הלכות יבום וחליצה · פרק ב׳
הלכה א׳
מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יָבֹא הַיָּבָם עַל יְבִמְתּוֹ עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בִּפְרוּטָה אוֹ בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מַאֲמָר. וְאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְבָמָה קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ הַבִּיאָה. וְהָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לִרְצוֹנָהּ. וּקְטַנָּה מִן הָאֵרוּסִין אֵין עוֹשִׂין בָּהּ מַאֲמָר אֶלָּא מִדַּעַת אָבִיהָ:
הלכה ב׳
וּכְשֵׁם שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ אֶת יְבִמְתּוֹ כָּךְ הוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין בַּעֲשָׂרָה וְכוֹתֵב כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל נוֹשֵׂא אִשָּׁה. הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר קָנָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ אַחַר הַבְּעִילָה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה:
הלכה ג׳
הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן. בֵּין שֶׁהָיָה הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה. בֵּין שֶׁהָיְתָה הִיא מְזִידָה וְהוּא שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס. בֵּין שֶׁהָיְתָה יְשֵׁנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה עֵרָה (בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ). אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר קָנָה:
הלכה ד׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִבְעל אֲבָל (אִם נָפַל מִן הַגַּג וְנִתְקַע בָּהּ אוֹ) שֶׁבָּא עָלֶיהָ שִׁכּוֹר שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר כְּלוּם אוֹ יָשֵׁן לֹא קָנָה. נִתְכַּוֵּן לְדָבָר אַחֵר וְהֵטִיחַ בִּיבִמְתּוֹ לֹא קָנָה. לְהָטִיחַ בִּבְהֵמָה וְהֵטִיחַ בִּיבִמְתּוֹ קָנָה שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוִּן לְשׁוּם בְּעִילָה מִכָּל מָקוֹם:
הלכה ה׳
יְבָמָה שֶׁנִּתְיַבְּמָה וְאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא נִבְעַלְתִּי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר בָּעַלְתִּי וְגֵרְשָׁהּ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ הוֹאִיל וְקִדֵּם וְגֵרְשָׁהּ בְּגֵט. וְאִם עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיִּבְעל אוֹ יַחֲלֹץ וְיוֹצִיא בְּגֵט. גֵּרְשָׁהּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִבְעַלְתִּי מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. וְאִם הָיָה מוֹדֶה שֶׁלֹּא בָּעַל כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ. הִיא אוֹמֶרֶת נִבְעַלְתִּי וְהוּא אוֹמֵר לֹא בָּעַלְתִּי אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה שֶׁאֵין זֶה נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ עַל כָּל אָדָם אַחַר שֶׁכְּנָסָהּ:
הלכה ו׳
מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַחִים רַבִּים מִצְוָה עַל הַגָּדוֹל לְיַבֵּם אוֹ לַחֲלֹץ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ו) ״וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּבְכוֹר שֶׁבָּאַחִין כְּלוֹמַר גְּדוֹל הָאַחִין יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר תֵּלֵד מַשְׁמָעוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָאֵם וְאֵין מַשְׁמָעוֹ אֲשֶׁר תֵּלֵד הַיְבָמָה:
הלכה ז׳
לֹא רָצָה הַגָּדוֹל לְיַבֵּם מְחַזְּרִין עַל כָּל הָאַחִין. לֹא רָצוּ חוֹזְרִין אֵצֶל הַגָּדוֹל וְאוֹמְרִין עָלֶיךָ מִצְוָה אוֹ חֲלֹץ אוֹ יַבֵּם. וְאֵין כּוֹפִין אֶת הַיָּבָם לְיַבֵּם אֲבָל כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ:
הלכה ח׳
אָמַר הַגָּדוֹל הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁיַּגְדִּיל הַקָּטָן אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא הַהוֹלֵךְ אוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא הַחֵרֵשׁ וְנִמָּלֵךְ בּוֹ וְאִם לֹא יִרְצֶה אֲנִי אֲיַבֵּם אוֹ אֲנִי אֶחְלֹץ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֶלָּא אוֹמְרִין לוֹ עָלֶיךָ מִצְוָה אוֹ יַבֵּם אוֹ חֲלֹץ:
הלכה ט׳
וְכֵן אִם הָיָה הַגָּדוֹל בִּמְדִינָה אַחֶרֶת אֵין אָחִיו הַקָּטָן יָכוֹל לוֹמַר עַל אָחִי הַגָּדוֹל הִיא הַמִּצְוָה הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא אֶלָּא אוֹמְרִין לְזֶה שֶׁהוּא כָּאן יַבֵּם אוֹ חֲלֹץ:
הלכה י׳
יְבָמָה הָרְאוּיָה לְיִבּוּם שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִתְיַבֵּם דִּינָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ וְכוֹפִין אֶת יְבָמָהּ לַחֲלֹץ לָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְאִם הִנִּיחַ אָחִיו נָשִׁים רַבּוֹת כָּל מִי שֶׁתְּבָעָהּ הַיָּבָם מֵהֶן לְיִבּוּם וְלֹא רָצְתָה הִיא הַמּוֹרֶדֶת וְחוֹלֵץ לָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וּשְׁאָר צָרוֹתֶיהָ שֶׁלֹּא נִתְבְּעוּ נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּתָן כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת:
הלכה י״א
הָיוּ הַיְבָמִין רַבִּים וְתָבַע אוֹתָהּ הַגָּדוֹל לְיִבּוּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ וְרוֹצָה בְּאָחִיו אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, שֶׁמִּצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם:
הלכה י״ב
אָמַר הַגָּדוֹל אֵינִי רוֹצֶה לֹא לְיַבֵּם וְלֹא לַחֲלֹץ. הֲרֵי אַחַי לְפָנַיִךְ. וְתָבַע אוֹתָהּ אֶחָד מִן הָאַחִין לְיִבּוּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ וְרָצְתָה בְּאָח אַחֵר וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ. אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת מֵאַחַר שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַגָּדוֹל שֶׁמִּצְוָה בּוֹ הֲרֵי כֻּלָּן שָׁוִין וְהוֹאִיל וְהִיא רוֹצָה בְּאֶחָד מֵהֶן וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ הֲרֵי זֹאת לֹא מָרְדָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְאָמְרָה הֲרֵי אֲנִי מַמְתֶּנֶת אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא וִייַבֵּם אוֹתִי אֲבָל זֶה אֵינִי רוֹצָה בּוֹ אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת. וְאוֹמְרִים לְזֶה שֶׁאֵינוֹ הַגָּדוֹל הַתּוֹבֵעַ אוֹתָהּ אִם תִּרְצֶה לַחֲלֹץ לָהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה חֲלֹץ. וְאִם לָאו הֲרֵי רָצְתָה שֶׁתֵּשֵׁב עַד שֶׁיָּבוֹא אָחִיךָ הוֹאִיל וְאֵין לְךָ דִּין קְדִימָה עָלָיו:
הלכה י״ג
בָּא זֶה שֶׁתָּלְתָה בּוֹ וְלֹא רָצָה בָּהּ. חוֹזְרִין אֵצֶל זֶה שֶׁתָּבַע אוֹתָהּ לְיַבֵּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ. וְאוֹמְרִין לָהּ אֵין כָּאן מִי שֶׁרָצָה לְיַבֵּם אֶלָּא זֶה וּמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת. אוֹ תִּתְיַבֵּם לוֹ אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת:
