הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות יסודי התורה · פרק ט׳

ספר המדע · 5 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות יסודי התורה · פרק ט׳
הלכה א׳
דָּבָר בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג א) "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". וְנֶאֱמַר (דברים כט כח) "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר (דברים ל יב) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם ה' אֲשֶׁר לֹא צִוָּהוּ. שֶׁהוּא בָּרוּךְ שְׁמוֹ צִוָּה לְמשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם (במדבר כג יט) וְ"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב":
הלכה ב׳
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יח יח) "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ". לֹא לַעֲשׂוֹת דָּת הוּא בָּא אֶלָּא לְצַוּוֹת עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּלְהַזְהִיר הָעָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלֶיהָ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן (מלאכי ג כב) "זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי". וְכֵן אִם צִוָּנוּ בְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת כְּגוֹן לְכוּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ אַל תֵּלְכוּ. עֲשׂוּ מִלְחָמָה הַיּוֹם אוֹ אַל תַּעֲשׂוּ. בְּנוּ חוֹמָה זוֹ אוֹ אַל תִּבְנוּהָ. מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְהָעוֹבֵר עַל דְּבָרָיו חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח יט) "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ":
הלכה ג׳
וְכֵן נָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְהַכּוֹבֵשׁ נְבוּאָתוֹ חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם וּבִשְׁלָשְׁתָּן נֶאֱמַר (דברים יח יט) "אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ". וְכֵן אִם יֹאמַר לָנוּ הַנָּבִיא שֶׁנּוֹדַע לָנוּ שֶׁהוּא נָבִיא לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ עַל מִצְוֹת הַרְבֵּה בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת לְפִי שָׁעָה מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְכֵן לָמַדְנוּ מֵחֲכָמִים רִאשׁוֹנִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה בְּכָל אִם יֹאמַר לְךָ הַנָּבִיא עֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּאֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל שְׁמַע לוֹ חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר לְפִי שָׁעָה. כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל שֶׁהִקְרִיב עוֹלָה בַּחוּץ וִירוּשָׁלַיִם נִבְחֶרֶת לְכָךְ וְהַמַּקְרִיב בַּחוּץ חַיָּב כָּרֵת. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא נָבִיא מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ וְגַם בָּזֶה נֶאֱמַר (דברים יח טו) "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". וְאִלּוּ שָׁאֲלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ הֵיאַךְ נַעֲקֹר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים יב יג) "פֶּן תַּעֲלֶה עלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם". הָיָה אוֹמֵר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הַמַּקְרִיב בַּחוּץ לְעוֹלָם חַיָּב כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה משֶׁה. אֲבָל אֲנִי אַקְרִיב הַיּוֹם בַּחוּץ בִּדְבַר ה' כְּדֵי לְהַכְחִישׁ נְבִיאֵי הַבַּעַל. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת אִם צִוּוּ כָּל הַנְּבִיאִים לַעֲבֹר לְפִי שָׁעָה מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לָהֶם. וְאִם אָמְרוּ שֶׁהַדָּבָר נֶעֱקַר לְעוֹלָם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה (דברים כט כח) "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם":
הלכה ד׳
וְכֵן אִם עָקַר דָּבָר מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אוֹ שֶׁאָמַר בְּדִין מִדִּינֵי תּוֹרָה שֶׁה' צִוָּה לוֹ שֶׁהַדִּין כָּךְ הוּא וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְיֵחָנֵק. אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה אוֹת. שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ הַתּוֹרָה שֶׁאָמְרָה (דברים ל יב) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא". אֲבָל לְפִי שָׁעָה שׁוֹמְעִין לוֹ בַּכּל:
הלכה ה׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת. אֲבָל בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וַאֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְאָמַר שֶׁה' צִוָּהוּ שֶׁתֵּעָבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ בְּשָׁעָה זוֹ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה דִּבֵּר סָרָה עַל ה'. וְעַל זֶה צִוָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (דברים יג ג) "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת" (דברים יג ד) "לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא" (דברים יג ו) "כִּי דִּבֵּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם". שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּלְפִיכָךְ נֵדַע בְּוַדַּאי שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה בְּלָט וְכִשּׁוּף עָשָׂה וְיֵחָנֵק:

עבודת המלך · הלכות יסודי התורה פרק ט׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

דברי ירמיהו · הלכות יסודי התורה פרק ט׳

א׳
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שנוי ולא גרעון ולא תוספות שנאמר אל כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים הוא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. במס' מגילה ב' ע"ב יליף כן מאלה המצות וכ"כ בת"כ פרשת בחקותי המובא בכ"מ, ובהקדמתו על ש"ס הביא בראשונה האי דלא בשמים היא כי אם בפיך ובלבבך וז"ל והוא מה שאמר לא בשמים היא, ואמר בפיך וכו' וענין בפיך המצוה הידוע בע"פ, וענין בלבבך הסברות שהוציאו בעיון שהוא מכלל הכוחות הנמשכות אל הלב - והוזהרנו גם כן מלהוסיף בה ולגרוע כמ"ש לא תוסיף וכו' וע"כ אמר ע"ה אלה המצות וכו' שאין הנביא רשאי וכו' עכ"ל, בחר עיקר יסודו מלא בשמים וכו' ומשום מה שתאמר בזה הביא כמ"ש לרז"ל לפרש כן על אלה המצות וכו', ועי' ברמב"ן בפי' על התורה שמפרש לא בשמים וכו' בדרך אחר עיי"ש, ומ"ש רז"ל מלא בשמים וכו' אין משגיחין בבת קול מסכים עם מ"ש הרמב"ם. לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי הזמן היא, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב. בין מן האומות וכו'. צ"ע האיך מצינו דבן נח נהרג על נבואת שקר, וראיתי בס' יד המלך שעמד ע"ז והרבה להפליא כי המפרשים לא התעוררו ע"ז, והנראה כי מ"ש בין מן האומות וכו' דעתו על מחוקק מהישמעאלים. והנה מצינו עוד מה שהוסיף ז"ל בענין בן נח בהל' מלכים פ"י ה"ט עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול, אם עשהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע וכו' עכ"ל, ובפ"ח הי"א כל המקבל ז' מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי או"ה וכו' והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו ע"י משה רבינו שב"נ מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם עכ"ל. והנה כנראה מ"ש אין מניחין וכו' דזה שמקיים שבת כעושה דת חדש לעצמו על שאינו מצווה ע"ז ושם ה"י כתב בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו נתן צדקה מקבלין ממנו וכו' עכ"ל, ונראה מ"ש משאר מצות וכו' כונתו לחלק בין מצות שאין לו שייכות בהם כמו לעסוק בתורה ומצות שאין מחויב בהם או לשמור שבת שנראה כדת חדש לו שאין מצוה וחלק בו, אבל בשאר מצות כמו קרבן נדבה וצדקה שגם לב"נ למצותו שהוא ממצות שכליות שהמה לכל באי עולם כי קרבן נדבה לתודה לכבוד ה' גם לב"נ ירצה בזה אינו כדת חדש לו, והנה שם כתב חייב מיתה בידי שמים אבל בכה"ג שכתב כאן שמדבר לחדש תורה בשם ה' שהוא כעקירת התורה חלילה ובכלל הכופר בתורה כמודה בע"ז עי' ברמב"ם בפ"ב מהל' ע"ז, ולכן חייב מיתה בידי אדם רק זה שמיתתו בחנק כדין נביא שקר צ"ע יהי' כב"נ שכופר התורה ועובד ע"ז ומנ"ל לחייבו מטעם נביא שקר ובמיתתו, ועי' סנהדרין נ"ז ע"ב דתנא דבני מנשה כל מיתה האמורה בב"נ בחנק, אבל ברמב"ם הל' מלכים פ"ט שמיתתו בסייף ועי' בכ"מ שם ה"ד עיי"ש וצ"ע אם לא נדחק ולומר דמיתתו בחנק קאי על ישראל ולא דקדק כאן רק לפרש שחייב מיתה כמו ישראל אף כי מיתתו משונה. ועי' בלח"מ שהקשה בנביא שביטל מקצת וכו' בשאר מצות דפטור עמ"ש הרמב"ם או לגרוע או לפרש וכו' עיי"ש, ועי' בחי' הר"ן במס' סנהדרין פ"ט שכתב דביטל מקצת פטור כל זמן שלא נדע שהוא שקר משום שמא היה הוראות שעה עיי"ש, גם מ"ש על מ"ש מה שלא שמענו ממשה וכו' דמשמע אף דהמצוה בדוכתא והקשה דהוי ביטול מקצת וכו' עיי"ש ונראה לפרש הכונה כמו כת הידוע שפי' דינים ומצות ע"ד משל ומבטלין בזה פי' וענין המצוה כולה כנודע כן נראה לענ"ד פשוט.
ד׳
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא שקר ויחנק, אע"פ שעשה אות שהרי בא להכחיש תורה שאמרה לא בשמים הוא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל. והנה בדבר נאמנות הנביא לענין דינא נמצא חלוקי דעות אם נחלק בין במציאות להלכה. בס' כפות תמרים במס' יומא דף ע"ה ע"א בד"ה תניא שהקשה שם ממה שארז"ל גד שמגיד לישראל בין שבעה לראשון ותשעה וכו' ומרשב"י שטיהר מקום ספק טומאה ממ"ש הרמב"ם הנ"ל ופי' בזה משנה דעדיות דאין אליהו בא לטהר וכו' עיי"ש, הנה נראה דעתי דאף במציאות אינו נאמן. אמנם עיין בהגהות משנה למלך בהל' אישות פ"ט ה"ו עמ"ש במל"מ לחלק בין ספיקא דדינא שאין הנביא נאמן לספיקא דמציאות דנאמן ובמל"מ סיים שם דיש לחלק בין ממון לקדושין עיי"ש, ולא פי' טעמו לחלק דלכאורה בממון כמו בקדושין צריך עדות ממש, ואם נאמר כדעת הב"ש בסי' מ"ב דבקדושין לא מהני ידיעה שלא בראיה יש לומר דבנביא הוי בגדר ידיעה שלא בראיה וצ"ע. ולכאורה יש לעיין בנביא אחד לא יהיה [אלא] כעד א' בלבד ונראה לפ"ז דבדבר דצריך ב' עדים אף דנביא נאמן מ"מ צריך עמו עוד עד אחד ויש להבין לפ"ז במ"ש הרמב"ם בהל' ה' דנביא מוחזק נאמן לעקור איסור בהוראות שעה, והרי לענין איסור זה היה בחזקת איסור ולמה יהיה נאמן דהוי כע"א נגד חזקת איסור, והנה במעשה דאליהו בהר הכרמל שהיה על עצמו יש לומר דשאני דאדם נאמן ע"ע וכמ"ש בפני יהושע אפי' נגד הרוב אבל הרי כתב שם אם יאמר לך הנביא עבור ע"ד תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו והרי שאני באליהו בהר הכרמל דהוי על עצמו ומנ"ל שאחרים יסמכו על נביא אחד. והנה בתוס' במס' יבמות דף צ' ע"ב בד"ה וליגמור, כתבו שם אחרי שהקשו בנאמנות אליהו דהא אין הנביא רשאי וכו' ותירצו למגדר מלתא והקשו דא"כ למה צריך מתנאי שיהיה מוחזק ותירצו במוחזק סמכינן שיהיה כדבריו שיצא אש ויהיה מגדר מלתא עיי"ש, ולפי דבריהם לא יקשה מה שכתבתי, ולכאורה י"ל דהוי בגדר עבידא לגילויי ותיכף עבידא לגלויי דדעת הירושלמי במס' יומא הכל נאמנים עיי"ש, ועם כל זה צריך שיהיה מוחזק דאל"כ אינו בתורת נביא לעבור על דבריו אף דהוי עבידא לגלויי דאפי' מופת לא מהני בנביא כמ"ש הרמב"ם ז"ל אם לא מוחזק וראוי לכך כמ"ש, ועי' בתוס' סנהדרין פ"ט ע"ב עיי"ש. והנה נאמנות הנביא במציאות לכאורה נראה בכ"ז במס' סנהדרין דף פ"ט ע"ב הכובש את נבואתו לוקה מאן מתרי ביה חברי נביאי וכו' ובתוס' שם בע"א בד"ה הכובש פי' כמו סוכה ואינו עושה וכו' עיי"ש הרי נראה כמפורש דמהני נאמנות הנביא במציאות, ועי' במס' זבחים דף ס"ב ע"א ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על המזבח ואחד שהעיד להם על מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבין אע"פ שאין בית וכו' ומובא ברמב"ם פ"ב ה"ד מהל' בית הבחירה, וראיתי בס' סדר המשנה שהניח בצ"ע שהאיך העידו להלכה, והנה יש לפרש שהעידו ממה שקבלו איש מפי איש להלכה שמקריבין וכו' כמו שמצינו עדות מפי חגי וכו' במשנה שהוא בכה"ג, ועל ב' דברים הראשונים במציאות נאמנים ע"פ הנבואה. ובמס' ידים פ"ד מ"ג מצרים מעשה זקנים ובבל מעשה נביאים ובר"ש מעשה נביאים ועל פי הנבואה עשו הוראות שעה עיי"ש, ועי' בתוס' יומא נ"ד ע"א בד"ה כרובים שהקשו על פרצופין דאריות בכסא של שלמה וכתבו ואין לומר דע"פ הדיבור וכו' שהרי אין הנביא וכו' וסיימו ושמא גם בזה למגדר מלתא עיי"ש, והוא כדעתם במס' יבמות הנ"ל. ועיין עוד בתוס' יבמות דף מ"ה ע"ב בד"ה מי בירושלמי יומא מעתה וכו' אין אשה דנה ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדה וכו' ואי נמי ע"פ הדיבור שאני וכיו"ב במס' נדה דף נ' ע"א עיי"ש, וצ"ל דהוי ג"כ למגדר מלתא למען ישמעו דבריה וצ"ע. ובירושלמי במס' דמאי פ"ב ה"א רבי יהושע בן לוי הוה מפקד לטלייא לא תיזבין לי ירק אלא מן גנתא דסיסרא קם עמיה זכור לטוב א"ל זיל אמור לרבך לית הדא גינתא דסיסרא דיהודא הות וקטלו ונסבת מיניה ואין בעית מחמרא על נפשך אשתרי לחברך עיי"ש. במס' ע"ז דף מ"ה ע"א כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וכו' דע שיש שם ע"ז, ובתוס' בד"ה כל וכו' בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק ע"פ הנביא נבנה שם עכ"ל, עי' ברש"י עירובין מ"ה ע"א בד"ה הרי שמואל עיי"ש, ועי' ירושלמי בפ' כל הצלמים. ובתוס' במס' ע"ז דף י"ג ע"א בד"ה אמר אביי הקשו למאן דס"ל צער בע"ח דאורייתא האיך למדין מיהושע ואת סוסיהן תעקרו דע"פ הדיבור היה עיי"ש, צריך ג"כ לפרש להוראות שעה ולמגדר מלתא כדעתם ז"ל במס' יבמות. וע"ע בתוס' במס' קדושין דף ל"ז ע"ב בד"ה הואיל שהקשו האיך הקריבו פסח בימי יהושע קודם שנכבשה ונחלקה הארץ ותירצו שעשו ע"פ הדיבור וצ"ל ג"כ כנ"ל ועי' עוד בתוס' קדושין מ"ב ע"א בד"ה ובוררין עיי"ש. ועי' במס' שבועות ט"ז ע"א בגמ' ע"פ נביא נאכלת וע"פ נביא נשרפת וברש"י חגי זכריה ומלאכי וע"פ ברוח הקודש עשו ואין טעם בדבר עכ"ל, בזה יש לעיין קצת ע"ז מ"ש. ובמס' חולין דף ה' ע"א מבי טבחי דאחאב ע"פ הדיבור שאני ועי' בריטב"א שם שפי' דהדיבור הודיע שהוא היתר עיי"ש ומדבריו ג"כ דבמציאות נאמן הנביא. ועי' במס' תמורה דף ט"ז ע"א ובצאן קדשים שם בד"ה א"ל יהושע בענין שאין שואלין באורים ותומים בהלכתא עיי"ש וברש"י עירובין מ"ה ע"א בד"ה הרי עיי"ש, ובתוס' שם דף ס"ג ע"ב בד"ה כל זמן עיי"ש. ועיין עוד בשיטה מקובצת במס' ב"מ דף קי"ד ע"א במעשה דרבה בר אבהו ואליהו שכתב שהיה מטמא א"ע לבן (שונמית) [האלמנה] ע"פ הדיבור עיי"ש ועי' מ"ש לעיל דעצמו שאני דלא שייך נאמנות, ועי' בתוס' במס' עירובין ט"ו ע"ב וברי"ט אלגזי בכורות דף י"ז ע"א עיי"ש ושם איתא כמו דאיתא במס' יבמות אם יבוא אליהו, ונראה ג"כ דנאמן במציאות עיי"ש. והנה ראיתי בס' מצודות דוד להרדב"ז מצוה ט' שכתב וז"ל ואני מסתפק אם היה מחצה על מחצה ואמר הנביא נאמר לי בנבואה שהדין כך אם חשוב זו הכרעה כיון דלא אמרה מדעתו ומקבלתו אלא דרך נבואה או דלמא בכה"ג נמי אמרינן לא בשמים היא עכ"ל, ולכאורה לפי הנראה מהנ"ל להלכה בכל גוונא לא מהני דברי הנביא כמ"ש מלשון הרמב"ם בכ"ז. ועי' בברכי יוסף או"ח סי' ל"ב ס"ק ד' שהאריך בזה עיי"ש. ועי' בתוס' סוטה ל"ה ע"ב בד"ה לרבות עיי"ש, ביהושע שנשא רחב שכתב שמא היה ע"פ הדיבור עיי"ש. בנאמנת הבת קול במציאות עי' בתוס' יו"ט סוף מס' יבמות עיי"ש. ובנאמנות הנביא במציאות ע"ע בירושלמי פ"ג ה"ו דמס' פסחים עיי"ש, ועי' שבת ק"ח ע"א וברש"י בד"ה מאי אם יבוא אליהו וכו' עורו ועי' שו"ת הרשב"א סי' י' מ"ש בפלטי בן ליש שם עיי"ש. וע"ע בנאמנות הנביא בהוראות שעה תמורה כ"ט ע"ב שמנה דברים הותרה לו בגדעון עיי"ש וכנראה ממקרא לא נהיה עושה לבדו כל אלה עיי"ש. ע"ע בנביא לדין בסמ"ג עשין כ"ט ל' מ"ש בברכת הדלקת נר שבת וצ"ע עיי"ש, וצ"ע מ"ש שם דשייך וצונו משום אליו תשמעון, וע"ע בסמ"ג בהל' עירובין א' שכתב דירמיה הזהיר על ערובי חצירות דרבנן מפי ה' עיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות יסודי התורה פרק ט׳

א׳
ונאמר לא בשמים היא. בפ' הזהב (ב"מ נ"ט) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמרינן עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לבת קול שיצאת ופסקה הלכה כר"א לא בשמים היא ואמרינן התם מאי לא בשמים היא אמר ר' ירמיה אין משגיחין בבת קול וכל שכן דאין משגיחין בנביא המתנבא: הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. זה לשון ת"כ על פסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה ואיתיה בריש מגילה: לפיכך אם יעמוד איש וכו'. זה פשוט דמאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כי דבר סרה על ה':
ב׳
וכן אם צונו בדברי הרשות וכו'. משנה סוף פרק הנחנקין (סנהדרין פ"ט) הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא כלומר המפקירם שלא חשש לדבריו ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים שנאמר אנכי אדרוש מעמו ואמרו בגמרא דכלהו נפקי מהאיש אשר לא ישמע דפשטיה קאי למוותר על דברי הנביא שאינו שומע לדבריו וכן משמע מיניה נביא שהוא עצמו אינו שומע והיינו עובר על דברי עצמו וקרי ביה לא ישמיע והיינו כובש נבואתו ואכולהו קאמר אנכי אדרוש מעמו:
ג׳
וכן אם יאמר לנו הנביא וכו'. יבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובספרי אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. ומ"ש שנודע לנו שהוא נביא לומר שאם עד שלא נודע לנו מדברים אחרים שהוא נביא וזה החלו לעשות אין שומעין לו ואפילו העובר על דבריו בדברי הרשות אינו נענש עד שיוחזק וכך אמרו בפ' הנחנקין שהטעם ששמעו ישראל לאליהו בהר הכרמל לפי שהיה מוחזק בנבואה שאילו לא היה מוחזק לא היו שומעין לו: וכן למדנו מהחכמים הראשונים וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין צ') א"ר אבהו א"ר יוחנן אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו כלומר לפי שעה חוץ מעבודת כוכבים: ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם וכו'. וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה כיון שתורתנו נצחית ולמדנו שלא יבא עוד נביא לחדש דבר ואמרו חז"ל בכמה מקומות (חולין קכ"ד.) אילו אמר לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה. גם אמרו (תמורה ט"ז. וע"ש) על אותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא רצה הקב"ה ללמדם ליהושע וא"ל אין נביא רשאי לחדש דבר א"כ כשזה מתנבא בדבר תורה נתברר לנו שדבר סרה. אבל קשה לי דאמרו פ"ק דיבמות דיצתה בת קול לומר דהלכה כב"ה וקיי"ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ"ע:
ד׳
או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך וכו'. וא"ת שנראה מדבריו כאן שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות הרי זה נביא שקר ויחנק הא כשבא לומר הלכה כדברי פלוני כיון שאינו מוסיף ולא גורע ולא משנה אינו נביא שקר. ונ"ל דבראש הפרק לא נתכוין אלא להוציא מלבן של בעלי הכתות אשר קצתם אומרים שבא להוסיף וקצתם אומרים שבא לגרוע ולשנות לפי שאין התורה נצחית ובסוף הפרק אמר הדין הנופל במתנבא שהלכה כדברי פלוני:
ה׳
במה דברים אמורים בשאר מצות אבל וכו'. למעלה כשאמר אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים הזכיר שם עבודת כוכבים אגב דשאר מצות שכוונתו שם היתה לומר דבשאר מצות שומעים לנביא וכאן נתכוין לדבר בעבודת כוכבים בייחוד דאין שומעין לו אפילו לפי שעה ולמד כן ממה שאמרו אם יאמר לך הנביא עבור על ד"ת שמע והיינו דוקא לפי שעה וכמו שכתבתי למעלה וקאמר חוץ מעבודת כוכבים אלמא דבעבודת כוכבים אפילו לפי שעה אין שומעין לו:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

סדר משנה · הלכות יסודי התורה פרק ט׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מגדל עוז · הלכות יסודי התורה פרק ט׳

א׳
גם זה הפרק ומה שכתב מהמצות שלפי הזמן היו ולפי שעה שכתב כאן. הוא לשון ספרי אות באות. וחלוק שאר מצות מעבודה זרה הכל פ' הנחנקין (דף פ"ט):
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות יסודי התורה פרק ט׳

ב׳
א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים וכו' להזהיר העם שלא יעברו עליו. וכ"כ בס' גור אריה שזה הוא פירוש נביא מקרב אחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון, אם הוא כמוני שיצוה אותך על התורה והמצות אליו תשמעון כדאמרינן במגילה מ"ח נביאים נתנבאו לישראל וכולם לא הוסיפו ולא פחתו על תורת משה ע"ה שמי שלא יהיה כמשה אל תאבה ואל תשמע לו ועיין פ"י הל' ב':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות יסודי התורה פרק ט׳

א׳
דבר ברור ומפורש בתורה וכו' הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו. הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו. בין מן האומות, בספרי שופטים נביא מקרבך מאחיך יקים לך ה' אלקיך מקרבך ולא בחוצה לארץ ואחיך ולא מאחרים יקים לך ולא לעובדי גלולים. ופשוט דזהו דוקא לענין מצוה דאליו תשמעון דלגבי' קאי, אבל בדין נביא שקר מפורש כאן ברמב"ם דשייך גם בין האומות, וראיתי בספר עבודת המלך שהק' דהא גבי נביא שקר ג"כ כתוב כי יקום בקרבך ומרבה בספרי לרבות את האשה ואמאי לא ממעטינן מניה כמו גבי מצוה דאליו תשמעון. ונראה דבדין נביא אמת כתיב מקרבך ממעטינן ולא מחו"ל וזהו על הנביא, אבל בדין נביא שקר כתיב בקרבך ואינו על הנביא אלא על מעשה נבואת השקר ואם נבוא למעט חו"ל צריכין אנו לומר דדין זה אינו נוהג אלא בארץ ולא בחו"ל וזה א"א דהא קיי"ל כל מצוה שאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל ואף דמה דמרבינן אשה הוא על הנביא ולא על מעשה נבואת השקר יש לומר דכיון דלא נוכל למעט נביא מחו"ל כיון דלא כתי' מקרבך ע"כ אמרינן דבקרבך הוא רבוי דמי שיהי' בקרבך אפי' אשה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות יסודי התורה ט׳, מתוך הלכות יסודי התורה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות יסודי התורהכל הרמב״ם