רמב״ם - הלכות יסודי התורה · פרק י׳

ספר המדע · 5 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות יסודי התורה · פרק י׳

הלכה א׳

כָּל נָבִיא שֶׁיַּעֲמֹד לָנוּ וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹת כְּאֶחָד מֵאוֹתוֹת משֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ כְּאוֹתוֹת אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֶלָּא הָאוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת בָּעוֹלָם וְיֵאָמְנוּ דְּבָרָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח כא) "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר" וְגוֹ'. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיָּבוֹא אָדָם הָרָאוּי לִנְבוּאָה בְּמַלְאֲכוֹת הַשֵּׁם וְלֹא יָבוֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ אֶלָּא לַעֲבֹד אֶת ה' בְּמִצְוֹת הַתּוֹרָה אֵין אוֹמְרִין לוֹ קְרַע לָנוּ הַיָּם אוֹ הַחֲיֵה מֵת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ וְאַחַר כָּךְ נַאֲמִין בְּךָ. אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ אִם נָבִיא אַתָּה אֱמֹר דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת וְהוּא אוֹמֵר וְאָנוּ מְחַכִּים לִרְאוֹת הֲיָבוֹאוּ דְּבָרָיו אִם לֹא יָבוֹאוּ. וַאֲפִלּוּ נָפַל דָּבָר קָטָן בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר. וְאִם בָּאוּ דְּבָרָיו כֻּלָּן יִהְיֶה בְּעֵינֵינוּ נֶאֱמָן:

הלכה ב׳

וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. אִם נִמְצְאוּ דְּבָרָיו נֶאֱמָנִים כֻּלָּן הֲרֵי זֶה נְבִיא אֱמֶת. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל (שמואל א ג כ) "וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה'":

הלכה ג׳

וַהֲלֹא הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים אוֹמְרִים מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַנָּבִיא וּבֵינָם. אֶלָּא שֶׁהַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִקְצָת דִּבְרֵיהֶם מִתְקַיְּמִין וּמִקְצָתָן אֵין מִתְקַיְּמִין. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מז יג) "יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִעִים לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ". מֵאֲשֶׁר וְלֹא כָּל אֲשֶׁר. וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם מִדִּבְרֵיהֶם כְּלוּם אֶלָּא יִטְעוּ בַּכּל כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מד כה) "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל". אֲבָל הַנָּבִיא כָּל דְּבָרָיו קַיָּמִין שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י י) "כִּי לֹא יִפּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה". וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה כג כח) "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דִּבְרֵי אֱמֶת מַה לַּתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה'". כְּלוֹמַר שֶׁדִּבְרֵי הַקּוֹסְמִים וְהַחֲלוֹמוֹת כְּתֶבֶן שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ מְעַט בַּר וּדְבַר ה' כְּבַר שֶׁאֵין בּוֹ תֶּבֶן כְּלָל. וּבַדָּבָר הַזֶּה הַכָּתוּב הִבְטִיחַ וְאָמַר שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִין הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים לָאֻמּוֹת וּמְכַזְּבִין הַנָּבִיא יוֹדִיעַ לָכֶם דִּבְרֵי אֱמֶת וְאֵין אַתֶּם צְרִיכִין לִמְעוֹנֵן וְקוֹסֵם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ" וְגוֹ' (דברים יח יד) "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה" וְגוֹ'. וְאָמַר (דברים יח טו) "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ" וְגוֹ'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הַנָּבִיא עוֹמֵד לָנוּ אֶלָּא לְהוֹדִיעֵנוּ דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת בָּעוֹלָם מִשֹּׂבַע וְרָעָב מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וַאֲפִלּוּ צָרְכֵי יָחִיד מוֹדִיעַ לוֹ. כְּשָׁאוּל שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה וְהָלַךְ לַנָּבִיא לְהוֹדִיעוֹ מְקוֹמָהּ. וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים הוּא שֶׁיֹּאמַר הַנָּבִיא לֹא שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּת אַחֶרֶת אוֹ יוֹסִיף מִצְוָה אוֹ יִגְרַע:

הלכה ד׳

דִּבְרֵי הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר פְּלוֹנִי יָמוּת אוֹ שָׁנָה פְּלוֹנִית רָעָב אוֹ מִלְחָמָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אִם לֹא עָמְדוּ דְּבָרָיו אֵין בָּזֶה הַכְחָשָׁה לִנְבוּאָתוֹ. וְאֵין אוֹמְרִים הִנֵּה דִּבֵּר וְלֹא בָּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה וְאֶפְשָׁר שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְנִסְלַח לָהֶם כְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה. אוֹ שֶׁתָּלָה לָהֶם כְּחִזְקִיָּה. אֲבָל אִם הִבְטִיחַ עַל טוֹבָה וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ וְכָךְ וְלֹא בָּאָה הַטּוֹבָה שֶׁאָמַר בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁכָּל דְּבַר טוֹבָה שֶׁיִּגְזֹר הָאֵל אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי אֵינוֹ חוֹזֵר. וְלֹא מָצִינוּ שֶׁחָזַר בִּדְבַר טוֹבָה אֶלָּא בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן כְּשֶׁהִבְטִיחַ לַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא יָמוּתוּ עִם הָרְשָׁעִים וְחָזַר בִּדְבָרָיו. וְזֶה מְפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּדִבְרֵי הַטּוֹבָה בִּלְבַד יִבָּחֵן הַנָּבִיא. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר בִּתְשׁוּבָתוֹ לַחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָה מִתְנַבֵּא לְרָעָה וַחֲנַנְיָה לְטוֹבָה. אָמַר לוֹ לַחֲנַנְיָה אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרַי אֵין בָּזֶה רְאָיָה שֶׁאֲנִי נְבִיא שֶׁקֶר אֲבָל אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרֶיךָ יִוָּדַע שֶׁאַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כח ז) "אַךְ שְׁמַע נָא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" וְגוֹ' הַנָּבִיא אֲשֶׁר יְדַבֵּר שָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת:

הלכה ה׳

נָבִיא שֶׁהֵעִיד לוֹ נָבִיא אַחֵר שֶׁהוּא נָבִיא הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת נָבִיא וְאֵין זֶה הַשֵּׁנִי צָרִיךְ חֲקִירָה. שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבֵּנוּ הֵעִיד לִיהוֹשֻׁעַ וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹת. וְכֵן לְדוֹרוֹת. נָבִיא שֶׁנּוֹדְעָה נְבוּאָתוֹ וְהֶאֱמִינוּ בִּדְבָרָיו פַּעַם אַחַר פַּעַם אוֹ שֶׁהֵעִיד לוֹ נָבִיא וְהָיָה הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה אָסוּר לַחְשֹׁב אַחֲרָיו וּלְהַרְהֵר בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁמָּא אֵינָהּ אֱמֶת. וְאָסוּר לְנַסּוֹתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא נִהְיֶה הוֹלְכִים וּמְנַסִּים לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו טז) "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" שֶׁאָמְרוּ (שמות יז ז) "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁזֶּה נָבִיא יַאֲמִינוּ וְיֵדְעוּ כִּי ה' בְּקִרְבָּם וְלֹא יְהַרְהֲרוּ וְלֹא יַחְשְׁבוּ אַחֲרָיו. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ב ה) "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם":

עבודת המלך · הלכות יסודי התורה פרק י׳

א׳

כל נביא וכו' אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו וכו'. עי' הקדמת רבנו לפירוש המשנה מ"ש בזה, ומה שכתב רבנו ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר. עי' בירושלמי פי"א דסנהדרין בעובדא דירמיה וחנניה בן עזור שמת בערב ראש השנה וצוה את בניו להסתיר הדבר ולהוציאו אחר רה"ש בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר הרי שנביא מוחזק כירמיה אם נפל דבר קטן מדבריו הוא ראיה שהוא שקר.

ב׳

ובודקין אותו פעמים הרבה וכו'. עי"ש בדברי רבנו שכתב וכשיצדק לנו בהבטחה אחת או בשתים אין לנו להאמין בו ולומר שנבואתו אמת אבל יהיה ענינו תלוי עד ירבו מופתיו האמיתים, וצ"ב לדעת השיעור לזה.

ג׳

מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך מאשר ולא כל אשר. מקור הדברים במדרש רבה בראשית פרשה פ"ד רואה היתה באסטרלוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה הדא דכתיב מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך ר' אייבו אמר מאשר ולא כל אשר, ועי' סוטה י"ב ב' והיה כי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים צופין ואינם יודעין מה צופין וכו' ראו שמושיען של ישראל וכו' הוה שראו אצטגניני פרעה וטעו. וכן הוא אומר הנביא אשר אתו חלום וכו' מה לתבן את הבר נאם ה' כלומר שדברי הקוסמין והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר וכו'. מקור הדברים הביא רבנו בעצמו בפתיחתו שם מה לתבן את הבר נאם ה' ופרשו החכמים ענין הדבר בזה שהנבואה היא ברורה ואין בה תערובת מן הכזב כמו הבר המבורר מן התבן והחלומות וכיוצא בהן מן הידעונים רובן כזב כתבן שיש בו גרגירי חטה ואמרו ברכות נ"ה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך א"א לחלום בלא דברים בטלים עכ"ל. ובדבר הזה הכתוב הבטיח ואמר שאותן הדברים שמודיעין המעוננים הקוסמין לאומות ומכזבין, הנביא יודיע לכם דברי אמת ואין אתם צריכים למעונן וקוסם וכו'. מקורו בספרי שופטים אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי ת"ל ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך ובספרי שלנו מסיים לך נתנה ואתה מניח דברי תורה ומתעסק בבטולה, אבל בספרי שהו"ל במדרש תנאים איתא ושמא תאמר להן יש במה להשאל ולי אין לי ת"ל ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך נביא מקרבך, ועי"ש פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן אם בשבח ישראל הכתוב מדבר עי"ש.

ד׳

דברי הפורענות שהנביא אומר וכו' אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו. עי' יומא ע"ג ב' ואע"פ שגזירת נביא חוזרת ועי' פרש"י כגון של יונה בן אמיתי ועי' ירושלמי תענית פ"ב וכן הוא במדרש רבה בראשית פנ"ג בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם לא איש אל ויכזב ובשעה שהוא גוזר להביא רעה ההוא אמר ולא יעשה וכו' וכן הוא בתנחומא וירא. שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה. עי' פרקי דר"א פ"י פעם שניה שלחו לירושלים להחריבה כיון שעשו תשובה הקב"ה עשה כרוב חסדיו ונחם על הרעה ולא חרבה והיו ישראל קוראין אותו נביא שקר, ועי' בהגהות הרד"ל שר"ל עמי הארץ שבישראל, ואפשר שהוא ע"פ מה שכתב רבנו לעיל ה"ב דבודקין את הנביא פעמים הרבה אם נמצאו דבריו נאמנים כולם הרי זה נביא אמת וביונה רק פעם ראשון שלחו להשיב את גבול ישראל ועמדו דבריו כמבואר בפרקי דר"א שם, ובשניה שלא נאמנו הדברים לא החזיקו אותו לנביא אמת, אבל הרי ידענו דנביא אמת היה אלא הקב"ה נחם על הרעה וכמו שטען יונה לפני המקום ברוך הוא. שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר. ברכות ז' א' וא"ר יוחנן משום ר' יוסי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו ועי' לרבנו בפתיחתו מה שהקשה מהא דוירא יעקב ואמרו שירא שמא יגרום החטא עי"ש מה שמחלק בין מה שבין הקב"ה לנביא עצמו בין מה שמבטיח לאחרים ולא ראה דבריו הלח"מ ז"ל. ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו וזה מפורש במסכת שבת. כל המאמר הזה ליתא בכת"י אברבנאל וכן הראני בן גיסי הגאון שיחי' שבכת"י ברלין ליתא (ולהשערתו היא השגת משיג אחד על רבנו וכן צ"ל והלא מצינו שחזר בדבר טובה וכו') ולרגיל בדברי רבנו נראה ברור שאין זה לשונו ועי' בפתיחת רבנו שהאריך בפרט זה ולא הזכיר מזה כלל, ובמעשה רוקח הספרדי הובא כל המאמר וחסר שם רק וזה מפורש במסכת שבת וזה ברור שאינו מלשון רבנו וכן ליתא ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט. הא למדת שבדברי הטובה לבד יבחן הנביא הוא שירמיה אמר בתשובתו לחנניה בן עזור וכו'. הוא בירושלמי פי"א דסנהדרין ה"ה א"ל אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם ואתה מתנבא לטובה את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך.

ה׳

נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה שהרי משה רבנו העיד ליהושע והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות. בזה מבוארים דברי הספרי ברכה בקרא ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל וז"ל הספרי מפני מה כי סמך משה את ידיו עליו, אין לך משמע גדול מזה ויעשו כאשר צוה ה' את משה ועדיין לא נתן מוראו עליהם שנא' ביום הזה גדל ה' את יהושע באותה שעה נתן מוראו עליהם ואינו מובן. ולפי דברי רבנו מבואר יפה, שמפני שסמך משה את ידיו עליו להכי וישמעו אליו בני ישראל ר"ל שהאמינו אותו לנביא אף שלא ראו ממנו שום אות אבל אין לך משמע גדול מזה שהרי רק צוה ה' את משה והעיד עליו בנבואה ומוראו ניתן לו אח"כ כשראו גם את האותות בעברם את הירדן. והנה הא דאמרו בירושלמי פי"א דסנהדרין ה"ו שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד דפליגי שם ר' יצחק ורבי אושעיא אי צריך ליתן אות ופרשו המפרשים דאיירי שאחד מעיד על חבירו ובזה פליגי ועי' יפה מראה וקרבן העדה שם צ"ל דהתם בשאין שניהם מוחזקים לנביאים, משא"כ היכא דאחד מוחזק א"צ השני לאות. נביא שנודעה נבואתו והאמינו בדבריו וכו' אסור לחשב אחריו וכו' ואסור לנסותו וכו'. ולכאורה תמוה מהא דחזקיה שאמר לישעיה מה אות והרי ישעיה היה נביא מוחזק, אולם עי' בירושלמי שהבאנו לעיל מתיב מאן דאמר צריך למ"ד אינו צריך והא כתיב ויאמר חזקיה אל ישעיה מה אות, א"ל שנייא היא תמן דו עסק בתחיית המתים יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, ור"ל שהרי כבר אמר לו כי מת אתה ולהכי בקש ממנו אות אף שלא היה צריך אות ולפי"ז אין עוד קושיא גם על רבנו, ונסיון דגדעון על כרחך צ"ל כמו שכתב הפר"ח ז"ל דלא היה נסיון אלא שעשהו לראות ולהוכח אם כדאי הוא לכך שיעשה על ידו נס ותשועה לישראל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

דברי ירמיהו · הלכות יסודי התורה פרק י׳

ד׳

דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיו"ב אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו וכו' שהקב"ה ארך אפים ורב חסד וכו' אבל אם הבטיח על הטובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר שכל דבר טובה שיגזור האל אפי' על תנאי אינו חוזר ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן הראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו וזה מפורש במס' שבת, הא למדת שבדברי טובה בלבד יבחן וכו'. הנה אין זה מדרך הרמב"ם ז"ל שיביא לסתור דבריו ולא לפשר הסתירה גם אין מדרכו לכתוב בחיבורו המקום בגמ', ושמעתי כי מן "ולא מצינו וכו' עד במס' שבת" הוא מלשון הראב"ד וכי בהדפסה אחת שהשגת הראב"ד בלתי נמצאים שם חסרו דברים אלה. אבל בהסתירה מצ"ע עי' בלח"מ לחלק בין נביא לרבים לנבואה לעצמו בלבד לתרץ מ"ש ארז"ל שמא יגרום החטא עיי"ש, והרמב"ם בעצמו בהקדמתו על ש"ס פי' דבריו לחלק בין נבואה לעצמו לנבואה לאחרים עיי"ש, ומקרא קודש נכפל איזה פעמים "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים" יחזקאל כ'. והנראה לענ"ד לומר דהנה במס' שבת נ"ה ע"א הנ"ל דאיתא לא יצאה מדה טובה וכו' חוץ מדבר זה דכתיב "ויאמר ה' וכו' והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וכו'" ורשום על מצחות הצדיקים וכו' שלא ישלטו וכו' היה בידם למחות ולא מיחו וכו' עיי"ש. הנה הנבואה נאמרה לרשום על מצחות הנאנחים ונאנקים על התועבות הנעשות להבדיל בין הצדיק ורשע ומדה"ד שאמרו כי היה בידם למחות ולא מיחו וא"כ אינם בכלל הנאנחים והנאנקים וכו' ולא עליהם נאמרה הבטחה לטובה ומ"ש רז"ל במס' ברכות דף ז' ע"א אפי' על תנאי לטובה לא יצא ריקם וכמ"ש ברמב"ם פה ובהקדמתו הנ"ל נראה דיש ג"כ לחלק גם בזה בין לעצמו ובין לרבים לעצמו כמו שאמרו רז"ל שם מהבטחות הש"י למשה רבינו ע"ה לנבואה לרבים גם לחלק מהדברים מצד עצמם כי הנבואה אשר היתה למען ידעו ההבדל רשע וצדיק לאוהב רשע להנאנח עליה לכן היה גם מוכרח שיקום הנבואה כולה אשר היה מוסר לרבים וגם לאלה הבלתי נאנחים ובתנאי כזה אין הקב"ה חוזר כי אינו תנאי ממש רק הוא בגדר המעשה שגזירה היה מיד על הבלתי מוכיחים ובידם להוכיח ואינו כלל בגדר תנאי וגם כמ"ש היא נבואה לרבים למוסר והוראה שאני ומ"ש רז"ל לא יצאה וכו' חוץ וכו' הוא דנראה כתנאי אבל באמת אינו תנאי ונראה כחזרה אבל אינה חזרה ובזה יש ליישב דברי הרמב"ן בפרשת בא במושב בני ישראל וכו' עיי"ש שמחלק בין בתנאי שנראה שהוא נגד הגמ' ברכות הנ"ל אבל כמ"ש יש ליישב. ועי' בפר"ח שעמד על לשון הרמב"ם בהקדמתו לש"ס שמתחילה כתב אפי' על תנאי לטובה אינה בטלה ולבסוף סיים אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה ממאמר מוחלט בלא תנאי ואח"כ לא יתקיים הטוב ההוא עכ"ל דנראה דוקא בלי תנאי עיי"ש מ"ש ע"ז, ולמ"ש נראה שבא לתרץ האי חוץ וכו' במס' שבת הנ"ל ולחלק בין תנאי לתנאי וכמ"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות יסודי התורה פרק י׳

סדר משנה על הלכות יסודי התורה פרק י׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 29,803 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות יסודי התורה פרק י׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מגדל עוז · הלכות יסודי התורה פרק י׳

א׳

רוב הלכותיו פ' הנחנקין (דף פ"ט) אמורין בבבלי ושנויין בירושלמי, והשאר מחכמתו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות יסודי התורה פרק י׳

ה׳

שנאמר לא תנסו וכו'. ובכלל אזהרה זו שלא יאמר אדם אעשה מצוה זאת ואראה אם אתברך רק במצות מעשר כתוב ובחנוני נא בזאת כ"ה בסמ"ג. ועיין בס' משנת חכמים הל' יסוה"ת שהאריך בביאור הגמ' תענית ט' ע"א. וטעם הדבר דשרי לנסות במצות מעשר כתב העט"ז והדרישה בשם מהרש"ל משום דבשאר נסיונות אפשר שינסה ולא יבוא ויכול לבוא לידי הרהור מחשבה רעה ח"ו אבל בנסיון זה ודאי יבוא ויתעשר דכתיב עשר בשביל שתתעשר וצ"ע. ועיין בס' סמיכות חכמים בהקדמה הרבה טעמים ולא מצאתי דבר דרשאי לנסות במצות מעשר בדברי רבינו לא בהל' מעשר ולא בהל' מ"ע פ"ו ופ"ז. ונראה דדעתו משום דיש בכפל קרא דעשר תעשר דרשות אחרות והא דכתיב ובחנוני נא בזאת היינו בכלל ישראל אם ישראל שומרים מעשרות כדתנן אבות פ"ה גמרו שלא לעשר רעב של מהומה בא מקצתן אינם מעשרין רעב של בצורת בא מקצתן רעבין אבל כשרובן מעשרין ע"ז נאמר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח וכו'. והטור בסי' רמ"ז הביא דין זה דשרי לנסות ואין מקומו כאן להאריך:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות יסודי התורה פרק י׳

ד׳

אבל אם הבטיח על הטובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחורבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו וזה מפורש במסכת שבת. תמהו ע"ז דעכ"פ הא מצינו שחזר ולמה הוא נביא שקר. ונראה דהביאור הוא דשם אמר יחזקאל את כל הנבואה ביחד מאמר הקב"ה לטובה וטענת מדת הדין ושחזר הקב"ה אבל לא היתה הבטחה קודמת ע"פ נביא לטובה שאז אינו חוזר בשום פנים וזה שכתב הרמב"ם וזה מפורש במסכת שבת דלכאורה מבואר בכתוב שהנבואה היתה רק על הרשעים ואח"כ כתוב ויחלו באנשים הזקנים א"כ היתה חזרה נגד הנבואה וע"ז אמר שמפורש במס' שבת דדרשינן אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי, והיינו שבעיקר הנבואה כבר היתה החזרה וזה אינו סותר שאינו חוזר על הבטחה טובה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות יסודי התורה י׳, מתוך הלכות יסודי התורה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות יסודי התורה כל הרמב״ם