כשרה אלא מן התורה דאינו עומד להלך כיון דלשריפה קאי דכתיב בתקרובת ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה כדילפינן שם שם מעגלה ערופה אף זבחי מתים אסורים בהנאה ועיר הנדחת נמי עומדת לשריפה כדכתיב ושרפו את העיר וכו' ומדאוריתא נראה מיהא דכשרה דהא חלצה נעל מעל רגלו.
כ״א
קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו או שהיה לבוש שני מנעלים וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו הרי זו חליצה כשרה מן התורה.
כ״ב
יבמה שאכלה שום או גרגיר וכיוצא בזה שהיה הרוק זב מפיה אינה כלום דירקה מעצמה בעי' והרי לא עשתה כדין תורה. אם מצצה ורקקה דם כשר שא"א לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק רקקה ולא הגיע לכנגד פניו שקלטתו הרוח לא קיימה מצות רקיקה ואם לאחר שהגיע נגד פניו או לא ראו הדיינים הרוק כשיצא מפיה כשר.
כ״ד
חליצה מוטעית כשרה מן התורה דאע"ג דבעינן שיתכוונו שניהם לחליצה היינו למצוה אבל לא לעכב מן התורה. ואם אמרו לו חלוץ ע"מ שתתן לי מאתים זוז או על תנאי כך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה דכל תנאי שאינו כתנאי בני ראובן ובני גד אינו תנאי והרי הוא כאלו לא התנה והמעשה קיים והתנאי בטל דתנאי בני גד ובני ראובן אפשר ע"י שליח והאי לא אפשר ע"י שליח לחלוץ בעדו.
כ״ה
המוסר מודעא על החליצה חליצתו כשרה מן התורה כיון שגמר אח"כ לחולצה ואם עשו אותו ישראל כדין חליצתו כשרה ואף שלא כדין כשרה מן התורה ושלא כדין גוים מעצמם אינה כלום כדין גט עצמו דכמו דהתם בעיא דעתו כדכתיב וכתב לה ונתן בידה ה"נ כתוב וחלצה נעל דמשמע מדעת וכמו דהתם עשו אותו ישראל כשר דהוי כזביני' דגמר ומקני הכא נמי כדפי' התם ה' אישות פי"ב ושלא כדין דגוי' דלפניהם ולא לפני גוים כתיב כדפי' סוף פ"ב.
כ״ח
יבמה שגדלה בין האחים מותרת להתיבם ולא חיישינן שמא חלצה לא' מהם בינו לבינה והוי חליצה כשרה מדאוריתא אלא הרי היא בחזקתה כמו שהיתה אבל ראינוה שחלצה נעלו של א' מהם נראה דהוי ספיקא מדאוריתא שמא נתכוונה לחלוץ ואע"פ שלא נתכוון הוא אמרי' לעיל דכשרה מן התורה ונראה דכוונת א' מהם מיהא בעינן לשתהא חליצה כשרה מן התורה ומשום האי ספקא צריכה חליצה כשרה להתירה לזר. ואין הדיינים חולצים אלא א"כ מכירים שניהם כדמשמע פשטיה דקרא דעלתה יבמתו אל הזקנים וזקני עירו דמכירים אותם שהיא יבמתו והוא יבמה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות יבום וחליצה פרק ד׳
ו׳
והיא יושבת כו'. עיין סנהדרין דף מ"ט ע"א ברש"י ע"ש:
ז׳
ובשעת רקיקה כו'. כן מוכח מהך דשם ד' ק"ו ע"ב הוא גוץ והיא ארוכה כו' ואמאי תשב והוא יעמוד וע"כ כמש"כ רבינו, ועיין תוס' סוטה ד' כ"ז ע"א ד"ה רב אשי ע"ש:
י׳
ואין הסדר מעכב כו'. והנה מוכח מכאן דהפסול הוא במה שהאחיר החליצה דאל"כ הא בלא זה אנן קיי"ל דאין הקריאה והרקיקה מעכבין וכ"כ בזה, ועיין בהך דגיטין דף ע"ה ע"ב גבי הך דשמואל כה"ג ועיין בירושלמי פסחים פ"ה ה"ג אם תימר פסול כמי שלא קדמו אך זה רק שייך בהך דגיטין כיון דלא מהני אבל כאן כיון דאינו מעכב א"כ מה מועיל מה שתריק אח"כ וכבר עבדה לרקיקה ועיין בהך דבכורות ד' ג' ע"ב ברש"י ד"ה הכא ע"ש ובהך דב"מ ד' כ"ו ע"ב מתנה בעלמא כו', ועיין רש"י סנהדרין ד' ס"ד ע"א ד"ה אשקלה ע"ש בזה:
י״ג
בד"א כו' אבל כו' ואינם כו'. עיין בה"ה מה שהקשה בזה. אך באמת רבינו ז"ל ס"ל דבגמ' מיירי בחרש וחרשת מעיקרא דשם ליכא למימר הטעם משום בר דעת רק משום קריאה משא"כ רבינו ז"ל ר"ל שאח"כ נתחרשו ואף דביבמות ד' ק"י ע"א אמר שם רבה דגם בפקחת ואח"כ נתחרשה הטעם משום דלאו בני קריאה נינהו, באמת זה תליא בהך פלוגתא דרשב"ג ורבנן בגיטין ד' ע"א אם חרש הוא מיעוט מטעם גזירת הכתוב דדעתי אינו כלום או משום דלאו בר דעת וכן ס"ל לר"א ביבמות ד' קי"ג משא"כ לדידן, ועיין מנחות ד' צ"ג ע"א וכ"מ בזה:
ט״ז