הלכה י״ד
כָּל יְבָמָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אִם יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר כָּל הָאַלְמָנוֹת. וְכֵן אִם הָיָה יְבָמָהּ מֻכֶּה שְׁחִין אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁאָר מוּמֵי אֲנָשִׁים חוֹלֵץ לָהּ וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. נוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם, נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. אִם לֹא רָצָה לְיַבֵּם יַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
הלכה ט״ו
יְבָמָה שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִיבָמָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ. אוֹ שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִכָּל הַיְּהוּדִים. כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ וְתִטּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם נָדְרָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ וְאִם לֹא רָצָה הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת. וְכֵן אִם נִתְכַּוְּנָה בְּנִדְרָהּ אֲפִלּוּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְיַבֵּם אוֹתָהּ אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ אֶלָּא אִם כֵּן מָרְדָה וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה:
הלכה ט״ז
יְבָמָה שֶׁתְּבָעָהּ הַיָּבָם לַחֲלִיצָה וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי חוֹלֶצֶת וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה אֶלָּא אֵשֵׁב בְּבֵית בַּעְלִי וְכִשְׁאָר כָּל הָאַלְמָנוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. שֶׁהֲרֵי הִקְנוּ אוֹתָהּ לְזֶה מִן הַשָּׁמַיִם. רָצָה מְיַבֵּם רָצָה חוֹלֵץ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי נִזּוֹנֶת מִשֶּׁלִּי וְאֵשֵׁב עֲגוּנָה כָּל יְמֵי חַיַּי אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. שֶׁהֲרֵי הַיָּבָם אוֹמֵר לָהּ כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ זְקוּקָה לִי אֵין נוֹתְנִין לִי אִשָּׁה אַחֶרֶת. וַאֲפִלּוּ הָיָה נָשׂוּי אֶפְשָׁר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת אוֹ תִּהְיֶה לוֹ מְרִיבָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מִפְּנֵי הַיְבָמָה:
הלכה י״ז
יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לַיָּבָם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבֵּם מְיַבֵּם וְאֵין לָהּ עָלָיו כְּתֻבָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ. וְדִינָהּ עִם יְבָמָהּ בַּתּוֹסֶפֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה עִם בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם לֹא כָּתַב לָהּ בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָחֲלָה אוֹתָהּ צָרִיךְ הַיָּבָם לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת:
הלכה י״ח
הַיְבָמָה קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ יְבָמָהּ אוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לְזָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ה) ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״. וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּבָעַל לוֹקֶה הוּא וְהִיא וּמוֹצִיאָהּ בְּגֵט. וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ כַּמָּה בָּנִים מִמֶּנָּה. וְנֶאֶסְרָה עָלָיו וְעַל יְבָמָהּ. וִיבָמָהּ חוֹלֵץ לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים:
הלכה י״ט
נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְבָמָהּ אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ הַזָּר שֶׁקִּדְּשָׁהּ גֵּט וִיבָמָהּ מְיַבֵּם אוֹ חוֹלֵץ. וְאִם הָיָה יְבָמָהּ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא גְּרוּשָׁה תֵּצֵא מִן הַזָּר בְּגֵט כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר. וְיַחֲלֹץ לָהּ יְבָמָהּ:
הלכה כ׳
חָזַר הַזָּר שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הָאֵרוּסִין וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלַץ לָהּ יְבָמָהּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ. אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין וְחָזַר וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלְצָה מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא דּוֹמָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּשֵּׂאת וּבָא בַּעְלָהּ שֶׁהִיא אֲסוּרָה עַל זֶה וְעַל זֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַיְבָמָה שֶׁזִּנְּתָה וְהִיא זְקוּקָה לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְבָמָהּ אֶלָּא רָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם:
הלכה כ״א
כָּל יְבָמָה שֶׁהִיא סָפֵק מִדִּבְרֵיהֶם אִם יֵשׁ עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם אוֹ אֵין עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם. כְּגוֹן יְבָמָה שֶׁיָּלְדָה וָלָד שֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ מִסָּפֵק מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם הָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר קֹדֶם חֲלִיצָה חוֹלֵץ לָהּ יְבָמָהּ וְתֵשֵׁב עִם בַּעְלָהּ. וְאִם נִתְקַדְּשָׁה לְכֹהֵן שֶׁהוּא אָסוּר בַּחֲלוּצָה אֵינוֹ חוֹלֵץ לָהּ. שֶׁאֵין אוֹסְרִין עַל זֶה אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם סְפֵק דִּבְרֵיהֶן. גֵּרְשָׁהּ הַכֹּהֵן אוֹ מֵת הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְאַחַר כָּךְ מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים לְכַתְּחִלָּה:
קרית ספר · הלכות יבום וחליצה פרק ב׳
ב׳
הבא על יבמתו קנאה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון דכתיב יבמה יבא עליה ודרשינן ליה דלכל מילי רבייה והרי היא כאשתו לכל דבר בין שהיא שוגגת או אנוסה דכתיב ויבמה אפילו בעל כרחה ובין שהיתה ישנה נמי קנאה דלא בעינן דעתה ולא גרע מאנוסה. ובין שבא עליה כדרכה ובין שלא כדרכה דכתיב יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה לרבות שאם בא עליה שלא כדרכה קנאה. והמער' נמי שלא גמר ביאתו נמי קנה דהעראה הוי כביאה גמורה נמי מן התורה דכתיב ואיש כי ישכב את אשה וגו' את מקורה הערה מכאן להעראה מן התורה בנדה שאר עריות מנין דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' הוקשו כל העריות כולן לנדה דנדה כתיבא בפ' עריות מה נדה בהעראה כדכתיב הערה אף כל עריות דהוקשו לה בהעראה. בד"א דביאה קונה בה כשנתכוון לבעול כדאמר אבל נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה שכור או ישן לא קנה דכתיב יבא עליה עד דמכוין לה לשום ביאה בעולם והני לא מכוין לביאה. נתכוון להטיח בכותל לא קנה דלאו לשום ביאה מיכוין אבל להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה שהרי נתכוון לשום בעילה מ"מ.
