רמב״ם - הלכות יסודי התורה · פרק ז׳

ספר המדע · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות יסודי התורה · פרק ז׳

הלכה א׳

מִיסוֹדֵי הַדָּת לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם. וְאֵין הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בַּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו, וְלֹא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד. וְהוּא בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד. אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דֵּעָה נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וּפוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן, וְהוֹלֵךְ וּמְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ מַחֲשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֶלָּא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה תָּמִיד לְמַעְלָה קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ וְיוֹדֵעַ מֵהֶן גָּדְלוֹ, מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו. וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ תִּתְעָרֵב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה אֶלָּא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׁאוּל (שמואל א י ו) "וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר":

הלכה ב׳

הַנְּבִיאִים מַעֲלוֹת מַעֲלוֹת הֵן. כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּחָכְמָה חָכָם גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ כָּךְ בַּנְּבוּאָה נָבִיא גָּדוֹל מִנָּבִיא. וְכֻלָּן אֵין רוֹאִין מַרְאֵה הַנְּבוּאָה אֶלָּא בַּחֲלוֹם בְּחֶזְיוֹן לַיְלָה. אוֹ בַּיּוֹם אַחַר שֶׁתִּפּל עֲלֵיהֶן תַּרְדֵּמָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב ו) "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ". וְכֻלָּן כְּשֶׁמִּתְנַבְּאִים אֵיבְרֵיהֶן מִזְדַּעְזְעִין וְכֹחַ הַגּוּף כָּשֵׁל וְעֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶם מִתְטָרְפוֹת וְתִשָּׁאֵר הַדַּעַת פְּנוּיָה לְהָבִין מַה שֶּׁתִּרְאֶה. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם (בראשית טו יב) "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדלָה נֹפֶלֶת עָלָיו". וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל (דניאל י ח) "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ":

הלכה ג׳

הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִים לַנָּבִיא בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה דֶּרֶךְ מָשָׁל מוֹדִיעִין לוֹ וּמִיָּד יֵחָקֵק בְּלִבּוֹ פִּתְרוֹן הַמָּשָׁל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וְיֵדַע מָה הוּא. כְּמוֹ הַסֻּלָּם שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ וּמַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ וְהוּא הָיָה מָשָׁל לְמַלְכֻיּוֹת וְשִׁעְבּוּדָן. וּכְמוֹ הַחַיּוֹת שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהַסִּיר נָפוּחַ וּמַקֵּל שָׁקֵד שֶׁרָאָה יִרְמְיָה וְהַמְּגִלָּה שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהָאֵיפָה שֶׁרָאָה זְכַרְיָה. וְכֵן שְׁאָר הַנְּבִיאִים. מֵהֶם אוֹמְרִים הַמָּשָׁל וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֵלּוּ. וְיֵשׁ שֶׁהֵן אוֹמְרִים הַפִּתְרוֹן בִּלְבַד. וּפְעָמִים אוֹמְרִים הַמָּשָׁל בִּלְבַד בְּלֹא פִּתְרוֹן כְּמִקְצָת דִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה וְכֻלָּן בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֵם מִתְנַבְּאִים:

הלכה ד׳

כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ אֶלָּא מְכַוְּנִים דַּעְתָּם וְיוֹשְׁבִים שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב וּמִתְבּוֹדְדִים. שֶׁאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. לְפִיכָךְ בְּנֵי הַנְּבִיאִים לִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵם מְבַקְּשִׁים הַנְּבוּאָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י ה) "וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים" כְּלוֹמַר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאָה עַד שֶׁיִּנָּבְאוּ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר פְּלוֹנִי מִתְגַּדֵּל:

הלכה ה׳

אֵלּוּ שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁין לְהִתְנַבֵּא הֵם הַנִּקְרָאִים בְּנֵי הַנְּבִיאִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַוְּנִים דַּעְתָּם אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶן וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה:

הלכה ו׳

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ הֵם דֶּרֶךְ נְבוּאָה לְכָל הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים חוּץ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים. וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת משֶׁה לִשְׁאָר כָּל הַנְּבִיאִים. שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים בַּחֲלוֹם אוֹ בְּמַרְאֶה וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מִתְנַבֵּא וְהוּא עֵר וְעוֹמֵד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז פט) "וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו". כָּל הַנְּבִיאִים עַל יְדֵי מַלְאָךְ. לְפִיכָךְ רוֹאִים מַה שֶּׁהֵם רוֹאִים בְּמָשָׁל וְחִידָה. משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב ח) "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". וְנֶאֱמַר (שמות לג יא) "וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים". וְנֶאֱמַר (במדבר יב ח) "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ בְּלֹא חִידָה וּבְלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו (במדבר יב ח) "בְּמַרְאֶה וְלֹא בְּחִידוֹת" שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה אֶלָּא בְּמַרְאֶה שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. כָּל הַנְּבִיאִים יְרֵאִים וְנִבְהָלִים וּמִתְמוֹגְגִין וּמשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן הוּא, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות לג יא) "כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ", כְּלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם נִבְהָל לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ כָּךְ הָיָה כֹּחַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ לְהָבִין דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְהוּא עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ שָׁלֵם. כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִים בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ. משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבַשְׁתּוֹ וּנְבוּאָה שׁוֹרָה עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְהִזְדַּמֵּן לָהּ שֶׁהֲרֵי הוּא מְכֻוָּן וּמְזֻמָּן וְעוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְפִיכָךְ מִתְנַבֵּא בְּכָל עֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט ח) "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם". וּבָזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (גמרא יבמות סב א) "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶם חוֹזְרִים לְאָהֳלָם שֶׁהוּא צָרְכֵי הַגּוּף כֻּלָּם כִּשְׁאָר הָעָם. לְפִיכָךְ אֵין פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶם. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא חָזַר לְאָהֳלוֹ הָרִאשׁוֹן לְפִיכָךְ פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה לְעוֹלָם וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ וְנִקְשְׁרָה דַּעְתּוֹ לְצוּר הָעוֹלָמִים וְלֹא נִסְתַּלֵּק מֵעָלָיו הַהוֹד לְעוֹלָם וְקָרַן עוֹר פָּנָיו וְנִתְקַדֵּשׁ כְּמַלְאָכִים:

הלכה ז׳

הַנָּבִיא אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבַד לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁלַּח לְעַם מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אוֹ לְאַנְשֵׁי עִיר אוֹ מַמְלָכָה לְכוֹנֵן אוֹתָם וּלְהוֹדִיעָם מַה יַּעֲשׂוּ אוֹ לְמָנְעָם מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁבִּידֵיהֶם. וּכְשֶׁמְּשַׁלְּחִים אוֹתוֹ נוֹתְנִין לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ בֶּאֱמֶת. וְלֹא כָּל הָעוֹשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת מַאֲמִינִים לוֹ שֶׁהוּא נָבִיא. אֶלָּא אָדָם שֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים בּוֹ מִתְּחִלָּתוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לִנְבוּאָה בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו שֶׁנִּתְעַלָּה בָּהֶן עַל כָּל בְּנֵי גִּילוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה בִּקְדֻשָּׁתָהּ וּבִפְרִישׁוּתָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא וְעָשָׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאָמַר שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח טו) "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאֵינוֹ נָבִיא. וְזֶה הָאוֹת יֵשׁ לוֹ דְּבָרִים בְּגוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ לוֹ הוֹאִיל וְאָדָם גָּדוֹל וְחָכָם וְרָאוּי לִנְבוּאָה [הוּא] מַעֲמִידִים אוֹתוֹ עַל חֶזְקָתוֹ. שֶׁבְּכָךְ נִצְטַוֵּינוּ כְּמוֹ שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לַחְתֹּךְ אֶת הַדִּין עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהֵעִידוּ בְּשֶׁקֶר הוֹאִיל וּכְשֵׁרִים הֵם אֶצְלֵנוּ מַעֲמִידִין אוֹתָן עַל כַּשְׁרוּתָן. וּבַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן נֶאֱמַר (דברים כט כח) "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ". וְנֶאֱמַר (שמואל א טז ז) "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב":

עבודת המלך · הלכות יסודי התורה פרק ז׳

א׳

מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. עי' בדברי רבנו לקמן בפ"ג מהל' תשובה ה"ח, ובמ"ש שם, ומ"ש רבינו ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו וכו'. עי' כ"מ ולח"מ מה שכתבו בזה ועי' לרבנו בשמונת פרקיו בפ"ז כתב להדיא וחכם הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק, ועשיר הוא ממעלת המדות ר"ל ההסתפקות מפני שהם קוראים המסתפק עשיר וכו' וכן גבור הוא ג"כ במעלת המדות ר"ל שינהיג כחותיו כפי הדעת והעצה וכו' ועי' בחסד לאברהם שם הקשה ממ"ש הרב שמואל אבן תבון ז"ל בהקדמה, שמלת חכם רצה בו בעל מדות לבד ועשיר הוא עשיר ממש וכן גבור ר"ל גבור ממש וכאן לא פירש כן, ועי"ש דר"ל דמה שאמרו חכם לענין הנבואה וכן עשיר וגבור יש לו ביאור אחר, שהרי א"א לומר דעשיר ממש וכדומה והרי כמה נביאים לא היו עשירים כאליהו ואלישע וכן גבור עי"ש שהאריך. ולדעתי בדיוק לא הזכיר רבנו הכא מפורש גם עשיר במדותיו ע"פ מ"ש שם ודע שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהיו לו כל המעלות השכליות ורוב מעלות המדות, והחזקות שבהן וכו' אלו המדות וכיוצא בהן הן מחיצות בין השי"ת עם הנביאים ע"ה למי שיש לו ב' מדות או ג' מהם בלתי ממוצעות וכו' נאמר בו שראה השי"ת מאחר ב' מחיצות או ג' וכו' עי"ש בדבריו הקדושים. ומה שתמהו דלא הזכיר רבנו בעל קומה שמנו חכמים שם בשבת צ"ב הנה המעיין ברבנו נסים גאון ז"ל ורבנו חננאל ז"ל שם יראה שלא היה כן בגרסתם כלל ועי' בדקדוקי סופרים שם הביא הגרסא הנכונה ולא הוזכר בעל קומה וקאמר התם גבור מנין דאמר רב משה רבנו י' אמות הוי וכו' עי"ש ומדת הענוה שהוזכרה בגמרא כלולה בדברי רבנו, ואין להאריך עוד. והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם. וכו' עי' במורה נבוכים ח"ב פל"ב בגדרי ההכנה לנבואה.

ב׳

הנביאים מעלות מעלות הן וכו'. עי' במורה נבוכים ח"ב פל"ב ופמ"ה בארוכה ועי' בפסקתא זוטרתא בהעלותך ושאר כל הנביאים כל אחד ואחד לפי כחו לכך נאמר וביד הנביאים אדמה. וכלם אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה וכו'. עי"ש [במורה נבוכים] פמ"א ופמ"ד ועי' בספרי ראה מכלל שנא' במשה פה אל פה אדבר בו יכול אף הנביאים כן ת"ל או חולם חלום, ועי' בציוני לקמן ה"ו.

ג׳

הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו וכו'. עי' במורה נבוכים שם פמ"ג ועי' ספרי בהעלותך פיסקא ק"ג או כשם שאני מדבר עם הנביאים בחידות וכו'. כמו הסולם שראה יעקב וכו' והוא היה משל למלכיות ושעבודן. עי' מדרש רבה ויצא ועי' בפתיחת רבנו לספרו המורה שם כתב ענין אחר ואולם ראה גם שניהם יחדיו כמ"ש במדרשים וכבר עמדו ע"ז.

ד׳

שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות. עי' כ"מ ועי' פסחים קי"ז מנו חכמים עוד דברים מונעים אל הנבואה והמה כלולים בדברי רבנו בה"א ועיין היטב בפ"ז משמונת פרקיו שהבאנו לעיל ומבואר הכל.

ה׳

ואע"פ שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהם ואפשר שלא תשרה. עי' לח"מ בה"א מ"ש שם רבנו מיד רוח הקודש שורה עליו ועי' לרבנו פל"ב ממורה ובאמת מקור דברי רבנו מהא דמצינו כמה פעמים ראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך ולפעמים אמרו שאין המקום גורם, עי' סוכה כ"ח וסנהדרין י"א וכבר דבר בזה רבנו במורה, ובאמת רוח הקודש ונבואה שני דברים מיוחדים המה, וכל העכובים המה בנבואה אבל רוה"ק חלה עליו מיד והדברים ארוכים ורחבים וכבר עמדו עליהם. עי' במדרש שוחר טוב סי' נ' (בדפוס וורשא) אמר דוד אני שכבתי מנבואה ואישנה מרוה"ק הקיצותי ע"י חושי הארכי וכו' עי"ש הרי להדיא דתרי מילי אולם עי' מכילתא בא פרשת החודש, ובילקוט שם ובירמיה מ"ה יהושע שמש את משה ושרתה עליו רוה"ק אלישע שמש את אליהו ושרתה עליו רוה"ק ואני מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי ואין מנוחה אלא נבואה שנא' וכו' עי"ש היטב ומשמע דרוה"ק ונבואה חדא מלתא היא ויש לישב. אכ"מ.

ו׳

כל הדברים שאמרנו וכו' חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים. עי' במורה נבוכים פל"ה וביתר פרקיו שמה ותמצא מבואר הכל. ומ"ש רבינו ומה הפרש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה וכו'. וכן כל הנביאים ע"י מלאך וכו' משה רבינו עליו השלום לא ע"י מלאך וכו'. וכן מ"ש רבינו שאינו מתנבא בחידה וכו'. וכן מ"ש רבנו כל הנביאים אינם מתנבאים בכל עת שירצו וכו' עד לפיכך פירש מן האשה. הוא בספרי שם פ' ק"ג ועי' בספרי ברכה, ובספרי בהעלותך אשרי ילוד אשה וכו' כל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו, ורבנו בעצמו בפי' המשנה לסנהדרין הביא מקור דבריו וז"ל מאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש אמרו חז"ל (תורת כהנים ריש אחרי) אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא ולענין הזה מפרש לה רבנו שמשה מדבר בכל עת שירצה. ונתקדש כמלאכים. עי' בספרי שם ר' יוסי אומר אף ממלאכי השרת עי"ש וס"ל כוותיה.

ז׳

וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת. מבואר בגמ' דסנהדרין פ"ט ב' המוותר על דברי נביא מנא ידע דאיענש דיהב ליה אות, וכן הוא בירושלמי סוף סנהדרין והנביא שנתנבא בתחלה אם נתן אות ומופת שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו, ולפי"ז הא דאמרו במדרש רבה במשה שאמר והן לא יאמינו וכתיב אחריו מה זה בידך ויאמר מטה כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, הוא מחמת שאמר לו הקב"ה ושמעו לקולך, וידע הקב"ה שאינם צריכים לאות אבל בלא זה בודאי היתה טענת משה חזקה שהרי אין צריכים להאמין לו שהרי לא הוחזק עדיין בנבואה, ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ח ה"ב דרבנו מפרש באופן אחר לגמרי שאלת משה והן לא יאמינו לי, ובמ"ש שם. ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא. וכ"כ לקמן ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, הוא כת"ק דר' עקיבא בסנהדרין צ' שם, דהרי ר"ע ס"ל חס ושלום שהקב"ה מעמיד חמה לעוברי רצונו ועי' בספרי שם, דהוא פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע ועי' היטב ברבנו חננאל לסנהדרין שם כתב וק"י כר"ע אבל נביא השקר מתחלתו ח"ו שהקב"ה נותן אות או מופת על ידו להטעות עולמו עי"ש היטב. אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה וכו' ואח"כ בא ועשה אות ומופת. על כרחך צ"ל דאין כוונת רבנו שהוא מוחזק בנבואה דזה שהוא מוחזק לנביא אינו צריך אות ומופת וכמ"ש בגמרא שם היכא דמוחזק שאני, והיינו שהוחזק כבר לנביא, וכאן כוונת רבנו שחזקתו ראוי לנבואה ועי' מ"ש רבינו במורה נבוכים ח"ב פ' הארבעים. ומסגנון לשון רבנו משמע דבלא אות ומופת אין מאמינים לו וכמ"ש בגמ' וירושלמי שהבאנו ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"י ה"א וה"ה ושם מבוארים הדברים כדי צרכם. וקצת צ"ע מהירושלמי סנהדרין שם בעובדא דחנניה בן עזור וירמיה שחנניה בקש אות מירמיה והרי ירמיה היה כבר נביא מוחזק וא"צ לאות, ואפשר לומר לפי שסתר החשבון שלו שהיה בנוי על נבואת ירמיה עי"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

דברי ירמיהו · הלכות יסודי התורה פרק ז׳

א׳

מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה וגבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד. בראשונה נאמר כי מיסודי התורה האמונה בנבואה כי ה' יתעלה מנבא בני אדם, ונראה כי ואין הנבואה וכו' כ"כ לידע הוא מיסודי התורה למען לא נתעה לתת אמון באנשי מרמה הוזי שוא ולפעמים רוחם יתעם ומתעים אחרים. והנה הכפיל לאמר חכם גדול בחכמה וכו' והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד, זה כמ"ש רז"ל בב' מעלות סיני בעל דעה רחבה, ועוקר הרים זה חכם גדול בחכמה, לכן אמר חכם בחכמה כי יודע להעמיק לסתור ולבנות בהחכמה ולא החכמה בלבבו גם חכם בחכמה מוסיף בדעתו ומחכים וממציא חדשות, ובבעל דעה רחבה הוסיף לומר נכונה כי לרוב היודעים הרבה מאוד לא יתנו לב להשכיל להבין הדברים על נכונם ולכן בבעל דעה רחבה צריך שיהיה "נכונה עד מאוד" ועד מאוד קאי על רחבה ועל נכונה. גבור במדותיו ולא יהא יצרו וכו'. ולא יהא וכו' מ"ש רז"ל איזה גבור הכובש את יצרו, אולם גיבור במדותיו נראה מ"ש רז"ל הוי (עז) [גבור] כארי וכו' כי הגבורה לכבוש היצר הוא יסוד גדול בל"ת וגיבור במדותיו להיות (עז) [גבור] כארי לגבור על כל המונעים הוא יסוד גדול בעשה, ובמדותיו נכלל כל דעות הישרות וכל פעולות טובות ונאמנות אשר במדה נכונה דעת נכונה יתן גבול להם למען יהיה בדרך הממוצע הנבחר לדעת הרמב"ם ז"ל ולזה צריך גבורה ותעצומות נפש כנודע כמה חלשי דעת אשר גבורות הנפש יחסר להם פעם יעבירו הגבול ופעם לא ישיגו אותו. והוא מתגבר בדעתו על יצרו. לפעמים אדם כובש את יצרו מיראת ובושת האדם וכיו"ב הן זה אינו המתגבר וכו' מחליף יצר ביצר רק כמתגבר בדעתו על יצרו גיבור יקרא. אדם שהוא ממלא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מהדברים בטילים ולא בהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה הראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו. אדם וכו' בכל המדות האלו. קרא כל הנאמר מדות כי גם כבישת היצר וכיו"ב צריך להיות במדה נכונה וחלקם בלמעלה כמ"ש עבור הבדל הנ"ל שכתבתי בין גבורה במדות וגבורה בכבישת יצרו. שלם בגופו. בהל' דעות ביאר במה להיות הגוף בריא ושלם נחוץ לעבודת ה' ולהשכיל בדרכיו עיי"ש, גם כמ"ש ז"ל כיון בזה למאמרם ז"ל במס' נדרים ושבת שאין הקב"ה משרה וכו' אלא על וכו' גיבור ובעל קומה עיי"ש ובר"ן בדרשותיו דרש ה' ובבעל העקרים מאמר ג' פי"ב עיי"ש, אמנם לפי דבריו רק כן בנביא לאחרים עיי"ש, ולמען יגיע רוח ה' לעצמו בלבד שלימות הגוף לטעם הראשון שכתבתי. כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים וכו'. בפי' פרדס לעיל פ"ד כתב שעניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה נקראים פרדס ובהל' ת"ת פ"א הל' י"ב כתב והענינים הנקראין פרדס בכלל הגמרא הן עיי"ש, מדכתב בפרדס בכלל הגמ' ולא כתב הגמרא בכלל פרדס, נראה כמ"ש במעשה רוקח שם כי דברי אגדה האמורים בגמ' בהם נסתרים דעת עליון בדברים העומדים ברומו של עולם וכמ"ש הרמב"ם בפי' למשנה בכמה מקומות וביותר במס' סנהדרין בפ' חלק עיי"ש, ונראה דלכן כתב באותן הענינים הגדולים הרחוקים וכו' מציין שכונתו לא בלבד באו"ה גם בהרחוקים מעניני האדם בביתו במאכלו וכיו"ב באותן הענינים הנמצאים בפרדס, הנה בזה נראה בעין כמה הכביד הרמב"ם ז"ל דברי רז"ל באגדה עשה אותם למקור לכל המורם ונשגב מאוד. ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג וכו'. בראשונה מדבר שיהיה לו דעה נכונה להבין דברי חכמה הגלויה ועתה ידבר בהכנס לפרדס יהי' לו דעה נכונה להבין דברים עמוקים הנסתרים ואינם בכלל חקרי לב אשר השכל ימצא אותם אחרי החקירה ודרישה, רק לב יודע ישיג הנראה ויבין הנשמע מבלעדי כי ידע בנפלו לבוא בדרישתם אליהם. והוא מתקדש וכו' ופורש מדרכי כלל העם וכו'. לא יפרש עצמו מכל בני אדם כי הזהיר ע"ז בהל' דעות רק מכלל העם הולכי חשכים ואין נוגה להם מהם יפרוש מדרכיהם ולא כי יסגור את עצמו מהם ולא יוכיחם להורותם הדרך אשר ילכו בו רק מדרכיהם יפרוש. הולך ומזרז ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטילים. האדם הנולד ונקשר בהבלי הזמן מהולדו רוח עז לזה אשר יעורר מקרבו להסיר כל מחשבות כאלה, ולפעמים במלחמה עם נפשו ועם אחרים להנצל מחברתם גם מלמד וכו' שצריך למוד והרגל תחבולות רבות לבוא לידי מדה זאת והתנה שיהיה לו זירוז רצון מוחלט ועז לזה ואח"ז יבוא לידי למוד ויצליח בזה, בכל מעשה גדול צריך שיוקדם רוח חזק ולהיות לו רוח חזק צריך זירוז לבוא לידי זה, וברוח חזק יוכל ללמד נפשו לעשות גדולות ולהיות חפשי ולהוציא ממאסר נפשו מאשר נאגד בטבע ובהתגלות. דעתו פנויה תמיד למעלה. "אורח חיים למעלה למשכיל" מי אשר איננו מרים נפשו לאשר ממעל לו להרוחני בקרבו להרימו למעלה, ועיניו למטה על הארץ וצאצאיה גם המטה נסתרה ממנו כי זה ישים לב למלא תאותו יאכל וישתה ולא ישים לב על דבר לא ידע ולא יבין לא בשמים ולא בארץ, אבל המרים לבבו למעלה יראה גם המטה ותעלומותיו החכמה הטמונה בה. קשורה תחת הכסא להבין וכו' עד טבור הארץ וכו'. כמ"ש כי ההסתכלות למעלה מביא לידיעה והכרה במה שלמטה ועי' במורה נבוכים ח"א פ"ט בפי' כסא והיה הכסא דבר נמצא מורה על גדולת הראוי לו ולעוצם עניני נקרא המקדש כסא וכו' ומפני זה הענין נקראו השמים כסא להורתם אצל מי שידעם והתבונן בהם, עוצם ממציאם ומניעם ומנהיג העולם השפל בהשפעת טובם וכו' עכ"ל עיי"ש, ובאומרו "קשורה תחת כסא" כונתו על השמים העליונים ועי' ברמב"ן בראשית בפי' מלת שמים עיי"ש. מיד רוח הקודש שורה עליו. עי' במורה נבוכים חלק ב' פ' ל"ב, שדעתו נגד האומרים אחרי הכנות הנבואה נמשכת בלי מניעה, ודעתו כי גם אחרי כל הכנות ברצון ה' יתעלה אם להשפיע עליו רוחו או לא עיי"ש לשונו וכן נראה מפורש בדבריו בפ' זה הל' ה', ועי' בלח"מ שפי' מ"ש כאן מיד רוח הקודש שורה וכו' הוא ברצון הש"י עיי"ש. והנה מקור דברים כאן ובמו"נ הנ"ל, זה שבהכנה לנבואה בראש החכמה כמ"ש רז"ל במס' נדרים ושבת גם במס' ברכות דף נ"ה ע"א, א"ר יוחנן אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר "יהב חכמתא לחכימין ומנדע לידעי בינה" שמע ר' תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דר' אבהו אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" עכ"ל, ובתנחומא פרשת ויקהל ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, שכבר היה בו, החנוני הזה אדם הולך ליקח ממנו יין או דבש וכו' כשחנוני פקח מריח בכלים אם היו של יין נותן לתוכו יין וכן כלי שמן ושל דבש, והקב"ה כשרואה באדם שיש בו רוח חכמה ממלאו, הוי ואמלא אותו רוח, שכבר היה בו עכ"ל וע"ע שם משל נכבד ע"ז מריב"ח, ומ"ש הרמב"ם ז"ל במו"נ שאין הרוה"ק נמשך בהחלט אחרי כל הכנות וכן נראה מדבריו בפירקין, ושאלו המפרשים במקורו נראה שמקור מקומו טהור הוא במס' ב"ב דף י"ב ע"א אמר ר' אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים וכו' וברמב"ן ובריטב"א שם מובא בעין יעקב לחלק בין רוה"ק בהופעת חכמה למראה וגלוי נבואה עיי"ש, ונראה דרוח הקודש בשפע חכמה עליונה נמשכת בהחלט אחרי הכנות הנצרכות כדרך יגעת מצאת שארז"ל אבל גלוי נבואה על לע"ל ומראה עליון זה נתלה ברצון העליון יתעלה, ובעת הזאת גלה כל יקר ממנו ואין נביא וחוזה עוד גם אחרי כל הכנות, ומזה כי הנבואה לפי הזמן וצורך הדור נדע כמ"ש הרמב"ם כי אינה נמשכת במוחלט מהכנות הקודמת, והנה כאן מדבר מרוה"ק בשפע חכמה לכן כתב "מיד רוה"ק חל עליו" אבל במו"נ הנ"ל מדבר מנבואה ולכן כתב שהיא במתנת רצון פרטי מה' יתעלה. ונראה מ"ש רז"ל הנ"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גיבור ועשיר וכמ"ש בעקרים ובר"ן בדרשתו כי גבורה ובעל קומה ועושר לנביא אשר ידבר על העם למען יטו אוזן לדבריו ובתוארו ובתוקף עושר יפעל על לבם עיי"ש, אבל לרוח חכמה, אין מהצורך צורה נכבדה ועושר והנה בעל רוח חכמה עולה למעלה ומשם יופיע עליו הוספת רוח עליון, אבל ברוח נבואה נאמר משרה וכו' דבר מלמעלה למטה ולפעמים בעת כי אין מבקש אותה ופתאם תבוא עליו גם כי אינו יודע מהצורך לו להיות שליח להודיע לאחרים ולכן במעלות גבור ועשיר אשר לנביא נאמר, אחזו לשון אין וכו' משרה וכו', ועי' בהל' ד'. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים. לעיל פ"ב ה"ז כתב המעלה העשירית והמלאכים הנקראים אישים המדברים עם הנביאים עיי"ש, ולמ"ש כאן תתערב נפשו וכו' כי הנביאים במעלות אלה המלאכים ועי' במ"ש במקו"א בדעת הרמב"ם אם המלאכים גדולים מבני אדם. ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבאת עמם ונהפכת לאיש אחר. ועי' במו"נ שכתב כמה היה לאברהם אבינו הנבואה ברי לו עד בלתי מסופק בה עד כי הלך על פיה לשחוט ולעקוד בנו עיי"ש בחלק ג', ובמקום אחר כתבתי בידיעה זאת אשר עליו נאמר "ועל לבם אכתבנה" היא ידיעה אשר כל הזוכה עליה כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממנה והיא מעלת האמונה בה' ותורתו אשר להולכי תום מבקשי ה' אשר נאמר "כי לא אמרתי לתוהו בקשוני".

ז׳

הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שיודע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישלח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה ולכונן אותם ולהודיעם מה עשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם, וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים אותו שהוא נביא אלא אם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו וכו'. ובהקדמתו לש"ס כתב מקור הדברים שאין להאמין ע"י מופת בלבד וז"ל וקיום עדות הנביא יהיה כפי שאגיד, כשיתיחס אדם לנבואה כמו שבארנו ויהיה הגון לה כגון שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המדות כאשר העיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צ"ב) ויתרונות רבות בזה הענין אי אפשר לכנוס אותם יחד וכו' עכ"ל. הנה כל זה לנביא לאחרים ומזה כמ"ש למעלה כי אין שורה וכו' נאמר רק על נביא להודיע דבר ה' לאחרים, ונראה כי המופת להמון עם בלבד אבל לא יבטחו בו רק אם חכמי לב יעידו על חכמתו וכיו"ב על מעלותיו ואז המופת לתת אמון ביותר בדבריו, ודעת הרמב"ם זה שאמרו רז"ל אין הקב"ה משרה וכו' ארז"ל למען נדע להבחין אם אמת הנבואה בפי הנביא.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות יסודי התורה פרק ז׳

א׳

ואין הנבואה חלה אלא על חכם וכו'. בפ"ד דנדרים (דף ל"ח) אמר ר' יונתן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ומפרש רבינו גבור במדותיו כההיא דתנן איזהו גבור הכובש את יצרו. וכן אפשר לפרש עשיר השמח בחלקו אלא ששם משמע בגמרא דגבור כפשוטו שיהא בעל כח וכן עשיר כפשוטו שיהיה לו ממון הרבה. לכך נראה דרבינו סברא דנפשיה קאמר ולא מהא דר' יונתן. ומ"מ צ"ע למה לא כתב שיהא גבור בכח ועשיר ועניו וכהא דר' יונתן. וי"ל שהרא"ש פירש אהא דר' יונתן אין הקב"ה משרה שכינתו בקביעות ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא אע"פ שלא יהיה בו כל המדות הללו. ורבינו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהא בקביעות:

ד׳

שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף ל'):

נחלת הכלל · Torat Emet 363

סדר משנה · הלכות יסודי התורה פרק ז׳

סדר משנה על הלכות יסודי התורה פרק ז׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 27,001 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות יסודי התורה פרק ז׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מגדל עוז · הלכות יסודי התורה פרק ז׳

א׳

מיסודי הדת לידע. כל זה הפרק מעורב מקצת החכמות עם דברי רז"ל. דרך הנבואה על גבור ומתוך שמחה. אמרו רבותינו ז"ל במס' שבת (דף ל') בהגדת משנת המכבה הנר ובנדרים פ' אין בין המודר (דף ל"ח) ובמס' פסחים פ' אלו דברים (דף ס"ו) והיה כנגן המנגן ובכמה מקומות רבו מלמנות. והפרש נבואת משה לשאר הנביאים רובו מובן מהגדת תורת כהנים בהגדת משל השולחני וכבר הזכירו הרמב"ן ז"ל לגבי נופל וגלוי עינים ומשם תבינהו. וענין הנביא מוחזק, עיקרו פ' הנחנקין במס' סנהדרין (דף פ"ט) בענין נביא השקר. והמצות עשה דאליו תשמעון שכתב הוא לשון ספרי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות יסודי התורה פרק ז׳

א׳

גיבור במדותיו. עיין בזה בפ"ז משמנה פרקים לרבינו שכתב שם והוא אמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וחכם הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק ועשיר הוא מעלות ומדות ר"ל הסתפקות כמאמרם איזהו גבור הכובש את יצרו ועיין בכ"מ וצע"ק ועי' בל"מ:

ד׳

פלוני מתגדל. פי' אע"ג דלא שייך זה הלשון עד שיהיה גדול שהוא נגזר מגדולה מ"מ נקרא ע"ש מעשיו לסופו, כ"כ בפירוש הרמב"ם להרב דוד ערמאה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות יסודי התורה ז׳, מתוך הלכות יסודי התורה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות יסודי התורה כל הרמב״ם