או שהתיר הוא כו'. עיין בירושלמי כאן דה"ה אם מתחלה חלצה ואח"כ התירה ג"כ פסול החליצה וכן משמע מלשון רש"י כאן בד"ה אע"ג, ועיין בהך דשבת ד' צ"ב ע"א גבי שנצין ע"ש: וכן קטנה שחלצה. עיין בה"ה וכן מבואר להדיא בדברי רבינו בהלכות עבדים פ"ד הי"ג דחליצת קטנה פסולה ע"ש: אבל חרש כו'. והנה זה כבר כתב לעיל בהל' י"ג אך באמת יש ב' מיני פסולים אחד דר"ל דפוסלתה לאחים ועיין בהך דכאן ד' ק"ה ע"א דקאמר שם אי לימא לעלמא כו' וע"ש בתוס' ד"ה לאחין ובאמת למה לא דייק הגמ' כך וכן יקשה מזה למ"ד בגיטין ד' כ"ד ע"ב דאינה פוסלה אך י"ל דיש נ"מ בין לכהונה בין לאחים ועיין בהך דכאן ד' ל"ה ע"ב ודף מ"ב ע"א וא"כ י"ל דאף דפסלה לאחים מ"מ לכהונה לא פסלה וגם י"ל להיפך, וכן נ"מ בין לעצמו בין לאחים אחרים ועיין ד' נ"ב ע"ב גבי כתב גט לזיקתו ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה או ושם ד' ק"ח ע"ב גבי ומודה רב שהיא מותרת לאחין ע"ש ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' כ"ו ועיין מש"כ התוס' גיטין ד' פ"ב ע"ב דגבי ריח הגט אם מת מתייבמת ע"ש וזהו כונת הגמ' דיבמות ד' נ"ב ע"א גט דמהני בא"א מהני ביבמה ר"ל דמהני בא"א לענין לאוסרה אח"כ להתייבם אם מת מהני ביבמה ג"כ לאוסרה על יבם משא"כ ריח הגט:
י״ח
חלצה במנעל של בגד כו'. כן מבואר בגיטין דף כ"ה ע"א ע"ש: או מנעל פרום כו'. עיין תוס' כאן מ"ש מהך דשבת דף קמ"א ע"ב, ועיין בירושלמי כאן מה דמחלק בין אם נקרע לארכה או לרחבה, ועיין בהך דחולין ד' מ"ה ע"א ע"ש ובר"ה ד' כ"ו ע"ב גבי שופר ע"ש:
י״ט
חלצה כו' ומחופה כו'. כן מבואר ד' ק"ג ע"ב וכאבוה דשמואל ועיין בירושלמי כאן דהוה מחלוקת דרב ור"י דר"י ס"ל שם דהא דפליגי רבנן עליה דר"ע בשבת דף ס"ו הוא רק למדרס ועיין בתוספתא עדיות פ"א ע"ש: או שלו היה גדול כו'. הנה לשון רבינו כאן אינו מדוקדק וגם באמת לפי מה דאמרינן בזבחים ד' י"ט ע"א גבי נכנסה רוח בבגדו אם הוה מעל בשרו, וה"נ גדול שאינו דבוק ברגל לא. וא"כ י"ל דלכך צריך למדחסיה לכרעיה דרגל היינו עקב וא"ש. אך באמת בירושלמי מבואר דאם היו שני מנעלים והתחתון של פשתן וחלצה העליון כשרה דדוקא אם התחתון ג"כ של עור אז הוה מעל דמעל ע"ש וא"כ לא ס"ל זה ועיין בירושלמי עירובין פ"י הי"ב ע"ש ומש"כ בזה בהל' כלי המקדש:
כ׳
סנדל המוסגר כו'. הנה בגמ' הוה פלוגתא בזה אם מוחלט הוה חליצה כשרה ואף דבאמת מוסגר ג"כ אסור בהנאה י"ל משום דהא אפשר שיטהר ועיין תוס' ערכין דף כ' ע"ב ד"ה אעפ"י אך באמת כך דלא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה רק דבר שגם אפרו אסור כמו ע"ז של ישראל וכן עיר הנדחת כמבואר בהך דחולין דף פ"ט ע"א וכן גבי בגד המנוגע אם החליטו ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' טומאת צרעת פי"ג הי"א והי"ב דגבי בגד מוסגר אם קצצו ועשאו מוכין טהור וגבי מוחלט אסור ועיין בירושלמי פ"ג דערלה ה"ב וה"ג וכן מבואר בתוספתא שם דאפר מבגדים המנוגעים אסור ולכך ג"כ ס"ל לרבינו שם דמוחלט אינו בטל אפילו באלף דהביטול לא עדיף מאם שנשרף וכל היכא דהבא ממנו אסור א"א להתבטל ועיין בהך דפסחים ד' כ"ז ע"ב גבי הקדש ועיין בירושלמי פ"ה דע"ז ותוס' זבחים ד' ע"ב ע"א דלכך לא בטל משום לא ידבק ובאמת כל הני דחשיב בע"ז ד' ע"ד לא חשיב רק נקברין דאפרן אסור וכן שער נזיר מיירי בטמא ע"ש ברש"י ובירושלמי הטעם דלא כמו דאמרינן בגמ' דילן קדושין ד' נ"ז אך יש לחלק בין נזיר טהור במקדש בין נזיר טהור בגבולין עיין בנזיר ד' מ"ה ע"ב ועיין בסוף תמורה ובירושלמי פ"ג דערלה ורבינו ז"ל בסוף הל' פסולי המוקדשים ר"ל גבי נזיר טמא, והך דידלק משום שק ולכך לא בטל משום דאפרו אסור, וגבי פטר חמור י"ל בין במחיים בין לאחר מיתה, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפה"מ פ"א דבכורות דאף לר"י דס"ל דפטר חמור אסור מחיים לא אסור רק הנאת דמיו אך מגמ' דילן בכורות ד' י' ע"ב מבואר להיפך אך זה נ"ל דמחיים לאחר פדיון דהוה הפקעה לא גדר פדיון אז פקע האיסור אף משערו אבל לאחר מיתה דשוב אין לו תקנה כמבואר בתוספתא דבכורות ובירושלמי דקדושין פ"ב אז הוה בקבורה ולא בטל, ועיין בתוס' עירובין ד' פ' ע"א מה שפירשו בשם ר' אברהם ר"ל דהיכא דבעי השיעור עצמיי כמו גבי אתרוג ושאר דברים אז שייך לומר כתותי משא"כ בדבר דגם אם ע"י חיבורי אדם הוה חיבור לא שייך לומר כתותי ועיין בהך דנזיר ד' נ' ע"ב ותוס' סוטה ד' כ"ה ע"ב. ובזה א"ש מ"ש שם מכלאי הכרם דגבי טומאת אוכלים שאני דאף חיבורי אדם חיבור, ועיין בהך דעדיות פ"ג בהך מחלוקת דר' דוסא ורבנן ובטהרות פ"ח מ"ח ע"ש, ועיין חולין ד' קי"ח ע"ב וכ"מ בזה, ועיין בפרה פי"א ובדברי רבינו שם פי"א ה"ו