רמב״ם - הלכות יסודי התורה · פרק ו׳

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעכו"ם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלוקיכם. בהל' אח"ז כתב כל המוחק אפי' אות אחת וכו'. והוא לשון הספרי פ' ראה, כי המאבד וכו' לא שנא במוחק ו"ה מהשם ידו"ד שנשאר עוד השם י"ה, ו"ה אינו שם בפ"ע אבל הוא בכלל מוחק אות אחת מן השם ולוקה, אבל גם מוחק אות וכו' בכלל מאבד שם מן השמות וכו' דעכ"פ במוחק ו"ה מידו"ד מאבד שם ידו"ד ומוחק אות וכו' מטעם מאבד שהלאו לא תעשון נאמר באבד וכו' ומפרש בזה הנאמר כל המאבד והביא מקרא ואבדתם וכו' לא תעשון את המוחק אות וכו' שכתב בהל' ב' אח"ז. ובהגהות מיימוני שם בסי' א', כתב הר"א ממיץ ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן אין בהן קדושה כדתניא בהבונה ובמנחות הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' עד וחכמים אומרים אין השם מן המובחר אלמא דבעינן כונה עיי"ש בספרי עכ"ל, ובסי' ב' שם במכות ובספרי ובה"ג אבל דיו שנטפה על גבי הכתב מותר למחקן שלא היה כונתו אלא לתקן עכ"ל, הנה מדמה מה דפסול לס"ת מותר למחקו ולכאורה היה נראה לחלק דבס"ת בעינן שיהיה נכתב בכונת קדושת ס"ת וגם זה לא מהני דצריך לקדושת השם, ולענין מחיקה אפי' שלא במקומו אסור, ואפי' בשנכתב בלי כונה עכ"פ היה נראה דהוי עם כל זה בכלל לא תעשון וכו' ונראה דס"ל דבעינן בקדושת השם דומיא דאבד וכו' בע"ז דהוי בהנעשה לשם הע"ז וכן לא תעשון וכו' בהנעשה לשם הקדושה, והנה במס' סופרים פ"ה (מ"ג) [ה"ד] ובירושלמי פ' הבונה מפורש כמ"ש בהגהות מיימוני וז"ל היה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה לא כתב בו ד' מוחקו וכותב ה' וכו' עיי"ש, ועי' בס' יראים ובסמ"ג ובשו"ע יו"ד סי' רע"ו, ועי' בר"ן נדרים דף י"ז ע"ב בד"ה ה"ג עיי"ש, ובש"ך בסי' רע"ו ס"ק י"ב שדא ביה נרגא דוקא לצורך תיקון מותר כן עיי"ש, ונראה דעתו שבא לפרש דהאיך נדמה מה שפסול לס"ת לענין איסור מחיקה, ולכן הוסיף דצריך שיהיה לצורך תיקון ולצורך תיקון לא מקרי מאבד ומקלקל כמו בשבת וכיו"ב דהוא כן ולא שייך לא תעשון וכו' בכה"ג, ולכן כשכתב שלא לשם קדושה ומוחק ע"מ להוסיף בו קדושה לא מקרי איבוד ולא תעשון וכו' אבל שלא לצורך תיקון לא כגון שהיה מעיקרא בקדושה רק שאינו במקומו בס"ת או בשם הנכתב בחק תוכות עי' בנוב"י בשם הרמ"ע בסי' ע"ח שאסור למחקו, והנה זה דלצורך תיקון וכו' כתב בהגהות מיימוני הנ"ל בסי' ב' והש"ך צרפם יחד וב' דינים אלו נאמרים במס' סופרים פ"ה (ה"ג וה' זל') [ה"ד וה"ט] ועי' בשלטי גבורים ס"פ שבועת העדות במוחק ע"מ לתקן ומ"ש עוד שם. וראיתי בס' סדר משנה שהביא ראיה להתיר למחוק לשם שנכתב שלא בכונה ממ"ש הרמב"ם בה"ח והשיג על הפר"ח שלא כ"כ וכתב דאין להקשות על הש"ך שהצריך צורך תיקון שגם בשריפה בשכתבו מין הוי תיקון עיי"ש, והנה למ"ש בפי' צריך תיקון דאז בע"מ לתקן לא הוי מאבד ולא שייך לא תעשון וכו' נראה דוקא באם הוי תיקון בהשם עצמו ולא בדבר אחר, ונ"ל דעיין בשלטי גבורים בס"פ שבועת העדות הנ"ל שכתב מטעם אינו מתכוין במחיקה בכה"ג דהגהות מיימוני הנ"ל עיי"ש שאין להתיר מטעם זה שהרי לא התירו רק בע"מ לתקן אותו השם ולא דבר אחר, והנה בלא"ה שאינו מכוין לא שייך בכה"ג דודאי מכוין למחוק ושא"צ לגופה לא שייך ל"ש רק בשבת בלבד ולא בשאר איסורין כמ"ש הרא"ש במס' שבת, וזה שאינו מכוין על האיסור לא מקרי אינו מכוין בשום מקום רק בשאין מכוין על המעשה ודברי השלטי גבורים צריכין פירוש, אבל בזה מבואר מדבריו דע"מ לתקן לדבר אחר אינו בכלל דברי הגהות מיימוני וש"ך הנ"ל ועיין מ"ש בס"ד להלן בזה הנראה לענ"ד. אחר שכתבתי ראיתי בס' יד המלך שהקשה למה באיסור נתיצת מזבח ועצי הקדש כתב הרמב"ם דרך השחתה דנכלל בו שלא יהיה ע"מ לתקן ובמחיקת ה' סתם כל המאבד שנראה אף ע"מ לתקן אסור עיי"ש, אבל לענ"ד דלכן נקיט המאבד ולא המוחק משום דבכלל איבוד ומאבד אינו בדרך ע"מ לתקן ועל כרחך בנתיצת המזבח ועצי הקדש דבלשון אחד נאמר אבד וכו' לא תעשון וכו' וכמו משם נלמד דבכלל איבוד אינו ע"מ לתקן וכמו כן בזה וסרה תמיהתו מ"ש זה מזה דשניהם ממקרא אחד נלמד דכמ"ש בשניהם נלמד מלשון אבד וכו' דלא שייך בכה"ג ולכן בחר הרמב"ם לשון כל המאבד וכו', ולכן לא עלה ע"ד השו"ע ופוסקים להביא דעת הרמב"ם לאסור בע"מ לתקן.