ה׳
יבמה שנתיבמה וגרשה תוך ל' יום ואמרה לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ דכל תוך ל' היא נאמנת דמוקי איניש אנפשיה ולפיכך יכול לכופו שלא יעגן אותה הואיל וקידם וגירשה בגט ואם עדיין לא גרש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט דכיון דאיהו אמר בעלתי חיישינן לה וצריכה גט וכיון דאיהי אמרה לא נבעלתי צריכה חליצה דלענין איסורא ספקא הוא. גירשה לאחר ל' יום והיא אומרת לא נבעלתי אין כופין אותו לחלוץ דאיכא חזקה קצת דלא מוקים אנפשיה מלבעול אחר ל' ואם היה מודה שלא בעל כופין אותו לחלוץ. וכל הני דכופין היינו מדרבנן משום דפסלה מדרבנן בגט שנתן לה דמדאוריתא חליצה הוא דמהני בה ומשום גט לא קרינא ביה כיון שלא בנה שוב לא יבנה והיה יכול לחזור ולכונסה דמה נפשך אם נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר ויכול לחזור ולכונסה אחר שגרשה ואם לא נבעלה לא פסלה בגט מן התורה והרי היא יבמתו ויכול לכנוס או לחלוץ. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה דחזקת כנוסה בעולה כיון שהיא אומרת נבעלתי ואין זה נאמן לאסרה על כל אדם אחר שכנסה.
ו׳
מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנאמר והיה הבכור אשר תלד מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור האחין שיקים על שם אחיו המת והכי דריש ליה ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור הבכור יהיה המיבם ובכור לאו דוקא אלא גדול מדאיצטריך קרא למעוטי אשת אחיו שלא היה בעולמו ואי בכור דוקא האי אי איפשר שייבם דאינו בכור דבכור אביו לנחלה הוא דבעינן ולא הוה צריך קרא למעוטי ולא קאמר בכור אלא לאשמועינן דמה בכור אינו נוטל פי שנים בנכסי אביו בראוי כבמוחזק כדילפינן מבכל אשר ימצא לו אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק המת אינו נוטל בראוי כבמוחזק. לא רצה הגדול ליבם מחזירין על כל האחין ולא מצית אמרת דכי ליכא בכור הוא דזכה קטן אם יבם אבל איכא בכור לא זכה קטן אם קדם דהא כתיב כי ישבו אחים וגו' הוקשו ישיבות כל האחין זה לזה דכולם שוים ליבם אלא שמצוה בגדול וכמו שגדול קם לנחלה ה"נ קטן דיקום על שם אחיו המת כתיב והרי קם וביאת קטן עדיפא מחליצת גדול דהא מצוה ביבום ובחליצה חוזרים לגדול משום דמצות דיבום עליה רמיא מעיקרא אומרים לו או ייבם או חלוץ כיון שלא רצה אחיו האחד ליבם או שלא היה במדינה או שהיה חרש או קטן וכן אם לא היה במדינה אחיו הגדול אומרים לקטן או ייבם או חלוץ דשהויי מצוה לא משהינן.
י׳
יבמה מורדת הויא כאשה מורדת על בעלה כדפ' פי"ד מהלכות אישות. היו היבמין רבים ותבעה הגדול ליבום והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו אין שומעין לה שמצוה בגדול ליבם כדכתיב והיה הבכור וגו' אמר הגדול איני רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הרי אחי לפניך הרי כולם שוין כיון שנסתלק הגדו' דהוקשו ישיבת כל האחין ליבם.
ט״ז
יבמה שתבעה היבם לחליצה ואינה רוצה אין שומעין לה שהרי הקנו אותה לו מן השמים ורצה מיבם רצה חולץ וכמו שמגרש אשתו שלא לרצונה כן ביבמה חולץ לה שלא מרצונה. ויש במצוה זו דברים מדרבנן בכלל לאו לא תסור ועשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
י״ח
אזהרת עט שלא תנשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות יבמה מעליה ביבום או חליצה שנא' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ואם נשאת לאחר ובעלה לוקין שניהם דהוי בלאו דחסימה דיש בו מעשה ומוציאה בגט משום דהוי ספק אי לא תפסי קידושין ביבמה וקרא הכי קאמר לא תהיה אשת המת לא תהא בה הויה לזר אי תפסי בה קידושין וקרא ללאו הוא דאת' ולכך צריכה גט מספק. ומן התורה לא נאסרה על יבמה אפילו נשאת ונבעלה דאע"ג דממעטינן לה ליבמה שזנת' משתית מי המרים מדכתיב תחת אשה פרט לזו שאינה תחת יבמה עדין ומשמע הא קינוי מקנא לה ליאסר עליו הא מוקמינן לה בבא עלה יבם בבית אחיו דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה אבל לא בא עליה לא מיתסרא ובירושלמי יליף לה מדכתיב ונעלמה מעיני אישה דמיעט ולא מעיני יבמה דשומרת יבם שזנתה מותרת לביתה ומן התורה אפילו נשאת כדאמר אלא שאסרוה מדברי סופרים דמיחלפי באשה שהלך בעלה וכו' ואם היה יבמה כהן ונתקדשה דצריכה גט הויא אסורה לו דהויא ספק גרושה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות יבום וחליצה פרק ב׳
א׳