אך שם בעי שיעור טפח אך באמת נ"ל דכל היכא דאם אין הדבר כמו שהוא לא נאסר כמו בערלה וכלאי הכרם ושאר דברים דמה שהוא פרי ע"י זה הוא אסור א"א לומר בזה כתותי דאדרבא ע"י האיסור הוא חשוב כעין דאמרי' בהך דבכורות ד' י' איסורו חישובו ועיין בהך דפסחים ד' מ"ו ע"א ושבת ד' צ"א וכן מבואר בב"ב ד' צ"ז ע"א גבי הכשר דכל שהוא אסור הוא משקה ומכשיר ע"ש וכ"מ בזה, רק גבי ע"ז ועיר הנדחת ומנוגע דשם אף עצים ואבנים אסור וכ"ש אסור ולכך אמרינן כתותי ולמסקנא הדר ביה ממנוגע משום דבאמת גבי מנוגע בעי ג"כ דבר והא דעצים ואבנים מטמא הוא רק משום דבא מן הטמא ועיין בהך דחולין דף קכ"ט ע"א כשישמש מעשה עץ שימש ר"ל לא בעצם ועיין תוס' שבת ד' כ"ח ע"ב ע"ש בתוס' ישנים. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דנגעים פי"ג מ"ג כמה שיעור לטמא באבניו ר"ל אם יש עליהם כמו גדר אבר וגבי נדה וזבה לכ"ע אין השם רק על עצם הדבר כמבואר בהך דשבת ד' פ"ג דנדה אינה לאברים ועיין תוס' כריתות ד' י"ג ע"א ע"ש ובאמת גבי בהמה טמאה ג"כ אם האבר שאסור ממנה הוא מחמת שבא מטמאה או שהאיסור על כל דבר ונ"מ לר"ש דס"ל דקלוט בן פרה אם יצא אסור ובמעי אמו שרי כמבואר בחולין ד' ס"ח ע"ב ע"ש ואם הוציא אבר אחד ואח"כ שחט את אמו דאבר עצמו אסור אם היה העובר קלוט אם יש על האבר איסור משום בהמה טמאה ג"כ כיון דכל העובר ליכא עליו שם בהמה טמאה וגם למ"ד בחולין ד' ק"ב דאין אבר מן החי בבהמה טמאה הכא מאי, ועיין מש"כ התוס' זבחים ד' ס"ט ע"ב בשם ר"ח דיש דבר דאף שנחתך מן החי מ"מ אין עליו שם אבר מן החי כגון גבי טרפה הרי חזינן דלא אזלינן בתר עיקר, ועיין תוספתא דחולין ספ"ז ותוספתא דשבת פי"ו דאבר מן החי של בן ח' יש עליו שם אבר מן החי ע"ש וצ"ל ג"כ דזה תליא אם אזלינן בתר עיקר הדבר גם י"ל דזה תליא בהך מחלוקת בחולין ד' ק"ב גבי אכלה כולה ע"ש. ובזה א"ש מש"כ רש"י שבת ד' מ"ח ע"ב גבי בית הפך ודפירש שם רש"י דכירה זו מטולטלת היא ע"ש ולמה לן זה הא מבואר שם ד' קכ"ה ע"א דתנור וכירים טמא אף מחובר אך באמת זה תליא אם מה דזה טמא אף במחובר הוא משום גזה"כ כשיטת הרמב"ם ז"ל במס' כלים פ"ה מי"א או משום דאין חיבורו חיבור גמור כמש"כ התוס' ב"ב ד' ס"ה ע"א ע"ש ועיין בזה בהל' שבת פכ"ה הי"ג ע"ש ורש"י ס"ל דזה גזה"כ ורק אתנור אבל הכלים המחוברים לו לא מטמא וג"כ כהך דחולין ד' קכ"ט הנ"ל ונ"מ לענין מקוה מן לבנים העשויים לצורך תנור אם יכולים לעשות מהם מקוה, אבל שאר דברים דהפרי הוא האיסור לא שייך כתותי, ועיין בהך דמנחות ד' ק"א ע"א דאמר שם גבי עצים דאינם נפדים משום דטהורים בעלמא כו', והני אע"ג דנטמאו ר"ל דבלא הקדושה לא היה עליה שם טומאה כלל רק הקדושה גורמת להיות לה שם טומאה וא"א שזה תועיל לפדותה להפקיע הקדושה, ועיין בירושלמי תרומות פ"ג ה"א מה דאמר שם דלכך מן הטמא על הטהור הוה תרומה משום דבעיניה הוא שגרמה לו טומאה, ר"ל דע"י שהוא אוכל ויש בו שיעור ע"י זה הוא מקבל טומאה וא"כ איך אפשר לומר שהוא אינו אוכל ולא יהיה תרומה משא"כ גבי מגולה, ועיין בירושלמי מעשר שני פ"ג ה"ב מה דמבואר שם דתרומה שלקחה בכסף מעשר אינו יכול לפדותה ע"י טומאה של טבול יום, ועיין ביבמות ד' ע"ו דכהן פצוע דכה יש שיטה שמותר בגיורת וגבי בעל מום מבואר בכ"מ עיין בהוריות ד' י"ב ע"ב וסנהדרין ד' נ"א ע"ב דנשאר בקדושתו והטעם משום דבעל מום אינו פוסל רק בכהן וא"כ א"א דהמעלה שלו תעשה לו חסרון להורידו ממעלתו וזהו כונת הגמ' בהוריות שם מידחי דחי ע"ש משא"כ גבי פצוע דכה דזה היה חסרון גם בישראלים ועיין בהך דפסחים ד' פ"ב ע"ב מה דמחלק בין לן לנטמא גבי שרפה ע"ש. ובזה א"ש ג"כ מה שהקשו בהך דשבועות דף י"ג דמקשה שם היכא משכחת לרבי כרת ביוהכ"פ ע"ש אמאי לא מוקי לה כמו דאמרינן ביומא ד' פ"ז ע"א דאחטא ויוהכ"פ מכפר גם רבי מודה, אך באמת הוא חד טעם מה דאמר שם ביומא דאגב שאני אם הך מ"ד דס"ל בשבועות שם דכרת דיומא לא מכפר דר"ל דכיון דיוהכ"פ גופא הוא הגורם להחטא א"א שהוא יהיה המכפר על זה ועיין בסנהדרין ד' מ"ז גבי מיתת ב"ד דבדין קא מקטל כו', והוא ג"כ מחמת זה דהחטא גרם להמיתה וזהו ג"כ מה דאמרינן בכ"מ אין קטיגור כו' ועמש"כ רבינו ז"ל בפה"מ פ"ו דנזיר על הך דדף מ"ב ע"א גבי היה שותה יין כל היום ע"ש: ושל עכו"ם כו'. הנה