תכלת האמורה בתורה וכו' וזו היא דמות הרקיע וכו'. כתב כן משום דתניא בפ' התכלת (מנחות מ"ג) מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב אבן ספיר דמות כסא:
והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביפיה ולא תשתנה וכו'. מתבאר בפ' התכלת (מנחות מ״ב:):
רחל בת עז וכו'. בפ"ב דבכורות (דף י"ז) אמרינן שהכל מודים שצמרה פסול לתכלת ואמרי' נמי שהכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים וא"כ לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר בציצית אלא במינו דוקא:
ב׳
כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו וכו'. נראה שזה כתב רבינו מדעתו שזה דרך הצבעין:
ומ"ש ואח"כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה לעין התכלת. בפרק התכלת (מנחות דף מ"ד.) ת"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים. ופירש"י גופו מראה גופו:
ומ"ש ודמו שחור כדיו. ומ"ש ובים המלח הוא מצוי: ומ"ש ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהם כדרך שהצבעין עושים. שם (דף מ"ב:) א"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א"ל מייתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה:
ג׳
התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן וכו' עד שהרי טעמו ופסלו. שם:
ד׳
התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה וכו'. ברייתא שם:
אף ע"פ שנלקחה מן המומחה וכו'. נראה שלמד כן מדאמרינן שם בגמרא (דף מ"ג) מר ממשכי אייתי תכלתא ובדקוה בדרב יצחק בר יהודה ואפריד חזותה בדרב אדא ואשתני למעליותא סבור למפסלה אמר להו רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר היכא דבדקנא בדרב יצחק בר יהודה אי איפרד חזותה בדקינן לה בדרב אדא אשתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה. ופירש"י מר שם חכם. ממשכי שם מקום. הרי בהדיא שאע"פ שהיה חכם אע"פ כן כשבדקוה אי לאו דא"ל רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר הוו פסלי לה. וא"ת למה בדקוה והא תניא דאינה נקחת אלא מן המומחה משמע דמן המומחה נקחת ואינה צריכה בדיקה. וי"ל דאין ה"נ שאינה צריכה בדיקה אלא שכך אירע מעשה שבדקוה וכך הם דברי רבינו שכתב אם נבדקה:
ה׳
כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו לוקחין תבן וריר של שבלול וכו'. (שם מ"ב מ"ג) רב יצחק בר יהודה בדיק ליה מייתי מגבייא גילא ומיא דשבלילתא ומי רגלים בן מ' יום ותרי לה בגווייהו מאורתא עד צפרא אי איפריד חזותה פסולה לא איפריד חזותה כשרה רב אדא מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפי לה בגויה אי אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה ואסיקנא דשמועתא אהדדי איתמר כמו שכתבתי בסמוך. ורבינו כתב בצק חמירא אפשר שכך היתה נוסחתו:
ו׳
חצר שמוכרין בה תכלת וכו'. בפרק שני דע"ז (דף ל"ט):
המפקיד תכלת אצל הכותי וכו'. (שם) אמר רב דתכלת אסור בחותם אחד:
ז׳
המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין. בפ' בתרא דעירובין (דף צ"ו) א"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין כשרים מ"ש לשונות דאמרי אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי אדעתא דגלימא שרנהו פירוש טואם בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דתנן בד"א בישנות אבל בחדשות פטור אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד חדשות ואחד ישנות דברי רבי מאיר ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות אלמא מר סבר טרח איניש ומר סבר לא טרח איניש והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהם רצועות ומקושרות חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרו' דכ"ע לא טרח איניש ופירש"י בשזורים שאין דרך לארגם. דשיפתא דגלימא שכן דרך להסך שזורין בשפתו שקורין אורי"ל. במופסקין דכולי האי לא טרח לחזור ולקשרן ולהסך אותן. וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין ואפילו הכי חיישינן לה במתניתין דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבת עלווייהו. אחד חדשות שאין אדם טורח. והשתא דתני אבוה דשמואל דהאי חדשות כשיש בהם רצועות ואינן מקושרות כעין קשר של תפילין אלמא טעמא משום קשר דקשירה אב מלאכה. דכולי עלמא לא טרח דטעמא דחדשות לאו משום ספק קמיע הוא עכ"ל. נמצא לפי זה דקם ליה הלכתא כר' אלעזר דמכשיר בחוטין שזורין ומופסקין. ויש לתמוה על רבינו שכתב אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה וכבר השיגו הראב"ד. וחכמי לוני"ל שאלו שאלה זו מרבינו ז"ל והשיב להם ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה עכ"ל:
הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו'. ברייתא פ' התכלת (מנחות מ"ג) ופרש"י מן הכותי אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה:
ח׳
טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו'. שם (מ"א:) ת"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן מיתיבי טלית אין פוטר בה אלא מינה טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר ל"ק כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת ח' חוטין. ופירש"י כל מיני צבעים פוטרים בה לשם לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומיה ביה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת וזמנין דמזבין לה לאיניש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתא שקיל תרי חוטי מהכא ונותן שם עם הלבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטרה בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית ונמצאת כלאים בלא מצוה. טלית אין פוטר בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטול בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים. מביא תכלת שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע"ג דהאי תכלת הוי מין כנף ואפ"ה שני מינין בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות. ואם הביא כשר אלמא קלא אילן נמי פוטר בה. בטלית בת ד' חוטין ב' תכלת ושנים קלא אילן כשר. בטלית בת ח' חוטין ד' תכלת והטיל בה ד' קלא אילן לקיים מצות ב' מינים פסולין הואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה דחיישינן דילמא מצריך לטלית אחריתא ושקיל הנך תכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן א"נ שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה. ל"א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין. מיתיבי וכו' אם הביא כשר. טלית בת ח' חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ד' אחרים