וקטנה מן האירוסין כו'. והנה מן הנשואין הוה מאמר שלה מדרבנן לכאורה עי' בה"ה וא"כ לפי זה קשה למה לא מוקי הך דיבמות ד' י"ב ע"א גבי צרת ממאנת אסורה ע"ש דלמא מיירי שהשיאה אביה ואח"כ מת בעלה והיבם עשה בה מאמר וא"כ המיאון רק על המאמר ולא על הזיקה דזיקה שלה מה"ת ועי' בהך דיבמות ד' נ"ב ע"ב גבי כתב גט למאמרו ולא לזיקתו ע"ש וכאן אי אפשר למאן על הזיקה, וי"ל דאסורה לאחין, ועי' בירושלמי ביבמות פי"ג ה"א דבאמת מוקי המשנה כן ע"ש, דנקט תפתר, שהשיאה אביה ועי' בהך דיבמות ד' צ"ו ע"א אם יש מאמר ביבם קטן, ועי' ביבמות ד' קי"א ע"ב גבי יבם קטן שבא על יבמה קטנה ואם נימא כשיטת התוס' דביאת קטן לא הוי רק כמו מאמר ועי' בתוס' יבמות ד' נ"א ע"ב אם ביאת קטן מהני בעל כרחה ע"ש בד"ה אי, וע"ש בירושלמי פ"ה ה"ה ע"ש וא"כ איך מהני בקטנה ודוחק לומר בקטנה מן האירוסין ומדעת אביה דא"כ לכמה שיטות דס"ל דגבי איילונית בנשואה צריכה גט ובארוסה לא מחמת קושית התוס' בריש יבמות ובכ"מ דמאי פריך בגמ' ניחוש דלמא איילונית הא ממ"נ שרי וא"כ קשה הא כאן ג"כ מקשה כן בגמ' וע"כ דמיירי מן הנשואין ומוכח דיש בהם מאמר, אך י"ל דמיירי בקיבל עליו:
ה׳
יבמה שנתיבמה כו'. ואף דנתיחדה עמו ע"ש בתוס' ואף דזה גופא הוה גדר ביאה לענין לפסול כמש"כ רבינו ז"ל בהל' אס"ב פי"ט ה"ג וכבר כתבתי בזה דזה רק היכא שהדין פועל שזה גמר משא"כ ביבמה ועי' בתוספתא כתובות פ"ד יפה כח כו', ועי' לקמן פ' י"ז הל' ד' מהל' אס"ב וכאן בהי"א ע"ש דגבי חייבי לאוין אף אם נשא כל זמן שלא בעל אינו לוקה אף דלפסול ס"ל דפסול, ועי' מש"כ התוס' יבמות ד' צ"ז ע"א ד"ה עריות גבי שארות ושם ד' ג' ע"א ושם ר"ל התוס' לענין מיתה דתליא בשארו כמו לאחר מיתה ואז פקע שארות כמבואר בב"ב ד' קי"ד ותוס' יבמות ד' נ"ה ע"ב אז פטור ממיתה אבל יש בה כרת לשיטת התוס' ביבמות ד' צ"ד ע"ב, ועי' בהך דסנהדרין ד' כ"ח ע"ב דשארו הוא רק בנשואין ע"ש, ועי' רש"י שם ד' נ"ג ע"א ד"ה בין ותוס' יבמות ד' נ"ז ע"ב ד"ה רב ע"ש, הרי חזינן דלשיטת רבינו ללקות לא לקי בנשואין לבד אף דלפסול פסול, והטעם דמה דאמרינן שכל נשואה בחזקת בעולה רק לגבה דזה הוה דין ונפסלת אבל לענין מלקות דנ"מ לדידיה ועליו לא שייך זה דבו אין נ"מ בין נשוי או לא אז ע"כ צריך ביאה ועי' בהך דמכות ד' ז' ע"א גבי במנאפים ע"ש, ועי' במש"כ רש"י קדושין ד' ג' ע"א ד"ה למעוטי חופה שכתב שאם מסרה אביה ולמה כתב כן וע"כ משום דס"ל דחופה היינו יחוד וא"כ להוי בגדר ביאה ועי' מש"כ רש"י יבמות ד' נ"ז ע"ב ד"ה יש ע"ש וע"כ מיירי בפחות מבת ג' דמחמת גדר ביאה לאו כלום הוא כמבואר ביבמות שם ועי' מש"כ רש"י סנהדרין ד' ס"ט ע"א ד"ה נשאת ע"ש אבל מחמת גדר קנין חופה שפיר קנה דלא כשיטת התוס' שם ביבמות וא"כ ע"כ מיירי שאביה מסרה ובאמת נ"ל דגם גבי חלל שנשא כשרה דפסלה זה רק אם בא עליה אבל בלא ביאה אין בה פסול לכ"ע בנשואין לבד כיון דשם אין איסור בנשואין רק הביאה עושה הפעולה כל זמן שלא בעל ולא כלום עבד, וכן הדין גבי יבמה אף דלמ"ד זיקה ככנוסה מ"מ בשהיה אחד מהם חלל לא נפסלה היבמה אם היא בת כהן עי' יבמות ד' נ"ח ע"ב, ע"ש בירושלמי פ"ח והטעם משום מש"כ, ועי' בהך דיבמות ד' כ"ח ע"ב סד"א משום מצוה עבוד רבנן ע"ש ברש"י. אך באמת הכי פירושו דסד"א דלכך עבדי זיקה ככנוסה רק משום מצות יבום אבל היכא דליכא מצות יבום על ידי זה שם לא אמרינן כן: לאחר ל' כו' מבקשין כו'. ולענין הירושה עיין בירושלמי כאן וכ"כ בזה לעיל אם זה דבר ממילא כמו כל הירושות או רק פעולה:
ו׳
מי שמת כו' או לחלוץ כו'. וס"ל כמ"ד דגם בחליצה גדול עדיפא וכן מוכח מהך דביצה ד' ל"ז ע"א ע"ש:
ז׳
ואין כופין את היבם לייבם כו'. עיין בהך דכתובות ד' ס"ד ע"ש ולפי מש"כ דאף דקיי"ל כרבנן דמותר גם לא לשם מצוה מ"מ שוב ליכא הך דמצות יבום קודם, וא"כ אם אינו רוצה לייבם אמרינן דלא יעשה לשם מצוה ולכך אין כופין, ועי' בהך דיבמות ד' קי"ב ע"א ובדברי הרמב"ן שם:
י׳
וכופין את יבמה לחלוץ כו'. עיין בה"ה, אך י"ל דר"ל דרך הטעה כהך דיבמות ד' ק"ו ע"א ואח"כ כופין אותו ליתן חליצה כשרה, וע"ש בירושלמי ובירושלמי פ"א דיבמות סה"ב ופ"א דגיטין סה"א גבי אם נתן לה גט פסול:
י״ב
מאחר שנסתלק הגדול כו'. עיין בהשגות, ועיין מש"כ בזה בהל' רוצח פ"א גבי גואל הדם, ועיין בהך דב"ק ד' ק"ח ע"ב גבי לבניו או לאחיו ומה דפליגי שם רש"י ותוס', ועיין בהך דקדושין ד' כ"א ע"א וע"ש ברש"י ד"ה חובה וכ"כ בזה:
ט״ו
ותצא בלא כתובה כו'. עיין בהשגות, ועיין בה"ה, אך הר"א ז"ל ר"ל דהך ותצא שלא בכתובה קאי אכאן ולא אמרדה ור"ל דאף אם בקשו אותו ונתן לה חליצה מ"מ תצא בלא כתובה כיון דהיא גרמה, וזהו הלשון מש"כ רבינו ואם לא רצה הרי היא מורדת:
י״ז
אם רצה היבם לייבם כו'. ומזונות מחיים אף דרבינו ז"ל ס"ל בהל' אישות דזה הוה ג"כ תנאי כתובה כמבואר בהל' אישות פי"ב וכ"כ בזה מ"מ כאן יש לה מזונות מיבם וזה ר"ל הך דיבמות ד' נ"ב ע"א מש"כ שם ואנא אוזין ואפרנס ע"ש ועי' בתוס' כתובות ד' נ"ג ע"ב בד"ה בת יבמה ועי' בכתובות שם ד' נ"ח ע"א ברש"י ד"ה וכי ע"ש ונ"מ לביאת שוגג דמחייב במזונות וכ"כ בזה:
כ״א
גירשה הכהן או מת כו'. עיין גיטין ד' פ"א ובסוף נדרים, ועיין בירושלמי יבמות פ"ב ה"י ועיין בהך דיבמות ד' קי"ט ע"ב בהך דר"א ורבנן וכ"כ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות יבום וחליצה פרק ב׳
א׳