רבינו ז"ל פירש רק משמשי עכו"ם ולא משתחוה לסנדל עצמו והטעם י"ל דשוב מקרי לאו להילוכא עביד. אך באמת כך דס"ל לרבינו דרק גבי משמשים דקיי"ל דאם ביטל ע"ז ביטל משמשיה א"כ חזינן דאין האיסור בעצם הדבר וגם י"ל כעין דאמרינן בזבחים ד' פ"ג ע"ב מה דמחלק בין קמצים שלא קידשו בכלי לאימורים שהעלן קודם זריקת דמן משום דמחוסר מעשה בגופייהו בקמצים וה"נ גבי ע"ז מחוסר הביטול בגופו משא"כ במשמשים ועיין בהך דפסחים ד' מ"ח ע"א מה שמחלק בין איסור גופו לאיסור דבר אחר ובהך דעירובין ד' ע"ח ע"ב ע"ש וכ"כ בזה במקום אחר: ושל עיר הנדחת כו'. הנה מלשון רבינו משמע דגם זה הטעם משום דלאו להילוכא עביד ומיירי דנעשה מעור של בהמת עיר הנדחת וכדומה אבל סנדל של עיר הנדחת גופא כיון דמתחלה עביד להילוכה י"ל דכשר ועיין בירושלמי כאן דס"ל דכשר וי"ל דמיירי כעין זה, ועיין בהך דחולין ד' ק"מ ע"א ומש"כ שם, ומש"כ רבינו ז"ל לעיל בהל' שקלים פ"ג הי"א גם יש לחלק בין של צדיקים לשל רשעים וכ"כ בזה:
כ״ג
שאי אפשר לדם כו'. עיין בהך דסוטה ד' ט"ז ע"ב גבי ג' צריכין שיראו, ועיין מש"כ רש"י סנהדרין דף מ"ט ע"ב דפירש כך רוקא דמתחזיא על ארעא ר"ל שהשיעור כך ברוק:
כ״ד
חליצה כו' אעפ"י שלא ניתנה כו'. והנה בגמ' מבואר דגם בגדר שכירות א"צ לשלם לו יעו"ש ברש"י הטעם משום דהוא מחויב לחלוץ וע"ש בתוס' ד"ה אין לו ואף דגם גבי הצלה מחויב להצילו ומ"מ צריך ליתן לו שכרו התם שאני דכי היכי דהוא מחוייב להצילו ה"נ הבורח עצמו מחויב להציל את עצמו עיין בהך דכתובות ד' מ"ח ע"א לאו כל כמיניה להעשיר כו', ורש"י שם ד' ס"ט ע"ב ד"ה הא מני משא"כ כאן דעליה אינו מוטל רק עליו החיוב, ועיין בהך דסנהדרין ד' מ"ג ע"א בהך בעיא דשם על מי מוטל הסודר שמניפין בו והסוס אם עליו או על הב"ד ועיין בהך דקדושין ד' ח' ע"ב אפילו עני הסמוך עליה ובכתובות דף מ"ז ע"א ברש"י ד"ה כיסו, ועיין בהך דב"ב דף קמ"א ע"א גבי המבשרני כו', ובגיטין ד' ע"ח גבי זרוק חובי בתורת גיטין אך שם י"ל משום דהוה מוחזק ונ"מ אם נתנה לו המעות קודם החליצה, ועיין בנמוקי יוסף כאן, ועיין בהך דר"ה ד' כ"ב ע"ב גבי מאתים זוז ועיין בהך דכתובות ד' מ"ו ע"א דצריך לשכור עדים ובירושלמי שם אם אותן העדים שמעידין שהבעל שכר אם הוזמו לוקין ומשמע שם דעדותן לא מהני לשום דבר ואמאי הא נ"מ לענין שצריכים להחזיר הדמים ואכמ"ל:
ל״ד
ויבמה שחלצה כו'. ואם נתן לה גט יבמין או אם קידשה במאמר ונתן לה גט וחלצה אז בודאי שצריכה להמתין ג' חדשים אחרים, ועיין בתוס' גיטין ד' צ' ע"א ד"ה והלכתא ותוס' יבמות ד' מ"ב ע"א ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות יבום וחליצה פרק ד׳
א׳
היבמה הולכת וכו'. כתב הה"מ דהכי אית' בסנהדרין דף ל"ח מדרשא דזקני עירו ולא זקני עירה ובירושלמי פ' מצות חליצה הלכה ו' גרסי' ר"י בעי ביבמה מי מרדף אחר מי היתיב ר"א הא כתיב ועלתה יבמתו השערה כד שמעה ר"י אמר יפה למדנו ר"א ונראה דהא דשיבח ר"י דרשא זו ולא ניחא לי' בדרש דמייתי תלמודא דבבלי משום די"ל דגם ר"י אי"ל דרשא דזקני עירו אלא דמשם לא ידענו כ"א היכא דאיכא ב"ד בעירו אבל היכא דליכא ב"ד בעירו יש מקום לספק כמ"ש המל"מ בשם מהריב"ל וכיון דחזית לי' ר"א דרשא דועלתה יבמתו והך דרשא יתירא אתי' להורות דבכ"מ היא רודפת אחריו למקום שהיבם רוצה ושיבחו ר"י ואין כאן מחלוקת בין בבלי לירושלמי ועי' בפ"מ שם והנראה לענ"ד כתבתי ועי' בכנה"ג בהגהת הטור סי' קס"ב אות ב' ובקיצור פסקי רא"ש ס"פ ז"ב.
ה׳
ומצותה בה'. עי' לח"מ ובאה"ע סי' קס"ט בסדר חליצה בקצרה כ' להכשיר לכתחילה בב' הנוספין תרי בעל כאשתו ובלבוש ריש סי' קס"ט משמע להדי' מדבריו דאסור לכתחילה משום דאתי לאחלופי להכשיר פעם אחרת בדיינין ע"ש ובשו"ת תה"ד כתב בפירוש כבעל סדר חליצה ואפשר לומר דעד כאן לא נכשיר בסדר חליצה כ"א בעיר שהב"ד הקבוע המה שלשה. ואח"כ יבחרו עוד שני אנשים מהקהל להיותם נוספים ובכה"ג לא שייך סברת אתי לאחלופי אבל בעיר גדולה שיש שם בקביעות יותר משלשה דיינין אם יש בהם שנים שהם קרובים זל"ז בתרי בעל כאשתו בכה"ג שייך סברת לבוש דמאן מפיס ואתי לאחלופי לקחת אותן לדיינים לב"ד של ג' ואין כאן מחלוקת ומ"ש הלבוש דבג' דיינין תרי בעל כאשתו בדיעבד פסול לחליצה לא משמע כן בכל אחרונים ועי' בש"ע חוה"מ סי' ל"ג.
ח׳
והסומא אינו חולץ וכו'. בסומא בא' מעיניו כתב בהגה"מ בשם ר"ת דכשר והר"מ מינץ בתשו' סי' כ"ט כ' דיש להחמיר כדי להוציא נפשין מפלוגתא אפי' בשאר מומי הגוף כגון קטע או חיגר וכה"ג דיש להחמיר בחליצה. גם בענין קורבה כ' בשו"ת כרם שלמה סי' נ"ז דלכתחילה לא יהי' קרובים אפי' רביעי ברביעי אם לא במקום הדחק ע"ש.
י״ד
ה"ז כחליצה פסולה וכו'. הייתי אומר שפה דקדק הרב ז"ל שהיא מדרבנן ומ"ש אח"כ שהמעשה וכו' הוא נתינת טעם לקריאה ואפי' שתהי' הב' למה לא נגזור בה לפסול וע"ז כ' שכיון שלא ראו שם מעשה הו"ל כלא ראו כלל דהכל יודעין הפסוק וכו' דוק. אבל ממ"ש הרב ז"ל למעלה שמא יאמרו שהרקיקה לבדה אינה כלום נראה שפי' פה שהיא יותר כשרה משאר מקומות שנאמר בהו חליצה פסולה וזהו פירוש בחליצה וכו' כי לדעת הפוסקים נ"ל ההיא עובדא שהביא המ"מ על ההוא דלעיל שמא יאמרו רקיקה קמייתא לית בה מששא פירושו שלא כסדר אבל אי לא הוה התם חליצה כלל יאמרו ולית לן בה דוק. ד"ע. ועי' בתשו' רש"ל סי' כ"ב דהך רקיקה דפוסלת דוקא בנתכונו שניהם ע"ש שהאריך.
י״ז
צריך לנעוץ וכו'. עי' השגת הראב"ד בהא דאמר אמימר האי מאן דמסגי אפשר דגם הראב"ד מודה אלא דס"ל דלאו מזה הטעם שכתב רבינו אלא משום דלא מקרי רגל ובהא דאמר אמימר צריך למדחסי' וכו' גם הרא"ש ס"ל דכשר בדיעבד ועי' ב"י סי' קס"ט שנסתפק בדעת רבינו ובנב"י אה"ע מהד"ק סי' צ"ד מסיק בדברי רבינו דרק למצוה ולא לעכב והא דמק' בתלמודא מברייתא דעומד ויושב ומוטה ולא מקשה מבריי' שהק' על אידך מימרא דאמימר עי' בלח"מ לשיט' הסוברים דמימרא קמא דאמימר ג"כ פוסל בדיעבד י"ל משום דס"ל דאפי' לכתחילה יכול לחלוץ במוטה הקוש' יותר חזקה כמ"ש הנ"י דמוטה דומי' דעומד ואין הכרח מזה נגד שיטת הסוברים דבדיעבד פסול אם לא נעץ רגליו. וז"ל הטור וכיצד הוא חליצת המנעל וידחק רגליו בקרקע וכו' ותתיר היא קשירת המנעל בידה הימנית ותתפוש רגלו בידה השמאלית ותחלץ המנעל בידה הימנית כדי שתהי' התרה והחליצה בידה הימנית כ' הב"ח פי' בשעה שתתפוש בידה הימנית בעקב המנעל לחלוץ אותה אז תתפוש בידה השמאלית עובי בשר השוק באויר כדי שלא ינוד ויזוז ותשמט המנעל מן העקב בידה הימנית ותחלוץ אותה ואפשר שמ"ש רבינו בשם ר"ת שלפתו בימין ושמאל מסייעתה ר"ל ג"כ שהשמאל מסייענה במה שאוחזת בו בבשר השוק שלא יניד באויר ותוכל לחלוץ אותו מן הרגל בימינה בטוב אלא לפי שאפשר לפרש לשון ר"ת כפשוטו דמתיר לכתחילה שהשמאל מסייע בחליצה ממש לכן הביא רבינו הא דכ' בסמ"ק שכל החליצה תהי' בימין דהיינו התרת קשר הרצועות וקשר הלולאות וחליצת המנעל הכל בידה הימנית וממילא צריך לפרש דברי הר"ת דלא תהי' שמאל מסייע אלא לאחוז בבשר השוק בלחוד ע"ש והכי ראוי לנהוג.
כ׳
סנדל של תקרובת וכו'. פירש"י תקרובת ע"ז אין לה ביטול עולמית וכתותי מכתית שעורי' אפי' לפי מה שנסתפקו התוס' במס' ב"ק דף ע"ב ד"ה דאי דתקרובת ע"ז אין אסור בהנאה מה"ת אעפ"כ כיון דאין לו ביטול עולמית מדרבנן אין חולצין בו ועמ"ש בפ"ד מה' גירושין הלכה ב'.
כ״ח
שמא נתכוונה לחליצה וכו'. בא לאפוקי אם היא אומרה בפירוש דאינה מתכוונה לחליצה דלא הוי חליצה פסולה דאע"ג דגם בלא נתכווין לא הוא ולא היא אפ"ה חליצה פסולה היינו דוקא בסתמא דלמא מצות לא בעי כוונה אבל לא בגלתה דעתה להיפך וכמ"ש רבינו יונה בסוגי' דכסא דחמרא.
כ״ט
אא"כ מכירין. כ' בסוף ס' בית הילל בהג"ה כ' בא"ז דבשעת הדחק כגון שהיבם רוצה לילך למדה"י ואין כאן עדים שמכירין אותן יחליצו אעפ"י שאין מכירין וצ"ע עכ"ל ואני ראיתי פעם אחת שבאו שניהם איש ואשה באסיפת המדינה לחלוץ ולא הי' מכירין אותו שום אדם ונתנו חליצה באסיפת המדינה והי' שם בפעם הזאת כמה גאונים ולא מיחו ברב המסדר חליצה ע"כ. ורבינו לא הביא בפרקין דין איטר כיצד יתנהג בחליצה ועי' בשו"ת כרם שלמה לפסק הלכה ומעשה שנעשה בב"ד שלו עפ"י מ"ש הרח"ש יראה לי שיש תיקון שיחבר היבם שתי רגלים ביחד וידחקם בקרקע ע"ש כל הסדר. ואם עקום רגל שמאל של היבם אין בכך כלום ולרוב פשיטותן השמיטוהו הפוסקים כ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קס"ז.