לא יטילו קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחר במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטר בד' חוטין של תכלת ודבר אחר עד כאן לשונו. ויש לתמוה על רבינו שכתב היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור ובגמ' לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון. ועוד יש לתמוה למה לא חילק בין טלית בת ד' חוטין לבת ח' חוטין כמו שחילקו בגמרא. ויש לומר לראשונה הוה אפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור ונקט רבינו לאסור שחור וכ"ש צבע תכלת שלא בדם חלזון ומפרש דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד והשתא אע"פ שנאמר שרבינו מפרש ג"כ כדעת שאר המפרשים דבקלא אילן אינו נכלל שחור י"ל דמשמע ליה מסברא דכיון דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן ללבן הוא משום דמיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד ההוא טעמא שייך בשחור וממילא משמע ורבינו נקט שחור וכ"ש לקלא אילן. ולשנית י"ל דכיון דלכתחלה בכל גווני לא יטיל לא חש רבינו לפרושי דין עבר והטיל לבת ח' פסולה משום דלא שכיח:
כתב הראב"ד ראיתי מי שהקשה עליו וכו' כדי שיהא בו ממין הכנף עכ"ל. והתוספות הקשו קושיא זו שכתב הראב"ד ותירצו דשמא משום זה אלי ואנוהו:
כתב הטור וז"ל כתב הרמב"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית אם הוא אדום יעשה הציצית אדום ואם הוא ירוק יעשה הציצית ירוק וכן פירש"י ור"י פירש שאין צריך עכ"ל. וכתב מהר"י ן' חביב ז"ל על דבריו וז"ל כשנדקדק בלשון הרמב"ם לא נמצא מ"ש הרב בשמו כי כשנעריך סוף המאמר אל תחלתו יראה לי שעיקר כוונת הרמב"ם להזהיר בטלית שכולה תכלת שלא יהיו כולם מצבע תכלת או מצבע שחור הדומה לתכלת רק שיהא הלבן שלה לבן כמות שהוא או צבוע ירוק או אדום, אמנם בטלית אדומה או ירוקה עושה לבן שבה אם ירצה מאותו צבע עצמו ואם לא צבעו כלל אלא שהניחו לבן כמות שהיה הלא טוב כי לא כיון הרמב"ם באומרו עושה לבן שבה כעין צבעה אלא לומר שרשאי לעשותה כעין צבעה מה שאין רשאי לעשות כן בטלית שכולה תכלת אלא מן ההכרח צריך שיהיו בציצית ב' גוונין האחד פתיל תכלת והשני חוט לבן כמות שהן או צבועים ירוקים או אדומים והרי הרמב"ם כתב בתחלת פרק ראשון לשון זה ענף שעושין על הכנף ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו' וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו ואם כוונת הרמב"ם כמו שהבין ממנו בעל הספר שצריך מן ההכרח לצבוע הציציות מצבע הטלית איך הניח הרמב"ם יסוד שאין אנו מצווין לצובעו. ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן זה ועם כל זה כוונתי לומר שאין אנו מוכרחים להבין בדברי הרמב"ם דין זה שיהיה מוכרח לעשות הציציות מצבע הטלית ועכ"פ לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקת כוונת הרמב"ם באומרו בשמו סתם שצריך לעשות הציצי' מצבע הטלית שה"ל לפרש זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת כי בודאי יש מקום לטעות בזה למי שלא יעיין דין זה בספר הרמב"ם. ועתה שאין לנו תכלת העושה טלית תכלת יעשה כל הציציות לבן ולמה לא יעשה כן כשיהיה הטלית ירוק או אדום שיהו כל הציצית לבן ובזה נסכים עם סברת רבים מהפוסקים שאמרו שאין לחוש שיהו הציצית מצבע הטלית עכ"ל. ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי רבינו בהיות דבריו מבוארים שכיון למ"ש הטור בשמו שאילו היתה כוונתו כמו שפי' בו הרב הנז' ה"ל להקדים היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונים למ"ש טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו' עושין חוטי לבן שלה כעין צבעה. ומ"ש בראש הפרק שזה נקרא הענף לבן מפני שאין אנו מצווים לצובעו הדבר ברור שאין אנו מצווים לצובעו תכלת קאמר וכל שאר צבעים מקרו בשם לבן וכבר הרגיש הרב עצמו בזה ומפני כך כתב ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן וכיון שכן יש לתמוה למה משכן נפשו לחלוק על פירוש הטור בדברי רבינו:
ט׳
קשה עונש מי שאינו מניח לבן וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף מ״ג):
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות ציצית פרק ב׳
א׳
תכלת האמורה בתורה בכ"מ היא הצמר הצבוע בפתוך שבכחול וזו היא דמות הרקיע הנראה לעין השמש בטהרו של רקיע וכו'. במס' יבמות דף ד' ע"ב וממאי דתכלת עמרא הוא מדשש כיתנא תכלת עמרא הוא עיי"ש וכפתוך שבכחול כחול מצינו לא כחל וכו' במס' כתובות בפ"ב ובמס' סנהדרין בפ"ק וכיו"ב במס' שבת ע"ח כדי לכחול עין אחת ובמס' חולין פ"ח ע"ב השחור והכחול (ונקראת) [ונקרת] פיסולין עיי"ש וכפתוך פי' מעורב ויהי' הפי' כהמעורב שבכחול והיה נודע לרבינו כי המעורב שבצבע כחל מראה כתכלת ולא אמר ככחול הפתוך שיהיה פי' כחול מעורב אבל הפתוך שבכחול פי' שדבר אחר מעורב בכחול ולא מצאתי שורש לזה ונראה כי רבינו מעצמו וידיעתו כתב כן: וזו היא דמות הרקיע הנראה לעין השמש וכו'. בגמ' איתא מנחות מ"ג ע"ב תכלת דומה לים וכו' ורקיע לכסא הכבוד אבל רבינו לא כתב רק לפרש מהו ופי' בהנראה לעין כל וכמ"ש ברש"י שם בד"ה וכתיב וכו' וים לרקיע ואנן קחזינן עכ"ל ובגמ' אמרינן דומה וכו' להוראות התכלת והנרמז בו אמרו לכסא הכבוד וי"ז ורבינו שפי' מהותו לא כתב רק מאי דחזינן: ובס' לר' דוד ערמא"ה ז"ל פתיל שבכוחל כמעורב שבו עכ"ל ועיין בפ"ח מהלכות כלי מקדש הי"ג ותכלת האמורה בכ"מ הוא הצמר הצבוע בעצם שמים שהיא פתוך מן הכוחל עיי"ש נראה להיפוך ממ"ש דהכוחל מעורב בד"א ועיין במרכבת המשנה שהשיג על המל"מ בפ"ח מהל' כלי מקדש הנ"ל שכתב דבכל בגדי כהונה צריך דם חלזון עיי"ש. ולפ"ז י"ל מה"ט מפרש רבינו מראה התכלת האמורה בתורה לידע במאי דלא הוי בדם חלזון אבל מזה אין הכרע דעכ"פ בדם חלזון צריך כמ"ש אח"ז כדי שיקלוט העין וכדאיתא בגמרא מטעימא אם הוי כראוי ונתן השיעור הזה אף בדם חלזון דאז הוי כמראה הרקיע ועיין שבת ע"ד ע"ב שכן צדי חלזון וכו' נראה כמל"מ: רחל בת עז צמרה פסול לציצית. יש לעיין אם מדרבנן מחויב כמו בכלך וכו' כמ"ש בפ"ג ה"ב עיי"ש ובפ"י מהל' כלאים ה"ב כתב רבינו רחל בת עז צמרה אין לוקין עליה משום כלאים אבל אסור מדבריהם מפני מראית העין עכ"ל ובשו"ע בלתי מובא דין זה בב"י הביאו ובספר מעשה רוקח עמד ע"ז ואף למ"ש דמדרבנן מחויב הו"ל להביאו דנפק"מ למאן דבעי לצאת במצוה בחיוב דאורייתא כמו שהביא האי דכלך וכו':
ב׳
כיצד צובעין תכלת וכו' ואח"כ מביאין דם חלזון והוא דג וכו' ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי וכו'. עיין בנוב"י מהדורא בתרא או"ח סימן ג' ובערוך דפוס פראג ערך חלזון במ"ש הגאון מהר"ש ז"ל שם עיי"ש ועמ"ש רבינו והוא דג ובגמרא איתא דומה לדג וכו' עיי"ש ובמרכבת המשנה בשם מטפחת הספרים שאינו בים המלח אלא בים הגדול בין צור לציידן עיי"ש וספר מטפחת אינו תחתי וכנראה טעמו ממסכת שבת כ"ו יוגבין אלו צדי חלזון מסולמא דצור עד חיפה עיי"ש ומשם אין ראיה דכמ"ש דשם חלזון שם הכולל כמו שמצינו סנהדרין צ"א עלה להר וכו' ולמחרתו יורדין גשמים ומתמלא כל ההר כולו [חלזונות] עיי"ש ואם היה חלזון זה לא היה יקר במציאות כ"כ: אבל לא ידעתי מנ"ל לרבינו שבים המלח הוא מצוי ולהיפוך נודע ששם לא נמצא שום דבר חי ושהדגים אשר יבואו שמה דרך הירדן ימותו שם בבואם שמה ואם משליכים מים האלה על דגים חיים ממקום אחר ימותו ועיין בספר תבואות הארץ ואולי שדג זה נמצא בים אשר מימיו מלוחים כמו ים הגדול וכיו"ב ועי' פרה פ"ח מ"ט המים וכו' המלוחים וכו' עיי"ש. ועיין בכ"מ פ"ו הל' י"ב מהל' פרה אדומה עיי"ש:
ו׳
חצר שמוכרין בה תכלת והיו מוחזקין בכשרות לוקחין ממנה סתם וא"צ בדיקה והרי היא בחזקתה עד שתחשד וכו'. עיין בריטב"א ע"ז ל"ט שפי' בשם הרמ"ה שמדבר בפונדק שמביאין מהעולם תכלת למכור שמעמידין בחזקתה דאלו בחצר דעלמא אם עדיין יושבין הראשונים עליה פשיטא ואם דרים אחרים אמאי בחזקתה וכי חצר גורמת עיי"ש: וגם זה צריך פירוש כיון דתכלת אינה ניקנת אלא מהמומחה למה נסמוך מה שמביאין מהעולם ואם הנודעים בכשרות יקשה כמו כן בפשיטא ואם אחרים הם למה נסמוך עליהם: וי"ל עם מ"ש בתוספות מנחות מ"ב ע"ב בד"ה ואין נקחין אלא מן המומחה שיש ריעותא שמא הוא צבעם ואינו בקי. אבל אם נמצאו בשוק רוב המצויין אצל תכלת מומחין ולכך מכשירין המוצא חוטי תכלת במסכת עירובין צ"ו וכה"ג בשחיטה חולין י"ב עכ"ל וכמו כן בזה שאינו בריעותא הוי כמוצא תכלת ובחזקתה עד שתלד ריעותא וזה עד שתחשד וכו':
ז׳
המוצא תכלת וכו'. בכ"מ בשם שו"ת מרבינו ונמצא בשו"ת פאר הדור סי' כ"ב שכתב אמת כדבריכם וכו' לנוסחא שלי טעיתי וכו' ובספר מעשה רוקח המנ"ע שכתב ע"ז וראה דרכיה וחכם שלא נתחכם לומר ט"ס הוא אלא אמר בפירוש טעיתי כי כשהוא אומר הדבר בפי' ברור הוא אתו ואשרי יולדתו ואינו טועה ולא שוגא ומשגא עכ"ל. ועיין במסכת זבחים ק"א ע"א הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי עיי"ש וראיה במ"ע שכותב כנזכר בספר מעשה רוקח הנ"ל ועיין בפי"ט מהל' שבת ומ"ש שם: הלוקח טלית מצויצת מן כו' מן הכותי התגר כשרה וכו'. עי' במג"א בסי' כ' ס"ק א' שכתב דוקא טלית מצויצת ולא ציצית דלאו מטעם דלא מרע אומנתו נאמן דלא מהני בזה כמו בשחיטה וכיו"ב רק מהטעם דאין מדרך העכו"ם לעשות ציצית בבגד עיי"ש וברש"י מנחות מ"ג כתב משום דלא מרע נפשיה ומובא בכ"מ ועיין במחצית השקל שפי' דאין מהדרך וכו' מצרפין לשאין מרע וכו' וצ"ע ועיין בטו"ז שם:
ודמו שחור כדיו. עי' בירושלמי פ"ב דנדה דדם דגים הוא שחור ואף דבאמת יש לחלק בין כל דגים לכל דם של דג לא הוה בעין רק מובלע ולכך ס"ל לרבינו ז"ל בה' מאכלות אסורות דלא לקי עליו גבי טמאים והוה כמו ציר ולכך הוא משחיר עי' בנדה ד' י"ט ע"א משל לדם מכה כו' משא"כ דם זה דהוה פקיד כמ"ש התוס' שבת ד' ע"ה ע"א וגם צריך ליטול ממנו הדם כשהחלזון חי כמבואר שם בשבת וזה ר"ל הספרי פ' ברכה פסקא שנ"ד ומת ונימוק במקומו ר"ל שהחלזון מת ושוב אינו ראוי לתכלת ובאמת נ"ל דהנה עיין רש"י סנהדרין ד' צ"א ע"א דחלזון אחד יוצא מן הים על ההר ומטיל כמה ביצים ונולדים חלזונות הרבה ונראה דלתכלת אינו כשר רק חלזון ראשון ראשון שנולד מן הים והני דנולדו על ההר מקרי תולעת שני וזהו מה דאמרינן בתוספתא דמנחות פ"ו דתולעת שני דוקא שבהרים וזה מה דאמרינן בתו"כ פ' מצורע יוחנן בן דהבאי אומר ושני תולעת שני שבתולעת ועיין מנחות ד' מ"ב ע"ב ומש"כ רבינו ז"ל בהל' פרה אדומה פ"ג ה"ב ועי' בירושלמי ריש פ"ט דכלאים תולעת שיש בו רוח חיים ועי' רש"י ע"ז ד' כ"ח ע"ב ועי' שבת ד' כ"ו ע"א מלקטי חלזון כו' ומגילה ד' ו' ע"א ורש"י ב"מ ד' ס"א ע"ב וחולין ד' פ"ט ע"א ועי' סוטה ד' מ"ו ע"ב גבי לוז וסנהדרין ד' י"ב ע"א: ובים המלח הוא מצוי. עי' במגילה דף ו' ע"א דהוה בחלקו של זבולון ועי' בירושלמי פ"ה דסוכה ע"ש ובפ"ז דשקלים ובתוספתא דסוכה ובירושלמי פ"ב דחלה ובבכורות ד' נ"ה:
ד׳
התכלת כו' שאינם עומדים כו'. עי' ב"ק ד' צ"ג ע"ב גבי קלא אילן ושם ד' ק"א ע"א ועי' זבחים ד' צ"ה ע"א ע"ש:
ה׳
ואם כהתה כו' לוקחין בצק כו'. והנה נ"ל דגבי תכלת שבמשכן אם כהתה לא מהני התקנה של אפייתה בבצק עי' שבת ד' ע"ד ע"ב דמקשה שם דאפיית הפת לא היתה במשכן ואמאי הא צריך לענין זה גבי בדיקת התכלת וע"כ כה"ג ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' כלי המקדש:
ח׳
עושה חוטי לבן שלה כו'. אך זה נ"ל דזה רק בשל צמר אבל פשתים אם צבען פסול משום דנשתנה עי' בכורות ד' י"ז ע"א ובירושלמי פ"ט דכלאים ועי' נדה ד' ס"א ע"ב צובעו ומותר כו':
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
יצחק ירנן · הלכות ציצית פרק ב׳
ח׳
עיין מ"ש מרן ב' פירושי רש"י והבין לדעת רבינו כפירוש ב' של רש"י. והיינו ודאי מדכתב סתם מפני שנראה כתכלת ולא כתב דאיכא למיגזר שום גזרה והא ודאי מורה כפירוש ב' של רש"י ולפי הנחה זאת יתכן לדעת רבינו מה שלא חילק בין טלית של ד' חוטין לח' שהקשה מרן ז"ל, דכיון דעיקר הפיסול נגע בה מטעם דצריך ב' מינין, מינה לטלית בת ח' חוטין דלית לן בה וכשר. ומה שלא הביא דין דח' חוטין לענין דלכתחילה לא יעשה כן היינו משום דסתמא איירי רבינו ובכלל [זה] ג"כ בת ח' לכתחילה, וכדכתב מרן. והוצרכתי לכתוב כן כדי לתת טעם לרבינו למה שסמך בדין בת ח' שלא לכותבו מפני שלכתחילה אין לעשות כן (ואפי') [לאתי] למיטעי לומר ג"כ דלא יהא כשר לזה כתבתי דאין לחוש לזה. ובמ"ש מהר"י בן חבי"ב על רבינו הביאו בב"י סי' ט', וכתב עליו מרן לא ידעתי וכו' דא"כ הו"ל להקדים היתה כולה תכלת ע"כ. ואנכי לא ידעתי מה הפרש יש בין קדימת דין תכלת לשאר צבעונים דאי יקדים תכלת הפירוש כך הוא אינו יכול לעשותו בגוון תכלת הא שאר צבעונים יכול ואי יקדים שאר צבעונים הכי פירושו שאר צבעונים יכול לעשות מעין צבעו הא תכלת אינו יכול ובין הכי ובין הכי מתפרשים דברי רבינו כפירוש מהר"י בן חביב. עוד כתב מרן שם וז"ל ומ"ש בפירוש אחד וכו' ולא נעלם וכו' עכ"ל. לא ידעתי אמאי לא הקשה לדבריו בפשיטות והוא דמ"ש רבינו והוא הנקרא לבן איירי בטלית לבן שרובן הן לבנות וכמ"ש רש"י במנחות דף ל"ח ד"ה מידי צבעא גרים וז"ל ורוב טליתות לבנות הן וכו', וכ"כ התוס' ג"כ משמו, ולכן נקט רבינו שם בפ' א' לבן, וה"ה לשאר צבעונים דצריך לעשותו מצבע הטלית.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות ציצית פרק ב׳
א׳
רחל בת עז צמרה פסול לציצית. עיין כ"מ ועיין בפ"י מהלכות כלאים ובפמ"ג באשל אברהם סימן ט' אות א':
ב׳
דם חלזון והוא דג כו' וביה"מ כו'. בק"ע שבת כ"ט ע"ב ד"ה מה צביעה כתב דבמדבר לא היה להם חלזון שהוא נמצא בא"י בגבול זבולן ודם מת אינו טוב לצבע ולהביא מא"י חלזון חי א"א דא"י לחיות כ"כ חוץ למים והיה להם תכלת ממצרים הנה יראה מדבריו ומדברי רבינו פה שחלזון הוא גדל במים אך אם הוא דג טהור או טמא לא נתפרש ועיין בערוך הנדפס מחדש מש"כ שם הגאון מהרש"ל:
ח׳
היתה כולה תכלת כו'. עיין כ"מ מה שתמה למה לא חילק רבינו בין טלית בת ד' חוטין לבין ח"ח ומ"ש בישוב קושיא זו צע"ק. ולי נראה דהנה פליגי בזה פוסקים. שיטת רשב"א דאם הוסיף על מנין החוטין בכל כנף יותר מד' כפולים פסול וכן פסק בש"ע סימן י"א סעיף י"ב ובתוספות ר"פ התכלת כתב דלא שייך בל תוסיף רק אם הוסיף על ד' ציצית אבל לא במנין החוטין וכמו בערבי נחל דרשאי להוסיף ואין בזה משום בל תוסיף וכ"ה דעת בעל העיטור עיין בעט"ז סימן כ' דפלוגתתם תלויה בפירוש הגמרא סנהדרין דף פ"ט. ובכ"מ פ"א הלכה א' מביא פלוגתא דאמוראי ראב"י רמי ד' ועייף להו ור"י דהוי רמי תמניא פליג על ר"א וכשמוסיף על המנין עובר בב"ת למר כדאי"ל ולמר כדאי"ל וקיימ"ל הלכתא ארבעה דהא ר"פ אסיק התם הלכתא ארבעה א"כ סובר דעובר על בל תוסיף לכ"ע בהוסיף על מנין החוטין ולשיטת העיטור צ"ל דפליגי אמוראי בזה ואנן קיי"ל כמ"ד ד' וא"כ סוגיית הגמרא דמחלק בין ארבע לשמנה צ"ל דסבר דאין כאן ב"ת דאנן קיי"ל כמ"ד בד' וגם במנין החוטין שייך ב"ת ומש"ה לא מחלק רבינו בין ארבע לשמנה ודוק קצרתי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות ציצית פרק ב׳
א׳
התכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע דמדשש כתנא תכלת עמרא והיא מין צבע מדכלליה רחמנא בהדי שאר מיני צבעים ארגמן ותולעת שני וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע דתכלת קאמר רחמנא. ורחל בת עז צמרה פסול לציצית דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אלא בעינן צמר כבש בן כבש מששת ימי בראשית.
ג׳
התכלת של ציצית אם צבע בה מעט צמר לבודקה אם יפה היא אם לאו נפסלה היורה כולה דכתיב כליל תכלת כל לשם תכלת בעינן אבל צבע לשם תכלת ביורה אפילו מאה פעמים לשמו קרינא ביה כליל תכלת דלא מפיק קרא דכליל תכלת אלא טעמו דהרי יש צבע שאינו ראוי לתכלת כפי' ר"י בעל התוספות ז"ל ולפרש"י ז"ל צביעה לשמה נראה דהוי בכלל גדילים תעשה לך לשם חובך שיהא הצבע לשם ציצית וא"כ טעימה פסולה וצביעה לשמה וטעמה פסלה כולהו מדאוריתא מכליל תכלת דמה טעם טעמה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה דהיינו כליל תכלת וטעמה פסלה דהרי יש צבע שאינו ראוי לתכלת והיינו הטעימה שהיא פסולה וקרא קאמר כליל תכלת. ואינה נלקחת אלא מן המומחה דכליל תכלת לשמה ודאי בעינן ואפילו לקחה מן המומחה אם נבדקה ונודעה שנצבעה כשאר המשחירין פסולה דתכלת בעינן והמומחים לעולם בחזקתם עד שיחשדו דחזקה מדאוריתא כדיליף לה בפ"ק דחולין מדכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית ודילמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעוריה מכגריס ותמצא שלא היה נגע בשעת הסגר ואם הסגירו הסגר דכמאן דליתיה דמי אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה ולהכי אם לקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל היא בחזקתה ומן הגוי התגר נמי כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל אבל מהדיוט גוי פסולה.
ח׳
טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה דכתיב על ציצית הכנף דבעינן שיהא ממין הכנף ולר"י בעל התוספות נראה דהוי מדרבנן היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין דפתיל תכלת קאמר רחמנא שהוא חוט אחד לבד כשאר ציציות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
השגות הראב"ד · הלכות ציצית פרק ב׳
ז׳
המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין משוזרין פסולה. כתב הראב"ד ז"ל אם תדקדק יפה בגירסא של עירובין תמצא באמת דהכי מסקנא דשזורין מופסקין כשרה דכולי האי לא טרחי. והא דתנן בהמוצא תפילין ישנות מכניסן זוג זוג אבל לא חדשות כרבי יהודה לאו משום דחיישינן שמא קמיעים הם דכולי האי לא טרחי לעשות קמיע כעין תפילין אלא מאי הן חדשות שאין מקושרות ומשום דלא אפשר למקטרינהו בשבתא ואפי' בעניבה דר' יהודה לטעמיה דאמר עניבה קשירה היא עכ"ל:
ח׳
טלית שהיא כולה אדומה כו' עד שאינן צבועין. כתב הראב"ד ז"ל ראיתי מי שהקשה עליו ועל זאת הברייתא שהקפידה על הצבע שיהא הציצית מצבע הטלית כדי שיהא ממין הכנף והוקשה עליו מה שאמר רבא בריש התכלת מידי ציבעא גרים להיותו מין כנף. ולאו קושיא היא דהתם לענין אקדומי תכלת ללבן קא פריך דאין ראוי שיקדים תכלת ללבן בשביל הצבע אע"פ שהטלית כולו תכלת אלא ודאי מצוה להקדים לבן לתכלת אע"פ שהיא מינה והתורה אמרה על ציצית הכנף פתיל תכלת לעולם התכלת יבא על ציצית הכנף כלומר שיהא התכלת אחרון בו ומ"מ צריך שיהא בו ממין צבע הטלית כדי שיהיה בו ממין הכנף עכ"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet
נחל איתן · הלכות ציצית פרק ב׳
א׳
רחל בת עז צמרה פסול לציצית. ונראה דלאו דוקא דפסול לציצית לחוד דהוא הדין דפסול לתכלת דבגדי כהונה. ואע"ג דבבכורות יליף לה רב פפא מדכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. מ"מ ילפינן מתכלת דציצית לתכלת דבגדי כהונה לעניין זה. ויש להביא ראיה לזה דאמר בפ"ק במנחות (ריש דף ו') גבי כלאים דבגדי כהונה שמצותו בכך פי' שאי אפשר בהיתר ומשו"ה אין ללמוד מזה להתיר לגבוה שאר איסור שאפשר בהיתר כגון טריפה. ואי איתא דצמר כזה שבא מרחל בת עז כשר לבגדי כהונה. א"כ משכחת לעשיית בגדי כהונה בהיתר שלא באיסור כלאים ואע"ג דשש הוא כיתנא ותכלת הוא עמרא מצי למיתי מצמר רחל בת עז דליכא בה משום כלאים וכדכתב רבינו בריש פ"י מהל' כלאים. וכן מסוגיא דבכורות יש להוכיח דליכא שום איסור תורה בכלאים דצמר כזה וכמו שיתבאר שם בעזה"ש וכיון דמשכחת בצמר כה"ג בלא איסור כלאים ואפ"ה קאמר דלא שרי רחמנא כלאים בבגדי כהונה אלא משום דא"א בשש וצמר בלא כלאים. ש"מ מזה דצמר כזה שאין בו איסור כלאים פסול לבגדי כהונה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לב שלם · הלכות ציצית פרק ב׳
ז׳
המוצא תכלת בשוק אפי' מצא חוטין פסוקין פסולה שזורין כשרה וכו'. לשון הכ"מ ובזה תקנו הנוסחא אפי' מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה עכ"ל. ומשמע דתרתי בעינן להכשיר שזורין ומופסקין אבל שזורין בלא מופסקין או איפכא פסולין. וכן נראה דעת הראב"ד והתוס' יעו"ש בגמ' ריש פרק המוציא ודייקי לה מדאמרינן דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי פי' דתרתי ודאי לא עבדי לגלימא אבל מדברי רש"י ז"ל דפי' דכולי האי לא טרח לחזור ולקשרן להסך אותם ע"כ משמע דמופסקין אע"פ שאינם שזורין כשרים מטעם הנזכר. ולענ"ד הדין עמו מדתני ר' אהבה המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין מופסקין כשרים לפי שאין אדם טורח ומדלא הזכיר שזורין משמע דמופסקין לחודייהו כשרין. ולכולהו פירושי קי"ל לשונות שהזכיר ר' יהודה וברייתא למה לי דבחוטין גופייהו הו"ל לפלוגי ולמיתני בדידהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וצ"ע. והנה הטור לא הזכיר מימרא זו ולא ידעתי למה דהא ודאי דין זה לאו בתכלת לחודיה אתמר אלא אף בלבן אלא דר' יהודה נקט תכלת לרבותא דלשונות פסולות ואע"ג דצבעינהו. ועוד דהרי"ף והרא"ש הביאו דיני תכלת וקשה עליהם קושיא זו ביתר עז וצ"ע. ממורי הרב ז"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ציצית ב׳, מתוך הלכות ציצית שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