מד"ס וכו'. משמע קצת מדברי רבינו דמאמר הוי קנין מה"ת במקצת כיון דקרו לה ד"ס ועי' גמ' יבמות דף כ' קרי לדרבנן ד"ס ועי' בכ"מ ריש הלכות אישות ורש"י במתני' דעשה בה מאמר בפ"ב כתב דמאמר אינה אלא מדרבנן ועי' בתוס' יבמות דף י"ט ע"ב ד"ה גמרי' דג"כ ס"ל דמאמר מדרבנן בעלמא הוא וכ"מ מדקרו לה מאמר וכמ"ש הנ"י משום דאינם קידושין גמורים והוי כמו דבורא בעלמא מש"ה קרי לה מאמר ועי' בתי"ט דכ' הטעם משום שצריך אמירה והרמ"ז סתר לזה דא"כ גם קדושי נשים הוי לקרותו מאמר ובק"ע פ"ב דיבמות הלכה ב' הקש' מי דחיק רש"י לפרש דהוי מדרבנן דהא מבואר בירושלמי דבין לר"ש ובין לרבנן מאמר מה"ת קני במקצת ע"ש ואפשר שמזה הוכיח רבינו מ"ש מד"ס ונראה לי דרש"י ותוס' הוכיחו דמאמר מדרבנן מדמקשה התלמודא יבמות דף י"ח טעמא דעביד בה מאמר וכו' וקשה דלמא לעולם גם בלא עביד מאמר אסור מצד זיקה אלא דנקיט מאמר דמצד זיקה אינה אלא מדרבנן כמ"ש הב"ש וזיקה כה"ג שמת הבעל פשיטא דאינו אלא מדרבנן ועי' בתי"ט בפ"ב דיבמות משנה א' ד"ה עשה בה וכו' למאי דפסקי' כריב"ב וכו' ובק"ע השיג עלי' די"ל דבמת היבם פקעה זיקה והגמ' קאי למ"ד שומרת יבם שמתה אסור באמה ע"ש וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה והאי וכו' ואנן קיימ"ל דיש זיקה ואסור מיהת מדרבנן ואמאי לא קאמר בגמ' דמש"ה נקיט מאמר דהוי מה"ת ומזה מוכח דס"ל לתלמודא דידן דמאמר אינו אלא מדרבנן ועמ"ש בס"ד בפ"ה.
ג׳
אחד המערה וא' הגומר קנה. כ"ה במתני' א' המערה וא' הגומר ולא חילק בין ביאה לביאה ועי' בתוס' שם מה שמקש' על רש"י וברש"י שלפנינו כתב תרווייהו ברישא ונראה דס"ל לרש"י בהא דקתני ולא חילק בין ביאה לביאה ה"ק דאין חילוק לענין קני' כי היכא שביאת הגומר קונה לכל הדברים בארוסה כ"ה המערה כמ"ש התוס' שם דף נ"ו ע"א ד"ה לדברים וכו' אף שלא נזכר בדבריהם כ"א בהעראה ה"ה לשלא כדרכה דהא חד טעמא הוא כיון דקונין בעלמא כדדרשי' משכבי אשה ומיושב קושי' התוס' ולכונה זו הביא הרע"ב בפי' המתני' והרמב"ם קרא דמשכבי אשה ע"ש בתי"ט שנתקשה בזה ודוק.
ה׳
מבקשים ממנו וכו'. ומה שלא הזכיר הרב דין היתר הצרה לרוב באורו כי לעולם אנו מזכירי' כנס וכו' ומחזיקים אותה כבעולה לכל דבר אם לא לטענותיהם כשיש טענת אלה בינו לבינה אבל הוא אינו נאמן לה וכ"ש לצרתה ופשוט הוא ד"ע. ומה שנתקשה בתי"ט על רבינו למה השמיט תי' דר"א בגמ' דף קי"ב דקאמר התם גט לזיקתה הכא גט לביאתה י"ל דס"ל לרבינו כפירש"י שהוא מפרש גט לזיקתה בשכתב לה מפורש גט לזיקתו והוא אומר בעלתי אחר הגט וכמ"ש בח"ר שם א"כ פשיטא דצריך גט שנית בכה"ג דיש ביאה אחר הגט וכמ"ש רבינו בפ"ו ופשוט הוא.
ח׳
או עד שיבריא החרש. עי' בש"ע קס"א ס"ד והוא פי' הרע"ב.
י״ב
לא לייבם ולא לחלוץ וכו'. יראה מדברי רבינו פה מדכתב ולא לחלוץ וגם בהלכה ו' הוסיף על מתני' או לחלוץ דס"ל כל"ב יבמות דף ל"ט בפלוגתא דר"י וריב"ל דר"י ס"ל דחליצת גדול עדיפא גם היכא דליכא יבום ודלא כמ"ד דבחליצה ליתא לדין דמצוה בגדול ושי' הרמ"ה משמע דס"ל דלחומרא בעלמא פסקי' כמ"ד דחליצה עדיף בגדול אבל לא לעיקר דינא ומש"ה ס"ל להרמ"ה דוקא היכא דאפשר בגדול אבל אין כופין לגדול אם לא ירצה ועי' ב"י אה"ע סי' קס"א והעיקר כדברי רבינו וכ"נ מדברי הרא"ש בקיצור פסקיו וכופין אותו אלא דאם ביקש ממון הרבה מה שא"א לה ליתן כפי מה שתקנו מדינות כמ"ש בהגהת רמ"א סי' קס"ה והולכין בזה אחר מנהג המקומות והב"ד מחויבין להשתדל בכל עז וכח שלא יחליץ הקטן במקום שיש גדול ויכולים לכופו עד שיאמר רוצה אני ואף שכ' הב"ש ססי' קס"א דגם בטור לא כתב דכופין לא נהירא לי דאין מזה ראי' דלא צריך לפרש כיון דסתם הטור דקיימ"ל חליצת גדול עדיפא ולא כ' מצד החומרא כדס"ל להרמ"ה א"כ ממילא מצוה מה"ת הוא לחלוץ הגדול וכופין אותו וכשיטת רבינו גם הרב בהגהת רמ"א בסי' קס"א הוסיף או לחלוץ משמע דדעתו כדעת רבינו ובאמת דברי הב"ש שם תמוהים וקיצר במקום שהי' לו להאריך דכ' שם דאם יש להגדול אשה אז חולץ הקטן והביא דברי הריטב"א שכ' הב"י וזה הדבר תמוה מאוד דתקנת ר"ג ידחה מצות של תורה לשי' רבינו דחליצת גדול עדיפא ותמהני על הב"ש שהוא גופי' בסדר חליצה בקצרה אות ל"ו כ' דדעת הרמב"ם דקימ"ל כמ"ד חליצת גדול עדיפא ולדידי' וודאי דכופין א"ו דלענין דינא צריך הגדול לחלוץ גם אם יש לו בנים ופי' דברי הריטב"א י"ל דמיירי שנשתהה הדבר הרבה אם ישתדל חליצה מן הגדול א"נ היכא דהגדול אינו רוצה כלל ויש אח קטן ממנו הגדול מיתר אחים וגם הוא אינו רוצה ויש לו אשה אז לפי שיט' רבינו כולם שווים ונראה דגם לשי' רבינו הגם דס"ל דכולם שווים עכ"פ וודאי דלכתחילה הגדול שבאחים עליו מוטל ביותר אלא דלא כ' רבינו דכולם שווים אלא לענין שלא נקראת מורדת ובזה נסתלק השגת הראב"ד מעל דברי רבינו כנ"ל ועי' הה"מ. ועי' שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' א' אם הגדול מתגורר בעיר אחרת אם יחלוץ הקטן ע"ש וצ"ע לדינא.
