א׳
האומר זה בני או יש לי בנים נאמן ופוטר אשתו דלא מוחזק לן האי גברא בשעת מיתתו לא בבני ולא באחי והיא בחזקת שאינה זקוקה ליבם הילכך מוקמינן לה אחזקתה. אמר זה אחי או יש לי אחים אינו נאמן דלאו כל כמינה לאפוקא מחזקתה לאוסרה אכ"ע.
רמב״ם - הלכות יבום וחליצה · פרק ג׳
ספר נשים · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות יבום וחליצה · פרק ג׳
הלכה א׳
הָאוֹמֵר זֶה בְּנִי אוֹ שֶׁאָמַר יֵשׁ לִי בָּנִים הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וּפוֹטֵר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם:
הלכה ב׳
אָמַר זֶה אָחִי אוֹ שֶׁאָמַר יֵשׁ לִי אַחִין אֵינוֹ נֶאֱמָן לֶאֱסֹר אֶת אִשְׁתּוֹ וּלְהַנִּיחָהּ זְקוּקָה לְיָבָם שֶׁהֲרֵי זֶה מִתְכַּוֵּן לְאָסְרָהּ לְאַחַר מוֹתוֹ:
הלכה ג׳
הָיָה מֻחְזָק שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִין וְאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אֵין לִי אַחִין אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְכֵן אִם אָמַר עַל מִי שֶׁהֻחְזַק אָחִיו אֵין זֶה אָחִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. לֹא הָיָה מֻחְזָק בְּאַחִין וְיָצָא קוֹל שֶׁיֵּשׁ [שָׁם] עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁיֵּשׁ לְבַעְלָהּ אַחִין וְהָעֵדִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. אֲפִלּוּ אָמַר הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אֵין לִי אָח הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת וְתַמְתִּין עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ וְיִשְׁאֲלוּ:
הלכה ד׳
מִי שֶׁזָּנָה עִם אִשָּׁה בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ וְנִתְעַבְּרָה וְאָמַר זֶה הָעֻבָּר מִמֶּנִּי הוּא וַאֲפִלּוּ הִיא מוֹדָה לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּנוֹ לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה הֲרֵי זֶה סָפֵק לְעִנְיַן יִבּוּם. כְּשֵׁם שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה כָּךְ זִנְּתָה עִם אַחֵר. וּמֵאַיִן יִוָּדַע הַדָּבָר שֶׁזֶּה בְּנוֹ וַדַּאי וַהֲרֵי אֵין לוֹ חֲזָקָה. אֶלָּא לְעוֹלָם סָפֵק הוּא וּלְהַחֲמִיר דָּנִין בּוֹ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
הלכה ה׳
נֶאֱמָן עֵד אֶחָד לְהָעִיד לִיבָמָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וּמִתְיַבֶּמֶת עַל פִּיו. אוֹ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ אוֹ שֶׁנִּתַּן לְבַעְלָהּ בֵּן, לְהַתִּירָהּ לְזָר. אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ עַכּוּ״ם מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מֵעִיד בְּמִיתַת הַיָּבָם כְּמוֹ שֶׁמֵּעִיד בְּאֵשֶׁת אִישׁ לְהַתִּירָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין:
הלכה ו׳
וְחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁאֵין מְעִידוֹת זוֹ לָזוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ כָּךְ אֵין מְעִידִין לָהּ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ. וְדִין עֵדוּת זוֹ כְּדִין אוֹתָהּ עֵדוּת לְעִנְיַן עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה בְּמִיתַת הַיָּבָם וּלְכָל דָּבָר:
הלכה ז׳
שְׁתֵּי יְבָמוֹת שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם זוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי. זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ. שֶׁאֵין יְבִמְתָּהּ נֶאֱמֶנֶת לְהָעִיד לָהּ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ח׳
הָיָה לְאַחַת מֵהֶן עֵד שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ. זוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ הָעֵד עוֹמֶדֶת בְּאִסּוּרָהּ שֶׁאֵינָהּ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ אֶלָּא מִפְּנֵי יְבָמָהּ. וְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵד מֻתֶּרֶת שֶׁהֲרֵי הֵעִיד הָעֵד שֶׁמֵּת יְבָמָהּ וְהִיא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁמֵּת בַּעְלִי:
הלכה ט׳
הָיָה לָזוֹ בָּנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים זוֹ שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים אֲסוּרָה וְזוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים מֻתֶּרֶת. הָיָה לָהֶן יָבָם אַחֵר כָּאן הֲרֵי זֶה מְיַבֵּם לִשְׁתֵּיהֶן:
הלכה י׳
מֵת זֶה הַיָּבָם שֶׁיִּבֵּם אוֹתָן אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לְזָר כְּשֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה. נִתְיַבְּמוּ וְנִתְגָּרְשׁוּ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְזָר:
הלכה י״א
אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת בַּעְלִי וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם אֵין הַיְבָמָה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת יְבָמִי שֶׁתִּנָּשֵׂא לְזָר הוֹאִיל וְהוּא אִסּוּר לָאו שֶׁמָּא יִהְיֶה קַל בְּעֵינֶיהָ. וְכֵן אֵין הַיָּבָם נֶאֱמָן לוֹמַר מֵת אָחִי שֶׁיְּיַבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. וְאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵתָה אֲחוֹתִי שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ. וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר מֵתָה אִשְׁתִּי שֶׁיִּשָּׂא אֶת אֲחוֹתָהּ עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁמֵּתָה אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ עֵד אֶחָד אֶלָּא מִשּׁוּם הַתָּרַת עֲגוּנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ב
לְפִיכָךְ הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וִיבָמָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי. אוֹ שֶׁאָמְרָה מֵת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אֲבָל אִם הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ בִּלְבַד וּבָאָה וְאָמְרָה נִתַּן לִי יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם וָמֵת. בֵּין שֶׁאָמְרָה מֵת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי בֵּין שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַיָּבָם שֶׁנִּתַּן לִי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר:
הלכה י״ג
הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהֲרֵי הָיְתָה בְּחֶזְקַת הֶתֵּר לְזָר בְּעֵת שֶׁהָלְכָה. אָמְרָה מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהִתְיַבֵּם וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
הלכה י״ד
הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ בִּלְבַד וּבָאָה וְאָמְרָה נִתַּן לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם וָמֵת וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי נֶאֱמֶנֶת וּמִתְיַבֶּמֶת שֶׁהֲרֵי הָיְתָה בְּחֶזְקַת הֶתֵּר לִיבָמָהּ בְּעֵת שֶׁהָלְכָה. אָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן שֶׁנִּתַּן לִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִפְטֹר עַצְמָהּ מִן הַיִּבּוּם וּמִן הַחֲלִיצָה וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
הלכה ט״ו
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה פְּסוּלָה לִכְהֻנָּה מִתְּחִלָּה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלָלָה אוֹ שֶׁאָמְרָה בַּמְּעָרָה הָיִינוּ כְּשֶׁמֵּת. אֲבָל אִם אֵין הַדָּבָר כֵּן אֵינָהּ חוֹלֶצֶת. שֶׁמָּא תַּחֲלֹץ וְיָבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁהַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה וְהַבַּעַל מֵת תְּחִלָּה וְנִמְצֵאת חֲלִיצָה זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן וְיִרְאֶה הָרוֹאֶה אוֹתָהּ שֶׁחָלְצָה וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן וִידַמֶּה שֶׁהַחֲלוּצָה מֻתֶּרֶת לִכְהֻנָּה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בָּעֵדִים שֶׁבָּאוּ. לְפִיכָךְ לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם אֶלָּא תִּשָּׁאֵר בְּחֶזְקַת זְקוּקָה כְּשֶׁיָּצְאָה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים:
הלכה ט״ז
וְכֵן אִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלֵךְ הֲרֵי זוֹ לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּוָּדַע אִם יָלְדָה צָרָתָהּ אוֹ לֹא יָלְדָה. וְלָמָּה לֹא תַּחֲלֹץ אַחַר תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים מִמִּיתַת הַבַּעַל וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְזָר עַל כָּל פָּנִים שֶׁאִם יָלְדָה צָרָתָהּ הֲרֵי נִפְטְרָה זוֹ וְאִם לֹא יָלְדָה הֲרֵי נֶחְלְצָה. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִוָּדַע אַחַר הַחֲלִיצָה שֶׁיָּלְדָה צָרָתָהּ וָלָד שֶׁל קַיָּמָא וְנִמְצֵאת זֹאת שֶׁאֵינָהּ חֲלוּצָה וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן אַחַר שֶׁנֶּחְלְצָה וְיֹאמַר הָרוֹאֶה שֶׁלֹּא יָדַע בָּעֵדִים שֶׁבָּאוּ שֶׁהַחֲלוּצָה מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן וְיָעִיד שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נִשֵּׂאת לִכְהֻנָּה עַל פִּי בֵּית דִּין. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה מִתְּחִלָּתָהּ הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת לְאַחַר תִּשְׁעָה וְתִנָּשֵׂא לְזָר. אֲבָל זוֹ הַצָּרָה שֶׁהָיְתָה עִם בַּעְלָהּ כְּשֶׁמֵּת תַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם כִּשְׁאָר הַיְבָמוֹת וְתַחְלֹץ אוֹ תִּתְיַבֵּם וְלֹא תָּחוּשׁ לְצָרָתָהּ שֶׁבַּמְּדִינָה הָאַחֶרֶת הוֹאִיל וְלֹא הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה:
הלכה י״ז
הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהָיְתָה לָהּ חָמוֹת בִּמְדִינַת הַיָּם אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא יָלְדָה חֲמוֹתָהּ וּכְבָר נִתַּן לָהּ יָבָם בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה. אֶלָּא נַעֲמִיד אוֹתָהּ עַל חֶזְקָתָהּ וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת. וְהוּא הַדִּין לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהָיָה לוֹ בֵּן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְזָר וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מֵת הַבֵּן אֶלָּא הַעֲמֵד אוֹתָהּ עַל חֶזְקָתָהּ:
הלכה י״ח
יָצָאת חֲמוֹתָהּ מְעֻבֶּרֶת הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת וְלֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתֵּדַע מֶה הָיָה סוֹף עִבּוּר חֲמוֹתָהּ שֶׁמָּא נוֹלַד לָהּ יָבָם קֹדֶם מִיתַת הַבַּעַל:
הלכה י״ט
הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁחִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. אָמְרוּ לָהּ מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלֵךְ וְנִתְיַבְּמָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים חִלּוּף תֵּצֵא וְהַוָּלָד שֶׁנּוֹלַד לִפְנֵי הַשְּׁמוּעָה אוֹ לְאַחַר הַשְּׁמוּעָה מַמְזֵר:
קרית ספר · הלכות יבום וחליצה פרק ג׳
ג׳
היה מוחזק באחים ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים וכן על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן כיון שהיתה בחזקת שהיה לה יבם ואפילו היה מוחזק שאין לו ויצא קול מוחזק בב"ד שיש עדים במדינה אחרת שיש לו אח הרי זו חוששת מדאוריתא עד שיבאו העדים שאמרו וישאלו.