ל״ה
שאסור לכתוב ג' תיבות. עמ"ש פ"ז מה' תפילין. ויבמה שחלצה וכו'. אם היבמה היתה רגילה באהבה ואחוה עם החולץ החמיר הרשב"א שלא לדור יחד בחצר אחת כמבואר בב"י אה"ע סי' קי"ט דכבר האריכו אחרונים בזה ועי' בתשו' מ"ב סי' קי"ב. וקודם החליצה לא נזכר איסורא ויש להחמיר ועי' הלכה כ"ח.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות יבום וחליצה פרק ד׳
י״ז
היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צידה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו ה"ז אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ וזה אינו יכול. ואם חלצה למי שרגלו כך הרי חליצתה פסולה. השגת הראב"ד, כתב הראב"ד ז"ל לא שמענו שהדריסה מעכבת לפסול החליצה. עכ"ל. המ"מ כתב ואע"ג דאם לא נעץ כשר בדיעבד מ"מ בעינן ראוי לנעוץ וכל שאינו ראוי לנעוץ חליצתו פסולה. ונ"ב זה לא מסתבר דמהיכי תיתי יהיה צריך ראוי אטו דבר זה כתיב בקרא, ואם הוא צריך אמאי לא יהיה עיכובא, ונראה לי דעיקר הדין הוא דצריך שידרוס על עקיבו משום דזהו עיקר הרגל כדאשכחן דמשישמט רוב העקב הותרה היבמה כמש"כ הרמב"ם בהלכה ו', ולכן אם אינו דורך על עקיבו אינו רגלו שאינו נקרא מנעל כיון שאינו דורס עליו דעיקר נעל הוא שיהיה אפשר לו לדרוס עליו, ומשום זה צריך למדרסי' לכרעי' שלא יהיה נראה כמו שדורס על אצבעותיו דהעיקר הוא צריך לעמוד על עקיבו שהוא עיקר הרגל.
י״ח
חלצה במנעל של בגד אינה חליצה אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב או שהיה תפור בפשתן או שהיה מנעל של שיער או של סיב או של שעם או של עץ או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו או קטן שאינו חופה את רוב רגלו או מנעל פרום שאינו חופה רוב הרגל או נפחת שאינו מקבל רוב הרגל חליצתו פסולה. כתב המ"מ מש"כ רבינו שבשל בגד אינה חליצה כלל ובשל שעם ושל סיב חליצתה פסולה נראה שהוא סובר דכיון דאסיקנא דלר"מ דס"ל בשל שעם ושל סיב אע"פ שאינן מחופין עור חליצתן כשרה מודה בשל בגד דחליצתן פסולה משום דלא מגין, לדידן קי"ל כרבנן דבשל שעם ושל סיב שאינן מחופין עור חליצתן פסולה אע"פ שמגינים, בשל בגד נמי כיון דלא מגין, מעלינן ליה דרגא ואמרינן דאינה חליצה עכ"ל ונ"ב לשון זה לא מסתבר, ונראה דאין צריך לזה אלא דשל בגד כיון דאינו מגין אינו נעל כלל, אבל של שעם ואינך כיון דמגין ורק דילפינן מקרא דתחש דדוקא של עור בזה הוי חליצה פסולה כמו שאר פסולים בדיני חליצה, ודוקא אינו מגין לא הוי נעל כלל, ואף דהך קרא הוא מדברי קבלה דילפינן דנעל הוא של עור, מ"מ כיון דע"כ צריך נעל אלמא דהוי נעל במקצת אלא דמ"מ לא הוי לגמרי נעל דילפינן מקרא דאינו של עור לא הוי נעל.
י״ט
חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור או היתה קרקעיתו עור ולחייו של שער או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית או שלא היה המנעל שלו או (שלא) היה גדול שיכול להלך בו או קטן שחופה את רוב רגלו או נפרם שחופה את רוב הרגל או נפחת שמקבל רוב הרגל חליצתו כשרה. ולחייו של שער נ"ב קשה כיון דקאמר בגמ' דהוי כמו תחש א"כ למה אינו כשר לכתחילה ומלשון הטור משמע דלכתחילה כשר.
כ׳
סנדל המוסגר והמוחלט ושל כו"ם שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה, ואע"פ שהוא אסור בהנאה. אבל סנדל של תקרובת כו"ם ושל עיר הנדחת או שנעשה למת שיקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה שהרי אינו עומד להלך בו. הכ"מ בפ"ח מהלכות לולב הלכה א' כתב וז"ל והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה דסנדל של עכו"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו בפ"ד מהל' יבום וכו' יש לומר דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחילה לא משום דמאיס למצוה, ומש"כ אע"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ומוחלט ולא לשל עכו"ם עכ"ד ודבריו תמוהים דודאי אי אפשר לומר כן בדברי הרמב"ם דאיירי דוקא בבטלו דהרמב"ם כתב בסתם ומוכח דהוי בכל גוונא, אכן עוד כתב הכ"מ וז"ל א"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק"מ דלא דמי לשופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשרפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו, אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו לא אמרינן דמכתת שיעוריה, תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע"ג דעומדים לשריפה, וגם דבריו אלו הם תימה דהא בתקרובת עכו"ם כתב הרמב"ם דחליצתה פסולה. ובעיקר שיטת הרמב"ם בזה בארתי בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ז. ע"ש מה שבארתי בארוכה. והנה המ"מ כתב ופירוש תקרובת עכו"ם כגון שזבח בהמה לפנים ועשה מנעל מעורה, אבל אם הקריבו סנדל ומסרוהו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת עכו"ם, שאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים, וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותו שמכניסין ברגלי הצורה, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א, והיינו דחולקין על רש"י שכתב לפרש של תקרובת עכו"ם שהקריבוהו ומסרוהו לפניו לשם דורון, וכתב ע"ז הרמב"ן דאינו מחוור משום דבעי משתפך כעין פנים, וכן הקשו הרשב"א והריטב"א, ועי' מה שנתבאר בשיטת רש"י בפ"ג מהל' עבודת כוכבים הלכה ד' דשיטת רש"י דהיכי שהקריבוהו ומסרוהו לדורן לעכו"ם לא צריכנן לדין עבודות כעין פנים, כיון דזהו ממש תקרובת לעכו"ם, ורק בהקדיש לעכו"ם ונותן לעכו"ם מרחוק, בזה לא מהני אלא בכעין עבודות דפנים, וכדמוכח זה מהגמ' בע"ז דף נ"א כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח אסור ולא קאמר שזרק המים והמלח, ומשמע דאפילו הניח המים והמלח חייב ואסור, ומוכח מזה דיש נ"מ בין דבר שמקריבה ממש לפני ע"ז ונותנה לעכו"ם ובין דבר שעובד בזה מרחוק לפני ע"ז, וע"ש שמבאר כן גם שיטת הרמב"ם דבספת לה צואה חייב אף דלא הוי כעין עבודת פנים ואף דאין עבודתה בכך ומש"כ הרמב"ם דבשחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, היינו משום דבשחיטה אינו עובדה בשחיטה שחושב בהשחיטה שמקריבה לעכו"ם והיינו שמקריב הבהמה השחוטה לעכו"ם אלא שעובד בשחיטתו לעכו"ם, וכדמוכח זה לר"א דס"ל דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם, ואפי' בבהמה ששוחטה לביתו ואטו יסבור ר"א דאין עכו"ם אוכל בהמות לעצמו, וע"כ דכיון ששוחטה ומחשב שעובד בזה לשם עכו"ם כבר הוי בזה עבודת עכו"ם ונחשב לתקרובת עכו"ם ומיושב מש"כ הרמב"ם דבשחט לה חגב דפטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, [והמ"מ כתב דמדברי הרמב"ם שהכשיר באותן שמניחין בצורה הוא כשיטת הרמב"ן והרשב"א ולפמש"נ שיטת הרמב"ם ג"כ כרש"י, ולדעת הכ"מ בפ"ח מלולב שהעמיד לאחר ביטול, וכן למש"כ בפ"ד מאיסורי מזבח דבסתם ע"ז לא מיכתת שיעורי' א"ש]. -השמטות- בדין סנדל של עכו"ם דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה, כתב הרמב"ן וז"ל פרש"י ז"ל הואיל ולהילוכא עביד וכו', ואי משום דאיסורי הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו, ואע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה. כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה היא, ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראה כנהנית, וקשה על הרמב"ן מגמ' ערובין דף ל"א דלא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אם מערבין לדבר הרשות, ואע"ג דלא מעכבא בי' אלא איסור שאסור לילך בלא ערוב, ואין לומר דנשואין הוי מצוה דלא הזכיר זה הרמב"ן כלל. ונראה עפ"מ שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מהל' עירובין אם מברכין על ערובי תחומין דסובר הרמב"ם דמברכין והראב"ד כתב דהא אינו אלא קולא ולא חומרא, ודברי הראב"ד תמוהים דהא גם שחיטה הוי קולא, וצריך לומר בכונתו לפמש"כ המ"מ בדעת הרמב"ם שכתב דבדיעבד גם אם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב, וכתב המ"מ בשם הרמב"ן דהא מועיל גם למ"ד תחומין דאורייתא מטעם דשם ביתו, ולכן יש לומר דסובר הראב"ד דלא הוי מצוה כלל אלא חילוף דירה ואין כאן דין תיקון כמו שחיטה דעכ"פ יש דין ומצוה לשחוט מן הצואר ובאופן זה הוי הכשר הבהמה, אבל ערובין לא הוי רק הכשר ומקום דירה ואם הוא נהנה בכך לא הוי משום מצות לל"נ. אכן בדעת הרמב"ם יש לומר דבמה דכתב הראב"ד בהשגתו ואע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה אין המצוה נוגעת לערוב, ונראה דהרמב"ם סובר דבזה תליא דאם אין מערבין אלא לדבר מצוה ע"כ אנו אומרים דעירוב הוא תיקון כמו שחיטה, ואפי' אם מועיל בדאורייתא אפשר דיש איזה דרשה או מהלכה דמהני עירוב, אבל עכ"פ בתורת תיקון אבל אם מהני לדבר הרשות אין כלל הכרח לומר דהוי תיקון. והנה הפליתי כתב במש"כ המחבר דאסור לשחוט בסכין של עכו"ם בהמה מסוכנת, וכתב ע"ז הפליתי דמטעם מצות לל"נ צ"ל מותר אפי' במסוכנת והגרעק"א דחה דבריו דבדבר הרשות לא אמרינן מצות לל"נ, וכגמ' ערובין דל"א דאם מערבין לדבר הרשות ל"א מלל"נ, ויש להעיר מחליצה לפ"מ שנסתפק החכ"צ אם כשאינה רוצה לינשא פטורה [ומלשון הרמב"ם בספר המצות משמע באמת דלא כהחכ"צ], אך עוררוני בני הישיבה דעכ"פ אם היא רוצה יש עליו מצוה, ואינו מיושב דמ"מ גבי דידה ליכא מצוה, ומ"מ אמרי' דבסנדל של עכו"ם אם חלצה חליצתה כשרה ופרש"י דמלל"נ, וביותר יש להקשות ממה דמבואר בסה"מ מצוה ק"ט דטבילה לא הוי מצוה רק הכשר ומ"מ אמרינן מצות לל"נ. ובמה שכתבתי יש ליישב מה שהקשה השעה"מ להשיטות דבהנאת הגוף בשעת המצוה לא אמרינן מלל"נ וא"כ במערבין לילך לבית המשתה אמאי אמרינן מלל"נ, ותי' השעה"מ דזהו דוקא אם נהנה מגוף הדבר, אבל כאן לא נהנה מגוף ביה"ק, ובאמת אין החילוק מוכרח, אבל לפי דברינו אפשר לומר דאם אין מערבין אלא לדבר מצוה אפשר לומר דהוי באמת ערוב תקנה של מצוה ולא מהני סברא דמקום פיתא דליהוי באמת ביתו, וראי' מדאין מערבין לדבר הרשות, אבל אי אמרינן דמערבין לדבר הרשות אז אמרינן דמקום פיתא גורם הוא מסברא, ונמצא דהתקנה הוי דלא ילכו בלא ערוב ובזה לא שייך מלל"נ. והנה לדינו של הפליתי הי' אפשר לדון דבאמת יש נ"מ דבזה שמקיים בהסכין מצות שחיטה בזה נוכל לומר מצות לל"נ, אבל בזה שממית אותה ועושה אותה לאינה חיה, זהו כדין עירוב, שעושה אותה באופן שלא יהי' בה איסור אבר מן החי, אלא דאפשר לומר דכיון דמפרכסת ה"ה כחיה א"כ לא מתה כלל בשעת ההיתר והותרה רק ע"י המצוה ולכן דמי ממש לחליצה וטבילה שהותרה ע"י המצוה. ובעזה"י יבואר בזה בהלכות שחיטה.
כ״ד
חליצה מוטעת פסולה כיצד כגון שאמרו לו חלוץ ובכך אתה כונסה, או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אח"כ לייבם תייבם וכיוצא בדברים אלו פסולה, אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לה מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכון לחלוץ לה. המ"מ בפ"ו מהל' אישות הל' ב' במש"כ הרמב"ם שצריך שיהיו ארבעה דברים בכל תנאי וכתב המ"מ וז"ל עוד הקשו עליו למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא"א לקיימו ע"י שליח ומשום כך אין תנאי בחליצה כדאיתא בכתובות, ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ"ד מהל' חליצה ויבום דין החליצה שהיא כשרה אע"פ שלא נתקיים התנאי ובכאן לא כתב אלא דברים שיש בהן תנאי מה הן הדברים שצריך להיות בתנאי כדי שיועיל, עכ"ד המ"מ, וביאור דבריו דבחליצה דהוא מעשה דגופו ולא קנין אף דצריך שיתכוונו שניהם היינו לעשות החליצה הפוטרת אבל לא שיכוין שיפטור אותה, וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב שהרי נתכוין שיחלוץ לה, והיינו דאין צריך אלא חליצה וא"א לו שיכוין בזה תנאי, ואף דלכאורה יכול לכוין שאם תתן לו המאתים זוז תהי' חליצה של יבם ויבמה ואם לא תהי' חליצה בעלמא, הנה מצינו כה"ג בפ' כל הזבחים דאמר שם דמסיק להו לשם עצים, אך מ"מ אינו מוכרח דשייך תנאי גם בדבר שלהבא דדוקא בתנאי שלעבר שייך בזה תנאי, אך באמת מוכח מדברי הרמב"ם דא"צ כלל כונה לפטור רק כונה לחליצה ונ"מ שלא יהי' מתעסק ואפי' בה שייך מתעסק שהיא אוחזת המנעל שלו ובעת מעשה תחפוץ לאחוז דבר אחר ותסיר ידה יחד עם המנעל, או שהי' על המנעל דבר אחר, [ואיברא אין הדבר מוכח מדברי הרמב"ם דא"צ כלל כונה לפטור דהא גם הרמב"ם פסק דין דחלוץ לה ובכך אתה כונסה, והוסיף עוד אם אמרו שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך, ומוכח דצריך עכ"פ לשם חליצה הפוטרת, אם לא דנימא דטעות גרע מתנאי דאפי' בדבר דלא שייך תנאי שייך טעות וכן משמע הלשון (הגה מכ"י)]. ועוד נראה לי דאם הי' כונתה ליקח המנעל ולא בשביל לחלוץ מעל היבם ג"כ אינה כונה לחליצה דאף דממילא היא חולצת אותו אבל כאן צריך כונה לחלוץ את מנעלו ממנו, ונראה לי דזהו המנהג הכתוב בשו"ע שתזרוק המנעל על הקרקע והוא מדברי הרמב"ם בהלכה ו' שכתב ומשלכת אותו לארץ, והטור כתב דאינו יודע למה צריך זה, ובפי' סדר חליצה אות ע"ד הביא בשם מהר"י מברונא לפרסם שהוא לשם מצוה ושלא יסברו שהוא שלה, והגר"א ז"ל כנראה לא נראה לו זה הטעם והביא המקור עפ"י קבלה מס' הזוהר, אבל אי אפשר שהרמב"ם יכוין לזה, אכן לדברינו מיושב שפיר עפ"מ דיש נ"מ גם בדיני איסור שבת היכי דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, אלא דשם אינו פטור מטעם אינו מתכון אלא משום מקלקל משום דלענין אינו מתכוין הוי פסיק רישי', ודוקא לענין איסורים מהני פסיק רישי' אבל בקיום לא מהני פסיק רישי' דצריך כונה למעשה ונשאר המעשה בלא כונה, ולכן בחליצה דעיקר הכונה הוא מעשה החליצה, ואף שהיא חולצת בפועל מ"מ צריכה שתכוין מעשה החליצה לאפוקי אם תחלוץ כמתעסקת לא מהני, והנה אם תחלוץ המנעל בשביל שצריכה להמנעל א"כ אין כונתה להמנעל, ולכן צריך שתזרוק המנעל לארץ להראות שאינה צריכה להמנעל ורק דעתה ורצונה על עצם החליצה, והנה כדברי הרמב"ם מבואר כן בספר השטרות לרה"ג (שי"ל בירושלם בשנת תר"ץ) ובודאי לקח זה הרמב"ם מדברי רה"ג ולפי זה מיושב שפיר דברינו שלמעלה דבדבר זה אין שייך תנאים. ובענין זה אמרתי בהא דאמר בכתובות דף ע"ד והא ביאה דא"א לקיומי' ע"י שליח א"כ לא יהי' מהני תנאי בקידושי ביאה, ולכאורה מה איכפת לן דביאה א"א לקיומי ע"י שליח, אבל הקנין היו אפשר לקיומי' ע"י שליח דהא עיקר הסברא הוא דהדבר אינו תלוי ולא מצי משוי שליח, וא"כ כאן הקנין הא אפשר לקיומי ע"י שליח, וע"כ דהביאור בקנין ביאה אינה מעשה קנין אלא דביאת אישות זהו גופא קנין, וא"כ שפיר דבאמת א"צ לכוין כלל על קנין אלא אם מכוין שתהי' ביאה של איש ואשתו קנוי' לו, וזהו ביאת אישות וזהו גופה הקנין, וזה הביאור מה דאמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף דבגמ' איתא וגמר ובעל לשם קדושין היינו דממילא זהו קדושין, ולמ"ד בקדושי קטנה דלשם קדושין הראשונים בעל, היינו דכיון דאין אדם יודע א"כ לא גמר לבעול מחדש לשם אישות ודאית, והוי כמו עודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו כיון שבדעתו שהיא אשתו מכבר. והנה במש"כ למעלה להעיר על דברי בענין דמסיק להו לשם עצים יש לסתור דבקדשים ודאי בעינן כונה לשמה או סתמא דלשמה קאי, ושייך שפיר דאם אינו צריך להקטיר לא יהי' זה בתורת הקטרה ולא יהי' זה לשם העלאת קרבן דדוקא לשם הקטרה הוי בל תקטירו וכמו בבל תוסיף אם יכוין בפי' שלא מצוה לא הוי בזה בל תוסיף, והכא גבי חליצה הא אינו צריך לשום כונה רק שצריך לכוין לשם חליצה הפוטרת, ומ"מ אינו מוכרח החילוק. [ובתשובה האריך בזה].
נחלת הכלל · Friedberg Edition