ט״ו
יבמה שנדרה וכו'. מ"ש הה"מ על דברי רש"י במתני' דיבמות קי"א תמה עליו בתי"ט דאין דברי הה"מ כהוגן ע"ש ובס' קול הרמ"ז מיישב דברי הה"מ בטוב טעם ע"ש.
ט״ז
שהרי היבם אומר לה וכו'. אפי' לפמ"ש ברפ"א דעל מצוה זו ב"ד כופין לקיים המצוה מ"מ הוצרך רבינו לטעם זה ונ"מ היכא דהיא מרוצה להתיבם ולא לחלוץ לדעת רבינו כמו שביאר המגיד.
כ׳
היבמה שזנתה. נראה אפי' אם נתייחדת עם א' בפני עדים לא אמרי' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקדשה ותהי' אסורה ליבם ז"א כיון שעביד איסורא שבא על הזקוקה ליבם עי' במל"מ פ"ו מה' גירושין מ"ש בשם תשו' הרדב"ז ומ"ש בס"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות יבום וחליצה פרק ב׳
ד׳
או שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום: כתב ההמ"ג והוא שיגיע לשכרותו של לוט, וזהו שכתב ואינו מכיר כלום, ויפלא, דאם אמרו דשכור שהגיע לשכרותו של לוט הוי כשוטה ואין מקחו מקח כו' אבל אטו משום זה לא קנה ביבמה, הלא שוטה שבא על יבמתו תנן בירושלמי ריש פ' הבא ע"י תני ר' חייא אחד החרש ואחד השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות, וכי אמר רבינו בשיכור דהוי דומה לישן דאינו מתכוין לביאה כלל וכנתכוין להטיח בכותל, וזה שדייק רבינו שאינו מכיר כלום ולא הזכיר כאן הגיע לשכרותו של לוט כאשר כתב בפ"ד מאישות ופרק כ"ט ממכירה, והמגיד השוה אותן וזה אינו כמו שנתבאר. והנה לקמן פ"ו כתב רבינו ואלו מיבמין ולא חולצין החרש והשוטה כו' ובוודאי כוון לפטור צרותיהן לשוק, ומש"כ וכשייבם החרש אינו מוציא לעולם הוא הדין שוטה רק דהרבותא הוא בחרש דהוא בר גירושין באשתו דידיה, וכן כי נפלה ליה מאחיו חרש וכן באם האשה חרשת הלא מתגרשת אחר היבום ומותרת לעלמא, לכן השמיענו דאם הוא חרש וזקוקה לו מאחיו פקח שנעשית א"א גמורה אינו יכול לגרשה, אבל בנשתטית ג"כ לא יוציא, ואם היא נפלה לפניו כשהוא שוטה ג"כ לא יוציא ואין זה רבותא כ"כ, וזה פשוט:
י״ב
ולא עוד אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת ואמרה הרי אני ממתנת כו' אין זו מורדת: ואף שנתבאר למעלה שאם הקטן כאן והגדול במדינת הים שאין הקטן יכול לומר המתינו לאחי שהמצוה בו, וכש"כ כאן בשניהן שוים, זה אינו, דאף דאמרו בגמרא מ"ט שהוי מצוה לא משהינן, עיקר טעמו משום עיגונא דהוא רוצה לעגנה, עד שיגדל הקטן או עד שיבא ממדינת הים, משא"כ כאן שהיא רוצה להמתין על היבם וליכא עיגון לא נחשבה למורדת, ומדלא כתב רבינו בזה גם אם תלתה בקטן עד שיגדיל ובחרש עד שיבריא, נראה דבזה חשיבא מורדת דאם רצונה באמת בפלוני היבם, תתייבם לו בעודו קטן או בעודו חרש, ואם תאמר שאין רצונה בו להתייבם עכשיו כל זמן שאיננו גדול ובריא, א"כ חשובה מורדת מה שאינה רוצית להתייבם להאח שרוצה ליבמה, וזה נכון, ותדע דעיקר טעמא משום עיגונא מדברי רבינו לקמן פ"ה הי"ז ראובן שהיה בירושלים ולו שתי נשים אחת בעכו ואחת בצור ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור ושמעו שמת ראובן הדין נותן שלא ייבם אחד מהן עד שיודע מה עשה אחיו שמא קדים וייבם כו', ומוכח מלשון רבינו דאף היכי דאיכא במקום אחד גדול האחין דהמצוה בגדול לייבם וא"כ נסמוך דמסתמא עבדו כדין, והגדול ייבם אותה שבעירו דמסתמא השני לא ייבם השניה, דיעשה כדין וימתין מסתמא על הגדול, וכמו שמצאנו בהמפקיד (דף ל"ח) דהמפקיד פירות אצל חבירו ה"ז לא יגע בהן לפיכך בעה"ב עושה אותן תרו"מ על מקום אחר ולא חייש דילמא אכיל טבל יעו"ש. וכן נראה דמה"ט שנינו בתוספתא עבד כהן שברח הר"ז אוכל בתרומה, ולא חייש שמא מכרו האדון לישראל, דהאדון אסור למכרו שמא יאכל תרומה בחזקת שהוא עבד [ועיין תוספות פ"ק דגיטין דף י"ב: ד"ה שביק ליה כו' שכתבו טעם אחר]. ולכן נראה דכל זמן שלא נודע שהגדול ייבם את אשת אחיו אסורה צרתה להנשא שהיא במדינה אחרת דאימור לא ייבם אותה, וא"כ ב"ד פלוני שבמקום שהיבם קטן האחים שם יכריחו אותו לחלוץ לאשת אחיו שם, למען תהיה מותרת להנשא לעלמא, אף דשהוי מצוה ליכא דהא גדול האחים יש במדינה פלונית ואימור ייבם אשת המת פלונית ששם במקומו, ואדרבא ע"י זה תעשה שהגדול לא ייבם פלונית שבמקומו מחשש שמא חלץ השני לשנית ותו אסור גדול האחים לייבם אותה שבמקומו, דאימור חלץ פלוני שבמקום פלוני לפלונית, בכ"ז משום עיגון נכריחו לחלוץ ולא נחוש ליבום הגדול, הרי דעיקר טעמא משום עיגונא, ואם רחוק הדבר להודע אם ייבמה הגדול נזדקק שיחלוץ לאשה זו הקטן מאחים שבכאן למען תוסר כבלי העיגון ממנה, וז"ב בשיטת רבינו בס"ד:
י״ז
יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה מפני שהיתה אסורה עליו והרי היא מותרת ליבם וכו' ואין לה עליו כתובה כדרך שלא היה לה על בעלה, ודינה עם יבמה בתוספת כמו שהיתה עם בעלה: פירוש, דכל הנך דנשאו באיסור כמו שניות וחייבי לאוין שלא הכיר בהן רק כתובה אין להן אבל תוספת יש להן, וא"כ אם היבם יגרשה יתחייב לשלם מנכסי אחיו התוספת ותו ליכא למיחש דאסור לשהות את אשתו בלא כתובה, דהא יהא צריך לשלם לה התוספת, וא"כ לא תהא קלה בעיניו להוציאה בשביל התוספת, אבל אם לא כתב לה אחיו כתובה או שמכרה לו או שמחלה דאז מכרה ומחלה גם התוספת ותהיה קלה בעיניו להוציאה צריך היבם לכתוב לה כתובה וכמו שכתב בפכ"ב מהלכות אישות הלכה י"ד ויעוין מש"כ שם פרק יו"ד הלכה י"ז, ופשוט מאד, ולשון רבינו מזוקק: ובהרב המגיד. עוד כתבו ז"ל ואילו שנייה ליבם ולא שנייה לבעל לא מבעיא כלל, דודאי מבעל אית לה כתובה דהא לא איתעבידא בה איסורא כלל, ואע"ג דבעיא היא בירושלמי ולא אפשיטא אנן אגמרא דילן סמכינן כו' ע"ש. ולא זכיתי להבין כלל דבריהם, שזה לשון הירושלמי, שניה ליבם ולא שניה לבעל כו' מהו שיהא לה כתובה אצל היבם מאחר שהיא אסורה לו אין לה כתובה, או מאחר שכתובתה על נכסי הראשון והיא מותרת לו יש לה כתובה, הרי מפורש דבייבמה היבם באיסור שניה קא מיבעי ליה, אם נאמר דהואיל ואיתעביד בה איסורא הפסידה את כתובתה, או מאחר דכתובה שלה רק על נכסי בעלה ראשון יש לה כתובה וכפי הנראה שהבינו רבוותא דבלא ייבמה היבם מבעי לירושלמי וע"ז כתבו מה שכתבו, וביחוד מה שהביא הרב המגיד מלשון רבינו לעיל כל יבמה שאמרו שדינה שתחלוץ כו' הר"ז נוטלת כתובתה, ודאי דרבינו מיירי שם שחולצת ונוטלת כתובה כיון שלא עשתה איסור כלל ודאי לא הפסידה, אבל ירושלמי מיירי בשיבמה באיסור לכן בעי אם הפסידה כתובה הואיל ועבדא איסור וצע"ג: ולדעתי נראה כך, דלפי מאי דמסיק תלמודא דילן בפרק האשה שנפלו דאעפ"י דכתוב בספר כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, דיבם כאחר דמי, והרי הגיע זמנה לגבות והוי כאילו גבתן והחזירתן ליבם כמש"כ תוספות שם, לכן לא מסתברא שתפסיד כתובה שעל נכסי בעלה הראשון כמו שלא הפסידה נכסים שהכניסה אליו, אבל מירושלמי שם משמע דחשיב דעדיין לא הגיע זמן שלה לגבות כיון שלא חלצה וכמו דא"ר ייסא שם בהאשה ובהחולץ מאחר שאין לה כתובה אין לה קבורה, הרי דחשיב דלא הגיע זמנה לגבות וכמו שפירש הפ"מ, לכן שפיר בעי אם הפסידה כתובה שלה אם נתייבמה באיסור, כיון דעדיין לא הגיע זמן חיוב הפרעון של הכתובה שעדיין לא ניסת לאחר, וזה סברא ישרה ודוק. ובספר בשמים ראש (סימן רע"א) כתב דביאה ראשונה בשניה אינה אסורה רק משום גזירה. וזה אינו רק בחייבי לאוין דאתי עשה ודחי ל"ת, אבל שניות הוי כעריות גם ביבמה ולכן אינה מתייבמת דאע"ג דהצרה מתייבמת הא היא אסורה ליבום דשניה הוי כערוה ודוק:
כ״א
גירשה הכהן או מת הר"ז חולצת ואח"כ מותרת לאחרים לכתחלה: עיין במשל"מ בשם ריא"ז. והנראה לנו לחקור בזה. דלכאורה גמרא ערוכה כפסק רבינו ז"ל בשילהי נדרים, גבי אשת כהן שאמרה טמאה אני לך דפליגי רב ששת ורבא אם אוכלת בתרומה, ואמר ומודה רב ששת שאם נתארמלה שאינה אוכלת, מידי הוא טעמא אלא שלא תוציא לעז על בניה נתארמלה ונתגרשה אמרי השתא הוא דאיתניסא, הרי אע"ג שכבר פסקנו דאוכלת בתרומה מ"מ כי נתארמלה אמרינן שאינה אוכלת דהשתא הוא דאיתניסא. אולם לכאורה ראיה להיפוך, דדוקא תמן משום דאמרי השתא הוא דאיתניסא, אבל כאן הלא אם תצריכנה חליצה ע"כ ידעי כולי עלמא שאין עליה חשש זיקת יבום רק מבעלה הראשון שמת, ולא הניח רק הולד שמת בתוך שלשים יום, וכבר התרנוה לבעלה הכהן להיות עמה תו מותרת לעולם, ודחוק לומר שיאמרו שנתקדשה עכשיו לאחד שמת בלא בנים, הלא ידענו החולץ ומי מאחיו מת, ואין לומר שנתקדשה לאחיו דהוי אשת אחיו אם לא שהוא מחמת שהולד אינו חשיב בן קיימא כיון שמת תוך שלשים יום וכבר הותרה לכהן להשהותה אצלו וזה פלא על רבינו ז"ל: אמנם כי דייקינן שמעתתא משם ראיה גדולה לרבינו, דבפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' פסק רבינו דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעלה כהן, בכ"ז כשימות אסורה להנשא לכהן אחר דהרי שויא על נפשה חתיכה דאיסורא, וא"כ נתבונן מדוע אמר רבא דסבר אינה אוכלת בתרומה מה דמודה רב ששת בר פלוגתיה לענין תרומה, טפי הו"ל לומר דין של רבינו שאם מת הכהן אסורה להנשא לכהן אחר דהוי אליבא דידיה להלכה וצ"ע. וברור דהא דשריא לבעלה כהן הוא רק שלא מפקיעין אותה מבעלה מפני התקנה שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, ודאי אם נתארמלה דלא שייך ע"ז תקנה ודאי דאסורה להנשא לכהן אחרינא, אבל לרב ששת דסבר דאוכלת בתרומה אע"ג דאין שייך כאן תקנה רק מפני שהתירוה להיות עם בעלה הכהן תו מותרת לאכול תרומה ג"כ או מפני שלא תוציא לעז על בניה סלקא דעתין דאף אם מת בעלה ג"כ אוכלת בתרומה קמ"ל דלא משום דיאמרו השתא הוא דאיתניסא ודוק, וכיון שכן ראיה עצומה לשיטת רבינו דהיכא דמתירין משום שכבר ניסת שלא רצו להפקיע אותה מבעלה אז אף בלא טעם דיאמרו דהשתא הוא דאיתניסא כיון שנתארמלה תו לא מנסבינן לה לכתחלה וזה נכון: אולם להך שיטה שהביא הר"ן דהא דנאמנת למשנה ראשונה אינו מן הדין דכיון שהיא משועבדת לבעל אינה נאמנת להפקיע שעבודו של בעל אלא משום דכסיפא לה מלתא תקינו רבנן שנאמנת, וכיון שראו חכמים שתתן עיניה באחר חזרו שוב אל עומק הדין דלהפקיע שעבודו אינה נאמנת, א"כ עכשיו שנתארמלה הרי מצד הדין אסורה להנשא לכהן שאסרה על עצמה, ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ולא שייך לומר שכבר האמינו אותה חכמים בהיותה אצל בעלה הראשון, שכן הדין דאצל בעלה אינה נאמנת להפקיע שעבודו ולגבי אחריני שלא נשתעבדה להם נאמנת, לכך אמר רבא לרב ששת דאף בתרומה אוכלת דאין זה שייך לשעבודא דבעל, ואפ"ה אוכלת מפני התקנה סד"א דאחר מותו ג"כ אוכלת קמ"ל דאינה אוכלת משום השתא הוא דאיתניסא, הא כל מקום שהתירו חכמים משום שלא רצו להפקיע מבעלה תו מותרת להנשא לכתחלה אף לאחר שנתארמלה במקום דלא שייך השתא הוא דאיתניסא וכמש"ב הריא"ז ז"ל: אולם יש להוכיח מהך דאמרו בפרק הזורק (דף פ"א) יצא עליו קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו כו' אע"ג דקלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה, בכ"ז אם מת וניסת לשני תצא מכהן שני. ופריך א"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון, ומשני, כיון דמשני הוא דמפקינן לה ומראשון לא מפקינן לה אתו למימר סמוך למיתה גירשה, והרי חזינא דבלא זה הא דיאמרו סמוך למיתה גירשה לא הוה מפקינן לה משני כדי שלא להוציא לעז על בניו של ראשון. אך ז"א, דשאני תמן דכבר ניסת לשני, אבל להנשא לשני לכתחלה ודאי אסורה בלא הך טעמא דבמה דנאסר להנשא לכתחלה לכהן לא שייך הך טעמא דמוציא לעז על בניו, ואף להריא"ז שחולק על רבינו וסובר דמותרת להנשא לאחר בלא חליצה, דוקא תמן דאם אתה מצריכה חליצה ותעשה מעשה חליצה הלא ודאי אתו להוציא לעז על בניה מראשון, דניסת לכהן כשהיא שומרת יבם, אבל לא שלא תנשא לכהן אחר שזה שב ואל תעשה, וכמו דחזינן דרבא סבר בסוף נדרים אם אמרה טמאה אני לך דאינה אוכלת בתרומה, דבמה דאינה אוכלת לא שייך לומר שאתה מוציא לעז על בניה, ולכך רק אם ניסת לכהן אחר שאתה מוציאה ממנו, ע"ז אמרו טעמא דאעפ"י שלכאורה נראה שאתה מוציא לעז על בניה מראשון ע"ז אמר דיאמרו סמוך למיתה גירשה ויותר נראה דשם למאי דמסיק בסוף גיטין דלקלא דבתר אירוסין לא חיישינן אע"ג דאם תצריכה גט מראשון ג"כ לא תיאסר על השני דמגרש ראשון ונושא שני, הרי אף במקום שאינה נאסרת על השני ג"כ אינך מצריך אותה גט מראשון שיצא עליו הקול שקדשה, א"כ קילא טפי, לכן ודאי אי לאו טעמא דיאמרו סמוך למיתה גירשה לא הוי מפקינן משני שמא יוציאו לעז על נשואי ראשון, אבל כאן בנידון רבינו הלא באם ניסת לישראל תהיה צריכה חליצה רק לכהן משום שלא תיאסר עליו לכן ודאי שאם נתגרשה או מת צריכה חליצה. וזה נכון, אבל לחלק ששם בהנך סוגיות שהבאנו היא ניסת בהיתר, זה לא נהירא, כיון דחכמים הקילו כאן באשת כהן שאינה צריכה חליצה לא מסתברא לחלק בזה ודוק: והנה מדברי רבינו נסתר לכאורה מה שהביא הבאר היטב בשם רדב"ז בנטבע בעלה במים שאין להם סוף דאם ניסת ומת שמותרת להנשא לאחר, וזה היפוך סברת רבינו כאן במת בתוך שלשים יום דלא הוי רק איסור שומרת יבם איסור לאו ואפ"ה לאחר מיתתו מצרך חליצה, אע"ג דרוב ולדות בני קיימא נינהו. ואין לומר דגבי שומרת יבם לכהן אין אתה מוציא לעז על בניו, ז"א שרבינו פסק דהבא על שומרת יבם עשאה זונה וא"כ בניו ממנה חללים וזה לכאורה פליאה על הרדב"ז, וצריך לומר דשם שאני דעיקר היתר עגונה הוא משום דדייקא ומינסבה ואילו היה חי היתה יודעת ולא מינסבה וטרם שניסת הלא לא התירו חכמים אותה רק אם תנשא לא תצא והוי דיוקא דילה דיוקא זוטרא, אבל כי חזינא דניסת הלא בטח כבר דייקה וחקרה ודרשה ואילו הוה חי לא הויא מקלקלה עצמה, וא"כ על ידי דניסת נתחזק כח ההיתר שלה דודאי מת לכן יש להקל קצת, משא"כ כאן ע"י דניסת לא נתחזק הסברא דאינו נפל דאף אם היה נפל מי היה מודיעה ומקמי מאן מירתתא דדייקא, שמי יודע חוץ ממנה לכן אם נתארמלה לא תנשא עד שתחלוץ, משא"כ במים שאל"ס דמירתתא שמא יבא ודייקה ומינסבה ודוק. ועיין בירושלמי גבי נטען על השפחה ועל הנכרית ונתגיירו, גירש מהו שיחזיר א"כ נמצאת מוציא לעז על בניה, ויש לחלק בזה, דשאני תמן דאיסורא כולה משום לעז לחודא, אבל לא משום דמספקא לן שמא יש בזה איסור, לכן כיון דיש דררא דלעז להיפוך אם לא תתיר אותה להנשא לו אחר שגירשה תו לא חיישינן ללעז ומותרת, אבל לא בכל הנך סוגיות שהוא משום דחיישינן לאיסורא ודלמא נתגרשה או נטמאה או הולד ספק נפל, בכל הנך הוי בחדא מחתא, ודוק וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