ד׳
מי שזינה עם אשה ונתעברה אפילו היא מודה לו הרי זה ספק לענין יבום כשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר והרי אין לו חזקה וחולצת ואינה מתיבמת משום ספקא דאשת אח מדאוריתא.
ה׳
עדות יבמה למיתת בעלה כעדות אשה למיתת בעלה לכל הדברים. וכן אם העיד עד א' שניתן לבעלה בן במדינת הים להתירה לזר נאמן.
ז׳
שתי יבמות שהעידו זו לזו ב' אסורות שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת בעלה דחזקת שנאתה מבטלה לחזקת דלא משקרא במילתא דעבידא לאיגלויי. הי' לא' מהן עד א' היא אסורה ואותה שאין לה עד ואמרה מת בעלי מותרת. לזו בנים ולזו אין בנים שאין לה בנים אסורה ושיש לה בנים מותרת. היה להן יבם א' מכאן הרי זה מייבם לשתיהם דלענין יבום לא הוצרכה זו לעדותה של זו. מת זה היבם שייבם אותן אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה של זו וזו מפני בעלה של זו שמא עדין הם חיים ואצל עצמן היו נאמנות להתיבם אבל להנשא לשוק לא דנמצא עדותה של זו שמת יבמה ג"כ מועילה לזו ואין יבמות מעידות זו לזו צד היתר נתגרשו הרי אלו מותרות לזר דהא אינה צריכה לעדות יבמתה כיון שנתגרשה אינה זקוקה עוד.
י״א
אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה וליכא חזקה דאתתא דיקא ומינסבא כדאיתא באשה שמת בעלה. וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו דאע"ג דמילתא דעבידא לאיגלויי היא שמא עיניו נתן בה והאי שמא איתרע לה לחזקה דאין אדם משקר במילתא דעבידא לאיגלויי. ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו ב' עדים שלא האמינו עד א' בחזקה דלא משקר איניש במילתא דעביד לאיגלויי אלא משום התרת עגונה.
י״ב
ואף על פי שאינה נאמנת לומר מת יבמי אם אמרה ניתן לי יבם במדינת הים ומת הוא ובעלי נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והא ילפינן לעיל מן התורה ומסברא שהפה שאסר נאמן להתיר. מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת להנשא לזר שהרי היתה בחזקת היתר לזר מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת להתיבם דלא היתה בחזקת זקוקה ליבם כיון שהיה לה בן וחוששין לדבריה דשויא נפשה חתיכה דאיסורא לזרים וחולצת. אמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת ואח"כ מת בעלי נאמנת ומתיבמת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והרי היתה בחזקת היתר ליבמה בעת שהלכה. אמרה מת בעלי ואח"כ מת הבן שניתן לי אינה נאמנת לפטור עצמה וחוששין לדבריה וחולצת ואפילו לא היתה פסולה לכהונה חולצת מן התורה.
ט״ז
וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך לא תתיבם שמא ילדה צרתה ומותרת בחליצה מן התורה ואפילו לא היתה פסולה מן התורה לכהונה.
י״ז
האשה שמת בעלה והיתה חמותה בעיר אחרת אינה חוששת שמא ילדה חמותה אלא נעמיד אותה על חזקתה והרי היא מותרת וכן אשה שמת בעלה והיה לו בן במדינה אחרת מותרת לזר ואין חוששין שמא מת הבן אלא הרי היא בחזקתה יצתה חמותה מעוברת חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה.
י״ט
האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ נודע שחילוף היו הדברים תצא דהיא אסורה לזר מן התורה והולד כשר דאין ממזר מחייבי לאוין דכתיב לא יבא ממזר וסמיך ליה לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו דבשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דהויא ליה אשת אחי אביו ובכרת והאי דהדר למיכתבא במשנה תורה משום למיסמך לא יבא ממזר לאשמועינן דיש ממזר מחייבי כריתות הא מחייבי לאוין לא. אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתיבמה ונודע שהיה חילוף תצא והולד ממזר שהיא אשת אחיו מחייבי כריתות. ויש במצות ל"ת זו דברים מדרבנן סמוכים אעשו משמרת למשמרתי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות יבום וחליצה פרק ג׳
ד׳
מי שזנה כו' כשם שזנתה כו'. ע' בהך דמכות דכ"ג ע"ב וע' בנזיר דמ"ט ע"א וביבמות דנ"ד ע"ב וכן מוכח בתוספ' דנדה ספ"ד דגבי זנות ליכא חזקה רק בבעל אצל אשתו ועיין בהך דסנהדרין ד' פ"ב וחולין ד' י"ג והנה עיין בהך דיבמות ד' ק' ע"ב דמבואר שם דאף גבי זנות עולה במשמרו של זה ואמאי הא לא אתחזק וזה א"א לומר דמיירי במיוחדת דהא שם הספק הוא משנים ובשנים לא שייך מיוחדת וכמש"כ בזה בהל' יו"ט פ"ה הי"א גבי מסרו לשני רועים אך צ"ל כך דס"ל לרבינו דכמו דאמרינן בירושלמי ריש פט"ז דיבמות דגבי אחים ודאי ולא ספק ר"ל שהוחזק ודאי והנ"י ס"ל גבי בן כן. עוד י"ל דרבינו מיירי שלא החזיק את הבן רק העובר ומת קודם שילדה וגבי עובר קיי"ל דאינו פוטר לכן לא מקרי הוחזק וזהו מש"כ רבינו והרי אין לו חזקה משא"כ בהך דהלכות תרומות פ"ח הי"ד שם מיירי שנתחזק הולד. עוד י"ל דלא מהני הוחזק רק היכא דנ"מ גם לה לאמו ועיין בירושלמי קדושין פ"ד ה"ב דאמר שם אביו ואמו כשני עדים הם ושם בהל' י' אמר איש ואשתו עשו אותם כשני עדים זה רק היכא דנ"מ ג"כ לאם כמו גבי תרומה אבל לענין יבום דלאם אין שום נ"מ דהיא זנתה אז אין מאמינים לו ולא מקרי מוחזק ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' ממרים פ"ה ה"ט ומשמע שם דאף אם אביו מודה על זה ג"כ אינו נסקל על פיו והטעם משום דשם אין נ"מ רק להבן ולא להאב ולאם ולא דמי להך דקדושין ד' פ' דשם נ"מ לשניהם להבן ולהאם ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' אס"ב פ"כ הי"ג דלגבי אחר לא הוה המוחזק דבר ברור ולכך הנבעלת לא הוה רק ספק חללה:
י״א
אעפ"י שהאשה נאמנת כו' אין כו'. עי' בתוספתא כאן דה"ה דאינה נאמנת לומר שיבמה יבמה ואח"כ מת יבמה, ואף דכעת מעידה על בעלה דהא לפי דבריה הוא בעלה מ"מ כיון דליפטר מיבם אין מאמינים אותה ועיין בגיטין דף ס"ג ע"ב דמשמע שם דיבום ג"כ מקרי דבר שבערוה ע"ש, ועיין ביבמות ד' ק"ה ע"ב דצריך ב' עדים שחלצו לה. אך באמת כך דבהך דב"ב ד' קל"ד גבי יש לי בנים או זה בני דנאמן דהתם עדיין לא הוחזקה ליבמה דהא הוא חי ועיין בתוס' יבמות ד' ל' ע"ב וזהו שאמר שם בגמ' הואיל ובידו לגרשה ר"ל דאין עליה שם מוחזקת ליבם כל זמן שהוא חי שהרי ביד הבעל לגרשה וכן הך מש"כ רבינו לעיל בהל' ה' דעד אחד נאמן לומר שניתן לבעלה בן משום דלפי דבריו לא הוחזקה ביבום מעולם וגבי מת יבמה דנאמן משום דמלתא דעבידא לגלויי משא"כ בחליצה דאז היא מוחזקת ליבם שוב אינם נאמנים אפילו שניהם מודים ואף עד אחד אומר כן רק דבעי ב' עדים, ועיין מש"כ התוס' ב"מ ד' כ' ע"ב ד"ה שטרי חליצה ומיאונין וב"ב ד' קל"ה:
י״ג
האשה שהלכה כו'. ואם אנו יודעים שמתו שניהם רק שאין אנו יודעים מי קודם עיין תוס' ד' צ"ד ע"א ד"ה כי מוכח דאינה נאמנת ושם ד' קי"ט ע"א ד"ה אמאי לא משמע כן ע"ש: וחוששין לדבריה וחולצת כו'. והנה כאן לא ביאר אם מבקשין ממנו לחלוץ לה או כופין כמו בהך דדף קי"א ע"ב, ועיין קדושין ד' ס"ה ע"א אך שם הוא מכחישה בודאי אך באמת זה תליא אם נימא דהטעם הוא משום נאמנות י"ל דכופין אותו לחלוץ, אבל אם נימא מחמת שויא אנפשה חד"א אז מבקשין. ובזה א"ש מ"ש התוס' ד"ה אמר ליה דזהו הבעיא דגמ' שם גבי המזכה גט לאשתו במקום יבם ר"ל כך אם היבום הוא רק זכות שזכתה לו תורה או קנין ועיין בהל' מכירה פ' ל' ה"א גבי לוקח דאם נתרצה אין המוכר יכול לחזור בו, ולהיפך אם נמכר שלא מדעת המוכר אם מהני למפרע כשנתרצה עיין בהך דקדושין ד' מ"ו ע"א גבי בין היא בין אביה, ושם ד' מ"ה ע"ב ומש"כ ה"ה ז"ל בפ"ד מהל' זכיה ה"ב בשם הרמב"ן ע"ש ועיין ברש"י גיטין ד' י' ע"א דלכך קדושין לא הוה זכות משום דאין לה מזונות ועיין בירושלמי מעשרות פ"ג ה"ג מה דבעי שם דמים מה שיטבלו כמקח ואמר שם דהגע עצמך כו', ר"ל אם הבעלים יבואו כשהיא נתונה בפיו ואז ע"כ צריכים להסכים על המקח ונעשה כאוכל טבל למפרע משמע דהוה מקח למפרע, ועיין בירושלמי פ"א דתרומות ה"א דבעי שם גבי הך דכלך אצל יפות דרק מכאן ולהבא ע"ש ועיין בעירובין ד' ע"א ע"א ובדברי רבינו בהל' תרומות ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' מעשרות פ"ג ה"ז במש"כ רבינו וכן הקובע פירותיו כו' מן הששה דברים כו' וחדא מינייהו היינו מקח וא"כ מוכח דזה ג"כ יכול להקנות שלא מדעת וכ"כ בזה ופשט מהמשנה דהוה רק גדר זכות מדנקט וחולצת ולא נקט מבקשין וע"ש ד' צ"ג ע"ב גבי עד אחד ביבמה ור"ל ג"כ כן ונ"מ אם מקרי דבר שבערוה וכמו שכתבתי. וגם י"ל דלשיטת רבינו בהך דנדרים ד' צ' ע"ב אם נימא דהוה גדר קנין שוב אינה נאמנת לומר ולשויא אנפשה חד"א, ועיין בגיטין ד' פ' ע"ב ובירושלמי שם גבי ארוסה וכ"כ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות יבום וחליצה פרק ג׳
א׳
האומר זה בני וכו'. עי' תוס' קידושין דף ס"ד ע"ב ד"ה רבי שסיימו דאם מוחזק לן באחין אינו נאמן וכו' דשמא אין לו כח וכ"ה בפסקי תוס' שם ורבינו סתם דבריו משמע אפי' בשעת מיתה נאמן אפי' מוחזק באחין וכ"כ הב"ש סי' קנ"ו ונראה דהכל לפי הענין ואין כאן מחלוקת.
ד׳
מי שזנה עם אשה בין פנוי' ובין א"א וכו'. עי' הה"מ מה שהאריך בסתירת פסקי רבינו והרדב"ז בתשו' ח"ג סי' קנ"ה כ' דגם רבינו מודה בלא דיימא מעלמא ולא משמע כן מסתימת לשון רבינו ואפשר לומר לפמ"ש התוס' במס' חגיגה דף י"ד ע"ב ד"ה בתולה ושמא כאן שאף היא בכלל איסור פי' ומש"ה נאמנת אף לר"י וסברא כזו מצינו ברא"ש סוף נדרים מ"ש טעם לדין דרב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וא"כ בתרומה מש"ה נאמנת אם היא מודה דוודאי לא עבדה איסורא משא"כ אם היא מודה לו שהוא בנו נאמנתה דידה תועיל להתיר אשה אחרת בהא ס"ל לרבינו דאינה נאמנת ובזה י"ל מה דכייל רבינו פנוי' עם א"א ולמה לו להזכיר א"א כלל דאם בפנוי' צריכה חליצה ק"ו בא"א דרוב בעילות אחר הבעל ודוחק לומר דסד"א בא"א מתירין להתייבם כיון דהוא והיא מודים מהכ"ת שתתייבם ולפמ"ש י"ל דכייל לה עם א"א כמו דבא"א שוב א"א לו ליקח אותה וע"כ עדותה מהני לאחרים דומי' דהכא בפנוי' מיירי דוקא בכה"ג שהודאתה אינה לעצמה אלא לאחרים ומש"ה ס"ל לרבינו דאינה נאמנת ולפי"ז באם לקח את הפנוי' בעצמה ואח"כ מת בלא וולד כ"א זה הוולד שהוא והיא מודים שבעודה פנוי' נתעברה ממנו אז מודה רבינו דא"צ חליצה ועכ"פ יועיל לצרף סברא זו במעשה אשר נשאלתי עלי' בפנוי' שנתעברה והוא והיא מודים שהולד מהם ולקחה לו לאשה בנשואין גמורין ומת הבעל בלא בנים כ"א הולד הזה והי' לו אח מומר אשר לא יוכל בקל להשתדל ממנו חליצה דיש שיטת הסוברים דא"צ חליצה כמ"ש לעיל בפ"א הל' ו' שיש לפוטרה בלא חליצה בכה"ג הארכתי בתשובה ואין פה מקומו להאריך.
ה׳
נאמן ע"א להעיד ליבמה וכו'. רבינו לא כתב פה אם מהני כתב כמ"ש בפי"ג מה' גירושין הלכה כ"ה גבי אשה שמת בעלה דמהני אפי' בע"א אפי' בלא נתקיים כמ"ש הה"מ שם והי' נראה דגבי יבמה לא מהני כתב דהרי גם בע"א מספקא לי' לגמ' אי מהני א"כ מנ"ל להקל בכתב אבל לדינא נראה דגם ביבמה מועיל כתב והכי משמע מדברי הב"י אה"ע סי' י"ז שכ' בשם רי"ו שכל שהאמינה בו ע"א הה"ד עד מפי עד דאע"ג דלא כ' רבינו כן מ"מ זה ממילא הוא מסברא ומ"ש שם שכ"כ רבינו פ"ג לא מצאתי כעת מבואר בפירוש. וז"ל הירושלמי סוף יבמות מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פ' ר' ירמי' אמר משיאין את אשתו ר' בון ב"כ אמר אין משיאין את אשתו מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין מתניתא מסייע לר"י ע"פ עדים ולא ע"פ כתבם לא ע"פ מתורגמן ולא על עד מפי עד ועכשיו אין משיאין עד מפי עד ודכוותי' ע"פ כתבם וע"פ מתורגמן משיאין ופי' הפ"מ ועכשיו אין משיאין עד מפי עד בתמיה שהרי הוחזק להיות משיאין ודכוותי' ע"פ כתבם משיאין הואיל ומקילין בעדות אשה עד מפי עד וכן ע"פ כתבם ע"כ הרי דלמד ר' ירמי' דמשיאין ע"פ כתב ודהקילו ע"פ עד מפי עד ואס"ד דעד מפי עד נאמן טפי מכתב בלתי מקוים איך יליף מדהקילו בזה מקילין נמי בזה אלא ש"מ דלפחות שקולים הם א"כ אם מקילינן בעד מפי עד בעדות אשה שמת יבמה א"כ ממילא לדידן דקיימ"ל כר"י א"כ גם בכתב סמכי' לשיט' הרמב"ם ביבמה שמת יבמה. וראיתי ברא"ש סוף יבמות שהביא להך דירושלמי וז"ל מסייע לר"י דתני' ע"פ עדים ולא ע"פ כתבם ולא ע"פ מתורגמן ולא ע"פ ע"א ועכשיו משיאין ע"פ ע"א ודכוותי' ע"פ מתורגמן וע"פ כתב משיאין ע"כ הנה ברור דקיצר הרא"ש בלשון הירושלמי ובמקום ע"א צ"ל עד מפי עד דאל"כ ק' מאי ראי' מע"א דמהני דגם מפי כתב מהני ואם רצה לדמותו א"כ הו"ל לאתוי' סייעתא ממתני' דסמכו על ע"א בעדות אשה א"כ ממילא סמכו בכתב א"ו דל"ד א"כ ע"כ דכל ראי' הוא מדסמכו על עד מפי עד כמ"ש בס' פ"מ וברי"ף סוף יבמות שהביא וז"ל עכשיו הלא משיאין ע"פ אחד ועל פי עד מפי עד וכו' הרי ג"כ מבואר מדבריו דעיקר ראיית ר"י מדסמכו על עד מפי עד ותמהני מאוד מהגאון בעל נב"י חלק אה"ע סי' ל"ג שרצה להוכיח מדברי הירושלמי הנ"ל דע"א נאמן מה"ת מדהביא ראי' לר"י מע"א הבין שם שעיקר ראי' מע"א ודחיק עצמו מאוד וכ"ז גרם לו שבתחילת התשו' שם העתיק הירושלמי מתוך דברי הרא"ש ומהרי"ף ולא ראה הגירסא שלפנינו דעיקר הראי' מעד מפי עד וברי"ף הלא מבואר כן והוא העתיק גי' הרא"ש והרי"ף בחדא מחתא ובאמת הרא"ש קיצר בלשון יצא מדברינו דלשי' רבינו גם ביבמה סמכי' ע"פ כתב ועי' בר"ן ר"פ מי שאחזו ודוק וכבר כתב בתשו' רשב"א אלף רנ"ב בשם בעל ה"ג והשתא דע"א כשר ביבמה דשווי' רבנן כאשה שהלך בעלה למדה"י וקתני גבי אשה הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד וכו' הדא יבמה שרי' לנשואין ע"פ וכ"ה בתשו' מהרמ"פ סי' פ"א יראה מדבריהם דדין יבמה שוה לדין אשה שהלך בעלה למדה"י לכל מלי לשיט' רבינו אבל הרמ"א פסק כשי' החולקי' על רבינו דלא סמכי' בע"א ביבמה וק"ו דלא סמכי' על כל הני ובמקום עיגון כ' הב"ח דגם רמ"א מודה ועי' בב"ש דבזה"ז מודה הרא"ש ולא החליט הדבר ובשו"ת פנים מאירות סי' מ"ה הביא ראי' דמודה הרא"ש בזה"ז שהרי השיב הרא"ש לשואלו אם האשה בעצמה נאמנת לומר שכלו לוולד חדשיו והאריך שם דאין לה נאמנות וע"כ בזה"ז מיירי ע"ש שהאריך ודבריו תמוהים מאוד דהא אשה בעצמה וודאי דאינה נאמנת ולא הי' כוונת השואל שם דרצה לדמות נאמנות האם על חדשי העיבור כמו באב דנאמן על בנו מדכתיב יכיר ובזה לא נסתפק הגמ' אי משום סברת סני לי' דיתקנו רבנן שלא להאמינה מה שהאמינתה התורה לזה הוצרך הרא"ש להעמיד את השואל על האמת דאין נאמנות לאם כלל וביותר היכא דאיכא לברורי אף שיש בו טורח צריכין לברר היטב ולחקור אחר אמיתתן של דברים אפי' בזה"ז וביותר בכתב צ"ל המורה מתון בדבר באיזה שטר וכמ"ש האחרונים בסי' י"ז סי"א ע"ש.
ח׳
הי' לאחת מהן עד. שם במתני' קי"ט אלא דתנן שם לזו יש עדים ורבינו שינה לישנא דמתני' עי' בתי"ט ועי' ב"ש סי' קנ"ח דלשיטת הרא"ש ע"א לא מהני ובעינן עדים ועי' בתוס' חדשים דלשי' רבינו י"ל דמתני' דקתני עדים אתי' כהנך תנאי דס"ל אין משיאין אשה ע"פ ע"א וגם לשיט' הרא"ש צריכין אנו לזה דאל"כ אלא דתני עדים דוקא משום דלא מהני ע"א קשיא מאי מספקא לי' לתלמודא אי ע"א מהני לזה ממתני' דלא מהני ונראה דהא דתני יבמות דף י"ט ע"ב לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות מאי קמ"ל פשיטא אלא דברייתא זו אתי' כהנך תנאי וקמ"ל דבעינן דוקא עדים ומש"ה השמיט רבינו הך ברייתא ועי' הה"מ הלכה ט'.
י״א
אלא משום התרת עגונה. עי' ב"ש סי' קנ"ח ס"ק א' בזה"ז דיש חרם ר"ג שלא ישא אשה על אשתו אין ע"א נאמן שמתה אשתו אע"ג דבמילי דרבנן ע"א נאמן באיסורין וכ"מ מהירושלמי שהביא הרא"ש פ' במה אשה דע"א נאמן דקמיע מומחה היא לצאת בה בשבת היינו משום דגם אם יוצא בקמיעה שאינה מומחה פטור מ"מ בחרם יש מי שסובר דהוי מה"ת וגם יש כאן ב' חזקות א' חזקת חי של אשה וגם הוא אתחזק באיסור לקחת אשה אחרת כה"ג כ' הריב"ש בתשו' דמה"ט מחמרי' בספינה המטורפת בים ועי' בתוס' ב"מ דף כ' ע"ב משמע דלא ס"ל סברת הריב"ש וכבר האריך לחלוק על דברי הב"ש הרב הגאון בנב"י בהרבה מקומות. ומ"ש רבינו משום דהוא איסור לאו קיל בעיני' והרע"ב כ' הטעם משום דזמנין סני' לי' וכ"ה בגמ' דף צ"ד ע"א ועי' בנב"י חלק אה"ע שאלה מ"ב.
ט״ו
בד"א וכו'. עי' הה"מ ועי' בתוס' ב"ב דף קל"ה ע"א ד"ה הא וכו' דלא חיישי' מעצמינו דלמא איכא סהדי וכן הרי"ף והרא"ש השמיטו הך אוקימתא ועי' ב"ח אה"ע סי' קנ"ו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות יבום וחליצה פרק ג׳
א׳
האומר זה בני או שאמר יש לי בנים ה"ז נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום: בפרק יש נוחלין, ושם מבואר דנאמן הואיל ובידו לגרשה. ולפ"ז נראה דלכהן אסורה להנשא, דאם היה מגרשה, היתה אסורה לכהן א"כ ע"ז ליכא מיגו, וכבר נתעוררו רבותינו בתוספות, וכפי שיטתם דאמרינן מיגו לחצי טענה, היכי דמצי למיעבד תרווייהו, והוא כמו כאן שמצי לומר יש לי בנים ויכול לפוטרה בגט, וכמו שפירשו שם הסוגיא ליורשו פשיטא דאם אמר ה"ז בני דנאמן הוא רק מטעם מיגו דאי בעי הוי יהיב לו במתנה נכסיו, אע"ג דאינו נאמן על נכסים שנפלו כשהוא גוסס ופשיטא על נכסים שיפלו לו לאחר מותו, בכ"ז למה דמצי למיעבד ע"ז מהימן, ובכה"ג אמרינן מיגו לחצי טענה, ודוקא גבי חזקה בפרק חזקת (דף ל"ה) בד"ה ואי דלי ליה צנא דפרי, שהקשו ליהימן במיגו דאי אמר לפירות הורדתיך, כתבו דרוצה לתבוע גם הפירות לכן גם על הקרקע לא מהימן דבכה"ג לא אמרינן מיגו לחצי טענה דהשתא שתובע הפירות לא מצי למיטען לפירות הורדתיך, וכיון דלא מצי רק למטען טענה אחת, תו טעין הטענה העדיפא ליה יותר, ולכן לא מהימן כלל, אבל כאן וכ"מ דמצי למיעבד תרווייהו אמרינן מיגו לחצי טענה, וכן כתבו התוספות בכתובות (דף כ"ה) עי"ש. וסברא זו גילה לנו המוהרי"ט בתשובותיו בחלק ראשון סימן ל"ז וסימן ק"ה, והוא הברור בשיטת רבותינו. ומה שפקפק מדברי תוס' בפרק חזקת גבי קריבא דרב אידי בר אבין, התם טעמא אחרינא משום שבשעה שהיו חולקים על הדקל, רב אידי אמר אנא קריב טפי והאי גברא אמר אנא קריב טפי, אם היו אז עדים שמעידים שרב אידי קרובו הלא היו הב"ד מחזיקים את רב אידי בדקלא משום שאיהו ודאי והאי גברא ספק, והשתא שבאו עדים אחר שאכל ואית ליה מיגו דלא אכילנא, לא נוכל לפוטרו מלשלם הפירות שמודה שאכל בטענתו דאיהו קריב טפי, דהטענה לא תפסינן לעיקר שעל הקרקע אינו נאמן משום דלית ליה מיגו תו הוה כמו שנפסק הדין בשעה דשכיב קריבא ע"י העדים, והוי אכיל אח"כ הוה צריך לשלם, כן השתא דאכיל מדקלא דרב אידי שעפ"י דין הוא שלו חייב לשלם וזה ברור: אולם הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת וכאן חולק על הך דנאמן הואיל ובידו לגרשה יעו"ש, ולפיכך פירש דכאן נאמנותו משום דחזינן שרוצה שלא תתעגן ולא איכפת ליה מה שתהא אסורה לכהונה, לכן כי מאמינין לו נאמן על הכל יעו"ש, והיא מותרת להנשא לכהן ודעת רבינו לא שמענו בזה: ולדעתי יתכן לומר כוונה אחרת. דהנה הקדמונים נחלקו בהא דאמר ליורשו פשיטא מאי קאמר, דרשב"ם ותוספות פירשו דאינו נאמן רק מטעם מיגו, ובנכסים שנפלו אח"כ אינו נאמן, והרבה מהקדמונים (עיין רא"ש ושיטה) כתבו דנאמן לומר על מי שמוחזק שאינו בנו, לומר שהוא בנו וכמו שנאמן מדין יכיר לומר שהוא בכורו ע"ש. והנה בהא דנאמן על בנו לומר שהוא ממזר לפוסלו בקהל ולהתירו בממזרת, כתבו הרבה מהקדמונים ומהם רבותינו בתוספות דנפ"ל כיון שנאמן לבכר בכל ענין האמינו הכתוב ואפילו על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שזה בכור וא"כ עושה בניו הגדולים ממזרים, ומדנאמן לענין ירושה תו נאמן לכל מילי לעשותו ממזר לכל דבר, דלא חלקה התורה בנאמנותו, וא"כ אם נימא דאף למי שאינו מוחזק לבנו כלל האמינתו תורה לומר שהוא בנו, תו צריך להיות נאמן לכל מילי אף לפטור את אשתו מיבום ולמה לן טעמא דהואיל ובידו לגרשה, וכבר נתעורר ע"ז בשו"ת רעק"א סימן ק"י יעו"ש באורך, וכן נתעורר הרב מחנ"א בהלכות נחלות על קושיא זו דלמה ליה למימר הואיל ובידו לגרשה, תיפוק ליה דנאמן משום יכיר, אך א"ש בפשיטות, דחזינן דלא האמינה תורה אותו רק באינו חב לאחרים, וכמו דאמרינן בפרק החולץ נאמן אתה לפסול את בניך וא"א נאמן לפסול בני בניך יעו"ש, א"כ א"ש, דכאן הרי חב לאחיו שאוסר את אשתו על אחיו להתיבם, וכן חב לאשתו שאוסרה על היבם, ואף כשהיא מחייבי לאוין ליבם מ"מ הוא חב שעושה אותה ערוה על אחיו, וכיון דהוא חב לאחרים, תו אינו נאמן רק לענין ירושה לא לענין איסורא שהוא חב לאחרים, וכמו ביש להבן בנים ואומר שהבן ממזר דאינו נאמן, ולכן אמר שמואל דכיון דבידו לגרשה ובידו לאוסרה על אחיו ולעשותה עליו לאיסור ערוה תו אינו חב לאחיו במה שאומר זה בני ונאמן מצד שנאמן מדין תורה שאמרה הבכור בן השנואה יכיר, תו נאמן לגמרי שהוא בנו ואף לפטור אשתו מן היבום. ולפ"ז מוכרח דשמואל פוסק כר' יהודה דנאמן לעשות בנו לממזר, אולם לעיל ביש נוחלין בהא דשלח שמואל לבני אקרא דאגמא דיכתבו הרשאה זה לזה. דהגמרא שם מסיק דמספ"ל אי כר' יהודה או כרבנן, ותו ניחזי, ע"כ הא דכתבו אף לרבנן דאף על מי שאינו מוחזק לבנו נאמן שהוא בנו היינו ע"כ בצריך הכירא שאינו מוחזק לבנו ולא לאינו בנו, ובכה"ג נאמן לרבנן לענין בכורה וכמו דאמרו אלא לרבנן יכיר ל"ל בצריך היכרא, ה"ה לענין ירושה נאמן, ותו נתבונן לרבנן כיון שנאמן דוקא בצריך הכירא, א"כ אינו נאמן לומר על אחד מבניו הקטנים לעשות הגדולים לממזרים, דבכה"ג אינו צריך הכירא ורק לענין ירושה הימנה רחמנא, וכן פליגי חכמים עליה במשנה דקדושין דאפילו שניהם אומרים על עובר שבמעיה שהוא ממזר שאינו נאמן, א"כ ודאי בעי רב יהודה אמר שמואל לאמר טעמא דהואיל ובידו לגרשה לפוטרה מיבום, דלרבנן ודאי דאינו נאמן לפטור את אשתו מן היבום היכי דמוחזק באחים כמו שאינו נאמן לעשותו ממזר דאינו נאמן לענין איסור כלל, דבמוחזק שהוא בנו ואומר שאינו בנו דממילא הוי ממזר אינו נאמן כלל לרבנן, ולר' יהודה נראה באופן שכתבנו, [וכפי הנראה לא דק בתשובת רעק"א דאישתמיטתיה דשמואל מספ"ל אם הלכה כר' יהודה או כרבנן וא"ש קושייתו וכמו שכתבנו בס"ד] וא"ש לפי המסקנא דאמרינן דאם אמר גירשתי את אשתי אינו נאמן ואמאי מהימן באומר זה בני ולפמש"כ א"ש משום דלר' יהודה נאמן מדין יכיר לכל מילי לעשותו ממזר ולהתירו בקרובים, וכן לומר שהוא בני לפטור אשתו מיבום הואיל ואינו חב לאחיו שבידו לגרשה ולאוסרה על אחיו, ולפ"ז שריא אף להנשא לכהן, ושיטת רבינו בפ"ב מהלכות נחלות הלכה י"ד דאפילו מי שאינו מוחזק לבנו נאמן לומר בני הוא ובכורי הוא, וא"כ שפיר מצינן לפרש כדפרשנו בס"ד, ובפרט דמלשונו הזהב בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה ט"ו י"ו, ז"ל, שלא האמינה תורה אותו אלא על בנו שנאמר כי יכיר יכירנו לאחרים, וכשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר בני זה ממזר כו' ויהיה ממזר ודאי, פירוש ומותר בממזרת ובקרובים מדהימניה רחמנא לענין בכורה וירושה, [ויעוין תשב"ץ ח"ג סי' רי"ז שביאר באורך דלא שייך פלגינן דבורא בהא] א"כ ודאי דהאומר זה בני הואיל ונאמן לגבי ירושה נאמן לפטור את אשתו מיבום אם אינו חב לאחיו, ולכך מותרת אף לכהן ולכן סתם רבינו, והמעיין במקומות אלו שרמזנו בדברי רבינו יראה כי הוא נכון בס"ד: ובמה שבארנו דכל היכי דחב לאחרים לא מהימן, א"כ היכי שיש לו אשה תו אינו נאמן, דעושה אותה זונה, אך זה מצי להיות שזינתה בשוגג, ועיין בהלכות נחלות בשו"ע סימן רע"ט סעיף ד', אבל איתחזיק אמיה בבת ישראל לאו כל כמינה לומר עבדי הוא ועיין בסמ"ע שם, וראה שם בקצות שהביא דברי הנמקו"י, ומה שהתעורר שם, דהיכי שאומר על בנו שהוא בן גרושה או חלוצה דנאמן, הא איך מצי לפסול את אמו, ל"ק דמאן אמר שהיא כאן והוא אומר על אמו שהיא גרושה, דילמא מיירי שמתה או שלא ידעינן מי אמו, והוא אומר שאמו היתה גרושה או חלוצה מפורסמת במקומה, ודוקא על ממזרת דייק שכתוב במשנה שאומר על עובר שבמעיה ממזר הוא. ע"ז מקשה הריטב"א הא חב לאמו, ועוד דמאי חב הוא לה הלא בידו לפוסלה מכהונה דאי בעי מגרש לה, א"כ לא נפקעה מאתו נאמנות של האב גבי הבן בשביל זה מה שהוא חב לה שבידו לחוב לה, וכן מוכרח לומר בדברי הנמוק"י דאל"כ מאי מתרץ שנאמן לומר שאינו בנו שזינתה בשוגג, הא אכתי אסורה לכהונה שאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה, וע"כ דזה אינו מחייב לה דבידו לגרשה ולאוסרה לכהונה, אף דבזה מחייב לה בתרומה דבי נשא דאם היה מגרשה מותרת, זה אינו, דכיון דיש לה זרע מישראל תו לא אכלה בתרומה דבי נשא, ובבן גרושה ובב"ח יש ליישב, סוף דבר קושייתו קלושה אין לה מקום. והיכי שהבן יש לו אשה שאם אומר ממזר הוא הרי פסל בנו את אשתו בביאתו עליה, אם אמרינן בהא דנאמן על בנו, מצאנו בזה פלוגתא בפרק עשרה יוחסין בירושלמי איזהו בנו גדול ר"ז אומר כל שיש לו אשה כו' עיין ק"ע שם, ולפלא שלא הוזכר זה בפוסקים וצ"ע: והנה בירושלמי שם הלכה ז' קאמר דילמא על דר' יהודה איתאמרת, דר' יהודה אמר נאמנין עליה, ר' אבהו בשם ר' יוחנן לתת לו לא ליקח ממנו, פירוש, דכתיב בקרא כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו, ודוקא לתת לו האמינתו תורה לא ליקח, ולכן אם אמר שבנו הוא רק שהוא מחייבי כריתות שפיר נאמן, אבל אם אומר שהוא בן איש אחר ואשתו זינתה וא"כ מפסידו מחלק ירושתו אינו נאמן, [והפוסקים הביאו זה בשם ריא"ז והוא מהירושלמי] אר"ח עוד היא מתניתא כו' היו מוחזקין בו שהוא בנו ואמר בשעת מיתתו שאינו בנו אינו נאמן, שאינו בנו ובשעת מיתתו אמר שהוא בנו נאמן, חזינן דהיכי שמפסידו מירושתו גם ר"י סבר דאינו נאמן, דמי הוא הסובר דעל מי שמוחזק שאינו בנו ואומר שהוא בנו דנאמן, הלא ר' יהודה, ובכ"ז כי אמר שאינו בנו אינו נאמן, ולדעתי שלפי הירושלמי, זהו הא דשלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא, האומר על תינוק בין הבנים נאמן ור' יוחנן אמר אינו נאמן, יתכן דגם ר' יוחנן סבר כר' יהודה ואם אמר על התינוק הרי אתה עושה הגדולים ממזרים, שאם המה מחייבי כריתות הרי המה בכורים כמו שפסק רבינו בהלכות נחלות פ"ב, וע"כ שאינם בניו ומפסידם מירושתם, ובכה"ג סבר ר' יוחנן אליבא דר"י דאינו נאמן, וגמרא דילן לא מפליג מידי בהא ע"כ דלא סבר לחלק בזה. [ובזה א"ש מה דבעי ר' ירמיה בירושלמי סוף פרק בית שמאי מהו שיהא נאמן כו' העמדתי עצמי שלשים יום בשביל לעשות הולד שתוקי כו' ומסיק דלא כל הימנו לחוב לבנו ומדמה זה לצרה ביבמה. ולפ"ז בעי לשיטתיה דאינו נאמן האב לומר על בנו שהוא אינו בנו נגד החזקה, רק באומר שהוא בנו מחייבי כריתות, אבל לשיטת תלמודין דבכל ענין נאמן הוה"ד דנאמן לומר העמדתי לעשות בנו שתוקי ודוק], ובדף קכ"ז מייתי הך ברייתא בלשון אחר. וכאן צ"ל מתניתא פליגא על ר' אבהו גר שמל ולא טבל והיו לו בנים ואמר מלתי ולא טבלתי נאמן ומטבילין אותו בשבת משום מה נכייה דברי ר' יהודא, פירוש, דמה נפחת אם לא טבל דסבר גר במילה בלא טבילה סגי, הא אם הוי בעינן מילה וטבילה הוי נאמן ומשום זה לא היו מטבילין אותו בשבת, אע"ג דכיון שאומר שלא נתגייר הרי אומר על בניו שאינם בניו ומפסידם מירושתן בכ"ז הוי נאמן וקשה לר' אבהו ומשני משום מה בכך, פירוש שאינו נאמן רק דמשוי אנפשיה חד"א, ומה נכייה פירוש מה חסר וכמו נכי חד שלא נפחת כלום, וקדמוני בזה במקצת: היוצא לנו מכל הפלפול שהעלינו, דלדידן דקיי"ל כר' יהודה, אם אמר זה בני נאמן, אע"ג דאם יש עדים שיש לו אחים דבכה"ג כתב הרא"ש בתוספותיו הובא בשיטה ודייקו מהרשב"ם דאינו נאמן דמה לו לשקר מרע לחזקה לחודא ולא במקום דאיכא סהדי, ולפ"ז לדידן נפ"מ דאם אמר יש לי בנים שפיר קא אמרי דאינו נאמן, אבל זה בני דלאו מדין מיגו, ורק מדין יכיר שפיר מהימן בכל גווני. וראיתי בבאר היטב שהביא כן בשם הראנ"ח כמו שכ' ואינו ת"י. ועיין חידושי לקדושין בסוגיא דיש לי אחין ואכמ"ל ודוק בכ"ז:
ד׳
מי שזנה עם אשה כו' אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ספק לענין יבום, כשם שזינתה עם זה, כך זינתה עם אחר: עיין ביאורי הגר"א, דרבא גופיה לא אמר בלא דיימא מעלמא דממזר לא הוי אבל שתוקי הוי, ולענין תרומה דרבנן שדינן בתר דידיה, ויעוין שב שמעתתא שמעתתא ב' פרק כ' שלענין ירושה נאמן מתורת יכיר ותליא בפלוגתא דאומר זה בני נאמן אם נאמנותו גם בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה יעויין ברא"ש פרק יש נוחלין דף קל"ה וכמו שהובא לעיל בחידושי, ולפ"ז א"ש השמועה דגיטין דף מ"ג דבעי אם חצי עבד וחצי ב"ח יש לו קדושין. ופשיט מהך דתנן המית מי שחציו עבד כו' נותן חצי כופר ליורשיו וא"א לית ליה קדושין יורשין מנא ליה. וכבר תמהו תוספות דאיך תלי יורש בקדושין יעו"ש, ולפ"ז א"ש, דאם בלא קדושין אף אם יבוא על ממזרת ותהא מיוחדת לו כמו פלגש ג"כ חיישינן שמא זינתה עם אחר לשיטת רבינו, ובפרט דכיון דהוא עבד לא הוי יחודו יחוד דהאדון ימחה בידו והוי רק כמו זנות וא"כ ניחוש דאפקרה לגבי אחריני ועל כרחין דרק מתורת יכיר מהימן ונראה דעיקר הך דנאמן אדם על בנו ילפינן מבכורה, ובבכור בנתערבו בשעת לידה אינו בכור דיכיר כתיב ואף הרשאה לא מועיל בהן כמפורש בב"ב דף קכ"ז יעו"ש, וא"כ כאן דהולד הנולד חציו אזיל בתר אמו, וחציו הוי בנו ויורשו, והחציו השני אין לו חייס והוי כמו נתערבו חציו שהוא ולדו, וחציו שהוא אינו ולד שלו, ובכה"ג בבכור ליכא דין יכיר, הוא הדין דאינו נאמן להכירו ואינו נוטל רק מתורת מיגו דאי בעי יהיב במתנה, וכופר אינו משתלם רק לאחר מיתה וליכא מיגו. וא"ש מה דמשני שעשאו טריפה וסבר דמשלם מחיים ותו נאמן מתורת מיגו להוריש את מי שאומר שהם יורשין, ואם כי הוא חידוד אבל אינו רחוק לכן העליתיו על ספר ודוק:
ט״ז
אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת כו' ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה: פשטיות הדברים מורה אף אם איננה יודעת אם לא היתה מעוברת כשהלך בעלה עמה למדינת הים, וזה פלא דאמאי לא תחוש שמא נתעברה תוך שלשה חדשים להליכת בעלה למדינת הים ולא היה עדיין עוברה ניכר והולידה בן ואיך תתייבם דאימור באיסור אשת אח קיימא וצ"ע. ואולי דסבר רבינו דהא דאמרו רוב נשים מתעברות ויולדות, פירושו דוקא אם הן עם בעליהן זמן רב ואנן לא ידעי מה היה במשך זמן הזה אם ילדו בנים או לא, אמרינן דרוב נשים מתעברות ויולדות, אבל על זמן מועט שהיא עם בעלה לא אמרו רוב נשים מתעברות ויולדות וא"כ הוי ספק השקול אם נתעברה או לא, וסמוך מיעוטא דמפילות הוי רובא, ובפרט דאיכא חזקה ליבום וסמוך חזקה לרובא תו הוי מיעוטא דילדה בן קיימא מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן, וכי"ב אמרו סוף פרק בהמה המקשה דסמכינן מיעוטא דנדמה אע"ג דלא שכיח, למחצה זכרים ומחצה נקיבות יעו"ש, ומיעוטא דמפילות סמכינן הכא וכן בפרק אלמנה לכה"ג למחצה נקיבות, כש"כ דסמכינן למחצה דלא נתעברה כלל, וכיו"ב כתבו בתוספות בריש פ' החולץ דבשהו עם בעליהן כמה שנים ולא ילדו אין סברא לומר דרוב נשים מתעברות ויולדות כו', כן סבר רבינו דדוקא בשהו משך זמן רב אמרינן דילדו תוך זמן זה, ולכן אפשר מש"ה אמרו סמוך מיעוט לחזקה אף לרבנן, מה דלא אמרו בכל דוכתי משום דלא נפלוג בין אם שהו עם בעליהן זמן רב במדינת הים או לא שהו: וכן מיושב לפ"ז הא דביציאת חמותה אינה חוששת משום דפלגא דילדו נקיבות כו', ותמהו רבים דאטו כל היולדות אינן יולדות רק זכרים לחוד או נקיבות לחוד, הלא פעם יולדת זכר ופ"א נקיבה, וא"כ אם עברו שנים הרבה הלא נולד גם זכר גם נקיבה, אכן לפ"ז א"ש, דהרוב אינו רק על זמן רב לא על כל שיעור עיבור, ולדעתי יתכן הא דחששו חכמים כאן לסמוך מיעוטא דמפילות לחזקה כאן טפי מכל דוכתי, משום דזה אמרו ריש פרק החולץ דלכן לא תנשא צרתה אם היא מעוברת אע"ג דרוב מעברות ויולדות בני קיימא, משום דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם, וא"כ אע"ג דלא איתפריש טעמא, מ"מ הפשט מצינן לומר דהתורה בעצמה חששה שמא תפיל וסמוך מיעוטא דמפילות לחזקת יבום הרי התורה בעצמה חששה לזה, לכן גם חכמים חששו לזה אף דבכל דוכתי לא חיישינן כן נראה לענ"ד ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות יבום וחליצה פרק ג׳
ט״ז
שורש חזקה ומיעוטא איתרע לרובא וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למד"ה ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ה"ז לא תחלוץ ולא תתייבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. הנה התוס' בפרק עשרה יוחסין ד"פ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר"מ מטהר מטעמא דסמוך מיעוטא דתינוקות שאינן מטפחים לחזקה דעיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ואיתרע לרובא דתינוקות מטפחים והתוס' שם ד"ה סמוך כו' הוקשה להם דבריש פ"ב דיבמות דקי"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למד"ה ואמרו לה מת בעליך קאמר ר"מ דלא תנשא ולא תתייבם מטעמא דסמוך מיעוטא דנשים שאינן מתעברות ויולדות לחזקה דהיתה בספקת יבום כשהלכה לה בעלה בלא בנים והו"ל פלגא ופלגא וה"נ הול"ל דעיסה זו לא תשרף ולא תאכל מספקא ואמאי בטיל לרובא ומטהר ותירצו דרוב זה אינו חשוב ובטיל לגבי חזקה ומיעוטא יע"ש ויש לדקדק על דבריהם מן הסוגיא שבפ' כס"ה דפ"ו דעלה דקאמר ר' אמי דטעמא דר"מ דמחייב על חש"ו משום נבילה ה"ט משום דרוב מעשיהן מקולקלין פרכינן מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת אבר מן החי וכיון דלא ידעינן שנשחטה כראוי מוקמינן לה אחזקתה וכיון דאיכא חזקה ומיעוטא אתרע לרובא כדקא' ר"מ גבי תינוק בצד העיסה ומשני תלמודא אי אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר יע"ש. והנה למאי דמדמי תלמודא ההיא דשחיטת חש"ו להך דבצק י"ל דמשמע ליה לתלמודא דרוב מעשיהם מתוקנים לא חשיב רוב כ"כ כרוב דתינוקות המטפחין דלא חשיב רוב כמ"ש התוספות אמנם בתר דשני תלמודא דשאני טומאה מאיסור מאי ק"ל להתוס' הכא מההיא דיבמות דהתם נמי כיון דמידי דאיסור הוא חייש ר"מ לרוב נשים ומש"ה הו"ל כפ"ופ ולא תנשא ולא תתייבם ואין לומר דהתוס' ז"ל עיקר קושייתם היא אההיא סוגיא דחולין דפריך לרבי אמי מהך דתנוק דלר"מ אתרע ליה רובא לגבי חזקה ומיעוטא ולא מסייע ליה מההיא דיבמות דחשיב לר"מ כפ"ופ ואמטו להכי הוצרכו לומר דמהתם אין ראיה דרוב חשוב דא"כ היכי הוה ס"ד לתרץ ולומר דמאי דמטהר ר"מ גבי תינוק היינו משום דכיון דהוי ספקא הו"ל תינוק דבר שאין בו דעת לישאל ואפי' ר"הי ספקו טהור ולא משום דאתרע לרובא ודחו זה מסוגיין דקאמר דעשאוהו חכמים לתנוק כדבר שיש בו דעת לישאל כו' והשתא אם איתא דקושייתם היתה אההיא דחולין דלא מסייע לרבי אמי מההיא דיבמות אכתי מאי אהנו בזה דאכתי קושייתם לא מתרצו בהכי דתקשי ליה התם מתני' דיבמות למאי דלא אסיק אדעתיה לחלק בין טומאה לאיסור וכעת צ"י. והנה הכלל העולה מדבריהם הללו דקדושין הוא דלר"מ כל שהרוב חשוב כי ההיא דיבמות ואיכא חזקה ומיעוט הסותר אל הרוב הו"ל כפ"ופ ובספקא תליא וכל שאין הרוב חשוב כי הך דתנוק ובצק אתרע ליה רובא לגבי מיעוטא וחזקה ואולם לרבנן דר"מ כל שהרוב חשוב אזלינן בתר רובא ואפי' לגבי מיעוטא וחזקה ולרבנן בההיא דהאשה שהלכה בעלה תנשא לכתחילה ולענין הלכה כתבו התוס' ביבמות דלא קי"ל כר"מ וההיא סתמא דלא כהלכתא יע"ש. אמנם רבינו בפ"ג מה' יבום והטור בא"הע סימן קנ"ז פסקו לההיא סתמא וכך הסכים הריטב"א בשיטתו לקדושין ע"ש הרמב"ן ז"ל דהדר לתרוצי מתני' התם משום דכל דאיכא חזקה ומיעוטא חיישי' וחשיב כפ"ופ אתי ככ"ע ואפי' לרבנן דר"מ והא דגבי תינוק קאמר ר"מ דחזקה ומיעוטא בטיל ליה לרובא ורבנן אמרו דאזלי' בתר רובא ולכ"ע לא חשיב כפ"ופ תי' ע"ש הרמב"ן דמשום דר"מ חשיב ליה כפ"ופ הוא דמטהר דהו"ל ספק טומאה בר"הי בדבר שאין בו דעת לישאל ורבנן משום דס"ל דהרוב מכריע יותר אמרו תולין אבל חשיב כפ"ופ דחיישי' למיעו' וחזקה וההיא דיבמות אתיא ככ"ע והריטב"א כתב דכל דהמיעוט יוצא מן הרוב כי ההיא דיבמות לכ"ע מצטרף עם החזקה והוי פ"ופ אבל כשאין המיעוט יוצא מן הרוב כי הא דתנוק פליגי רבנן ור"מ דלרבנן אין המיעוט מצטרף עם החזקה אלא רובא עיקר ומ"ש תולין לר"י ולא אמרו ישרף משום דרוב זה אינו חשוב לשרוף עליו את התרומה אבל לר"מ אפי' במיעוט זה שאינו יוצא מן הרוב חשיב ליה כפ"ופ ומצטרף עם החזקה ועפ"ז ניחא ליה להריטב"א ההיא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא מפני שמיעוט זה אינו יוצא מן הרוב לא חיישי' ליה ואינו מצטרף עם החזקה. ועפ"ז ניחא נמי מה שהקשה הרב מח"א בלשונותיו על רבינו פ"ג מה' יבום די"ז ע"ג דבפ"ק דחולין די"א ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה אע"ג דהתם איכא נמי חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינן גברא בחזקתו שהיה טמא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה יע"ש, וכבר הוקשה לו כן להרב ח"ה שם ד"ה מנא הא מלתא ותי' דהא דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ועי"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש הרא"ש והאי מיעוטא דפרה לא שכיח הוא עכ"ל וישוב זה לא ניתן ליאמר לע"ד דא"כ היכי יליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא גבי מיעוטא דשכיח כגון גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' דהא איכא למימר דשאני פרה דמיעוטא דלא שכיח הוא ואפי' ר"מ דחייש למיעוטא היכא דלא שכיח לא חייש אלא עכ"ל דלפום מאי דיליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא שמעינן דמיעוטא דשכיח הוא אך מ"ש דהא דאזלינן בתר חזקה ומיעוטא אינו אלא דרבנן ניתן ליאמר ואמנם ע"פ דברי הריטב"א ניחא דמיעוטא דפרה אינו יוצא מן הרוב ולהכי אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה והרב מח"א שם חילק חילוק אחר דכל שאין החזקה והרוב בגוף אחד כי ההיא דיבמו' שהחזקה סותר את הרוב לגמרי דהחזקה היא שיצתה ריקנית ואינה מעוברת והרוב הוא שהיא מעוברת אין החזק' מצטרף עם המיעוט להחשיבו כפ"ופ ולהכי בההיא דרוב מצויין אצל שחיטה וגבי פרה אזלינן בתר רובא לגמרי יע"ש ואין ספק שדבריו אינן אלא לרבנן דר"מ אבל לר"מ אפ"ה חייש למיעוטא וחזקה דהא גבי תנוק שאין החזקה והרוב בגוף אחד חייש ר"מ למיעוטא וחזקה וכן למ"ש הרב ח"ה דמאי דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ה"ד לרבנן דר"מ אבל לר"מ הוי דאורייתא דהא חזינן דמטהר גבי תנוק מה"ט וכ"כ התוס' בבכורות ד"ך ע"א ד"ה ואבע"א יע"ש והואיל וכן הדרא קושיית הרבנים הנז' לדוכתא אליבא דר"מ לכל התירוצים דגבי פרה אדומה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דלחילוק הריטב"א שחילק בין מיעוט היוצא מן הרוב לשאינו יוצא מן הרוב הרי לר"מ לא ס"ל הכי כדמוכח מההיא דתנוק ואי למ"ש הרב ח"ה דהא דחיישי' למיעוטא אינו אלא לרבנן הרי לכ"ע לא ס"ל הכי וכן למ"ש המח"א ר"מ לית ליה הכי ולדידיה תקשי היכי אזלינן גבי פרה בתר רובא ולא חייש למיעוטא וחזקה. ונלע"ד ליישב לדברי רבינו הנז' דלא קשיא נמי לר"מ דאף ר"מ לא חייש למיעוט' וחזקה כי האי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דוקא גבי תנוק שהרוב אינו חשוב כמ"ש התוס' והריטב"א שהרי לרבנן דלא חיישי למיעוטא וחזקה ואזלו בתר רובא לא אזלו לגמרי כדי לשרוף את התרומה אלא אמרו תולין וברוב זה דלא חשיב הוא דחייש ר"מ למיעוטא וחזקה כי האי אף שהמיעוט אינו יוצא מן הרוב לדברי הריטב"א ואף שאין מבטל הרוב לגמרי לדברי המח"א ולדברי הרב ח"ה אף דבעלמא לא חיישינן אלא מדרבנן ולחומרא הכא חיישינן ולקולא כיון שהרוב אינו חשוב אבל גבי פרה וכן ברוב מצויין אצל שחיטה שהרוב חשוב לא חיישינן למיעוטא וחזקה מדאורייתא ואפי' לר"מ וההיא דפרק כס"ה דפ"ו דהוה בעי תלמודא להתיר לר"מ שחיטת אותו ואת בנו אחר שחיטת חש"ו ואפי' רוב מעשיהן מתוקנים מטעמא דמיעוטא וחזקה דמההיא הכריחו התוס' בבכורו' דמיעוטא וחזקה לר"מ הוא דאורייתא יש ליישב דתלמודא ה"ק אפי' תימא רוב מעשיהן מתוקנים מ"מ כיון דרוב זה אינו חשוב סמכינן אמיעוטא וחזקה לר"מ כי ההיא דרוב תינוקות מטפחים כנלע"ד, ודע שהרשב"א בתורת הבית גבי רוב מצויין אצל שחיטה חילק באופן אחר וסוגיא דחולין פ' כס"ה דפ"ו קשיא עליה וכעת אין הספר מצוי אצלי להעתיק דבריו יע"ש. הנה עלה בידינו הסכמת הראשונים זולת התוספות דסתמא דיבמות אליבא דהלכתא היא ומשום דחיישינן למיעוטא וחזקה והילכך האשה שהלכה בעלה וצרתה למד"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתייבם וראיתי להרב מח"א שם בפ"ג דיבום שתמה על רבינו והטור שפסקו לסיפא דההיא מתני' דקתני יצתה מלאה חוששת דהתם ליכא חזקה המסייעת אל המיעוט כמ"ש התוס' שם בד"ה וסיפא חזקה לשותה ומיעוט כו' וכ"כ הרא"ש וכיון דליכא אלא מיעוט לבד לא קי"ל כר"מ אלא כרבנן דאזלינן בתר רובא וא"כ סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים מיעוטא ואמאי חוששת ותי' דלרבנן דלא חיישי למיעוטא לא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות דהמיעוט בטל לגמרי לגבי רוב וכיון דרוב נשים מתעברות הו"ל כאלו ילדה בן קיימא ודאי אלא היכא דאיכא חזקה הוא דחיישי רבנן למיעוטא ומצטרף אל החזקה אבל כל היכא דליכא חזקה בטל לגמרי ומ"ש שם בגמ' סמוך למיעוטא דמפילות למחצה דנקבות היינו לר"מ דחייש למיעוטא יע"ש ואשתמיט מיניה ההיא דפרק אלמנה לכ"ג דס"ז דאפליגו ר"י ור"ש גבי בת ישר' שנשאת לכהן והניח בנים והניחה מעוברת דר"י סבר דאין העבדים אוכלים בתרומה משום חלקו של עובר דחיישינן למיעוטא דזכרים ור"ש ס"ל דאוכלים משום דלמיעוטא דזכרים לא חיישינן דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים מיעוטא יע"ש ופסק הרא"ש שם כר"ש וכן פסק רבינו בפ"ח מהל' תרומות ולדע' הראב"ד ז"ל שם ניחא יע"ש, וכ"כ קשה מההיא דסוף פרק בהמה המקשה גבי המבכרת שהפילה שלייא דקאמר רבי אמי דה"ט דישליכנה לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה לזה י"ל דהתם איכא חזקה דבהמה במעי אמה אינה קדושה בבכורה דמסייע למיעוטא דנדמה ותלמודא דלא יהיב טעמא משום מיעוטא וחזקה היינו משו' דבעי לאוקומי מתני' אפי' כר"מ דחייש בעלמא למיעוטא קאמר דהכא הו"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ ודוק אך מההיא דתרומה קשה ואולם גבי איסו' ערוה החמירו וכמ"ש התוס' בר"פ האשה יע"ש. זאת תורת העולה דלהתוס' לרבנן דר"מ דקי"ל כוותייהו לא חיישינן למיעוטא וחזקה לעולם אלא אזלינן בתר רובא לעולם ולהרמב"ן לעולם חיישינן למיעוטא וחזקה והוי פ"ופ דהרוב מכריע יותר ונ"מ לטומ' בר"הי ולהריטב"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא במיעוט היוצא מן הרוב אבל כשאינו יוצא מן הרוב אזלינן בתר רובא לגמרי וכן לחילוק הרב מח"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא בחזקה הסותרת הרוב לגמרי דהיינו שהחזקה והרוב בגוף א' אבל כל שאין החזקה והרוב בגוף אחד אזלינן בתר רובא לגמרי ולדברי כולם לבד הרמב"ן כי אזלינן בתר רובא היינו ברוב חשוב אבל ברוב שאינו חשוב לא אזלינן לגמרי אלא חיישינן אל הרוב לחומ' ולדברי כולם כי חיישי' למיעוט' וחזקה היינו ברובא דליתיה קמן אבל בדאיתיה קמן לא חיישי' כלל למעוטא וחזק' והיינו ההיא דעיסה בבית ושרצים וצפרדעים כו' כדאית' בקדושין ד"פ וכמ"ש הריטב"א שם בשיטתו וכמ"ש שם רש"י ועיין עוד מ"ש בשורש מיעוט בלא חזקה אי חיישינן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות יבום וחליצה ג׳, מתוך הלכות יבום וחליצה שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל