רמב״ם - הלכות יסודי התורה · פרק ח׳

ספר המדע · 3 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות יסודי התורה · פרק ח׳

הלכה א׳

משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה ד) "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם". וְנֶאֱמַר (דברים ה ג) "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט ט) "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה:

הלכה ב׳

נִמְצְאוּ אֵלּוּ שֶׁשׁוּלַּח לָהֶן הֵם הָעֵדִים עַל נְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶן אוֹת אַחֵר. שֶׁהֵם וְהוּא עֵדִים בַּדָּבָר כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עֵד לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת וְאֵין אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ משֶׁה רַבֵּנוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ בְּעֵת שֶׁנָּתַן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם וְאָמַר לוֹ (שמות ג יח) "וְשָׁמְעוּ לְקלֶךָ". יָדַע משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בִּלְבָבוֹ דֹּפִי וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ וְאָמַר (שמות ד א) "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי". עַד שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֶלָּא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָהָר הַזֶּה יִסְתַּלֵּק הִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהֲרִין אַחֲרֶיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִתְּחִלָּה וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּלִבָּם הִרְהוּר. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות ג יב) "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁכָּל נָבִיא שֶׁיַּעֲמֹד אַחַר משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בּוֹ מִפְּנֵי הָאוֹת לְבַדּוֹ כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר אִם יַעֲשֶׂה אוֹת נִשְׁמַע לוֹ לְכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר. אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה שֶׁצִּוָּה משֶׁה בַּתּוֹרָה וְאָמַר אִם נָתַן אוֹת (דברים יח טו) "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ לַחְתֹּךְ הַדָּבָר עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הֵעִידוּ אֱמֶת אִם שֶׁקֶר. כָּךְ מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִזֶּה הַנָּבִיא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הָאוֹת אֱמֶת אוֹ בְּכִשּׁוּף וְלָט:

הלכה ג׳

לְפִיכָךְ אִם עָמַד הַנָּבִיא וְעָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וּבִקֵּשׁ לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּבֵאוּר שֶׁאוֹתָן הָאוֹתוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף הֵן. לְפִי שֶׁנְּבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינָהּ עַל פִּי הָאוֹתוֹת כְּדֵי שֶׁנַּעֲרֹךְ אוֹתוֹת זֶה לְאוֹתוֹת זֶה. אֶלָּא בְּעֵינֵינוּ רְאִינוּהָ וּבְאָזְנֵינוּ שְׁמַעֲנוּהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע הוּא. הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ לָאָדָם עַל דָּבָר שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָהֶן אֶלָּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהֵן עֵדֵי שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁאִם בָּא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת (דברים יג ד) "לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא". שֶׁהֲרֵי זֶה בָּא אֵלֶיךָ בְּאוֹת וּמוֹפֵת לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ וְהוֹאִיל וְאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בְּמוֹפֵת אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוֹת שֶׁצִּוָּנוּ משֶׁה הֵיאַךְ נְקַבֵּל מֵאוֹת זֶה שֶׁבָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה שֶׁרָאִינוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ:

עבודת המלך · הלכות יסודי התורה פרק ח׳

א׳

משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין ע"פ האותות יש בלבו דופי וכו'. עי' בעקרים מאמר ראשון פי"ח הביא דברי רבנו אלה וביארם ברחבה ודבריו נעימים. היה צריך להשקיע את המצרים קרע את הים והצלילן בתוכו. צריך ביאור לכאורה דהא עיקר נס קריעת ים סוף הלא היה כדי שיעברו ישראל בתוך הים ביבשה ולמה הזכיר רבנו רק מה שהיה צריך להשקיע את מצרים, והפשוט דר"ל דכוונת כל הצווי היה בשביל כך וכמ"ש הכתוב ואכבדה בפרעה ובכל חילו ובלא זה היו ישראל נצולין באופן אחר לגמרי ולא היו צריכין לשוב לפני פי החירות והדברים ארוכים. ומ"ש רבנו צרכנו למזון הוריד לנו את המן. ברמב"ם דפוס מגדל עוז הנוסח נצטרכו למזון הוריד את המן הביאו הרב מעשה רוקח הספרדי והסכים עליו, והוא ישר.

ב׳

נמצאו אלו ששולח להם, הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להם אות אחר, שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת וכו'. עי' במכלתא דר' שמעון בן יוחאי (שהוציא לאור הרה"ג הפרופ' הופמן ז"ל) בפרשת יתרו כ' פכ"ב (עמ' 114) וז"ל אתם ראיתם לא מפי עדים ולא מפי כתב וכן לעיל פסוק ג' אתם ראיתם ולא מפי עדים ולא מפי כתב ולא מפי מסורת אני אומר לכם, ולא זכיתי להבין פירוש הדברים, שהם והוא עדים בדבר, ולמה צריך רבנו לעדותו של משה, ועל מה יעיד, ולמה בעי שהם והוא עדים בדבר, כשני עדים שכל אחד עד לחבירו והרי בפשוטו שכל ישראל המה עדים על נבואתו של משה ואינם צריכים לראיה אחרת, כעדים שראו בעצמם שאינם צריכים לראיה אחרת וכמו שסיים רבנו וכתב כך משה רבנו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות, ומ"ש רבינו ואין אחד מהם צריך להביא ראיה לחבירו. בכת"י אברבנאל הנוסחא ואין אחד מהם צריך להביא ראיה על חבירו, ונוסחא דידן עדיף. וזה שאמר לו הקב"ה בתחלת נבואתו וכו' והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי עד שהודיעו הקב"ה וכו' והוא שהכתוב אומר וזה לך האות וכו'. דברי רבנו תמוהין שהם היפך סדור הכתובים ועי' לח"מ ומחברים רבים, ומרכבת המשנה חושב דהא דאמר רבנו עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים וכו' ור"ל זהו מאמר הכתוב והאמינו לקול האות האחרון ועדיין מידי מבוכה לא יצאנו. אבל כוונת רבנו בזה מבוארת, דר"ל דעל מאמר השי"ת ושמעו לקולך טען משה ואמר והן לא יאמינו לי מה שהוא תמוה מאד וכבר דרשו ז"ל במדרש רבה שאמר משה שלא כהוגן והבאתיו לעיל ונענש משה ע"ז וגם זה קשה מאד דהרי מצאנו אח"כ שאמר השי"ת והיה אם לא יאמינו לך הרי דחששת משה לא היתה כ"כ רחוקה עד כי אמרו במדרש שם מיד השיבו הקב"ה כשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו, והדבר יפלא ביותר כי על מה שאמר לו השי"ת וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, על זה לא טען משה כלל כי לא יאמינו לו, מה שבאמת ע"ז יש לטעון יותר כמו שטענו המחברים וכי יש לך אות מה שיהיה אחר זמן אחר שיוציא את העם ממצרים, אמנם רבנו השיב על כל אלה תשובה נצחת, דהאות הזה היה רק למשה, על שראהו הקב"ה שהוא חושש שהמאמין ע"פ האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב, והבטיחו השי"ת על זה שלא יהרהרו אחר אמונת נבואתו ואמר לו וזה לך האות ור"ל שהאות הזה רק למשה הוא, וזה לך האות, לך דווקא שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ויראו הכל בעיניהם ולא ישאר בלבבם שום הרהור והמה יהיו העדים ע"ז, אולם על האותות שעשה במצרים שהיו רק לשעה באמת עליהם נסתפק משה והן לא ישמעו לי, לפי שהמאמין ע"פ האות יש בו דופי ואין לו קיום וכן היה באמת שהאמינו וחזרו, גם לא שמעו אליו אח"כ מקוצר רוח ואין כונת רבנו כלל דמתחלה אמר והן לא יאמינו לי, ולבסוף נתן לו האות של בהוציאך את העם ממצרים, אלא שכונתו דבתחלת נבואתו של משה בעת שנתן לו האותות הרי טען משה והן לא יאמינו לי, לפי שהאמנה ע"י אות ומופת יש בה דופי וכן היה באמת, והבטחת השי"ת היתה כי אלה האותות ישמשו רק עד יציאתם ממצרים ואח"כ ישתנה הדבר, וזהו מה שנתן לו למשה אות מכבר ואמר לו וזה לך האות שעליו לא טען משה כלל, והדברים פשוטים. אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה. בכת"י אברבנאל מפני המצוה שצונו בתורה.

ג׳

לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצוות שציוה משה וכו'. כתב רבנו כן לומר שאפילו מי שמוחזק לנביא אם בא להכחיש נבואתו של משה דבריו בטלים שהרי עיקר חזקתו לנביא לא בא אלא ע"פ קיום האות שנצטוינו עי"ז להאמין לו ויבואר בדברי רבנו לקמן בפ"ט. והנה לר' עקיבא דס"ל בסנהדרין צ' שהבאנו לעיל דקרא דובא האות והמופת קאי במי שהן אמת מתחלה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור הרי זה מבואר בקרא דאפילו מוחזק ועושה אות ומופת לא מהני כיון שהוא סותר דיני הנביא, והוא מבואר להדיא כן בהפסקתא זוטרתא ולמדך הכתוב שאם בא אות ומופת ע"י נביא כשהיה נביא אמת וחזר ואמר וכו' אל תשמע לו ולר' יוסי הגלילי שלפי הנראה רבנו סתם כוותיה, הנה לדידיה האות והמופת אינם מוכיחים כלום, אלא כשאנו מצווים להאמין לו אז נשמע לו, ואם הוא מתנבא נגד הדין שוב אין המופת עד כלל על הנאמנות ופשוט.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

דברי ירמיהו · הלכות יסודי התורה פרק ח׳

א׳

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו' אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה היה צריך להשקיע את מצרים קרע את הים וכו'. הנה אמר "כל וכו' במדבר" כי במצרים מהאותות שעשה נגד עיני ישראל כנאמר "והיה אם לא יאמינו וכו'" (שמות ד') כל זה היה בתחילתו אף אחרי זה לא הוסיף במופתים לתת עי"ז אמון בדבריו רק במראה עינים ובאוזן שומעת ידעו כל הדברים כמ"ש ז"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות יסודי התורה פרק ח׳

א׳

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו'. בספר העיקרים מאמר ראשון פי"ח ביאר יפה דברי רבינו:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

סדר משנה · הלכות יסודי התורה פרק ח׳

ב׳

וז"ש לו הקב"ה בתחלת נבואתו וכו' ושמעו לקולך ידע מרע"ה שהמאמין עפ"י אותות יש בלבו דופי וכו' והי' נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי עד שהודיעו הקב"ה ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק ההרהור וכו' והוא שהכתוב אומר וזה לך האות וגו' תעבדון את אלקים על ההר הזה וגו'. עיין בלח"מ שתמה על רבינו ז"ל שהוא מהפך עלינו המקראות שהרי טרם שאמר מרע"ה והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כבר אמר לו מקודם לזה הקב"ה תעבדון את האלקים על ההר הזה. והנראה לענ"ד בישוב זה בס"ד הוא עפ"י מ"ש הרמב"ן ז"ל בביאור התורה שם על פסוק מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו' וז"ל ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה אני שפל אנשים ורועה צאן והוא מלך גדול ואם אומר אליו לעזוב את העם כלו יהרגני וכו', וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים להעלותם אל ארץ כנען, ועל שתיהן ענהו ה' ואמר לו אל תירא מפרעה כי אני אהי' עמך להצילך, וזה לך האות אל העם כי אנכי שלחתיך אליהם כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה, ומאז יקבלו עבודת השם ללכת אחר מצותיו וגם בך יאמינו לעולם ואחריך ירוצו לכל מקום אשר תצום וכו'. ורבינו ז"ל פירש גם כן הקרא הנ"ל כפירושו של הרמב"ן ז"ל אך מעט נטה מפירושו, והוא במה שפירש תעבדון את האלקים על ההר הזה וגו' שפירושו הוא שמאז יקבלו עבודת ד' ית' וירוצו אחריו לכל אשר יצום זה אינו נרא' בעיני רבינו ז"ל שבזה יתפייס מרע"ה שהרי כל עיקר מוראו מישראל הי' שהם לא יאמינו בו אמונה מתמדת וקיימת אלא רק לפי שעה ואם יום או יומים תעמוד האמונה בלבם מכח האות והמופת שיעשה להם אבל אח"כ ישתנו דעתם ולא יאמינו בו, וא"כ אף שיקבלו התורה והמצות אם הי' תהי' נתינת התורה רק ע"י שליח שלוח מהש"י דהיינו שישלח מרע"ה אל העם שכולם יבואו על הר סיני ושם יאמר להם ע"פ ד' אשר צוה אותו אלה המצות והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אותם לעשותם ולהזהר ממנו, אף שיעשה להם אות ומופת אז כי ד' שלחו ויאמינו בו עפ"י המופת והאות ההוא כי הוא שליח הש"י בצוותו הציווים הללו בשמו אבל גם האמונה הזאת אינה תקועה יתד במקום נאמן שהיום או מחר יפקפקו ויאמרו מי יודע אם ד' שלחו לצוות ולהזהיר על כל הציווים והאזהרות הללו והאות והמופת שעשה מי יודע אם לא הי' בלט וכישוף וכדומה ח"ו, וא"כ איך יתפייס בזה דעת מרע"ה שאחר שיקבלו המצות שישמעו לו עולמית לכל מה שיצוום. לפיכך נטה רבינו ז"ל מפירושו של הרמב"ן ז"ל בזה אבל פירשוהו הוא כך והוא שאמר לו הקב"ה שבהר הזה תעבדון את האלקים וגו' דהיינו שאמר לו בלשון נכח וגם בלשון רבים, דהיינו אתה והם שגם הם ישיגו למעלת הנבואה כמוך (ואע"פ שמדרגת נבואתו של מרע"ה היתה מופלגת הרבה ממדרגת נבואתם של כל ישראל גם אז כידוע למבין ההבדל שבין מה שנאמר בישראל פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו' ובין מה שנאמר במשה ודבר ד' אל משה פנים אל פנים וגו' שזה אינו רואה פני המדבר עמו אלא רואה פניו בתוך המראה הלטושה והאיספקלריא העומדת נגד פני שניהם המדבר והמדובר לו אם המדבר והמדובר לו עומדים בשוה זה בצד זה לא כן זה רואה עצם פני המדבר עמו שהמדבר עומד נגד פני שמדבר עמו והבן זה, אבל יהי מה כיון שגם הם היו נביאי ד' ועינים להם ולו יראו כמבוקשם רצונינו לראות מלכינו וגם אזנים להם ושמעו כי פי ה' מדבר עם משה שהוא יצוה להם בשמו וידעו כי הוא נביא נאמן לד' כבר שייך בי' השתתפות שהם יעבדו עמו בשותפות את האלקים בהר הזה במראה הנבואה וגדולה מזה מצינו בקרא שאמר נביא אקים להם כמוך וגו' נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו' אף שידוע כי כרחוק מזרח ממערב כן רחוק נבואתם מנבואת מרע"ה אעפ"כ כיון שבמקצת הנבואה משתתפים שייך גבי' למימר כמוך וכמוני, ומכ"ש ששייך לומר לשון השתתפות תעבדון ולזה אמר הפסוק תעבדון בהשתתפות משה עמהם להורות על האמור שהם ינבאו עמו אז בעמדם בהר ד' ויראו כבוד ד' ולא מפי השמועה, כ"א הן הן עדי ראי' שבעיניהם יראו כי ה' מדבר עם משה והן הן עדי שמיעה כי באזנם שמעו כי פיו ית' הוא צוה למשה שיאמר לכל ישראל התורה והמצות שהוא עבדו נאמן ביתו, ומאז והלאה לא יסופקו כלל בנבואתו שהוא נביא נאמן וציר נאמן לשולחו ית' ועי"ז ישמעו לכל אשר יצוה עליהם הן בעניני התורה והמצות והן בענין כבישת הארץ והן בענין הנהגותיהם שבודאי אומה גדולה כזו צריכים להנהגה רבה בכל עניניהם וידעו כל העם מקטנם ועד גדלם כי כל מה שהוא מצוה עליהם כי לא מלבו הוא אומר כן אך כי ד' דבר וה' שולחו והוא צוה כן ולא יפקפקו עוד לעולם בנבואתו שכל ישראל עצמם יעידון ויגידון כי נביא נאמן הוא לה' ומשה עבד ד', וכמו שבאמת נאמר בקרא אז בשעת קבלת התורה שנאמר לו וגם בך יאמינו לעולם. אמנם מרע"ה נסתפק בכוונת תשובת הקב"ה במ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה וגו' אם הוא כפי הפירוש שפירשנו בו שאז היה מתפייס ומתרצה לילך בשליחותו של מקום, או אם רק הפירו' בו כפי מ"ש לפי דעת הרמב"ן שהוא יאמר להם המצות והאזהרות כולם בשם ד' כי הוא צוה והזהיר על כך שאז הי' ממאן בהשליחות ההוא שידע שלא יאמינו בו ב"י אמונת אומן מתמדת לעולם אלא פעם יאמינו ופעם לא יאמינו כדרכם וכעלילותם של כל מאמינים עפ"י אותות ומופתים ולזה מפני הספק הזה מיאן ואמר אמתלאות שונות שלא לילך בשליחות ההוא אמנם לבסוף כשראה שהקב"ה אמר לו שתיקן לו להסיר ממנו כל הסבות המונעות אותו מלילך דהיינו שאמר לו ואהרן אחיך הלוי דבר ידבר הוא וגו' יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (בזה הסיר מניעתו מטעם קפידת אהרן, וגם מניעתו מפני כבדות לשונו עיין ברש"י שם) ואנכי אהי' עם פיך ועם פיהו והורתי אתכם וגו' הוא יהי' לך לפה וגו' שבזה הסיר ג"כ מוראו וסבת מניעתו שאיך ילך לדבר עם מלך גדול והוא לא ידע לדבר עם מלך גדול כזה, והוסר במה שאמר לו שיורה לו את אשר ידבר ואת כל אשר יעשה והנה הי' קשה לו למרע"ה למה זה אינו מסיר ממנו הסבה המונעת ממה שהוא מתירא שלא יאמינו בו אמונה מתמדת שהיא התכלית לי"מ דהיינו קבלת התורה והמצות, וקבלת התורה והמצות עיקרה ויסודה להאמין אמונה שלימה ותמידית בנבואת משה עבד ד' כי הוא שלוחו בענין התורה והמצות ולולי זאת ח"ו תפול התורה בכללה ולפחות הי' לו להקב"ה לומר לו אל תירא מזה או כדומה דברים אחרים, מזה הבין שהקב"ה כבר הסיר ממנו הסבה המונעת ההיא במה שאמר לו תעבדון את האלקים על ההר הזה וגו' שפירושו הוא כמו שפירשנוהו בס"ד לדעת רבינו ז"ל שמאז והלאה לא יאמינו בו מכח אותות ומופתים כ"א שכל ישראל יהיו עדי ראי' ושמיעה עליו, ועל זמן מועט מעת צאת ב"י ממצרים עד מתן תורה יש די והותר בהאמנה ע"י מופתים ואותות ואז נתרצה לילך, ומעתה בין תבין דברי רבינו ז"ל פה מ"ש וז"ל עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים וכו' והוא שהכתוב אומר וזה לך האות וגו' תעבדון את אלהי' והיינו הכוונה בו שהודיעו הקב"ה לבסוף שכוונתו באמירתו תחלה תעבדון את אלהי' על ההר הי' שמאז והלאה לא יצטרך לאמת נבואתו ושליחותו ע"י אותות ומופתים כ"א שיאומת הדבר ע"י מה שכל ישראל כולם יהיו עדים ויתנו עידיהן ויצדיקוהו. ברם מה שנראה לענ"ד בס"ד יותר עיקר בכוונת רבינו ז"ל הוא דאם נאמר כפי הנראה מסידורן של הכתובים שמיד שדבר עמו הקב"ה אמר לו למשה תעבדון את אלהי' על ההר וגו' והיינו שיקבלו התורה מיד זמן קצר אחרי צאתם ממצרים והוא יהי' הסרסור שיתן להם על ידו תורה, ק"ל לרבינו ז"ל על סירובו ומיאונו של מרע"ה להכניס א"ע בשליחות הזה תרתי, חדא דנהי דהוא סירב ומיאן לילך בשליחות הזה אם מפני כבודו של אהרן כמ"ש רש"י ואם מכח הטעם העיקרי שכתב רבינו ז"ל שנתיירא שב"י לא יאמינו בו אמונה שלימה אף אחרי צאתם ממצרים שיהיו להם בלבם דופי והרהור על האותות שיעשה והיינו שעי"ז יבואו להמרות רוחו של משה תמיד, והי' מאמד בדעתו מרע"ה שיותר טוב לו המנוחה מלעשות המצוה הזאת לגאול אותן כיון שאפשר להתקיים ע"י אחרים שישלח הקב"ה אדם אחר לגואלם אבל לומר שמפני טעמים האמורים יניח מרע"ה מצוה רבה זו להיות נותן התורה שאין שיעור וערך למעלתו ומעלה שלא השיג אדם מעולם וא"א לשום אדם אחר לעולם ולעולמי עולמים עוד להשיג המעלה הנפלאה והרמה הזאת, וגם מה שיקנה לו ע"י נתינת התורה מהדביקות האלקי העצום והנפלא שאכתוב בס"ד לקמן בסמוך, והאיך אפשר לחשוב על מרע"ה עבד ה' ונאמן ביתו שישליך מנגד המעלה הנפלאה והדביקות העצום הזה בשביל מה שימרו ישראל את רוחו, וזאת שנית קשה והיא קושיא יותר עצומה והוא שהרי הי' ידוע להם שאז כשיקבלו התורה יקבלו תורה שלימה שאין בה לא תוספות ולא חסרון לא כמו שקבלו עד עתה רק מצות פרטיות ודבר זה הי' מסור בידם מאבותיהם, וידעו שהתורה הזאת לא תשתנה ולא תתחלף לעולם כי הוא זה מעיקר התורה ומשלימותה כמו שהוא כן טבע כל דבר שלם והוא הדבר המקווה מקבלת התורה שהיתה מקובלת בידם וגם הנביא לא הי' מסתפק בנבואתו מעולם אלא הבין דבר נבואתו כידוע כ"ז מהספרי' המדברים מעניני הנבואה וגם הוא דבר מוכרח מכח השכל הפשוט שאל"כ לא הי' הנביא עצמו ומכ"ש אחרים יכולים לעשות דבר עפ"י נבואתו פן אינו מבין היטב את כוונת נבואתו וא"כ הבין מרע"ה את דבר נבואתו שאמר לו הקב"ה תעבדון את אלהי' על ההר וגו' שהכוונה בו על התורה המקווה להם שהיא התורה השלימה ביותר שאין אחריה תורה אחרת ולזה הי' צריך הנביא ההוא שע"י נתנה התורה דהיינו מרע"ה להיות מבחר מין האנושי עד שנאמר עליו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' שזה הוא מיסוד התורה, שאפשר שיבא אחר ויאמר שע"י ניתנה תורה אחרת לא כן אם אין נביא גדול כמותו שאז אין הקטן יכול לבטל דברי מי שגדול ממנו, וא"כ ממילא ג"כ שהנביא ההוא שע"י ניתנה התורה שצריך שיהי' מוחזק בבירור ובודאי בעיני כל ישראל לנביא נאמן לה' ולשליח נאמן לשולחיו ית' בדבר התורה, שאל"כ עדיין תתבטל התורה ח"ו בהמשך הזמן שהרי יהרהרו ויחשבו ח"ו כי לא ה' שלחו בהתורה הזאת אלא שח"ו הוא בדה הדברים מלבו, וא"כ כיון שהקב"ה רצה לזכות את ישראל לתת להם תורה ומצות שלימה ונצחית ממילא צריך הקב"ה לעשות איזה דבר שבזה יהי' מתברר בבירור גמור שאין אחריה ספק ופקפוק והרהור שהנביא הזה שע"י ניתנה התורה שהוא הנביא נאמן לה', והנה יעשה הקב"ה הדבר ההוא שע"י תתברר הענין ההוא של בירור הנביא ההוא באיזה אופן שיעשה, בזה אין קפידא להנביא ההוא שע"י תנתן התורה כיון שס"ס מתברר בירור גמור שהוא נביא נאמן לה' ואין אחריה שום הרהור, וא"כ למה זה מיאן מרע"ה לילך בשליחות הזה הואיל וידע שהמאמין עפ"י אותות אין אמונתו שלימה ולפיכך אמר והן לא יאמינו לי, שהרי מיד שאמר לו הקב"ה תעבדון את האלהים וגו' שיקבלו את התורה הי' לו לידע שכביכול יהי' הקב"ה מוכרח לעשות שום דבר נעלם ממשה כעת וגלוי לפניו ית' שעי"ז יתברר לכל בבירור גמור שהוא משה עבד ה' עבד נאמן ושאחר הבירור הזה לא יהי' עוד שום ספק אחריו, שהקב"ה יהי' צריך לעשות כן בשביל תורתו שתתמיד ותתקיים, וגם זה הרי הי' משה יודע כי מתן תורה לא יאוחר דבר, אחר צאת ב"י ממצרים שזהו תכלית יציאתם וכ"ז צ"ע לכאורה. ורבינו ז"ל ג"כ הי' קשה לו קושיתינו הנ"ל, ולזה סובר רבינו ז"ל שהמקראות הללו אינן על הסדר אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה וכמו שמצינו הרבה פעמים מאד בספורי התורה (לסבה גלוי' לפניו ית' והיא נעלמה מאתנו) כך הי' הענין ההוא שהמאמר הזה של משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו' ותשובת הקב"ה כי אהי' עמך וגו' תעבדון את האלקים וגו' הכל הי' לבסוף ושארי המאמרים השאלות של משה ותשובת הקב"ה לו הכל הי' קודם לכן, ולזה באמת כששמע מפי הקב"ה תעבדון את אלהים וגו' נתפייס ונתרצה לכך לילך בשליחות ההוא שאז הבין שיתברר דבר נבואתו בבירור גמור ויפה כתב רבינו ז"ל שלא נתרצה לילך עד ששמע מהקב"ה כי הוא אמר לו תעבדון את האלקים על ההר הזה וגו'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מגדל עוז · הלכות יסודי התורה פרק ח׳

א׳

גם ענין זה מעורב בענין פ' השביעי. ומ"ש שאם בא להכחיש אין שומעין לו ושאר הענין אם אינו מוחזק והוראת שעה, פרק הנחנקין (דף פ"ט) וכדדרשינן פרק האשה מדכתיב אליו תשמעון וכענין אליהו בהר הכרמל וכמו שביאר פ"ט. אמנם מה שהוסיף שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הוא לרז"ל עוד במס' מגילה מייתי לה ברוב התלמוד מפורסם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות יסודי התורה פרק ח׳

ב׳

בתחילת נבואתו. עיין שו"ת מהר"ל ן' חביב דף ע"ח ע"ג:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות יסודי התורה פרק ח׳

ב׳

נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להם אות אחר שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראי' לחבירו, כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות. כך משה רבינו, נראה דפירושו שמרע"ה הוא עד על ישראל ששמעו מפי הקב"ה שהוא נביא אמת ובזה יהי' ברור אצלו שהם מחוייבים לשמוע לדיני התורה ואם יעברו יהיו חייבים עונש, ובל"ז לא היה אפשר להענישם ואמרינן בסנהדרין דמרע"ה במקום סנהדרין של ע"א הוי א"כ הוא בגדר סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שבעצמו ראה ששמעו דברי ה' שהוא נביא אמת.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות יסודי התורה ח׳, מתוך הלכות יסודי התורה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות יסודי התורה כל הרמב״ם