וז' שמות הם, השם הנכתב יו"ד ה"א וי"ו ה"א, והוא השם המפורש או הנכתב אדני ואל אלוד ואלדים ואלדי ושדי וצבאות, כל המוחק אפי' אות אחת מז' שמות אלו לוקה. עי' בכ"מ בנוסחאות שונות בזה, וכתב דאיצטריך לאשמעינן אלד משום שהוא סמוך לעולם יהיה ככם באלדיכם וכנו באלדינו עיי"ש והנה באמת יקשה להבין מ"ש ה"י באלדי מנו וכם באלדינו ואלדיכם וראיתי בס' מעשה רוקח שיש מקשים על הכ"מ דגם אלדי מצינו בלי שהוא נסמך בירמיה כ"ג האלדי מקריב אני נאום ה' ולא אלדי מרחוק, וכתב ע"ז דמשו"ה כתב בכ"מ תיבת לעולם דלרוב פעמים נסמך עיי"ש, וא"כ נראה דכיון שמצינו בלתי נסמך מובן שהוא משם עצמו ואצטריך לאשמעינן משום דלרוב פעמים בסמיכות שלא נטעה, וע"ע בכ"מ הנ"ל שכתב דאלדי שאני דמצינו באלדים ה"י שהוא מעצם השם, והנה ההבדל באלדים לאלדיכם דאלדים הוא מעצם השם שמורה בעל כוחות כולם כמ"ש ז"ל משא"כ כם שאינו מורה על עצם ה' כלל, ועי' בטו"ז יו"ד סי' רע"ו ס"ק ה' בשם אלדי עיי"ש. והנה העיר בכ"מ כי כתב ז' שמות ובמספר שמונה המה, כי ידו"ד ואדני אחד הוא, ובפר"ח כתב דלכן כתב ידו"ד או הנכתב אדני וכו' עיי"ש דאו מורה ע"ז שהוא שם אחר, והנה להלן בהל' ע"ז פ"ב ה"ז מביא יש מי שמחלקים במגדף בין שמות אלה, והוא חולק ע"ז ועי' שציינו (על שם) [שם על] כל המוחק וכו' כ"כ בזה בה"א.

כל הנטפל לשם מלפניו מותר למחקו כגון ל' מלד, וב' מבאלדים וכיו"ב אינן כקדושת השם, וכל הנטפל לשם מאחריו כגון כ' של אלדיך וכ"ם של אלדיכם וכיו"ב אינן נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם שהשם מקדשם, ואע"פ שנתקדשו ואסור למחקם המוחק אלו האותיות הנטפלות אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות. הנה דעתו ז"ל שהנטפלות מאחריו מדרבנן בלבד אין נמחקין, ועי' בנוב"י מהדו"ק חלק יו"ד סי' ע"ו עיי"ש דלענין לקלוף יותר התירא בשם עצמו מבהנטפלים משום דשם נשאר השם בפ"ע בקדושתו ובנטפלים כשנקלפו הוסרו מקדושתם להיות נצרפים ונטפלים להשם עיי"ש ועי' בעבודת הגרשוני בשו"ת סי' צ"ה בענין מחיקת הנטפלים, ועי' שהביא בשם שו"ת הרמ"ע סי' ל"ו דבאותיות אין רשאי לגרור אף שאין מקלקל האות רק מפחית העובי אף שמייפהו עי"ז, דעתו נראה משום שמוריד זה שמגרר מקדושתו ולא יהיה גרוע מהנטפל להשם ומכ"ש דהוי קודם הגירור בקדושת השם בעצמו, אבל אם הוי מדאורייתא ואם בכלל מלקות צ"ע וברמב"ם הנ"ל ובמס' סופרים וירושלמי איתא המוחק אות אחת וכו'.

כתב אל מאלדים יה מידו"ד אינו נמחק ואצ"ל יה שהוא שם בפ"ע מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא, אבל הכותב ש"ד משדי צ"ב מצבאות הרי זה נמחק. ובראב"ד א"א אין זה כלום שלא אמרו אלא בא"ל מאלדים וי"ה מהשם אבל ש' וד' משדי וצ"ב מצבאות הרי אלו נמחקים. והכל מקשים שדבריו כרמב"ם ועי' במרכבת המשנה שכתב דראב"ד הבין מדכתב הרמב"ם מפני שזה השם מקצת השם המפורש וכו' שדעתו כר"ח המובא בתוס' במס' שבועות דא"ד מאדני ג"כ בלתי נמחק משום דהוא מקצת השם המפורש וע"ז כתב דלא אמרו וכו' עיי"ש, ונראה מאד, ובדעת הרמב"ם יש לעיין מה דעתו בא"ד שהרי להלן בפ"ב מהל' ע"ז כתב דאדני כ"ה עיי"ש, ומדלא הביא א"ד צ"ע אם כללו בזה שכתב דהוא מקצת השם המפורש וכו', ואם הוא גורס במס' שבועות כר"ח היה לו להביא גם א"ד כמו א"ל וי"ה, ואם אינו גורס מנ"ל מסברא לחלק במחיקת מקצת השם שנכתב בין השם המפורש לשם אחר, ובכ"מ פי' ואין צריך לומר יה וכו' משום הכי לא נמנה בין השמות שאינן נמחקין השבעה משום שהוא שם המפורש א"צ למנות דיש לו ב' מעלות שהוא שם בפ"ע ומקצתו משם המפורש עיי"ש, וגם זה יקשה דנראה ג"כ דמצד מקצתו של השם המפורש אינו נמחק לפ"ז בא"ד ג"כ נאמר כן, ונראה דהנה איתא בגמ' וכן ברמב"ם אל מאלוקים יה מידו"ד ולמה לא אמרו אל ויה אינן נמחקין משום שהן שמות בפ"ע ואינן קיצור השם מאלדי' וידו"ד, ונראה דאפי' היה בדעתו לכתוב אלדים וידו"ד וכתב אל ויה וזה פי' אל מאלדי' ויה מידו"ד לא נאמר דהוי שלא בכונה לשמות אלו ולא נגמר השם שכיון לכתבו אפ"ה אמרינן כיון דהוי שם בפ"ע אינו נמחק וי"ל אם דהוי ככונה או דאפי' בלא כונה אינו נמחק, ולכן כתב ואצ"ל וכו' שמסתברא כיון דהוי שם בפ"ע ומקצתו של השם המפורש הוי ככותב עכ"פ משם המפורש ג"כ ולא אמרינן מדלא גמר כולה לא הוי כלל מהשם דכיון דהוי בפ"ע ג"כ שם ממילא שייך לומר דהוי מקצת השם וזה נוכל לומר רק באל וביה ולא בצב וכו' משום דלא הוי שם בפ"ע וא"כ בלא גמר לא הוי כלל כמענין השם, וא"כ שייך מכ"ש כיון שהוא מקצתו של שם המפורש שחל עליו האיסור מחיקה בכפילא, ושטחת לשונו כך הוא ואצ"ל שזה השם בפ"ע וכו' שלאו מפני שהוא בפ"ע בלבד רק ע"י שהוא בפ"ע הוא ג"כ מקצתו של שם המפורש משא"כ בא"ד שאינו בפ"ע ואינו מקצתו של השם, וא"כ לפ"ז הוי ככותב בכונה ג"כ אף שלא גמר כולה. והנה ראיתי בפר"ח שמגיה ועוד מפני וכו' וזה לפי דעת הכ"מ ופי' הנ"ל, ובירושלמי במס' מגילה פ"ק ה"ט בגמ' דף ז' ע"א כתב א"ד מהשם א"ה מאהיה ש"ד משדי צ"ב מצבאות הרי אלו נמחקין עיי"ש, והוא כגירסתינו בבבלי שלפנינו.

שאר הכנוין שמשבחין בהן את הקב"ה כגון חנון ורחום הגדול הגיבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיו"ב הרי הן כשאר כתבי הקודש ומותר למחקן. והנה בה"ח כתב כתבי הקודש וכו' אסור לשרפם או לאבדם והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, וראיתי בפי' מהרב דוד עראמה ז"ל שכתב לחלק בין שריפה ומחיקה עיי"ש ולכאורה לא נראה כן דמחיקה בכלל איבוד הוי, ויותר נראה שסמך על מ"ש בה"ח דאסור מדרבנן.

כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו ואפי' היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו, וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום. הנה במ"ש ואפי' וכו' תרתי אשמעינן דחקיקה ככתיבה וע"ז שייך לשון אפי' אבל שנית שכתב בכלי מתכות וזכוכית והתיך וכו' בזה בלתי מובן דמאי שנא כלי מתכות וכו' ומאי שנא התיך וכו' משריפה בשל עץ, ובכ"מ לא העיר על מקורו רק במגדל עוז כתב שהוא לשון הבה"ג, ואנכי לא מצאתיו. ועי' בענין חקיקה במג"א סי' ל"ב ס"ק נ"ז ובסי' ש"מ ס"ק י', ובטו"ז סי' רע"א ס"ק ח', ובאה"ע סי' קכ"ה ובב"ש ס"ק ג' ובס' גט פשוט ס"ק מ"ו בענין חקיקה ודפוס לענין מחיקת ס"ת כ"ש, ומדברי הרמב"ם הנ"ל מפורש דחקיקה ככתיבה לענין מחיקת ס"ת. ובמ"ש בכלי מתכות והתיך וכו' י"ל דבמוחק שאני דמתכוין למחוק השם ולא הכלי, אבל בהתיך הכלי ואינו מתכוין על השם רק על הכלי אפ"ה בכה"ג לוקה משום דאין דומה לשאינו מתכוין רק לשא"צ לגופה דלא שייך בשאר איסורין רק בשבת כמ"ש וא"צ לומר מטעם דהוי פסיק רישא, ונלמד משם כתוב על בשרו לא ירחץ וכו' שג"כ אינו מתכוין (לכבוי) [למחיקת] השם. והנה בגמ' תליא רחיצה בגרם כבוי עיי"ש במס' שבת ק"כ המובא בכ"מ וגורם מותר משום דכתיב לא תעשון וכו' עשיה דאסור הא גרמא שרי רק בשבת דבהול על ממונו אתי לכבוי ולרבנן דר"י משום דאסור לעמוד בפני השם ערום וכדאי' שם. והנה שם במס' שבת בשם כתוב על בשרו דהוי שלא במקומו, ואף [שלא] במקום השם אסור במחיקה כמ"ש ברש"י במס' ערכין ו' ועי' בשלטי גבורים ס"פ שבועת העדות וכמו דמוכח במס' שבת הנ"ל, מ"מ נראה לענ"ד דיש מקום לומר לחלק בגרם מחיקה בין גורם מחיקה בס"ת בשם הנכתב בקדושת ספר לשם שלא במקומו בס"ת בטעות, דהנה לחלק בין גורם לעושה נראה דהוי בהדבר שהאיסור מצד העשיה ולא מצד המעשה בעצמה ועי' בס' מחנה אפרים הל' שלוחין בחילוק בין המעשה ועושה ובתוס' במס' תמורה בסוגיא דלא מהני מ"ש בלא תאכל כל תועבה בצורם אוזן בכור עיי"ש, ומסתבר דוקא בדבר שאינו רק מצד העושה שלא יעשה אותו שייך לומר דגורם אינו בכלל עושה, אבל בדבר שאין רצון התורה בהנעשה מאי שנא דהוי גורם מ"מ מעשה נעשה נגד רצון התורה, וא"כ י"ל דבלא מקומו הוי רק האיסור מצד העושה וגורם אינו בכלל האיסור אבל בס"ת בשם בלי טעות שרצון התורה שלא למחוק השם כי חפץ התורה שיהיה השם על מקומו ואם אף בגורם עכ"פ נעשה מעשה נגד רצון התורה וגרם כבוי בשבת הוי ג"כ מצד העושה בלבד דאין מעשיה קודש רק שלא יעשה אותם, וצ"ע במס' ב"מ צ' ע"א באמירה לנכרי בחסימה די"ל דעכ"פ גורם הוי ובחסימה הנעשה אסור. ובמ"א כתבתי בחסימה כסירוס בהעשיה האיסור עיי"ש. ועי' עוד בסמ"ג ל"ת ג' דבמקומו בס"ת אפי' נכתב בטעות קודש כל הגיליון ועי' בביאורי מהרש"ל ומהר"א שטיין שם. ועיין מ"ש בלח"מ מסתירה בענין טבילה בזמנו מצוה ועי' בשעה"מ ובס' מרכבת המשנה עיי"ש. ועי' ברשב"א במס' שבת שם שהקשה מאי שנא רחיצה משפשוף דברחיצה ג"כ תכבה בודאי ותירץ דאפשר שלא תכבה עיי"ש, וא"כ לפ"ז היכא דודאי יכבה השם לא הוי בכלל גורם וכמו התיך כלי מתכות דלוקה, ולכאורה נראה דמשו"ה יכסה בבגדו אבל בגמ' משמע רק שלא יהיה ערום יעשה כן ולא שלא יכבה בודאי, ולמ"ש דיש לחלק בגורם בין שלא במקומו למקומו בס"ת מובן מאי שנא התיך בכלי מתכות דלוקה לרחיצה דאינו רק גורם ומותר מהתורה, אבל למ"ש י"ל ברחיצה של מצוה מקרי שאינו מכוון אף דהוי פסיק רישא מ"מ לא מקרי דרך השחתה דאסור בלא תעשון וכו' ואף דנראה וכמ"ש בשלטי גבורים ס"פ שבועת העדות דוקא ע"מ לתקן באותו דבר ולא לדבר אחר עיי"ש, וכמ"ש לעיל דטעמא בע"מ לתקן לא מקרי קלקול ובלדבר אחר עכ"פ לאותו הדבר הוי קלקול כ"ז בשם במקומו בס"ת דאיסור מחיקה על הדבר ולא על העושה וא"כ עכ"פ באותו השם נעשה השחתה ואבוד נגד רצון התורה אבל בשלא מקומו דהוי לענין זה כמו בטעות שאין האיסור רק מצד העושה שלא יעשה דרך השחתה ולשם מצוה דודאי אינו דרך השחתה ולא הוי השחתה מצד הדבר מצ"ע ג"כ שאינו במקומה בכה"ג לא שייך לא תעשון וכו', אלא דלפ"ז ברחיצה שאינה של מצוה יהיה מהתורה וכנראה דהוי דרבנן צ"ל דג"כ כיון דאי אפשר לאדם בלי רחיצה הוי בודאי אינו מכוין ושייך לומר כנ"ל משא"כ בהתכה דכלי מתכות דאפשר בקיומו הוי פסיק רישא. וראיתי בס' סדר משנה שעמד ע"ז מאי שנא (התזת) [התכת] כלי מתכות מרחיצת גופו עיי"ש, וכמ"ש לעיל י"ל היכא דניכר לכל דעושה משום דאי אפשר לו בלי רחיצה לא מקרי דרך בזיון והשחתה משא"כ בכלי מתכות, והאי דמקשינן במס' שבת מיורד וטובל לגרם כבוי בשבת זה בס"ד אבל כדמשני גרמא מותר, ומתוך שאדם בהול וכו' עיי"ש, י"ל כנ"ל וכמ"ש לחלק בין שלא במקומו למקומו, גם עי' בה"ח שנראה מחלק בין העושה ביד עיי"ש ומ"ש, ובכ"מ טלטול מהצד לא שמיה טלטול רק דרך יד וזולתו גורם מקרי ומיושב במה שעמד בסדר המשנה הנ"ל.

הסותר אפי' אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר בעכו"ם כי את מזבחותם תתוצון וכתיב לא תעשון כן לה' אלוקיכם, וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש וכתיב לא תעשון כן לה' אלוקיכם. בס' מוצל מאש סי' נ"א מסופק בשיעור שורף עצי הקדש דלא שייך כזית רק במידי דאכילה ונראה לומר כשיעור מעילתו בשוה פרוטה אבל מתוס' מכות כ"ב שהקשו שם בעצי הקדש לילקי משום מעילתו ג"כ ותירצו בפחות משו"פ והניח הדבר בצ"ע עיי"ש, וכמו כן במחיקת השם מסופק שם בשעורו אם בנמחק לגמרי שלא יהי' ניכר או אפי' בהעברת קולמוס על האותיות בלבד עיי"ש, ועי' מ"ש לעיל ה"ג בשם הרמ"ע עיי"ש אבל שם נאמר לענין איסורא, ולא למלקות, אמנם הנראה לענ"ד בדבר דאיסורו דרך השחתה ואבוד לית ביה שיעור כלל דכל מאי דעושה כן הוי בכלל לא תעשון וכו' וגם באבד וכו' צריך שישרש ולא ישאר כלום, דהרי בע"מ לתקן לא שייך איסורא כמ"ש ז"ל וא"כ אין הדבר האיסור רק הכונה והדרך ובהדרך הוי הכל דרך השחתה במעט כבהרבה וצ"ע. עי' בפסיקתא רבתי דר"כ פרשה ז' סי' א' ובמפרש שם במה שהקשה שנראה משם ומפ' י"ז מכבש חדש שעשו מלא תעשון עיי"ש, ולמ"ש לעיל בע"מ לתקן לא שייך השחתה יש ליישבו.

כתבי קודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכות מרדות, במד"א בכתבי הקודש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשרפו, כדי שלא להניח שם לאפקורסים ולא למעשיהם, אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי קודש שבלו, או שכתבן גוי יגנזו. הנה כפל מאבדן ביד וכו' כמ"ש לעיל דכל מעשה בלעדי היד מקרי טלטול מצד ולא הוי רק בגדר גורם ומשו"ה רוחץ בשם על בשרו מקרי גורם ומתיז כלי מתכות מקרי עושה בהל' הקודמת שהוא ביד, ולכאורה ודאי איסורא דרבנן בגורם בכתבי הקודש כמו כן וצ"ל מכות מרדות אינו בגורם כמו בדאו' במלקות דאורייתא ולכן צריך שיהיה ביד לחייבו במכות מרדות. מפני שאינו מאמין ולא כתבו לשמו וכו'. עי' בס' מחנה אפרים בחידושיו לטור יו"ד הל' ס"ת ובפר"ח בחידושיו להמור"ם בנכתב שלא לקדושת השם אם אסור במחיקה, והנה מדיוק הלשון הנ"ל, י"ל לפמ"ש בכסף משנה מק"ו דר' ישמעאל ממחיקת השם דסוטה נראה דאף דהוי בכלל מחיקת השם רק לעשות שלום לאבינו שבשמים מצוה למחקו, ומ"ש ברמב"ם לא נתקדש השם וכו' רק לפרש דרכי האפקורסים ומשו"ה יש לאבד מעשיהם כי אף השם יתעלה אין קדוש בעיניהם וע"כ נראה שאין זה מהטעם דעומד לשריפה דמ"ש גוי שגונזין ועי' בפ"א מהל' תפילין הי"ג במומר ומסור כן עיי"ש וגוי ודאי ג"כ אין כותב לקדושת השם ועי' במס' גיטין מ"ה ע"ב דסתם גוי לע"ז לא אמרינן ובמין סתמו לע"ז עיי"ש ברש"י אבל דעת הרמב"ם לאו משום מחשבתו לע"ז רק שלא לתת כח למעשיהם וכנראה מק"ו דר"י ור"ט שמובא בכס"מ הנ"ל ועי' עוד מ"ש שם כגון זה מירושלמי במס' מגילה ודבריו ע"ז, ועי' בשו"ת תשב"ץ ח"ר סי' ב' שהאריך בזה ובסי' קכ"ז שם ועי' בח"ב סי' ע"ג. אבל אפיקורס ישראל וכו' שורפין וכו'. יש לעיין בס"ת שכתבו מין לדעת רש"י דמחשבתו לע"ז אם הוי מדאורייתא בשריפה או כמו כל מילי דע"ז, ולכאורא בדרבנן ל"ש שריפה ולמ"ש ברמב"ם משום שלא ליתן כח וזכר למעשיהם אם נאמר דשלא בכונה איסור מחיקה ג"כ כמו כן מילפותא דר' ישמעאל ממחיקת השם בסוטה, והנה בע"ז צ"ל דהוי בכלל משמשי ע"ז או בכלל תקרובת שנעשה לכבודה, והנה מצד ע"ז לדעת הסוברים דבעי מחשבה בדיבור הוי בכל פעם ספק שלא דיבר רק חושב בלבד וא"כ בנמצא בידו כהאי דמס' גיטין מ"ה ע"ב יהיה ס"ס שמא לא כתבו ושמא לא גילה מחשבתו בדיבורא וצ"ע.

כל השמות האמורות באברהם קודש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן הרי הוא קודש, כל השמות האמורות בלוט חול חוץ מזה אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן כל השמות האמורות בגבעת בנימין קודש, כל השמות האמורות במיכה חול, כל השמות האמורות בנבות קודש, כל שלמה האמור בשיה"ש קודש והרי הוא כשאר הכנוין חוץ מזה האלף לך שלמה כל מלכייא האמור בדניאל חול חוץ מזה אנת מלכא מלך מלכייא והרי הוא כשאר הכנוין. הנה בשמות באברהם מחלוקת בגמ' אם הוא קודש והיה נראה לכאורה דתליא בכונה אם לשם קודש נכתב וזה כדעת הסוברים דשם שלא נכתב בקדושת השם אינו באיסור מחיקה, והרי דעת הש"ס דוקא ע"מ לתקן וכן נראה דעת המחנה אפרים הנ"ל עיי"ש מ"ש בפי' הירושלמי שהביא שם, והיה נראה לחלק בין שם אדני לשם ידוד וכיו"ב שאין מצד אותיותיו רק בשם לקדושה וסתמא לשמו וי"ל משום הכי במין וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל דסתמא שלא לשמו, ולכן אף בשמות על הכלים אף שאינם לקדושת השם בכונה מפורש מ"מ סתמא לשמו, גם י"ל בשאר שמות כמו אדני באמת בלתי מוכרע מענינו לדבר אחר סתמא לשמו דהוא אדון לכל דאל"כ למאי כיון ולכן פליגי בשמות באברהם אבל בשם אדני רק הכונה משוי בקדושת השם דאותיות שוות כמו לקודש כן לחול, והנה כנראה מרמב"ם וכמ"ש בכ"מ דשאר הדברים שכתב שהם קודש רק לענין שבועת העדות נאמרו, אבל בשם אדנ"י נראה דלענין שאין נמחק ג"כ נאמר והרי הן כשאר כנוין מסברא דלא קאי על שם הקודש שהוא לדעת הרמב"ם שם המפורש ולפ"ז כמ"ש כנראה דבכונה תליא בזה לכו"ע ואם לפי ענין נראה שהוא קודש הוי כמ"ש סתמו לשמו והשתא דקיי"ל שהוא קודש וכותבין לשם קודש לכו"ע הוי קודש מצד מחשבתינו וגם שייך לומר סתמו לשמו, אמנם בטעה הסופר וכותב שם אדני היכא שהוא חול לשם קודש בזה יש לעיין ונראה שאין למחוק וצ"ע, ועי' בש"ך סי' רע"ו ס"ק י"ב שכתב דמותר למחקו עיי"ש ועי' בהרדב"ז בלשונותיו על הרמב"ם ח"א סי' ס"ז במיכה וכיו"ב בשמות הוי"ה הוי שם חול או רק בשמות המשותפין עיי"ש. ועי' עוד שם מ"ז מ"ש על דברי הרמב"ם הנ"ל בשם כתב על בשרו עיי"ש. עי' בשו"ת שבות יעקב פ"ב סי' צ"א במחיקת שם חול שנכתב לקדושה דהוי שרי כמקדיש מומין למזבח עיי"ש. ועי' עוד בענין מחיקת השם בירושלמי סוטה פ"ג ה"ג בגמ' נגנזות תחת צירי וכו' עיי"ש וצ"ע ומובא בתוס' סוטה כ' ע"א בד"ה מגלתה.

כל המאבד וכו'. כך פשוט פרק הקומץ רבה (מנחות דף ל') ובסוף מכות (דף כ"ב) ובספרי פרשת ראה:

ושבעה שמות הם וכו'. ברייתא סוף פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) אלו הן שמות שאין נמחקין כגון א״ל אלהי״ך אלהי״ם אלהיכ״ם אהי״ה אשר אהי״ה אדנ״י וי״ה שד״י צבאו״ת הרי אלו אין נמחקין, ונראה שגירסת רבינו א״ל אלו״ה אלה״י אלהי״ם וגירסא נכונה היא דאשמעינן דו״ה דאלו״ה וה״י דאלה״י והי״ם דאלהי״ם הוו מעצם השם ולא דמו לכ״ם דאלהיכ״ם דאינו מעצם השם אלא דהשם קדשו. ואע״ג דאשמעינן דהי״ם מאלהי״ם הוי מעצם השם מכל מקום איצטריך לאשמועינן בה״י דאלה״י דאיכא למימר כיון דאלה״י הוא סמוך לעולם הוה ה״י דידיה ככ״ם דאלהיכ״ם. וטעמא דלא דמי לכ״ם דאלהיכ״ם היינו משום דכיון דאשכחן ה״י שהוא מעצם השם באלהי״ם כל היכא דאשכחן אלה״י הוי קדוש מעצמו משא״כ בכ״ם דאלהיכ״ם. ונראה שלא היה בגירסת רבינו אהי״ה אשר אהי״ה. ומ"ש רבינו שהם שבעה שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה היינו משום דאדנ"י וי"ה שם אחד ולא דמו לא"ל אלו"ה דהכא אדנ"י הוא נקרא אף כשהוא נכתב יהו"ה. ובנוסחא אחרת מספרי רבינו מצאתי שלא היה כתוב אלהי ולפי אותה גירסא הוו שפיר שבעה שמות אף אם נמנה שם הוי"ה ושם אדנות בשנים. ובנוסחא שנדפסה בווניציאה כתוב ושבעה שמות הם, שהם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש או הנכתב אדנ"י ואלו"ה ואלהי"ם ואהי"ה ושד"י וצבאו"ת. ונוסחא נכונה היא דמני שם אהי"ה בכלל השבעה שמות ואין אנו צריכים לידחק למנות שם ההויה ושם אדנות באחד. ושפיר עבד דלא מני אל ולא אלהי משום דבכלל אלו"ה ואלהי"ם הוו אלא דאכתי קשה אמאי איצטריך למנות אלוה הא בכלל אלהי"ם הוא:

כל הנטפל לשם מלפניו וכו'. שם בברייתא (שבועות ל"ה) פלוגתא דתנאי דאיכא מ"ד בין מלפניו בין מלאחריו נמחק ואחרים אומרים לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם אמר רב הונא הלכה כאחרים: ואע"פ שנתקדשו ואסור למוחקם וכו'. הוא אשר דברתי דשאני לן בין האותיות שהם קדושות לפי שהם מעצם השם לאותיות שאינם מעצם השם רק שהשם קדשם:

כתב אל"ף למ"ד מאלהי"ם וכו'. ברייתא שם כתב א"ל מאלהי"ם י"ה מיהו"ה אינו נמחק ש"ד משד"י צ"ב מצבאות הרי זה נמחק ופסק שם שמואל הלכה כן: וכתב הראב"ד א"א זה אינו כלום וכו' הרי אלו נמחקין עכ"ל. ויש לתמוה שדברי הראב"ד הם דברי רבינו אות באות והיאך כתב עליו זה אינו כלום. וי"ל שכוונת הראב"ד לומר שלא הוזכר בגמרא אלא י"ה מיהו"ה, כלומר דוקא כשנתכוין לכתוב השם שלם וכתב י"ה למעלת שם המיוחד אבל כשלא נתכוין רק לכתוב י"ה לכוונת שם בפני עצמו לא אמרו שאינו נמחק. וא"ל מאלהי"ם דאינו נמחק היינו משום שאף אם נתכוין לכתבו שם בפני עצמו אינו נמחק ולא גרע מפני שנתכוין לכתוב אלהי"ם משא"כ בשם י"ה והביא כל לשון הברייתא כלומר אין עוד מלבדו וא"כ מהיכא תיתי לן. והמדקדק בלשון רבינו יראה שאין מקום להשגתו שדעתו ז"ל לומר די"ה הוא מקצת שם המפורש ומצד זה חלה עליו הקדושה ולכן לא מנו אותו בשמות שאינן נמחקים משא"כ באל ואלהים דאל הוי שם בפני עצמו ולא מפני שהוא מקצת שם אלהים וכיון שהכותב מקצת שם המפורש אינו נמחק כל שכן הכותב י"ה לכוונת שם בפני עצמו שיש לו שתי קדושות קדושת שם המפורש וקדושתו שהוא שם בפני עצמו. וכן מפורש במסכת סופרים ובירושלמי פ"ק דמגילה הכותב א"ל מד' אותיות י"ה מד' אותיות אינם נמחקין מפני שיש שמות כיוצא בהם, עכ"ל. וזה מבואר בדברי רבינו שהכותב י"ה לכוונת שם בפני עצמו אינו נמחק ודלא כדמשמע מהראב"ד שהוא נמחק. ואפשר שנזדמנה להראב"ד בדברי רבינו נוסחא זו ענינה. כתב אל"ף למ"ד מאלהי"ם ו"ה מיהו"ה אינו נמחק. וכך נראה שהיתה נוסחת ההגהות שכתבו י"ה מיהו"ה לא דמי וכו'. ועל זה אומר דלא אמרו אלא י"ה אבל צ"ב וש"ד נמחקין והוא הדין לו"ה כיון שאינו שם בפני עצמו: והרב הר"ם אלשקאר ז"ל כתב בתשובה שכוונת הראב"ד להשיג על רבינו במ"ש שאם כתב ש"ד משד"י וצ"ב מצבאות ולא השלים השם הרי זה נמחק דמשמע שאם היה כתוב השם כולו אינו יכול למחוק ממנו לא ש"ד ולא צ"ב שהרי לא אמרו בברייתא כתב אלא בא"ל מאלהי"ם י"ה מיהו"ה בהני הוא שאמרו כתב ואפילו שלא היה כל השם כתוב אבל גבי ש"ד משד"י וצ"ב מצבאות לא אמרו כתב אלא אפילו שיהא כל השם כתוב יכול למחוק ממנו ש"ד וצ"ב עכ"ל. ודבר תימה הוא להעלות על הדעת שאחר שיהא כל השם כתוב יהיה מותר למחוק ממנו אפילו אות אחת כ"ש רוב אותיותיו. ומה שרצה להכריע מדלא קתני בברייתא גבי ש"ד וצ"ב כתב אינו הכרע דהא פשיטא דאכתב דקתני ברישא קאי. ועוד שא"א לומר שיהא זו כוונת הראב"ד שא"כ כך ה"ל לכתוב לא אמרו אלא כתב א"ל מאלהי"ם ולא ה"ל להשמיט תיבת כתב מהשגתו מאחר שהיא עיקר השגתו:

שאר הכנויים שמשבחים בהם את הקב"ה וכו'. שם בברייתא:

כלי שהיה שם כתוב עליו וכו'. פ"ק דערכין (דף ו'): וכן אם היה שם כתוב וכו'. ברייתא פרק כל כתבי (שבת ק"כ) הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ופסק כתנא קמא ושם אמרו האי גמי היכי דמי אי מיהדק הוי חציצה ואי לא מיהדק עיילי ביה מיא. חציצה תיפוק ליה משום דיו בלחה מ"מ קשיא אלא אמר רבה בר שילא היינו טעמייהו דרבנן דקא סברי אסור לעמוד לפני השם ערום כלומר דמטעם מחיקת השם אינו אסור דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה לפי שזה אינו מענין הלכות אלו אלא מענין הלכות מקואות. ומה שאמר ואם לא מצא גמי וכו'. פשוט הוא:

הסותר אפילו אבן אחת וכו'. בספרי פרשת ראה אנכי: וכן השורף עצי הקדש וכו'. הכי מפורש בסוף מכות (דף כ"ב):

כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן וכו'. כך פשוט בריש פרק כל כתבי (שבת דף קט"ז): והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות. ככל עובר על דברי חכמים: אבל אפיקורוס שכתב ספר תורה וכו'. גיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה ע״ב) אמר רב נחמן נקטינן ס״ת שכתב אפיקורוס ישרף ובפ' כל כתבי (שבת שם) אמרינן אספרים שכתבם אפיקורוס א״ר טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם ור' ישמעאל אמר ק״ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים עאכ״ו: אבל עובד כוכבים שכתב את השם וכו'. פרק השולח (גיטין מ"ה) ס"ת שכתבו עובד כוכבים יגנז:

כל השמות האמורים באברהם וכו'. עד סוף הפרק. הכל סוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) ומ"ש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך לפי יש אומרים שהוא חול שהיה מדבר עם המלאכים ואיפסקא הלכתא דאף זה קודש דכתיב לעיל מיניה וירא אליו ה' ואמר להקב"ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחים: כל השמות האמורים בלוט וכו' חוץ מזה וכו'. ונתנו טעם בגמרא משום להחיות את נפשי מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקב"ה. וכתב הריטב"א הא ודאי ליכא אלא אחד שהוא חול הנה נא אדני סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטיה נקט הכי. וכתב עוד מי שיש בידו להמית ולהחיות והא דכתיב ויאמר אליהם פירוש בפניהם: כל השמות האמורים בגבעת בנימין וכו'. פלוגתא דר"א ורבי יהושע ופסק כר' יהושע. ומ"ש האמורים במיכה חול וכו' אע"ג דפליג התם ר"א את"ק דיהו"ה קדש פסק כת"ק. ומה שכתב בנבות קדש מוסכם: כל שלמה האמור בשיר השירים וכו'. בגמרא הכי איתא כל שלמה האמור בשה"ש קדש. שיר למי שהשלום שלו חוץ מזה כרמי שלי לפני האלף לך שלמה כלומר לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן. כלומר הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם. וי"א אף זה הנה מטתו שלשלמה שהיה נבעת מאשמדאי כדאמרינן בגיטין. וי"א אף זה ולא מיבעיא האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא כלומר באנגריא לא מיענשה שנאמר האלף לך מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא כמאן לא כת"ק ולא כי"א אלא ה"ק אף זה קודש וזהו חול דמטתו ושמואל דאמר כיש אומרים וכיון דשמואל כי"א משמע דהכי אית לן למפסק. והר"ן תמה על רבינו שפסק כת"ק. ולי נראה דהיינו טעמא דכיון דלשמואל אנו צריכין להגיה לשון וי"א לא נקטינן כותיה אלא נקטינן במאי דמשמע פשט לשון י"א אף זה חול דמשמע ולא מיבעיא האיך וכיון שאנו תופשים הברייתא כפשטה פסקינן כת"ק: והרי הוא כשאר הכנויים. דעת רבינו לומר דכשאמרו דשלמה האמור בשה"ש ומלך מלכיא שבדניאל הם קודש לא אמרו לענין שאין נמחקים אלא הרי הם כשאר הכנויין לכל דבריהם ונאמר דהוו קדש שאם השביע את העדים בהם וכפרו חייבים וכ"כ הריטב"א והר"ן ז"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובות סוף כלל ג' וז"ל ומ"ש רבי מצליח דשלמה האמור בשה"ש אינו נמחק לפי שהוא קדש לא כיון יפה וכו' עד וכ"ש שלמה שאינו קדוש אלא בשביל שהשלום שלו והוא נמחק: כל מלכיא האמור בדניאל וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו (שם בשבועות) ואי אפשר לומר שהכוונה כל מקום שכתוב מלכיא שבדקו בספר דניאל ולא מצאו (כי) אלא תרי מלכיא אנת מלכא מלך מלכיא ועוד אחר וביומיהון די מלכיא אינון ולא יצדק לומר כל על שנים בלבד. ועוד שמלכיא שבאנת מלכא אינו קדוש אלא ודאי על מלך האמור במלך מלכים אמרו שהוא קדוש וכן פירש"י כל מקום שנאמר שם מלך. ואפ"ה קשה דהא אשכחן מלך שהוא קדש לבד מזה והוא שכתוב כען אנא נבוכדנצר משבח וכו' למלך שמיא. ולכן אני אומר דמאי דקאמר כל מלכיא האמור בדניאל אין הכוונה על ספר דניאל אלא הכונה על דברי דניאל שכל מלך שהזכיר דניאל הוא חול חוץ מזה שהוא קודש:

כל המאבד שם מן השמות עד לה' אלהיכם. מימרא דר' ישמעאל בספרי פרשת ראה ובפ' כל כתבי הקדש (דף ק"ד) ובסוף מכות (דף כ"ב) :

ושבעה שמות הם כו' עד מכת מרדות. סוף פ' שבועת העדות (דף ל"ה) ופ"ד דמס' סופרים:

כתב אל"ף למ"ד מאלהים עד שי"ן דלי"ת משדי צ"ב מצבאות. פ' שבועת העדות (דף ל"ה) : השיב הראב"ד ז"ל זה אינו כלום וכו' הרי אלו נמחקין, עכ"ל: ואני אומר איני מבין תשובת הראב"ד ז"ל שהרי ר"מ ז"ל כן כתב והכי גרסינן לה פ' שבועת העדות. ת"ר כתב א"ל מאלהים י"ה מיהו"ה הרי זה אינו נמחק שי"ן דלי"ת משדי צ"ב מצבאות הרי זה נמחק ר' יוסי אומר צבאות כולו נמחק מפני שנקרא על שם שרי צבאות ישראל. אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי. נמצאת אומר הלכה כת"ק דברייתא וה"נ סתם לן תנא במס' סופרים פ' ד' בהלכה ב' ולא קא מפליג חד עילויה התם. ולפי דעתי נוסח החבור שהגיה ממנו הראב"ד ז"ל ט"ס היה במקום הזה שהוסיף בו אין אבל שניהם לא מעלו כד"ן:

שאר הכנויין עד למוחקן. פ' שבועת העדות (דף ל"ה) :

כלי שהיה שם כתוב עליו וכו' עד וגונזו. תלמוד ערוך הוא פ"ק דערכין (דף ז') ובפרק במה אשה (דף ס"א) ושאר לשון בבא זו בהלכות גדולות: וכן אם היה שם כתוב כו' עד בפני השם ערום. שבת פ' כל כתבי הקדש (דף ק"כ):

הסותר אפילו אבן אחת עד לא תעשון כן. בספרי פ' ראה:

כתבי הקדש כלם עד או שכתבן וכו'. סוגיא היא במסכת שבת (דף קי"ז) פ' כל כתבי הקודש ואליבא דר"ט בשמעתא דהגליונין:

כל השמות האמורים באברהם עד סוף הפ'. פ' שבועת העדות (דף ל"ה) :

כל המאבד וכו' לא תעשון כן לה' אלהיכם. ובכלל דלא תעשון אזהרה למוחק את השם ושלא לנתץ אבן מהעזרה ושלא לשרוף עצי הקדש והעובר על אחד מאלו לוקה, ובספרי מניין לנותץ אבן וכו' ר"י אומר מניין למוחק את השם שעובר בל"ת שנאמר לא תעשון כן לה' וכו' ר"ג אומר וכי תעלה ע"ד שישראל נותצין מזבחותיהן וכו'. וכתב הרמב"ן דאין מחלוקת ביניהם ולכ"ע גם נותץ מזבחות עובר בל"ת וכתב מהר"י אבוהב אע"ג דהוי לפ"ז לאו שבכללות מ"מ במס' מכות בסוגיא דיש חורש קאמר דלוקין, והר"מ ז"ל כתב דר"י בא לחלוק עם הת"ק שאמר שהיא אזהרה למוחק ולנותץ ואמר הוא שא"א שיהיה אזהרה לנותץ דבשלמא למוחק מצינו למימר שלא כיון למחוק דרך השחתה אלא מפני שנכתב שלא במקומו או שלא בכוונה וכו' אלא הנותץ אבן מן המזבח או מן ההיכל שאינו מוזהר בו אלא כשנותץ דרך השחתה בעלמא כמ"ש הרא"ם והסמ"ג איך אפשר שיעלה על הדעת שישראל נותצין וכו' אלא סובר ר"י שאינו אזהרה אלא על המוחק לא על הנותץ וחולק על הת"ק שאמר אזהרה על הנותץ ועל המוחק והלכה כת"ק מהאי דשלהי מכות, עכ"ל. וצע"ג על הרא"ם דהא עכ"פ צריכין אזהרה למלקות ואין לומר דילפינן מק"ו דהא אין מזהירין מה"ד ואף אם נאמר כסברת הה"מ בפ"ב מהל' מ"א היכא דאיכא עשה מפורש מזהירין מה"ד וכאן הוי עשה דשם תעלה עולותיך ולא תתוץ. זה אינו דאין במשמעות זה לאו הבא מכלל עשה, ועוד אם נאמר כן א"כ מאי קאמר דהלכה כת"ק מהך דמכות הא גם לר"י לקי עליה ועיקר אזהרתיה מק"ו דהאי קרא דלא תעשון. וצ"ע כעת: ובהלכה ו' כתב רבינו וכ"כ בפ"א מהל' בהב"ח דאין איסור בנתיצה כ"א דרך השחתה וכן מוכח מדברי הרב הנ"ל והביא הרב א"ר בא"ח סי' קנ"ב מזה לסתור דברי הט"ז שם מ"ש דוקא צריך למלאות מקום הנתיצה אבל בלא"ה אסור דאין סברא וטעם להחמיר בזה דודאי אם מניחו ריקם אז השחתה מקרי אבל אם עושה לצורך כמו שרוצה לעשות חלון להאיר או באופן אחר מותר וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ס"ב אלא שכתב שם דגם מחיקת השם אינו אסור למוחקו כ"א במתכוין למוחקו ולאבדו אבל אם כוונתו לתקן בזה שרי דהא מחד קרא נפקי ודינם שוה ע"ש שהאריך בזה, ועיין שם בש"ג מסכת שבת ס"פ הבונה שגם דעתו נוטה להתיר מחיקת השם ע"מ לתקן והאריך בראיות ע"ש. ומדברי ספרי הנ"ל מוכח להדיא דגם על מנת לתקן אסור בשם דהא קאמר דלא קאמר על נתיצת מזבחות דמאי ס"ד אלא על מחיקת השם קאי דהוי לתקן ואפ"ה אזהר רחמנא ובזה לא פליג הת"ק. ואפשר לדחות ולומר דגבי שם סד"א אם כתב סתם שרי למוחקו קמ"ל דסתמא לשמו קאי ועיין בתוס' גיטין דף כ' ע"א. וכ"נ מדברי הרמב"ם מדקדוק לשונו גבי מחיקת השם כתב המאבד את השם ה"ז לוקה ובנתיצת מזבחות כתב דוקא דרך השחתה ועיין שו"ת עה"ג סי' צ"ה ובס' משנת חכמים שהאריכו בזה ואין מקומו פה להאריך:

שכתב ס"ת וכו' ומצוה לשורפו וכו'. בש"ס גיטין דף מ"ה אמר ר"נ נקטינן ס"ת שכתבו מין וכו' ישרף עיין רש"י, ורבינו כתב אפיקורוס ועיין בזה בס' בני חייא חלק יו"ד דף ס"ג ע"ב שתמה על רבינו דדבריו מ"ש פה סותרין למ"ש בהלכות ס"ת פ"י נמצאת אומר כתב דברים שכל אחד מהם פוסל ס"ת וכו' ומלמדין בו התינוקות. ומה שכתב בסי' יו"ד אין קורין בו הא כאן כתב דישרוף לאבד מזכרון ואין לך זכרון גדול מזה אם ילמדו בו התינוקות, והמעיין בהל' תשובה פ"ג הל' ח' והל' י"ד דיש שמקבלין אותן בתשובה א"כ בהל' ס"ת מיירי בהנך שמקבלין אותן ואין קורין בהן בציבור אבל עכ"פ מותרין התינוקות ללמוד בהן דבהנך לא קפדינן לאבד זכרם, קצרתי ודוק:

כל שלמה האמור בשה"ש קודש וכו' וה"ה לשאר הכינוים. פי' דמותר למוחקן ולא הוי קודש אלא לענין שבועה שהמשביע את חבירו בשלמה האמור בשה"ש הוי כמשביע במי שהוא רחום וחלה עליו השבועה כ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ר קע"ז וע"ע שם כמה דברים בשמות הקודש דברים מחודשים. ועיין כ"מ מ"ש בשם תשובת הרא"ש:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם. בהלכה ז' כתב הרמב"ם הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר בעכו"ם כי את מזבחותם תתוצון וכתוב לא תעשון כן כו', הנה בסותר אבן כתב דדוקא דרך השחתה חייב ובמוחק את השם לא הזכיר דרך השחתה ומשמע דחייב אפילו שלא דרך השחתה ואף דחד קרא הוא וחד לאו הוא, אבל בס' קובץ הביא מהתשב"ץ דגם במוחק את השם חייב דוקא דרך השחתה ובמתכוין למוחקו ולאבדו, כיון דמחד קרא נפקי. ויש לומר מקור לדברי רבינו ממכות דף כ"ב ע"א דפריך ולחשוב נמי המוחק את השם בהליכתו ולמה לא פריך דליחשוב סותר אבן מן המזבח ואף דהוא חד לאו למה הזכיר מוחק דכתיב אח"כ, ומוכח דבסותר דוקא דרך השחתה ולא שייך גבי יש חורש אבל במוחק חייב אפילו שלא דרך השחתה, והעיר ח"א דגבי מוחק אם מחק אות אחד כבר נתבטל השם אבל במזבח בסתירת אבן אחת לא נתבטל המזבח וע"כ מה דחייב באבן אחת משום דמפרשינן קרא דתתוצון דהוא דרך השחתה ולכן אפילו אבן אחת, ומש"כ התשב"ץ דגם במוחק דוקא דרך השחתה דהא מחד קרא נפקי, יש לומר דאף דהלאו דלא תעשון הוא לאו אחד אבל הוא כולל ענינים שונים דתתוצון הוא דרך השחתה דהא חייב גם על אבן אחת אבל מחיקת השם לא צריך דרך השחתה כיון שהשם נתבטל.

כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפן או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו. מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם. ולא כתבו לשמן, הגאון מוהרמ"ק ז"ל בספרו עבודת המלך כתב להוכיח מכאן דשם שלא נכתב בכונה לקדושת שם אין בו איסור מחיקה, ורצה מזה להוכיח דלא כמו שהעיר הברכ"י דעד כאן לא אמרו שאין איסור מחיקה אלא כשלא רצה לכתוב כלל שם וכגון בנתכוין לכתוב יהודה אבל אם נתכוין לכתוב אותיות של שם אלא שלא נתכוין לקדשם יש בו משום איסור מחיקה ואין מזה ראי' דכיון שאינו מאמין בקדושת השם הוי באמת כמו נתכוין לכתוב יהודה.

בסוף, ש"ד משדי . א"ה בפר"ח גרסינן א"ד מאדני אינו נמחק, ותימא דמ"ש מצד"י בי"ת מצבאות ושי"ן דל"ת משדי דנמחקין לפי שאין שם בפני עצמו, ושמא משום דשם המיוחד הוא יש להחמיר בו יותר. תוספות פרק שבועת העדות:

כשאר הכנויים . א"ה ונ"מ למשביע בהם או למקלל בהם שחייב כדתנן סוף פרק שבועת העדות: